פוסטים בכללי

  • המאזין ברדיו 240: מראה מחורבנת

    שעה של מוזיקה אקלקטית עם חומר טרי של Nine Inch Nails (בתמונה), המשך שיתוף הפעולה בין Iggy Pop & Underworld והגיטרות המנצנצות של Johnny Marr.

    1. Nine Inch Nails - Shit Mirror
    2. Mitski - Nobody
    3. Rolling Blackouts Coastal Fever - An Air Conditioned Man
    4. Deerhunter - Vox Celeste
    5. Deeper - Message Erased
    6. Underworld & Iggy Pop - I'll See Big
    7. Anthony Rother - Red Light District
    8. Martyn - Manchester
    9. Fit of Body - Black Box No Cops
    10. Blawan - Careless
    11. The Beat Escape - Limestone Alps
    12. Blithe Field - Clouds Roll In
    13. Johnny Marr - Walk Into The Sea

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • המאזין ברדיו 239: מציאות

    שעה של מוזיקה אקלקטית עם הסינת'פופ של Nation of Language (בתמונה), האלקטרוניקה של דיגיטל_מי ובלדה חדשה של המסך הלבן.

    1. Nation of Language - Reality
    2. Broken English Club - Thee Art Ov Metals
    3. Helena Hauff - Gift
    4. Rhyw - Unpunishable - Original Mix
    5. Maelstrom - Throwing Grain Into Air
    6. Digital Me - חומר ואנרגיה
    7. Marisa Anderson - Cloud Corner
    8. Amanda Glasser - Black
    9. Ghost Bag + Tine Fetz - Portal
    10. Snail Mail - Pristine
    11. The Fall - Hurricane Edward
    12. המסך הלבן - נפגש בעולם הבא
  • ביקורת: Albert Hammond Jr. - Francis Trouble - אלבום בפיצול אישיות

    אלבומו הרביעי של אלברט האמונד ג'וניור "Francis Trouble" הוא אלבום בפיצול אישיות, קרוע בין פחד לאומץ. בצד האמיץ שלו, האמונד יצר אלבום קונספט על אחיו התאום פרנסיס, שמת במהלך ההריון, והופך לסיפור על אלטר אגו שהאמונד סוחב איתו לכל מקום (פיצול אישיות כבר אמרנו?). בצד הפחדני, כבר מהצליל הראשון ברור שהאמונד, בדומה לאלבומים הקודמים שלו, לא מתכוון להתנסות ברעיונות או סאונדים חדשים. זאת אותה הנוסחה הידועה שעבדה מצוין לסטרוקס באלבומים הראשונים ובהבלחות קצרות גם באחרונים - פוסט-פאנק אנרגטי, דו שיח בין גיטרות חצי-מלוכלכות ושירה שנעה בין אדישות לרגש מתפרץ.

    אלא שפחדנות היא רק דרך אחת, וביקורתית למדי, לראות את הבחירה של האמונד לחזור וללטש את אותם טריקים. האמונד הוא לא האומן הראשון ובטח שלא האחרון לחזור על עצמו, סגנונית או נושאית. מי שיאזין באמת ל-"Francis Trouble", ולא יפסול אותו מיד כעוד אלבום של הסטרוקס, יגלה שיכולת כתיבת ועיבוד השירים של האמונד הושחזה לאורך השנים. מהריף הזריז והקליט שמלווה את הבתים ב-"Far Away Truths", קריאות ה-"Hold on" החוזרות בפיזמון של "Set to Attack", שינויי המקצבים ואווירת הגראז' רוקנ'רול הישן ב-"Screamer" - כולם גורמים לשירים להידבק לאוזן וללשון, ולתנועה כמעט בלתי רצונית בגוף. האמונד יצר באלבום הזה משהו שלא שמענו כבר הרבה מאוד זמן מהסטרוקס או מהחברים האחרים בה: שירים שכיף לשיר ולרקוד אותם.

    הקונספט על האח שהלך לאיבוד הוא לא באמת מחייב. למעשה פרנסיס והתיאור שלו כאחיו התאום האבוד לא מועלים באופן מפורש לכל אורך האלבום, והאמונד משאיר לנו את האפשרות להשלים אותו, או כל אלטר אגו אחר שעולה לנו בראש. קחו למשל את "Strangers", אחד השירים היותר מוצלחים באלבום, שמתעכב שוב ושוב על השורה "How strange the feeling to be strangers / Who strain for feeling, we're all strangers" ומכוון לתחושת המבוכה הבסיסית מאותה זרות פנימית. כך שמתוך הקונספט האישי-ביזארי ואפילו ההומוריסטי לפרקים, מתגלים הנושאים האמיתיים של האלבום - התמודדות עם אובדן והחוויה שאנחנו לא באמת מכירים את עצמנו.

    אלברט האמונד ג'וניור יופיע בבארבי תל אביב ב-16.7

  • בכורה לקליפ: Bucharest - Oceans - כמיהה לזמנים אחרים

    צילום: סופיה אקברג

    ב-"Oceans" של בוקרשט יש תחושה של כמיהה. אולי זו כמיהה לזמנים אחרים, זמנים שבהם להקות גיטרות שלטו באצטדיונים ובמצעדים. יש משהו מניק סטריט פריצ'רסי בשיר מתקופת "Everything Must Go", בגרנדיוזיות של גיטרות מנצנצות ושירה שמהדהדת באולם רגע לפני הסולו. הלהקה מסתובבת בארצות זרות בין לבין במות ואחורי קלעים וברים ומטוסים והרבה כבישים ועצים שמשתקפים מבעד לחלונות של כלי תחבורה. האווירה של זרות ומרחק מרגישה מלנכולית אבל גם כיפית ומלאה בחופש עם חולצות הוואי צבעוניות וצחוקים של משחקי מחבט על הדשא. ואנשים, מלא אנשים. זה מרגיש קצת כמו רטרוספקטיבת "חיים שכאלה", וידאו שחברי הלהקה הקליטו לעצמם העתידיים של עוד 20 שנה אחרי שהמציאות תכניע אותם להיבלע בתוך חור השחור של זוגיות עבודה וילדים, שידור ישן מכוכב אי שם בקצה הגלקסיה שמגיע לכדור הארץ רק עכשיו ומזכיר איך זה היה פעם.

    בוקרשט יופיעו עם להקת סירנות ב-19.6 בלבונטין 7

  • רובי גע בעולם: במרחק נגיעה מאופרת רוק אמיתית

    צילום: יוסי צבקר

    השעון המוזיקלי-ביולוגי שלי צלצל לפני חודש: "תגיד, לא אמור לצאת כבר אלבום של אלון עדר?" בקצב עבודה של אלבום לשנה ובהתחשב בכך שהאלבום הלהקה האחרון שלו ("השמרנים שוב באופנה") יצא בתחילת 2017, נראה שהשעון התעורר בזמן. שבוע אחרי כן כבר ראיתי את הפרסום בעיתון: "רובי גע בעולם" - אופרת רוק חדשה בכיכובו ופרי יצירתו, יחד עם זוגתו שני עדר, תעלה בבית האופרה.

    זאת הייתה הפעם הראשונה שכפות הרגליים של אשתי ושלי דרכו בבית האופרה. בכלליות, קשה להגיד שאנחנו חובבי תאטרון מושבעים ונראה שלא היינו היחידים באולם עם אותה חווית ראשוניות והתרגשות זהירה. סביבנו ישבו זוג בשנות ה-20, הוא עם חולצה ספק ישנה של "Guns n' Roses", היא עם קעקוע של מפתח סול ושמש, שיותר מהכל באו לשמוע את המוזיקה של עדר; מהצד השני של הסקלה וממש לידם זוג בשנות ה-60, ודאי מנויים ותיקים שבאו לנצל את המנוי, בחולצת כפתורים מחויטת ושמלה שחורה שנלבשה הערב לראשונה. יהודה עדר ומיקי קם (ההורים של) עמדו בשורות הראשונות, כמו מקדמים פני אורחים לחתונה. כף רגל בכפכף שנחה על כיסא ששמור בהוקרה לאחד התורמים של האופרה, הדגימה את הערבוב של חגיגיות וקז'ואליות, בלי שמץ של אירוניה. על הבמה חיכו עשרות מיקרופונים וסטנדים לתווים. על מסך חצי שקוף הוקרנו המילים "רובי גע בעולם", גדלות וקטנות, מתקרבות ומתרחקות, בחזרתיות מעודדת התקף אפילפסיה.

    גרידי, נויה פרנויה ורות התמכרות. צילום: יוסי צבקר

    כל הקהל מצמץ יחד ולתוך החשכה שלפני הסערה עלו מה שנראה כמו עדר ולהקו ותפסו חלק מרכזי אך קטן על הבמה. המסך עלה והראה שניחשתי נכון - עדר והלהקה ניגנו את שיר הנושא של האופרה והתחילו לספר בשירה את סיפורו של רובי שמרגיש אבוד בעולם, או יותר נכון בעולם הדייטים התל אביבי. הם אמנם לבשו בלייזרים נוצצים ומקומות פנויים רבים חיכו לתזמורת המהפכה, אבל מעבר לכך הבמה היתה עירומה, אפילו לא פיסת תפאורה אחת הורכבה עליה. כבר מהרגע הראשון אפשר היה להבין שהמילה אופרה, בז'אנר ובשם המקום, הטעה. זאת לא באמת הצגה, אלא משהו שיותר דומה להופעה גרנדיוזית ששזור בה סיפור. גם משחק לא בדיוק נראה לעין. אלון עדר, ובכן, שר את הסיפור של רובי שמרגיש אבוד בעולם. כך גם יעל אייזנברג בתפקיד לוסי, בה רובי מתאהב, שמצליחה להביע מעט יותר רגש אותנטי. האינטראקציה ביניהם היתה מועטה וההעמדה הזכירה לאשתי הצגה מושקעת של סיום בית ספר. גם הקולות בראש של רובי, אחד מהחלקים המבדרים באופרה, לא הצליח לגרום לי ללכת לאיבוד בתוך הסיפור. גרידי הוא חמי רודנר שתפס נוכחות של שלושה אנשים כל פעם שעלה על הבמה, אבל נראה שלא באמת זכר את המילים; נויה פרנויה היא דורון טלמון מג'יין בורדו, שגם כאן הייתה פרווה; ורות התמכרות היא אפרת גוש, היחידה שאשכרה שיחקה הטוטאליות של גוש בתוך תפקיד חושני וסליזי שתאם מאוד את הדמות שלה וגרמה ליתר להיראות חיוורים.

    חסרה תפאורה. צילום: יוסי צבקר

    שני השירים היחידים במופע שעדר כבר הוציא באלבומיו הקודמים ("קצת אהבה לא תזיק" ו"זונות"), היו הקטעים המוצלחים ביותר במופע. "קצת אהבה" זכה כאן לעיבוד שהתחיל בעצבות מינורית על פסנתר ועבר לגרנדיוזיות של תזמורת בטיימינג מושלם בתוך הסיפור. ב-"זונות" עדר עמד בקדמת הבמה ומאחוריו הפרגוד השקוף, לצידו מקהלה של כעשר נשים בלבוש שחור מינימלי עם הגב לקהל. החזרתיות של השורה "אני הלכתי לזונות" והעמידה שלהן עם הגב צעקה את המסר והראה שהזוג עדר לא מעוניין באנדרסטייטמנטס.

    זה בסך הכל עוד סיפור בוי מיטס גירל, כמו שעדר מודה בעצמו במהלך אחד השירים, ואולי אפילו אחד מעט בנאלי. מצד שני, הלחנים תפורים כמו חליפה איכותית לטקסטים שחוגגים את הפשטות שבאהבה והכאב שבחיים. אבל כל זה לא באמת משנה לשאלה האם התוצאה הסופית נוגעת בקהל. מהמבטים סביב ופנימה נראה שהשאלה היא כמה אתם מוכנים לדמיין יחד עם עדר. ההפקה הבימתית כל כך גולמית שהיא דורשת ממי שרוצה לחוות את הסיפור מעבר לרמת המוזיקה לרצות לראות באופרה הרבה מעבר לזה. הפוטנציאל פה יכול להיות גדול, ולא ברור בכלל כרגע אם מדובר ביציאה חד פעמית או במופע שימשיך לרוץ. כפי שזה נראה עכשיו, ההפקה זקוקה לעבודת ליטוש כללית וספציפית השקעה בתחום התפאורה כדי לגעת בעולם.

    אלון עדר: בסך הכל עוד סיפור בוי מיטס גירל. צילום: יוסי צבקר