פוסטים מתויגים עם טכנו

  • Flow Festival 2017: ניצוצות ותגליות אלקטרוניות

    צילום: עידו שחם

    לא תכננתי לנסוע שוב ל-Flow Festival. הליינאפ השנה לא נראה לי חזק מספיק בשביל להרחיק שוב לפינלנד, אך הזמנה של חברי מהלסינקי לבקר בקיץ החזירה אותי לעיר. ומה אתם יודעים, הטיסה הכי זולה היתה דווקא בסופש של פלואו וסימנה לי שאני צריך לשוב.

    נכנסתי למתחם הפסטיבל בדילוגים. כל היפים והיפות של הלסינקי והאזור זרמו פנימה דרך השער הראשי. משהו הרגיש לי שונה, והסתבר שהזיזו את השער כי שטח הפסטיבל גדל קצת מאז השנה שעברה ונוספו עוד מתחמים. פתחתי את האירוע ב-Voimala, מבנה תעשייתי גדול בצורה מלבנית עם תקרה גבוהה שהמירו למועדון טכנו למשך הפסטיבל. ראיתי שם סט של הטכנואיד הפיני Samuli Kemppi. הוא התחיל אותו עם אמביינט מול קהל מינימלי בזמן שוידאו ארט סטטי לבן ריצד. הביט נכנס והסט הלך והעמיק אל תוך התהום שיוצגה על המסכים על ידי צורות גאומטריות מתחלפות עם תרשימים של מעגלים חשמליים שהבזיקו מדי פעם וגרמו לי לתהות כמו גארי ניומן האם חברים הם חשמליים. האולם הלך והתמלא ועברתי לרקוד בשורה הראשונה עם הרייברים. הסאונד היה כל כך צלול וקריסטלי ששני בחורים שרצו להיבלע בו שמו יד על הרמקולים. אשת האבטחה במקום מיד הטילה עליהם וטו חד והם חזרו לצלול לתוך עצמם.

    סאמולי קמפי: טכנו אל תוך התהום. צילום: עידו שחם

    מיד אחרי הפתיח העמוק של קמפי עלו לבמה Model 500. לפני כמה שבועות ראיתי בפרגמון את דריק מיי, אחד משלושת הבלווילים שהם החבר'ה שהמציאו את הטכנו. ובכן, מודל 500 זה ההרכב של הבלוויל האהוב עלי בשלישיה: Juan Atkins. ההרכב שלו נקרא על שם הדגם המפורסם של פורד ועוסק בהתאם במכוניות ומוטוריקה טרנסצנדנטלית, התשובה הדטרויטית ל-"Autobahn" של Kraftwerk הדיסלדורפים. אטקינס פתח את ההופעה בשאלה "האם אתם מוכנים לקבל קצת פ'אנק היי-טקי?" ובין אם הקהל היה מוכן או לא אטקינס ושות' הרביצו עם מקל הקצב שלהם את השילוב בין הפ'אנק המופרע של ג'ורג' קלינטון למוזיקה המכונות האוטופית של הרביעייה מדיסלדוף בצורת מקצבים שבורים של מכונות תופים ובסים שמנים מתחת לארפג'ים מהחלל החיצון. הם ניגנו את כל הלהיטים כמו "No UFOs", "Night Drive" ו-"Cosmic Cars" בעזרת לפטופ, סינתיסייזרים וקולו החם והעבה של אטקינס שהשלים את החיבור בין האדם למכונה. "אנחנו על גג העולם ואנחנו אוהבים אתכם" שיתף אטקינס, והחום שלו הורגש דרך הביט.

    מודל 500: היי-טק פ'אנק. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

    יצאתי מוקדם כדי לתפוס מקום בהופעה של Aphex Twin באוהל ה-Lapin Kulta, מותג הגולדסטאר המקומי. פגשתי שם את אליזה, ידידה מקומית שהכרתי בשנה שעברה, ואת חברתה שהיתה כל כך הארדקור פינית מרוחקת ומנוכרת שהיא סירבה לדבר איתי. על הבמה ריצ'ארד די ג'יימס, האיש מאחורי הכינוי, עמד באפלה במעמד גבוה עם עוד בחור, ככל הנראה הוי ג'יי שלו, מעל מסך לדים ענק כשמסכי לדים נוספים בגדלים וצורות שונות הקיפו אותם מכל כיוון. לא הבנתי עד כמה מדובר בסט או הופעה אלקטרונית חיה או שילוב של שניהם, אבל מה שזה לא היה זה היה כמו לקחת אסיד בלי לשים אפילו טיפה אחת בפה. אייפקס טלטל את הקהל במסע אלקטרוני בין טכנו לגליץ' לדאבסטפ מחורע לאמביינט לאלוהים יודע מה, טיול בנבכי התודעה החשמלית שלו. אם כי השואו האמיתי היה הוידאו ארט. מה שהחל בלוגו מרצד של אייפקס, שהתנוסס אגב על מי יודע כמה חולצות בפסטיבל, המשיך עם וידאו חי של חברי הקהל כאשר פרצופו של ג'יימס בגרסה שטנית במיוחד הודבק עליהם בזמן אמת. זה המשיך עם דמויות איקוניות מפינלנד, לדברי אליזה, מנהג מרוצים דרך דוגמנית צמרת ועד לשחקן אופרת סבון שפניהם עוותו מחוץ לפרופורציות אייפקס טווין סטייל. הקהל הריע בזמן שהפרצופים חזרו שוב ושוב על גבי רקעים משתנים תוך כדי שאורות לבנים בוהקים ריצדו מולנו עד כדי התקפי אפילפסיה פסיכדלית. הפינים איבדו את זה עד כדי כך שהם נהיו לישראלים והחלו לפלוש לספייס ולהידחף כאילו כלום, משהו שלא נעשה לרוב במדינה הצפונית הזו. הרגעתי את הרוחות עם קצת Lana Del Ray על הבמה הראשית וסוף ההופעה של Car Seat Headrest ב-Zalando Black Tent איפה שהקהל נראה די מותש או ממש מסטול או משועמם.

    אייפקס טווין: טריפ בלי לקחת אסיד. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

    פופ שייקספירי עם Sparks ובריחה מהגשם עם Nina Kraviz

    היום השני של פלואו התחיל בשבילי עם ניצוצות, כלומר, עם להקת Sparks. תהיתי איך הקהל הצעיר של פלואו יגיב להרכב הותיק מלוס אנג'לס ולהפך - הם מאובנים מהסבנטיז שבכלל לא אופנתיים ועושים פופ שייקספירי מורכב ומאוד לא מוערך. הלכתי להופעה באוהל הלאפין קולטה עם עיתוני רוסי בשם יבגני שכותב לדבריו עבור ה-Russian Information Agency (לא הקגב לטענתו). יבגני מעריץ גדול של מוריסי והוא רצה לראות את ספארקס כי לדבריו מוריסי מאוד הושפע מהם. בהופעה הבנתי למה.

    ספארקס, האחים Ron ו-Russel Mael, עלו לבמה בליווי הרכב צעיר עם לוק אסירי של חולצות פסים ומכנסיים שחורים. בהופעה הקהל היה האסיר שלהם. לא הכרתי את המוזיקה מלבד כמה שירים, ובכל זאת רקדתי וחייכתי בלי הפסקה למרות החום והלחות באוהל, וכך גם האנשים סביבי כולל שתי ילדות היפסטריות שממש עפו על זה. ראסל אולי בן 68, אך הוא התרוצץ על הבמה כמו נער חרמן ותספורת הקרה השחור שלו הורידה לו כמה עשרות שנים מגילו. רון שמר על פני הנאצי החתומות שלו בזמן שהוא ניגן בנונשלנטיות בקלידים. הם עשו את להיט הניינטיז "My Way" וכן חומרים מפתיעים מאלבומם הקרוב "Hippopotamus". שיר הנושא שלו נשמע כמו שיר ילדים למבוגרים, קברט מורכב בפשטותו ומאוד משעשע עם ליריקה כמו "There's a woman with an abacus, a woman with an abacus, a woman with an abacus / She looks Chinese". ראסל שר כמו שהוא זז, בקלילות ונינוחות כולל הפלסטו המפורסם שבד"כ נשחק עם הגיל (נסו לחפש ביצועים חדשים של אלטון ג'ון לשיר "Rocket Man"). הקטע "Dick Around" גם בידר מאוד וגם שיר חדש ושובב בשם "Missionary Position". בשלב מסוים רון קם מהכיסא, הוריד את הז'קט, ודפק ריקוד מצחיק תוך כדי חיוך ענק עם עידוד עצום מהקהל. כמובן שבסוף פניו נחתמו מחדש והוא התיישב על הכיסא וניגב את בית השחי עם הז'קט בשביל האפקט הקומי. הלהיט של ההרכב "This Town Ain't Big Enough For Both Of Us" העיף את כולם מעבר לקצה, וראסל עוד סיפר לאחר מכן שאחיו רון חוגג 71 שנה - בעצם הגיל האמיתי של הדמות המסתורית שהוא שיחק כל השנים האלה. הכל הסתיים בשאגות עצומות ולפחות מעריץ אחד חדש.

    ספארקס: השפיעו על מוריסי. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

    כשיצאנו מהאוהל יבגני הצביע לשמים שכוסו בשכבת עננים בצבע אפור עמוק. הלכנו לבמה הראשית איפה שהראפר המטורלל Danny Brown היה אמור להופיע. הדי ג'יי שלו שם ברקע את "Iron Man" של בלאק סאבאת', הצהרה מוזיקלית שכבר מדגימה למה בראון הוא הראפר האהוב עלי בגל אמני ההיפ הופ האחרון. אבל איך שהוא ירה את השורה הראשונה שלו, מבול עצום החל ליפול על הקהל ששלח אנשים לתפוס מכסה בצרחות. ההופעה נפסקה ובוטלה, וכך גם כל הפעילויות שתוכננו להיות בחוץ - אפילו מאהל הלאפין קולטה נסגר מחשש בטיחותי בגלל הרוחות (ובצדק, הסתבר יותר מאוחר שמקומות מסוימים בעיר הוצפו ושהרוחות עשו נזק) וגם הופעה של הרכב האינדסטריאל הבלגי Front 242 בוטלה. הצטופפתי בתוך מבנה שהקימו בו סושיה שנהפך לסאונה מרוב חום אנושי, ולאחר מכן הלכתי לחצר האחורית של ה-Resident Advisor. התחלתי לדבר בתור עם בחור אחד שהיה בתל אביב כבר ארבע פעמים ואף היה בבר מרתפי עם חפצי אספנות (הבוקסא). מה שמדהים זה שכמעט לכל הפינים שדיברתי איתם באקראי היה קשר לארץ: בין אם הם באו לבקר פה, עומדים לבוא לבקר, למדו פה, התנדבו פה, יצאו עם ישראלי/ת, או מכירים פינים אחרים שעשו משהו כזה.

    סינגין אין דה ריין. צילום: Flow Festival / Janita Autio

    כדי לא להיתפס שוב בגשם, הלכתי מהר לאולם הויימאלה האהוב עלי ולא הייתי היחיד לפי התור הארוך לכניסה. הדי ג'יית הרוסייה Nina Kraviz נתנה שם סט בלי להתמהמה בכלל. במשך משהו כמו שעתיים היא הפכה את הויימאלה לברגהיין, ואני מוכן להישבע שאחד מהטראקים אף הצהיר זאת עם סימפול של ווקאל מעוות שהכריז שוב ושוב "ברגהיין! ברגהיין! ברגהיין!" (שאלתי עוד מישהי והיא אמרה שהיא גם שמעה את זה). קרביץ שמה טכנו על הצד היותר מכאני-אנלוגי שלו אך עדיין מרקיד, בלי הפסקות לנשימה. האולם היה מפוצץ בקלאברים על כל מיני סמים ומלא ידיים מורמות. חשבתי לצאת להתאוורר קצת בחוץ, אך ברגע שראיתי את התור שעדיין יש מחות לדלת ויתרתי על הרעיון ונחתי בפנים. קרביץ סיימה את הסט בפול ספיד עם הארדקור טכנו ב-200 בי פי אם ומלא שריקות מהקהל בזמן שהוצג על המסך סמיילי איקוני עם האותיות n k במקום העיניים.

    נינה קרביץ: הפכה את האולם לברגהיין. צילום: עידו שחם

    יצאתי לנשום אוויר טרי בבמה הראשית עם The xx, הופעת השמוזינג האולטימטיבית שהתמלאה בזוגות אחרי הגשם. לעשות הופעה אינטימית מול איזה 10,000 איש, זו פוליאמוריה אמיתית, וזה בדיוק מה שהלהקה הצליחה לעשות. "אני אוהב פסטיבלים", סיפר בסיסט/סולן ההרכב Oliver Sim. "פסטיבלים כאלה הם פשוט הזדמנות להנות מעצמכם, אז תהנו". אוהל הלאפין קולטה חזר לפעולה עם הופעה של Flume - לא בדיוק כוס הקפה פילטר שלי (המשקה הלאומי של פינלנד), אך המוזיקה הטרנדית של האמן האוסטרלי פיצצה את האוהל באנשים ועזרה לי להמשיך את הצ'יל ולנוע לצד לצד בלי יותר מדי השקעה. את האנרגיות קיבלתי בחזרה דרך קערית קארי אדום עם אורז במכירת חיסול של שש יורו למנה, מה שהשאיר טעם של עוד ליום האחרון למחרת.

    The xx: פוליאמוריה אמיתית. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

    טכנו היפנוטי עם Timo Kakulampi והופעת מסיבה עם Moderat

    היום האחרון של פלואו התחיל אי שם בצהריים ואני הגעתי רק בשעות הערב, אל אמצע הסט של השלומי שבן האמריקאי Ryan Adams. אדמס ניגן אמריקנה רגועה לאור השמש, לא משהו יוצא מן הכלל מבחינתי אז הלכתי לזלול אוכל טבעוני. יותר מאוחר פגשתי בחורה חמודה בשם אינה שהיא דווקא מעריצה גדולה שלו וקנתה כרטיס לאותו היום רק בשביל לראות אותו בהופעה, אם כי היא הכי העריצה את Iron & Wine שלדבריה לא מגיעים אף פעם לאירופה.

    בינתיים באולם הויימאלה האמן הפיני Timo Kakulampi התחיל את ההופעה בחשיכה מוחלטת. גיששתי את דרכי עם יד מושטת מלפני כדי לא להתנגש בשום דבר ועשיתי את דרכי קדימה. אנימציה של קווים נסגרים ריצדה על המסך בזמן שקקולמפי יצר טכנו אנלוגי והיפנוטי עם בסים עצומים ונחשולי סאונד שמקבלים אם מחברים את האוזן לשטקר. בהופעה שלו הבנתי שאולם הויימאלה היה הלוקיישן האהוב עלי בפסטיבל, ומה שהעיף אותי השנה זה לא השמות הגדולים שהיו הרבה יותר מפתים ב-2016 (איגי פופ, ניו אורדר, דוטר), אלא ההופעות האלקטרוניות, במיוחד אמנים מקומיים כמו קקולמפי שעשו את זה עמוק ואווירתי. והתאורה והוידאוארט באולם הוסיפו הרבה ממדים לחוויה: מאלומות אור שהוקרנו ישירות לרצפה כמו חרבות ג'דיי ועד ללייזרים חכמים. הויימאלה היה למעשה אחד מהמועדונים המרשימים שהייתי בהם אי פעם.

    טימו קקולמפי: נחשולי סאונד. צילום: עידו שחם

    Angel Olsen היתה לקראת סוף ההופעה כשהגעתי לאוהל השחור. הקהיל היה דליל והווייב שקט ורגוע, הרבה יותר מדי רגוע יחסית לשלושת הגיטרות שהיו על הבמה. לקח לי קצת זמן להיכנס לאווירה של אולסן, אך כשהיא הרימה את קולה והשקיעה את הנשמה היא שלחה לי רטטים דרך המערכת, ואז יצאה לג'אם שוגייזי עם ההרכב. "תודה שנשארתם, מעריכה אתכם", היא הודתה והוסיפה "מעריכה אתכם - זה מה שאומרים מאיפה שאני באה". ממה שחווייתי הייתי מעריך אם ההופעה הזו היתה מתרחשת במאורת ג'אז קטנה מאשר אוהל שחור.

    לפינאלה הגדול חלפתי על פניו של Frank Ocean הלכתי להופעה של טריו האלקטרוניקה הברלינאי Moderat. הרבה אנשים התלוננו על ההופעה שלהם בארץ בהאנגר 11, אך באוהל הלאפין קולטה הכל היה במקום: הסאונד, הביצועים והארט. זה היה אירוע היברידי בין הופעה למסיבה שנעה בין טכנו ברגהייני לאינדיטרוניקה בזכות השילוב בין הביטים של הצמד Modselektor לווקאלז האמוציונליים של Aparat. לא ברור מה קרה בארץ שזה התפשל, בפלואו זה עבד כמו מנוע גרמני משומן היטב.

    מודראט: אין תלונות. צילום: Flow Festival / Andrew Taylor

    יצאתי מוקדם כדי להביס את התורים ולהיכנס לאפטרפארטי הרשמי של הפסטיבל ב-Ääniwalli, מועדון שנמצא במבנה תעשייתי במרחק נסיעת אופניים מהפסטיבל. הדי ג'יי הגרמני Rødhåd השתלט על רחבה אחת, אך ברחבה השנייה הדי ג'יים המקומיים Katerina ו-J. Lindros הביסו אותו עם מוזיקה אלקטרונית הרבה יותר מגוונת ומרתקת. המסיבה עמדה להסגר לקראת ארבע בבוקר, ובהלסינקי נוהגים כמו ההלסינקים במיטב מסורת ה-"jatke" (הארכה) וזורמים הלאה לבלות כמה שעות באפטרפארטי סודי ואז לבר הקריוקי Populus הידוע לשמצה בזכות שעת הפתיחה המוקדמת שלו: 9 בבוקר.

  • Derrick May בפרגמון: נשמת היי-טק

    סיימתי השבוע לקרוא את "Techno Rebels" של דן סיקו. הספר מתאר איך שלושה חברים מהעיר בלוויל שעל יד דטרויוט יצרו צורה חדשה ולא כל כך מובנת של מוזיקה בשם טכנו שלאט לאט הדליקה אנשים ברחבי העולם. אחד מהחבר'ה האלה הוא דריק מיי שידוע גם בתור "החדשן" (The Innovator), ובתזמון סינכרוני ראיתי איוונט בפייסבוק שהוא מגיע לפה. מיי לא זר בארצנו - זו הפעם התשיעית שלו כאן וראיתי אותו בעצמי פעם או פעמיים. בהתחלה אמרו שהוא מגיע לבית מעריב, מקום קשוח ומנוכר מדי לטעמי האישי, ואז הוסיפו איוונט גם בפרגמון בירושלים. הייתי קצת בשוק. מיי הוא סופרסטאר די ג'יי בכל קנה מידה (הוא המציא את המוזיקה שהרבה מהדי ג'יים עצמם מנגנים), ובניגוד לבית מעריב, הפרגמון הוא מקום די קטן ואינטימי. מי יודע מתי מיי ניגן בפעם האחרונה במקום בסדר גודל כזה, וזה משהו שרציתי לראות.

    מונית השירות מתל אביב הובילה ישירות לפרגמון בפינת האינדי הירושלמית על יד הברים הקסטה והתקליט. העיר היתה במצב של פוסט-מצעד גאווה, זמן שבו לובשי השחורים מתחלפים בשילוב של עור חשוף ושלל צבעי הקשת, כולל תקווה לאחווה בדמותו של גבר עם כיפה ומכנסי נצנצים קצרצרים. לפי חברי לא היו תקריות במצעד בזכות אבטחה כבדה של שוטרים שהמשיכו לחרוש את העיר גם בלילה - הם אפילו מנעו מהצועדים לזרוק ביצים על מרפסת של סורר אחד שתלה שלט בגינוי המצעד. הזנו את הגוף עם סנדוויץ' ארטישוק וסיידר אגסים בקפה בסתת בהמשך הרחוב, ועשינו את דרכנו לפרגמון מעבר לפינה.

    המקום הוא מעין מאורה חשוכה עם קשתות ואבן ירושלמית שנוכחת גם על רצפת רחבת הריקודים. בהערכה גסה, נכנסים לשם משהו כמו 100 איש, אולי 150 בצפיפות מקסימלית. יש חצר פנימית מאחורי דלת מסתור איפה שאפשר לשבת ולדבר וגם לאכול משהו, ועוד אזור פנימי לשיחה צפופה מעבר לחצר. האווירה היתה נינוחה, ובמקום נכחו באי המצעד שרצו להמשיך להזיז את הרגליים ורייברים תל אביביים כמוני. מעל לפרגמון יש בכלל מקום אחר בשם הוידאו, גיי בר עם רחבה קטנה שמתפקדת גם בימות השבוע, רק בתשלום נפרד - חבל שאין חותמת משולבת כי זה יכול להגביר את הזרימה והכיף בתוך הקומפלקס.

    המסיבה נפתחה כבר בשמונה בערב עם ליין טכנו הגייז הקשוח קוק שוק. נכנסתי אל תוך השעה וקצת האחרונה של הסט של חיים ויטלי ושי סה שהרביצו טכנו בדיוק כמו שאני אוהב: עמוק ואפל עם גיחות של אסיד, ועדיין עם אלמנט רוחני שמעלה אותך למעלה בזמן שאתה צולל למטה. שאלתי בחור דתי במסיבה איך לדעתו הטכנו מתחבר עם היהדות, והוא טען בצדק שאם אתה נכנס למנטרה, אז לא משנה מה הכלי - זה פשוט זה. אחד מהכלים שהכניסו אותי לזה היה טראק שכלל ווקאלס עם הוראות למדיטציה על הרחבה. ביצעתי אותן והתעליתי ואז רציתי לשזם את הקטע לתרגולים הבאים, רק גיליתי שאין בפנים קליטה מה שאומר שהוייב מכובד אוטומטית. אני לא יודע אם זה היה קשור למצעד או לירושלים או ספציפית לפרגמון או פשוט למצב הכוכבים, אבל הוייב כובד גם מבחינה אנושית. אווירת שוק הבשר המצ'ואיסטית שלצערי נפוצה במסיבות התל אביביות לא הורגשה כלל בפרגמון. יותר מאחור נהיה צפוף, ובגלל גודל המקום כשנהייתה תזוזה קדימה או אחורה על הרחבה זה יכל להפריע קצת לריקודים, אך לא היו מרפקים או דחיפות. לא היו הרבה בנות במקום, אם כי נראה שגם להן היתה שלווה בלי הצקות מכל מיני מטרידנים. דיברתי על זה עם קלברית שלבשה על הראש קשת עם אוזניי שפן פרוותיים, שארית מהמצעד, והיא טענה כשהיא באה לשם בפעם אחרת כן הטרידו אותה וזה ממש הוריד לה מהמסיבה, אבל היא לא רצתה לחפור על זה כשבעצם פאקינג דריק מיי שם.

    אחרי חימום פ'אנקי של דיפה ובירי, מיי עשה את דרכו אל העמדה בשתיים בלילה עם קייס תקליטים. הוא פתח את הסט כבר לקול תרועות הקהל עם קטע ווקאלי שהזמין אותנו לעקוב אחריו. מיי משתמש במושג "High Tech Soul" כדי לתאר את הטכנו בגרסה שהוא וחבריו יצרו במקור. כלומר, שזו אשכרה מוזיקת נשמה, בדיוק כמו זו שהגיעה מלייבל האר אן בי האגדי מוטאון מדטרויט, רק כפי שהמוזיקה הזו מתבטאת בעזרת כלים טכנולוגיים מתקדמים כמו מכונות תופים וסינתים וסמפלרים. ואכן בניגוד לחימום האגרסיבי של קוק שוק, מיי לקח את הסט למקומות הרבה יותר רכים עם מוטיבים של מוזיקה אפריקאית, האוס שיקגואי (שהשפיע על מיי כבר בתחילת דרכו באייטיז) ואפילו קטע אלקטרוני די ארוך עם דרבוקות.

    מיי הוא בחור גדול וכריזמתי עם נוכחות סופר אנרגטית. הוא נהג לזוז מעלה-מטה לפי הקצב בזמן הסט, ואף הוריד את הווליום לפתע בשביל לצעוק משהו שלא הבנתי אך הרגיש נכון וזכה לאהדה. הקהל היה ממש משולהב וגם אני הצלחתי להרגיש את זה וללכת בעקבות מיי עם מוזיקה לריקודים שעוזרת להגיע יותר גבוה, כמו שסיכם יפה טראק דיסקואידי אחד שהוא ניגן. מיותר לציין שהמיקסים שלו חלקים כמו שמן קוקוס - למעט קטע אחד. מדי פעם מיי אהב לשחק אותה קשה להשגה ולעשות לנו טיזינג. בדיוק אחרי הברייקדאון, כשמצפים לעלייה עם חזרתו של הביט, מיי נהג לשחק עם הפיידר כדי להעלות ולהוריד את הווליום או דווקא להרוג את הבסים בדיוק ברגע המכריע. זה היה מפתיע בכמה פעמים הראשונות, רק שלאחר מכן השטיק הזה התחיל להפריע כי הוא שבר את הרצף המוזיקלי, את הפלואו שקורה בזמן שמתאחדים עם הצלילים במסיבה. גם החימום של קוק שוק, אפילו שהיה מאוד מהנה לדעתי, אולי הטעה קצת חלק מהרוקדים לחשוב שהולך להיות ערב קשוח כשבעצם זה היה אחרת לגמרי, והיה אפשר לארגן חימום יותר מתאים. אך האווירה היתה חמה והבחירות המוזיקליות של מיי היו מלאות בנשמה, כך שהקהל היה בידיו כל הדרך, גם שעתיים וחצי לתוך הסט כשנאלצתי לצערי לחזור בחזרה הביתה.

    לפני שזזנו הלכתי לשירותים ומאחורי בתור רקדה בחורה מקומית עם שיער מתולתל ולבוש שחור. שוחחנו קצת והיא אמרה לי כי "פה זה המחתרת הירושלמית". עם כל המסחור של סצנת המועדונים והמסיבות בתל אביב, ירושלים שוב מראה איך אפשר לעשות את זה אחרת, איך אפשר להרים מסיבה עם אגדת טכנו במיקום מיוחד ואנשים שממש בעניין של המוזיקה.

  • ריקוד המכונה: איך להתחיל לשמוע טכנו

    שלושת הבלווילים: ממציאי הטכנו

    טכנו. בשביל הרבה אנשים זו מילת גנאי למוזיקה גנרית, צפויה ומשעממת. בזמנים שבהם כל ילד עם אייפון יכול להוריד אפליקציה ולדפוק על הבייס דראם, זה לא מפתיע. רק שטכנו זה כמו חומוס: קל לעשות אותו, אבל קשה לעשות אותו טוב. כן, כמו בכל ז'אנר יש מלא טכנו בינוני, רק שהטכנו הטוב יכול להיות אלוהי, וכל הקטע זה למצוא אותו. עכשיו, אני לא איזה גאון טכנו - אני עדיין סטודנט ועוד בקורסי ההקדמה של שנה א'. רק שלצערי, יש לחובבי הז'אנר נטייה לאגו ואליטיזם, להתעלם ממתחילים שלא יודעים מה זה למשל BPM (ביטים לדקה, מדד לקצב של המוזיקה) ולרדת עליהם שהם לא יודעים מי זה הדריק מיי הזה שמגיע לארץ (ראו תשובה למטה). אני חושב שזה מטומטם. אני חושב שהטכנו האמיתי מלא בנשמה ומעודד מחיקה של מעמד, גזע ומגדר לכדי אחדות קיומית, וברוח זו אנסה לחלוק אתכם את הסיכומים שלי מהקורסים ולספר את כל מה שאני יודע על טכנו כדי שכל אחד יוכל ללמוד ולהצטרף למסיבה.

    לפני הכל: מה זה טכנו? זו שאלה טובה, כזו שגורמת למבקרי מוזיקה וקלאברים להרים כתפיים לאוויר - או במקרה הטוב ידיים. היסטורית, טכנו זו מוזיקה אלקטרונית שנולדה בדטרויט של אמצע שנות השמונים בזכות כמה חברים מהעיר השכנה בלוויל, חברים שזכו לכינוי "The Belleville Three": חואן אטקינס, דריק מיי וקווין סונדרסון. כמו שאומר ציטוט מפורסם של מיי, טכנו "זה כאילו שג'ורג' קלינטון וקרפטוורק נתקעו ביחד במעלית כשכל מה כשיש להם זה סיקוונסר בשביל לארח להם חברה". אכן הטכנו הראשוני הושפע מהאלקטרוניקה החלוצית של הרובוטים מדיסלדורף כמו שהוא הושפע מהפ'אנק מהחלל החיצון - וגם מההאוס משיקגו וגם מההיפ הופ הראשוני מניו יורק וגם מניו ווייב אירופאי וגם מז'אנר משונה בשם איטלו דיסקו שהוא בעצם דיסקו שהופק באיטליה בשנות השבעים והשמונים.

    קטע הטכנו הראשון הגיע מההרכב Cybotron של אטקינס ונקרא "Alleys of Your Mind". בתחילה הסגנון נקרא אלקטרו-פ'אנק, שכן הוא שילב בין המקצבים הפאנקיים של ג'ורג' קלינטון לבין סינתיסייזרים ומכונות תופים קרפטוורק סטייל. "Strings of Life" של מיי תחת השם Rhythim is Rhythim (לאמני טכנו יש נטייה לפעול תחת כל מיני כינויים) לא איחר לבוא, וסונדרסון התחבר לזמרת ולקח את הטכנו למצעדים עם ההרכב Inner City והלהיט "Big Fun". הקטעים האלה נשמעים קצת רחוקים מהטכנו של היום, אז רק תזכרו שפעם, באייטיז, פשוט לא היה כזה דבר. השם של הז'אנר הגיע אגב מקטע של אטקינס בשם "Techno Music". אטקינס לקח את המושג מתוך ספר הסוציולוגיה העתידני "The Third Wave" של אלווין טופלר, בו הוא מתאר קבוצה של אנשים בשם "Techno Rebels" שחושבים שטכנולוגיה לא צריכה להיות מנוכרת או שתלטנית. בסוף שנות השמונים יצא אוסף של מיטב האמנים מדטרויט שעשו את המוזיקה הזו, עוד לפני שקראו לה טכנו. האוסף נקרא "Techno! The New Dance Sound Of Detroit" על שם הקטע של אטקינס, והשם תפס.

    אהיה קצת יומרני ואנסה להגדיר טכנו כמו שאני מכיר אותו. לדעתי, טכנו זו מוזיקה של מכונות. הטכנו חוגג את הצלילים האלקטרוניים של מחשבים וסינתיסייזרים ומכונות תופים. בטכנו לא מנסים לגרום לכלים הרובוטיים האלה לחקות כלים אחרים, אלא נותנים להם להיות כמו שהם, לפעמים לכדי מצבי קיצון אקסטטיים. בטכנו אין בד"כ ווקאלס, ואם יש אז הם יהיו מעובדים עד כדי כך שקשה להבין מה הם אומרים, כאילו שהם שידורים קטועים מהעתיד או אותות מכוכב אחר. הטכנו מבטל את כל מה שאנחנו רגילים לקבל במוזיקה: בתים, פזמונים, הוקים, והרבה פעמים אפילו מלודיה. הפוקוס הוא על קצב, סאונד, אווירה, ובעיקר, מצב תודעה.

    יש כאלה שטוענים שטכנו משעמם כי לא קורה בו כלום, אבל אם תקשיבו מקרוב לקטע טכנו ראוי תגלו שיש מלא שינויים בפרטים: בין אם תפקידים קטנים שנכנסים ויוצאים מהמיקס, שינויים במקצב, ובעיקר, מודולציה. מודולציה זה כשהצליל שמנוגן עובר כל מיני שינויים בפרמטרים שלו לאורך זמן כך שהסאונד שלו הולך ומשתנה. הכי קלאסי זה הפילטר: הדבר הזה שהדי ג'יי עושה שגורם למוזיקה להישמע פתאום ממש חנוקה ואז להיפתח שוב. בטכנו מתעסקים במאפיינים הכי בסיסיים של הצליל, בתדרים ובצורה שבה הצליל נראה ואיך הוא מתפתח. בבסיס של הטכנו יש את הבייס דראם על הוואן, אותו "בום! בום! בום! בום!", מקצב שקרוי בשפה המקצועית "four on the floor" (כי בכל ספירה של 1-2-3-4 מכים ברצפה, יעני בבייס דראם). יש מלא טכנו ששובר את המקצב הזה ובהצלחה מרובה, אך בכל זאת אם אתם מקבלים את הבומים האלה לבטן כנראה שאתם שומעים כרגע טכנו. ברגע שמכניסים למיקס יותר כלים חיים או סימפולים, ווקאלס של זמרי נשמה, או אפילו תוף הייהט באופביט (ה-"צה" ב-"אום-צה! אום-צה! אום-צה! אום-צה!") זה כבר מזיז את המוזיקה יותר לכיוון ההאוס, אם חייבים להגדיר. אך כמו בכל דבר, זה לא כזה שחור-לבן. יש הרבה תחומים אפורים בין הטכנו וההאוס עד כדי שילוב שנקרא טכ-האוס - ובכלל שילובים בין טכנו וז'אנרים אחרים. אם אנסה לסכם במובן הרחב: טכנו זו המוזיקה של העיר, של צלילים קשוחים של מכונות שמתחברים ביחד לכדי אוטופיה או דיסטופיה אורבאנית של העתיד שאנחנו חיים בו עכשיו.

    טכנו נמצא אצלי ברקע כבר מלא זמן. כשהייתי ילד הייתי מאזין לסינת'פופ שאמא שלי היתה משמיעה בבית, סוג של הקדמה לטכנו, והניינטיז היו מוצפים בטכנו ב-MTV, בין אם באופן יותר ישיר על ידי הרכבים כמו הפרודיג'י והכמיקל ברת'רס או דרך זליגות של להיטי יורוטראש מהרכבים כמו סנאפ ו-U96. בתחילת שנות האלפיים התחלתי לצאת למסיבות אלקטרוניות. דראם נ' בייס ו-IDM היו הטעם הנבחר של אותה תקופה (שני סגנונות שהושפעו אגב קשות מטכנו), ומדי פעם הייתי הולך גם למסיבת טכנו טבולה ראסה. מצאתי את עצמי נכנס לטראנס - קצת אירוני כי אף פעם לא הצלחתי באמת להכנס לטראנס מטראנס. הטכנו גרם לי לשכוח מהכל, בלי סמים, ולהתחבר למוזיקה, שחיברה אותי להווייה רוחנית גדולה יותר של ההווה. אהבתי לעצום את העיניים, לשכוח שיש מסביבי עולם, לשכוח שאני בכלל שם, ופשוט לזוז ולתת לראש להתרוקן מהכל חוץ מצלילים. ביקור בהלסינקי בשנה שעברה גרם לי להתאהבות סופית בזכות סצנת מועדונים סופר איכותית, והתחלתי לחקור ולגלות את העולם החיזרי-עתידני הזה, מה שמושלם אגב בשביל גיק מד"ב כמוני. למעשה טכנו זו מוזיקה שנעשית על ידי פריקים וגיקים כי צריך חוש טכני מפותח בשביל לתפעל את המכשירים ולתכנת את המחשבים, איחוד קיברנטי של אדם-מכונה שפועלים ביחד בהרמוניה.

    אז איך מתחילים לשמוע טכנו? גם שאלה טובה. טכנו לא עובד כל כך כמו עולם הפופ/רוק שאתם מכירים, אז הטריקים הרגילים לא יעבדו לכם שם: אין אלבומי מופת או להקות שחובה לשמוע, ורוב אמני הטכנו מעדיפים להתחבא עם הסינתי מתחת למיטה מאשר להראות את פניהם על מסכים בכל העולם. טכנו סובב סביב סינגלים, כלומר טראקים בודדים. אמני טכנו מוציאים לפעמים אלבומים ומיני אלבומים, ועדיין הטראק הבודד נמצא במרכז, כי אם הצלחת להוציא טראק טוב, זה לא משנה מה השם שלך ועד כמה אתה מפורסם - לוח המשחק הרבה יותר מאוזן. הדי ג'יים הבאמת טובים הם בד"כ גם מפיקים של חומר מקורי משלהם. כשהם עושים סטים, יעני מנגנים מוזיקה של אחרים, הם לא מנגנים להיטים, אלא איזוטריות משוגעות שהם מצאו בחנויות תקליטים נידחות, ולפעמים אפילו טראקים אקסקלוסיביים שעוד לא יצאו, בנסיון להיות הכי מקוריים ופותחי תודעה. לעתים נדירות זיהיתי טראק על הרחבה, ובדרך כלל זה היה איזשהו רימיקס למשהו אחר שהכרתי. וזה העניין, לשכוח משמות וסטטוסים, להתחבר להוויה, ולהיות, בתקווה, בתעופה עם המוזיקה מבלי לדעת עליה כלום חוץ מהצליל שנחווה בזה הרגע. וטכנו נחווה לרוב בתור מיקס, כלומר, כשדי ג'יי לוקח כל מיני קטעים ותופר אותם ביחד, אחד אחרי השני, לכדי טריפ מוזיקלי שלוקח אתכם למקומות מרתקים.

    הכי טוב לשמוע טכנו במועדון חשוך עם מערכת סאונד וכמה לייזרים, אבל אין שום ערבות לאיזה סט תקבלו שם, במיוחד כשהרבה מהדי ג'יים מנסים להתחנף לקהל, ולכן, לצערי, מרדדים את המוזיקה למכנה משותף יותר נמוך. אבל תמיד אפשר לעשות שיעורי בית. אם בא לכם ללכת למועדון, תבדקו מה הליינאפ ותחפשו סטים בסאונדקלאוד או יוטיוב של הדי ג'יים המדוברים - לרוב יהיו כבר לינקים באיוונט. האלוהים של הטכנו נמצא בפרטים, אז תצטרכו לעבוד קצת ולשמוע את המיקסים ולראות אם אתם מתחברים או לא.

    בינתיים תנסו לשמוע טכנו בבית. נקודת התחלה כיפית היא קטעי ה-"Boiler Room" שמפוצצים את יוטיוב במיטב מהלכי הריקוד מאירופה והדי ג'ייז הכי נחשבים של ימינו. גם מיקסקלאוד מלא בסטים חזקים של טכנו שאפשר למצוא בערוצים כמו NTS Radio, FACT, TELEKOM ELECTRONIC BEATS RADIO. ויש גם רדיו: התוכניות של אמיר אגוזי בקצה, Intergalactic FM, Dublab ו-NTS Radio. שמעתם משהו טוב תוך כדי הסט? תרשמו בצד את שם האמן והטראק, כי קשה לזכור. חפשו דברים אחרים שלו בסאונדקלאוד, יוטיוב, אפל מיוזיק או ספוטיפיי. תבדקו באיזה לייבל הוא חתום, כי יש סיכוי טוב שיהיו שם עוד אמנים שתאהבו. תקשיבו לסטים שלו, כי הוא ישמיע בהם דברים שהוא אוהב וכנראה תתחברו אליהם. כן, טכנו מופגז לקהל הרחב ללא הפסקה, אך אם אתם רוצים להעמיק ולהגיע לדברים הטובים באמת תצטרכו להזיז קצת את העכבר. ואם אתם ממש אולדסקול, לכו לחנות תקליטים שיש לה סקשן אלקטרוני, בטח אם אתם נמצאים באיזה בירה אירופאית, ופשוט תשמעו שם דברים - וככל שהעטיפה יותר ריקה ופשוטה ככל שיש יותר סיכוי שזה יהיה משהו ממש טוב.

    באופן אישי, אני אוהב טכנו יותר עמוק ואפל ופרמיטיבי, כזה שמשלב בתוכו נויז ואינדסטריאל לכדי לכיבוש טוטאלי של הגוף-נפש. אחד מהאמנים שאני הכי אוהב בעת האחרונה הוא המפיק Daniel Avery. אייברי שחרר לפני כמה שנים אלבום בשם "Drone Logic" שבינתיים כל מי שהשמעתי לו משהו ממנו רצה לדעת מי זה. הוא נמצא חצי דרך בין טכנו מחתרתי לאלקטרוניקה מיינסטרימית ויוצר קטעים מאוד זכירים שמכבדים את העבר ומסתכלים לכיוון העתיד בהווה, בין מוזיקה יותר פ'אנקית ("Free Floating") לצלילי אסיד (צליל מכשיר ה-TB-303 כפי שאפשר לשמוע למשל בקטע "Naive Response") לאינדיטרוניקה שוגייזית ("New Energy").

    אני מאוד אוהב גם את הטכנו הראשוני של שלושת הבלווילים מדטרויט על שלל הכינויים שלהם. זו מוזיקה עם המון נשמה וחדשנות וחדוות יצירה, קטעים שדרכו על קרקע בתולית בכל צעד שהם עשו - בין אם זה הקטע ההיפנוטי "Clear" של סייבוטרון או הקטע הכי מרים אי פעם "Good Life" של אינר סיטי (חפשו את הגרסה המלאה ולא המקוצרת) ויש עוד חבר'ה מדטרויט מהתקופה ההיא והלאה כמו Hashim, Jay Denham או Mick Huckaby.

    עוד אגדה דטרויטית הוא המפיק Richie Hawtin שגדל על המוזיקה מהעיר ולקח אותה לשלב הבא: מינימל טכנו. גם מינימל נהפכה למילת גנאי בימינו, מוזיקה של היפסטרים ברלינאים שמכורים לקטמין. אבל לפני שאתם מגלגלים אוזניים, תשמעו את האלבום "Consumed" שהוטין שחרר תחת השם Plastikman ב-1998. בזמנים בהם המוזיקה האלקטרונית רק רצתה לתת עוד יותר חזק בראש, הוטין הוריד את הווליום, חתך את כל מה שמיותר והשאיר רק את העצמות הקשות של הטכנו עם הרבה חלל מסביב, כמו שאפשר לשמוע בקטע הנושא המצמרר.

    אם אתם אוהבים את זה עוד יותר ניסיוני, תבדקו את צמד הטכנו הפיני Pan Sonic. זה נשמע כאילו שהשניים האלה מחוברים עם שטקר לקיר ומתמרנים חשמל בכוח המחשבה, עם קטעים כמו "Lähetys" שנשמע כמו ההקדמה לצונאמי שמכה בחופי הדעת שוב ושוב בפיצוצים שהולכים וגדלים עד שהכל מוצף. חצי הצמד Mika Vainio נפטר לפני כמה חודשים, אירוע מצער אם כי הוא השאיר מאחוריו המון מוזיקה גם בתור אמן סולו, למשל בפרויקט Ø שלקח כיוון עוד יותר מינימליסטי מהרכב האם.

    ומעבר לזה יש את המפיק האיטלקי Alessandro Adriani שמחבר בין טכנו לפוסט-פאנק עם סטים מעולים בסאונדקלאוד; יש את Ancient Methods הגרמני ששחרר השנה אי פי בשם "First Siren" שנשמע כמו פרויקט הטכנו של טרנט רזנור מניין אינץ' ניילס; יש את הדי ג'יי הבריטי Blawan שאני פחות אוהב את הסטים שלו, אם כי טראק האימה "Why They Hide The Bodies Under My Garage" גורם לי לרצות לפצוח בריקוד הזומבי של מייקל ג'קסון (הקטע אגב זכה לקאבר של להקת הנויז-רוק האהובה עלי Girl Band); וכמובן מקדימי הז'אנר Kraftwerk, New Order, Yello ועוד ועוד ועוד. והיי, גם בארץ עושים טכנו: תבדקו את Red Axes והלייבל Garzen Records, את The Models והלייבל Confused Machines (ראה ראיון עם מקים הלייבל איתמר ויינר), את ההרכב TV.OUT והלייבל Parallax - ואם אתם מכירים עוד טכנו שווה תוסיפו תגובות בבקשה. אני מתחזק ביוטיוב רשימת האזנה פתוחה של מוזיקה אלקטרונית וכשאני מוצא משהו שאני אוהב אני משתדל להוסיף אותו לשם. אם אתם מתחברים לטעם שלי, אתם יכולים לשים את זה ברקע ולרשום בצד כשאתם שומעים משהו טוב. בסופו של דבר זה לא משנה אם זה כן טכנו או לא טכנו - העיקר שזה מזיז את הרוח שבמעטפת.

  • איתמר ויינר (Spark O, אוגנדה) בראיון: "התמודדתי עם זה שאני גולה ירושלמי בתל אביב"

    The Models בפעולה: (ימין לשמאל) איתמר ויינר והראל שרייבר

    כבר זמן מה שאני יודע מי זה איתמר ויינר, אבל לא באמת הכרתי אותו. הוא האיש מאחורי בר האוגנדה המיתולוגי בירושלים ז"ל וכעת אוגנדה תל אביב, מקומות שאני אוהב ויוצא אליהם כבר שנים. ראיתי אותו גם מפגיז טכנו חי אפל ועמוק יחד עם הראל שרייבר (Mule Driver) בהופעה של ההרכב The Models. וכמובן שהכרתי את אק-דאק, לייבל האלקטרוניקה האגדי שויינר הקים יחד עם שרייבר בירושלים. אז נהגתי להגיד לויינר "היי" מביך באוגנדה וידעתי שזה עניין של זמן עד שנשב לדבר. עכשיו כשהוא שחרר את "Variations", אי פי חדש בתור Spark O, השתמשתי בתירוץ כדי להיפגש איתו לשיחה מחוץ לאוגנדה ולברר איך הוא הגיע בכלל למוזיקה אלקטרונית, כיצד עושים טכנו חי ומה דעתו על הסצנה הישראלית.

    קודם כל, איך נכנסת למוזיקה אלקטרונית ואיך התחלת לעשות אותה?

    או ווה. זה היה מזמן.

    כמה מזמן?

    תכלס, כשהייתי בצבא, השתחררתי בשנת 2000, ואז נסעתי לטייל, וראיתי מלא הופעות, כאילו נסעתי לאירופה. אתה יודע, אהבתי מוזיקה אלקטרונית: Warp וכאלה לייבלים. ואז חזרתי לארץ והתחלתי להתעניין איפה אפשר ללמוד לעשות מוזיקה עם מחשב.

    ראית הופעות של אמנים מווארפ?

    גם.

    את מי ראית?

    ראיתי את Autechre, Boards of Canada, Mira Kalix, Plaid. ואז התחלתי לברר. לא ממש ידעתי איך יוצאת בכלל מוזיקה ממחשב, זה לא נראה לי הגיוני. גם בארץ היה, נגיד, את החזית האלקטרונית, מסיבות בירושלים שגם בהן היו עושים מוזיקה עם מחשב של פעם, כאילו קופסאות. וגם, לא הבנתי מה הולך שם. ואז אני ועוד חבר, אריאל, נרשמנו לאיזה קורס שהיה במכללת הד ושנתן אלמנטים בסיסיים איך להתחיל. וזהו, התחלתי. ואז גם הכרתי את הראל, ואז התחלנו לעשות דברים ביחד, והקמנו לייבל, את אק דאק, ואז עשינו מסיבות, עשינו מוזיקה, עשינו את The Models. תכלס, ברמה הכי הכי בסיסית של זה, תמיד חשבתי שאני רוצה לעשות מוזיקה, אך אף פעם לא הצלחתי להושיב את עצמי לנגן על כלי. תמיד זה היה כזה טוטאל לוס - לא אני ולא המורה רצינו להמשיך להיות בקשר. ניסיתי פסנתר, גיטרה, הכל. יש לי אח פסנתרן שהוא דוקטור למוזיקה.

    איך קוראים לו?

    עמית ויינר. והיה אותי שנורא רציתי לעשות מוזיקה, ולא הצלחתי להתמיד בשיעורים. ונראה לי שתמיד חיפשתי, האמנתי שיום אחד אמצא את הכלי שלי, שהוא לא יהיה פסנתר, הוא לא יהיה גיטרה, ובטיול הזה אחרי הצבא אחרי שראיתי דברים באירופה, אמרתי, אוקיי, זה הולך להיות הכלי שלי: לנגן על מכונות תופים וסינתי ומחשב.

    עבדת בהתחלה על תוכנה מסוימת, או שקנית סינתיסייזרים?

    קניתי מחשב, קניתי Cubase מקורי וקניתי מכונת תופים.

    איזה מכונה?

    TR-707.

    וואו. קנית את זה כשהיית באירופה?

    לא, מישהו בארץ מכר לי את זה ב-700 שקל.

    זיל הזול!

    כן. והתחלתי. אז קניתי SH-101 כזה פשוט. הרגשתי שאני יכול להתבטא עם הדברים האלה.

    (מישהו מאחורינו מדבר כאילו לכיוון השמים: "קאמרי, כמו מוזיקת קאמרי, ברומנו - גם שישי גם שבת. יום שישי זה מחווה למוזיקה ישראלית, שבת זה…")

    אי אפשר להבין אם הוא מדבר לעצמו או לאלוהים או לשלט הזה!

    לאלוהים.

    Confused Machines - למה הקמת את הלייבל, ומה הגישה שלכם למוזיקה אלקטרונית?

    טוב. אז בגדול היסטורית היה לנו את אק-דאק, בערך בשנים 2002-2007/8, ואחר כך התמקדתי באוגנדה, וגם לאוגנדה היה את הלייבל שלו ועדיין בגדול יש, והראל פתח לייבל אחר את Los Jubilee, ועשה הרבה דברים, ולתקופה שנינו עשינו דברים במקביל, לא ביחד. ואחרי כמה זמן, נראה לי שכל אחד מיצה. לי התפנה קצת זמן, והחיים התייצבו קצת לשנינו - עברנו לתל אביב וכל אחד עם החיים שלו. ואז החלטנו שאנחנו רוצים לחזור לעשות לייבל ביחד, והרעיון היה בגדול להוציא את המוזיקה שלנו רבתי - כלומר גם אדיטים, גם רימיקסים, גם דברים שלנו - ולראות מה יקרה, גם אולי להוסיף עוד דברים, אבל להתחיל באמת בנו, כי אק-דאק הפך להיות הרבה מאוד אמנים וזו היתה משפחה כזאת והיא גדלה וגדלה. פה רצינו לחזור לבייסיק שזה ספארק או ומיול דרייבר והמודלס. בגדול הרעיון זה כמו השם, קונפיוזד מאשינס, כאילו אנחנו לא יודעים. זה לא כזה שיש מכונות מול תוכנה, אנלוג מול דיגיטל, כל מיני שאלות כאלה. כאילו, we're just as confused as everybody else, and we're documenting it. ואנחנו אוהבים מכונות.

    אז אין דיגיטל?

    תראה, יש פה ושם, אבל בגדול הרעיון הוא לייב, דברים שהם יותר לייב, דברים שהם מבוססים על שמחת היצירה ולא דווקא על עריכות מול מחשב שמייגעות, שאתה כזה נרדם. זה באמת אמור להיות lively. זהו, תמיד גם יש לנו את הקטע הזה של לנסות לערבב בתוך זה את ישראל. נגיד האדיט של הראל ל-Mafatal או הרימיקס שעשינו לבלה טאר והפה והטלפיים, וגם עשינו פרויקט שאנחנו מקווים שיצא לשיר של יובל בנאי, להקה שהיתה לו לפני משינה. תמיד אנחנו רוצים לקחת - זה היה גם באק דאק - מצד אחד את הבינלאומיות שיש למוזיקה אלקטרונית ולמכשירים אנלוגיים, ואיכשהו לנסות למצוא לזה גם את הזוויות שלנו פה, בצורה שהיא לא מאולצת, בדברים שהם כאלה טבעיים, ניו-ווייב ישראלי שהיה דבר כזה.

    באמת המוזיקה האלקטרונית הישראלית הכי מוכרת בעולם זה גואה-טראנס או משהו כזה. אז מה זה מוזיקה אלקטרונית ישראלית בעצם? מה הופך את המוזיקה שלכם לישראלית?

    שמע, נראה לי שמישהו מהצד יכול לראות את זה יותר טוב, הוא יכול לקטלג את זה. אבל נראה לי עוד יותר כירושלמי וגם כישראלי, הקהילה שאני נמצא בתוכה הם ממש לא קראוד-פליזרים. זה אנשים עם דיעות, עם אג'נדה - אנשים קשים. הרבה פעמים זה מתבטא גם במוזיקה. היא לא תהיה הדבר הכי לאונג'י נעים וקוקטייל פארטי. ונראה לי זה מן קו כזה ירושלמי, גולים ירושלמים בתל אביב שעושים את המוזיקה. כן, זה מלוכלך, זה unpolished, but in a good way. אתה רוצה, לא יודע, להפוך עולמות איכשהו.

    המיני אלבום שהוצאת, רשמת במייל ואמרת לי מקודם שהוא הושפע מתקופה מסוימת וקשה שעברת. מה קרה בתקופה הזאת ואיך זה השפיע על המוזיקה שיצאה?

    תקופה קשה, אבל התקופה הכי מעניינת אולי. זו תקופה טובה. אז התמודדתי לראשונה עם כל מיני דברים: התמודדתי עם פרידה, התמודדתי עם זה שאני גולה ירושלמי בתל אביב, זה היה לי פתאום נורא חזק.

    באיזה צורה? מה גולים ירושלמים מרגישים בתל אביב?

    הם עוד לא מרגישים פה בבית, הם עוד לא מבינים מה הולך פה, כזה ה-new kids on the block, מנסים למצוא את המקום שלהם, את הפינה.

    ועד אותה נקודה הם גם שנאו את תל אביב, אז עכשיו צריך ללמוד לאהוב אותה.

    כן, בדיוק. הרגשתי הרבה הרבה כאוס בחיים באותו הזמן, שאין לי שום סיבה שאגש למוזיקה ואפתח קיובייס ואתחיל לצייר תווים עם המידי. כשהייתי מנסה לעשות את זה הייתי נרדם, וכשניסיתי להסביר לעצמי למה אני לא מצליח לעשות את זה, אמרתי שזה לא הגיוני, אני חייב לנגן, אני לא מנגן ככה. אז התחלתי לנגן עם ברי ברקו, אני לא יודע אם אתה מכיר אותו.

    כן, מ-Farthest South.

    אז ברקו בא לפה (לאוגנדה -ע"ש) איזה יום אחד, ואמר לי בוא ננגן ביחד. התחלנו לנגן, וזה היה גיטרה ואלקטרוניקה, ובאמת חיפשתי לנגן ולעשות דברים שירגישו לי הכי חי. זהו, ואז התחלנו אני וברקו להקליט, ואז התחלתי להקליט דברים לבד, ומזה נולד המיני אלבום הזה בעצם, סשנים כאלה של כל מיני מכשירים פתוחים.

    יש לך אולפן בבית?

    האולפן שלי קם ומתפרק כל הזמן - כשיש לי הופעה, אני מוציא דברים ושוכח לחבר אותם. אני עדיין די מפוזר למרות שעכשיו אני רוצה לקחת איזה מקום. אבל כן, יש לי אולפן בבית.

    הלכת פשוט ספונטנית לנגן, או שאתה עובד בצורה יותר מוסדרת?

    היה לי ולברקו זמן שהיינו מנגנים - אני חושב שבאמת זה היה ביום שלישי - נפגשים, שותים קפה, מנגנים. בדרך כלל לפני שהוא היה בא הייתי מחבר את הכל, כדי שזה יהיה מוכן, ומנגן גם לבד. אז היינו מקליטים ואחר כך הייתי מקליט סשנים שלי - וגם יש באמת קטע אחד איתו, הקטע הראשון שהוא מנגן בו גיטרה, שזה הקטע שאני הכי אוהב.

    בדה מודלס אתה עושה טכנו חי עם הראל ואתם מאלתרים. איך זה עובד? בשביל לעשות טכנו נראה לי שצריך הרבה תכנון ולדעת איזה אלמנטים להוסיף, איך ומתי. איך אתם עושים את זה בלייב?

    בגדול כל אחד בוחר על מה הוא מנגן. אנחנו כן עושים חזרות. אז בחזרות אנחנו מחליטים מה יהיה הסטאפ, אנחנו מחליטים בינינו מה כל אחד מביא וזה גם מה שנביא להופעה.

    מבחינת המכשירים או התפקידים?

    מכשירים. מה שאתה מחליט לגבי המכשירים, זה גם התפקידים. אז בד"כ יש לנו רית'ם סקשן שלכל אחד יש מכונה או שתיים שעושה ביטים, יש אחד או שני מכשירים שעושים 303.

    בסים.

    בסים. יש סמפלר, יש משהו שיעשה ליינים יותר גבוהים, והרעיון זה לעבוד על דינמיקה, שא' כל זה לא יהיה משעמם, ב' שזה יתפתח, שהסאונד יהיה טוב, שיהיה איזשהו סיפור, כלומר שנדע איפה אנחנו מתחילים ואיפה אנחנו רוצים לסיים, ויש איזשהו תסריט.

    יש דברים שאתם קובעים מראש לפני שאתם נכנסים לסשן?

    התסריט הוא בגדול איך אנחנו מתחילים מנקודה מסוימת, מגיעים לנקודה מסוימת ומה הדרך שאנחנו רוצים לעבור. אנחנו לא כל כך מדברים על סולמות, ואנחנו לא מדברים ממש על תפקידים, יותר איזו אווירה אנחנו רוצים שתהיה וחלוקת תפקידים. בעצם יש אחד שנגיד מכניס איזשהו ליין, השני בעצם מגבה את הדבר הזה. אחר כך הוא יכול להוריד את הגיבוי, נשאר הליין, ואז הוא יכול לתכנן את הליין הבא, ואז בעצם אנחנו משחררים אחד את השני ומגבים אחד את השני. איך עושים את זה בלייב? אנחנו פשוט עושים את זה כל כך הרבה שנים שאנחנו מבינים את השני ואנחנו מתואמים ובאמת זה כזה נסיון, מן לדעת לתקשר, ממש תקשורת בינינו ועם אנשים.

    כמו ג'אזיסטים מנוסים, אתה יודע, שאחד מסתכל על השני ומדברים בעצם בטלפתיה.

    מדברים בטלפתיה, לגמרי. זה לא תמיד עבד - היו לנו הופעות גרועות, כן? אבל בגדול, המטרה היא שזה יעבוד.

    והחומרים של הלייבל, בין אם זה דה מודלס או ספארק או או מיול דרייבר, הגיעו למקומות מעניינים בעולם? יש לזה נישה מחוץ לישראל?

    שמע, היה לנו תקופות באק-דאק שכבר היינו לייבל מבוסס בעולם וכל האתרים בומקאט וזה, כתבו עלינו בדה ווייר - we were there. ואז הפסקנו והיינו בוואקום של מלא זמן ועכשיו אנחנו מתחילים מאפס. אף אחד לא עושה את ההקשר, ואנחנו גם לא מנסים לעשות אותו. וכרגע זה השמעות בכל מיני מקומות, לא יודע, טים סוויני אמר שהוא אהב את הקטע של מפאטל.

    טים סוויני?

    כן, יש לו את Beats in Space, תוכנית.

    מניו יורק, לא?

    כן, נראה לי שזה בניו יורק. כאילו דברים קורים - כותבים, זה מגיע למפיצים, מגיע לחנויות, זה מגיע לאנשים. זה זז, אבל לגמרי התחלנו את הכל מהתחלה, פאזה חדשה.

    מה בכלל אתה חושב שקורה כרגע בסצנה האלקטרונית בארץ? איפה זה נמצא? מה הדברים הטובים או הגרועים שקורים כרגע, ולאן אתה חושב שזה יכול ללכת?

    נראה לי שיש דברים מטורפים. יש אמנים שמאוד מצליחים, כל מיני רד אקסס, ולא יודע, נדובה, כל מיני אנשים, יש את מלכה טוטי. אני לא הכי מעודכן, אני חייב להודות, אבל אני יודע שקורים דברים, ובטוח גם קורים דברים בטראנס עדיין. הדבר שאני הכי יכול להגיד זה שבסופי שבוע באוגנדה מתקלטים פה די ג'יים שהם בעיני הכי טובים שיש, נגיד בר פבר, שלוקחים באמת אלקטרוניקה, ומוזיקה אפריקאית, וניו ווייב, ואיזוטריה, ואיכשהו מחברים דברים לכדי משהו שהוא רקיד וסקסי וכיפי ומדהים. אז אני די תקוע בתחת של עצמי בקטע הזה, אני די רק באוגנדה בסופשים, שומע את המוזיקה שיש פה ואת הדי ג'יים שאני מזמין ואני מאוד אוהב אותם, אני חושב שזה די מדהים.

    למעשה אתה לא יוצא למועדונים בגלל האוגנדה?

    אני יוצא, אבל ממש פחות - לפעמים לבלוק, לפעמים לאלפבית. אני מאוד אוהב את התקלוטים של זילי, של טל זילברשטיין שיש לו פה את החנות, את בברלי, אני מאוד אוהב את התקלוטים של אגוזי, אני אוהב את התקלוטים של אביגד, שגם כזה מחבר אפריקאי, מוזיקת עולם, אלקטרוני, סינתים כל מיני סינתים וזה - אני חושב שהם די ג'יים וגם סלקטורים מדהימים, אנשים עם טעם מדהים, מועדוני, מעניין, חכם ומאוד אוהב מוזיקה, שומעים את האהבה הזאת. אז יש פה די ג'יים מדהימים. כן. באמת אני מכיר רק את הסצנה הזו, פחות יודע מה קורה אצל אחרים.

  • סנוב מוזיקה: לאן נעלמה סצנת האנדרגראונד טכנו של תל אביב?

    אין לי לאן לצאת. דווקא יש מלא מועדוני טכנו בעיר: הברקפסט, הבוטלג והבלוק בין היתר, ועוד מסיבות ארעיות בכל מיני לוקיישנים. אבל הסצנה האלקטרונית של תל אביב עברה איזושהי סחיזציה - כנראה כשהסובארו המיתולוגי עם הטראנסים הוחלף לטובת מאזדה כסופה עם האוס מסחרי. פעם, בימי קפה ברזילאי, הסופהביט והקוסמונאוט, הטכנו היה הרבה יותר נועז והקהל הרבה יותר איכותי. היום לא נראה שאכפת לרוב האנשים מהמוזיקה כל עוד היא מספקת פסקול לסמים ולחיפוש זיונים.

    אולי אני נוסטלגי, אולי אני מאבד את הקצה, ואולי הדברים באמת השתנו. זה בסדר שהדברים השתנו ושיש את המסיבות הנ"ל - מינוס ההטרדות המיניות. אבל מה עם אנשים כמוני? לאן אנחנו יכולים לצאת? אולי לליינים כמו דיסקוצימר, ואולי מיסשייפס ולאבדון. ועדיין, זה לא זה. חבר מהסצנה טוען שאין מספיק קהל, אבל אני לא מסכים איתו. מה קרה לכל האנשים שהיו יוצאים לדינמו ולברזילאי? אוקיי, חלקם נהיו הורים ונטשו את חיי המסיבות, אבל הגענו כבר לשלב של הגירושים. רייברים צריכים רייבים, והביט חייב להמשיך. כמותית יש מלא מסיבות טכנו בעיר, אבל כאמור, האווירה מסחרית מדי, מצ'ואיסטית מדי, חסרת נשמה מדי.

    זה לא חייב להיות ככה, ויש לי הוכחות. עזבו את ברלין והברגהיין - הדבר האמיתי קורה בהלסינקי. פינלנד אולי ידועה בתור המדינה הכי שחורה באירופה עם מספר להקות המטאל הכי גדול לנפש, אבל בעיר הבירה יש סצנה אדוקה של טכנואידים עם נשמה. כל סופש יש מסיבות שמרוכזות בשלושה מועדונים שהם אמנם מסחריים, אך מצליחים לשמור על אותנטיות ולא מגזימים עם הלייזרים. הקהל מאוד שוויוני מבחינה מגדרית, ואפילו שיש שם את האנשים היפים בתבל לא צריך לתת תדריך בכניסה - יש ריספקט לווייב. האנשים באים בשביל המוזיקה, בשביל להיות ביחד, בשביל לחגוג את החיים. הדי ג'יים לא מנסים לרצות את הקהל עם טכנו מדולל וגנרי, אלא נותנים חומר קשה ומאתגר - וכולם עפים על זה. חוויתי את זה בקיץ האחרון, וכל כך התאהבתי במה שהיה שם שאני מתכנן לחזור. אבל מגיע לנו כזה גם בתל אביב.

    אני לא איזה מגה קלאבר שהוא יקיר הסצנה ויודע מה ללחוש לסלקטורים. אני סך הכל רייבר חסר בית. אם הייתי יודע להפיק כמו שאני יודע לכתוב, מזמן הייתי מרים משהו. אבל אני לא. שמעתי שבירושלים המצב הרבה יותר טוב, כך שאני צריך כנראה פשוט לעלות יותר על מונית השירות לבירה. אבל בתל אביב האנדרגראונד ירד למחתרת, והגיע הזמן לקאמבק.