פוסטים מאת עידו שחם

  • יעל איזנברג בתאטרון תמונע: מבט נחוש קדימה

    צילום: עידו שחם

    על העטיפה של "אני יודעת שמדובר בסוף", אלבום הבכורה של יעל איזנברג, היא מביטה קדימה במבט אניגמטי שלא ברור אם הוא שמח, עצוב ו/או מפוחד. אמש בתאטרון תמונע היא נראתה אחרת. היא הביטה קדימה במבט נחוש, נוכח ורך, מבט שהקרין את ההוויה שלה לקהל ופגש במבטי הנגניות שלה עם חיוך. כן, כן, נגניות. הצוות של איזנברג הורכב מנשים, כולל הזמרת/יוצרת נעם סדן ואפילו עובדת במה אחת. למעשה, איזנברג הפכה את הנוסחה: אם בדרך כלל יש בלהקות אינדי את הבסיסטית, הפעם היה שם בסיסט - יונתן לויטל שגם הפיק לה את האלבום. כולן התמקמו במעגל על רצפת תאטרון תמונע, פורמט שנהיה קצת טרנדי לאחרונה אם כי אמש הוא עבד והצליח להוריד את המוזיקה מהבמה לגובה האוזניים. הקהל ישב על כסאות כתר ירוקים בשורות ארוכות, שילוב בין אנשים מבוגרים (קרובי משפחה של הנגנים?), נשים אופנתיות ואקראים אחרים כמוני.

    ההופעה נפתחה עם "אבן" בשירה ונגינה סולו של איזנברג כשלאט לאט הצטרפה אליה הלהקה. תהיתי איך איזנברג תעבד לבמה את ההפקה הלא שגרתית והשברירית של "אני יודעת שמדובר בסוף", וקיבלתי את התשובה שלי: באופן מושלם. ההגשה של איזנברג נשמעה מדויקת ורגישה גם בלייב, אך מבלי לנסות לשחזר את האלבום אחד לאחד. ברגע מסוים הלהקה אף עזבה את הרצפה ואיזנברג נותרה לבדה. היא הורידה את הגיטרה והודיעה שהיא לא הולכת להרצות אלא שהיא הולכת לשיר, ובצעה את "אמא" בגרסת אקפלה, חשופה לגמרי, בלי המגננות של להקה מסביב או גיטרה מלפנים. אני לא יודע מה קרה אצל שאר הקהל כי הייתי מהופנט ברגע הכנה הזה, עם דמעות שמאיימות לזלוג מהעיניים.

    גם כשהלהקה של איזנברג ליוותה אותה, הביצועים היו מלאים ביופי עדין בשירים כמו "לביאה", "קו הכאב" ו-"כל אחת". היו גם כמה שירים שלא הוקלטו לאלבום ("הכל בסדר, הוא רק לא נכנס לאלבום" היא סיפרה על אחד מהם) ובשבילי זה הדגיש את מלאכת העבודה של "אני יודעת שמדובר בסוף", כי הם הרגישו באמת קצת פחות שייכים לאווירה. בכל מקרה, כמו איזנברג, גם להקת הליווי שלה ידעה שפחות זה יותר. בזמן שרוב הלהקות מפגיזות בווליום ואגו בהופעות השקה, נגני הליווי של איזנברג שרו בהרמוניות ווקליות מושלמות בארבע קולות. היתה שם הבנה כל כך עמוקה של חלל ושקט וויתור עצמי שהקלידנית של איזנברג לא ניגנה בכל השירים, ובמקום להמציא לה תפקידים בכוח היא פשוט עזבה את המעגל כשלא נזקקו לה ועמדה בצד בצניעות. הלהקה אפילו הצליחה להחזיק על הבמה שלוש גיטרות ולהצדיק את קיומן ולא היתה בהרכב מתופפת - התפקיד נלקח על ידי לפטופ ולויטל שיצר פרקשן מינימליסטי בין לבין פריטות על הבס. ראשים נדו מעלה-מטה בקהל, ונראה שכולם היו בקשב מאוד עמוק לפי מחיאות הכפיים הזהירות אך חזקות שהגיעו רק אחרי שהצליל האחרון של כל שיר התפייד ולא רגע לפני כן.

    איזנברג הרבתה להודות לנגנים וגם אמרה תודה לדניאלה ספקטור "שבלעדיה האלבום הזה לא היה קורה" (מעניין איזה תפקיד היא שיחקה בו). היא נגנה גם שיר מאיר אריאלי שלדבריה יכנס לאלבום הבא, והראה לי שהאלבום הזה וההשקה הזו הן לא פוקס חד פעמי - יש לה את זה. ההופעה הסתיימה עם "שם לילד", שילוב מרענן גם בהופעה בין ביט אלקטרוני וגיטרה אנרגטית. אם איזנברג היתה שרה באיסלנדית היא היתה מוכתרת בקלות בתור הדבר הגדול הבא מסקנדינביה. שימו עליה אוזן.

  • המאזין ברדיו 209: מה זה לעזאזל הפעם?

    שעה של אינדי אקלקטי בלי דיבורים מהפופ השייקספירי של Sparks (בתמונה) דרך הטכנו הצרפתי של French Fries ועד לשוגייז הישראלי של Double Jackal.

    1. Sparks - What the Hell Is It This Time
    2. St. Vincent - Pills
    3. Hercules & Love Affair Feat. Faris Badwan - Controller
    4. Sarin - Spine
    5. Samuli Kemppi - Power of Voltages
    6. French Fires - Bug Noticed
    7. HGich.T - liebesbrief mit elfenohren
    8. Tisser - The Trap
    9. The Neon Judgement - Chinese Black
    10. Cloakroom - Gone But Not Entirely
    11. The Sweet Release of Death - Post Everything
    12. Alvvays - Plimsoll Punks
    13. Hater - Blushing
    14. Double Jackal - Insomnia

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • אינטרו 71: כוס - פיס אוב שיט בשאיפה לפאנק רוק

    השנה יצא האוסף "RIOT!" עם מוזיקה אקטיביסטית בכל מיני סגנונות ואג'נדות. אחד מהקטעים שבלטו לי במיוחד הוא "פמפרס" של שלישיית כוס, להקה שכתבה המנון פאנק-רוק פשוט וחריף נגד אתוס הפרו ורבו המוגזם של החברה שלנו - או במילותיהן: "אל תשימו לי פרסומת לפמפרס / הרחם שלי הוא לא מפעל / אני לא רוצה ילדים בכלל". הסתקרנתי לשמוע מה עוד יש להן להגיד והבנתי מאוחר מדי ששלחתי את השאלון בלשון זכר, אבל הן כבר החזירו לי.

    1. מי חברי הלהקה?

    חברות הלהקה מאן, חברות: מיה ולנטיין, אלנה (כמו מדונה), עמית רהב.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    יאללה נענה בראפ: יו יו, אנחנו כוס ואנחנו מהארץ, מכל הארץ לא רק מחלק (כאן נגמר הראפ). נפגשנו ברחוב, מיה ואלנה הלכו מכות כי מיה בטעות ירקה עליה ועמית השכינה שלום - זה היה התפקיד שלה מאז כיתה ה' בבצפר היסודי. אפילו יש לה תעודת מגשרת שאותה היא עד היום מחזיקה מעל המיטה. אחר כך התאהבנו והתחלנו לעשות ביחד את ההוצאה לאור "דרור לנפש". ואז הבנו ששתי קומות מתחתינו יש חדר חזרות והתחלנו להרים איזה גג לערב רוק נשי ב-"ג'אם בעכו" שזה ההום בייס שלנו ומקום הורס. אז עשינו איזה קאבר לפי ג'י הארווי וגילינו שזה בעצם כיף לנו לאללה וזאת חוויה שלא הייתה לנו כשהיינו בגיל המתאים כי היינו כזה נשים ולא גברים שעפים על עצמם. אז המשכנו לעשות את זה עד שיצאו לנו חומרים מקוריים מהלב.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    אנחנו מתארות את המוזיקה שלנו כפיס אוף שיט. אבל שואפות לכיוון הפאנק רוק. יש מצב שזה אפילו מסתדר.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    רצינו קקי בוקר אבל היה כבר תפוס. חשבנו שכוס, זה שם שצריך לנכס (ריקליימינג בשפת המאדרלנד) ואם נהיה כנות אנחנו פשוט אומרות את זה די הרבה בהקשרים רחבים ומגוונים. זה עובד לנו טוב עם ההערצה העיוורת לפוסי ריוט ולדה סליטס.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    להיות סופר סטאר, ההשראה שלנו היא בריטני ספירס ותו לא. אם לא, אז נסתפק בכובעי גרב צבעוניים על הפנים והוקעה ממסדית רחבה. רק חשוב לנו שזה יהיה בצבעים של צבי הנינג'ה.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    התחביבים שלנו הם לנגן על גיטרה וללכת לנוער העובד. וכוס, אנחנו חובבות כוס, ואיברי מין באופן כללי. מין זה סבבה.

    7. ממה אתם מושפעים?

    מרטין בובר, ברל כצנלסון ותנועת העבודה ההיסטורית. כמו כן, אקטואליה ומוזיקה נשית פמיניסטית קורעת תחת מהעולם הגדול כמו ברטמוביל ושיט לייק דאת.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    רק דיוויד בוואי. אבל זה לא חוכמה זה מאדים. בעיקרון מיה הייתה לוקחת משהו של נו דאוט. עמית את סטורי פרום דה סיטי ככל הנראה כי יש לה פטיש לפי ג'י הארווי. אלנה הייתה לוקחת מיקסטייפ של גראנג' יחד עם דיסקמן. שזה קצת רמאות ביחס לשאלה.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    תראה, דיאלקטיקה לא עובדת ככה. כל אלבום גרוע הוביל לגל נגד של מוזיקה טובה, או בינונית. ובכלל, למה לנו למחוק דברים מההיסטוריה האנושית? היא די חרא אבל היא יפה כמו שהיא.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    את מובי, הוא נשמע תמיד כאילו קר לו.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    שהפאנק הנשי בארץ חי, ובועטת חזק. אנחנו די מוגנבות להיות חלק מזה ומודות לכל הנשים האדירות שעוזרות לנו לדחוף את עצמנו בפנים של הפטריארכיה. לקחת גיטרה או מקלות תופים ליד כשאת אישה זה אף פעם לא אובייסט (obvious -ע"ש) אבל זה משמעותי וחשוב מסרים של נשים לעולם. חוצמזה, זה רק כיף אז כל מי שמנגנת רק לעצמה בחדר - מאחלות לכן ולעולם שתתקבצו יחד ותעשו מוזיקה גרועה ומעולה ככל שתהיה ולו רק שתהיה יצירה שלכן מהלב.

    הופעות קרובות
    16-18.11, פסטיבל אישה אישה אישה, מצפה רמון
    26.11, פסטיריוט - ערב התרמה למרכז נפגעות תקיפה מינית

  • המאזין ברדיו 208: צלופן

    שעה של אינדי אקלקטי בלי דיבורים מהרוק הכאוטי הטרי של METZ (בתמונה), דרך האמביינט האפל של Optn ועד לסינת'פופ העברי של דיקטטורה.

    1. METZ - Cellophane
    2. Protomartyr - A Private Understanding
    3. The Homesick - The Best Part of Being Young is Falling in Love with Jesus
    4. DiCaprio - Hell Face
    5. Optn - Nothing But Specks of Dust
    6. Virginia Wing / Xam Duo - Yesterday's Guest
    7. Trickfinger - Exclam
    8. Aphex Twin - Ageispolis
    9. Bicep - Aura
    10. Roy Regev - The Dream
    11. DICTATURA - 1995

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • בכורה: Double Jackal - Where We Were / Where We Are - ראויים לפנתאון השוגייז הישראלי

    מישהו שאל פעם בקבוצת הפייסבוק "פי 1000 יותר וידויים של אינדי" איזה להקות שוגייז יש בארץ. זה גרם לי לגרד את הראש. התשובה המידית היא כמובן ועדת חריגים, ואז אפור גשום ו-St. God וגם Dia Malo, כשאני לא בטוח שהשניים האחרונים פעילים יותר. אבל בהשוואה למקומות אחרים בעולם כמו שבדיה, איטליה ויפן, איפה שיש סצנות שוגייז ענפות, בארץ הז'אנר הקריר והאינטרוספקטיבי פחות תפס בחום הים תיכוני. זה כנראה למה הרכב השוגייז החיפאי Double Jackal לא מסתכל מסביב אלא פנימה לתוך הנפש ולמעלה לעבר הכוכבים באלבום הבכורה "Where We Were / Where We Are". אני עוקב אחריהם כבר זמן מה ואפילו הופעתי איתם יחד עם הלהקה שלי לשעבר, כך שדי ציפיתי לאלבום הזה, בטח אחרי הסינגלים המרעננים "Decay" ו-"Bliss", ואני שמח לומר שהוא ממלא את כל הציפיות. כראוי לז'אנר, השירים מובלים על ידי הגיטרות של יאיר טרגנו. באינטרו שעשינו פה בבלוג טרגנו סיפר שהוא רוצה "להיות הגיטריסט הראשון שמנגן סולואים ממיסיי פנים על שוגייז", ובאלבום הוא מממש את הפנטזיה שלו בלי שוויצים ובלי לדרוס את שאר חברי ההרכב, אלא עם מקסימום צבע ורגש - מהצלילים האמביינטים שפותחים את האלבום ב-"Where We Were" ועד לטיסה במהירות האור ב-"Insomnia". השירה בקולות הגבוהים של נמרוד דביר מהורהרת בהתאם עם שורות כמו "As the night falls it seems I am lost / Failing to catch insights off the rusty assembly line" והרית'ם סקשן של מיכל לשנסקי ומתן לוי מצטרפים לדינמיקה בטבעיות - נדיר אגב שלהקה ישראלית יודעת ליצור וייב להקתי כזה, שבו שמים את האגו בצד ומתאחדים להיות כלי מוזיקלי אחד. אפילו ברמה הבינלאומית יש לדאבל ג'אקל מה להציע. הקולגות מהגולה נתקעו בזמן האחרון על קלישאות הז'אנר שנשמעות כמו חיקוי של My Bloody Valentine או Jesus & Mary Chain. דאבל ג'אקל אולי מתכתבים קצת עם הצליל הנוצץ של ועדת חריגים והוירטואוזיות של Ride, אבל הם לא מנסים לשחזר אותם כמו איזה חיקוי סיני זול אלא מקשטים את הנעליים לבהייה בכל מיני ציורים קסומים משלהם שמחברים אותי לתחושה של ה-Smashing Pumpkins המוקדמים. יש באלבום רק תשעה קטעים והייתי רוצה לשמוע עוד ולראות לאן זה יתפתח, אבל כבר עכשיו דאבל ג'אקל שחררו את אחד מהאלבומים החזקים של השנה העברית החדשה והם ראויים להכנס הישר לפנתאון השוגייז הישראלי.

  • אינטרו 70: טיסר - קו ישיר מהבדידות המוחלטת לעולם הגדול

    צילום: רוי סיגל

    הכרתי את עופר טיסר דרך חברים לפני שנים. הוא נראה לי מאוד יצירתי ומסתורי כך שידעתי עליו מעט מאוד, רק שהוא לומד אומנות ועושה וידאו ארט - וגם לגבי זה לא הייתי לגמרי בטוח. לאחרונה גיליתי שהוא יוצר מוזיקה מגוונת ולא שגרתית בחופן של הרכבים, ושהוא עומד להוציא אי פי של היפ הופ ניסיוני על שמו, אז החלטתי להפיג קצת את המיסתורין.

    1. מי אתה?

    עופר טיסר, עושה ביטים ומתקלט תחת השם "טיסר", מנגן על בהרכבים דרך 12, מינסטרונה, מסילת ישרים ופרא-סטרויקה סאונד סיסטם.

    2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    ירושלים נכון לעכשיו. לפני זה תל אביב וגדלתי בצפון היחסי, עד עכשיו תמיד גרתי לחוף הים התיכון. התחלתי לעשות מוזיקה בשלב די מאוחר. הייתי מאזין אובססיבי שנים, ניגנתי קצת בס וכשהגיע המחשב ותוכנת ההפקה לחיי לפני כשבע שנים אני חושב, התחלתי להתנסות בצורה יותר רצינית ביצירה עצמאית.

    3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?

    היפ הופ ניסיוני. פורמט העבודה לחלוטין לקוח מהעולם של הביטים במובן של עבודה עם דגימות ולופים, אבל התוצאה מכילה בתוכה ערב רב של השפעות ומחשבות מכל הספקטרום האמנותי/מוזיקלי/אידאולוגי שאני שרוי בתוכו.

    4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

    למזלי נולדתי עם משפחה שהוא קליט מצד אחד ונדיר מצד שני, אז לא ממש הייתי צריך לבחור, רק לקבל.

    5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?

    דברים שהייתי רוצה להקשיב להם. מוזיקה שמי שמקשיב לה מבין אותה אבל היא חדשה עבורו. לתקשר, בעצם. החוויה הבסיסית שלי בתור נער הייתה להתבודד מהעולם ולחפש מוזיקה חדשה באינטרנט, בד"כ כמה שיותר מאתגרת/מיוחדת/יפה. אני עדיין עושה את זה כל הזמן וגם יוצר/מופיע מהמקום הזה, ניסיון למתוח קו ישיר מהבדידות המוחלטת אל העולם הגדול ואולי גם לדלג על כמה שיותר תחנות באמצע.

    6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?

    עיצוב גרפי לאירועים שאני משתתף בהם (או לא), מתקלט מלא, אמנות סאונד, ניהול אמנותי במזקקה בירושלים - בר ההופעות/מסיבות הכי טוב בעולם.

    7. ממה אתה מושפע?

    החומרים באי פי החדש שלי שיצא בלייבל הירושלמי טאב נוצרו לפני כמה שנים בתקופה שהייתי מאוד מושפע ממאדליב, מפיק היפ הופ אמריקאי שההכרות עם החומרים שלו הבהירה לי שבעצם אפשר לעשות הכל: להיות פרוע לחלוטין אבל מלא ברק באופן חסר תקדים, לבנות מבנים מוזיקליים מושלמים על יסודות אנטי מוזיקליים ופגומים במופגן. לתוך התבנית הזאת יצקתי המון דברים שאני אוהב: ממוזיקה שבטית דרך בלוז, ג'אז חופשי, מוזיקה מזרחית שורשית, רוק מתקדם, ראגיי (כל הדברים האלה נדגמו לביטים שמרכיבים את האלבום) ושיטות עבודה לאו דווקא הגיוניות של מי שאף פעם לא למד הפקה באופן מסודר. אני מקבל המון השראה מהמוזיקאים והחברים שנמצאים סביבי, גם מאיך שהמוזיקה שלהם נשמעת וגם משיחות על שיטות עבודה וגישה לחיים.

    8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    Sandwichs - Cracker Against a Void

    9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?

    אלבום הניצחון של מלחמת ששת הימים.

    10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

    אני קודם כל מאזין, אז הייתי רוצה לחמם את מי שהכי הייתי רוצה לראות, אם יש אפשרויות של פנטזיה אז כנראה CAN.

    11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    "מסר בגרמנית זה סכין" -שלמה טיסר.

    הופעות קרובות
    12.10 - ערב צמדים כבדים, הצימר, תל אביב

  • בכורה: The Lonely Peters - Start Over - הרהור של תקופת החגים

    להקת Canons כתבה לפני כמה שנים שיר אינדי-פופ בשם "The Summer Is Here For Good". לפעמים זה באמת מרגיש ככה, כאילו שיש בארץ קיץ תמידי של שמש נצחית בראש לא צלול. אבל הקיץ עובר והחגים נכנסים ומביאים איתם זמנים אחרים של הרהור, ונשמע שזו בדיוק האווירה ש-The Lonely Peters לוכדים בקטע "Start Over". השיר מביא תחושת הקלה מהחום ומההמון, מצנן את האוזניים עם גלי ריוורב של גיטרות בוייב של ריל אסטייט. יואב קורן שר בקול דקיק ושברירי, קצת כמו סולן מרקורי רב ג'ונת'ן דונאהיו, ומפציר "Start over, again" אך טוען מיד לאחר מכן דווקא כי "The urge to be different, is waste", ואווירת הים ממשיכה בפזמון "You never looked so good" בזמן שקולות רקע שרים "או-וו-וו" מלודי אה-לה ביץ' בויז. הקליפ מציג תמונות סטילס בתנועה על גבי רקעים ססגוניים, למשל של חברי ההרכב ופרה שבועטת בכדורגל. הכל צבעוני אם כי מגורען ומרצד משהו, אך ממשיכים הלאה, עד ההתפרקות שתגיע בסוף, כשתקופת החגים תסתיים ונחזור לשגרה.

    ההרכב ישיק את אלבום הבכורה "Sentences By My Love" ב-14.10 באוזןבר