תומר קריב בפוסט אורח: היסטוריית הלייבלים הישראלים

לקראת כנס סאונדצ'ק למוזיקה עצמאית ב-19.1, תומר קריב מגולל את היסטוריית הלייבלים בארץ: מהד ארצי ועד סוס.

לייבלים - מי בכלל צריך את זה?

למה צריך לייבל? האם המושג "חברת תקליטים" לא עבר מהעולם? איך התייחסו לזה בישראל לאורך השנים? מבט על ההיסטוריה הקצרה של תעשיית המוזיקה בארץ מראה שחברות התקליטים תמיד היו נקודת התייחסות, כמו בכל תעשיית מוזיקה גדולה בעולם - אם זה בחברות גדולות שמגלגלות הון והופכות לתאגידי ענק, ואם זה בלייבלים קטנים ומשפחתיים, שנוצרים בתנאים לא תנאים ונותנים במה לאלה שנשארו מחוץ לקונצנזוס.

מכולה בשוק הפשפשים

בראשית היתה הד ארצי. כלומר, לא ממש בראשית. אפשרויות הקלטה שונות היו נפוצות בארץ כבר משנות ה-20, וב-1936 קמה חברת התקליטים הראשונה, אחווה, אבל בפברואר 1947, כשהד ארצי קמה, המטרה היתה מוצהרת: הקמת תעשייה מסודרת של מוזיקה בישראל. זה התנגש, כרגיל, במציאות. בשנים של מצב כלכלי רעוע ומשק מתפורר, קשה להקים תעשייה אמיתית של מוזיקה. למי בכלל יש זמן לזה בין כל המלחמות? אבל ישראלים, מטבעם, מצאו את הדרך להקליט, כמו למשל באולפני הרדיו המסובסדים. וכך נוצרו התקליטים הישראליים הראשונים, לרוב על גבי תקליטי 10 אינץ' קטנים ועבים. לקראת סוף העשור העסק אפילו התחיל להיות כלכלי, הרבה בזכות יהודי התפוצות שקנו, והרבה.

מי שלא מצאו את דרכם לרדיו נאלצו לעשות את זה לבד, וכך נוצר לייבל האינדי הראשון בארץ: קוליפון. את החברה הקטנה הקימו האחים מאיר, זאקי ודוד אזולאי, בעקבות רכישה מקרית של מכולת גרמופונים בשוק הפשפשים. קוליפון הוציאה מאות תקליטים ותקליטונים החל מאמצע שנות ה-50. רובם הגדול של האמנים שלהם היו שקופים לחלוטין בנוף המוזיקה של אז: כמו זוהרה אלפסיה, ג'ו עמר, פלפל אל-מסרי ובהמשך גם טריפונס, אריס סאן, לויטרוס ואחרים.

תעשייה נולדת

תעשיית המוזיקה המקומית קיבלה דחיפה משמעותית עם הקמת הסניף הישראלי של חברת CBS ב-1964. באותה תקופה קמו לייבלים נוספים, כמו ישראפון של נפתלי אלשיך, והתקליט חיפה של דב זעירא. התקליט החלה כחנות תקליטים קטנה ברחוב הרצל החיפאי, ובאמצע שנות ה-60 הוציאה לאור את אלבומה החלוצי של גילה אדרי "הנשיקה הראשונה", שכלל הפקה בסטנדרט יוצא דופן לתקופה, בסגנון הפקות הענק של פיל ספקטור.

אחרי מלחמת ששת הימים חלה פריחה כלכלית משמעותית במדינה, וחברות התקליטים הגדולות הד ארצי ו-CBS, השתלטו כמעט לחלוטין על השוק. CBS, עם תזמורת הבית של אלכס וייס, הפכה לחברה הכי חמה בשטח. ב-1969, אחרי שתם החוזה שלו ב-CBS, אריק איינשטיין החליט לעשות צעד עסקי חסר תקדים, והקים חברת הפקות עצמאית בשם הגר, ביחד עם צבי שיסל ואשתו אלונה. הגר לא ממש תפקדה כלייבל עצמאי, אלא הפיצה את אלבומיה בחברת פונודור-ליטראטון הקטנה. אבל העובדה שאמן בסדר הגודל של איינשטיין מרשה לעצמו להתנתק מחברות הענק הדהדה בתעשיית התקליטים המקומית.

כך, למשל, החליט אושיק לוי לצאת מהחוזה שלו בהד ארצי, להפיק מכספו אלבום סולו, ולהוציא אותו בפונודור. צביקה פיק, שהפך לכוכב ענק אחרי המחזמר "שיער", החליט להשתחרר מ-CBS ולהקליט עצמאית, בלי כבלים או מחויבויות. את אלבומיו הוא הוציא דווקא בקוליפון, ויצר הפרדה ברורה בין תהליך הפקת האלבום לבין ההפצה שלו לחנויות, הפרדה שמאפשרת לאמן שליטה מוחלטת על הפן האמנותי.

בשנות ה-70 חברות קטנות נוספות הופיעו על המפה: ישראדיסק לקחה את רווחיה מתקליטי פסטיבל שירי ילדים, והפיקה אלבומים לשלמה גרוניך, דני בן ישראל, קצת אחרת, 14 אוקטבות, והפלטינה; קוליפון המשיכה בייצור מסיבי וצרפה לכוחותיה את אבנר גדסי, ג'קי אלקיים, קוקו, צלילי העוד, וגבי שושן; גלטון הציבה תחרות למעצמת קוליפון, עם שימי תבורי, אהובה עוזרי, ניסים סרוסי, וחיים משה; התקליט חיפה נתנה בית לאריאל זילבר, דורי בן זאב, פרפר אטומי, איתן מסורי ואמנים נוספים על הגבול שבין מיינסטרים לשוליים.

חוקי המשחק משתנים

בשנות ה-80 היתה אמנם סצנת שוליים גדולה ומשמעותית בארץ, אבל הפוקוס לא היה על הקלטות, אלא על הופעה ואטטיוד. מי שכן הקליט אלבומים, כמו פורטיס והקליק, עשו את זה בחברה גדולה כמו CBS, או עצמאית בטייפ ביתי (כרומוזום, מע"צ וכו').

באזורי המיינסטרים, רוני בראון עזב את CBS והקים יחד עם איציק אלשיך (בנו של נפתלי אלשיך מישראפון) את הליקון, עם הטאלנטים ריטה ורמי קליינשטיין. חברת ליטראטון הוותיקה שינתה את שמה לפונוקול, החתימה הרכבים צעירים כמו טנגו, סיאם, והרדינג 3, ובהמשך תהיה גם הבית של סצנת הטראנס המקומית. סצינת הדאנס והאלקטרו מצמיחה גם היא לייבל: IMP.

בקיץ 1988, במטרה לשכנע את רמי פורטיס וברי סחרוף לחזור לארץ ולהקליט אלבום, ניצן זעירא (בנו של דב זעירא מהתקליט חיפה) הקים את נענע דיסק. אמנם זהו לא לייבל האינדי הראשון בארץ (זוכרים את קוליפון?), אבל לייבל שעורר גלים בהחלטה לתת בית לאנדרגראונד המקומי. אליו הצטרפה האוזן השלישית, לא בדיוק לייבל אבל בית לכל מיני פעילויות אלטרנטיביות, שהפכה למרכז תרבותי בצל הפריחה של רחוב שינקין שבו היא היתה ממוקמת. נענע שמה את עצמה על המפה עם "סיפורים מהקופסא" ו-"1900" של פורטיסחרוף, הראשון של נקמת הטרקטור, אלבומי ההופעה של להקת רטורית והקליק, כרמלה גרוס ואגנר, כנסיית השכל, אור כשדים ועוד ועוד.

אפשר היה לשער שנענע תוליד לייבלים עצמאיים נוספים, אבל הפעם החברות הגדולות החליטו לא לתת לכסף לחמוק להן מהידיים. חיים שמש, מנכ"ל הד ארצי, החתים שורה ארוכה של להקות והוציא להן אלבומים, ובעקבותיו גם NMC (הגלגול המודרני של CBS). סצנת הרוקסן, כמו שקראו לה אז, הפכה בין לילה לתעשיית מיינסטרים ממותגת ומשויפת, ממש כמו הגראנג' בעולם הגדול, ואת השוק שטפו אלבומים של איפה הילד, זקני צפת, ד"ר קספר, גן חיות, תערובת אסקוט, וכל השאר. במידה לא מבוטלת, ההתערבות של לייבלי הענק עיקרה את האפיל האנדרגראונדי מסצנת הרוקסן, ואולי הביאה גם למותה בטרם עת (או אחרי העת, תלוי את מי שואלים). לקראת אמצע שנות ה-90, בצל הפיגועים, רצח רבין ושאר צרות, תעשיית המוזיקה המקומית שקעה לתרדמת מבאסת למדי, תרדמת שתישבר לקראת סוף העשור עם כמה מהלכים מפתיעים למדי.

המציאות החדשה של פאקט

לפני שנדבר על פאקט, ראוי להגיד שהקדימו אותה מספר ניסיונות ליצירת לייבלים קטנים ומשפחתיים, באווירת DIY (מי יותר ומי פחות).

ב-1996 האוזן השלישית הקימה את הלייבל Earsay, במטרה לתת במה לרוק אלטרנטיבי מקומי (וגם את Magda, שמוקדש למוזיקת עולם), וכך יצאו לאור אלבומים של נשרפת, רן סלווין, שלום גד, פוליאנה פרנק, דה אי קיוז (של חיים לרוז), וגם אלבומיה של רוקפור באנגלית.

ב-1999 קובי אוז הקים את לבנטיני ביחד עם יניב דוידסון, וניסה לתרגם את הפיוז'ן הסגנוני של טיפקס לפעילות קולקטיבית יותר, עם אמנים כמו חיים אוליאל, נערי רפול, כנסיית השכל, פישי הגדול והתגלית החדשה: הדג נחש. זה מצליח חלקית (וזה גם לא כל כך DIY).

ג'נגו (עמיר רוסיאנו) הקים את Fast Music ב-1997, והוציא תקליטי ויניל בתקופה שבה אנשים היו זורקים לרחוב את תקליטיהם מחשש שזמנם עבר. פאסט מיוזיק הוציאה לאור את מיכל קהן, פאנקייק, פלסטיק פיקוקס, האסטרוגליידס ועוד אמנים שמתגלים על במת מועדון הפטיפון בתל אביב.

עוד קמו בתקופה ההיא מספר לייבלים קטנים שיצאו מסצנת הטראנס והניו-פסייכ של סוף הניינטיז ופחות קשורים לענייננו (אחד מהם, אגב, היה קסבה שבו הוציאו הפה והטלפיים את "בחלל" ב-1995). כדאי לציין גם את התעוררות ההיפ הופ המקומית שהולידה את משפחת תאקט הידועה ואת סאיי, שהחלו כלייבלים עצמאיים ואומצו על ידי השחקנים הוותיקים (הליקון, למשל, אימצה את תאקט).

אבל הלייבל שהותיר את החותם המשמעותי ביותר הוא Fact, שקם ב-1999 על ידי יורם אליקים, הישר מהחנות הירושלמית "באלאנס". פאקט התבלט לא רק בגלל ההיצע הסגנוני המגוון, אלא גם בגלל שיטת השיווק הייחודית. אליקים נהג להוציא את אלבומיו על דיסקים צרובים פשוטים, ללא עיצוב, תוך חיסכון בעלויות הייצור והתמקדות בלעדית במוזיקה. אבל היכולת של פאקט לפעול כפס ייצור משמעותי נבעה משני גורמים אחרים וחשובים. קודם כל, בתחילת שנות ה-2000 הגיעו לארץ מחשבים מתקדמים, שאפשרו הקלטה, מיקס, ומאסטרינג ביתיים ברמה גבוהה למדי. דבר שני, מדובר על ירושלים בתקופה שבין 2000 ל-2003, ימי האינתיפדה השנייה. אוטובוסים התפוצצו ברחובות, הפחד שלט, ואנשים נשארו בבית. השילוב בין הפחד להסתובב בחוץ לאפשרות ההקלטה הביתית, הביאה לייצור מוגבר ולאלבומים מופלאים של יאפים עם ג'יפים, גלברט, סגול 59, פוריטנים צעירים, פרויקט הגומיה, וצ'רלי מגירה זצ"ל. הבשורה של פאקט התפשטה מירושלים לתל אביב, ובחודש מרץ 2003, דווקא כשנדמה שפאקט התחילה להגיע לקהלים גדולים יותר, יורם אליקים מפרק את הבסטה מסיבותיו הוא.

אפקט פאקט

היעלמותה של פאקט (אם נשים בצד את אודיו קולאז', שפעל כמין לייבל המשך תחת NMC), שכנעה כנראה מוזיקאים עצמאיים שאפשר וצריך לעשות את זה לבד. הבשורה באה, כרגיל, מירושלים.

ב-2001 הראל שרייבר, איתמר ויינר, ואריאל תגר הקימו את Ak Duck, לייבל ירושלמי שנתן במה לאלקטרוניקה ניסיונית, IDM, דראם'נ'בייס, קראוטרוק, ואמביינט. האוגנדה בירושלים, שתפקדה כחנות ובר, התחילה גם היא להוציא לאור אלבומים: ניקו טין, רייסקינדר, מוג'הדין, אשכרה מתים ואחרים. גם לתל אביב יש אוגנדה משלה: בית פיתקית התחיל להוציא אלבומים בפיקודם של אלי לס, יוני כדן, ודני הדר, באווירת אינדי לו-פיי ובהפקות עצמיות וצנועות.

ב-2006 ענת דמון (ז"ל) הקימה את Anova לצד איש העסקים שוקי גולדווסר, לייבל שנתן בית אמנותי וכלכלי לרוקפור, נועה בביוף, איזבו, איטליז, עוזי נבון, ובהמשך גם לועדת חריגים, אלקטרה, קיצו, ולולה מארש. אנובה הקימה גם את BLDG5, תת לייבל אלקטרוני, שיציג את גרדן סיטי מובמנט, הלפר, וטוטמו (רותם אור).

אחרי תקופה קצרה בלייבל בומבאקלאט, הצמד רדיו טריפ (עופר טל ואורי ורטהיים) הקימו יחד עם צח בר את הלייבל Audio Montage, שהציג מפיקי cut'n'paste כמו מארקי פאנק, דיגיטל מי, קראנץ' 22, ואודיו מונטאג' עצמם, לבד או עם התפוחים.

הראל שרייבר ואיתמר ויינר עשו את כל הדרך מאק-דאק, דרך האוגנדה ועד ללייבל הניסיוני שלהם Confused Machines, וגם לנויז ולאינדסטריאל קם לייבל בשם Topheth. לקראת סוף העשור הראשון של המאה ה-21 קמו בסצנה המקומית לייבלים נוספים שקצרה היריעה מלהמשיך ולפרט עליהם. מה גם שאמנים מקומיים התחילו להופיע יותר ויותר בחו"ל וחתמו שם בלייבלים גדולים וגדולים פחות.

תמונת מצב

הפאנל בועידת סאונד צ'ק מציג לנו, פחות או יותר, את השחקנים הבולטים בשוק הלייבלים המקומי. כדאי לציין שחוץ מהשישייה שתשתתף בפאנל, פועלים בסצנה המקומית לייבלים נוספים: Malka Tuti של אסף שמואל וקצל'ה, שפועלים בשיתוף עם חו"ל באזורי האלקטרוניקה האקלקטית; רעש האוור ו-No Coast שממשיכים את המסורת הירושלמית המפוארת של מוזיקה זוויתית, DIY וגאראז'; לייבלי הטכנו Parallax, No Wave ו-Black Crow; הלייבל הטרי והמתוקשר Ape של תמיר מוסקט; לייבל הביטים הצעיר והנמרץ InchPerSecond ואחרים.

בפאנל, שיתקיים ביום שישי, 21.1 בשעה 14:45, ישתתפו שישה לייבלים שמציגים זוויות שונות על הסצינה המקומית ומצבה הנוכחי. קבלו אותם:

פורטונה: לייבל חלוצי מסוגו בארץ שהקימו מאור ענבה (הקטיק), צח בר, יואב מגריזו' ואריאל תגר (כלבתא). פורטונה מתעסקים כמעט אך ורק בהוצאות מחודשות של מוזיקה באווירה אוריינטלית-רקידה, שיצאה באנדרגאונד הים תיכוני של ישראל. השנה הם הוציאו גם טראק טכנו מקורי של כלבתא, ושני ריליסים שהגיעו במקור מלבנון.

Raw Tapes: לייבל הביטים היצרני של יובל חבקין (ריג'ויסר), שסיגל לעצמו טביעת צליל שאין לאף אחד אחר, וכמות ריליסים מפתיעה שנותנת חממה לאמנים כמו באטרינג טריו, מאש, Mo Rayon, אקו, Playdead, סול מונק ואחרים.

Garzen: הלייבל של רד אקסס, שמשלב את הגישה האלקטרונית-דארקית שלהם בעולמות מוזיקליים מפתיעים, כמו אקזוטיקה ברזילאית (אבראו), ניו וייב (סיאם), גאראז' (אחוזת בית) ואוונגרד (המסך הלבן).

סוס: לייבל האינדי של איש התעשייה הוותיק יונתן קוטנר, שעבד בעברו באנובה. קוטנר הקים חממה קטנה ואיכותית, שנותנת במה ליוצרים מקומיים כמו ניר שלמה, דני גלבוע, לא, עמית ארז וישי קיצ'לס.

Chompi: לייבל הדגל של סצינת הגאראז' המקומית שמתפקד גם כהפצה של תקליטי רוק'נרול מחוספסים מרחבי העולם. הבית של המפשעות, חסן, האוריונס וLovegrenade.

קמע: חברת הפצה שהפכה בשנים האחרונות גם ללייבל אקלקטי, שמייבא לארץ דיסקים ותקליטים מהמיטב של האינדי העולמי, ואחראי גם להפצת אלבומים מקומיים של Totemo, יאיר יונה, 3421, אביב גדג' ואחרים.

והלייבלים הגדולים? כשאפילו אייל גולן מקים לייבל עצמאי משלו (ליאם הפקות, אם שאלתם), NMC רוכשת את הד ארצי הגוססת, הליקון מתעסקת בעיקר בניהול, ופונוקול מוציאה מחדש מוצרי עבר, מסתמן שענקי השוק יורדים מגדולתם. אבל כמו שלמדנו ב-1991, הכל תמיד יכול להשתנות.