ביקורת אלבום: חיה מילר - +1

התעלומה הכי גדולה שקיימת בימים אלו היא איך חיה מילר עדיין אנונימיים יחסית לקהל הישראלי. בדרך כלל הם עושים מוזיקה כיפית ולא קשה לעיכול, הם משתפים פעולה עם אמנים אהובים (כמו הקאבר המעולה שהם עשו לאחרונה עם נצ'י נצ' לביסטי בויז), והסינגלים המרעננים שקידמו את האלבום החדש שלהם "+1" היו כל כך קליטים וטובים שאני מתקשה להבין איך הם לא הגיעו לפלייליסט של גלגלצ. אחרי שנה מדהימה לאינדי הישראלי, שנראה כאילו שהוא סוף סוף הצליח לפרוץ את גבולות המיינסטרים, חיה מילר עדיין מגרדים כסף מהרצפה. אני חושב שהתשובה המצערת לתעלומה היא שבסופו של דבר, חיה מילר גזרו על עצמם את הגורל של האמנים שהכי השפיעו עליהם. כמו עמיר לב, שלום גד, ודומיהם, גם חיה מילר בחרו לעשות את המוזיקה שלהם בלי פשרות, ולצבור לאט לאט קהל נאמן שימלא בשבילם את הבארבי ואת הלבונטין, גם אם זה אומר שלתודעה הציבורית הרחבה יותר הם יגיעו מאוחר יותר, אם בכלל.

באלבום הבכורה שלהם, "חיי מדף" מ-2013, הם כתבו את "עושים כסף", מיני-המנון חברתי על הקושי הכלכלי שכרוך בלהיות מוזיקאי עצמאי בישראל. האלבום החדש שלהם הוא, אם תרצו, המשך והרחבה של אותו שיר. קוסטה קפלן וחבריו חוקרים כמעט בכל שירי האלבום סוגיות חברתיות שונות שמעמד הביניים מתמודד איתן כמו אלימות משטרתית בשיר הפותח "לילה מבחירה (בתחנת המשטרה)", מחשבות על חו"ל ב-"אל הנהר ובין העצים" ואורח-חיים של הסתפקות במועט כי אין באמת ברירה אחרת ב-"עוד ער". הקאבר ל-"כסף מאמא" של דני הדר בולט במיוחד, ונשמע כמו ההמנון המוכן-מראש של המחאה הבאה.

haya miller

חיה מילר: חוקרים סוגיות חברתיות. צילום - דודי סעד

הצדק החברתי הוא לא בתפקיד הראשי כאן, אלא רק נרטיב אחד בתוך חייו של קפלן. הוא פורש בפנינו לאורך כל האלבום את צרותיו היומיומיות. בין כל התפרנות וחוסר השקט תמיד יש איזו בחורה שבשבילה הוא מוכן לשים את הכל בצד, ובכלל נראה שכולם פתאום מוכנים לשכוח מכל צרה שיש להם בשביל קצת אהבה, אפילו הרופאה של קפלן ב-"הרופאה נתנה הסבר". זה בולט במיוחד בשיר "הילדה", תרגום של קפלן ל-"Wild Child" של לו ריד, ובו מתוארים חיים בוהמיים תל אביביים טיפוסיים בעיני קפלן—הוא משוחח על נושאים שונים עם דמויות מגוונות, ורובן ככולן מסתיימות בשיחה על אותה "הילה". ריד כתב על הרחובות של ניו יורק, וקפלן כותב על תל אביב, והרחובות האלו נוכחים מאוד במוזיקה של חיה מילר: בין אם זה בשמועות שרצות ברחוב ב-"שמועה", ובין אם זה בסאונד החי שנשמע שונה מהותית מהאלבום הקודם של הלהקה ועוזר לכל הסיפורים של קפלן להישמע אותנטיים וכמעט תיעודיים. קפלן מגדיר את החיים שלו דרך שם האלבום "+1". אין זמן לעשות חשבון או לתכנן תכניות לטווח הארוך. כל צעד נועד לקדם אותך עכשיו, וכל בעיה היא רק עוד קש שמצטרף לחציר, ומאיים לשבור את גב הגמל. האלבום נסגר עם "זה הכל" השקט, והסיום המינורי מכוון לחלוטין, כי כל הדברים שקפלן מדבר עליהם הם רק עוד יום רגיל בשבילו, ובסופו מגיע הלילה שממלא מקום לאט, נותן מנוחה, ומרגיע לכמה רגעים לפני עוד יום מריר.

קפלן, כותב מוכשר שמעולם לא כתב משפט אחד משעמם, יודע לספר על הבעיות שרבים כמותו חווים, מבלי ליפול להצהרות הקלישאתיות הרגילות. הוא נמנע מלהתלונן, כי כשאתה חי את החיים האלה ביום-יום, הם כבר הופכים לבדיחה, ולכן הוא ממלא את הסיפורים שלו בהתחכמויות ציניות ואירוניות. לפעמים הוא עושה את זה דרך משפטים שנשמעים מסורבלים על הנייר אבל הופכים לקליטים-להפליא כשהוא שר אותם ("אם תתקרב עוד לצלחת עוד תהיה מה שאוכלים") ולפעמים מספיקה רק מילה אחת—נראה אתכם לא מפזמים כל היום את המילה "אשראי" אחרי שתשמעו את הפזמון של "הבדיחה".

מעל הכל בולטת העוצמה של חיה מילר כלהקה. בניגוד להמון להקות באינדי הישראלי, חיה מילר מרגישה כמו להקה שנמצאת כאן כדי להישאר, ולא להיות רק תחנת ביניים בקריירה של החברים המרכיבים אותה. האי-סדר היחסי של המוזיקה של חיה מילר מתאים לסגנון זרם התודעה של קפלן. חברי הלהקה נשמעים נהדר ביחד: למרות שהם מנגנים רוק עצבני ולא מלודי במיוחד, הם לא נשמעים כאילו הם מנסים לעלות אחד על השני עם הכלים שלהם. הם מושפעים בצורה בולטת מאמנים ישראלים רבים: אני שומע במוזיקה שלהם את עמיר לב, נושאי המגבעת, הקליק ועוד אמנים מהשוליים של המוזיקה הישראלית, אבל איכשהו הלהקה מצליחה לקחת את סך ההשפעות שלה ולהפוך אותן למשהו חדש ומקורי. אולי הסיבה העיקרית שבגללה זה עובד היא שהם עדיין בשיאם ועדיין רעבים. על כמה להקות רוק ישראלי אפשר להגיד את זה בימים אלו?

  1. נצ says:

    אלבום מעולה, מרענן, אקטואלי ויותר מכל נותן בראש.. כיף לשמוע :)

התגובות סגורות.