פוסטים מאת ניצן אגסי

  • ביקורת אלבום: No Sides של טאטרן - לתת לאמבה לנוע

    עטיפה: אייל בסון

    ממש מתחילת דרכם, היה לי קשה, אם לא בלתי אפשרי, להגדיר את טאטרן. שמעתי את חברי חובבי המוזיקה הטהרנים ביותר מנסים כל אחד בתורו לקטלג אותם בגדרי ז'אנר: גאז'יסטים תובעים עליהם בעלות עד היום, וכך גם (בשלב מסוים) מעריצי פוסט-רוק, מכורי מוזיקה אינסטרומנטלית ופרוג-רוקרים. כולם רוצים לנכס את הגאונות והסינרגיה של מאיו-בנימינוב-דקל לקבוצה שלהם. אם משהו התחוור לגבי הטריו הזה, הוא שגם הדומיין של הלהקה "tatranmusic" בא להגיד לנו שמדובר בסוג חדש של מוזיקה: מוזיקת טאטרן. לא היה דבר כזה לפני כן, וצריך למצוא הגדרה חדשה וכלים חדשים כדי להבין אותו. ואולי בכלל אפשר לוותר על הרעיון של הגדרה במקרה הזה. אולי טאטרן נועדו להיות משהו חי, מתפתח, פלואידי, בעל יכולת צורנית של אמבה - מתהווה בכל רגע מחדש בהתאם לזרימה הטבעית של הדברים.

    בתוך כל חוסר הוודאות הזה אפשר היה בכל זאת לאפיין את טאטרן בשתי איכויות בולטות שהפרידו אותם משאר להקות האינדי המקומיות (ותכלס הבינלאומיות): מלודיות חזקות, כמעט נרטיביות, שפורצות קדימה ומכניסות אותנו עמוק לעולמות שיוצרת השלישייה - דבר נדיר מאוד במוזיקה אינסטרומנטלית בימינו; והשני, יכולת אימפרוביזציה משותפת שגורמת לנו לחשוב שהשלושה מתקשרים ביניהם בטלפתיה. האיכות השנייה היא חגיגה, בעיקר לעיניים ופחות לאוזניים, בהופעות של הלהקה. מעורר השראה לראות את השלישייה יוצרת מוזיקה חדשה, לייב, בלי חוקים או מסגרות, לראות את בנימינוב ודקל רוקדים על פסיפס הפדלים ואת מאיו מתפרק על התופים, אבל מבחינה מוזיקלית אף פעם לא היה שם קטע או אפילו הוק קטן שלקחתי איתי הביתה. האלתורים תמיד נותרו בעולם המקביל של הופעה טאטרןית. וחשוב מכך, כשהאבק שוקע בשלב מסוים סביב ההתרשמות מהיכולות הטכניות, מצאתי את עצמי מחכה שטאטרן יחזרו חזרה לקטע מלודי-סיפורי ברור עם התחלה אמצע וסוף.

    הבנה מסוימת של הטריו בכל זאת נרכשה עם הזמן, ואז הגיע "Eyes" - הסינגל ששחררה הלהקה לקידום האלבום החדש "No Sides" ועולם הטאטרן התהפך עלי שוב. קטעי הפוסט-רוק שהתקיימו בעבר רק כמובלעות בקטעים או כג'אמים מאולתרים, נצרבו על עותקים קשיחים וקבצים דיגיטליים למכירה. יותר מזה, "Eyes" עשה משהו שאף אחד מהקטעים הקודמים לא עשה בעבר. כן, הוא פוסט-רוקי מאוד, כלומר נעדר מלודיה ברורה ונשלט בעיקר על ידי צלילים ספורדיים וטקסטורות סאונד משוטטות באוויר, ויחד עם זאת הוא מצליח לייצר נרטיב ברור של הסלמה לקראת סכנה אימתנית. גם הקליפ שהתלווה אליו (שבעיני שואב השראה ברורה מהקליפ ל-"Blackstar" של בואי) מצליח לתרגם את אותו סיפור אינסטרומנטלי לחזיון שנפרט לדמויות הזייתיות בלוקיישן פנטסטי.

    אפקט ההסלמה הוא מוטיב חוזר ב-"No Sides", אך טאטרן נוחלים כישלון ביצירת נרטיב ביתר הקטעים. האלבום נפתח עם "The Climb" ברשרושי פעמונים וצלילי בוקר צוננים על מצילות. הבס של בנימנוב מתחיל ליצור סביבנו שכבות של עטיפות צלופן אפל. מתוך בליל הצלילים מתחיל להתהוות תפקיד בס סביבו ייסוב כל הקטע. "The Climb" מרגיש יותר כמו דידוי במעגלים מאשר טיפוס במעלה הר. קטע הבס הרפטטיבי, והגיטרה של דקל שמגיעה לעזרתו בשלב מסוים, ממשיכים לחזור על עצמם כמעט לכל אורך הקטע, אך לא מצליחים ליצור מתח או עניין כלשהו וכשההסלמה כבר מגיעה בסופו, היא לא מביאה איתה התפתחות מוזיקלית משמעותית אלא רק חזרה על אותם מוטיבים בשכבות נבנות ואינטנסיביות מתגברת. אילולא הטירוף שמביא איתו מאיו לתופים, יש סיכוי שלא הייתי שורד את הטראק עד הסוף.

    יתר הקטעים מתאפיינים גם הם באלמנט גרובי ואוסף גוונים אטמוספריים שנבנים סביבו רובד על רובד. "Heavy Moss" (טחב כבד) נפתח בריף פ'אנקי על הבס השמנוני של בנימינוב, עד שהגיטרה של דקל לוקחת אותנו שוב לאותן טריטוריות בלתי מפוענחות. רק אווירה, אין הרמוניה או מלודיה באופק. שוב, התפקיד היחיד שצובר תאוצה במהלך הקטע הוא של מאיו, שממשיך להפציץ אותנו בסראונד. דווקא ריף הפ'אנק שיכול היה ללכת רחוק נעלם לאט ואת מקומו תופס ריף חד גוני רפטטיבי שמכתיב את אותה תחושת אפלוליות מעורפלת לכל הקטע. כנ"ל בקטע הנושא, בו דן מאיו מתפרץ פנימה עם ביט היפ הופ קופצני. הגיטרות של דקל, עננים מרחפים של תווים אקראיים, מסמנות שהפוטנציאל הגרובי לא יתממש כאן, ובמקומו ימשך הדשדוש. הסיפור לא באמת מתגלה, לא מתפתח. שני הערוצים, זה של העננים האפורים וזה של הגרוב הקופצני רצים במקביל, כמו לא באמת מתקשרים ביניהם. הבס של בנימינוב מנסה לגשר ביניהם, בהצלחה שולית בלבד. "White Lies", הרצועה הסוגרת את האלבום, סובבת כולה סביב מהלך מלודי לא מוצלח במיוחד בדומה ל-"The Climb". ואז, כמעט קורה נס בדקה ה-3:24 - לרגע נראה שהשיר הולך להתפתח לכיוון מעניין. דקל פורץ את המלודיה הרפטטיבית לעלייה פתאומית בסולם והרעש סביבו מתגבר, מסמל התפתחות. 6 שניות, זה כל מה שזה היה. קרן אור בתוך חלום בלהות שנעלמה כלאחר שבאה. כאילו לא הייתה, ושוב חזרנו לאותו חזרתיות מלאה.

    בסוף ההאזנה ל-"No Sides" נותרתי בעיקר עם תהיות. טאטרן לוקחים את הניסויים שלהם בתחומי הפוסט-רוק והאלתור שלב אחד קדימה, לאלבום מוקלט. אבל למה להוציא דווקא את הקטעים האלה? מה הופך אותם לכל כך מיוחדים בעיניהם (למעט "Eyes" המצוין) שטאטרן ראו צורך לתת להם שם, למסגר אותם ולהשיק אותם כיצירות נפרדות, בניגוד לניסיונות לייב אחרים שוודאי הוקלטו? הרי טאטרן כתבו במקביל להוצאת האלבום החי "Soul Ghosts" שהם נוהגים להקליט את רוב ההופעות שלהם. והשאלה היותר מהותית מבחינתי: האם האלבום הזה מסמן את המשך דרכה של טאטרן? האם מעתה ואילך אנחנו אמורים לצפות מהם רק ליצירות פוסט-רוק? ואולי כשמדובר בטאטרן, עדיף לא לצפות לכלום, פשוט לתת לאמבה לנוע בחופשיות.

    טאטרן ישיקו את האלבום ב-6.6 בבארבי

  • אינטרו 56: Dunes - חומוס פסיכדלי

    הפסיכדליה אוהבת את המדבר. Dunes הולכים בדרכם של גדולים וטובים מקומיים כמו UBK באלבום "סימום" וקותימאן בשיר "צאלים" בחיפוש אחר צלילים חוליים-חלליים, בתוספת גיטרות שטופות שמש בהשראת Tame Impala וגאראז' בלוזי סטייל ה-Black Keys. מיקס רוק משובח בצלחת, לניגוב בסיבוב. תכירו.

    1. מי חברי הלהקה?

    אור אלפרין - תופים וגיטרות, שיפר - שירה, עמית טנא - מקלדות ורודס, דניאל הרלב - בס.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    חרטוטי גיטרות של אלפרין בלילות באולפן הדליקו את הפרויקט. כולנו חברים מעוטף תל אביב שעושים מוזיקה ביחד, שמענו את הרעיונות שלו נדלקנו על זה ועשינו אלבום בלי לחשוב יותר מדי.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    חביתה פסיכדלית נושכת עם שיני גראז'.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    מפרגנים למדבר - ההשראה שלנו לעשות את הפרויקט הזה.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    למצוא ולהביא את עצמנו .

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    דבק מגע.

    7. ממה אתם מושפעים?

    דבק מגע.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    האלבום שלנו, "Psychedelic Hummus" באהבה.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    את "Songs for the Deaf" בשביל לגנוב אותו ולהוציא אותו כאלבום שלנו.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    קוטימאן כי הוא קוטימאן.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    גראז' פסיכדלי זה אח יא וולי :)

  • אוי דיוויז'ן בבארבי: חפלת יידיש כאוטית

    צילום: ניצן אגסי

    "שימי חמישים שקל" ציווה אסף תלמודי על מאיה דוניץ. שניה לפני כן דוניץ זייפה בזעקת שבר תאטרלית שפשוט שייכת לשיר אחר, ועצרה את הנגנים בפרצוף מבולבל. "אם מישהו רוצה לעצור שיר באמצע, הוא צריך לשים חמישים שקל" חזר תלמודי על ההוראה מתחילת ההופעה. הכלל הנוקשה הזה בא כדי לפתור תופעה שהיתה נפוצה בהופעה של אוי דיוויז'ן (בארבי, 22.3): בלבול של המוזיקאים בין השירים. תלמודי בעצמו שאל את חברי הלהקה לפני שהחלו לנגן באיזה סולם זה "הטומבה", והתבלבל בתחילת המופע בין השירים "יווני חדש" ו-"יווני חדש חדש". חברי הלהקה, אייל תלמודי (אח של, קלרינט), גרשון לייזרסון (כינור ושירה), ואביחי טוכמן (קונטרה בס) התבררו על פי אסף תלמודי כחסרי אחריות כלכלית, נכשלים בגביית שכר טרחה ממעסיקיהם, לרוב פסטיבלים ובעלי אירועים, ולכן כנראה החליטו לנסות להשלים הכנסה בגביית כסף מהמוזיקאים שהם אירחו על הבמה.

    לא היה חסר ממי לאסוף את הכסף. הבארבי התמלא באשכנזים ב-50 גוונים של חיוורון שבאו לחגוג בהילולות יגון את הופעת העשור החגיגית של להקת הכליזמרים. עניין העשור הוא שקר כמובן, כי הלהקה קיימת כבר 11 שנים. גם לפנינה הזו אחראי אסף תלמודי שהנחה את הערב בסגנון שבין דוד זקן ונחשל טכנולוגית, לסטדנאפיסט בתחילת דרכו ומפעיל קהל די יעיל. "אני רואה פה יותר מדי נענועי ראש" אמר תלמודי בשלב מסוים. "זה יותר מדי אינדי רוק מה שקורה פה. מוסא תסדר פה מעגל". תוך עשר שניות הסתדרו שני מעגלי ריקודים מתחרים, שנעו בכאוס שיותר דמה לפוגו. לפי תלמודי, אוי דיוויז'ן מחלקת את זמנה בין אירועים משפחתיים בפינות נידחות בארץ לבין פסטיבלים אזוטריים בפינות שכוחות אל ברחבי העולם. ההופעה בבארבי הייתה קרובה יותר לאפשרות הראשונה, ובהשראת המעפניות של אירוע משפחתי, המצגת שהתלוותה למופע הייתה מקוטעת ורצופה ברגעים מביכים ותקלות טכניות - כמו התוכניה העמוסה שהוכנה לערב. אבל כשהכליזמרים ניגנו את שירי "הכיף להתלונן" (כפי שתלמודי הגדיר אותם), גופים קפצו באוויר והרעידו את רצפת העץ של הבארבי.

    גם אורחים לא היו חסרים לצרכי גבייה: שולי רנד, רונה קינן, נועם ענבר מהבילויים בגרסה מצוחצחת, שלומי שבן, תמיר מוסקט (בלקן ביט בוקס) ושי צברי עלו, ירדו וחזרו בנקודות שונות ואקראיות במהלך חפלת היידיש, ועוד כמה שמות פחות ברנז'איסטים כמו מאיה דוניץ ואבישי פיש שהצטרפו בשירה, ואמיל קרויטור על אקורדיון. גם אמא של אייל ואסף תלמודי כיכבה מהבלקון, והובטח לה להשתתף בחגיגות ה-20. הרגעים הבוהקים ביותר בהופעה היו של שולי רנד עם ביצוע בטרמינל שבין קיבוץ משמרות למינסק ל-"ס'אוחתו אפעס #3" של מאיר אריאל, דוניץ וענבר עם המחזה של הקלאסיקה היהודו-אשכנזית (מסתבר) "אוי געוואלד א גנב", וגם כל רגע שבו אייל תלמודי ייבב על הקלרינט. החפלה נסגרה במשפט מייצג של אסף תלמודי ואווירת האשכנזיות: "תזכרו שבסוף יש לכם רק את אחד השני, וכנראה שזה לא מספיק".

    צילומים: ניצן אגסי

  • סיוטים וסימני שאלה: סילבי ז'אן - שתיים

    תחת המילים לשיר "משהו רע" בדף הבנדקמפ של סילבי ז'אן, מופיעים רק שלושה סימני שאלה. אם תישארו עם פחות סימני שאלה כשתשמעו את האלבום "שתיים", כנראה הבנתם משהו שאני לא. האסוציאציה הראשונה שעלתה לי לראש היא הסדרה "אבודים". תוותרו על תשובות, קבלו את השאלות ולכו איתן קיבינימאט - עד הפעם הבאה שתבואו.

    עכשיו, האלבום השני של סילבי ז'אן הוא לא אלבום שקל לחזור אליו. כמו השיר הנ"ל, הוא מבטיח לכל אורכו שמשהו רע יקרה. האלבום נפתח באקורדים צורמים על סינתיסייזר שיצאו מסרט של היצ'קוק. מניפולציות צליל לא ברורות נשמעות ברקע, כמו סופת רעמים. הממד המלחיץ נמשך כמעט לכל אורך האלבום, וגם כשסילבי ז'אן מנגנים הרמוניות מרגיעות יותר, אותה אווירה מטרידה מרחפת מעל. ככה הם עושים גם ב-"איתמר 2" שנפתח עם ריף מבשר סכנה והופך בברייק לבלדת פופ. המילים עוברות בין תלונות יומיומיות על גמר סוף השבוע ("יום ראשון עכשיו / כל הטוב של אתמול / נגמר עד השבוע הבא"), לסוריאליזם ("עוד ראשון שעובר / נשאר עולם מוכר / בעולם אחר") ובכלל משאירות תהייה מה רוצים מאיתנו. הריף הראשון ההוא נשאר תקוע בחלק האחורי של הראש לכל אורך הבלדה, והופך מזיכרון רחוק של סיוט למציאות כשהוא חוזר ברפטטיביות עד שהוא טובע ברעש לבן.

    "תהיה מדען", "למה שנלך לים", "אבן אדומה" ו -"פסים במדרכות" - כולם משחקים על אותם מעברים בין צלילה לשנת חלום לנפילה לתהום. במקרה שנשארה לכם טיפת שמחת חיים באמצע ההאזנה, "אם תבוא מחר" יהרוג אותה סופית. אתם יודעים שאלבום הוא מדכא כשלשיר עם הלחן הכי עליז בו קוראים "לא נתאבד הפעם". סילבי נשמעים פה כמו להקה אחרת לגמרי, עם לחן שהיה יכול להיכתב באותה מידה על ידי דיימון אלברן, או נגיד להיות שיר פתיחה לסדרת נוער ישראלית מהעשור הקודם. שלא תבינו אותי לא נכון: זה אחלה שיר. הריף העיקרי ובכלל הגיטרות מקפיצים באפקטיביות. הבס הגס, הנגיעות העקמומיות של הקלידים - הכל עובד. אבל "לא נתאבד הפעם" מרגיש לא קשור באמת לאלבום הזה, קצת כמו ש-"Left Hand Free" מרגיש ב-" This Is All Yours" של Alt-J. כאילו מישהו אמר לחבר'ה: "תכתבו איזה סינגל אחד, שיהיה".

    גלולה מתוקה נוספת מגיעה לקראת סוף האלבום עם "לפני הרוח". גיטרה חשמלית מתנגנת לבדה, ומרגישה כמו זרקור בוהק במרכז חדר אפל. "משהו רע", שחותם את האלבום, באמת נשמע כמו שיר סיום, אבל גם כאן אני לא בטוח אם של האלבום הזה. בקרדיט כתוב רק "ניר אבגיא", ולפי הקול שעוד לא לגמרי התחלף כנראה מדובר באחיו הצעיר של בן אבגיא, אחד מחברי הלהקה. השירה השבורה והמתוקה של ניר לא עוזרת לשכוח את כל הלחץ והאימה שיש לאורך האלבום, וגורמת לי לנסות ולחשוב מתי כדאי לחזור אליו. נגיד יום אחד, כשחיית המחמד שלכם תלך לעולמה, או סתם ביום ראשון קשה במיוחד.

  • Folly Tree בלבונטין 7: ריקנות שובת לב

    לעתים נדירות יוצא לי להיתקל בלהקה שמרגישה כאילו שהקשבתי לה כל חיי. הצלילים והמילים לא ידועים, הם מבשרים על משהו חדש, ויחד עם זאת מזכירים לי משהו פנימי שהולך איתי כבר תקופה ארוכה, כמו הסתתר מתחת לשכבות של זיכרונות. זאת היתה התחושה הראשונה שקיבלתי כששמעתי ביום רביעי, בפעם הראשונה, את" My Emptiness" של Folly Tree. אלכס משה שרה על צורך בריקנות, כמו שבית משמש את מטרתו באמצעות החלל שבתוכו: "I'd like this space to be left empty / It's my one need / It's where i scratch the walls and bleed". מעבר ליופי השובה של המילים, צריך אומץ גדול כדי לכתוב שיר כזה בעולם שמגדיר אותנו לפי דחיסות ומוחשות המחשבות והדעות שלנו לגבי כל פרט בחיים, ושריקנות הפכה בו לקללה. זה כל מה שהייתי צריך כדי לחרוג מהכלל הלא הכתוב שלי שלא הולכים להופעה בלי להכיר היטב לפחות שניים-שלושה שירים, ולהתייצב להשקת אלבום הבכורה "Consolidate" באותו הערב.

    אלכס משה: אומץ גדול. צילום: ניצן אגסי

    ילדי שנות התשעים שנכנסו ללבונטין 7 בטח הרגישו כאילו זרקו אותם בנירוונה אנפלאגד. פרחים לבנים ואדומים נשזרו בין כלי הנגינה שסודרו במעגל במרכז החלל. ערפל דק עמד במרתף האפלולי גם ככה, והאורות היחידים בקעו ממנורות כריסמס שתחמו את במת הרצפה. אם אווירת ההלוויה של קורט קוביין לא הספיקה, רדיוהד התנגנו ברקע ברצף (כן, מאוד אקטואלי עכשיו). חשבתי שהאפלוליות אולי באה להסתיר את הסבים והסבתות הגאים שישבו קרוב ללהקה, עד שהסולנית אלכס משה הכריזה באמצע ההופעה שראתה את סבתא שלה בורחת החוצה.

    בניגוד לסבתא משה, אני נשארתי מרותק לכיסא. מעבר לתחושת המוכרות הבלתי מוסברת שליוותה אותי גם לאורך ההופעה, העובדה שלא שמעתי את רוב השירים נתנה לי את האפשרות להתמקד בצלילים ובהרמוניות, בלי להיקשר לאף שורה או מלודיה. נהניתי מהבס של טל תמרי שנשמע לפרקים כמו לוויתן מייבב ממרחקים, מהצלילים האמביננטים/פוסט-רוקיים של מאור שוורצברג (גיטרה) ואייל לנזיני שריחפו בחלל, ובמיוחד מהרגישות הבלתי נתפסת של רן יעקובוביץ' על התופים. הלבונטין הוא מרתף קטנטן כל כך עד שבין השירים היה אפשר לשמוע בברור את אלכס מכוונת את הגיטרה שלה, ובגלל זה כל נקישה טיפה חזקה מדי יכלה לשבור את האיזון בין הנגנים ולהשתלט על השיר. יעקבוביץ' ריחף על התופים והמצילות כמו היה בטראנס עם עצמו ובמקביל נשאר מסונכרן עם השאר.

    רן יעקובוביץ': טראנס מסונכרן. צילום: ניצן אגסי

    אם היתה לי תחושת פספוס היא היתה בהרמוניות. הבנים ליוו את אלכס בהיסוס ובחלישות. כבר בתחילת ההופעה הרגשתי שעוד קול נשי היה עובד הרבה יותר מאשר שלושה קולות גבריים זהירים. המחשבה הזאת קיבלה הוכחה כשפלורה עלתה לבמה לשיר שלושה שירים יפיפיים. אלכס הזמינה אותה לבמה עם האמירה הספק פמיניסטית "איזה כיף זה נשים". הפרגון ההדדי והמוצדק בין השתיים גלש קצת למחוזות הדביקים, אבל כשהן התחילו לשיר הכל נשכח ונסחפתי אחריהן, במיוחד בשיר האקוסטי שלא זיהיתי ולא מצאתי ברשת. פלורה: אם את קוראת את זה, את מתבקשת לשחרר אותו ורצוי לשמור את אלכס להרמוניות. תודה.

    ההתרגשות הגלויה של אלכס עזרה לסלוח בקלות על פשלות קטנות לאורך המופע כמו שכחת המילים בביצוע לא מלהיב ל-"Starman" של בואי, וההפסקה באמצע של אחד השירים כדי להתחיל אותו מההתחלה, כנראה שוב בגלל טעות במילים. בסוף ההופעה, לאחר הכרזה שלא יהיה הדרן, קיבלתי את מה שחיכיתי לו כל הערב, השיר "My Emptiness" ואחריו עוד שיר מרגש לא פחות: "Cut The Rope". עכשיו כל מה שנותר זה ללמוד את כל השירים עד להופעה הבאה.

  • פסטיבל אינדיחפר 2017: גרוב צפוף

    Full Trunk (צילום: גאיה סעדון)

    "שמעתי שאתם יודעים לשיר!" צעק גל ניסמן מלהקת Full Trunk אל הקהל בפסטיבל אינדיחפר. הוא שמע נכון. שלוש שעות קודם לכן, אותו קהל צעק את הנשמה יחד עם גל דה פז מ-The Paz Band, בשאלות-תשובות של משפטי בלוז-רוק מפוצצי כוח. העובדה שהשעה הייתה רק שש בערב, ושיש להם עוד ערב ארוך של הופעות לפניהם לא הזיזה לתושבי עמק חפר. נראה שאף אחד לא הרגיש צורך לשמור אנרגיות להמשך, גם לא גל דה פז, שידעה היטב שיהיה לה עוד סיבוב בהרמת ידיים ורגליים לאוויר עם ההרכב השני שלה Lucile Crew - וזאת בדיוק הסיבה שלא צריך להיות מעריץ גדול של המוזיקה (ואני אישית לא), כדי ליהנות מהופעה של דה פאז באנד. לגל דה פז יש חוש קצב מדבק. כשהיא רוקדת ושרה על הבמה, הקהל רוקד ושר יחד איתה, פשוט כי אין לו ברירה אחרת. כשנגמרה ההופעה הם עוד עמדו שם לדקה ארוכה, ביקשו עוד, ובסוף התפזרו החוצה מההאנגר כדי לנוח כמה דקות עד להופעה הבאה.

    הבעיה עם הפסטיבל, שהתקיים בשישי האחרון באזור התעשיה של עמק חפר, היא בעיקר השם יוצר הציפיות שלו. "אינדיחפר" מתנגן באוזניים דומה מדי ל-"אינדינגב", ומכריח אותנו להשוות בין שני אירועים שהמשותף ביניהם קטן מאוד, ולמעשה מוגבל אך ורק לכמה להקות באינדי הישראלי. מי שיצא לו להגיע לאינדינגב, מכיר את השחרור מתחושת הארציות שמלווה את היום-יום שלנו, לתוך חלום מדברי של שלושה ימים בקהילת מוזיקה חד פעמית. הצלילים מגיחים שם מכל פינה, ולא רק מהבמות השונות, אלא גם מג'אמים מאולתרים בין זולות, אוהלים, ועצים. תחושת השחרור הזאת לא יכולה להתרומם מקרקע של אזור תעשייה. גם כשמצליחים לשקוע אל תוך המוזיקה בהאנגר, ברגע שיוצאים ממנו החוצה אל רחבת האוכל המאולתרת והמגודרת היטב, הדוכנים, הדשא הסינטטי, הצפיפות הבלתי נסבלת, ומפעלי התעשייה מסביב הנחיתו בחזרה לקרקע המציאות, וזה מה שקרה בכל הפוגה בין הופעה להופעה.

    Lucile Crew: שיא הערב (צילום: גאיה סעדון)

    חזרתי להאנגר עם אוזו-בזוקה וטטרן. הקהל פתאום הרגיש דל יותר, פחות מעוניין וקופצני מאשר עם דה פז. זה לא שאוזו-בזוקה נכשלו בסיפוק סחורת הפסיכדליה הים-תיכונית, או שטטרן היו פחות מדויקים ביצירת הקסם האינסטרומנטלי העמוס ברבדי צלילים שרק הם יודעים להפיק, אלא שמדובר בשתי להקות אצלן הקהל חווה את המוזיקה באופן קצת יותר פסיבי. מבחינתי, אלו היו אחד הסטים היותר המוצלחים שראיתי של שתיהן: אוזו-בזוקה נתנו למשל רפרור מקפיץ לפתיחה של "מה עשית?" של טיפקס, לפני הכניסה ל-"Homesick", שיר שנשמע כאילו בלק-סבת' כתבו על אסיד בזמן שהות במצרים. טטרן פתחו עם קטע פוסט-רוק חדש, בו אופיר בנימינוב (בס) ותמוז דקל (גיטרה) צירפו באיטיות שכבה אחר שכבה של סאונדים אווריריים וחלליים עליהם דן מאיו (תופים) בנה את הגרוב מנגיעות זריזות במצילות וצידי התופים עד כוח מתפרץ על הסנייר שהניע את כל הקטע קדימה בסחרור מתגבר. כמו כל טראק של טטרן, לוקח זמן עד שהתודעה צורבת לזיכרון את עומס הצלילים והרעיונות שנזרקים לאוויר בכל שנייה, וגרמו לי להמתין בציפייה לפעם הבאה שאשמע אותם שוב.

    פול טראנק ולוסיל קרו, כל אחת בתורה, חזרו לשיתוף הפעולה עם הקהל. ניסמן ממקודם, הזמר והגיטריסט של פול טרנק, העביר הוראות איך להצטרף אליו בפזמון של שיר חדש בשם "Hey-Hey", והקהל עמד במשימה בדיוק מפתיע. זו אולי החזקה והחולשה המשמעותית של פול טראנק: הם יודעים לכתוב שירים קליטים שנותנים סיפוק מהרגע הראשון, אבל מצד שני לא נשארים איתך לאורך זמן. בדומה לרפרור של אוזו-בזוקה לטיפקס, פול טרנק פתחו את ההופעה עם "ב.מ.וו שחורה" של אתניקס. לוסיל קרו לא היו צריכים להסביר דבר לקהל, ובביצוע פאנקי לאחד הלהיטים שלהם, "Big City", כולם ידעו בדיוק מתי לענות לג'ואל קובינגטון, הראפר של ההרכב, שהם נמצאים בעיר הגדולה - האירוניה התפספסה בהאנגר. בעיני זה היה השיא של הערב: להקה שהצליחה ליצור איזון מושלם בין היפ הופ עם פלואו זריז ומשחקי, גרוב פאנקי, ויכולות וירטואוזיות בנגינה והקפצת גופים לתקרה.

    Shtuby: דילג בין מגברים (צילום: גאיה סעדון)

    מכאן היה רק לאן לעלות. Shtuby טיזז על הבמה במשך כמעט שעה עם סט מוקלט מראש של טכנו-טראנס אוונגרדי, ללא הלהקה שלו, ניצח על הקהל עם ידיו, בעזרת התרמין ובלעדיו, דילג בין מגברים עם הבוזוקי על הצוואר, ותיפף במהירות כמו הפלאש על פדים אלקטרוניים (רק אני רואה את הדמיון בינו לבין גיבור העל?). מפעם לפעם הוא גם נופף במהירות לקהל שנופף לו בחזרה, ונראה שפספס את אחיו התאום בלבוש כחול שהסתובב בין האנשים וחיקה את תנועות הגוף המוגזמות ומעט גמלוניות של השטובי המקורי. הבאסה היחידה בהופעה היתה שבזמן ששטובי עבד קשה, מאחוריו ומצדדיו אנשי סאונד סידרו את הכלים להופעה הבאה, והרסו מעט את אווירת החפירות. גם אווירת החופש הפסטיבלית מעט התפספסה. כן, מדובר בהפקה מבורכת, להביא רצף של להקות שוליים פחות או יותר מחוץ לתל אביב ומסגרות הפסטיבלים המוכרים. גם ברמת הארגון, ההופעות תקתקו אחת אחרי השנייה, ללא עיכובים, והסאונד בהאנגר שמר על איכות גבוהה לאורך כל הערב. אבל נראה שהחצר הקטנה מחוץ להאנגר, שלא הצליחה להכיל את כל באי הפסטיבל, יצרה את הצורך לברוח בהפוגות החוצה לחניונים מסביב.

    נצ'י נצ' החזיר את הקהל מהחניונים בחזרה להאנגר להופעה אחת אחרונה בפסטיבל, ונתן כהרגלו את ההרגשה שכל אחד הוא חבר ותיק שלו מימי בית הספר העממי בפתח תקווה. עושה רושם שנצ'י בכלל לא צריך לעלות עם מיקרופון. הקהל שר ודקלם במקומו מחצית מההופעה, כשלאחר כל שורה שהוא נתן לנו להשלים, הוא אמר תודה בחיוך מסופק. למרות האיכויות הברורות של נצ'י והפופולריות שלו, נראה שחלק לא קטן מהקהל כבר החל להתעייף ולהתפזר לבתים. רצף של עשר הופעות מבוססות גרוב, ללא הפסקה ארוכה או מופע רגוע יותר, ובלי חלל מנוחה מרווח מספיק, יכולה להיות משימה לא קלה גם לצעירים והנמרצים שבינינו. רק מלך הראפ של המזרח התיכון פיזז את דרכו מחויך, מיוזע ועדיין מלא מרץ, אל אחורי הקלעים, בזמן שנתיניו כיתתו את רגליהם בתשישות שבעת רצון, בחזרה למכוניות.

  • רוקומנטרי: הממלכה המופלאה של פאפא אלייב

    “הדבר הכי חשוב במשפחה זה משפחה" - כך מכריז אריאל אלייב בתחילת הסרט הדוקומנטרי "הממלכה המופלאה של פאפא אלייב", כשלצידו יושב אביו, ראש המשפחה, הסבא הגדול, אללו "פאפא" אלייב. פאפא מהנהן ומשמיע נהמת הסכמה המקפלת בתוכה סמכות ואַדְנוּת. בשלב זה, אריאל נראה כמו לא יותר מבובה, אשר דבריה בוקעים מעומקי בטנו של הפיתום לידו. כמה דקות קודם לכן, הפאפא ציווה על אריאל בעברית קלוקלת מעורבבת בבוכרית לספר למפיקי הסרט את הסיפור על הפעם הראשונה בה אריאל הופיע עם הלהקה המשפחתית. האווירה המעט מתוסרטת של סצנת הפתיחה היא מכוונת, אך נראה שהאחראי על התסריט אינם בימאי הסרט טל ברדה ונועם פנחס, אלא פאפא אלייב.

    גם לכתיבת הסיפור האישי של משפחת אלייב אחראי במידה רבה הפאפא. בשנת 1991 לאחר התפרקות ברית המועצות, פאפא פקד על משפחתו, חבורה של מוזיקאים מטג'יקיסטן לעלות לישראל. פאפא אלייב זכה לתהילה בטג'יקיסטן כבר בגיל צעיר, בזכות נגינתו הווירטואוזית על תוף הדוירה, המזכיר מעט תוף מרים בצורתו, בגודל של לאפה מתוחה על שדרת עץ עגולה. קטעי הארכיון מראים את פאפא כבחור צעיר, מכה בתוף תוך כדי שהוא מנפנף בו ומעיף אותו לאוויר כאילו היה אמן קרקס. האופי הקרקסי של נגינת הסבא עבר בתורשה גם לבניו ונכדיו, אשר הפכו ללהקה הפרטית שלו - שבעה ילדים ונכדים המנגנים יחדיו גרוב בוכרי עממי. כל ילד ונכד מנגן על כלי נגינה אחר, בין אם זה כינור, קנון, קלרינט או אקורדיון, אך כולם, בלי יוצא מן הכלל, למדו קודם כל מהסבא לתופף על דוירה. לאורך הסרט רואים את פאפא מהלך קסמים על עוללי המשפחה באמצעות אותו תוף. הקטנטנים, לא מפסיקים לבהות בו בעיניים פעורות, מבקשים עוד, וכשהסבא עייף מדי, הם ממשיכים לדרכם לפי קצב הדוירה שמתנגן עוד בראשם, רוקדים ומחקים את הנגינה בתנועות תיפוף על צלחת פלסטיק. כך, באמצעות התיפוף ואישיותו הכובשת של פאפא, הם נמשכים אחד אחרי השני פנימה לתוך הלהקה, וכפי שאומרת בתו הסוררת של הסבא אדה אלייב, מי שהחיים שלו לא במוזיקה אינו חלק מהמשפחה - אמירה שיש בה רמיזה על מערכת היחסים הקשה בין השניים.

    אכן, חלק ניכר מהסרט מתעסק במערכות היחסים המורכבות בין ילדי ונכדי המשפחה לבין הסבא, וספציפית בין אדה לבין פאפא. רוב רובו של הסרט מצולם בעמקי הבית של משפחת אלייב, בו כולם מתגוררים בבית גדול אחד. הכניסה של במאי הסרט לקרביים המשפחתיים היתה עלולה להיות מתכון לאסון. פעמים רבות בסרטים דוקומנטריים, כניסה של מצלמות לתוך חללים פרטיים וקטנים עלולה ליצור את אותה התנהגות מתוסרטת ומחושבת של דמויות הסרט - אנשים פרטיים אשר לא רגילים בכניסת מצלמות לביתם הפרטי, נהיים פתאום מודעים לכל משפט שיוצא להם מהפה וכל מחווה ותנועת יד. זה אינו המקרה של משפחת אלייב. ארבעת השנים שבהן שהו מפיקי הסרט עם המשפחה יצרו ביניהם אווירה אינטימית ואמון רב. ילדי ונכדי המשפחה חושפים בפני המצלמה את כל הסודות השמורים של המשפחה: בין אם זה הריב הגדול בין הסב לבתו אדה, או רצונם של הנכדים לפרוץ את גבולות הסמכות של הסבא על ידי שינוי ההעמדות ורשימת השירים במופע המשפחתי, ואפילו, השם ישמור, בהופעות במסגרות מחוץ למשפחה. בנוסף לאמון הרב שנוצר, הצילומים הקרובים והמדויקים של ברדה ופנחס מצליחים להכניס אותנו עמוק לתוך הפינות הקטנות ביותר של בית משפחת אלייב: משולחן האוכל העמוס מטעמים, ועד החדרים הקטנים בהם הילדים והנכדים מתאמנים בנגינה בכל שנייה פנויה שלהם. השילוב בין הצילומים הקרובים לאותנטיות של בני המשפחה והכריזמה הנשפכת של פאפא גורמת לצחוק, לכעוס, ובכלליות להיות על קצה הכיסא לאורך כל הצפייה.

    הפספוס היחיד אולי בתיעוד המשפחה הוא בפסיחתם של הבמאים על הסיפור של אביבה אלייב (15), הנכדה היחידה בלהקה בתוך קבוצת הגברים. המסתורין שנותר חבוי מאחורי דמותה של אביבה טמון, בין היתר, ביכולת הנגינה הווירטואוזית ומלאת הנשמה שלה המבליחה מדי פעם בקטעי סולו עדינים ומסולסלים, ובמבט התמים והחודר שלה אל עבר שאר בני המשפחה ולפעמים דרך עדשת המצלמה ישירות אל הצופה. אביבה חושפת באחד הראיונות שהחלום שלה הוא לשלב את הגרוב הבוכרי עם מוזיקה עכשווית שהיא אוהבת. לצערי, במאי הסרט לא התעקשו לשמוע דוגמה לשילוב שכזה ונותרתי סקרן מה יכול לצאת ממנו.

    בסוף הקרנת הבכורה של הסרט בסינמטק תל אביב, משפחת אלייב עלתה לבמה להופעה קצרה עם הדוירות. במאי הסרט, שעמדו בצדי הבמה, אפשרו למשפחה לקבל את מרב הפוקוס. כאשר הציגו ברדה ופנחס את בני המשפחה אחד אחרי השני, שניים מהם קיבלו תשואות מיוחדות: הבת אדה זכתה לגל כפיים וקריאות תמיכה מחבורות של נשים הפזורות ברחבי האולם, והסבא, הכוכב הראשי, למחיאות כפיים סוערות ואהבה מכל הקהל. התשואות לא הספיקו לסבא והוא פצח בדברי תודה, מתוסרטים היטב גם הם, בהם סיפר שוב את סיפור המשפחה בשפה ציורית ומשעשעת. ברגעים כאלו, נראה שוב שהדבר הכי חשוב במשפחה זה משפחה, וכשאומרים משפחה אצל אלייב מתכוונים לפאפא.

    להקרנות הקרובות »