פוסטים מאת עידו שחם

  • אנה הלטה בראיון:"אין לי דבר כזה מוזיקת רקע"

    "אתה שומע את ה… מן כזה אייי צ'ייי?" שאלה אנה הלטה באמצע הראיון. גם אני שמעתי את זה, מין צליל מוזר של חריקה ברחוב היפואי מחוץ לבית הקפה. הלטה שחזרה את הצליל בצורה מרשימה, את הטכנו של העיר.

    השמיעה שלך עדיין טובה אני מבין.

    "יש לי הבדל בין שתי האוזניים לצערי, הבדל ממש קטן. כי אני רגילה לעבוד עם אוזניה אחת פה (אוזן שמאל -ע"ש), ושנים, ואז בגלל זה פה השמיעה שלי טיפלה יותר נמוכה. אבל זה לא משהו, זה ממש לא רציני. כשאני שמה שתי אוזניות בטיסה, אני לא מרגישה שפה אני שומעת פחות. שמתי לב שזה קורה עם הטלפון - אולי בגלל הזווית, לא?"

    גם לי זה מרגיש שונה כשאני מדבר בטלפון בצד אחד לעומת השני, נראה לי שגם פיזית זה מפעיל צד אחר במוח.

    "לי זה קורה עם הטלפון דווקא, אז אולי זו לא השמיעה, יכול להיות".

    נשמע דווקא שהשמיעה של אנה הלטה (37) בסדר גמור גם אחרי 15 שנה של תקלוטים, מאז שהיא הקימה את ליין הטכנו הירושלמי פאקוטק יחד עם צחי סוזנה. כיום הלטה חתומה בסוכנות הפריזאית No Shelter Booking ותופיע בהמשך החודש במוסקבה, אך ביום חמישי 11.1 תהיה מסיבת ערב של פאקוטק בקן הקוקייה ביפו עם הדי ג'יי הגרמני Richard Zepezauer ("מסיבה קלאסית, שמזמן לא עשינו, ומביאים די ג'יי כזה שהוא פקוטק סטייל - לא מפורסם אבל מאחורי הקלעים הוא מאוד ידוע, וגם מכובד") - כל זאת במסגרת פסטיבל תל אביב ווליום שכולל כנס ושלל אירועי מוזיקה אלקטרונית ברחבי תל אביב.

    איפה את חושבת שתל אביב עומדת יחסית לסצנה האלקטרונית בעולם?

    "שנינו יודעים (מחייכת) שבמקום טוב מאוד, במקום מדהים!"

    אנשים בחו"ל מכירים יוצרים ודי ג'יים שמנגנים פה?

    "גם מבחינת היצירה. רד אקסס זה אמא'לה פשוט".

    כן, הם ממש הצליחו.

    "כן, ובצדק. יותם אבני עכשיו, אמא'לה. לא קשור אם זה הקאפ אוב טי שלי או לא. אבל אמא'לה! פשוט כל הכבוד".

    בעצם את פעילה כבר לפחות 14-15 שנה. איך הסצנה המקומית נראית לך היום לעומת מה שהיה אז?

    "אני לא הייתי פה בשנות ה-2000/סוף שנות ה-90. אני לא חוויתי פה את כל האוקטופוס. לא יודעת. לא חוויתי כלום, לא הייתי בפינגווין".

    זה אייטיז.

    "כן, אבל אני חושבת שצחי (סוזנה - ע"ש) כן היה, יכול להיות".

    ולפי איך שאת רואה את זה, כשהתחלת את פקוטק לעומת מה שקורה היום?

    "אני התחלתי מהרייבים. הייתי בסופהביט, כל המקומות האלה. זה מה שאני מכירה. פשוט זה גם היה בתקופת הפיגועים יחסית אפשר לומר, בירושלים, ואני התחלתי טיפלה אחרי זה וגם תוך כדי, וטיפלה אחרי כל הגילויים שלי. זה כן נפל בול על הדיכוי שהיה בעיר, בירושלים. לפעמים היינו יוצאים לבר, איזה חמישה חברים, והיינו היחידים בעיר שהולכים ברחוב. אז קשה לי להשוות את זה למשהו. אני לא מכירה פאר, אני מכירה רק שיפור".

    היום את יוצאת למועדונים? אמרת לי שהיית באלפבית.

    "אני בקושי יוצאת, זה מה זה נדיר. כי אלף כל, אין לי זמן אם אני מתקלטת בסופשבוע. ואם אני לא מתקלטת - הנה, עכשיו בשישי לא תקלטתי, אז עשיתי ארוחה עם אחותי, ארוחת שישי כזאת, כיפית, ופשוט הלכתי לישון עם הבן שלי, ראינו סרט. ממש ממש לא רציתי ללכת".

    זה באמת קשה לעבוד בחיי הלילה ולנהל חיי משפחה.

    "לא, זה לא קשה, להפך, אני פנויה כל השבוע, אפשר לומר. כן, כי יחסית אין לי דיי ג'וב שאני מגיעה בשש בערב הביתה ורואה את הילד שעתיים ביום".

    אז איך השגרה שלך נראית בתור די ג'יית? כמה זמן את משקיעה באימון ולמצוא מוזיקה?

    "אני לא מתאמנת למען האמת. אני גם לא מאזינה לתקליטים בבית. אני בוחרת להתרגש מהם במסיבה".

    באמת? את לא שומעת את התקליט המלא עד שאת שמה אותו במסיבה?

    "לא, אם הוא חדש אז בטח שאשמע אותו מהתחלה ועד הסוף, ברור. אבל אני לא שוחקת אותו. אני לא שמה מוזיקת רקע, אין לי דבר כזה מוזיקת רקע. אם אני מקשיבה אני יושבת מול הדבר".

    וואלה. זה נדיר, לשמוע מוזיקה בלי הסחות דעת.

    "זהו, כי אחרת אתה לא עושה שום דבר באופן טוטאלי. עם מוזיקת רקע זה בלאגן, זה לא טוב".

    את אפילו לא הולכת ברחוב ושמה משהו?

    "לא, ממש לא. אם יש לי נסיעה ארוכה, אז אני מאוד מחכה לשעות האלה שאשים מוזיקה. אבל, לא".

    נגיד בטיסה?

    "כן כן, אבל זאת החלטה, אני לא סתם אשים".

    זה מאוד נדיר, רוב האנשים לא שומעים ככה מוזיקה היום.

    "כן, ויש כאלה ששומעים מוזיקה וקוראים ספר. שזה בכלל בשבילי... (צוחקת)"

    אני מכיר את זה, לפעמים זה נחמד שיש משהו ברקע מאשר שקט מוחלט.

    "כן, לי אין שום בעיה עם שקט (צוחקת)".

    לא תמיד שקט אצל הלטה. היא משקיעה הרבה זמן ואנרגיה בחיפוש אחר ריליסים חדשים, אך לא בסאונדקלאוד או יוטיוב, אלא בעיקר דרך האתרים של Juno והחנות הברלינאית האגדית Hard Wax. למעשה, הלטה מנגנת אך ורק מתקליטים, כפי שהיא עושה מתחילת הקריירה שלה. "יש לי קייס גדול כזה ל-100 תקליטים שבארץ אני משתמשת בו יחסית הרבה, וזה המון!" מספרת הלטה. "לא צריך 100 תקליטים, ממש לא. 100 תקליטים זה מספיק לדעתי ל-12 שעות, לא יודעת, 10 שעות. אבל זה כן מנווט אותך כי מי שמתקלט מדיסק און קי גם יכול לעשות את זה - פשוט פולדר קטן, לא טרהבייט ולהיות מוכן לכל דבר".

    אז למה בעצם את מעדיפה עדיין לקחת תקליטים - זה לסחוב את זה, תקליט יכול להשתבש לעומת קובץ דיגיטלי.

    "אני אוהבת את זה".

    למה את אוהבת את זה?

    "לא יודעת, כיף לי. אלף כל התחלתי ככה, אני לא מכירה משהו אחר. ואין לי סיבה מספיק טובה לעבור למדיה אחרת. כאילו, למה? אם הייתי מתחילה עם דיסק און קי ועוברת לתקלוט... פשוט התחלתי ככה. זה כמו קפה שחור. למה קפה שחור ולא במקניטה? כי אני פשוט רגילה לזה! (צוחקת). זה נוח. השוואה דבילית, עזוב (צוחקת). ממש לא, הכי לא".

    לפעמים רוצים סוגים אחרים של קפה.

    "אני תמיד שותה קפה שונה - גם אספרסו, גם קפה שחור. יש לי בבית גם מקניטה".

    אבל אין לך CDJ בבית.

    "האמת, CDJ זה אחלה דבר, יש לי כבוד לכלי הזה. זה מוציא סאונד טוב, זה למה הם עולים כל כך הרבה - מנגנון ה-output שלהם. במיוחד החדשים חדשים, הם אפילו יותר חזקים. אני אפילו לא טובה בדגמים - כאילו, האלה היותר חדשים? (צוחקת). אבל מי שקונה WAV-ים, מדהים! יש לי גם קצת, אני מנסה, שיהיה לי קצת גיבוי ב-USB".

    איזה דברים קנית לאחרונה?

    "וואו, מדהימים! קניתי Pinch, יוצר אנגלי/בריטי. לא יודעת איך לקרוא למוזיקה הזאת, בס יכול להיות? או אלקטרו? זה מהיר יחסית, סאונד מאוד מעניין. שמעתי את זה באינטרנט, ואמרתי, וואו! שמתי את זה בבית, והווליום של זה היה יותר נמוך, ואמרתי לא, לא יכול להיות שטעיתי. ואז שמתי את זה במסיבה, ופשוט יש שם המון תדרים נמוכים שדווקא לא בכל המועדונים בעיר הם בכלל יכולים לעבור, צריך לדעת איפה לשים את זה. אבל שמתי את זה במקום שזה עבר, וזה פשוט, אימוש. יש שם מספיק ווליום והכל. אז זה פינץ', כן".

    יש לך העדפה מבחינת סצנת טכנו של מקומות בעולם?

    "כן, אני שמה לב שיש לי הרבה מוזיקה מאנגליה. סתם, עכשיו עשיתי כזאת רשימה של כמה דברים, ומלא אנגלים, כן (צוחקת). גם כמובן הולנדים".

    יותר אסיד?

    "כן, אסיד, גם לא יודעת, מרטין שהוא לא אסיד. לא יודעת מה זה אפילו. זה גם בסים".

    נראה שעכשיו הטכנו מאוד טרנדי מבחינת זה שכל המועדונים רוצים טכנו.

    "עד היום אני אף פעם לא עשיתי סט עם פיור טכנו".

    איך את מגדירה בעצם טכנו?

    "טכנו זה מילה כללית לדעתי לכל המוזיקה האלקטרונית/מועדונית מהסצנה שלנו, לדעתי טכנו זה פשוט כיפה. ככה אפשר לקרוא לכל מה שמתנגן טכנו, אבל לא נכניס לזה דיסקו וכאלה דברים. ההאוס שאנחנו מנגנים זה גם די מונוטוני, זה לא soulful. אז זה כן טכנו. והדי ג'יים שמנגנים האוס, השיטה היא לא כמו פעם, כאילו קאטים, זה משהו אחר - זה דיפ האוס וניו יורק, אבל זה עדיין מונוטוני. זה מאוד מונוטוני תכלס. אפילו אם זה עם מילים".

    מועדונים אומרים לך לפעמים לא לשים דברים קשוחים מדי?

    "אם יש ניסיון כזה זה מצחיק אותי. כמעט ולא אומרים לי, אבל אם כן זה קורה, אני יושבת (מהנהנת), סבבה, כן, בסדר. 15 שנה אני עושה... בסדר, אוקיי, בסדר, כן, בטח, ברור. אני גם לא עקשנית. אני אף פעם לא אנגן דווקא חזק, אלא מה שזורם. זה כן אומנות. אז כאילו, וואלה!?"

    זה מצחיק שאם להקה תגיע להופיע אז יגידו להם אה, תנגנו את השירים האלה, אל תנגנו את השירים האלה. זה נשמע לי מוזר.

    "זה גם יכול לקרות. למה לא? ככל שהדברים הם יותר מיינסטרים, אז יותר יש לגיטימציה לדרוש, לבקש, כי יש יותר כסף. ואם בן אדם כבר הכניס את האצבע שלו בשלולית של המיינסטרים, אז כבר צריך להיות מודע לזה. זה גם לא משהו רע, כן? אבל צריך להיות מודע שאם מוציאים את האף מהאנדרגראונד אז צריך להבין שגם יבואו בדרישות. שוב פעם, ההחלטה אם להסכים או לא האומן מחליט, אבל שזה לא יפתיע. וגם הלהקות הכי מיינסטרים, בטח שיכולים לדרוש מהם, לבקש לשים להיט כזה וכזה בסטליסט. כי כל הלהקות רוצות לנגן את המוזיקה החדשה שלהם, לא את הלהיטים".

    יש לך תוכניות לשחרר עוד טראקים משלך?

    "לא, אין לי כאלה תוכניות, למען האמת. צריך לעבוד מאוד קשה כדי לעשות מוזיקה טובה, ואני לא עושה את זה. תכלס, אני אוהבת פשוט לתקלט. אולי מישהו קרייריסט אולי היה יכול להגיד את עצלנית, ואיך תסללי את הדרך לקריירה?"

    כן, שכל די ג'יי שרוצה להתקדם צריך לעשות גם הפקות משלו.

    "כן, בסדר, הבנו".

    את אומרת שזה לא הכרחי?

    "זה הכרחי, אבל מה אני אעשה? מה, אני אמציא משהו? מה זה השטויות האלה? לשבת ולעשות מוזיקה, זה דבר קדוש. עכשיו אשב בכוח? את הזמן הזה אני מעדיפה לבזבז בחנויות תקליטים, לשמוע. זה גם עבודה מאוד קשה. ברוב המקרים אני יכולה לשבת לשבת לשבת ואפילו לא למצוא תקליט אחד. ואני יודעת שיש לזה תוצאות, כשפתאום אתה שם תקליט ואתה קולט איזה אפקט יש לזה, זה אפקט מטורף".

  • 40 שנה לפלונטר בבארבי: ערב מחווה לרוקנרול

    צילום: יאיר טרגנו

    קין והבל 90210 הרימו מופע מחווה לכבוד 40 שנה ל-"פלונטר", אלבום הבכורה של רמי פורטיס. מצד אחד זה הפתיע אותי. לא תפסתי את האולטרה פאוור טריו הזה בתור להקת קאברים - שני האלבומים שהם שחררו עד כה שרפו את ספר החוקים של המוזיקה הישראלית עם שירים כבדים, מטורללים ומאוד מתוחכמים. מצד שני, זה לא הפתיע אותי. פורטיס הוא לגמרי אב רוחני של קין והבל ושרף בעצמו כמה מהדורות של ספרי חוקים לאורך השנים. שאול לוריא, סולן/בסיסט קין והבל, אף אישר את ההשפעה בסטטוס שהוא כתב בפייסבוק: "עם השיר הראשון באלבום, "דבש", התפרץ בי רגש שעד אותו רגע לא עלה מעולם באותו קנה עם מוסיקה וזה זעם, כעס. תאמינו או לא עד אז הייתי בן אדם נטול קריזות (או מניירות בכלל, אם תרצו) והשירים באלבום טלטלו אותי באופן כל כך ישיר ועמוק שאני באמת לא יכול לחשוב על אלבום ישראלי אחר שנגע בי כך עד היום, או יותר מזה - "הכעיס" אותי".

    הילה רוח: רכבת אקספרס עמוסה באורחים. צילום: יאיר טרגנו

    הרגישו את הכעס של לוריא על הבמה. כיאה למופע מחווה, האירוע היה רכבת אקספרס עמוסה באורחים: הילה רוח, קוואמי, אביב מארק, יהלי סובול, חיים רומנו (שהפיק מוזיקלית את "פלונטר"), אור אדרי, גולשי האבן נייר והמספריים, ראול, הגרייט מאשין ופורטיס בכבודו ובעצמו. אבל לדעתי, הרגעים הכי גדולים קרו כשלוריא תפס את המיקרופון ולא חלק אותו עם אף אחד אחר, למשל ב-"רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" ו-"המוות אינו מחוסר עבודה". זה לא שלוריא ניסה להיות פורטיס, אלא שיש בו את הפורטיסיות עצמה, את הטירוף והקול הלא שיגרתי ואת התשוקה. היו על הבמה שלושה גיטריסטים בלי צורך אמיתי, לפעמים אפילו ארבעה כשאורח הביא גיטרה ספייר, והיה עדיף אם אחד מהם היה משחרר את לוריא מהבס ונותן לו להביע את הפורטיסיות שלו ברחבי הבמה - כפי שלמעשה עשה פורטיס כשעלה לשיר הסיום "אינקובטור". לוריא כל כך התרגש מהמעמד שהוא החל לדמוע, הצביע על פורטיס ואמר "אתה נתת לכל כך הרבה אנשים להיות מי שהם ואני ביניהם".

    שאול לוריא: הפורטיסיות עצמה. צילום: יאיר טרגנו

    בחלק מסוים של הערב הקרינו על מסך צידי קטע תיעודי מהערוץ הראשון על הופעה של פורטיס ביום העצמאות מסוף הסבנטיז וילדים שהיתה להם הרקדה בצופים ועכשיו הם רוקדים פאנק ומה זה משנה. אך אמש אף אחד לא רקד פאנק. למעשה, "פלונטר" הוא בכלל לא אלבום פאנק. למרות האנרגיות החתרניות של פורטיס, העיבודים של חיים רומנו הם רוקנרול סבנטיז פר סה - לראייה מזמן לא שמעתי כל כך הרבה סולואי גיטרה בלילה אחד. הדבר הכי פאנק שקרה אמש הוא מישהו שעשה צורות של חיות עם היד מול המקרן וסיפק בידור מפתיע בזמן מת בין חילופי הרכבים. הקהל הורכב בעיקר מגברים בגילאי 30-60 והמקסימום תנועה שהם עשו זה עם הראש מעלה מטה ושליפת הסמארטפון מהכיס כדי לבדוק חדשות בוואינט. קין ושות' ביצעו את השירים בצורה הדוקה, והיה עדיף אם הם היו נשארים על הבמה לאורך כל האירוע מאשר לפנות אותה להרכבים אחרים, מה שגרר נפילת אנרגיה. הערב עבד סך הכל והיה מבדר ונראה שכולם מרוצים. אך לי זה עשה חשק לראות את קין והבל עושים מוזיקה של קין והבל, לחזות ברוח הפורטיסית צועקת ומכסחת וטוחנת את כל הדברים הדפוקים שקורים כאן ועכשיו, לראות אותם יוצרים את העתיד מאשר חגיגה נוסטלגית של העבר.

    יונתן השילוני: ערב מלא סולואי גיטרה. צילום: יאיר טרגנו

  • המאזין ברדיו 217: 20 האלבומים הגדולים של 2017

    שנת 2017 היתה שנה חלשה ללהקות גיטרות באינדי: השוגייז שיעמם, הפוסט-פאנק לא פירק, האינדי-רוק לא הדהד. היו מעט מאוד אלבומים שרציתי לחזור ולשמוע שוב, המוזיקה היתה מאוד נדיפה - והמנוי לאפל מיוזיק בהחלט לא עזר בנושא. אבל הוא כן עזר לי להרחיב את היריעה המוזיקלית וליפול עמוק לתוך חור התולעת של הטכנו מה שפתח לי עולמות מוזיקליים חדשים. אז למה בכלל לעשות סיכום אלבומים ב-2017 כשהפורמט כמעט כבר לא רלוונטי? שאלה טובה. חשבתי אולי לוותר על הרעיון ולעשות סיכום כללי יותר של השנה במוזיקה, או אולי להפוך את זה פשוט ל-"אומני השנה". אולי זה יהיה סיכום האלבומים האחרון שאעשה אי פעם, אבל בינתיים זה פורמט סביר שאפשר להתייחס דרכו למוזיקאים ששחררו השנה כמה דברים מרתקים שראויים ליותר תשומת לב - לפי הדיעה הסובייקטיבית שלי. כרגיל, הסיכום זמין בלחיצת פליי או קריאה סלקטיבית.

    * הרשימה מסכמת אלבומים לועזיים בלבד, למוזיקה ישראלית מובחרת ראו את סיכומי ה'תשע"ז

    ** הסיכום ידידותי לסחים וכולל השוואות לאומנים יותר מוכרים

    20. Julie Byrne - Not Even Happiness

    ג'ולי בירן היא סינגרית/סונגרייטרית בת 27 מבפאלו ניו יורק. כביכול אין שום דבר פורץ דרך במוזיקה שלה, היא שרה ומנגנת על גיטרה שירים שקטים ויפים כפי שעשו כבר שנים. אז למה דווקא היא תפסה השנה ולא מיליוני סינגרים/סונגרייטרים אחרים? אולי זה מזל, ואולי זה משהו פשטות ובכנות ובקול הקטיפתי שלה ופריטת הגיטרה העשירה בקטעים כמו "Natural Blue", מה שמזכיר קצת את ג'ף באקלי, רק עם הרבה פחות וירטואוזיה והרבה יותר נעם.

    לחובבי: Jeff Buckley, Nick Drake, Joni Mitchell

    19. Eyre Llew - Atelo

    הפוסט-רוק גוסס. הז'אנר שהביא בזמנו את אותו המקרר בגישה כל כך שונה נכנס לקיפאון בעצמו כמו פיתה בפריזר. השלישייה אייר לו מנוטינגהם אולי לא חידשה שום דבר בסגנון, אבל הם הזריקו לו דם חם עם לב שפועם בעוצמה. האנגלית שלהם נשמעת כמו איסלנדית והם יצרו קטעים סינמטיים כמו שיר הנושא "Atelo" שלוו בקליפים גרנדיוזיים.

    לחובבי: Mogwai, Sigur Ros, Radiohead

    18. Together Pangea - Bulls and Roosters

    ההופעה של הבלאק ליפס בבארבי היא ההופעה המאכזבת של השנה, ובכלל ההרכב לא הצליח לגדול מעבר לצל המושתן של עצמו. Together Pangea הקליפורניים תוקעים להם אצבע משולשת עם חיוך באלבום "Bulls and Roosters" שמלא בשירים קליטים ומחוספסים כמו "Money On It" או "Friend of Nothing" שנעים בין גאראז' רוקנרול לפאנק לפאוור-פופ עם ליריקה מכמה ילדים שאשכרה אכפת להם.

    לחובבי: Black Lips, White Stripes, Big Star

    17. Kedr Livanskiy - Ariadna

    השנה היו כמה ניסיונות יפים לחבר בין אינדי לטכנו, ולדעתי נראה עוד כאלה בזמן הקרוב. זה בדיוק מה שעשתה היוצרת ממוסקבה Yana Kedrina תחת השם קדר ליבנסקי, אלבום שמחבר מכונות תופים וסינתים מרחפים עם קולות מתוקים בהפקת לואו-פיי עצמית, כפי שמשתמע משיר הנושא "Ariadna". כיף גם לשמוע איך המונופול האנגלוסקסי על עולם המוזיקה הולך נסדק, מה שמאפשר לליבנסקי להישמע סופר רלוונטית ברוסית.

    לחובבי: Cocteau Twins, Kate Bush, Zola Jesus

    16. Thurston Moore - Rock N Roll Consciousness

    לפי פיצ'פורק, גם גיבור הגיטרה מסוניק יות' ת'רסטון מור עובר לטכנו. אני ממש סקרן לגלות איך זה ישמע, ובינתיים הוא ממשיך לטחון גיטרות דק דק בדיוק כמו שאנחנו אוהבים בקטעים כמו "Cusp" באלבום "Rock N Roll Consciousness" שאולי רומז להשתתפותו ב-BDS, אולי לא.

    לחובבי: Sonic Youth, Television, Dinosaur Jr

    15. Froth - Outside

    פרות' הקליפורניים התחילו בתור בדיחה של כמה חבר'ה שהמציאו להקה פיקטיבית דרך נוכחות אונליינית ורצו לשחרר אלבום עם 20 דקות של שקט. אבל הבדיחה חזרה אליהם כמו בומרנג כשהזמינו אותם להופיע בפסטיבל, והם נאלצו להפוך ללהקה על אמת. השנה הם שחררו את אלבום הבכורה "Outside" שנמצא בין קראוט-רוק ("Contact") לשוגייז ("Passing Thing"), בין השגרתי לניסיוני. נשמע שבסופו של דבר הם לקחו את העסק ברצינות.

    לחובבי: Ride, Neu, Beak

    14. Priests - Nothing Feels Natural

    להקת הפוסט-פאנק הנשית מוושינגטון קפצה מדרגה עם "Nothing Feels Natural", אלבום שנע בין קטעים רוקנרוליים ("JJ") לספוקן וורד ("No Big Bang") וכולל אפילו כלי נשיפה ("Suck"). הסולנית Katie Alice Greer היא קרן או הדור הבא, וזה עניין של זמן עד שזה יתפוצץ.

    לחובבי: Yeah Yeah Yeahs, Sleater-Kinney, Fugazi

    13. St. Vincent - Masseduction

    קראש השנה שלי ושל חצי מהעולם החופשי היה על Annie Clark, הלא היא סיינט וינסנט. קלארק מיצבה את עצמה מחדש בתור כוכבת פופ עליונה עם תספורת שיקית ולבוש פטישיסטי וסינת'פופ בוהק למאה ה-21 עם השפעות מפרינס ("Los Ageless") ובואי ("New York") ותחת אחד ורוד. אגב, זה בכלל לא התחת שלה על עטיפת האלבום, וזה שתחת אחד עורר סערה כל כך גדולה בעולם המוזיקה מראה שלגמרי הגזמנו עם משטרת ה-PC השנה וכדאי לנו להוציא את המקל מה...תחת.

    לחובבי: Madonna, Prince, David Bowie

    12. DiCaprio - I Went To The Mall Yesterday And I Got Sick

    הלהקה על שם השחקן המפורסם מגיעה מאטלנטה ג'ורג'יה, ואולי לא עושה פוסט-פאנק מהפכני, אבל עושה אותו בנזונה. יש לה סולן/משורר שיורה ליריקה מתפתלת וביקורתית ("The grass isn't always greener / There is no other side") מעל מצע של רוקנרול עקום בשירים כמו "Ectoslavia" ו-"Blank Plague". מגיע להם פרס בינלאומי על שם האלבום הגאוני של השנה ואפילו לא צריך ללכת ולחטוף בחילה בקניון כדי להשיג אותו - אפשר להוריד בחינם בבנדקמפ.

    לחובבי: Preoccupations, Parquet Courts, Fugazi

    11. Ulrika Spacek - Modern English Decoration

    אולריקה ספייסק היא חבורה לונדונית שחוגגת את האנדרסטייטמנט ונשמעת תמיד כאילו השעה אצלם היא ארבע בבוקר. הם עושים אינדי-רוק ניינטיזי עצל עם שלוש גיטרות בהשפעת להקות כמו דאוס וסוניק יות', והאלבום השני שלהם "Modern English Decoration" אולי לא חידש כלום, אך העמיק לתוך ההוויה המסתורית שלהם בשירים כמו "Mimi Pretend" ו-"Victoria Acid".

    לחובבי: Sonic Youth, Deus, Pavement

    10. The Horrors - V

    ההורורז הוציאו אלבום חמישי. והפעם בתפריט: סינת'פופ אה לה דפש מוד ("Machine") עם מנה של סווייד בצד ("Gathering") ולקינוח ניו אורדר ("Something to Remember Me By"). אך ההורורז לא נשמעים כמו חיקוי אלא מצליחים כהרגלם להטמיע את ההשפעות לתוך ההוויה שלהם, לעשות פופ עם אדג' ולהישמע בוהקים מתמיד.

    לחובבי: Depeche Mode, Suede, New Order

    9. Kelly Lee Owens - Kelly Lee Owens

    גם קלי לי אוונס ניסתה לחבר השנה בין אינדי לטכנו רק עם הרבה אינטליגנציה רגשית. לפני כמה שנים היוצרת הוולשית עשתה קולות באלבום המופת "Drone Logic" של מפיק הטכנו Daniel Avery, והשנה היא עמדה בזכות עצמה בקטעים כמו "Lucid" או "Throwing Lines" שאשכרה נעים בין אינדי פופ חלומי לריקודים על הרחבה בעיניים עצומות.

    לחובבי: Bjork, Cocteau Twins, Susanne Sundfør

    8. Sparks - Hippopotamus

    ליאם גלאגר התברר השנה כמבקר המוזיקה הטוב בעולם. ליהקו אותו לסדרת קטעי וידאו של המגזין Vice בו משמיעים לכל מיני מוזיקאים מפורסמים קטעים חדשים ושואלים מה דעתם. כשהשמיעו לגלאגר שיר חדש של ספארקס, הוא נעץ בהם את התגובה המדוייקת "A bit kooky, innit?". אכן, אלבום הקאמבק של הצמד מלוס אנג'לס מלא בפופ שייקספירי שמערבב בקלות בין הומור ורוח שטות ("Missionary Position") לאינטליגנציה ("What The Hell Is It This Time"). ראיתי אותם בפסטיבל Flow בהלסינקי בקיץ האחרון והתאהבתי - ומסתבר שהם גם מאוד השפיעו על מוריסי.

    לחובבי: Queen, Morrissey, ABBA

    7. Alvvays - Antisocialites

    הזמרת/יוצרת הקנדית מולי רנקן ושות' חזרו עם אלבום שני. הם קפצו מדרגה מבחינת ההפקה וכתיבת השירים, ובכל זאת, בדיוק כמו באלבום הבכורה, שני הקטעים הראשונים ("In Undertow" ו-"Dreams Tonite" הפעם) הם המונני אינדי ענקיים, וכל מה שבא אחריהם הם בעיקר פילרים חמודים. התוצאה ממש סבבה, אך בשנה אחרת לא הייתי מדרג אלבום כזה כל כך גבוה.

    לחובבי: The Cranberries, The Sundays, The Smiths

    6. Ancient Methods - The First Siren

    בשבילי 2017 היתה כולה טכנו, השנה שבה התחלתי להאזין לסגנון באופן יסודי בבית ולטחון את הרחבה - מה שגם הז'אנר היה השנה בפריחה מטורפת. את היוצר איינצ'נט מת'ודס (Michael Wolkenhaupt) גיליתי דרך סט שהוא עשה בבוילר רום שהגדיר לי מחדש מה טכנו יכול להיות: תעשייתי, עמוק ואפל. בדקתי מהר את היצירות שלו ונחשפתי לאי פי האחרון "First Siren", טריפ לפלנטה חשוכה של רובוטים מקולקלים שמנגנים קטעים כמו "Born of Ashes" ו-"Now Come Closer".

    לחובבי: Nine Inch Nails, Tool, Marilyn Manson

    5. Broken English Club - The English Beach

    בשביל למצוא השראה, המפיק Oliver Ho בילה תקופה בדאנג'נס, אזור הזוי על חופי דרום אנגליה בין שני כורים גרעיניים ומלא שיממון. הוא הטמיר את החוויות שלו לתוך האלבום "The English Beach", טכנו דיסטופי עם השפעות פוסט-פאנק כבדות. רוב הטכנו סובב סביב סינגלים, אך הו הצליח ליצור אלבום שמלא בלהיטים קודרים כמו "Pylon" ו-"Breaking The Flesh" שנועדו לצד האפל של הרחבה.

    לחובבי: Public Image Ltd, Aphex Twin, Bauhaus

    4. Tzusing - 東方不敗

    השנה המפיק המלזי צוזינג הסיט את כוח הכבידה של הטכנו מברלין לשנגחאי עם האלבום המפתיע "Dongfang Bubai" (למקרה שתהיתם מה רשום שם בסינית). צוזינג זנח פה את המכונות הרגילות ואימץ צלילים אקזוטיים עם תופים ענקיים ("Post-Soviet Models") וכלי מיתר אטונליים ("日出東方 唯我不敗") לכדי פסקול לסרט סמוראים עתידני. למעשה האלבום קרוי על שם דמות מסיפור בשם "Xiao Ao Jiang Hu" שכדי להפוך לאומן החרבות הגדול בסין מגלה שהוא צריך לסרס את עצמו, ואכן, הסירוס העצמי של צוזינג רק הגביר עוצמותיו.

    לחובבי: Nine Inch Nails, Aphex Twin, Squarepusher

    3. The Homesick - Youth Hunt

    הולנד מוכרת יותר כפס ייצור של די ג'יים מאשר להקות, אבל שלישיית ילדים הולנדיים מדוקום הזכירה לכולם איך אמור להישמע אלבום גיטרות בימינו: רעב לאללה, קצת מוזר ומתפוצץ מרוב תשוקה. וכך דה הומסיק חיברו באלבום הבכורה "Youth Hunt" בין פוסט-פאנק לקראוט-רוק, וחגגו מחזוריות ונויז באווירה קרקסית עם קטעים כמו "St. Boniface" ו-"Mattheus". זה הרכב הפוסט-פאנק הכי מרענן ואותנטי ששמעתי מאז ש-Preoccupations הגיחו לסצנה, ומי יודע יקרה איתם הלאה.

    לחובבי: Wire, Preoccupations, Can

    2. Slowdive - Slowdive

    סנדקי השוגייז The Jesus & Mary Chain ו-Ride הוציאו השנה אלבומי קאמבק, אבל מי שלקחו אותם בפיצוץ בין כוכבי הם בוהי הנעליים מרדינג סלואודייב. האלבום הרביעי שנקרא פשוט על שם ההרכב מסכם את ההתנסויות שלהם לאורך השנים מבלי להישמע ארכאי או משעמם או מתאמץ, אלא מאוד טבעי ("Slomo") ורגיש ("Sugar for the Pill"), כשמתחת לכל שמיכות הסאונד יש מיזרון מוצק של כתיבת שירים חכמה. החזרה של סלואודייב הראתה לכל הילדים ששוגייז זה לא ערימת קלישאות ומיליון פדאלים, אלא כוונה ואווירה והעמקה אדירה פנימה. מקווה שהם הפנימו את השיעור.

    לחובבי: My Bloody Valentine, Ride, Cocteau Twins

    1. Bicep - Bicep

    מוזיקה אלקטרונית כבר לא כל כך במיינסטרים. יש אולי אלמנטים של מוזיקה אלקטרונית במיינסטרים, אבל איפה ה-Chemical Brothers או ה-Prodigy של היום? אולי זה עניין של תקופה, אבל מזמן לא היו אומנים אלקטרוניים שפרצו את קירות מועדון הריקודים, וכמעט אף יוצר לא מנסה לשבור את הקירות האלה - אולי חוץ מבייספ. מדובר בצמד מצפון אירלנד שהתחיל בתור בלוגרים ואספנים של מוזיקה אלקטרונית, אך הם עברו לצד של היוצרים ופרצו בענק עם אלבום בכורה מאוד לא אופנתי. יש פה רפרנסים כבדים לאלקטרוניקה מהניינטיז, לקלישאות של ברייקביט ("Glue"), שירה הודית ("Rain"), וחס ושלום, צלילים מטראנס ("Aura"). אבל, וזה חתיכת אבל, הם הצליחו להפוך את כל הקלישאות האלה על הראש ולהגיש אותן מחדש בצורה טרייה, מרעננת ומאוד רגשית. אלבום הבכורה שלהם מאוד מלודי וקליט, מסוג האלקטרוניקה שגם ההורים שלי וגם הקלאברים הכי כבדים יכולים לשמוע ולאהוב, כל זאת תוך כדי שמירה על אותנטיות מוחלטת ובלי לטבוע בנוסטלגיה. זה הישג עצום שלא רואים בימינו.

    לחובבי: The Chemical Brothers, The Prodigy, 2 Unlimited

  • המאזין ברדיו 216: סיכום הטכנו 2017

    בשנת 2017 התחברתי חזק לטכנו. אז לכבוד עונת הסיכומים החלטתי להקדיש לז'אנר תוכנית שלמה והזמנתי לאולפן את הדי ג'יים בן בן-שיה (TAAS) וסער מטלון (boi wonder) להשמיע את הטראקים שהם הכי אהבו ב-2017 - וגם אני הצטרפתי במיני סט משלי.

    שעה ראשונה - בן בן-שיה

    1. NSDOS - Orientation
    2. Lanark Artefax - Touch Absence
    3. Lakker - Song for Rathlin
    4. Neel - Sciara
    5. Volte-Face - Lethologica
    6. Patricia - You never listen
    7. Rrose - Nest of Queens
    8. PTU - A broken clock is right twice a day
    9. Kangding Ray - Onde Mantis
    10. Lucy - The High Priestess - Blawan Remix
    11. Objekt - Theme From Q

    שעה שניה - סער מטלון

    1. Chafik Chennouf - Ferroequinologie
    2. Perc - Chatter
    3. Blawan - 993
    4. Regal - Lesstroboscopic
    5. BLEIM01 - 80
    6. Perc & Randomer - Flooring
    7. ALX - Tossing
    8. Ansome - British Steel
    9. Tripped - Control
    10. Manni Dee - London Isn't England

    מיני סט - עידו שחם

    1. Alessandro Adriana - The Man With The Deadly Dreams
    2. Limp Wrist - Dead Artist
    3. Blush Response - Serpentine

    המלצות נוספות מבן בן-שיה

    Benjamin Damage - Montreal - מתוך איפי חדש מוצלח האומן הבריטי בלייבל האגדי R&S
    Pfirter - Double existence - מפיק מארגנטינה, קטע מאיפי חדש ומעולה
    Tommy For Seven - S77 - קטע מאיפי שיצא השנה בלייבל שלו
    Sawlin - Motion Keeper - טרק מעולה שיצא בלייבל דלסין רקורדס
    Roma Zuckerman - So What - קטע מעניין מאוד שיצא בלייבל "טריפ" של נינה קרביץ של אומן רוסי לא מאוד מוכר אבל מאוד מעניין, שווה מספר שמיעות
    Broken English Club - Breaking the flesh - אלבום קשוח ומצוין של המפיק הבריטי

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • סנוב מוזיקה: שחררו מלורד

    הפרוצדורה מוכרת היטב: אומן מודיע על הופעה בארץ, אומן מודיע על ביטול ההופעה בארץ. היינו שם עם הפיקסיז, עם ת'רסטון מור, עם טיון יארדס - ועכשיו עם לורד. אנשים מתרגזים כאילו שזו הפעם הראשונה שזה קורה שאומן מבטל הופעה בארץ בגלל ה-BDS, כאילו שרק עכשיו נשבר ונמאס ולעולם לא נשמע את האנטישמית הזו יותר. ובכן, הגיע הזמן לשחרר.

    אחד מהטיעונים שעולים כנגד אומנים כמו לורד, היא איך היא יכולה להופיע ב-X (רוסיה, אמריקה, סין, ליכטנשטיין - יו ניים איט) אם היא מבטלת את הופעתה בארץ. זה למעשה טיעון מוסרי די כושל. זה כאילו שתשאלו טבעוני איך זה יכול להיות שהוא משתמש באייפון שיוצר בבתי יזע בסין. אבל בעולם האמיתי מוסר זה לא עניין של הכל או כלום. בעולם האמיתי כל אחד מאיתנו בוחר את המלחמות שלו, ומאוד קשה עד כדי בלתי אפשר לחיות בעולם מבלי לעבור על כלל מוסרי כזה או אחר. אני לא מנסה להצדיק את זה, אני פשוט אומר שככה זה, ואם אתם לא מסכימים איתי אז לכו למראה הקרובה ותסתכלו בה טוב טוב. אז אם לורד, למען העניין, מזדהה עם מאבק הפלסטינים בכיבוש אך לא עם קהילת הלהט"בקים ברוסיה, זה אולי נשמע לא טוב, אבל זה המצב שלה - מה שגם הלהט"בקים ברוסיה לא הרימו תנועת חרם תרבותי על רוסיה והפלסטינים כן, וקשה לי להאמין שלורד תעשה את זה בשבילם או תתחיל לצאת עכשיו נגד כל עוול שנעשה בכל מקום בעולם כי אז פשוט לא ישאר לה איפה להופיע.

    טיעון אחר הוא איך לורד יכלה לקבוע את ההופעה הזו מלכתחילה. כאילו, מה, היא לא יודעת שיש פה כיבוש? יכול להיות שאני טועה, אבל הניחוש שלי הוא שהיא פשוט לא מתעסקת בזה. יש לה מנהלים, יש לה בוקינג, קובעים לה הופעות והיא מהנהנת כי אומן סה"כ רוצה להופיע מול כמה שיותר מעריצים ולקבל כמה שיותר כסף. אממה, ברגע שאומן כזה מפרסם שהוא בא לארץ, רק אז בעצם יוצרים איתו קשר לגבי זה ומסבירים לו מה המצב פה ויוצרים לחץ רשתי-חברתי-תקשורתי כדי שהוא יבטל. ואז כנראה לורד נהייתה מודעת, שלא לדבר על זה שהמנהלים שלה בטח רוצים אותה נקייה מפוליטיקה, וזה משנה את כל התמונה. המקרה של רדיוהד אגב הוא אחר לגמרי בהתחשב בזה שהם כבר הופיעו כמה פעמים בארץ וג'וני גרינווד נשוי לישראלית וגר בצפון. אבל רוב האומנים בעולם לא מתעסקים במדינה שלנו, וזו ראייה מאוד ישראלוצנטרית תקועה בתחת של עצמנו לחשוב שהם כן. אנחנו סך הכל שוק מוזיקלי פצפון של 7 מיליון איש שתקוע בפינה של העולם שפחות נגישה לטור בס. בסין 7 מיליון איש זו אולי אוכלוסיה של עיר אחת ממוצעת, ואפשר לנסוע בקלות להופיע בעיר השכנה.

    אבל כל הטיעונים הכביכול מוסריים האלה שאנו מטיחים בכל המבטלים למיניהם באים להסתיר את הדבר האמיתי שאנחנו רוצים להגיד: נפגענו. כן, כן, קיבלנו מכה לאגו הקטן השברירי שלנו ולעולם לא נסלח לך על זה - עד שתבוא להופיע פה, כפי שקרה למשל עם הפיקסיז. וזה מראה עד כמה אנחנו בעצם אוהבים את לורד, שזה לא הרבה. אם באמת היינו אוהבים את לורד היינו מכבדים את הדעות שלה ומבינים את הסיטואציה שלה, בין אם אנחנו מסכימים עם ה-BDS או לא. אבל להתחיל לעשות לה שיימינג בפייסבוק ולכתוב כתבות עד כמה היא מפגרת או לא מוסרית זה מאוד ילדותי ולמעשה אתם משחקים לידי תנועת החרם כשאתם עושים זאת. אולי הגיע הזמן שנתבגר, שנכבד את הדעות של האומנים שאנחנו אוהבים, שנבין באיזה סיטואציה הם נמצאים ונתרכז באומנים שכן מגיעים לארץ, ומגיעים די הרבה.

  • אינטרו 78: רועי גליק - קולות מוזרים למיקרופון בלילות

    נושא ההדועה שקיבלתי מרועי גליק היה "מייל מאדם זר עם לינקים בתוכו". זה לא בדיוק נושא טיפוסי למייל ממוזיקאי לא מוכר - רובם משום מה משחקים אותה גדולים וכבר מכריזים על השקות והזמנות לסיקורים לפני שבכלל יצא לנו להכיר. גליק שלח לי שלושה קטעים, לדבריו "במתכונת כרונולוגית של שקט-רעש-שקט". אבל זה לא מדויק. זה לא שלגליק יש דיסטורשנים ואז קטעי פריטה נוגים, אלא הוא נע על הציר בין סדר לכאוס, בין פופ לאוונגרד, עם הפקה לא שגרתית שיכולה לכלול קולות אופראיים ושירה ילדותית, פסיכדליה אותנטית שכזו שקולטים גם לפי שמות השירים כמו "גופי הוא אחי הבכור". המוזיקה של גליק היא אוצר קטן שצריך לצלול לתחתית האוקיינוס כדי למצוא אותו, אי שם בין ספינות טרופות ודגים רעילים. הוא מזכיר לי קצת את ארמון, רק הרבה יותר מרתק וקוהרנטי באי הקוהרנטיות שלו, אולי מה שהיה קורה אם אביתר בנאי היה משתף פעולה עם יאפים עם ג'יפים.

    1. מי אתה?

    רועי גליק, בן 26, מסוג האנשים שיסתכלו בעיני עגל לשאלה "מי אתה?". ואז בפרק זמן ארוך מדי, יכתבו, ימחקו, ישכתבו, ימחקו שוב, כשבסוף יענו תשובת-מטא לשאלה באופן קצת מרגיז.

    2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    כרגע מירושלים, במקור מרעננה. התחלתי לנגן על גיטרה מגיל עשר. אל המוזיקה נמשכתי בעיקר כמאזין, אף פעם לא הרגשתי את הצורך להיות נגן טוב במיוחד. אבל הייתי מאזין די אובססיבי. לאורך השנים התעניינתי בעיקר בנופים מוזיקליים ככללותם. לאו דווקא ליכולת להפיק נגינה וירטואוזית מכלי ספציפי או מזריזות אצבעות. תמיד הייתה לי את פנטזיית האולפן הביתי, החובבני, הלא מחייב. כדי שאוכל ליצור בעצמי ולהשתכשך בצלילים וליצור את הנופים המוזיקליים שמעניינים אותי. לאחרונה זה קרה, וזה הכי כיף בעולם.

    3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?

    מפוזרת. נראה לי שזה היתרונות והחסרונות של השיטה הלפטופית-עצמאית. אני משתדל לא למנוע מעצמי לעשות מה שבא לי באותו הרגע. יש לי בבית קיובייס עם באגים, גיטרה, תוף פלור, צ'לו, חלילים, משיכה לרעש, אבל בעיקר חוסר בושה מעצמי לגבי הקולות המוזרים שאני פולט למיקרופון בלילות.

    4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

    אין כזה!

    5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?

    החלום זה לעשות מוזיקה שתשלב בין הפקה מנצנצת ומרתקת לבין מוזיקליות מורכבת ויפה. אני עוד לא שם. אני כן מאוד מנסה לברוח מכל מה ש-"אופנתי", קשה לי קצת עם אופנה מוזיקלית. אני מאוד מנסה להיצמד למוזיקה שאני באופן כן חושב שהיא פשוט יפה. יש מעטה מכפר של מגניבות לדברים שהם לפעמים ריקים מיופי מוזיקלי אמיתי. וקל ליפול לשם.

    6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?

    אני סטודנט לפיזיקה וביולוגיה בעברית. זה תכלס מכלה את רוב הזמן שלי. את המוזיקה אני עושה בעיקר בקיצים, עונת הזמן.

    7. ממה אתה מושפע?

    אני חושב שאמרתי לעצמי (ולאחרים) יותר מידי את המשפט "אני רוצה להתחתן עם...", כשסוף המשפט משתנה בין סופיאן סטיבנס, טיון יארדז, יונסי, ג'ואנה ניוסום, טריש קינן. כשאני מתרגש מאמנים אחרים זה מהר מאוד הופך לדבר רומנטי וחד צדדי עד כאב.

    8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    איזה אוסף של אריק סאטי. מושלם למאדים.

    9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?

    את כל עיבודי הבוסה-נובה לנירוונה שקיימים בעולם. מושלם למחיקה מדפי ההיסטוריה.

    10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

    כל אחד שהוזכר (ושעוד חי) משאלה 7.

    11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    בעצם, כל אינטראקציה אנושית מבוססת על קלישאות וקידום עצמי. חוץ ממתמטיקה. ארצה להוסיף - מתמטיקה.

  • המאזין ברדיו 214: סיכום הפאנק של 2017

    מלא הארדקור, ערוצי המלצות מיוטיוב, וסולן מוסלמי פרובוקטיבי - כל זאת ועוד בסיכום הפאנק של 2017 עם איתי אלזרדל (Orions, Sweatshop Boys, Warp, חרדה) ובן טברסקי (Zaga Zaga, אלמונים מתים, חרדה) - להאזנה רציפה או קריאה סלקטיבית.

    Dame - Dame

    אלזרדל: היישר מבוסטון, פוסט-פאנק/דת'-רוק מלנכולי, מלודי ומלוכלך, רק שלושה שירים אבל כל אחד מהם עולם ומלואו.

    Kitchen People - Trenoid

    אלזרדל: מכונה משומנת מאוסטרליה שמייצרת את הלהקות שלה ככה לאחרונה. זה נשמע כאילו דיבו, בלר והראמונז עשו אורגיה וייצא ילד פרוע לאללה. הפקה מעולה, שירים קליטים.

    The Muff Divers - Dreams Of The Gentlest Texture

    אלזרדל: מבית היוצר של Nancy (מומלץ ביותר!) מגיע הצמד הזה שכותב שירי פופאנק רוקנרוליים מנצחים ומקליט את זה על גאראג' בנד. לא הרבה יכולים לגרום לזה לעבוד. הם כן.

    Institute - Subordination

    אלזרדל: זה פאנק? זה פוסט? זה הארדקור? זה בעיקר שלא אכפת להם. ימבה אטיטוד, ימבה אופי, שירים שמשנים רצף זמן/חלל/קצב, לדעתי האלבום הכי טוב של הלהקה הזאת, שצוברת תאוצה ונתמכת על ידי הלייבל הידוע Sacred Bones.

    Sievehead - Worthless Soul

    אלזרדל: אלבום שני למלכי הפוסט-פאנק משפילד, אנגליה. האלבום הראשון הוכרז על ידי לפני שנתיים בדיוק כאלבום השנה. לצערי, אני לא יכול להגיד את אותו דבר על האלבום העוקב, אבל זה רק בגלל שהרמה השנה באמת היתה כל כך גבוהה. עדיין אלבום אדיר.

    Warm Bodies - Eat Snot & Rot

    אלזרדל: להקה מקנזס, האי פי הזה יצא באופן עצמאי על קסטה (!) ומלא זעקות שבר על מצע של שרדים רוקנרוליים א-לה ג'יימס וויליאמסון, זה בעיקר כיף אדיר.

    כמה מילים על יו טיוב

    טברסקי: יוטיוב מזמן הפך להיות ספק מוזיקה לגיטימי לכל דבר. עם האלגוריתם הנכון הוא יכול לפתוח לנו צוהר חדש למלא להקות שלא שמענו עדיין וסביר להניח שיעיפו לנו את המוח. הנה כמה ערוצי יוטיוב מומלצים להתעדכן דרכם על ריליסים חדשים בפאנק והארדקור: Atomvinter, No Punks In K- Town, No Deal, Harakiri Diat, Ugly Existence.

    Marbeled Eye - Dirt

    אלזרדל: פוסט-פאנק מקליפורניה, שזה קצת אוקסימורון, להביא מוזיקה של יום מעונן מהמקום הכי מזוהה עם השמש, אבל זה לא מפריע להם לעשות את זה נכון ומעניין.

    Rixe - Baptême Du Feu

    אלזרדל: אי פי מספר שלוש למבשרי האוי הצרפתי של השנים האחרונות, בפשטות ובחתירה קדימה, כמו אגרוף ישר לבטן, לא מפסיקים לרגע, כמה פשוט ככה טוב.

    שווה גם לשמוע את הדיסקוגרפיה שלהם שמאחדת את שלושת האי פיים עד כה ויצאה גם כן השנה:

    Syndrome 81 - Une Vie Pour Rien

    טברסקי: אוי פאנק צרפתי בצרפתית! מעמד הפועלים מעולם לא נשמע אלגנטי יותר.

    Limp Wrist - Facad es

    אלזרדל: הוצאה ראשונה אחרי כמעט עשור למלכי הקוויר-קור, והם לא איבדו אינץ' של עוצמה, מהירות ותכליתיות. התקליט מחולק להארדקור בשיא המהירות בצד א' וטכנו לא רע בכלל בצד ב'.

    Glue - Glue

    אלזרדל: להקה שהיא בערך ההיפך מהאסטתיקה של הטייטל של השיר הזה. זה מוקלט גרוע, זה מלוכלך, זה מפוזר וזה מטריד. הארדקור טקסני במיטבו!

    Impalers - Cellar Dweller

    אלזרדל: השנה, מעל כולם, עומדים האימפיילרז (גם כן מטקסס!) עם האלבום השני שמציג כל מה שאדיר בהארדקור פאנק, עם מהירות ואינטנסיביות בנקודת המקסימום, עם שְרֶדים (!!!) של סולו גיטרה, עם סולן על גבול העל-אנושי מבחינת מה שיוצא לו מהגרון, החתיכת רעש המהירה הזאת היא מבחינתי אלבום השנה.

    Exit Order - Seed Of Hysteria

    אלזרדל: עוד תקליט מצטיין מהשנה, אקזיט אורדר מבוסטון מחזירים את העיר הזאת לימים היפים שלה כשהלהקות ניגנו ממש מהר ונתנו בראש, עם גיטרה מלאה בפלנג'ר שמנגנת ריפים מנצחים וסולנית אדירה וזועמת. אלבום נצחונות.

    Krimwatch - Demo

    טברסקי: הארדקור פאנק מניו יורק עם רוב נשי. גם כאן הסולנית היא ממוצא יפני ששרה חלק מהשירים בשפת אימה. כנראה שביפנית הפאנק האמריקאי נשמע טוב יותר.

    Bib - Moshpit

    אלזרדל: איכשהו פישלנו והכנסנו את ביב לרצף הנשים-על-המיקרופון שלנו בסיכום, אבל זה רק מספר לכם כמה מעט יודעים היום על הלהקות האלה. מתוך האי פי השני שיצא השנה (כן, יצאו שניים!), וכן, ניחשתם נכון, זה הארדקור פאנק רוצח!

    ולאי פי (יותר נכון סינגל, מדובר בשני שירים) שיצא בתחילת השנה:

    Lux - Lux

    אלזרדל: הפסקה רגעית מהטירוף שהאמריקאים הביאו עלינו השנה, לאלבום הבכורה של לאקס מברצלונה. סולנית אדירה, אווירה של פוסט-פאנק, אבל המוזיקה מהירה ומעולה.

    Fox Face - (You're Gonna) Wish You Were Dead

    אלזרדל: פוקס פייס לוקחות אותנו קצת אחורה ללהקות הריוט גירל הטובות באמת של הניינטיז (Red Aunts למשל), משלבות קצת רבדים של הורור-פאנק ודת'-רוק.

    Blank Spell - Miasma

    טברסקי: פאנק מעורבב בהמון דת’ רוק עם אווירה גותית של כשפים ורוחות רפאים בפוגו.

    Petite - 2

    טברסקי: פאנק-רוק כמעט מלודי! איך גורמים לשירים עצבניים להידבק לתת מודע של המאזין? כותבים מוזיקה נגישה ומלודית ונותנים לזמרת עצבנית לשיר אותה. צועקים ומתרגשים.

    Open City - Open City

    טברסקי: הנציגות היחידה של ההארדקור המלודי, הלהקה החדשה של דן ימין מתהילת Lifetime, Kid Dynamite ,Paint It Black והרשימה ממשיכה. אלבום שעושה את מה שדן ימין עושה הכי טוב, מערבב בין האגרסיבי למלודי, בין הכעס לקיטש ובעיקר אלבום מלא אנרגיות.

    Rut - Attraction

    אלזרדל: אי פי ללהקת ההארדקור פאנק מקליפורניה שסוגר את הרצף בנות-על-המיקרופון שלנו לשנה. זה אי פי ראשון אחרי שהם דמו בשנה שעברה ומבטיח המון לגבי העתיד שלהם.

    Flowers Of Evil - City of Fear

    אלזרדל: קנדים יודעים איך עושים הארדקור. הם אוהבים את זה מהיר, מנוזל, עם זעם אבל של חננות, בצורה הכי טובה שאפשר לתאר. תקליט שני, עוד יותר טוב מהקודם.

    Impulso - Impulso

    אלזרדל: אז החור שהם באים ממנו נקרא טרנטו. איטלקית באופן כללי היא שפה מעולה לכעוס בה, ואימפולסו עושים את זה מצוין, בין אם מהר או לאט, זה לא משנה, המילים מהדהדות עד קצה המוח והריפים לא מרפים לרגע.

    Abriss - Abriss

    טברסקי: היישר מהעיר המחורבנת של דורטמונד קמה לה להקת הארדקור פאנק גרמנית שלא רק שהיא לא גרועה, היא נשמעת כמו הפסקול לעיר גרועה כמו דורטמונד עם שירים קצרים וכועסים בגרמנית אני רק יכול לדמיין על מה הם שרים, אם כי יש כמה טייטלים שדי מדברים בעד עצמם.

    Shitty Life - Shitty Life

    טברסקי: הארדקור פאנק מאיטליה, מהיר, רזה ועצבני. שירים שיגרמו לכם לזרוק את הפסטה לכל הרוחות.

    Tarantula - Tarantula

    אלזרדל: דת'-פאנק מהיר כאוטי ורוקנרולי לאללה, ייצוג מכבד מאוד לשיקגו, עיר שתמיד נתנה ייצוא מעולה לפאנק רוק.

    Rashomon - Demo

    טברסקי: ראשומון מוושינגטון די סי מנגנים הארדקור פאנק מהיר וחסר עקבות עם סולן ממוצא יפני ששר בשפת האם שלו, עצבניים כמו אחרוני החיילים של הצבא היפני שלא שמעו על כניעת האימפריה.

    Haram - When You Have Won, You Have Lost

    אלזרדל: אחת מהלהקות המדוברות השנה, הרבה בגלל הליריקה שברובה בשפה הערבית וסולן ממוצא לבנוני. חראם מנגנים הארדקור אולדסקול פשוט וכועס, ובניו יורק כנראה לא צריך יותר מכעס עם קצת שטיק (ע"ע G.L.O.S.S).

    Wiccans - Sailing A Crazy Ship

    טברסקי: השילוב הזה של ריפים רוקנרוליים בפנטטוני להארדקור מגעיל עובד טוב אצל הוויקאנס, עכשיו תוסיפו לזה שירים במהירות הבזק וקיבלתם אלבום הארדקור שלא עוצר.

    Lumpy And The Dumpers - Those Pickled Fuckers

    אלזרדל: אלבום שני, משולח כל רסן ממש כמו קודמו של עוד אחד מהשמות הכי בולטים ומדוברים בהארדקור פאנק האמריקאי. לאמפי עושים את זה כבד, ללא גבולות של שירה/נגינה, משלבים אלמנטים שונים בתוך כל הביצה הזאת שהם מטביעים אותנו בתוכה.

    הוצאה נוספת של שירים שטרם שוחררו:

    Zaga Zaga - Zaga Zaga

    אלזרדל: אלבום בכורה להרכב הפוסט-הארדקור המצטיין של הסצנה המקומית (גילוי נאות: טברסקי מנגן בהרכב), שירים דינאמיים, חלוקת קולות וריפים, מדובר באחד האלבומים המעניינים שיצאו כאן בזמן האחרון.

    מתרוממות - מתרוממות

    אלזרדל: חבורה של ילדים/ות שהגיעו משום מקום והחזירו את הפוליטיקה לפאנק המקומי, אחרי שנים של היעדרות. מודעות פוליטית, מודעות ג'נדרית (כפי שמשתמע משם הלהקה), והרבה מאוד חוצפה חיובית.

    Los Kikes - Los Kikes

    אלזרדל: השנה הבלתי יאומן קרה והיהודונים הוציאו אי פי עם מוזיקה לגמרי חדשה על 7'', רגע לפני שהאלבום האדיר שלהם מ-2006 מקבל את הכבוד הראוי לו ויוצא לראשונה על ויניל. האי פי הזה מתחרה בלי שום רגשי נחיתות מול כל אריות ההארדקור שהושמעו בחלק הראשון של התוכנית.

    Delfin - Long Aquatic Vacation Alone

    אלזרדל: הרכב צד של חברי סווטשופ בויז, אוריונז ועוד מליון להקות אחרות, גאראג' פאנק פרוע ותת מימי, בין רוקנרול לנונסנס מוחלט.

    Mondo Gecko - Sick, Twisted, Psycho, Deranged

    אלזרדל: אחרי עשור של פעילות שכלל גם הופעה בפסטיבלים הכי גדולים למוזיקה כבדה ומהירה באירופה, זוהי שירת הברבור של מונדו גקו. האלבום האחרון, ואם לסיים, אז לסיים ככה. יצירת מופת.

    Kids Insane - Cluster

    אלזרדל: אחת מהלהקות המובילות בסצנה המקומית בשנים האחרונות, עם עבודה בלתי פוסקת גם מבחינה חברתית/קהילתית, וטורים בלתי פוסקים בחו"ל. זה האלבום המלא השני שלהם והוא מכסח, כפי שרק ניתן לצפות מהלהקה הזאת.

    Dust - My World

    טברסקי: ההרכב הישראלי שמכניס להארדקור מנה הגונה של רוקנרול, סטונר ומרכיב מאוד חשוב במוזיקה באשר היא: גרוב. המון גרוב עם דאסט ואחת מלהקות הלייב שיותר כיף לראות.

    Diekvar - EP

    טברסקי: אחד מהריליסים היותר מפציצים השנה. דיכבר החיפאים מנגנים במהירות שיא שירים על ייאוש, שנאה ולחיות בעולם בינוני במקרה הטוב. זה אגרסיבי, זה בעברית וזו דוגמה לשימוש נכון בשני סולנים.

    אקסקלוסיבי למאזין! שירים חדשים של Ghost Spell ואלמונים מתים מאלבומים שיצאו ב-2018

    Ghost Spell - Tzz - פאנק רוקנרולי של רוחות רפאים.

    אלמונים מתים - אמא רוסיה - הארדקור פאנק נבזי ולא יציב בעברית (גילוי נאות: טברסקי מנגן בהרכב).

    לא נכנסו לשידור ושווים בדיקה

    AxeRash - Head VS Wall

    טברסקי: מה כבר אפשר לעשות בשוודיה? הארדקור פאנק עצבני שמרגיש כמו לדפוק את הראש בקיר. להקה עם סולנית שנשמעת כמו נחש מרושע

    Big Heet - On A Wire

    טברסקי: אלבום השנה מבחינתי. השילוב הכי נכון של הארדקור פאנק ופוסט-הארדקור יצירתי ומתוחכם מבלי לאבד טיפה מהכעס והאותנטיות.