פוסטים מתויגים עם ביקורת אלבום

  • בחזרה לאייפוד: The Vaccines - What Did You Expect from The Vaccines? - נותנים כבוד לרוקנרול

    כל כמה שנים מגיעה משומקום להקה הירואית שאמורה להציל את הרוקנרול, וכך היה עם The Vaccines. מכונת ההייפ הבריטית החלה לפמפם אותם כבר כשהם העלו ליטיוב דמו לשיר "If You Wanna" ב-2010. שדרן הרדיו הידוע Zane Lowe הכתיר אותו בתור הסינגל הכי לוהט בעולם ומגזין ה-Clash חזה שהם יביאו עידן חדש של מוזיקת גיטרות. העידן החדש הזה אולי לא הגיע, אך מה שכן הגיע הוא האלבום המודע לעצמו מ-2011 "What Did You Expect from The Vaccines?".

    הוואקסינז הוקמו בלונדון על ידי הזמר/גיטריסט Justin Hayward-Young שהתגלגל מזה זמן מה בתעשיית המוזיקה. הוא ניגן בלהקת הארדקור-פאנק כבר בגיל 16, התגורר בלונדון עם שניים מחברי Mumford & Sons וניסה את מזלו בתור אומן סולו נוסטלגי בשם Jay Jay Pistolet. אך ב-2009 הוא פגש את הגיטריסט Freddie Cowan, אחיו הצעיר של קלידן להקת The Horrors מר Tom Cowan, והם צירפו להרכב את הבסיסט האיסלנדי Árni Árnason והמתופף Pete Robertson.

    בזמן שהיה לוואקסינז הייפ משוגע בבריטניה, בארץ ילדי האינדי פיתחו נוגדנים לחיסונים, ולא בצדק. "What Did You Expect from The Vaccines?" הוא אלבום שמזריק רוקנרול ישר לתוך הוריד של מילינאלים מצ'ועממים. זה כאילו שהקטע הפותח "Wreckin' Bar (Ra Ra Ra)" הולחן לסובלי ADHD עם דקה ו-21 שניות ניהיליסטיות של קצב מהיר, רפרנס לסופר סקוט פיצג'רלד ואפילו סולו גיטרה, קטע שנמצא איפשהו בין הסטרוקס לראמונז לג'יזס ומארי צ'יין ומתחלק לאוזניים יותר מהר מהזמן שלוקח לשלוף את הסמארטפון מהכיס. ואז מגיע אותו סינגל בכורה "If You Wanna" - עדיין בקצב די מהיר רק עם סאונד יותר ריוורבי וחללי ואיזושהי תמימות אירונית עם שורות כמו "Well I don't want to wake up in the morning / But I've got to face the day / That's what all the friends I do not like as much as you say" וההפצרה הרומנטית שאם את רוצה לחזור זה בסדר, זה בסדר, זה בסדר לחזור אלי.

    "Blow It Up" לגמרי מקיים את ההבטחה הארספואטית שלו, "Post Break-Up Sex" הסטרוקסי הוא הסינגל הקליט עד כדי כך שעשינו לו סינג-אלונג קטן במאהל האינדינגב, ואם זה לא זוהר מספיק אז יש גם שיר על דוגמנית דנית בשם "Norgaard" שמתפצפץ כמו סוכריות קופצות. לפעמים הוואקסינז דווקא מאיטים את הקצב וחוקרים גם את הצדדים היותר רגישים שלהם, למשל ב-"Wetsuit" עם פזמון האצטדיונים "Put your wetsuit on / Come on come on", הקטע "All In White" הבלאדי-מלנכולי, או השיר הסוגר "Family Friend" שמתפתח בחמשת הדקות שלו מפריטות ענוגות לכאוס מוחלט. הייווארד-יאנג הוא סולן מהסוג כמו שהיו עושים פעם, כזה שיש לו מבט נחוש בעיניים אל עבר האופק וקול עמוק ורגשי שמושר במבטא בין לונדון לניו יורק, איפה שהוא מתגורר אגב בימינו. קאוון מלווה אותו בריפים קלאסיים שנשמעים כאילו שהוא חקר לעומק את מקורות הדלתה של צ'אק ברי ובו דידלי, ומחלקת הקצב של ארנסון את רוברטסון נותנת את המצע ההדוק שמאפשר את כל הרוקנרול הזה. בכלל, הוואקסינז מצליחים למזג בין העבר הרחוק של הרוקנרול מהפיפטיז והסיקסטיז, לעבר הקרוב מהסבנטיז והאייטיז ולהווה במילניום החדש. אולי הם נכשלו ליצור את העתיד, אך האלבום נשען על יסוד של כתיבת שירים כל כך חזקה שגם אתם תתחילו להמהם אותם כבר אחרי השמיעה הראשונה.

    סולן עמוק, סולואי גיטרה, כתיבת שירים חזקה - אלמנטים לא כאלה אופנתיים בעשור השני של המילניום החדש, של זמנים רגעיים של כלום. אבל איכשהו הוואקסינז הצליחו לקרוץ לחטיארים כמוני שאוהבים לשמוע אלבומים שלמים ולילדי האוטופליי ביוטיוב. "What Did You Expect from The Vaccines?" הגיע למקום הרביעי במצעדים הבריטיים ולמעמד של אלבום זהב עם מכירות מעל ל-100,000 עותקים, הישג עצום לאלבום של להקת רוקנרול בשנת 2011. מאז הם הוציאו עוד שני אלבומים נחמדים שלא הצליחו לעמוד בגרנדיוזיות של אלבום הבכורה. הייווארד-יאנג שרד כמה ניתוחים להסרת פוליפים ממיתרי הקול, המתופף רוברטסון הוחלף וצורף להרכב קלידן, ובימים אלה הם עובדים על אלבום רביעי שעל פי דבריהם יכיל רוק מצוחצח מהסבנטיז והאייטיז בוויב של Big Star, Todd Rungen ו-Guided By Voices. כך או כך תמיד יהיה לנו את אלבום הבכורה שאולי הוואקסינז לא הצליחו להציל בו את הרוקנרול, אבל כן נתנו לו מלא כבוד.

  • ביקורת אלבום: Algiers - The Underside Of Power - בין גוספל לפוסט-פאנק

    מבין אלפי הצירופים האפשריים של ז'אנרים מוזיקליים, השילוב בין גוספל ופאנק לא נשמע כמו אחד היותר טבעיים - למעשה זה כמו משהו שלקוח מחולצה פארודית של Threadless. אבל במחשבה שניה, למרות התהום שפעורה בין שתי המסורות המוזיקליות הללו, יש ביניהן גם דמיון מסויים: שני הז'אנרים נתפסים כסגנון מוזיקלי של "חלשים" ושניהם באים ממקום יצרי ומכילים לרוב קריאה לפעולה. אני לא בטוח לחלוטין ש-Algiers היא הלהקה הראשונה שעושה את החיבור בין פוסט-פאנק לגוספל, אם כי גוגל לא ידע להציע אף להקה אחרת. שמעתי כבר לא מעט חיבורים בין מוזיקה שחורה שורשית ומוזיקת נשמה לפאנק ולרוקנרול, וגם להקות שמשלבות מוזיקה דתית ורוקנ'רול לא חסרות. ובכל זאת הצליל של אלג'ירס (להבדיל מההרכב הישראלי אלג'יר) נשמע לאוזני רענן לחלוטין.

    שלא במפתיע, הלהקה נמצאת בשיאה, הן באלבום הבכורה מ-2015 והן באלבום החדש "The Underside Of Power", במקומות בהם הלהט הדתי פוגש את הגיטרות החורקות בשיא העוצמה. קחו למשל את "Cry Of The Martyrs" שנפתח בביט אלקטרוני. הקול של פרנקלין ג'יימס פישר מתחיל בשירה/תפילה עמוסה במוטיבים דתיים כשהתופים מלווים אותו כתחליף למחיאות כף לפי הקצב. המוזיקה נעצרת לפתע בדיוק באמצע השיר. קיר הדיסטורשן מטביע את השירה, שהופכת למהדהדת ואפלולית, יותר בימת מועדון מעושן מאשר כנסייה. השיר הבא, "The Underside Of Power", עושה את המהלך ההפוך כשליין הבס האייטיזי נשבר לפתע על ידי השירה הנלהבת ומגיעה לשיאה בפזמון מלא התעלות וקריאת "וווההווו!" שהייתה גורמת לכל פאנקיסט אמיתי להשליך בקבוקים מלאי שתן לעבר הבמה.

    Algiers.jpg

    אלג'ירס: גורמים לפאנקיסטים להשליך בקבוקי שתן על הבמה

    אבל נדמה שבאלבום הנוכחי אלג'ירס התעייפו מעט מהנישה שחצבו להם, ולא מעט מהשירים פונים לכיוון אחר: בין אם זה פוסט-פאנק קלאסי ("Animals"), אלקטרוניקה ("Plague Years"), מוזיקת סול שחורה ("Mme Rieux") או ביקור מפתיע למדי במחוזות פינק פלוידיים בשיר "Hymn for an Average Man". וגם אם לא כל הניסיונות האלה עולים יפה, הם רק מחזקים את התחושה שאלג'ירס היא אחת הלהקות הנדירות שיכולות להיחשב למקוריות בעולם מוזיקלי שנותרו בו פחות ופחות גבולות לפרוץ.

  • ביקורת אלבום: No Sides של טאטרן - לתת לאמבה לנוע

    עטיפה: אייל בסון

    ממש מתחילת דרכם, היה לי קשה, אם לא בלתי אפשרי, להגדיר את טאטרן. שמעתי את חברי חובבי המוזיקה הטהרנים ביותר מנסים כל אחד בתורו לקטלג אותם בגדרי ז'אנר: גאז'יסטים תובעים עליהם בעלות עד היום, וכך גם (בשלב מסוים) מעריצי פוסט-רוק, מכורי מוזיקה אינסטרומנטלית ופרוג-רוקרים. כולם רוצים לנכס את הגאונות והסינרגיה של מאיו-בנימינוב-דקל לקבוצה שלהם. אם משהו התחוור לגבי הטריו הזה, הוא שגם הדומיין של הלהקה "tatranmusic" בא להגיד לנו שמדובר בסוג חדש של מוזיקה: מוזיקת טאטרן. לא היה דבר כזה לפני כן, וצריך למצוא הגדרה חדשה וכלים חדשים כדי להבין אותו. ואולי בכלל אפשר לוותר על הרעיון של הגדרה במקרה הזה. אולי טאטרן נועדו להיות משהו חי, מתפתח, פלואידי, בעל יכולת צורנית של אמבה - מתהווה בכל רגע מחדש בהתאם לזרימה הטבעית של הדברים.

    בתוך כל חוסר הוודאות הזה אפשר היה בכל זאת לאפיין את טאטרן בשתי איכויות בולטות שהפרידו אותם משאר להקות האינדי המקומיות (ותכלס הבינלאומיות): מלודיות חזקות, כמעט נרטיביות, שפורצות קדימה ומכניסות אותנו עמוק לעולמות שיוצרת השלישייה - דבר נדיר מאוד במוזיקה אינסטרומנטלית בימינו; והשני, יכולת אימפרוביזציה משותפת שגורמת לנו לחשוב שהשלושה מתקשרים ביניהם בטלפתיה. האיכות השנייה היא חגיגה, בעיקר לעיניים ופחות לאוזניים, בהופעות של הלהקה. מעורר השראה לראות את השלישייה יוצרת מוזיקה חדשה, לייב, בלי חוקים או מסגרות, לראות את בנימינוב ודקל רוקדים על פסיפס הפדלים ואת מאיו מתפרק על התופים, אבל מבחינה מוזיקלית אף פעם לא היה שם קטע או אפילו הוק קטן שלקחתי איתי הביתה. האלתורים תמיד נותרו בעולם המקביל של הופעה טאטרןית. וחשוב מכך, כשהאבק שוקע בשלב מסוים סביב ההתרשמות מהיכולות הטכניות, מצאתי את עצמי מחכה שטאטרן יחזרו חזרה לקטע מלודי-סיפורי ברור עם התחלה אמצע וסוף.

    הבנה מסוימת של הטריו בכל זאת נרכשה עם הזמן, ואז הגיע "Eyes" - הסינגל ששחררה הלהקה לקידום האלבום החדש "No Sides" ועולם הטאטרן התהפך עלי שוב. קטעי הפוסט-רוק שהתקיימו בעבר רק כמובלעות בקטעים או כג'אמים מאולתרים, נצרבו על עותקים קשיחים וקבצים דיגיטליים למכירה. יותר מזה, "Eyes" עשה משהו שאף אחד מהקטעים הקודמים לא עשה בעבר. כן, הוא פוסט-רוקי מאוד, כלומר נעדר מלודיה ברורה ונשלט בעיקר על ידי צלילים ספורדיים וטקסטורות סאונד משוטטות באוויר, ויחד עם זאת הוא מצליח לייצר נרטיב ברור של הסלמה לקראת סכנה אימתנית. גם הקליפ שהתלווה אליו (שבעיני שואב השראה ברורה מהקליפ ל-"Blackstar" של בואי) מצליח לתרגם את אותו סיפור אינסטרומנטלי לחזיון שנפרט לדמויות הזייתיות בלוקיישן פנטסטי.

    אפקט ההסלמה הוא מוטיב חוזר ב-"No Sides", אך טאטרן נוחלים כישלון ביצירת נרטיב ביתר הקטעים. האלבום נפתח עם "The Climb" ברשרושי פעמונים וצלילי בוקר צוננים על מצילות. הבס של בנימנוב מתחיל ליצור סביבנו שכבות של עטיפות צלופן אפל. מתוך בליל הצלילים מתחיל להתהוות תפקיד בס סביבו ייסוב כל הקטע. "The Climb" מרגיש יותר כמו דידוי במעגלים מאשר טיפוס במעלה הר. קטע הבס הרפטטיבי, והגיטרה של דקל שמגיעה לעזרתו בשלב מסוים, ממשיכים לחזור על עצמם כמעט לכל אורך הקטע, אך לא מצליחים ליצור מתח או עניין כלשהו וכשההסלמה כבר מגיעה בסופו, היא לא מביאה איתה התפתחות מוזיקלית משמעותית אלא רק חזרה על אותם מוטיבים בשכבות נבנות ואינטנסיביות מתגברת. אילולא הטירוף שמביא איתו מאיו לתופים, יש סיכוי שלא הייתי שורד את הטראק עד הסוף.

    יתר הקטעים מתאפיינים גם הם באלמנט גרובי ואוסף גוונים אטמוספריים שנבנים סביבו רובד על רובד. "Heavy Moss" (טחב כבד) נפתח בריף פ'אנקי על הבס השמנוני של בנימינוב, עד שהגיטרה של דקל לוקחת אותנו שוב לאותן טריטוריות בלתי מפוענחות. רק אווירה, אין הרמוניה או מלודיה באופק. שוב, התפקיד היחיד שצובר תאוצה במהלך הקטע הוא של מאיו, שממשיך להפציץ אותנו בסראונד. דווקא ריף הפ'אנק שיכול היה ללכת רחוק נעלם לאט ואת מקומו תופס ריף חד גוני רפטטיבי שמכתיב את אותה תחושת אפלוליות מעורפלת לכל הקטע. כנ"ל בקטע הנושא, בו דן מאיו מתפרץ פנימה עם ביט היפ הופ קופצני. הגיטרות של דקל, עננים מרחפים של תווים אקראיים, מסמנות שהפוטנציאל הגרובי לא יתממש כאן, ובמקומו ימשך הדשדוש. הסיפור לא באמת מתגלה, לא מתפתח. שני הערוצים, זה של העננים האפורים וזה של הגרוב הקופצני רצים במקביל, כמו לא באמת מתקשרים ביניהם. הבס של בנימינוב מנסה לגשר ביניהם, בהצלחה שולית בלבד. "White Lies", הרצועה הסוגרת את האלבום, סובבת כולה סביב מהלך מלודי לא מוצלח במיוחד בדומה ל-"The Climb". ואז, כמעט קורה נס בדקה ה-3:24 - לרגע נראה שהשיר הולך להתפתח לכיוון מעניין. דקל פורץ את המלודיה הרפטטיבית לעלייה פתאומית בסולם והרעש סביבו מתגבר, מסמל התפתחות. 6 שניות, זה כל מה שזה היה. קרן אור בתוך חלום בלהות שנעלמה כלאחר שבאה. כאילו לא הייתה, ושוב חזרנו לאותו חזרתיות מלאה.

    בסוף ההאזנה ל-"No Sides" נותרתי בעיקר עם תהיות. טאטרן לוקחים את הניסויים שלהם בתחומי הפוסט-רוק והאלתור שלב אחד קדימה, לאלבום מוקלט. אבל למה להוציא דווקא את הקטעים האלה? מה הופך אותם לכל כך מיוחדים בעיניהם (למעט "Eyes" המצוין) שטאטרן ראו צורך לתת להם שם, למסגר אותם ולהשיק אותם כיצירות נפרדות, בניגוד לניסיונות לייב אחרים שוודאי הוקלטו? הרי טאטרן כתבו במקביל להוצאת האלבום החי "Soul Ghosts" שהם נוהגים להקליט את רוב ההופעות שלהם. והשאלה היותר מהותית מבחינתי: האם האלבום הזה מסמן את המשך דרכה של טאטרן? האם מעתה ואילך אנחנו אמורים לצפות מהם רק ליצירות פוסט-רוק? ואולי כשמדובר בטאטרן, עדיף לא לצפות לכלום, פשוט לתת לאמבה לנוע בחופשיות.

    טאטרן ישיקו את האלבום ב-6.6 בבארבי

  • נאמן לפרנצ'ייז: Grandaddy - Last Place

    קשה להאמין שהידיעה על החזרה לפעילות של Grandaddy עוררה את אותו פרץ עיקומי אפים ונחירות בוז ציניות מצד סנובי אינדי כמו שמקבלים קאמבקים של להקות ותיקות - גם כי הלהקה הוציאה את אלבומה האחרון לפני עשור. זה לא זמן ארוך מספיק כדי להפוך אותם ללהקת עבר של ממש, אבל בעיקר כי מדובר בלהקה שהצליחה בשיאה להחזיק את המקל בשני קצותיו. הם שחררו ממש בתחילת המילניום את "The Sophtware Slump", אלבום קונספט שאפתני שהגיע כמעט לכל אוזן חובבת אינדי (ולזמן קצר, גם למאזיני גלגלצ וצופי MTV), אבל גם לשמור על הילה צנועה שמנעה גל נגד של הייטרים מהסוג שזוכות לו להקות כמו רדיוהד או הפליימינג ליפס. וגם אם שני האלבומים שבאו אחרי יצירת המופת הזו לא עמדו בסטנדרטים שזו הציבה, תתקשו למצוא מבקרים ומאזינים שמיהרו להכתיר אותם כ-"has beens". גם העובדה שחבריה נושקים לגיל חמישים לא ממש אמורה להפריע ללהקה לחזור לבמה, כי המוזיקה שלה תמיד הייתה חפה מרוח נעורים פראית, והעדיפה לעסוק באפרורי והחלוד. למעשה, המעבר לגיל המעבר עשוי אפילו להלום אותם.

    בשבועיים שעברו מאז יציאת אלבומם החדש "Last Place", קראתי עליו לא מעט ביקורות. אחד הדברים היותר מעניינים שגיליתי הוא שהביקורות הטובות והרעות שהוא זוכה להן נקראות כמעט באותה צורה. כולן מתייחסות לאותו אלבום מופת שמטיל צל על כל ריליס של גרנדדי מאז, ורובן מסכימות ש-"Last Place" מצליח לשחזר בצורה די יעילה את הצליל והאווירה שלו. ואכן, נראה שגרנדדי הלכו על האינסטינקט הראשוני של כל להקה שעושה קאמבק: לשלוף את קלטות הגיבוי מהארון ולנסות לשחזר את התצורה האופטימלית של הלהקה.

    אז כן, האלבום הזה בהחלט לוחץ חזק על בלוטות הנוסטלגיה: מהסינטיסייזרים הפרימיטיביים וקולו של ג'ייסון ליטל ועד לעיסוק האובססיבי בטכנולוגיה, כולל העלאה מיותרת באוב של ג'ד, הרובוט הדיכאוני שהיה הכוכב של שניים מהשירים הטובים ביותר של "The Sophtware Slump", שכמובן קיבלה שדרוג לעידן הסמארטפונים. וכן, האלבום בהחלט עושה זאת בהצלחה לא קטנה, וכולל את כמה מהשירים הטובים ביותר של הלהקה בשלושת אלבומיה האחרונים, כמו "Evermore" שלפני עשור בוודאי היה חורך מצעדי אינדי, או "The Boat is in the Barn" ו-"A Lost Machine" העגמומיים והמקסימים. יותר מכל האלבום הזה מזכיר את "Sumday", אלבומם השלישי שגם הוא היה הד לא קלוש כלל ליצירת המופת שיצאה שנתיים לפניו.

    מה שמפריד באמת בין שוחרי לקוטלי "Last Place" הוא השאלה האם יש טעם באלבום שאמנם עומד היטב בפני עצמו, אבל כזה שכל האזנה שלו גם מעוררת געגוע ליצירה אחרת, שיצאה 17 שנה לפניו? מתוך הנחה שמרבית מאזיניו מכירים היטב את ההיסטוריה של הלהקה (קשה לי לראות את גרנדדי רוכשים לעצמם מעריצים חדשים מדור ה-Z), אלבום כזה לא ישפט לעולם בפני עצמו. "Last Place" הוא סרט ההמשך ליצירת פולחן, והשאלה היא האם אתם מצפים ממנו להתעלות לרמה של המקור, או יכולים להסתפק בכך שהוא לא מביך את הפרנצ'ייז.

  • סיוטים וסימני שאלה: סילבי ז'אן - שתיים

    תחת המילים לשיר "משהו רע" בדף הבנדקמפ של סילבי ז'אן, מופיעים רק שלושה סימני שאלה. אם תישארו עם פחות סימני שאלה כשתשמעו את האלבום "שתיים", כנראה הבנתם משהו שאני לא. האסוציאציה הראשונה שעלתה לי לראש היא הסדרה "אבודים". תוותרו על תשובות, קבלו את השאלות ולכו איתן קיבינימאט - עד הפעם הבאה שתבואו.

    עכשיו, האלבום השני של סילבי ז'אן הוא לא אלבום שקל לחזור אליו. כמו השיר הנ"ל, הוא מבטיח לכל אורכו שמשהו רע יקרה. האלבום נפתח באקורדים צורמים על סינתיסייזר שיצאו מסרט של היצ'קוק. מניפולציות צליל לא ברורות נשמעות ברקע, כמו סופת רעמים. הממד המלחיץ נמשך כמעט לכל אורך האלבום, וגם כשסילבי ז'אן מנגנים הרמוניות מרגיעות יותר, אותה אווירה מטרידה מרחפת מעל. ככה הם עושים גם ב-"איתמר 2" שנפתח עם ריף מבשר סכנה והופך בברייק לבלדת פופ. המילים עוברות בין תלונות יומיומיות על גמר סוף השבוע ("יום ראשון עכשיו / כל הטוב של אתמול / נגמר עד השבוע הבא"), לסוריאליזם ("עוד ראשון שעובר / נשאר עולם מוכר / בעולם אחר") ובכלל משאירות תהייה מה רוצים מאיתנו. הריף הראשון ההוא נשאר תקוע בחלק האחורי של הראש לכל אורך הבלדה, והופך מזיכרון רחוק של סיוט למציאות כשהוא חוזר ברפטטיביות עד שהוא טובע ברעש לבן.

    "תהיה מדען", "למה שנלך לים", "אבן אדומה" ו -"פסים במדרכות" - כולם משחקים על אותם מעברים בין צלילה לשנת חלום לנפילה לתהום. במקרה שנשארה לכם טיפת שמחת חיים באמצע ההאזנה, "אם תבוא מחר" יהרוג אותה סופית. אתם יודעים שאלבום הוא מדכא כשלשיר עם הלחן הכי עליז בו קוראים "לא נתאבד הפעם". סילבי נשמעים פה כמו להקה אחרת לגמרי, עם לחן שהיה יכול להיכתב באותה מידה על ידי דיימון אלברן, או נגיד להיות שיר פתיחה לסדרת נוער ישראלית מהעשור הקודם. שלא תבינו אותי לא נכון: זה אחלה שיר. הריף העיקרי ובכלל הגיטרות מקפיצים באפקטיביות. הבס הגס, הנגיעות העקמומיות של הקלידים - הכל עובד. אבל "לא נתאבד הפעם" מרגיש לא קשור באמת לאלבום הזה, קצת כמו ש-"Left Hand Free" מרגיש ב-" This Is All Yours" של Alt-J. כאילו מישהו אמר לחבר'ה: "תכתבו איזה סינגל אחד, שיהיה".

    גלולה מתוקה נוספת מגיעה לקראת סוף האלבום עם "לפני הרוח". גיטרה חשמלית מתנגנת לבדה, ומרגישה כמו זרקור בוהק במרכז חדר אפל. "משהו רע", שחותם את האלבום, באמת נשמע כמו שיר סיום, אבל גם כאן אני לא בטוח אם של האלבום הזה. בקרדיט כתוב רק "ניר אבגיא", ולפי הקול שעוד לא לגמרי התחלף כנראה מדובר באחיו הצעיר של בן אבגיא, אחד מחברי הלהקה. השירה השבורה והמתוקה של ניר לא עוזרת לשכוח את כל הלחץ והאימה שיש לאורך האלבום, וגורמת לי לנסות ולחשוב מתי כדאי לחזור אליו. נגיד יום אחד, כשחיית המחמד שלכם תלך לעולמה, או סתם ביום ראשון קשה במיוחד.

  • מתבגרים בכבוד: Japandroids - Near to the Wild Heart of Life

    לכאורה הנוסחה של Japandroids מוכרת להפליא, אפילו משעממת: עוד צמד גיטרה-תופים שמנגן רוקנרול מהיר אבל לא אגרסיבי, רועש אבל לא מרושע, מלא רוח נעורים אבל לא מרדני באמת. מי שיאזין להם לראשונה לאחר שקרא את ערימת השבחים שנשפכו על שני האלבומים הראשונים שלהם, או את הכתבות הנרגשות כשהתפרסמו שהצמד הקנדי חזר לפעילות אחרי חמש שנות שתיקה עלול להתאכזב - על זה כל הרעש?

    אבל ג'פנדרוידס מיצגים כנראה משהו גדול יותר מהמוזיקה שלהם: געגוע לרוקנרול בסיסי ולא יומרני, עם 100 אחוז לב ואפס אחוז טסטוסטרון, שמילא אצטדיונים בתחילת המאה ה-21. גם העובדה שהם כנראה לא מסוגלים לכתוב שיר גרוע, או שהאלבומים שלהם, שמורכבים תמיד מ-8 שירים מהודקים, תמיד משאירים טעם של עוד, בוודאי לא הזיקו. ואולי הדבר הכי חשוב בג'פנדרוידס הוא העובדה שמדובר באחת מהלהקות היותר מעוררות חיבה שקיימות: מעטיפות האלבומים הפשוטות, שמורכבות תמיד מצילום בשחור לבן של שני חברי הלהקה, דרך הגישה הפתוחה והחסרת בולשיט שלהם בראיונות ועד היכולת שלהם לכתוב שירי אהבה ישירים בלי להישמע לרגע נדושים או דביקים. באנגלית קוראים לזה "to wear your heart on your sleeve", וכשאתה שומע להקה שמצליחה לעשות את זה בליווי מפלי גיטרות ומעברי תיפוף בקצב רצחני, קשה להישאר אדישים.

    אחרי שני אלבומים כמעט זהים מוזיקלית, "Post Nothing" ו-"Celebration Rock", נראה שג'פנדרוידס מחפשים את הדרך לשבור את הנוסחה, או לפחות לעקם אותה קצת בפינות. אלבומם השלישי "Near to the Wild Heart of Life" הוא אלבום מסע שלוקח את הלהקה בין טורונטו, ניו אורלינס וניו מקסיקו, בין ברים אפלוליים וחדרי מלון מעופשים, ומכיל לצד עטיפת השחור ולבן הקבועה והלהיטים הצפויים של הלהקה (כמו שיר הנושא הפותח) גם קטעים פחות אופייניים כמו "North East South West" שמריח כמו להיט רדיו קולג'ים קליפורני, את הבלדה המסונתזת "I'm Sorry (For Not Finding You Sooner)" או "Arc Of Bar" בן השבע וחצי דקות שהוא הדבר הכי קרוב ליצירה שאפתנית שהלהקה שחררה אי פעם.

    אז נכון, לא מדובר באלבום מפתיע או מקורי במיוחד. אבל אם אתם מחפשים הפתעות או מקוריות, צמדי גיטרה-תופים הם לא המקום להתחיל בו. ועדיין, כמו בפעמים הקודמות, מדובר עדיין באחד האלבומים היותר כיפיים ומהודקים שתשמעו השנה, גם אם לראשונה בתולדות הלהקה נלוות לחגיגה גם תחושה קלה של עגמומיות. בני ה-30 ומשהו עם המפרצים הקלים בשיער הם כבר לא בני העשרים חסרי הדאגות שהופיעו על התמונה המטושטשת על עטיפת אלבום הבכורה. כנראה שאפילו ג'פנדרוידס לא יכלו להישאר צעירים לנצח, אבל הם מוכיחים שגם צמדי גאראז' יכולים להתבגר בכבוד.

  • מיילי סיירוס ותיפוף על ההגה: החדשים של Flaming Lips ו-The xx

    לפני כמעט 15 שנה הפליימינג ליפס הוציאו את האלבום שהיה אמור לסיים את השלב ההרפתקני של הקריירה שלהם. "Yoshimi Battles the Pink Robots" זיקק את הצליל הפסיכדלי של הלהקה עד אותה עת, ועטף אותה באריזה נוצצת וקלה לעיכול. על אף ההצלחה האמנותית והמסחרית של האלבום, הוא הרגיש כמו אזור הנוחות שאותו הלהקה תמשיך להקיף בשארית הקריירה שלה. כשהאלבום הבא נשמע כמו הגרסה הדהויה של קודמו, הדרך מאותו רגע נראתה צפויה לחלוטין.

    אלא שהפליימינג ליפס הם כל דבר חוץ מלהקה צפויה. החל משנת 2009 הם החלו במסע מופלא של שחרור כמות עצומה של מוזיקה ופרויקטים מופרעים בסדר מופרכות עולה, כשהשיא הגיע ברצף של 11 פרויקטים מוזיקליים בשנת 2011, שהחלה עם שיר ששוחרר כ-12 ערוצי מוזיקה נפרדים ביוטיוב (מעין מחווה מוחלשת ל-"Zaireeka", אלבום ארבעת הערוצים שהם שחררו בעידן ה-CD), והסתיימה עם שיר באורך של 24 שעות שנמכר (במהדורה מוגבלת, למרבה המזל) במארז שכלל גולגולת אדם אמיתית לחלוטין. מרבית הפרויקטים האלו נעו בין המתיש לבלתי שמיע לחלוטין, אבל בין גימיק מוזיקלי אחד לאחר, הלהקה שחררה שניים מהאלבומים הטובים בקריירה שלה - "Embryonic" ו-"The Terror" - ששאבו השראה מהפרויקטים הניסיוניים של הלהקה, והרחיקו אותם הרחק מההתברגנות הצפויה של ימי Yoshimi.

    הביקורות המוקדמות הפושרות על "Oczy Mlody", אלבומם החדש שיצא בשבוע הקודם, גרמו לי ללא מעט חששות. גם הסינגלים המוקדמים, שכולם נשמעו כאילו הפליימינג ליפס סובלים מחשיפת יתר למיילי סיירוס, שותפתם האמנותית העיקרית בשנתיים האחרונות, בישרו רעות. אבל אחרי לא מעט האזנות לאלבום החששות שלי התבדו. אמנם מדובר באלבום הכי פחות מעניין וגם החלש ביותר של הלהקה בשנים האחרונות, בעיקר כיוון ששירי הפסיכדליית-סמים המרוככים והנעימים, שתמיד היו חלק מהקטלוג של הלהקה, תופסים כמעט מחצית ממנו.

    אבל הפליימינג ליפס לא איבדו עדיין את חוש ההרפתקנות שלהם, ובין הסינגלים המתנחמדים, מסתובבות כמה רצועות מבריקות ומלאות ברק כמו "There Should Be Unicorns", שלוקח את הכיוון הפסיכדלי למקום יותר רפטטיבי ו-drony, ו-"One Night While Hunting for Faeries and Witches and Wizards to Kill", שהתופים הרועמים והאלקטרוניקה השורטת שלו הם השיא של האלבום. גם אם האלבום מאבד לא מעט גובה לקראת הסיום (ובעיקר בשיר הסיום בהשתתפות הגברת סיירוס), בעידן שבו כל כך הרבה להקות "אינדי" הן למעשה להקות מיינסטרים עם הצלחה מוגבלת, ואחרי שכמעט כל להקה שאהבתי הצליחה להיכנס לשגרה משמימה, מדובר עדיין ביצירה שמזכירה לי שיש עדיין כמה אמנים שאלבום חדש שלהם ממשיך לעורר בי ציפייה של ממש לקראת משהו לא לחלוטין צפוי.

    קיצור תולדות הפופ: פעם כולם רצו שירים פשוטים עם שני אקורדים. אבל אי שם במהלך המעבר למאה ה-21, עיבודי הפופ המיינסטרימים נעשו דחוסים ועמוסים יותר ויותר, ודווקא הפשטות וההפקות העירומות הפכו ליותר ויותר "אינדי". אלבום הבכורה של The xx היה בדיוק כזה: אוסף של שירי מיינסטרים לכל דבר, שנארזו בהפקה מינימליסטית, מתונה ואוורירית, אבל כלל לא עניה. הפקה שנתנה מקום לכל הקשת תוף, נגיעה במיתר ובעיקר לקולות של סולנית הלהקה, Romy Madley Croft, הרחיקה אותם מהפקות המיינסטרים המתאמצות, ובדרך גם הפכה את חבר הלהקה Jamie XX למפיק מבוקש.

    קשה להגדיר את השינוי שהלהקה עשתה בין האלבום הראשון ל-"I See You", שיצא השבוע, כשינוי דרסטי. הלהקה עדיין מדשדשת באותה ביצה של אינדי-פופ עדין ומינימליסטי. גם ההבדלים בהפקה לא עצומים, בוודאי שחלקם היו קיימים גם באלבומם השני, גרסה טיפה יותר מופקת ופחות מוצלחת של אלבום הבכורה. תוספת של תקיעת חצוצרה פה, ביט אלקטרוני שם - שום דבר שגורם לעומס יתר או שמסריח מעודף מאמץ. אבל התוספות הקטנות מספיקות כדי לחנוק את מרווחי הנשימה שהעניקו את הקסם לאלבום הבכורה של הלהקה.

    האזנות חוזרות ונשנות גרמו לי לחבב את האלבום הזה יותר ויותר - בעיקר כשגיליתי שבתור האלבום הקצבי ביותר של הלהקה הוא עובד היטב כאלבום נהיגה ותיפוף על ההגה, בניגוד לקודמיו שהיו יותר אלבומי פוך ואזניות עם מקדם גבוה של הירדמות על ההגה. ודווקא השירים שהולכים עם הכיוון החדש עד הסוף - כמו הסינגל הראשון והקצבי "On Hold", ו-"Dangerous" שהוא הדבר הכי קרוב לשיר רחבת ריקודים שהלהקה אי פעם שיחררה - הם המוצלחים ביותר, בעיקר כי הם גוררים הכי פחות השוואות לשיאים של אלבום הבכורה. בסופו של דבר, "I See You" הוא ללא ספק אלבום נעים להאזנה, אפילו כיפי, אבל אבל גם די חסר יחוד, וקרוב בכמה צעדים לים הפופ המונוטוני שסביבו.