פוסטים מתויגים עם בכורה

  • בכורה: Double Jackal - Where We Were / Where We Are - ראויים לפנתאון השוגייז הישראלי

    מישהו שאל פעם בקבוצת הפייסבוק "פי 1000 יותר וידויים של אינדי" איזה להקות שוגייז יש בארץ. זה גרם לי לגרד את הראש. התשובה המידית היא כמובן ועדת חריגים, ואז אפור גשום ו-St. God וגם Dia Malo, כשאני לא בטוח שהשניים האחרונים פעילים יותר. אבל בהשוואה למקומות אחרים בעולם כמו שבדיה, איטליה ויפן, איפה שיש סצנות שוגייז ענפות, בארץ הז'אנר הקריר והאינטרוספקטיבי פחות תפס בחום הים תיכוני. זה כנראה למה הרכב השוגייז החיפאי Double Jackal לא מסתכל מסביב אלא פנימה לתוך הנפש ולמעלה לעבר הכוכבים באלבום הבכורה "Where We Were / Where We Are". אני עוקב אחריהם כבר זמן מה ואפילו הופעתי איתם יחד עם הלהקה שלי לשעבר, כך שדי ציפיתי לאלבום הזה, בטח אחרי הסינגלים המרעננים "Decay" ו-"Bliss", ואני שמח לומר שהוא ממלא את כל הציפיות. כראוי לז'אנר, השירים מובלים על ידי הגיטרות של יאיר טרגנו. באינטרו שעשינו פה בבלוג טרגנו סיפר שהוא רוצה "להיות הגיטריסט הראשון שמנגן סולואים ממיסיי פנים על שוגייז", ובאלבום הוא מממש את הפנטזיה שלו בלי שוויצים ובלי לדרוס את שאר חברי ההרכב, אלא עם מקסימום צבע ורגש - מהצלילים האמביינטים שפותחים את האלבום ב-"Where We Were" ועד לטיסה במהירות האור ב-"Insomnia". השירה בקולות הגבוהים של נמרוד דביר מהורהרת בהתאם עם שורות כמו "As the night falls it seems I am lost / Failing to catch insights off the rusty assembly line" והרית'ם סקשן של מיכל לשנסקי ומתן לוי מצטרפים לדינמיקה בטבעיות - נדיר אגב שלהקה ישראלית יודעת ליצור וייב להקתי כזה, שבו שמים את האגו בצד ומתאחדים להיות כלי מוזיקלי אחד. אפילו ברמה הבינלאומית יש לדאבל ג'אקל מה להציע. הקולגות מהגולה נתקעו בזמן האחרון על קלישאות הז'אנר שנשמעות כמו חיקוי של My Bloody Valentine או Jesus & Mary Chain. דאבל ג'אקל אולי מתכתבים קצת עם הצליל הנוצץ של ועדת חריגים והוירטואוזיות של Ride, אבל הם לא מנסים לשחזר אותם כמו איזה חיקוי סיני זול אלא מקשטים את הנעליים לבהייה בכל מיני ציורים קסומים משלהם שמחברים אותי לתחושה של ה-Smashing Pumpkins המוקדמים. יש באלבום רק תשעה קטעים והייתי רוצה לשמוע עוד ולראות לאן זה יתפתח, אבל כבר עכשיו דאבל ג'אקל שחררו את אחד מהאלבומים החזקים של השנה העברית החדשה והם ראויים להכנס הישר לפנתאון השוגייז הישראלי.

  • בכורה: The Lonely Peters - Start Over - הרהור של תקופת החגים

    להקת Canons כתבה לפני כמה שנים שיר אינדי-פופ בשם "The Summer Is Here For Good". לפעמים זה באמת מרגיש ככה, כאילו שיש בארץ קיץ תמידי של שמש נצחית בראש לא צלול. אבל הקיץ עובר והחגים נכנסים ומביאים איתם זמנים אחרים של הרהור, ונשמע שזו בדיוק האווירה ש-The Lonely Peters לוכדים בקטע "Start Over". השיר מביא תחושת הקלה מהחום ומההמון, מצנן את האוזניים עם גלי ריוורב של גיטרות בוייב של ריל אסטייט. יואב קורן שר בקול דקיק ושברירי, קצת כמו סולן מרקורי רב ג'ונת'ן דונאהיו, ומפציר "Start over, again" אך טוען מיד לאחר מכן דווקא כי "The urge to be different, is waste", ואווירת הים ממשיכה בפזמון "You never looked so good" בזמן שקולות רקע שרים "או-וו-וו" מלודי אה-לה ביץ' בויז. הקליפ מציג תמונות סטילס בתנועה על גבי רקעים ססגוניים, למשל של חברי ההרכב ופרה שבועטת בכדורגל. הכל צבעוני אם כי מגורען ומרצד משהו, אך ממשיכים הלאה, עד ההתפרקות שתגיע בסוף, כשתקופת החגים תסתיים ונחזור לשגרה.

    ההרכב ישיק את אלבום הבכורה "Sentences By My Love" ב-14.10 באוזןבר

  • בכורה: יעל איזנברג - אני יודעת שמדובר בסוף - רף חדש לזמרות/יוצרות

    קרדיט צילום: עופר דבוש

    אחרי ששמעתי את "אני יודעת שמדובר בסוף", אלבום הבכורה של יעל איזנברג, הגוף שלי התמלא ברטטים. בזמן שרוב הזמרות/יוצרות טובעות מתחת לחיריות של קלישאות ליריות ומוזיקליות, איזנברג עומדת הרחק משם, אולי על החוף, עם מבט לעבר האופק. זה מתחיל בהגשה הווקאלית שלה: עדינה, שברירית, אינטימית, מאוד עצובה-מתוקה - בלי מניירות. איזנברג יודעת כמה רחוק ללכת והיא מצליחה לייצר דרמות מסעירות בלי להיות דיווה. היא שרה דווקא על הנושאים הכי לעוסים בפופ הישראלי: מערכות יחסים ("לביאה" הפותח), משפחה ("אמא") והילדות ("שם לילד"), אבל היא לוקחת את זה למקום הכי אישי, לזווית הייחודית שלה בעולם, מבלי לנסות להיות אוניברסלית, וזה בדיוק מה שהופך את ההאזנה ל-"אני יודעת שמדובר בסוף" לחוויית האזנה מאוד אותנטית ובאיזשהו מקום אוניברסלית, כי הכאב הספציפי שלה הוא בעצם הכאב של כל אחד ואחת מאיתנו רק בגוון קצת אחר. והעיבודים המוזיקליים, קצת לא האמנתי שאני שומע אותם. תשכחו מהגיטרה האקוסטית שפורטת את אותם האקורדים באותו הקצב כמו ששמענו כבר מיליון פעם מאז הביטלס. איזנברג מיישרת קו עם כמה מהיוצרות הכי מרתקות בעולם כרגע כמו Elena Tonra מ-Daughter ו-Sharon Van Etten, זמרות עם קול עוצמתי, הבעה רגשית עמוקה ועיבודים לא שגרתיים. אפשר לשמוע כל מיני כלים ורעיונות לאורך האלבום, מפידבק של גיטרות חשמליות ("אבן") לפסנתר חרישי ("אני יודעת שמדובר בסוף") למכונות תופים ("שם לילד"). זה יוצר גיוון בין השירים ומלא תנועה וצבע, ועדיין משהו באווירה ובגישה הופך את כולם לחלק מאותו השלם, כמו עלים שצומחים מאותו הענף. נראה שאיזנברג עבדה על העיבודים וההפקה עם יונתן לויטל, באסיסט/גיטריסט שניגן עם אמנים מטליה אליאב ועד יהודה פוליקר. יש לו חומר משלו, אך עם איזנברג הוא מצליח לפצח את האטום ולגרום לפיצוץ. אולי האלבום הזה טוב מדי מכדי להצליח והוא ייפול על אוזניים אטומות של קהל רדוד שפשוט לא מסוגל להכיל את כל היופי והאלגנטיות הזו. אני מקווה שהוא ייצור רף חדש לזמרים/ות/יוצרים/ות בארץ, אפילו כמה צעדים מעבר למוזיקאיות כמו הילה רוח וטל פוגל, שהוא יפתח לאנשים את האוזניים ואת הלב. חובבי רדיוהד, אלבו ודומיהם, מספר די גדול של אנשים, לגמרי אמורים להתחבר ליצירה של איזנברג, ואם הם לא אז משהו רקוב בממלכת דויד. על העטיפה איזנברג מצולמת בעירום בזמן שהיא מחובקת עם אישה שחורת שיער שמפנה אלינו את גבה החשוף. איזנברג מסתכלת ישירות למצלמה, ספק עצובה ספק שמחה ספק מפוחדת. ברקע יש קקטוסים וצמחים מקומיים. דימוי מושלם לאלבום מושלם.

  • בכורה: Document - Alice - פיצוח הגנום הלהקתי

    צילום: Alex Stotland

    להקות ישראליות לא צריכות להיות מקוריות או להישמע כאילו שהן מהארץ כל עוד הן עושות את זה טוב, בטח כשמדובר בהרכב Document. סולן הלהקה ניר בן ג'ייקוב אמנם נולד פה, אך הוא בילה את ילדותו בגואטמלה ועבר לפלורידה בגיל 11. היום הוא בן 31 ולמעשה הוא חזר ארצה רק לפני 8 שנים, כך שקשה לקרוא לו ישראלי. אם כבר הוא Third Culture Kid - לא מפה, לא משם, מתרבות שלישית שהיא הכל ולא כלום בעת ובעונה אחת. הכרתי את המוזיקה שלו עוד מההרכב הקודם Modern Tapes. השירים שלהם אמנם היו כיפיים, אבל עמוסים ביותר מדי רעיונות וקולות וגיטרות מה שנתן תחושה של בלאגן ולהקה שעדיין לא הבינה את הדי אן איי שלה. בינתיים מודרן טייפס הפכו לדוקיומנט, ככל הנראה על שם אלבום של REM מ-87'. לפני שלוש שנים הם הוציאו אי פי לא רע בשם "Reset Your Mind", אך הוא עדיין היה קצת דחוס וצעקני מדי, חוץ מקטע מדהים אחד בשם "Basic" שהוריד את רמות הסטרס והבריק עם קטעי מלמולים מעל פידבק של גיטרות. בסינגל החדש "Alice" דוקיומנט מתקדמים עוד יותר במיפוי הגנום שלהם. זה רוק אלטרנטיבי קצת פוסט-פאנקיסטי שמזכיר לי הרכבים כמו Mission of Burma וגם את ההרכב עם השם המדהים אי פעם ...And You Will Know Us by the Trail of Dead, ובגזרה המקומית את The Walkie Talkies, הפרויקט הלא מוערך מספיק של אסף שריג מאיפה הילד. "Alice" של דוקיומנט מציג גיטרות הרבה יותר מדויקות עד כדי כיוונון נכון של עצמת הדיסטורשן ובס מלודי שמפמפם גבוה במיקס כפי שראוי בז'אנר. השינוי הבאמת גדול מגיע בקולות. השיר מושר ביותר אגביות והרבה פחות מאמץ לעומת הנסיונות הקודמים של בן ג'ייקוב, וזה רק עושה לי חשק להגביר ולהקשיב. "Alice" מלודי, רוקיסטי וקצת אפל ועורר בי סקרנות מה עוד דוקיומנט תיעדו באלבום הבכורה שלהם "The Void Repeats". הם עבדו עליו עם מקצוענים כמו מהנדס הסאונד/המפיק Bill Skibbe שעבד עם להקות כמו Protomartyr, Fucked Up ו-Blonde Redhead, ומהנדסת המאסטרינג Sarah Register שעבדה על אלבומים של Depeche Mode, Lou Reed ו-The Shins. אם כבר חו"ל, אז אול דה וואי.

  • בכורה לקליפ: רגל סברס - קדוש מאונן

    יש בארץ אובססיה לחיוכים - החל מסטיקרים ברסלבים של “תן חיוך הכל לטובה" ועד לשאלה השחוקה "למה את לא מחייכת?". בקליפ ל-"קדוש מאונן" רגל סברס לוקחים את האובססיה הזו מעבר לאבסורד, אולי בסוג של מחווה ויזואלית ל-"Black Hole Sun" של סאונדגארדן או לתעלוליו של הג'וקר מבאטמן. הקליפ עוקב אחר הרוטינה של אדום, בחור מחויך וספק קרוב משפחה של יניר האחמ"ש. הוא משפיל את התאומים במכון, נלחם קרטה ושוחה בריכות - והכל בחיוך דמוני רחב. אדום נתקל בצהוב המחויכת, ונוצרת כימיה לוהטת בין צבעי היסוד שגורמת לחידודי עפרונות והתזת חרדל וקטשופ לכל עבר. הם נראים מאושרים עד שמגיע כחול המחויך אף הוא. צהוב נדלקת עליו ואדום יוצא להלחם בו ולזכות בליבה. "קלישאות / לב דביק ,לבד מעיק / קלישאות / חונכת טוב, חונכתי טוב" זועקים רגל סברס מעל הפסאדה המגוחכת הזו, "אני קדוש מעונה / כל כך מתענג / וזה מספק / כמו סוכר". גיבורינו האדום אולי יגיע לסיפוקו המתוק, אך זה יגבה ממנו את המחיר האולטימטיבי.

    רגל סברס ישיקו את הקליפ ב-12.5 בלבונטין 7

  • בכורה לקליפ: דיסקואלסטי - כל האמונה

    יש הרבה בדיחות מתופפים, למשל: מתופף נכנס לחדר חזרות ומכריז "כתבתי שיר!" (סטגדיש). בתכלס יש למתופפים רבים חיים מוזיקליים מעבר ללהכות בעורות - ואני לא מדבר רק על פיל קולינס. ליובל גוטמן, מתופף ועדת חריגים, יש פרויקט סולו בשם דיסקואלסטי. אולי ראיתם את השם בהופעות פה ושם מאז 2003, ועכשיו יצא אלבום בכורה שלדברי הקומוניקט זכה לגרירה אינסופית ומריחה של זמן עלי אדמות: 9 שירים שגוטמן עבד על כל אחד מהם בין שנה וחצי לשנתיים, בממוצע. הסינגל הראשון "כל האמונה" מציג אינדי רוק עברי עם אסתטיקה מאוד פית/קיתית: קצת פופי וקצת מחוספס וקצת מרושל בקטע טוב. לא מפתיע לגלות שמוזיקאים מהלייבל כמו אורן זילברשטיין וריקי בן דוד מנגנים בהקלטה. בקליפ גוטמן, שהוא אגב עורך וידאו בדיי ג'וב, נשתל בכל מיני קטעי וידאו חובבניים, משיעור אירובי ועד הרצאה בקולג' אמריקאי, ומשתף פעולה עם הסיטואציה. גוטמן שם ולא שם בו זמנית, קצת כמו ד"ר סמואל בקט מסדרת הטלוויזיה "זינוק לאתמול" שמוצא את עצמו כל פעם בתוך גוף אחר מהעבר ונאלץ לחיות את חייו של מישהו אחר עד שהוא פותר לו איזה בעיה. בקט לא יודע מתי המסע יסתיים והוא יחזור להיות עצמו. האם כך מרגיש גם גוטמן?

    האלבום יצא בלייבל נוער אבוד ויושק ב-22.4.17 בגגארין

  • בכורה: אפור גשום - דלות החומר

    שום דבר לא דל ב-"דלות החומר". הסינגל החדש של אפור גשום שופע מפריחה אביבית, כמו טיול בין השדות הירוקים והפרחים המלבלבים של העונה. הוא נשמע כמו שיר ההמשך ל-"אדמה מוגנת" שפתח את אלבומם הקודם והאהוב עלי "מבפנים". דיסטורשנים עדינים מרחפים ברקע כמו ענני נוצה, וקולה הגבוה של הסולנית מיכל ספיר זורח דרכם עד לשיא של הליין המלודי בסוף. אפור גשום אמנם קיימים כבר מסוף שנות השמונים, אך בזמן שהקולגות שלהם גידלו כרסים והבריקו קרחות ושקעו לתוך שממה של בורגנות מוזיקלית, אפור גשום הצליחו לשמור על רוח של נוער אבוד בגינה פורחת. באפריל יצא ללהקה אלבומם השלישי, ומשמיעה מוקדמת הוא יצטרף בקלות לקאנון הצנוע אך המבריק של השוגייז והאינדי הישראלי, משהו שחובבי ועדת חריגים ישמחו לשמוע גם כשהם עצובים.

    הופעות קרובות:
    7.4 בבית המלאכה, חיפה
    18.4 בצימר, תל אביב
    11.5 הופעת השקת בלבונטין, תל אביב