ביקורת אלבום: ירונה כספי - דדלוס ציפור

בזמן האחרון נדמה שחוזרת ההתעניינות של המוזיקה הישראלית בשירי משוררים. בין אם זה ההתעסקויות של אמנים כמו שי צברי והילה רוח בשירים כאלו באלבומיהם, או באמנים שמוציאים אלבומים שלמים שמוקדשים לשירי משוררים כמו להקת מורה בשנה שעברה וברי סחרוף ושילה פרבר השנה. אל כל אלו מצטרפת עכשיו ירונה כספי, שבדומה לפרבר, גם היא נערת רוק שעושה מעבר למוזיקה שקטה ושירי משוררים באלבומה החדש "דדלוס ציפור".

אלבום משוררים הוא צעד די שאפתני בשביל זמר-יוצר, ודרוש לכך עיבוד חכם ונבון שמעביר את הטקסט בצורה מדויקת. כספי צולחת כאן את אתגר העיבוד הרבה יותר מהניסיון הקודם שלה עם שירי משוררים ("מאפיה של אישה אחת" מ-2012). היא מוכיחה עד כמה היא כותבת ומעבדת מוכשרת, גם כשהיא יוצאת מאזור הנוחות שלה, והיא יודעת לשים את כל הטקסטים במקום שהכי טבעי להם בעיניה. המוזיקה נעה בין מזרח אירופה לרחובות ירושלים, בין בלדות פסנתר, לג'אז ושאנסונים, והוייב הוא יהודי להפליא. למרות האופי השקט שלהם, השירים פה בכלל לא מינימליסטים, וכספי ממלאת אותם עם מגוון רחב של כלים: כלי מיתר, כלי נשיפה, אקורדיון והפסנתר הנפלא של כספי שמנצח על כל החגיגה הזאת.

yarona caspi

כספי: בין מזרח אירופה לרחובות ירושלים (צילום: אניה גולה)

יותר מכל, הלחנים של כספי עובדים כי הם תופסים בצורה נורא מדויקת את המשמעות של הטקסטים. "פזמון קיומי" מתעסק בלקבל את הדברים כמו שהם, והמוזיקה מתחילה בהתאם בצניעות ולאט לאט גדלה ומשתלטת על המאזין. גם "ארובות", שיר האהבה היפה של רפי וייכרט, מלא בתשוקה איטית שמתבטאת דרך הקול החם של כספי, שמדייקת בהגייה של כל מילה ומילה ודרך נגינת הפסנתר שלה. "המים נבונים מאיתנו" הוא תרגום לשירו של פאזיל חוסנו דג'לרג'ה והשיר האהוב עליי מהאלבום. יש בו חגיגה אירונית על כמה שאנחנו קטנים מול הטבע, והחגיגה הזאת מועברת דרך קצב שובב ורגע קטן-גדול שבו כספי מזמזמת כאילו-לעצמה "פה-פה-פה".

מבחינת טקסטים, האלבום מלא בשירים שעוסקים ביחס של קטן מול גדול: האדם הקטן מול הטבע ב-"המים נבונים מאיתנו" או אהבה גדולה שנקנית בשמחות קטנות ב-"שיר אושר". זה אלבום שאי אפשר להאזין לו בישיבה בבית, אלא ברחובות הומים, בנסיעה ברכבות או אוטובוסים, וכל מקום אחר שגורם לבני אדם להרגיש כל כך קטנים. אצל רוב האנשים התחושה הזאת מובילה לעצב, אצל כספי זה מוביל לחגיגה. זה אלבום שצריך לשמוע המון פעמים, ולאט-לאט הוא גדל ונהפך מקטן לענק.

לכאורה, המוזיקה כאן קרובה מאוד בסגנונה לאלבום הבכורה של כספי, אבל למעשה היא רחוקה שנות-אור ממנו. בין האלבומים הללו מפריד עשור שבו כספי התפתחה כיוצרת, חיפשה את הסאונד שלה, הקיפה את עצמה בכל פעם מחדש בחבורה מוכשרת להחריד של נגנים ולא הפסיקה ללמוד לגבי הדרך שבה היא יוצרת את המוזיקה שלה. כספי מגיעה ל-"דדלוס ציפור" אחרי כמה אלבומים שבהם היא הוכיחה את עצמה כאחת הקולות המעניינים ברוק הישראלי, אבל היא עדיין לא שבעה, ורוצה להמשיך לחקור ולחפש כיוונים חדשים. האלבום הזה מרגיש כמו שלב חדש בקריירה הסופר-מעניינת שלה, והוא גורם לי לרצות לדעת מה הולך להיות השלב הבא.

התגובות סגורות.