פוסטים מתויגים עם המסך הלבן

  • המאזין ברדיו 206: סיכום שנת ה'תשע"ז באינדי הישראלי

    צילום: גאיה סעדון

    באסה למי שלא מחובר לשוליים. סצנת האינדי המקומית מעולם לא היתה מגוונת, פוריה ומקצועית יותר, וזה רק הולך וגדל. יש פה יותר ריליסים ביותר סגנונות ובאיכות יותר גבוהה משהיה אי פעם: מהרוקנרול הכיפי של המסך הלבן, דרך הפולק הים התיכוני של תומר ישעיהו ועד להיפ הופ הרגיש של נצ'י נצ' שמופיע גם בבלוג האיזוטרי שלנו וגם בראש מצעד שירי השנה של גלגלצ. במאזין זה עסקים כרגיל, שמחה גדולה לסכם שנה פסיכית באינדי הישראלי בהשתתפות עידו שחם, ניצן אגסי, ירדן אבני וענבר שפס - בלחיצת פליי למעלה או קריאה סלקטיבית למטה. מאחלים שתהיה עוד שנה מוזיקלית מדהימה.

    המסך הלבן - המסך הלבן

    ניצן: יותר תופעה בלתי מוסברת מאשר להקה. המחסור הקשה באקסצנטריות באומנות הישראלית הוליד את אחד המופעים הקיצוניים ביותר מאז שולץ ופורטיס בתחילת דרכו. "המם אותי", השיר שפותח את האלבום שיצא במקור בגרסה קצת שונה באלבום "אחוזת בית" של רד אקסס, הוא קלחת של מיניות, אופל וטירוף, ומזקק את המהות של המסך כפי שהם באו לידי ביטוי עד היום. אני תוהה כמה רחוק עד פי התהום הם עוד יכולים לקחת את עצמם.

    עידו: זה גלאמי, זה סקסי, זה ניהיליסטי - זה המסך הלבן. מדהים לראות את הדרך שהם עשו מאז ימי שעלת נפוצה ועד היום, והכל בזכות עבודה קשה, הרבה יצירתיות ומלא הופעות. המסך הלבן גורמת לפורמט להקת הרוקנרול המיושן להראות שוב צעיר וכיפי, עובדה שהילדים בולעים את זה כמו ריטלין ושרים בהופעות את כל השירים וצועקים את הסלוגן "יחי המסך הלבן!". תאהבו או תשנאו אותם, המסך הלבן היא תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה ונראה שהם פה כדי להישאר ולהשאיר מכה בפגוש של התרבות הישראלית.

    סילבי ז'אן - שתיים

    ניצן: זמן ושמיעות חוזרות עושים טוב לאלבום כמו "שתיים". בשמיעה ראשונה הוא עלול להיות מעט מתסכל - המון שאלות עולות וקשה להבין מה רוצים מאיתנו. עם הזמן, אפשר לשמוע נקודות אור אופטימיות שמסתתרות בתוך עומס הצלילים האפלים. האקורדים המהורהרים והמילים הלא ברורות מעלים בראש נרטיביים אפשריים שונים. שירים לקוניים כמו "תהיה מדען" שהרגישו לי כמו נונסנס מוחלט בהתחלה, התגבשו לכדי הרעיון של שינוי פרדיגמה, מחברה שמכתיבה לבניה ללכת להיהרג במלחמות לחברה שמכתיבה לילדיה לרדוף אחרי תארים והשכלה. גם עכשיו, אני לא לגמרי בטוח למה התכוונו סילבי ז'אן, ודווקא המיסטיות הזאת מושכת אותי פנימה כל פעם מחדש, לנסות לפצח את האלבום, שבניגוד לרוב הרשימה הזאת מרגיש ברובו כמו יצירה שלמה ומאוחדת, למעט "לא נתאבד הפעם" ו-"משהו רע" החריגים.

    ג'ימבו ג'יי - בואו לפני

    ניצן: קצת כמו לינה דנהאם, ג'ימבו ג'יי מנסה לנבא את הצלחתו (ובסופו של דבר את התרסקותו) בשירים כמו "תזכרי" ושיר הנושא, בו הוא מזהיר אותנו מפני היום שבו יחרשו אותו ברדיו (הנה הגענו). ג'ימבו ג'יי מעסיק את המיקרופון בעזרת מכונת הירייה של הפה שלו במה שמרגיש כמו קצב אש של 10 מילים בשנייה (איך זה שאף אחד עוד לא המציא אפליקציה לספירת מילים בשמיעה?). הוא רץ על הגרובים של פצצתי כמו יוסיין בולט על ספידים, ונוגע בנקודות מרכזיות בחוויה הישראלית ובחייו. ב-"עשיתי", למשל, ג'ימבו עובר בשלוש תחנות מרכזיות בחיי ההתגברות של ישראלי ממוצע: צה"ל, הטיול שאחרי והסמים - את הבית על הנושא האחרון החליטו לצנזר החוצה בגלגל"צ. על הדרך הוא גם מצביע לנו על ההתניה חסרת הפשר בעברית הפוסט-מודרנית לצמצם את כל הפעלים, לפועל האחד והיחיד: ע.ש.ה.

    ירדן: כל להקה צריכה איזון, והמופע של ויקטור ג'קסון היתה לגמרי מאוזנת. אם פדרו גראס התגלה באלבום שלו בתור החלק הפואטי ומלא החשיבות העצמית של הלהקה, ג'ימבו ג'יי מתגלה באלבום הבכורה שלו כסטנדאפיסט שיורה מילים במהירות-על וזורק פאנצ'ים בלי להפסיק עד שהבטן כואבת לך מצחוק. גם כאן, כמו אצל פדרו, היה חסר לי את החצי השני של הלהקה. השירים כאן כיפיים ומקפיצים, וכיף לראות אותם מקבלים חיים חדשים לאחר שראיתי אותם פעמים רבות בהופעה, אבל עדיין ציפיתי ליותר שירים שבהם לא אדע אם לצחוק או לבכות. יש סיבה שהרבה יותר אהבתי השנה את המחזמר "תיכון מגשימים" שפדרו וג'ימבו כתבו ביחד מאשר את אלבומי הסולו שלהם. וגם אם משהו מרגיש חסר, ג'ימבו ג'יי הוא עדיין אחד הראפרים המוכשרים בארץ, ואלבום הבכורה שלו מוכיח בדיוק את זה.

    פדרו גראס - חצי סוגריים

    ירדן: אם אתם רוצים לשמוע את המוזיקה המקורית ביותר שיצאה בישראל השנה, הגעתם לכתובת הנכונה. אפשר להתווכח על היומרנות והחשיבות העצמית של פדרו גראס, אבל מעט קטעים שיצאו השנה יכולים להתמודד מול שירים כמו "מאיפה אני בא" או "מי ייקח את זה". אנחנו צריכים עוד כותבים כמו גראס שמאחורי כל מילה שלהם עומד עולם שלם ומפורט, ואנחנו צריכים מפיקים כמו איציק פצצתי שיוצר חזונות מוזיקליים פרועים ומדויקים כל פעם מחדש, ומככב בעוד כמה אלבומים ברשימה הזאת. האלבום הזה הוא ניצחון גדול לאמנים האלו, וניצחון ענקי להיפ הופ הישראלי.

    נצ'י נצ' - שפל וגאות

    ירדן: "שפל וגאות" מרגיש כמו נצחון בסוף המסע הארוך שנצ'י נצ' עשה בשנים האחרונות. הוא הוציא אלבומים שבהם הוא החזיר את הדם לפנים של ההיפ הופ הישראלי, ובכל אחד מהם הוא למד לשייף את האמירה שלו ולהוריד את החומות מסביב. "שפל וגאות" הוא האלבום שבו תהליך ההתבגרות שלו מגיע לשלב הסופי. הוא מוותר פה לחלוטין על דאחקות כמו "בום שאקה לאק" והופך את ההגשה שלו לרצינית יותר מבלי לאבד את היכולת לקרוץ למאזין מדי פעם. הוא מצליח לדבר בצורה אמינה ולא מזיעה ממאמץ יתר על כל דבר שהוא רוצה: ממחאה דרך שירי אהבה ופרידה ועד למשברי זהות. נצ'י נצ' מצליח להתעסק בכל זה ועדיין ליצור יצירה שלמה ואחידה, שבה הוא מוכיח שהוא לגמרי יכול להציב את עצמו סוף סוף ליד האמנים שהוא מצטט בשיריו ללא הפסקה.

    איה כורם - 2023

    ירדן: שנה עברה מאז שהאלבום הכה-מצופה של איה כורם יצא, ואני חושב שאני עדיין בשוק ממנו. ישבתי להאזין לו אחרי המון זמן אחרי שקצת הזנחתי אותו, והכל עדיין שם: הסיפור המרתק, הרגעים המרגשים, המצחיקים והמטלטלים ממנו, שיתופי הפעולה והאירוחים המוצדקים. מעל כל זה עומדת העובדה שעם כל הקולות השונים שנשמעים באלבום, הקול הכי חזק הוא זה שלא נשמע: קולה של איה כורם, שהיא והמאבק שעברה בשנים האחרונות עומדים מאחורי הטקסטים מתחילת האלבום ועד הסוף העצוב והכנוע. "2023" נשמע כמו איך שמוזיקה ישראלית צריכה ויכולה להישמע בתשע"ז: מלאת תקווה, שאפתנות ואומץ.

    לונא אבו נסאר - מערבולת

    ירדן: לונא אבו נסאר מהממת אותי באופן שבו היא מתייחסת למוזיקה: הכל מונח במקום הנכון, הביטים מחכים בסבלנות למיתרים, המוזיקה עוטפת את המילים והערבית הולכת יד ביד עם העברית. וכשהתוצר שלה הוא כל כך חד ומדויק, אבו-נסאר מציגה את החזון המוזיקלי הסבוך שלה מבלי להסתבך. הנסיוניות האמביינטית שמקשטת את שירי "מערבולת" מתעכלת די בקלות כשהם מלווים את הטקסטים הרגישים של אבו-נסאר. זאת המוזיקה הכי סוחפת ומטלטלת שיצאה השנה בארץ, ואולי בגלל זה קצת קשה לי למצוא את המילים כדי להגדיר אותה עד הסוף.

    יעל איזנברג - אני יודעת שמדובר בסוף

    עידו: אלבום הבכורה של יעל איזנברג יצא רק לפני כמה שבועות, אבל כבר אחרי השמיעה הראשונה הבנתי שזה אלבום השנה שלי במוזיקה הישראלית. איזנברג מסתובבת בסצנת הזמרים/משוררים כבר זמן מה - ומסתבר שהיא גם שחקנית. "אני יודעת שמדובר בסוף" ממש הפתיע אותי. הוא מתעסק כביכול בנושאים הכי לעוסים בחברה הישראלית - משפחה, ילדים והורות - אבל איזנברג עושה את זה מהמקום הכי אישי, רגיש ושברירי שיש. ההפקה של יונתן לויטל שוברת את שיגרת האקוסטית מסביב למדורה עם פרקשן מינימליסטי, אלקטרוניקה מדוייקת ואפילו פידבק של גיטרה חשמלית. ההגשה של איזנברג לוקחת דווקא צעד אחורה ומזמינה אותנו להתקרב ולהקשיב טוב למה שיש לה להגיד.

    אור אדרי - כידוד

    עידו: אור אדרי היא בסיסטית על שמנגנת עם כל מיני אומני על כמו אסף אמדורסקי ואביב מארק, והיא גם היתה בהרכב מונטי פיורי ויצרה עם זואי פולנסקי את צמד הסינת'פופ REO. השנה היא הוציאה אלבום סולו מאוד חלומי ואווירתי שמזכיר לי את Air וקרני פוסטל. לצערי הוא לא הגיע למספיק אוזניים, אולי בדיוק בגלל שהוא איכותי מדי וחסר טודו בום. "כידוד" יצא בנוער אבוד, הלייבל החדש של יובל הרינג מוועדת חריגים שיצאו בו עוד ריליסים מסקרנים השנה.

    פלורה - מקום

    ירדן: פלורה צולחת את אתגר העברית באלבום החדש שלה, וזה לגמרי לא מובן מאליו. האווירה המוזיקלית שהיא בנתה סביבה הכניסה אותה למלכודת הקלישאות שלתוכה נופלות רוב הזמרות/יוצרות הישראליות. היא מצליחה לצאת מזה בעזרת הגשה כנה ולא מושלמת של טקסטים בהם היא מחפשת בעיקר שקט נפשי. כל זה עטוף במעטפת אינדי-פופ נעימה לאוזן, באלבום שנשמע כמו הצעד הראשון בפתיחת דף חדש ונקי בחיים.

    Midnight Peacocks - Katastroffa

    עידו: קולקטיב הסירקוס-קור של המוח והקישקע איתן רדושינסקי חוזר באלבום שלישי, עשר שנים מאז הריליס הקודם. והפעם: שילוב בין בלאק-מטאל לרוק פרוגרסיבי ומוזיקה פרסית עם עיסוק בנושאים שחורים כמו הרג וחורבן, אך כמו מבי-מובי בצורה צבעונית וקורצת שמחליקה את הכל לתוך האוזן. "Katastroffa" הוא בכלל לא קטסטרופה, הוא דוגמה לאיך אפשר לעשות אלבום רוק כבד במזרח התיכון.

    מתרוממות - מתרוממות

    עידו: יש מלא פאנק בארץ. רובו מאוד טכני ומופק כהלכה, אך חסר אמירה לגבי מה שקורה כאן ועכשיו, בזמנים של שלטון פאשיסטי ישראלי וחברה גזענית שאוכלת את עצמה. וזה למה בחרתי באי פי הבכורה של מתרוממות, הרכב שמביא לסצנה תוכן סופר פוליטי ומגדרי/קווירי בעברית שלא מתנצלת על שום דבר. הם יורקים בפרצוף ומהר בשירים של דקה של זעם, ונראה לי שהם רק הצעקה הראשונה בגל של פאנקי עברי חדש.

    האוסף הראשון של נוער אבוד

    עידו: "הדברים האלה קורים" של בונז'ור מאשינס יצא באוסף הראשון של הלייבל נוער אבוד. הבן של יזהר אשדות מנגן בהרכב, כולם די צעירים בני 18-19 ועברו מאנגלית לעברית כמו שעוד הרבה הרכבים עשו בעת האחרונה ונשמע שזה מתאים להם. זה הקטע של יובל הרינג, לעזור להרכבי שוליים מקומיים לשיר בעברית, אך ליצור מוזיקה שמתכתבת עם מקומות אחרים בעולם. האוסף הראשון של נוער אבוד מכיל בדיוק דברים כאלה ואפשר לשמוע בו גם את דיסקו אלסטי (ההרכב של מתופף ועדת חריגים יובל "גוטה" גוטמן), סאל חרדלי ונאפולי. האוסף יצא גם על קסטה בלייבל האמריקאי Burger Records שלדבריו של הרינג שמעו אותו בלופים.

    הפוסי של לוסי - מסיתים למרד

    ירדן: פאנק, בסופו של דבר, היה סמל של חברות בשבילי. התאהבתי במינטמן, הקלאש והראמונס כי שמעתי חבורה של נערים שמכירים אחד את השני כל החיים ומשתמשים בשפה שהם יצרו ביחד כדי ליצור משהו חדש משלהם. מנקודת המבט הזאת, הפוסי של לוסי הם הכי הרבה פאנק שאי פעם היה פה. חבורת התיכוניסטים מיבנה הקימה את הלהקה בגיל 15, ומרוב מחויבות לאותה תקופה הם אפילו לא שינו את שמה האווילי של הלהקה. אחרי שהם איבדו את הסולן עמרי גולדין בפיגוע בתחילת העשור שעבר, הם חוזרים בכל הכוח עם "מסיתים למרד" ושרים על כל מה שמרגיז אותם באמת, על פוליטיקאים מושחתים, ספורט מקולקל ועל הזמן שלא חוזר. על כל זה הם שרים מהבטן והקרביים, והם יכולים להיות זועמים, מצחיקים ומרגשים באותו שיר. יחד עם קין והבל 90210, הפוסי של לוסי מובילים גישה שצריכה להיות יותר נפוצה בפאנק הישראלי: פאנק שמגיע מהשכונה, מההמון, ולא מסתכל עליו מלמעלה.

    תומר ישעיהו - בוידעם

    ניצן: תומר ישעיהו חושף ב-"בוידעם" צד יותר חלומי שלו, שמתחבר מצוין לקלידי הדרים-פופ של רועי חרמוןשגם הפיק את האלבום. אם "אופניים חשמליים" נכנס בשנה שעברה לרשימה שלי בעיקר בזכות הליריקה החשופה ושבורת הלב, ב-"בוידעם" אלה העיבודים וההפקה שתפסו אותי. ישעיהו מרים שוב את הבוזוקי ומכשף עליו מנגינות עם שורשים ים-תיכוניים והודו-פקיסטניים, במיוחד בקטעים האינסטרומטליים כמו רצועת הנושא ו-"די.ג'י יהודה" (קיסר?), אבל גם בקטעי מעבר כמו "שבועיים בשנה". בשיר הנ"ל וברוב השירים האחרים תומר מתאר במילותיו שני עולמות שונים שרצים במקביל בתודעתו: עולם המציאות התל אביבית הקשה ועולם החלום, שם הוא מפליג במחוזות אירופה הים תיכונית.

    אמיר ברסלר - Afro Golden Line

    ניצן: בחברת "מיינל", יצרנית גרמניה למצילות תופים, התאהבו באמיר ברסלר (קותימן אורקסטרה) והטיסו אותו להקליט להם ארבעה שירים כדי להשוויץ ביכולות התיפוף הוירטואוזיות שלו על המצילות שלהם. מזל שהם עשו את זה, כי אחרת אולי לא היינו זוכים לשמוע את החיבור הפאנקי-ג'אזי-אפריקאי בין ריג'וייסר (קלידים), ספי ציזלינג (חצוצרה) ועוזי רמירז (גיטרה) בסינגל "Afro Golden Line", או את הבי-סייד שלו "Fish", חידוש לקטע מבית היוצר של LBT שמתחיל עם צ'יל פסיכדלי, צובר תאוצה גרובית בעזרת המהירות הבלתי אפשרית של ברסלר על המערכת, ומתכנס חזרה פנימה לתוך עצמו. אם תחפשו את הקטעים האלה ביוטיוב תוכלו לראות את ברסלר עושה בידיים שלו דברים שהעיניים שלכם לא יספיקו לעבד. נשאר רק לקוות ששיתוף הפעולה הזה יהפוך להיות משהו קבוע יותר בהמשך.

    Tinoyke - Tinoyke

    ניצן: צמד אלקטרוני שמורכב מרועי כפרי ועומרי אנגל. את כפרי לא צריך להציג כמובן, אבל אם עוד לא ראיתם את המחרוזות רדיוהד וביטלס של אנגל, זה הזמן לעצור הכל, להתארגן על חיתול למבוגרים ולהיכנס ליוטיוב. באי פי שלהם אין רגעים מצחיקים - רק צלילים מסונתזים נוצצים, ביטים שבורים וקולות רקע שברור שכפרי אחראי להם. ומאיפה השם "Tinoyke"? הניחוש שלי הוא שזה לציון התינוק שנולד לכפרי בערך באותה תקופה, אבל לכו תנסו להבין את הראש של מי שאחד המערכונים שלו נקרא "אף, אוזן, גרוניך".

    Folly Tree - Consolidate

    ניצן: אלבום בכורה מרשים של אלכס משה וחבורת הנגנים המוכשרים שסביבה. נדיר מאוד שלהקה מגיעה לאלבום הבכורה שלה עם סאונד כל כך מובחן וייחודי ושבמקביל מצליח להרגיש מוכר וביתי. הכתיבה של משה באנגלית מדברת למקום פנימי בתוכי שהעלה נועם עצום להיזכר בו. שירים כמו "Big Fish" ו-"Cut The Rope" בעלי איכות סינמטית ומקרינים בראש סצינות דרמטיות על אהבה ופרידה.

    אפור גשום - אור חשאי

    עידו: אפור גשום חוקרים כל מיני כיוונים באלבומו השלישי "אור חשאי": עברית ואנגלית, שקט וכאסח, אור וצל. האלבום הזה מרגיש יותר מקוטע לעומת הקודם "מבפנים", אך עדיין מרתק להקשיב לו ולשמוע מה קורה בראשה וליבה של מובילת ההרכב מיכל ספיר שמצליחה ליצור שוגייז בלי ליפול לקלישאות של הז'אנר - ועוד עם מודעות פוליטית. אם אתם הולכים לשמוע רק שיר אחד, תקשיבו לקטע "The Coldest Light" האמוציונלי שקורע אותי כל פעם מחדש.

    אלון עדר ולהקה - השמרנים שוב באופנה

    ירדן: אלון עדר למד המון מההצלחה של "קצת אהבה לא תזיק". "השמרנים שוב באופנה" הוא האלבום הכי נגיש שלו עד כה, אבל הוא ממש לא ממחזר ומשחזר את אותה השיטה - אלו מיטב המהלכים והטריקים של עדר שנשלפים במהירות אור בכמה מהשירים הכי יפים ונעימים של השנה האחרונה. יש פה קצת מחאה ואסקפיזם, ובעיקר מנגינות עוטפות ומחבקות ומילים חודרות של אחד מהיוצרים הכי מעניינים בארץ כיום, שהראה שהוא לא צריך להתחכם יותר מדי כדי ליצור מוזיקה מקורית.

    Adi Ulmansky - Dreamin' EP

    עידו: היוצרת/מפיקה עדי אולמנסקי עולה כל שנה יותר גבוה. ב-"Dreamin'" היא ממשיכה לחקור את השילוב בין היפ הופ, טראפ ואר אן בי להפקה אלקטרונית של וואן-וומאן-שואו, רק הפעם עם תכנים הרבה יותר אישיים - למשל "Pink Pills" שמדבר על השימוש של אולמנסקי בגלולות נגד דיכאון. דווקא הקטע יוצא הדופן, "Snow" הסינת'פופי, תפס ונכנס לפלייליסט בגלגלצ וטוב שכך, כי צריך עוד פופ מתקתק ואינטליגנטי שכזה במיינסטרים הישראלי.

    אלבומים שלא נכנסו לתוכנית

    הודנא אורקסטרה - אלם

    ניצן: גרובים מפתים מאפריקה. הודנא אורקסטרה חוקרת בסינגל "אלם" צלילים וכלי נגינה מאתיופיה יחד עם כותב השיר והזמר דמיסו בלטה. בבי-סייד הצטרף אליהם ההרכב ADYEBO לגרסה המשלבת בין דאב למוזיקה אתיופית המסורתית. "אלם" הוא צוהר והזמנה להכנס לעולם המוזיקלי הלא מוכר של אפריקה שמקים אותנו מהספה ומכריי לזוז.

    רועי חרמון - גמביה

    ניצן: רועי חרמון לא מפסיק לעבוד. הוא חבר בהרכבים ארמון וטיגריס, הקים במהלך השנה הזו את הלייבל "אווזה", ובמקביל הספיק להוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "גמביה". העבודה של חרמון מזכירה מאוד את ההשפעות האביתר בנאיות שלו שבאו כבר לידי ביטוי בארמון. הקשר בין שני האלבומים בולט בעיקר בזכות צלילי הקלידים שכל כך מייחדים אותו, וכן בשירים בהם משתתפת דניאלה תורג'מן, סולנית ארמון. כבר מהצלילים הראשונים, חרמון סוחף אותנו אחריו לתוך מרחב אלטרנטיבי למציאות הנוקשה, מעלה אותנו על ענן רך ואוורירי, מלטף בקולו עם מילים שמשקיטות כל רעש תודעתי בלתי רצוי ונותנות לנו פשוט להיות.

    Dunes - Psychedelic Hummus

    ניצן: גאראז' פסיכדלי איכותי הוא דבר שקשה למצוא באזורינו. Dunes הגיעו השנה בלי התרעה עם אלבום שמשלב השפעות מכמה מהלהקות האהובות עלי ביותר: Tame Impala, Black Keys, UBK וקותימאן. דווקא החוצפה של דיונז ללבוש את ההשראות שלהם על קדמת דש הבגד יוצרת שילוב סוחף ונועז. הרודס הרוטט ברצועה הפותחת "Gold" והקול העוצמתי של עדי שיפר הם רק דוגמה קטנה לקונטרסט המרהיב בין בלוז עדין לרוק מאצ'ואיסטי, בין פאז מפוצץ עור תוף לגיטרות מהורהרות.

    Volume Pool - Empty Stations

    ענבר: "וואו, בטוח שהם מכאן? בכלל לא נשמע שהם ישראלים!" היתה המחשבה הראשונה שעברה בראשי כששמעתי את "Emily" של Volume Pool, הרכב אינדי-רוק חדש מתל אביב. זו מחשבה די מאוסה: המשפט הזה נאמר פעמים רבות כשרוצים לפרגן למוזיקה מקומית שמושרת באנגלית. אך במקרה של ווליום פול קשה להימנע מהמחשבה הזו, ולא רק בגלל האנגלית. מאור ויזל (גיטרה,הפקה וקולות), נעמן שדמי (קלידים והפקה) נפגשו בהרכב של שי נובלמן וצירפו אליהם את הזמר אורי שדה ונגנים נוספים. אלבום הבכורה שלהם "Empty Stations" כולל שבעה קטעים הנעים בין אינדי-פופ סיקסטיזי מרענן ומתוק ("Emily") לרוקנרול פאזי-פסיכדלי ("Angels Fly").יש כאן מלודיות פשוטות ושוברות לב, שירה חלומית וסאונד המשלב בין פופ לרוק באופן מדויק.

    Yavin Aalto - Cara Sui

    ענבר: נסו לחשוב מתי שמעתם לאחרונה אלבום אמביינט שנוצר על ידי אמן ישראלי. בעוד אלבומים של אמנים מרחבי העולם כמו Biosphere ו-Huerco S זוכים לשבחים בבלוגים ובמגזינים, הז'אנר נדיר בסצנה המקומית. ולכן "Cara Sui", אלבום הבכורה של יבין אלטו, מהפנט ומסקרן. אלטו, שהוא החיפאי בן ה-30 גל עוז, יוצר מוזיקה כבר מגיל צעיר במגוון סגנונות: גאראג', מוזיקה קלאסית, פאנק ונויז (Yelena, Diekvar) ומוזיקה אלקטרונית. ב-"Cara Sui" אלטו משלב אמביינט אקספירמנטלי, נויז רך ואלקטרוניקה אפלה. בתהליך העבודה על האלבום, הוא חקר את מקור הסמפל. אלטו פירק וסימפל צלילים שונים, אפילו מקטעי היפהופ, אך לדבריו ההשפעות העיקריות באלבום זה באות ממלחינים מודרניים כמו ג'ון קייג' וסטיב רייך, ומיוצרים אלקטרוניים כמו The Field ו-Oneohtrix Point Never. בניגוד לאלבומים אווירתיים יותר שלא דורשים מהמאזין את מלוא תשומת הלב, "Cara Sui" מסקרן לכל אורכו, והצלילים בו בוהקים ביופיים. האפלה והמסתורין שבאלבום נשמרים עד לסופו ואפילו מתחזקים בקטע האחרון והעוצמתי "Let Tomorrow Sleep" בו מתארח הזמר דויד אבי דולב, המכשף את המאזין בקולו. אין ספק שמדובר באלבום נדיר מהעטיפה ועד למוזיקה מז'אנר הנדיר כל כך בסצנה המקומית.

    עידו ישדר בקרוב תוכנית המשך עם עוד מוזיקה שווה מהשנה החולפת

  • בכורה + הגרלת כרטיסים: המסך הלבן - "הציפור הלבנה"

    (צילום: גאיה סעדון)

    מה זה המסך הלבן? צמד בני דודים שעושים רוקנרול? הצליל החדש של תל אביב? תופעת קאלט מהשוליים? הייפ מוגזם? דאדאיזם? כנראה שכל אלה ולא כלום. המסך הלבן הוא הדבר שתוכלו להקרין עליו את כל המחשבות והרצונות שלכם, מה שהם לא יהיו, והמסך יספוג וישקף אותם, פריים אחרי פריים, בחזרה אליכם. מה שבטוח זה שאי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו, מעשרות ההופעות החייתיות של גבריאל וגילברט ברויד ושות' ומהקהל שצורח "יחי המסך הלבן" ומהסרט הניהיליסטי "עוד אהבה נמסה" - ועוד רגע גם מאלבום הבכורה. מי יודע מה יהיה בהשקה ב-17.12 בבארבי. זה בדיוק למה כדאי להיות שם בזמן אמת כשזה אשכרה קורה, כי אחרי זה כל מה שישאר זה סיפורים מיד שניה וצילומים חובבניים ביוטיוב.

    כדי להתכונן לאירוע, המסך הלבן מציגים לנו פה בבכורה את "הציפור הלבנה", שיתוף פעולה בינם לבין הצמד האלקטרוני Red Axes, וגם שני זוגות כרטיסים להשקה בבארבי. רוצים לזכות? תביטו למסך, תכנסו לעמוד המאזין בפייסבוק, ותגיבו על סטטוס ההגרלה. הזוכים יבחרו אקראית ויקבלו הודעה בפייסבוק ב-12.12 ב-12:00 בצהריים. יחי המסך הלבן.

  • Red Axes, המסך הלבן, Deaf Chonky, הילה רוח, ו-Häxxan בראיון שרשרת לכבוד גרזן פסטיבל

    המסך הלבן (צילום: גיל בקר)

    הצמד האלקטרוני Red Axes הקימו לייבל משלהם בשם Garzen Records, וכאילו שזה לא מהלך מספיק מגניב הם מרימים פסטיבל אינדי שלם שיתקיים בחאן נחל הערבה ב-18-19.11 עם הרכבים כמו המסך הלבן, הילה רוח, המפשעות, ועוד ועוד ועוד. לכבוד המאורע, החלטנו לקיים ראיון עם חלק ממשתתפיו בשרשרת.

    המאזין בשאלה ל-Red Axes: עם איזה אמן, חי או לא מפה או מחו"ל, הייתם מתים לשתף פעולה, ולמה?

    Red Axes: ג'נסיס פי אורידג', הסיבה לכך היא הגישה האותנטית והלא מתפשרת, החופש היצרתי והיכולת לחדש לשנות ולהשפיע.

    רד אקסס בשאלה למסך הלבן: מתי הקאתם בפעם האחרונה ולמה?

    המסך הלבן: זה קרה באינדינגב האחרון. הבוקר שאחרי ההופעה היה קשה מאוד - שינת עכברושים קצרה ופסיכדלית בתוך האוהל שלאט לאט הלך ונהפך לתנור לוהט, האנגאובר של החיים. החלום ושברו. כל היום הסתובבנו אבודים במדבר, חיפשנו מזון. בזכות התלושים ששמרנו בצד הגרב, יכולנו להרשות לעצמנו לאכול לארוחת הצהריים המבורגר גדול ואמיתי. לקראת הערב התחלנו לשתות כמו חולים והכרנו חבר חדש בשם אדורל, שנתן לנו מרץ לא נורמלי והעלה את הרף בקטע אחר. טסנו לירח ופגשנו שם את אוטארטיק שכבר שיבש אותנו לגמרי. אספנו כמה נפשות טועות לצורך הילולה ברחבת האוהלים. חלצנו את בקבוק היין האחרון שנשאר. שתינו אותו. פתאום נהיה קר. ההמבורגר התחיל לדבר מגרוננו. אדון אדורל נעלם. התחלנו להקיא. ומאז זה לא הפסיק.

    (לצערינו גרזן היכתה בשרשרת בנקודה זו ושברה אותה, אז התחלנו מחדש)

    Deaf Chonky בשאלה להילה רוח: שלום הילה רוח: באיזו הופעה הכי הרבה סבלת בעולם ולמה?

    הילה רוח: ההופעה הכי נוראית שהיתה לי זה ההופעה השניה שלי. בתום לב המתופף קבע לנו להופיע בבומבמלה בבמה ממש גדולה. מן הסתם לא הייתי בבומבמלה בחיים שלי. מגיעים למתחם אמנים, וויבים של נרגילות ולונגים - כבר רוצה לברוח. עולים. מסביב במות עם טראנסים שהמגבר לא יכול לנצח ומולי שטח עצום וריק שבאמצע ישבו שני חברים שבאו איתנו בהתרגשות לראות הופעה. באיזשהו שלב חבורת ילדים התקרבו לבמה אחד מהם עשה מונינג - תחת צעיר ושעיר שלא אשכח כל חיי. עצרתי, עישנתי סיגריה. ירדנו. החלטתי לעזוב את עסקי המוסיקה כמובן. ואז שכחתי מזה. אבל התמונה של התחת שלו בליבי לנצח.

    הילה רוח בשאלה ל-Häxxan: איך נראה ריב של חברי להקת חסן? אופציה ב': מה חושבים חסן על חומוס

    Häxxan: קשה לתאר את הריבים שלנו בקצרה. מדובר במערכת יחסים פסיכולוגית מורכבת ביותר. אבל כשזה קורה זה כמו התנגשות של כוכבים בחלל. זה כמו קריסה של מגדל. זה כמו לטפס במדרון חלק, להגיע לפסגה ולצעוק לשמיים: "ח-ס-ן!". ואז משלימים ומנגנים-את-זה. ב': הקשר בין חסן לחומוס קיים. אבל הוא מקרי בהחלט.

  • המסך הלבן בראיון לקראת הסרט "עוד אהבה נמסה"

    יום אחד, כשיעשו רוקומנטרי על התקופה הזו, המסך הלבן בטח יככבו בו. גבריאל וגילברט, בני הדודים לבית ברויד, חורכים כל במה אפשרית בחולצות לבנות ומשפריצים רוקנרול מלוכלך בעברית לכל עבר כמו בימים הטובים של הרוקסן. ב-6.4 הם ישיקו סרט מוזיקלי בכיכובם בשם "עוד אהבה נמסה", אז ביררתי איתם במייל מאיפה זה בא, מה קורה עם אלבום הבכורה שלהם, ואיך הם קשורים להרכב Fat White Family.

    איך התגלגלתם לעשות את הסרט "עוד אהבה נמסה"?

    האמת היא שהסרט התחיל מרצון לתעד את הימים הראשונים של המסך הלבן וחבריה ובעצם הפיכתה מדואו פולק אקוסטי ללהקת רוקנרול. באותם הימים חברינו הטוב אורי רנרט, המתופף העומד, הגיע לחופשה מברלין שהתגלגלה למסע הופעות מטורף ברחבי הארץ. ערב אחד ישבנו כולנו עם רם אוריון והחלטנו שחייבים להקליט את הטריו גיטרה/מלודיקה/תופים כאן ועכשיו, הכי לפרצוף שיש, כשהשירים הכי טריים שיש. מה שהתחיל בתור מחשבה על הקלטה לואו פיי על טייפ 4 ערוצים הפך למסיבה לבנה יחד עם כל החברות והחברים שהסתובבו עם הלהקה ועדיין מהווים חלק בלתי נפרד ממשפחת המסך הלבן. במהלך סיבוב ההופעות נפגשנו לראשונה עם במאי הקאלט רפי פרח (ערפדים סטלנים, מכונת הרג) שהערצנו בעקבות הסרט הגאוני "Drugged Out Sexed Up" והוא נכנס חזק בתור הבמאי של הפרויקט, ולקח אותנו למסע פסיכדלי שצולם והפך לסרט רוקנרול "עוד אהבה נמסה". למסך הלבן יש חזון שהוא גם מוזיקלי וגם ויזואלי ואנחנו הולכים להמשיך ולספק את הסחורה בשתי החזיתות.

    האיוונט מבטיח "הצצה ויזואלית אל תוך מוחם הקודר של האחים ברויד". ובכן, אתה יכול לתת טיזר ולתאר מה קורה במוחות הקודרים האלה?

    יש לנו כל מיני רעיונות ומחשבות, לעיתים ראדיקליות. אנחנו לא מרוצים מהסדר הקיים, אנחנו צמאים לדברים הטובים. קודחים לנו בראש כל היום, ואנחנו משתגעים. לכל אחד יש מצלמה על הפרצוף. כל נוד שמישהו עושה ב-2 בבוקר אני צריך לראות כשאני קם לעבודה. אני חוזר מחופשה קצרה בדרום ספרד והדבר הראשון שאני רואה בנמל התעופה בן גוריון זה 200 פוסטרים ענקיים של בר רפאלי מחייכת אליי חיוך סליזי בזמן שאני בכלל מפחד ששמו לי מטען חבלה במזוודה. אנחנו משוגעים על כל הראש ואנחנו לא יכולים לשאת את זה יותר. המסך הלבן זה עולם מקביל שיצרנו בשביל להתנתק מכל החרא הזה, ובשביל לממש את כל האהבה הגדולה שיש בנו ולתת אותה לעולם.

    צילום: גאיה סעדון

    לא מרוצים מהסדר הקיים. צילום: גאיה סעדון

    הקלטתם לסרט פסקול על טייפ 4 ערוצים בעזרתו של רם אוריון. איך היתה העבודה איתו? כתבתם שירים חדשים במיוחד לסרט?

    העבודה עם רם היא דבר שאנחנו מכירים ואוהבים עוד מימי שעלת נפוצה, אז הוא הפיק את האי.פי "ימית 2000" בצורה שהיינו מאוד מרוצים ממנה. באותם ימים, ימי חורף 2015, רם התחיל לחקור ולשחק עם הטייפ החדש שלו וגם השוויץ לנו בהקלטות חריפות במיוחד שעבד עליהן עם רייסקינדר. קלטנו שיש פה סאונד חזק ואותנטי שלא מחביא את הטעויות והלכלוך ומראה תמונה אמיתית של מה שקרה בחדר. אהבנו את הכיוון הזה וזה דיבר אלינו מאוד. בעולם הדיגיטלי של היום, המון רגש מתפספס בהקלטות ונעלם בתוך המחשבים והתכונות. הטייפ לא מאפשר לך את "הפריבילגיה" הזו ובעצם אתה צריך פשוט לתת את זה מכל הלב. כל עבודת הפוסט-הקלטות מאוד מינורית, אין כמעט מיקס וזה היה חלק מהרעיון. רם מבין אותנו ויודע איך לגרום לנו להזיע וכמובן שלפרויקט המשפחתי הזה רצינו רק אנשים אהובים וקרובים. אין שירים שנכתבו במיוחד לכבוד הסרט, אבל השירים שמופיעים בסרט הם שירים שנכתבו באותם ימים כמו "אישה אש" עם ליאת רז או "הציפור הלבנה" עם יולי שפרירי.

    אם כבר מדברים על זה, מה קורה עם אלבום הבכורה של המסך הלבן?

    אלבום הבכורה מצוי בבישול עמוק. מדובר באלבום ורסטילי מאוד עליו אנחנו עובדים עם אנשים שונים כמו רייסקינדר, Red Axes ועוד. השירים מקבלים את הצורה שלהם והיא מאוד מפתיעה. בחודשי הקיץ הוא צפוי לצאת וזה הולך לעשות פה בום גדול!

    צילום: יותם קלנר

    מושפעים מ-Fat White Family. צילום: יותם קלנר

    הזכרתם מתישהו שאתם מושפעים מההרכב Fat White Family. אפשר לשאול באיזה באופן? מאיזה עוד הרכבים אתם מושפעים?

    הפאט וויטס בהחלט אחת הלהקות האהובות עלינו. להקה חריפה ובועטת מדרום לונדון שיצא לנו לפגוש ולהכיר באחד הביקורים שלנו בלונדון. חבר טוב בשם מיכאל עבר לגור בעיר והתחיל לחקור מה קורה במועדונים האפלים של לונדון וככה נחשפנו לפאט וויטס. יצא לי להגיע איתו לכמה הופעות עוד לפני שהלהקה התפוצצה בגדול. משהו באווירה בהופעות היה כל כך חזק ועצמתי שזה הטריף אותי לגמרי. שוחחנו אחרי ההופעות ואנחנו מאמינים שעוד יצא לנו להופיע יחד מתישהו במהלך הדרך. צפוי מפגש נוסף ביוני הקרוב ואולי משהו ייסגר. כמובן שגם המוזיקה הלוקלית משפיעה עלינו ויש לנו זכות גדולה לעבוד עם האנשים שאנחנו הכי מעריצים כמו רייסקינדר, Red Axes, וחברים אחרים מהסצנה כמו הילה רוח, המפשעות, או הגרייט מאשין. אנחנו מושפעים מהרבה להקות כמו Devo, מחתרת הקטיפה, The Make Up והפרויקטים האחרים של יאן סביניוס, CAN או סינגפור סלינג. לאחרונה התחלנו לצלול לצד האפל של הפולק והפיפטיז.

    תצרפו עוד לוחמים למשפחת המסך הלבן לכבוד ההקרנה. לכל מי שחולם להצטרף ללהקה ולא יודע איך, כיצד עובד תהליך הקבלה שלכם?

    אין איזה ערב אודישנים או משהו בסגנון. האנשים שמצטרפים להופעות או להקלטות הם השותפים הטבעיים שלנו. החברים שלנו בחיים. את יולי וליאת הכרנו מההופעות והחיבור היה טבעי. כיף לנו כל הזמן להשתנות ולקחת את השירים למקומות חדשים. אנחנו מרגישים שזה מפתיע את הקהל ושומר על רוח הנעורים שלנו. יצא לנו לאחרונה להתחיל לנגן גם עם יונתן לסמן החצוצרן שמוסיף צבע קברטי ובהופעה הזו גם עמיתקס מהמפשעות ינגן איתנו על הבאס.

    יש עוד משהו שאתה רוצה להוסיף?

    מוות לטכנו.

  • הנשף הפסיכדלי של Great Machine: רף חדש להופעות

    בתאל נגר הלכה לנשף הפסיכדלי של Great Machine ב-12.1.16 בבארבי וחוותה קרקס צבעוני של רוקנרול

    כל פעם כשאני מגיעה לבארבי הוא מרגיש שונה לגמרי, והקהל באותו הערב קישט את המקום בצורה מיוחדת כזו, כמעט מחתרתית. להקות מכל מיני זרמים ברוק ובאקספירמנטלי פקדו את הנשף הפסיכדלי של The Great Machine. גם חובבי בודי ארט, מטאליסטים ואפילו ילדי אינדי - כולם היו שם.

    הגענו לקראת סוף ההופעה של Greyfell, שבמהלכה חלק גדול מהקהל היה בחוץ. לא שמעתי אותם קודם אז הגעתי נטולת ציפיות, אבל אחרי קטע-שניים כבר היה ברור לגמרי למה טרחו להביא את החברים האלה כל הדרך מאירופה. למרות ששמענו רק את הסוף, הסטונר ש-Greyfell ידעו להציע בהחלט היה ראוי ליותר קהל.

    צילום: גאיה סעדון

    המסך הלבן. צילום: גאיה סעדון.

    אחריהם, יצאתי לנשום קצת ניקוטין, וכשחזרנו המסך הלבן כבר השפריץ הזיות ומייקאפ על הקהל מהבמה הקטנה שהקימו בצמוד לסאונדמן, מתחת לנברשת. אני לא סגורה מהם הרגשות שלי כלפי המסך הלבן: לפעמים נראה שהם עובדים על שואו יותר מאשר על מוזיקה וזה מדגדג לפלצנית שאני משתדלת להיות, ואז לפעמים אני חושבת שאולי זו המוגבלות שלי בהבנת השוליים. אבל רוב הזמן אני אומרת לעצמי סתמי ת'פה מה זה משנה מה את חושבת. לא יודעת אם בגלל המוזיקה והטקסטים הפאנקיסטים-ביקורתיים או בגלל הפרפורמנס המשוגע, המסך הלבן בהחלט הוסיפו צבע (לבן, שזה כל הצבעים ביחד, אבל אתם יודעים את זה) לערב הכבר מאוד משוגע הזה.

    אחריהם עלתה לוראל פטאל עם מופע בורלסק מהמאה הקודמת. חלל הספינה החל להתמלא וכולם התמגנטו לבמה לראות את לוראל הורודה והסקסית נותנת הופעה מעולה. התחיל להיות מאוחר והייתי לחוצה שהגרייט מאשין יעלו כבר, אבל כל זה השתנה כשהתחיל המופע החולני של הסקווידלינג בראדרס. היו שם תחפושות ותלבושות, בליעת אש, רובים וחרבות, צינורות ששימשו כחוט דנטלי לסינוסים, הרמת משקולות עם העפעפיים והקהל כולו ילדים-מבוגרים פעורי פה הופנטו מהקסם הזה.

    Squidling Bros. צילום: גאיה סעדון

    Squidling Bros. צילום: גאיה סעדון

    וכשנראה שאי אפשר היה לצפות ליותר, המכונה המופלאה עלתה ופוצצה את הבארבי במוזיקה ואנרגיות שיצאו מהמגברים העצומים שלהם. הקהל עף לכל כיוון וחווה אושר גדול. קוקי, שהופיעה איתם בעבר ושיתפה פעולה עם עוד הרכבים דוגמת קין והבל, לא הפסיקה להפתיע ועלתה מול המכונה המופלאה בבמה נפרדת שעטפה הקהל ביניהם. באמצע ההופעה המכונה עשתה הפסקה ונתנה ל-Elephant Hive לנגן באמצע הרחבה. הם מנגנים רק על גיטרה ותופים, אבל בוי, הם יודעים מה לעשות איתם.

    בכל זאת עברנו ערב לא פשוט, אז אחרי אחת החברים שהיו איתי החלו להראות סימני עייפות יצאנו הביתה בעוד המכונה המשיכה לעבוד. יש עוד הרבה פרטים שנחקקו במוחי ולא מצאו פה את מקומם - כמו טיפת המים המרקדת עם הקונדום המנופח על הראש - אבל נראה לי שהתמונה הגדולה הועברה: הגרייט מאשין הציבו רף חדש, גבוה בהרבה, במחיר סמלי (63 ש"ח במוקדמות, 80 בקופה), והיה ברור שהכל נעשה שם מאהבה גדולה למוזיקה, לאמנות, לחברים, לאנשים שיודעים שלשום דבר אין משמעות ואם אנחנו כבר פה אז נשתוללה.

    קרדיט תמונה ראשית: גאיה סעדון