פוסטים מתויגים עם פוסט רוק

  • טטרן בבארבי: נסיונות תקשור עם חייזרים

    צילום: גאיה סעדון

    זה די נדיר להגיע להופעת השקה לאלבום עם סימני שאלה לגבי הסטליסט. זה אמור להיות פשוט, לא? סטליסט של הופעת השקה יהיה מורכב לרוב משירי האלבום החדש ועוד כמה להיטים מהאלבומים הקודמים. אבל כשמשחקים עם הגבולות של לייב ואולפן, כמו שטאטרן עושים מאז אלבום הבכורה שלהם, אפשר להמר על כל דבר. את האלבום הראשון "Shvat" הם הקליטו לייב באולפן. השני "Soul Ghosts" הוא פשוט הופעה חיה שהוקלטה, עם מספר לא מבוטל של שירים שלא שוחררו עד היום בפורמט אחר. באלבום החדש "No Sides", טאטרן לקחו את טשטוש הגבולות צעד נוסף קדימה והוציאו אלבום שלם של קטעים מאולתרים. ההימורים שלי נעו בין ערב שיהיה כולו ג'אם מאולתר בו טאטרן יאזכרו קטעים מהאלבום, לבין ניסיון לשחזר את הקטעים המקוריים והטובים מ-"Shvat" ו-"Soul Ghost" עם מרחב תנועה מסוים. בשום אופן לא דמיינתי את מה שיקרה.

    ארבעה סניירים. צילום: גאיה סעדון

    טאטרן השיקו בפועל שני אלבומים. ההופעה התחילה עם שחזור די מדויק של "The Climb", הקטע שפותח את "No Sides", ולכמה רגעים חששתי שההימור השני הולך להתממש. "The Climb" הוא בפירוש לא שיר פתיחה קלאסי: הוא מתפתח לאט מאוד - מה שנקרא בלעז slow burner אחושרמוטה - חסר בו גרוב בחלקים משמעותיים והמלודיה שלו רפטטיבית. לשמחתי, אחרי הפתיחה המדשדשת, טאטרן עברו לשורה של קטעים חדשים, חסרי שם ככל הידוע לי וליתר הקהל הנפעם, ונטשו את האלבום החדש כמעט לגמרי. היו שם בלדות שקטות ונוגות, קטעי היפ הופ אינסטרומנטלי וגם לפרקים מה שנשמע כמו ניסיונות לתקשר עם חייזרים. כשהפרצופים שלנו לא היו מהופנטים מהפלא, טאטרן נעו עם הראש מעלה ומטה לפי קצב ארבעת הסניירים של דן מאיו. ככה זה המשיך עד שהגיע "Lemon", קטע חובה בהופעות של טטרן. בזמן שהקהל עף באוויר, אופיר בנימינוב (בס) נראה משועמם מאוד, וכשנגמר השיר הוא שלח לנו מבט מאוכזב של "באמת, לא נמאס לכם עדיין?". לעומת זאת, נראה שהלהקה נהנתה מאוד לנגן גרסה לא מסורתית ל-"Demian" הוותיק, לתת ביצוע מדויק ל-"Elephant" ולהסלים את כולנו לקצה עם "Eyes", הסינגל היחיד עד כה מ-"No Sides".

    חמישה - זה מספר הקטעים הכולל ב-"No Sides". באופן די מפתיע, זה גם מספר הקטעים החדשים שנוגנו בהופעה ולא יצאו עד כה - לא כולל קאבר ל-"Tomorrow Never Knows" של הביטלס ו-"White Lies", שאמנם אמור להיות קטע הסגירה מהאלבום החדש, אבל (ואולי אני הזיתי) נשמע שונה לגמרי על הבמה. זה אומר המון. אם הם היו רוצים, טאטרן היו יכולים להוציא אלבום כפול, חציו מאולתר וחציו מחושב, מלודי ובנוי היטב. הם בחרו להוציא יצירה אחת שלמה, קוהרנטית. קשה שלא להעריך את זה, גם אם התוצאה לא לטעמי. אבל אחרי הופעת ההשקה, "No Sides" מרגיש כמו לא יותר ממתאבן לאלבום הבא.

    טאטרן יופיעו בפסטיבל שיק שוק בעפולה 16.6

    הקהל עף באוויר. צילום: גאיה סעדון

  • המאזין ברדיו 160: ספיישל פוסט-רוק עם נבו סיון מלהקת The Name's John

    שעה של פוסט-רוק עם נבו סיון, גיטריסט The Name's John, שהסביר על הז'אנר ושידר את הקטעים האהובים עליו (מתנצל שלא אמרתי את שמו נכון במהלך השידור).

    1. The Name's John - Salar De Uyuni
    2. Mogwai - I'm Jim Morrison I'm Dead
    3. This Will Destroy You - Quiet
    4. Alarmist - Safarisogood
    5. Maybeshewill - Not For Want of Trying
    6. If These Trees Could Talk - They Speak With Knives
    7. 65daysofstatic - Retreat! Retreat!
    8. And So I Watch You From Afar - Run Home
    9. Daugter - Smother
    10. Maybeshewill - In Another Life When We Were Cats

    The Name's John הוציאו בשנה האחרונה את אלבום הבכורה "A Place to Call Home" ועובדים כעת על חומר חדש

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00

  • ביקורת אלבום: Explosions In The Sky - The Wilderness

    אני לא זוכר את השיר הראשון של Explosions In The Sky ששמעתי. אני זוכר את האלבום הראשון "The Earth Is Not a Cloud Dead Place". העטיפה משכה את עיני מיד. היא היתה פשוטה, עדינה, ולא אמרה הרבה חוץ ממשפט אחד מלא תקווה, וזה מבחינתי מה שהמוזיקה של הלהקה מנסה להעביר: הרגשה של תקווה. גיטרות עמוסות דיליי בשכבות על גבי שכבות שמסודרות כמעט בצורה מושלמת ומעבירות זיכרונות, רגשות, ימים עם הבחורה שאהבת ועם הכאב שספגת. כמובן כשהלהקה הכריזה על אלבום חדש התלהבתי, לא יכולתי לחכות לשמוע אותו ובהתבסס על מה ששמעתי אהבתי בהתחלה את הכיוון החדש.

    רציתי לאהוב את "The Wilderness", באמת שרציתי, אבל הוא פשוט מדי. הוא לא לוקח סיכונים, הוא לא מצליח להעביר את ההרגשה של אלבומים אחרים שהלהקה הוציאה, הרגשה של משהו גדול מעצמך, משהו שמניע אותך. הלהקה הוציאה לפני כמה חודשים את הסינגל הראשון "Disintegration Anxiety" ולא יכולתי לעצור את ההתרגשות שהיתה לי. בהקשבה ראשונה השיר מהנה. הוא מתפתח בצורה אורגנית ומתאר תחושה של העלמות טוטאלית של האדם לתוך עצמו והחרדה מפני מצב כזה. אבל לצערי זהו השיר הכי חזק באלבום - וזה אומר הרבה. אל תבינו לא נכון, אני נהנה מאוד מהאלבום, הוא אסתטי הוא נקי והוא מהנה לשמוע, אבל הוא מרגיש חד ממדי, כמו אוסף של שירים שהלהקה אהבה אבל לא בדיוק ידעה איך להשלים ולא מרגיש כמו היצירה הגדולה ומפוארת שאלבומים אחרים של EITS מציגים כמו "Those Who Tell The Truth" או "The Rescue".

    להגנתה של החבורה הטקסנית, המגוון האינסטרומנטלי באלבום הזה התעצם בצורה מרשימה ביותר: ממגוון של כלים אקוסטיים (כלי מיתר אוריינטלים ואסייאתים למיניהם) לסינתיסייזרים עם טקסטורות שמעבירות אותך לעולם אחר בעדינות ובדייקנות למקצבים אלקטרונים קבועים ואמביינטים שמפמפמים במוח בצורה מושלמת. אבל זה כל מה שיש להגיד על האלבום. הוא מגוון, הוא חדש, הוא שונה, אבל זה לא מספיק מבחינתי. הוא לא מתפתח למקום כלשהו ולא מרגיש כאילו שיש לו פואנטה מסוימת ובאופן כללי הוא נראה לי יותר כמו פסקול עם רעיונות לא גמורים מאשר אלבום בוגר ומלא. כנראה שהסיבה לכך היא העובדה שהאלבום מגיע אחרי סדרת פסקולים שהלהקה הוציאה בין האלבום הזה לאלבומה האחרון "Take Care, Take Care, Take Care" שאהבתי במיוחד. וזה מוביל אותי לשאלה אחת חשובה והיא כמה זמן הלהקה יכולה להמשיך? כמה זמן אותם ריפים מצלצלים וגיטרות סרוגות אחת בשנייה יחזיקו את המטען הרגשי שהלהקה הזאת יודעת להביא? אם זה הניסיון של הלהקה להתפרש למחוזות אחרים, אז זהו ניסיון בוסר. הם עדיין לא בדיוק שם ואני מקווה שבבוא הזמן הם ימצאו את המקום שלהם.

  • המאזין ברדיו 138: שעת הבלוז - סט פוסט-רוק

    שעה של פוסט-רוק ללא דיבורים, לזמנים שקטים. כולל Mogwai (בתמונה), Oceansize, The Name's John, The Silent Whale Becomes a Dream, Tortoise, ו-Sigur Ros.

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00

  • המדריך לפוסט-רוקר המתחיל

    אז פוסט-רוק. הרבה אמנים קוראים לעצמם פוסט-רוק. זה קל, זה נוח, וזה ז'אנר כללי מאוד שאפשר לחבוש תחתיו הרבה כובעים. אז בואו נעשה סדר. פוסט-רוק הוא ז'אנר מאוד אמוציונלי, אמביוולנטי, והכי חשוב, נוטה לאכלס הרבה להקות שמאוד דומות אחת לשניה. זה המדריך לפוסט-רוקר המתחיל: כמה טיפים, כמה להקות, והסבר קצר על למה אני אישית מתחבר אל הסגנון הזה שעכשיו תופס תאוצה.

    החלק שלי עם המוזיקה הזאת החל בערך לפני שנתיים. בשיחה עם ידידה נזכרתי בלהקה אחת ששמעתי את שמה פעם או פעמיים. למען האמת אין לי מושג איך הכרתי אותם בפעם הראשונה. הלהקה היא סיגור רוס האיסלנדים. פתחתי את יוטיוב והפעלתי סרטון של הלהקה מנגנת בלייב בעמק איסלנדי שכוח אל את אחד השירים האהובים עלי "Olsen Olsen". פתאום הכל התחבר לי: האווירה, הרגישות, הנכונות של המוזיקה. עפתי משם. התחלתי לחרוש את כל האינטרנט ולחפש להקות בצורה אובססיבית.

    הרבה יגידו שפוסט-רוק משעמם. פוסט-רוק הוא בדרך כלל אינסטרומנטלי. אנשים לא רגילים לשמוע מוזיקה בלי מילים ויש סיכוי שזה ירתיע בהתחלה את חלקכם וזה בסדר, מתרגלים. עוד משהו מעניין בפוסט-רוק הוא כמה הטווח המוזיקלי של הלהקות שמגדירות את עצמן באופן זה הוא רחב. מאוד רחב. פוסט-רוק יכול לנוע בין יצירות מופת של חצי שעה לכל שיר עם כינורות ובילד אפ של שלוש דקות ("Sleep" של Godspeed You! Black Emperor), או יכול להיות שירים קצרים אנרגטיים עם מלא אנרגיה וכוח ("Run Home" של And So I Watch You From Afar). צריך לזכור למה בכלל התחילו לנגן מוזיקה כזאת וזאת הסיבה למה אני נמשך לז'אנר. לאנשים נמאס מרוק סטנדרטי, הם רצו לקחת את הרוק הקיים ולהפוך אותו על פניו, להשתמש בכלים שלו נגדו. אז התחילו להוסיף פדאלים (והרבה מהם) וסינתים ומחשבים עם מקצבים אלקטרונים שילוו את השירים ופשוט יצרו תנועה נגדית. הרגישות והכוח של המוזיקה הזאת באים מהפשטות שלה ומהאהבה של הנגנים ליצירת מוזיקה ללא גבולות וללא חוקים.

    הגיע הזמן לרשימה, ונתחיל מהחשובים ביותר. חמש הלהקות שמבחינתי כל אדם שמתחיל להקשיב לפוסט-רוק צריך לשמוע ולעבור דרכן.

    Mogwai

    הלהקה הסקוטית שהוקמה ב-1995 הרוויחה את כבודה ביושר. הם קיימים כבר יותר מ-20 שנה ועדיין ממשיכים לייצר אלבומים נהדרים מלאי מלנכוליה ושמחה באותו הזמן. ב-1 לאפריל הוציאו אלבום חדש לסרט "Atomic" שהוא בעצם סאונדטרק לסרט באותו השם.

    אלבום מומלץ: Rock Action

    Explosions In The Sky

    עוד להקה וותיקה היא EITS מטקסס. ברגע שתגידו את השם הזה לכל מישהו ששומע פוסט-רוק הוא ישר יזהה. אין להקה יותר מוכרת מהם בסצנה והרבה להקות מבססות את הסאונד שלהם עליהם. חמושים בשלוש גיטרות, הם יוצרים ריפים עשירים בדיליי וחן. ב-1 לאפריל גם הם הוציאו אלבום חדש בשם "The Wilderness".

    אלבום מומלץ: The Earth Is Not a Cold Dead Space

    Maybeshewill

    אני שם את הלהקה הזאת ברשימה הזו בצער רב: כרגע הם בעיצומו של סיבוב ההופעות האחרון שלהם אי פעם. הלהקה היחסית צעירה הזאת בת 10 ומסיימת את דרכה אחרי רשימת אלבומים מכובדת ואחרי טורים נרחבים ברחבי אירופה. ל-Maybeshewill יש קסם מיוחד במוזיקה שלהם: הם יודעים ליצר רגעים בזמן ולא שירים. הם התחילו בתור להקה אינסטרומנטלית כבדה עם ריפים עצבניים וסימפולים פוליטיים מסרטים, וגדלו ללהקה בוגרת שבאלבום האחרון שלה "Fair Youth" הראתה לעולם שבגרות מוזיקלית זה דבר אמיתי ובועט.

    אלבום מומלץ: Not for Want of Trying

    Sigur Ros

    איך אפשר שלא לדבר על התופעה הזאת? סיגור רוס האיסלנדים פרצו לעולם עם אלבומם השני "Agaetis Byjurn" לאחר שהאלבום הראשון "Von" היה הצלחה קטנה בביתם אבל לא ממש פרץ החוצה. המוזיקה שלהם תמיד נשמעה בשבילי אורגנית. כשאני שומע אותה אני מדמיין את המרחבים של איסלנד ואת הכפור וצמחים גדלים ופשוט טבע והרבה ממנו. מרגש, חי, כואב ותמיד יפייפה.

    אלבום מומלץ: Takk

    Godspeed You! Black Emperor

    למתקדמים בלבד. GYBE הם להקה שקשה להקשיב לה. האלבום הראשון שלהם כלל פשוט 3 שירים באורך של כמעט חצי שעה לשיר. קולקטיב הנגנים הקנדי הזה צועד קדימה כבר מאז 1997 ומוציא שורות של אלבומים שהתקבלו בידיים פתוחות על ידי מעריצים בכל העולם. קחו את הזמן, שבו עם כוס תה על איזה הר ופשוט תקשיבו ואז תבינו את העניין.

    אלבום מומלץ: Lift Your Skinny Fists Like Tiny Antennas to Heaven

  • 5 להקות פוסט-רוק עדכניות בהמלצת The Name's John

    תקועים על Mogwai, Tortoise, או Godspeed You! Black Emperor? נבו סיוון מלהקת הפוסט-רוק The Name's John ממליץ לכם על 5 להקות עכשוויות מהסצנה. כל זאת קורה לכבוד השקת אלבום הבכורה של ההרכב "A Place to Call Home" בערב פוסט בתכלס בר, יום שישי 4.3 ב-20:30

    1. This Patch Of Sky

    הלהקה הזאת מגיעה מיוג'ין אורגון בארצות הברית. מה שמייחד אותם הוא הצ'לן שמוסיף למוזיקה אווירה הרבה יותר סינמטית ואנרגטית מהרבה להקות פוסט-רוק אחרות בסצנה.

    2. Glasir

    כל הדרך מטקסס, גלסיר מציגים לנו אלבום אפל וכואב ושמו "Unborn". זהו אלבום מלנכולי שמתפתח בצורה מדהימה וישאיר אתכם פעורי פה.

    3. We Lost The Sea

    הלהקה ביססה את עצמה כאחת הלהקות הכי בולטות ומשמעותיות בסצנה העולמית אחרי שיצאה עם אלבום מופת ב-2015 בשם "Departure Songs". אמביינטי, אנרגטי, מורכב, ופשוט נהדר.

    4. Characters

    הגילוי האחרון שלי. להקה מעולה מלאס ווגאס שמשלבת בין מאת'-רוק לפוסט-רוק בעטיפה מהודקת ומהפנטת.

    5. MAYBESHEWILL

    כשאני חושב על פוסט-רוק עכשווי אני ישר חושב על החבורה הזאת מאנגליה. ברגע זה ממש הם חורשים את אירופה לסיבוב ההופעות האחרון של הלהקה אי פעם לאחר החלטה לסגור את הבסטה, ואני רק יושב פה ומקשיב ליצירות המופת שהם השאירו מאחור.

  • ראיון עם Ryan Policky מהרכב השוגייז A Shoreline Dream

    כשאני משזם קטע פעם אחת יש סיכוי טוב שאשכח ממנו. כשאני משזם את אותו הקטע פעמיים, סימן שאני צריך לבדוק את הלהקה. זה מה שקרה לי בוקר אחד עם "As The Cold Moves In" של להקת A Shoreline Dream, קטע שוגייזי בטוויסט פסיכדלי שנוגע במאפיינים החלומיים של הז'אנר ומשאיר בצד את הקלישאות. אז בדקתי את הלהקה.

    ASD הוקמה ב-2005 על ידי הסולן/גיטריסט/מפיק Ryan Policky והגיטריסט Erik Jeffries מדנוובר קולורדו. הם פרצו לתודעה של סצנת השוליים בזכות שיתופי פעולה עם המפיק הידוע בסצנה Ulrich Schnauss ומפיק Galaxie 500 מר Mark Kramer. טבעתי בתוך האלבום הרביעי שלהם מ-2014 "The Silent Sunrise", ועכשיו הם חוזרים עם הסינגלים "Time Is A Machine Gun" ו-"Revolvist" לקראת אלבום חדש. תפסתי במייל את סולן הלהקה רייאן פוליקי וביררתי מה השתנה בעשור מאז הקמת ההרכב, למה אפשר לצפות באלבום החדש, ומדוע הוא מתוסכל מתעשיית המוזיקה בעידן האינטרנט.

    אז, איפה אתה כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    ובכן, כרגע אני ב-Barnum, שזו שכונה בדנוור. אני שורף את העיניים מול המסך. בדיוק לפני הראיון עבדתי על עריכת וידאו ללקוח, מכיוון שזה מה שאני עושה ביום יום. זה לא כזה מרגש כמו שאתה חושב בהתחשב בכך שאני חי בשכונה קרקסית, אבל זו האמת!

    הקמת את A Shoreline Dream לפני 10 שנים. איך הלהקה שונה היום לעומת הזמנים ההם?

    הלהקה עצמה עברה כל כך הרבה גלגולים שזה קצת מבלבל, אבל גם מלא בפלא. כרגע החברים הגרעיניים הם אני ואריק ג'פריס, מה שהיה טוב בשביל לכתוב ולגלגל הלאה את האלבום החדש במלוא הכוח. כמובן, כשהתחלנו היה לנו דחף לנגן. לפתח את עצמינו. לתת לעצמינו תנופה. לצאת לדרכים לסיבובי הופעות, ולהוציא את המוזיקה שלנו לכמה שיותר אנשים. הייתי אומר שזה לא השתנה בהרבה, כי בסופו של דבר אנחנו פשוט רוצים להתחבר לכמה שיותר אנשים שמתעניינים בצליל ובווייב שלנו.

    אבל מה ששונה לגמרי הוא המציאות שלנו בתעשיית המוזיקה. כשהתחלנו היינו לגמרי נטולי פחד. היינו מוכנים להשקיע ולעשות את כל מה שאפשר. בזמנים ההם היה יותר קל להיחשף לקהל גדול. אוספים שהגיעו עם מגזינים היו עדיין בנורמה, ושיתופים ברשתות החברתיות בדיוק התחילו לתת את דריכת הרגל שלהן בתעשייה. כשהיו מעט מאוד מקומות כמו MySpace שנתנו אמצעי ישיר להתחבר למעריצים, זה היה זהב טהור לקבל איזושהי חשיפה דרך הערוצים ההם. אני זוכר שעבדנו עם כמה ערוצי מדיה באותו הזמן, במיוחד Filter Magazine שנתנו לנו כמה ספוטים מעולים בעמוד המוזיקה שלהם, וזה יצר לנו כל כך הרבה הזדמנויות. שיתופי הפעולה שלנו עם Kramer, Ulrich Schnauss, ועוד כמה אנשים גדולים התחילו שם, והרבה מהמעריצים שלנו גילו אותנו קודם כל דרך המגזין.

    היום העולם הרבה יותר קשה. יש יותר מדי רשתות חברתיות. יש יותר מדי אתרי מוזיקה. סטרימינג. אין עוד מגזינים אמיתיים בפרינט שיכולים לעשות הבדל גדול ללהקות אינדי. זה קשה. קשה לשמור על נראות. קשה לעשות כסף מהמוזיקה שאנחנו עושים. אבל אנחנו עדיין עושים אותה בגלל שכסף הוא לא המניע - החיבור עם בני אדם הוא מה שגורם לנו להמשיך הלאה.

    פוליקי:

    פוליקי: "החיבור עם בני אדם הוא מה שגורם לנו להמשיך הלאה"

    מה עוד אתה מעוניין לעשות עם הלהקה ועדיין לא הספקת?

    לשחרר ויניל. לצאת לסיבובי הופעות ברחבי העולם. לפגוש עוד אנשים שנתנו לנו השראה. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו רוצים לעשות, אבל הזמן הוא מכונת ירייה, והוא טס הרבה יותר מהר ממה שחושבים לעומת הדברים שצריכים להשיג.

    מתוכנן לצאת אלבום חדש של ASD השנה. מה אתה יכול לספר עליו?

    האלבום הזה, כמו כמה מהריליסים האחרונים שלנו, הוא ניסוי מוחלט. אנחנו משחררים את המוזיקה באופן דיגיטלי באופן שוטף. אנחנו נותנים לכולם פיסה ממה שיבוא בחבילה הפיזית. אנחנו רוצים שזה באמת יהיה חפץ יוצא מן הכלל שיהיה אפשר להחזיק. הדיגיטל חמקמק. זה אף פעם לא נהיה לשום דבר ואני חושב שאנשים מתחילים להבין את זה, עכשיו הם מחליפים הילוך וקונים הוצאות מוגבלות ועותקים קשיחים מהבידור שהם אוהבים. בנוסף, אנחנו אוהבים בידור בהוצאה מוגבלת. לעזאזל, האולפן שלנו מלא במכונות פינבול בהוצאה מוגבלת, אז קבל הוכחה לרעיון הזה. זה תמיד יותר מרגש להחזיק ביד פיסה של היסטוריה מאשר לאפשר למחשבים שלנו להחזיק במידע שנמצא בה.

    מאיפה קיבלת השראה לאלבום החדש?

    מהחיים, מחוויות, משינויים בחיים היום יומיים שלנו. אנחנו כותבים כאילו שזו אופרת סבון מתמשכת. אנחנו סופגים את הסביבה שלנו ואת האנשים שאנחנו מתחברים אליהם, ואת האופן שבו המוזיקה שאנחנו עושים מתרגמת.

    מאיפה לקחת את הסימפול ב-"Time is a Machine Gun" ומדוע בחרת בו?

    הסימפול מגיע מאחת מהמשימות של אפולו, והוא שם בגלל שהוא באמת משקף את המשמעות מאחורי הליריקה. גם כשהזמן עובר מהר, וכשהחיים שלנו מאתגרים, אנחנו אף פעם לא מפסיקים לחקור את האפשרויות של כל מה שסביבנו ומעבר לזה. אנחנו שואפים ללמוד, לחוות אהבה, אושר, ואת המשמעות הגדולה יותר מאחורי מי שאנחנו. הקונספט הזה נהיה למחשבה מאוד כבדה, והשיר נוצר במשך השנים בגלל המציאות שהזמן שלנו אוזל ואנחנו צריכים לנצל כל רגע שנשאר לנו. האדם חייב לצאת ולחקור.

    כככ

    ג'פריס ופוליקי: זמן הוא מכונת ירייה

    הליריקה של "Revolvist" מאוד לא ברורה, היא מרגישה כמעט כמו הייקו מהזן. למה אתה מתכוון כשאתה אומר ש-"we're revolvists"?

    המשמעות מגיעה מהעובדה שעד כמה שאנחנו מי שאנחנו חושבים שאנחנו, אנחנו כל הזמן מסתובבים. אנחנו כל הזמן משתנים. אנחנו יכולים לגרום לכל דבר לקרות אם באמת נשקיע בזה את כל מה שיש לנו. הרבה אנשים נתקעים בסיבוב הזה ולא יכולים למצוא דרך החוצה. אני חושב שזה בסדר, וזה קורה בגלל שאין דרך אחת ליפול פנימה. אנחנו תמיד מתפתחים, מסתובבים, ויוצרים הזדמנויות חדשות לעצמינו. השיר הוא זעקה של הרעיון הזה.

    בשני השירים החדשים יש קרדיט רק לך ולאריק ג'פריס. מדוע החלטתם לא לערב עוד מוזיקאים בהקלטות? האם בכל זאת תתכנן לשתף פעולה עם עוד מוזיקאים בשאר האלבום?

    השירים האלה הם באמת אני ואריק, אז זה לא שלא נתנו קרדיט, זה פשוט שאנחנו אלה שגורמים לרכבת של הלהקה הזו לנוע קדימה. יש הרבה משתפי פעולה שמעוניינים להשתתף בטראקים עתידיים ואנחנו מקווים להיעזר בכל מי שמתחבר לחזון, ומתכוונים לאפשר את זה בכל רגע נתון.

    הזכרת בראיון ל-Hollywood Music Magazine שאתה שונא את האינטרנט ואת פייסבוק, אבל בזכות האינטרנט יכולתי להאזין לאלבומים שלך ולעשות את הראיון הזה. אתה לא חושב שהאינטרנט עזר להפיץ את המוזיקה שלך? או שהיית מעדיף לחתום באיזה לייבל כמו שעשו פעם?

    זה לא שנאה, זה עצב לגבי העובדה שיותר מדי אנשים הולכים לאיבוד בדפדוף בחומר אינסופי שחייב להתאים לציפיות שלהם באופן מידי או שהם יעברו הלאה. לפני השיגעון הזה היינו צריכים לספוג את כל מה שהציגו או השמיעו לנו, במקרה הזה MTV והרדיו. זה נתן יותר הזדמנויות לגלות מוזיקה כמו שצריך, ולא לפי עשר שניות מאיזשהו שיר. אני יכול להגיד שהאינטרנט נתנה לנו חשיפה הרבה יותר גדולה בהתחלה, וזה היה ממש פנטסטי, אז אני לא יכול להתלונן על זה בכלל. אני פשוט מרגיש שזה יצר אצל כולם הפרעת קשב בידורית, וזה גם איפשר לאנשים לא לשלם אפילו סנט אחד כדי לשמוע את מה שהאמנים הקדישו לו כל כך הרבה זמן ואהבה, וזה עצוב. אבל מבחינת היכולת להגיע למעריצים חדשים, זה אדיר. העניין הוא פשוט האם תוכל לעשות את זה בהתחשב במאסת המקומות שאפשר לגלות בהם אמנים חדשים. לדעתי זה נהיה מוגזם מדי.

    האם אתה חושב שתוכל סוף כל סוף להתקיים מהמוזיקה שלך?

    מבחינה פיננסית זה נהיה הרבה יותר קשה לעומת התקופה שבה התחלנו, אבל בתור "מחייה" אני חושב שאנחנו כבר עושים את זה, כי אנחנו אוהבים את זה ולא מתכננים לעצור בעתיד הקרוב :) עכשיו, אם במקרה יהיה לנו "להיט" פופ, אולי נוכל להפוך את זה למשרה מלאה, אבל אנחנו חושבים שכבר הגענו לזה בזמנו כשכתבנו את "Love is a Ghost in America", ואבוי, זה לא קרה. המפתח הוא להאמין במה שאתה יוצר, ואנחנו תמיד האמנו בעצמנו. זה שווה בפני עצמו בין אם זה מתרגם להצלחה פיננסית או לא.

    האם תרצה להוסיף עוד משהו?

    אני לא יכול להגיד תודה מספיק פעמים שגילית, הקשבת, עזרת להפיץ את המילה, ונתת לי את ההזדמנות לבטא את דעתי פה. אהיה אסיר תודה לנצח לך ולכל מי שקרא את הראיון הזה עד הסוף!