האיסלנדית החדשה

הסיגנל "זה בסדר לפחד", כלומר, "Ze Beseder Lefahed" (גוד יודע איך מבטאים את זה באמריקאית) של ועדת חריגים פורסם ב-Spin והלהקה סומנה כאייטם חם ב-The Fly. להקת אפור גשום, שחלק משיריה בעברית וחלקם באנגלית, קיבלה ביקורות אוהדות מעבר לים. אפילו אד טרנר אנד דה דנילוף סנטר הופיעו בברלין בשפת הקודש. האם העברית היא האיסלנדית החדשה?

זו לא הפעם הראשונה שמוזיקה בעברית מופצת בתפוצות, ואני לא מדבר על "אבניבי" של יזהר כהן. התקדים האחרון, יחסית, היה סרט הטראש של אדם סנדלר מ-2008 "You Don't Mess With The Zohan" שלווה במוזיקה של הדג נחש. הלהקה יצאה לטור או שניים באמריקה והופיעה בעיקר מול יהודים וישראלים לשעבר.

השאלה הגדולה, כמובן, היא כמה רחוק זה יכול ללכת, עד כמה השפה מהווה מחסום למוזיקה? כדי לבדוק את זה, בואו נשאל בכיוון ההפוך - עד כמה רחוק הגיעה מוזיקה בשפות אחרות? האם אנחנו שומעים להקות ששרות בפולנית, קוריאנית, דנית, או אפילו בספרדית או צרפתית?

יש לי חדשות לא טובות - מעט מאוד להקות הצליחו לפרוץ את מחסום השפה. גרוע מכך - ההצלחה שלהן לא פתחה את הדלת לעוד להקות. להיפך, זה נהייה גימיק שאי אפשר לשחזר, אלא אם כן אתה עושה מוזיקת עולם.

יש בגרמניה תעשיית מוזיקה עצומה, אבל רק הגרמנית הנוקשית של Rammstein עברה את חומת ברלין לשעבר. כולם נהנים מהאיסלנדית השוטפת של Sigur Ros, אבל איזה הרכבים ששרים בשפת האלפים קיבלו אפילו חצי מהתהילה שלהם? גם כשחושבים על צרפתית, מהשפות האהובות בעולם, השם שעולה מיד הוא סרג' גינסבורג, ואולי MC Solaar למיטיבי לכת.

רוב המוזיקאים שמו את שפת המקור בצד לטובת הגולה. Myslovitz הפולניים נכנסו לפלייליסטים ברחבי העולם עם הלהיט "Sound Of Solitude", במקור "Długość Dzwięku Samotności". גם Kent השבדיים הושמעו ב-MTV עם השיר "Music Non Stop", הגרסה האנגלית ל-"Musik Non Stop". כמו שפולנית ושבדית נשמעות לנו מוזר, ככה העברית נשמעת מוזר לגויים, אם לא יותר.

בארץ היו נסיונות דומים. להקת היהודים תרגמה את שמה ל-.I.U.D.M ויצאה להופיע בארצות הברית. אפילו ריטה תרגמה את "בוא" לאנגלית שנהיה ללהיט מפתיע ברדיו האמריקאי. כששלום חנוך עבר ללונדון הוא כתב שירים באנגלית למרות הקושי שלו עם השפה, וגם פורטיסחרוף נטשו את העברית כהקימו את Minimal Compact.

אולי יקרה משהו הרבה יותר צנוע. כמו שיש פרנקופילים ואיסלנדופילים אולי נזכה לראות ישראלופילים - אנשים בלי קשר לישראל שיבחרו לאמץ את התרבות שלנו ולהכיר כל צליל שיצא מפה, אולי בקטע היפסטרי של אפריקה זה פסה, I listen to Israeli bands that don't exist yet.

בתמונה הגדולה, ועדת חריגים באה בזמן הנכון עם הסאונד הנכון והבאזז הנכון, וסחטיין על ההישג. אם הייתם אומרים לי לפני שנה שמוזיקה בעברית תגיע למקומות כאלה הייתי מרים גבה גבוהה. אלא אם כן ההיסטוריה תחזור על עצמה, מוזיקאים שרוצים קריירה בינלאומית ימשיכו לשיר בשפת המלכה. תשאלו את אסף אבידן ועדי אולמנסקי. כלומר, Asaf Avidan and Adi Ulmansky.

  1. מיכל says:

    הי עידו,

    נהניתי לקרוא את הפוסט שלך, ואפילו לא התייאשתי מהחדשות הלא טובות.. למעשה רציתי להוסיף כמה דברים בנושא, שאולי יאירו אותו מפרספקטיבה קצת אחרת.

    אני חושבת שלא במקרה דווקא Sigur Ros הצליחו עם מוזיקה בשפה "זרה". מדובר בשוגייז – השירה חבויה ממילא במיקס והדגש הוא לא על המילים אלא על המוזיקה ובעיקר על הסאונד. המילים של MBV, למשל, אף פעם לא היו כאלה מבריקות, למעשה אני לפחות מאזינה אצלם לשירה יותר כעוד כלי בעיבוד מאשר כטקסט שצריך להבין אותו. ואם נחשוב על דוגמא יותר מהזמן האחרון, ברובו המכריע של הזמן אין לי מושג מה Beach Volleyball שרים; השירה של הזמר כל כך קבורה במיקס ומורטבת באפקטים שהיא באותה מידה יכלה להיות בהונגרית. אבל זה לא מפריע לי להתאהב באלבום שלהם. לעומת זאת, ברור שקשה ליהנות מסינגר סונגרייטר או ראפ בשפה שלא מבינים.

    שוגייז זאת גם מראש סוגה שמכוונת לאנשים עם גישה יותר "אומנותית", שמחפשים צלילים חדשים והרפתקאות סאונד, ולכן עשויים להיות יותר פתוחים לשמוע שפה אחרת. אמנם מצד אחד נראה שהגלובליזציה גורמת לכך שהאנגלית משתלטת על העולם עוד יותר, אבל מצד שני היא גם גורמת לכך גם שישנן יותר פתיחות והרגליות, בייחוד אצל מי שמחשיבים את עצמם כאנשים אלטרנטיביים, לשמוע שפות אחרות, פחות הגמוניות, ולאו דווקא בקטע ניו אייג'י אוריינטליסטי ואקזוטיסיסטי.

    מעבר לזה, אני מכירה הרבה אוהבי מוזיקה שבכלל לא מקשיבים למילים, בטח שלא בהאזנות הראשונות, גם אם הן באנגלית וגם אם הן ממוקמות יחסית בקדמת המיקס. מה שתופס את האוזן שלהם, או לא, הם הלחן, המהלכים ההרמוניים והסאונד. האובססיה למילים היא תופעה ישראלית; למעשה הרבה משירי הרוק הישראלי עשויים בעיקר ממלים ואין בהם כל כך מוזיקה, לא מבחינת הלחן והעיבוד, ובטח לא מבחינת ההפקה: המיקס הנהוג בארץ הוא שירה מפציצה בחזית (אולי יחד עם התופים), ואיזו נעימה לא חיונית שמנגנים שאר הכלים אי שם ברקע. אז אין פלא שרוק ישראלי מסורתי מתקשה להצליח בחו"ל.

    צריך גם לזכור שאנחנו נמצאים בנקודה שבה מתחוללת מהפכה מוחלטת באופן שבו מוסיקה חדשה מגיעה לאנשים ובצורה שהם צורכים אותה. זאת מהפכה שאנחנו בעיצומה ועדיין לא ממש יודעים לאן היא הולכת. בעשורים הקודמים היה מחסום כמעט בלתי עביר של חברות תקליטים וחברות יחסי ציבור שקבעו מראש למה הקהל רוצה, לדעתן, להאזין. המתווכים האלה מראש לא נתנו שום סיכוי למוזיקה בשפות שאינן אנגלית. היום, בגלל הבלוגים ומגזיני האינטרנט והפודקאסטים וכל השאר, יש קו תקשורת יותר ישיר בין האמן למאזין, ויש לנו הזדמנות לגלות אם שוטרי המוזיקה של פעם צדקו או לא בעניין השפה. זאת תקופה אחרת לגמרי ולכן קשה לשפוט היום את אפשרויות ההצלחה של כל דבר, כולל מוזיקה בשפות שאינן אנגלית, לפי מה שקרה עד עכשיו.

    בינתיים, גם להיות תחת טיפול וועדת החריגים זה בכלל לא רע.
    מיכל, אפור גשום

טראקבאק לפוסט

  1. » Exceptions Committee
  2. מה שהאמריקאים צריכים - ראיון עם יובל הרינג מועדת חריגים | המאזין

התגובות סגורות.