"גרייס ג'ונס: על הבמה" - אייקון לוהט מאחורי מסך עשן

"תמיד אומר שגרייס ג'ונס היא אנדרייטד", טוענת הזמרת ז'אנל מונה בוידאו אובר/אנדר של מגזין פיצ'פורק. "היא אישה שחורה יפיפייה והיא הגדירה מחדש מה זה אומר להיות אישה שחורה בתעשיית הבידור. בשבילי, היא גרמה לי להבין שאני יכולה להיות פרועה, חסרת פחד וחופשיה עד כמה שאני רוצה, מבלי להתנצל". בדוקו "גרייס ג'ונס: על הבמה" (באנגלית: "Grace Jones: Bloodlight and Bami") מקבלים פיסות מאותה גרייס ג'ונס שמונה מדברת עליה, אבל בניגוד לאופי הססגוני ופורץ הדרך של ג'ונס, יצרו סרט ארוך, איטי ומשעמם.

הדוקו מניח שאתם כבר יודעים מי זו גרייס ג'ונס וצולל ישר פנימה לחייה, רק שלא נראה לי שכולם יודעים מי זו, בטח אם נולדתם אחרי האייטיז. אז כדי להשלים פערים במשפט: ג'ונס היא זמרת, שחקנית ודוגמנית, אייקון פופ אוונגרדי מג'מייקה. ריהאנה, ליידי גאגא ואפילו מדונה עומדות על כתפי הענקית הזו. בטח תזהו את פניה ואולי את השירים "Pull Up To The Bumper" או "Slave To The Rhythm". היא לא היתה כל כך פעילה בעת האחרונה, אך הבימאית האנגלייה Sophie Fiennes החליטה ללוות אותה בשנים האחרונות ולצלם את חייה. אז הדוקו מצולם בשיטת זבוב על הקיר - אין פה ראשים מדברים ושחזורים של סיפורים מפעם, אלא רק את גרייס ג'ונס בזמן אמת. זו בחירה אמיצה בשביל דוקו מוזיקלי על כוכבת שראתה זמנים זוהרים יותר וכיף לראות שהסרט לא נופל למלכודת הנוסטלגיה. מצד שני, הבחירה הזו לא החזיקה את העניין שלי במשך כשעתיים.

הסצנות מדלגות לסירוגין וללא אזהרה מוקדמת בין ביקור מולדת של ג'ונס בג'מייקה לבין ביקור בפריז לבין קטעים בהופעה לבין עבודה באולפן לבין מי יודע איפה. האפקט הזה מאוד מבלבל. אם אתם מעריצים של ג'ונס, כנראה שתיהנו לראות אותה בנטורל, שותה מיץ קוקוס טרי בג'מייקה או צועקת בטלפון נוקיה ישן על מישהו שביטל הגעה לסשן הקלטות. את שאר הקהל זה כנראה לא ירתק כל כך. מדי פעם יש רגעים קטנים של עניין כשיש לה פליטת פה פרובוקטיבית כמו "יש לי שרירים הדוקים (tight), חבל שהכוס שלי לא כזה הדוק", או פתאום כשהמצלמה עושה זום אין על תמונה שלה עם אנדי וורהול שמבצבצת מהתיק. ג'ונס גם לא פרייארית ומסרבת להצטלם לטלוויזיה הצרפתית בסצנה שגורמת לה להראות כמו מאדאם לסבית בבורדל. אך רוב הזמן הסרט מלא בשיחות חולין ורגעים איטיים של שקט. גם איכות הצילום די ירודה - לא ברור אם בגלל שקיבלתי צפייה בסטרימינג באיכות נמוכה או שפשוט מצלמת הגונזו ותנאי התאורה הטבעיים לא עובדים טוב ביחד. מה שמוסיף צבע וקצב לסרט, תרתי משמע, הם קטעי ההופעה של ג'ונס. יש לה עדיין קול נמוך וחזק עם מלא נשמה וחיבה לפריטים הזויים כמו כובע נצנצים שלייזרים ירוקים נשברים ממנו לכל עבר. בחיים לא הייתם מנחשים את גילה לפי איך שהיא צועדת על הבמה בשמלה שחורה צמודה וכמות האנרגיה שהיא משדרת, אבל כמו שאמרו לה הקרובים בג'מייקה: "ככה זה במשפחת ג'ונס - נהיים צעירים יותר ככל שמזדקנים".

ג'ונס כאילו שם במלוא נוכחותה מול המצלמה, אם כי מאוד חמקמקה: לפעמים המבטא שלה ג'מייקני, לפעמים אמריקאי, לפעמים בריטי, לפעמים היא בכלל מדברת בצרפתית. היא רכה, היא קשה, היא רק בן אדם כמו שהיא טוענת. אם יש משהו שהדוקו הצליח לעשות, זה לתפוס את האישה מאחורי האייקון, גם אם לפרקים, מאחורי המסכות הרבות שג'ונס מחליפה ללא הרף. עם עריכה יותר קשוחה וקוהרנטית ואולי דווקא קצת יותר התערבות וקצב זה היה יכול להיות דוקו הרבה יותר עוצמתי, על כוכבת פופ לשעבר שעדיין הולכת עם ראש זקוף ואש פנימית שלא מפסיקה לבעור. זה נמצא אי שם בדוקו, רק מאחורי מסך עשן.

הסרט מופץ על ידי יס דוקו ויוקרן במסגרת דוקאביב

מה דעתך?

השאר תגובה