פוסטים מתויגים עם בכורה

  • בכורה: אפור גשום - דלות החומר

    שום דבר לא דל ב-"דלות החומר". הסינגל החדש של אפור גשום שופע מפריחה אביבית, כמו טיול בין השדות הירוקים והפרחים המלבלבים של העונה. הוא נשמע כמו שיר ההמשך ל-"אדמה מוגנת" שפתח את אלבומם הקודם והאהוב עלי "מבפנים". דיסטורשנים עדינים מרחפים ברקע כמו ענני נוצה, וקולה הגבוה של הסולנית מיכל ספיר זורח דרכם עד לשיא של הליין המלודי בסוף. אפור גשום אמנם קיימים כבר מסוף שנות השמונים, אך בזמן שהקולגות שלהם גידלו כרסים והבריקו קרחות ושקעו לתוך שממה של בורגנות מוזיקלית, אפור גשום הצליחו לשמור על רוח של נוער אבוד בגינה פורחת. באפריל יצא ללהקה אלבומם השלישי, ומשמיעה מוקדמת הוא יצטרף בקלות לקאנון הצנוע אך המבריק של השוגייז והאינדי הישראלי, משהו שחובבי ועדת חריגים ישמחו לשמוע גם כשהם עצובים.

    הופעות קרובות:
    7.4 בבית המלאכה, חיפה
    18.4 בצימר, תל אביב
    11.5 הופעת השקת בלבונטין, תל אביב

  • בכורה: Vini Vicious - Ä

    אם אתם רוצים להיות רוקרים קשוחים, פשוט תוסיפו את אומלאוט המטאל לשמכם. אומ-מה? אומלאוט! שתי הנקודות הקטנות שהסקנדינבים והגרמנים אוהבים לשים מעל אותיות אהו"י ורק הם יודעים איך לבטא. Queensrÿche, Motörhead, Mötley Crüe - כולן שדרגו את שמן עם אומלאוט אפילו שהלהקות מגיעות ממחוזות אחרים בעולם. אין אמנם תוספת של אומלאוט בשמו של הרכב האינדי רוק המקומי Vini Vicious, אך הם כן שמו אותו באי פי הבכורה שלהם שנקרא בפשטות "Ä", כאילו לתאם ציפיות עם המאזין התועה שיגיע אליו במקרה בסאונדקלאוד. הכרתי כבר את חגיגת הריפים של "Sun King" ומרוץ הפוסט-פאנק של "Potion" מהאי פי, ועכשיו התוודעתי גם לקטע הפותח "Ether" והקטע הסוגר "Follow Me" שממשיכים את הקו הרוקיסטי אך חוקרים מקצבים קצת יותר פ'אנקיים, סטייל פיית' נו מור המוקדמים. אם מהדורת השבט השטנית נקודת הג'ק של ג'קי שרגא ומני אבירם היתה עוד רצה ברדיו, האי פי הזה בטח היה מככב שם לצד קטעים חדשים של At the Drive-In והאלבום האחרון של מטאליקה. אבל היום שהשבט הזה מפוזר ברחבי הרשת, אולי "Ä" יאחד אותו לאיזה סשן הדבנגינג רציני וצפצופי אוזניים במרתף אפלולי בעיר.

  • בכורה: קרוקודיל פופולאר

    רוקרים בדרך כלל אוהבים לספור עד ארבע, גג עד שמונה, אך אלבום הבכורה של קרוקודיל פופולאר נפתח עם ספירה לא שגרתית של תשע - מן הצהרה ספיינל טאפית שכזו שהם רוצים לקחת את זה צעד אחד הלאה. חבל שהחומרים המוקדמים שלהם הוסרו מסאונדקלאוד, כי אז הייתם שומעים שההפקה שודרגה, כתיבת השירים הושחזה והלהקה מריחה מיותר רוח נעורים: "Loko" לוקח את בירבורי הרוק הישראלי של חיה מילר ז"ל לאנגלית; "Pitt" שואל את הריף מ-"Nobody Move, Nobody Get Hurt" של We Are Scientists ולוקח אותו למקום יותר מטורלל; ו-"Evil" מאט פתאום את רכבת הגיטרות לקראת תחנה של דיכאון ודיסוננס. למעט הקטע האחרון "בום חזק", קרוקודיל מהמרים נגד הגל העברי והולכים על אנגלית במבטא ישראלי קליל מה שדווקא תורם לחספוס ולדחיפות. הקולות מתחלקים בין מיכאל לירן לטל שטיינברג. אני לא יודע מי מהם שר בקטע "9-5", אבל מי שזה לא יהיה התשוקה והנירוטיות שיוצאת מגרונו בזמן שהוא הולך ומאבד את זה נשמעת לגמרי אותנטית. קרוקודיל שוחים לצד חבריהם לביצה כמו I Was A Bastard ורגל סברס, להקות שגדלו ככל הנראה על תחיית הרוקנרול של תחילת שנות ה-2000 ומסרבות לתת לו לחזור לקבר, עם קולגות מהגולה כמו Parquet Courts והדהודים מנושאי המגבעת והפיקסיז. תהיו בטוחים שהקרוקודיל הזה יהיה פופולאר על במת האינדינגב ומאחורי העמוד בלבונטין, יש להם את הגיטרות העקמומיות והמלודיות והאנגסט בשביל זה.

  • בכורה: פדרו גראס - חצי סוגריים

    צילום: גנאדי שקולניק

    לכל חובב מוזיקה יש מערכת יחסים כזאת או אחרת עם יומרנות. אני גדלתי על להקות כמו פינק פלויד ו-The Who שיצרו מוזיקה מלאת חשיבות עצמית, יצירתיות ורוחב יריעה, שיצאה על גבי אלבומי קונספט כפולים. לאחר מכן המשכתי לפאנק ואינדי שלימדו אותי להתרחק מהיומרה כמו מאש ולחפש את הרגש, והיום הרגלי השמיעה שלי יחסית מאוזנים. אני עדיין מעקם את האף כשאני שומע מוזיקה שמסריחה מיתר חשיבות עצמית, אבל אני בהחלט מבין את החשיבות של יומרנות. כן, לא כל אמן יודע להבחין בין מוזיקה שמנסה בכוח להיות גדולה מהחיים לבין מוזיקה שבאמת מנסה לחדש משהו, אבל בלי השאיפה לעשות משהו גדול מהחיים כמה מהאלבומים הגדולים בחיי לא היו קיימים, כמו גם כמה פלאי תבל כמו רדיוהד וקנדריק לאמאר.

    ההתפכחות שלי בנוגע ליומרה עזרה לי בשנים האחרונות להיפתח כלפי אלבומים שעל הנייר אני אמור לשנוא. בשנה שעברה זה קרה לי עם האלבום החדש של איה כורם, ועכשיו זה קורה לי שוב עם "חצי סוגריים", האלבום החדש של פדרו גראס. שלא תבינו לא נכון, אני אוהב מאוד את קטעי הספוקן וורד שלו בתחרויות הפואטרי סלאם, וכמובן שזה עוזר שהמופע של ויקטור ג'קסון שלו הם אחד מהרכבי ההיפ הופ הכי טובים שפועלים בארץ. ובכל זאת, מהרגע שהוא הכריז שהוא מתכוון להוציא את "אלבום הספוקן וורד הראשון בעברית" התחלתי קצת לחשוש. קטעי הספוקן וורד של מופעי הפואטרי סלאם בכלל ושל פדרו בפרט מאופיינים בכל כך הרבה תיאטרליות וכשיעבירו אותם מהבמה לאולפן ייפער בהם חור שצריך להשלים. הסינגלים מהאלבום לא העיפו אותי, וחוץ מזה מי רוצה לשמוע שעה שלמה של שירה מדוברת?

    ובכן, אני יכול להגיד לכם שאכלתי וואחד כובע כששמעתי את האלבום בפעם הראשונה. פדרו מצליח להעביר שעה שלמה של שירים שמתחברים אחד לשני כיצירה אחת, וזה מרגיש הגיוני וזורם לחלוטין. הקטעים המוכרים של פדרו מההופעות מוצגים כאן באור חדש ומקבלים יותר נפח, בעיקר בזכות ההפקה העשירה והמהלכים המוזיקליים של איציק פצצתי, שבכל פעם מחדש מוצא דרכים אחרות לפוצץ לי את המוח עם החלטות מבריקות: למשל את "מי יקח את זה", שיר ישן של פדרו על תנועות וסימנים מוסכמים שמסמלים זמן והתבגרות, שפצצתי הפך לטקס שבטי עתיק עם מקצבים אפריקאים.

    לאורך כל האלבום היומרנות בולטת, מובילה ומשפיעה על השירים, שכל אחד מהם מרגיש כמו פרט עצום בתוך אלבום שהוא גדול וארוך גם ככה, ומשום מה זה לא מרגיש טרחני, אלא מרענן. בזמן האחרון ההיפ הופ הישראלי סובל מאינפלציה של אמנים שמתאמצים להישמע הכי עיוני ושכונה, במידה כזאת שרמת השאפתנות של פדרו גראס מרגישה חיונית. כן, פלד זה כיף, אבל ההיפ הופ הישראלי יכול לספק טקסטים יותר עמוקים ועשירים משל "קוקוס".

    אחד השירים הבולטים באלבום הוא "מאיפה אני בא", השיר היחיד שהוא פרופר היפ הופ וראוי להיכנס לפנתאון המתרחב של שירי הז'אנר המופתיים בעברית. הוא בעיקרון עוד שיר האדרה עצמית טיפוסי, אבל השפה העשירה והשנונה של פדרו עוזרת לבנות את דמות הראפר הפואטי שלו, ובעיקר מסבירה בצורה מקורית מאיפה הוא בא - כשהוא למשל נותן Shoutout לנוסעי קו 26. בסך הכל פדרו ממשיך לעשות כאן בדיוק מה שהוא עשה עם ויקטור ג'קסון: ליצור היפ הופ שנע על הסקלה בין הגבוה והנמוך, בין אלתרמן לשבק ס, ולטשטש את הגבולות ביניהם.

  • בכורה: RPS Surfers - Revolution

    גולשי האבן הנייר והמספריים, הרכב סרף-רוק עם אחד מהשמות הגאוניים בארץ, נשענים על נוסטלגיה ישראלית. הם מקפיצים אותי דרך מנהרת הזמן לארץ ישראל של פעם, ישראל של להקות הקצב ומזדנגפים וגלידה מונטנה - כל זאת עם קלידים וינטג'ים ושפריץ של ריוורב. בקטע החדש "Revolution" הם עלו על גל חזק. השיר נכתב בזמן מחאת האוהלים של 2011, תקופה שכבר נהפכה לנוסטלגית בעצמה, ומביא את הנוסחה של הגולשים כמו תרכיז פטל חזק עם עוד יותר מלודיה וכיף. תמיד יש תחושה של סכנה והרפתקאות במוזיקה שלהם כך שלא מפתיע שאלבום הבכורה נקרא "Danger Beach". במאי יצא אלבומם השני עם שם מרתיע בפני עצמו: "כנופיית החרק'ה". מדובר במחווה לחבורת אופנוענים שרכבו בחולות גוש דן בתחילת שנות השישים והטילו טרור על ההורים בזמן שהילדים העריצו אותם - או לפחות כך טוענת הלהקה. הרי חרקה זו בכלל סדרה של הקלטות שנעשות בתחנת קול הקמפוס ומשוחררות בחינם, הקלטות שהשתתפו בהן הרכבים כמו Tiny Fingers ו-Electric Zoo. אז האם הכנופיה המדוברת היתה קיימת או שהיא אמיתית בערך כמו המערה החשמלית של חסמבה? בדרך כלל אני מעדיף לדעת מה האמת, אבל הפעם אני מעדיף להישאר עם הפוסט-אמת וללכת לאיבוד בתוך הפנטזיה שהגולשים מציעים, של ארץ ישראל בתור קליפורניה של המזרח התיכון ולהרגיש את הבאזז מהגזוז בפה.

  • בכורה: Zaga Zaga - Cancer Man

    דקה ואחת עשרה שניות - זה כל מה ש-Zaga Zaga צריכים כדי להשמיד אותנו ב-"Cancer Man". ארבעת חברי ההרכב לוקחים תורות בצריחה מכוונת בזמן שהגיטרות (בן טברסקי - גיטרה, זיו ארבל - גיטרה, בן גליקשטיין - בס) טוחנות אקורדים דיסוננטיים בקצב שבור שהמתופף "חשבון" מכתיב להם ב-240 BPM. זאגה זאגה היו מהירים ועצבניים כבר מדמו הבכורה, אך "Cancer Man" ו-"Black T" ששוחרר לא מזמן מראים שהם הידקו את הברגים אפילו עוד יותר חזק לקראת אלבום שני, כולל הפקה משודרגת. זאגה זאגה מודל 2017 יכולה להכנס בקלות לפלייליסט של חובבי רעש מתמטי כמו The Locust או Dillinger Escape Plan, ולעומת ים האמנים האקוסטיים בארץ, המוזיקה שלהם מייצגת את העצבים של הרחוב הישראלי בצורה הכי אותנטית.

  • בכורה: לילה - Lokita

    הייתי פעם סקפטי לגבי לילה. ב-2013 צמד הבנות קיבלו כתבת שער במוסף גלריה למרות שמעולם לא שמעתי עליהן, כאילו שעיתון הארץ החליט פתאום להיות הגרסה המקומית של מגזין ה-NME שממליך ומשמיד להקות בין רגע. אבל מאז שיניתי את דעתי. ראיתי את לילה מופיעות באותם המקומות הקטנים כמו מועדון הצימר מול אותו קהל קטן ושמעתי איך הן השתפרו מפעם לפעם. הן מנגנות כאילו שאין עוד אף אחד בחדר. קשה אפילו להגיד כמו מה הן נשמעות. בעוד שהמון הרכבים ממחזרים קלישאות רוקנרוליות, לילה מגישות משהו הרבה יותר אותנטי ואפל, בסאונד מינימליסטי שמקבל מימדים עצומים דרך התיפוף של מיה פרי והגיטרות של אבישג כהן רודריגס. מבחינתי כהן רודריגס היא בכלל אחת מהגיטריסטיות העוצמתיות והמרתקות שפועלות היום בארץ - בלי קשר למגדר. התוצאה היא סערת סאונד בין שוגייז לפוסט-פאנק, משהו שהיינו שומעים אם להקת Savages היתה הרבה יותר מושפעת מ-Jesus & Mary Chain ומצרפת אליה את ענבל פרלמוטר ז"ל. בראיון שבדיוק עשיתי עם יובל הרינג מועדת חריגים, הוא טען שלילה מאוד אינטואיטיביות, וזו הגדרה מאוד מדויקת. הצרה עם האינטואיטיביות של לילה זה שבמשך שלוש וחצי השנים האחרונות הן לא הוציאו אף ריליס, אולי מלבד קסטה שהן מכרו לאחרונה בסוף ההופעות. אבל עכשיו, לילה מגישות את סינגל הבכורה "Lokita", שאגת פתיחה רועמת לקראת אלבום בכורה שיצא בקרוב בשני חלקים וכנראה יעשה פה עוד המון רעש.

    השקת סינגל עם דף צ׳ונקי ורייסקינדר ב-3.2, לבונטין 7, תל אביב
    השקת אלבום ב-25.3, הבסקולה, תל אביב