פוסטים מתויגים עם בכורה

  • בכורה: איפשהו - איפשהו הסרט - עניין של חיים ומוות

    "איפשהו הסרט" הוא אי פי יוצא מן הכלל בנוף העכשווי. בעוד רוב הריליסים המקומיים מאוד נינוחים ורכרוכיים, איפשהו היא אחת מהלהקות היחידות שאפשר להרגיש אצלה תחושה של שליחות, שהמוזיקה שלהם זה עניין של חיים ומוות - ומבלי שהם יצטרכו להתבכיין על זה באיזה סטטוס בפייסבוק שמנסה לשכנע אותנו לתרום להדסטארט שלהם. זה מתחיל עם "בנסיעה" שמזכיר קצת את תערובת אסקוט, משהו בסווינג של השירה של שלושת חברי ההרכב וברוק הרזה והמדויק ובתחושה שיש פה נגנים ממש מוכשרים שלא מאוננים עלינו כדי להראות עד כמה הם טובים, כי הם אשכרה מזיינים. "הסרט נגמר, הסרט לא נגמר" מרחיב את פלטת הצבעים לכיוון הפוסט-פאנק הפרוגרסיבי של הרכבים כמו טלוויז'ן ואולי אפילו מידה של Rush אם הם היו דופקים מוהיקנים, רק עם שירה בעברית אבסטרקטית במיטב המסורת של נושאי המגבעת ("2000 עורבים קופצים ישר אל תוך הים / 500 דובים / 500 דובים"). "ליברמן" ממשיך עם הדקה ו-17 שניות הכי ענייניות וחדות שאפשר ואז לוחצים חזק על הברקס אל תוך הבלדה הפוסט-רוקית "קצת לפני" שמזכירה לי את יאפים עם ג'יפים. מעניין באמת שמדובר בהרכב תל אביבי, כי הם נשמעים ממש ירושלמים - קצת ווירדים ואאוטסיידרים וחתרניים שכאלה, גם בליריקה וגם במוזיקה. הדחיפות חוזרת ב-"לכו" האסימטרי והכל מסתיים עם קטע הפאנק האפוקליפטי "תל אביב" שמכריז על מות העיר בטרם עת בצעקה המשותפת "תל אביב שלי נפלה כבר!" בזמן שהגיטרות והקצב מדמים קריסה מוחלטת של מבני באוהאוס. כנראה שכבר לא הרבה ילדים מקימים להקות, אבל אם להקות הגיטרות רוצות לצאת מהסטלה שלהן ולהיות איכשהו רלוונטיות יותר מהאפליקציות, שידברו מיד עם הדילר של איפשהו.

    "איפשהו הסרט" יושק ביום שלישי 20.3 בלבונטין 7 בת"א

  • בכורה: "חיות" של רגל סברס - להקת גיטרות במטמורפוזה

    אנחנו תומכים ברגל סברס מאז שהגיע אלינו "סמל סטטוס", אלבום הבכורה הרועש והעקום שלהם בקטע טוב. מאז אף יצא לי להכיר את סולן ההרכב מיתר ענבר ולדבר איתו על מוזיקה ועל דעיכת האינדי-רוק, על כך שצריך לעשות דקונסטרוקציה למה זה אומר להיות להקת גיטרות ב-2018 ולהרכיב את זה מחדש כדי להיות רלוונטיים. הוא הבטיח שרגל סברס יהיו שם לא באלבום הקרוב, אלא בזה שאחריו, ואם הלהקה תחזיק מעמד עד אז נראה לי שזה אשכרה יקרה. אפשר לשמוע את המטמורפוזה שהלהקה עוברת כבר עכשיו בקטע החדש "חיות". השיר מתחיל בריף גיטרה עמוס דיסטורשן ומטעה אותנו לחשוב שזה עוד קטע מחורע של רגל סברס בדיוק כמו שאנחנו מכירים. אבל במקום להמשיך את הכאוס הלהקה מורידה הילוך. הסולן שר בקול נעים "אתה נמצא בדיוק במקום בו אתה רוצה להיות / עם שאר החיות במעבדה" כשמלווה אותו ליין קטן בגיטרה סטייל נושאי המגבעת ומה שנשמע כמו קסילופון צעצוע, ספק מסונתז. הבית מסתיים בהרמוניה ווקאלית מתגברת לפני שהם חוזרים בחזרה לפול פאוור בפזמון "אז כדאי שתבקש סליחה". אבל הרגעים החזקים של השיר הם דווקא בבתים, באיפוק שמת להתפוצץ. רגל סברס כנראה מבינים את זה, כי במקום לטחון לנו את הפזמון עד מיאוס השמים מתכסים בעננים בדקה השלישית והשיר עובר לקטע אינסטרומנטלי נעים ומטריד בו זמנית, משהו בין Interpol ל-Preoccupations לבין "Six" של Mansun, אחד מאלבומי הגיטרות האנדרייטד של העשורים האחרונים. אני לא מכיר עוד להקה בארץ שעושה את זה ככה ובעברית, ששותלת אינדי-רוק אמריקאי במדבר המקומי ובודקת איזה מין צמח יצא. נגלה איך הוא גדל כשאלבומם השני "אפס" ישוחרר בסוף החודש.

    רגל סברס ישיקו את "אפס" ביום שישי 23.3 בלבונטין 7 בתל אביב

  • בכורה: Double Jackal - Where We Were / Where We Are - ראויים לפנתאון השוגייז הישראלי

    מישהו שאל פעם בקבוצת הפייסבוק "פי 1000 יותר וידויים של אינדי" איזה להקות שוגייז יש בארץ. זה גרם לי לגרד את הראש. התשובה המידית היא כמובן ועדת חריגים, ואז אפור גשום ו-St. God וגם Dia Malo, כשאני לא בטוח שהשניים האחרונים פעילים יותר. אבל בהשוואה למקומות אחרים בעולם כמו שבדיה, איטליה ויפן, איפה שיש סצנות שוגייז ענפות, בארץ הז'אנר הקריר והאינטרוספקטיבי פחות תפס בחום הים תיכוני. זה כנראה למה הרכב השוגייז החיפאי Double Jackal לא מסתכל מסביב אלא פנימה לתוך הנפש ולמעלה לעבר הכוכבים באלבום הבכורה "Where We Were / Where We Are". אני עוקב אחריהם כבר זמן מה ואפילו הופעתי איתם יחד עם הלהקה שלי לשעבר, כך שדי ציפיתי לאלבום הזה, בטח אחרי הסינגלים המרעננים "Decay" ו-"Bliss", ואני שמח לומר שהוא ממלא את כל הציפיות. כראוי לז'אנר, השירים מובלים על ידי הגיטרות של יאיר טרגנו. באינטרו שעשינו פה בבלוג טרגנו סיפר שהוא רוצה "להיות הגיטריסט הראשון שמנגן סולואים ממיסיי פנים על שוגייז", ובאלבום הוא מממש את הפנטזיה שלו בלי שוויצים ובלי לדרוס את שאר חברי ההרכב, אלא עם מקסימום צבע ורגש - מהצלילים האמביינטים שפותחים את האלבום ב-"Where We Were" ועד לטיסה במהירות האור ב-"Insomnia". השירה בקולות הגבוהים של נמרוד דביר מהורהרת בהתאם עם שורות כמו "As the night falls it seems I am lost / Failing to catch insights off the rusty assembly line" והרית'ם סקשן של מיכל לשנסקי ומתן לוי מצטרפים לדינמיקה בטבעיות - נדיר אגב שלהקה ישראלית יודעת ליצור וייב להקתי כזה, שבו שמים את האגו בצד ומתאחדים להיות כלי מוזיקלי אחד. אפילו ברמה הבינלאומית יש לדאבל ג'אקל מה להציע. הקולגות מהגולה נתקעו בזמן האחרון על קלישאות הז'אנר שנשמעות כמו חיקוי של My Bloody Valentine או Jesus & Mary Chain. דאבל ג'אקל אולי מתכתבים קצת עם הצליל הנוצץ של ועדת חריגים והוירטואוזיות של Ride, אבל הם לא מנסים לשחזר אותם כמו איזה חיקוי סיני זול אלא מקשטים את הנעליים לבהייה בכל מיני ציורים קסומים משלהם שמחברים אותי לתחושה של ה-Smashing Pumpkins המוקדמים. יש באלבום רק תשעה קטעים והייתי רוצה לשמוע עוד ולראות לאן זה יתפתח, אבל כבר עכשיו דאבל ג'אקל שחררו את אחד מהאלבומים החזקים של השנה העברית החדשה והם ראויים להכנס הישר לפנתאון השוגייז הישראלי.

  • בכורה: The Lonely Peters - Start Over - הרהור של תקופת החגים

    להקת Canons כתבה לפני כמה שנים שיר אינדי-פופ בשם "The Summer Is Here For Good". לפעמים זה באמת מרגיש ככה, כאילו שיש בארץ קיץ תמידי של שמש נצחית בראש לא צלול. אבל הקיץ עובר והחגים נכנסים ומביאים איתם זמנים אחרים של הרהור, ונשמע שזו בדיוק האווירה ש-The Lonely Peters לוכדים בקטע "Start Over". השיר מביא תחושת הקלה מהחום ומההמון, מצנן את האוזניים עם גלי ריוורב של גיטרות בוייב של ריל אסטייט. יואב קורן שר בקול דקיק ושברירי, קצת כמו סולן מרקורי רב ג'ונת'ן דונאהיו, ומפציר "Start over, again" אך טוען מיד לאחר מכן דווקא כי "The urge to be different, is waste", ואווירת הים ממשיכה בפזמון "You never looked so good" בזמן שקולות רקע שרים "או-וו-וו" מלודי אה-לה ביץ' בויז. הקליפ מציג תמונות סטילס בתנועה על גבי רקעים ססגוניים, למשל של חברי ההרכב ופרה שבועטת בכדורגל. הכל צבעוני אם כי מגורען ומרצד משהו, אך ממשיכים הלאה, עד ההתפרקות שתגיע בסוף, כשתקופת החגים תסתיים ונחזור לשגרה.

    ההרכב ישיק את אלבום הבכורה "Sentences By My Love" ב-14.10 באוזןבר

  • בכורה: יעל איזנברג - אני יודעת שמדובר בסוף - רף חדש לזמרות/יוצרות

    קרדיט צילום: עופר דבוש

    אחרי ששמעתי את "אני יודעת שמדובר בסוף", אלבום הבכורה של יעל איזנברג, הגוף שלי התמלא ברטטים. בזמן שרוב הזמרות/יוצרות טובעות מתחת לחיריות של קלישאות ליריות ומוזיקליות, איזנברג עומדת הרחק משם, אולי על החוף, עם מבט לעבר האופק. זה מתחיל בהגשה הווקאלית שלה: עדינה, שברירית, אינטימית, מאוד עצובה-מתוקה - בלי מניירות. איזנברג יודעת כמה רחוק ללכת והיא מצליחה לייצר דרמות מסעירות בלי להיות דיווה. היא שרה דווקא על הנושאים הכי לעוסים בפופ הישראלי: מערכות יחסים ("לביאה" הפותח), משפחה ("אמא") והילדות ("שם לילד"), אבל היא לוקחת את זה למקום הכי אישי, לזווית הייחודית שלה בעולם, מבלי לנסות להיות אוניברסלית, וזה בדיוק מה שהופך את ההאזנה ל-"אני יודעת שמדובר בסוף" לחוויית האזנה מאוד אותנטית ובאיזשהו מקום אוניברסלית, כי הכאב הספציפי שלה הוא בעצם הכאב של כל אחד ואחת מאיתנו רק בגוון קצת אחר. והעיבודים המוזיקליים, קצת לא האמנתי שאני שומע אותם. תשכחו מהגיטרה האקוסטית שפורטת את אותם האקורדים באותו הקצב כמו ששמענו כבר מיליון פעם מאז הביטלס. איזנברג מיישרת קו עם כמה מהיוצרות הכי מרתקות בעולם כרגע כמו Elena Tonra מ-Daughter ו-Sharon Van Etten, זמרות עם קול עוצמתי, הבעה רגשית עמוקה ועיבודים לא שגרתיים. אפשר לשמוע כל מיני כלים ורעיונות לאורך האלבום, מפידבק של גיטרות חשמליות ("אבן") לפסנתר חרישי ("אני יודעת שמדובר בסוף") למכונות תופים ("שם לילד"). זה יוצר גיוון בין השירים ומלא תנועה וצבע, ועדיין משהו באווירה ובגישה הופך את כולם לחלק מאותו השלם, כמו עלים שצומחים מאותו הענף. נראה שאיזנברג עבדה על העיבודים וההפקה עם יונתן לויטל, באסיסט/גיטריסט שניגן עם אמנים מטליה אליאב ועד יהודה פוליקר. יש לו חומר משלו, אך עם איזנברג הוא מצליח לפצח את האטום ולגרום לפיצוץ. אולי האלבום הזה טוב מדי מכדי להצליח והוא ייפול על אוזניים אטומות של קהל רדוד שפשוט לא מסוגל להכיל את כל היופי והאלגנטיות הזו. אני מקווה שהוא ייצור רף חדש לזמרים/ות/יוצרים/ות בארץ, אפילו כמה צעדים מעבר למוזיקאיות כמו הילה רוח וטל פוגל, שהוא יפתח לאנשים את האוזניים ואת הלב. חובבי רדיוהד, אלבו ודומיהם, מספר די גדול של אנשים, לגמרי אמורים להתחבר ליצירה של איזנברג, ואם הם לא אז משהו רקוב בממלכת דויד. על העטיפה איזנברג מצולמת בעירום בזמן שהיא מחובקת עם אישה שחורת שיער שמפנה אלינו את גבה החשוף. איזנברג מסתכלת ישירות למצלמה, ספק עצובה ספק שמחה ספק מפוחדת. ברקע יש קקטוסים וצמחים מקומיים. דימוי מושלם לאלבום מושלם.