פוסטים מתויגים עם פסטיבלי מוזיקה

  • המאזין ברדיו 200: ספיישל Flow Festival 2017

    צילום: Flow Festival / Annikki Valomieli

    היה לי כל כך כיף בפינלנד בשנה שעברה, כך כשחברי הפינים הזמינו אותי לחזור ולבקר הקיץ אמרתי מיד "כן". גם הפעם אקפוץ ל-Flow Festival, הפסטיבל העירוני של הלסינקי שממוקם באזור תעשייה ליד ארובות ומפעלים. כשמו כן הוא, פסטיבל שמזרים את הקהל מבמה לבמה, כולל כל מיני הפתעות כמו דוכני אוכל גורמה, בית קולנוע למנוחה קלה ורחבת ריקודים מרימה בשביל להזיז קצת את ה-perse (תחת בפינית). השנה יופיעו שם אומנים מגוונים כמו: Aphex Twin, Carseat Headrest, Danny Brown, Sparks, Front 242, Deathgrips, Ryan Adams, Moderat, The xx, Angel Olsen ו-Jenny Hval. בשביל להרחיב את התודעה, החלטתי לשדר ספיישל דווקא עם האומנים היותר קטנים ומסקרנים, בעיקר מסקנדינביה וכולל כמה וכמה טכנואידים - להאזנה רציפה או סלקטיבית.

    Virta

    אלה לא טאטרן, אלא המקבילה הפינית שלהם: טריו שמשלב בין ג'אז נורדי, פוסט-רוק ואלקטרוניקה.

    Oranssi Pazuzu

    הרכב בלאק מטאל נסיוני מפינלנד שנקרא על שם שד בבילוני. איתן רדושינסקי מהמידנייט פיקוקס המליץ לי לשמוע אותם ואפשר להבין למה.

    Selvhenter

    הרכב נשי מהמחתרת של קופנהגן שמשלב בין פאנק, נויז, רוק נסיוני וכל מיני כלים פחות שגרתיים לסגנון כמו טרומבון, כינורות וסקסופון.

    Neutral

    צמד שבדי נסיוני וקצת קשוח, סוג של ולווט אנדרגראונד על סמים יותר קשים.

    Inga Mauer

    במקור מרוסיה, אינגה מאוור חיה היום בהולנד איפה שהיא יוצרת טכנו בחיבור לאינדסטריאל.

    Mirage Man

    מפיק/די ג'יי מהלסינקי בשם Roope Karhunen שיופיע בפלואו עם סט אמביינט.

    Samuli Kemppi

    גם הוא מהלסינקי, אלקטרונאי שיוצר טכנו עמוק ויש מאחוריו כבר 30 ריליסים והופעות ברחבי העולם.

    Planetary Assault Systems

    אחד משמות הבמה של לוק סלייטר, אחד מגדולי יוצרי הטכנו הבריטיים שפעיל תחתיו מאז 1993.

    Model 500

    הרכב הטכנו האגדי של חוואן אטקינס, אחד משלושת אבות הטכנו המקוריים. הם יעשו הופעה חיה בפסטיבל, כך שמאוד מסקרן להיות שם.

    Ona Kamu

    זמרת/מלחינה/רקדנית/אומנית פרפורמנס פינית שיוצרת אלקטרוניקה סקנדינבית בשילוב קולות.

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • רותם אור, תמר קוקי אריאל, ואקו בראיון משולש לכבוד פסטיבל האישה הכי יפה בעיר

    צילום (ימין לשמאל): דנה וקסלר, ofek.muse.art, ניתיי שלום

    פסטיבל האישה הכי יפה בעיר חוזר ביום שבת 8.4 עם יצירה נשית משלל התחומים: מוזיקה, מחול, שירה, סטנד אפ, ועוד. לכבוד האירוע תפסנו את רותם אור (Totemo), תמר קוקי אריאל (אנטיגונה רקס) ואקו (Echo & Tito) לראיון משולש בנושא.

    בפסטיבל משתתפות כל מיני זמרות, ויש להן סגנון ווקלי מובחן. איך פיתחת את הסגנון הווקאלי שלך?

    אריאל: אני אישה כועסת. ככה זה נשמע.

    אור: מאז שקראתי את "How Music Works" של דיוויד בירן, אני כל הזמן נתקלת בדוגמאות של איך הסביבה והנסיבות משפיעות על המוזיקה המיוצרת. הייתי מקליטה את עצמי בחדר השינה שלי בתור מתבגרת, לרוב בשעות מוזרות מאוד. אז הייתי צריכה להיות מאוד שקטה, ואני חושבת שזה מאוד השפיע על איך שאני שרה עד היום. לקח לי זמן להבין שגם שקט אפשר לעשות בעוצמה, ולמרות שזה נשמע כמו סתירה - זה לא.

    אקו: כשרק התחלתי לשיר נחשפתי לרגאיי ולדאנסהול ונגנבתי על העניין, על הנוכחות של הבס והשירה, והתחלתי לחקות את מה ששמעתי. אחרי כמה זמן כשנכנסתי פנימה יותר וההשפעות שלי התרחבו חזרתי לאהבה הראשונה שלי: היפ הופ (רקדתי המון שנים). החלטתי שאני רוצה "לנקות" את המבטא שהרגיש לי לא אותנטי מהמקום שאני באה ממנו, ונראה לי שבין כל הערבוביה נשאר משהו באמצע בין רגאיי להיפ הופ למספרי סיפורים.

    האם ביצירה שלך יש תכנים שעוסקים בנשיות? אם כן, מה הם התכנים?

    אריאל: בסופו של יום אין ספק שהכי שווה להיות בת. חלק מהנושאים הנשיים והמתקתקים שאנחנו (אנטיגונה רקס) אוהבים לעסוק בהם ביצירה שלנו הם אונס, פערי שכר, השתקת הקורבן, ביוש נשים, ביוש מיניות נשית וכיבוש האישה שנמשל לפרקים לכיבוש העם הפלסטיני. וליפסטיק.

    אור: אני לא מרגישה שיש תכנים ביצירה שלי שעוסקים באופן מובהק בנשיות. אני לא מכירה שום הוויה אחרת, אז אני מניחה שזה מאוד מוטמע בתוך מה שאני עושה. אבל זה פחות מעסיק אותי, פשוט כי ההפרדה הזאת ל-"נשי" ו-"לא נשי" נשמעת לי ממש מצחיקה ולא מייצגת את העולם האמיתי.

    אקו: העולם הפנימי שלי מורכב מקבלה של האנרגיה הנשית והאנרגיה הגברית שבי, ואני משתדלת כשאני כותבת פשוט לתת מקום לכל התחושות האלה. אני מרגישה שעצם הקבלה הזאת נותנת ביטוי גדול לעיסוק המתמיד בניסיון הגדרת הנשיות ובצורך לשים אותה בקופסאות לפי הגדרה יותר חברתית מאשר פנימית ואישית.

    נשמע שיש המון מיזוגניה בתעשיית המוזיקה. מה החוויה הכי שלילית שיצא לך לחוות בתור אישה בתעשיית המוזיקה ואיך התמודדת איתה?

    אריאל: פעם הופעתי בברזילי עם להקת עבר והטמפון שלי השתגר החוצה על הצרחה הראשונה. מאז אני עם תחבושות. בנות, תעברו לתחבושות - טמפונים זה רעל לכוס.

    אור: אני בעיקר מרגישה את הפער בתחום המוזיקה מההקשר הטכנולוגי - אנשים כל הזמן מופתעים מכמה אני יכולה לעשות דברים לבד, ואיך שאני מתפעלת את כל האופרציה של ההופעה, גם באספקטים הטכניים שלה. ההפתעה הזאת נעימה לי כל פעם מחדש, אבל מן הסתם יש בה גם משהו קצת מצער בנוגע לאיך שאנשים תופסים נשים בתחומי הטכנולוגיה.

    אקו: החוויות האלו קורות כל הזמן, ובטח גם בכל מקצוע. לא זכורה לי חוויה ממש דרמטית כי למזלי אני מוקפת במלא אנשי מקצוע מדהימים ונעימים. אבל כשכן קורה משהו, קטן כגדול, אני מוצאת שהדרך הכי טובה שלי להתמודד היא פשוט לא לשתוק ולא לבלוע. להתעצבן אם צריך, להתעמת, להגיד בקול רם את מה שמפריע לי. אני לא ממש בוגרת לגילי, ולכן הכל חוזר אליך וקקה בידיך תמיד עובד.

    בד"כ מדברים על החסרונות של להיות אישה בתעשיית מוזיקה גברית, אך איזה יתרונות יש לכך לדעתך?

    אריאל: היתרונות מובהקים, כנשים בתעשיית המוזיקה אנחנו זוכות להשוואה מתמדת בין קולגות גם כשאין קשר בין היצירה שלנו מכיוון שצריך לצמצם אפשרויות ולא להתייחס ליצירה שלנו כיצירה נטו כי יש לנו ציצים. אנחנו גם זוכות לדירוג איכות ההופעה והמוזיקה שלנו לפי האסתטיקה שלנו וכמה אנחנו נחשבות לנאות על פי המבט הגברי, יתרון משמעותי על מוזיקאים זכרים שלרוב לא נשפטים ככה ורק צריכים לנגן יפה.

    אור: בהקשר של השאלה הקודמת - היכולת להפתיע אנשים היא כאמור קצת מאכזבת, אבל היא גם יכולה להיתפס כיתרון.

    אקו: אני לא חושבת שיש חסרונות בלהיות אישה בתעשייה, יש פשוט חוסר כמותי של נשים בתעשייה - וזה קשור הרבה לחינוך וחברה. אין בזה לא חיסרון ולא יתרון, בסופו של דבר, את האדם שאת, ולאנשים שאת עובדת איתם זה לא משנה אם את אישה או לא, רק שתהיי בת אדם. כמובן שבגדול, להיות אישה זה ניצחון ענק בחיים האלה והיכולת לראות את התמונה הגדולה או את התמונה הרגשית של סיטואציות עוזרת בחיים מאוד. וגם תמיד נראה לי שנשים הן ייצור הרבה יותר חזק, שזה תמיד יכול לעזור בחיים בכלל ובחיי יצירה בפרט.

    ושאלה אחרונה, עם איזו אישה הכי היית רוצה לשתף פעולה בפרוייקט הבא שלך?

    אריאל: יש המון מוזיקאיות מופלאות שהולכות להצטרף לשיתופי פעולה איתנו והרשימה רק גדלה, יש יותר מדי קיק אס ביצ'ז מלבחור וגם אין צורך לבחור אחת - כל הפיראטיות חברות.

    אור: אני שומעת הרבה לאחרונה מוזיקאית אמריקאית בשם מורלי (Morly) שאני מאוד מאוד אוהבת. אחרי שלפני כמה חודשים יצא לי להגשים חלום ולשתף פעולה עם ניק זאמוטו מהצמד The Books, אני לא פוסלת שום דבר בנוגע לעתיד.

    אקו: סימה נון. ראפרית, מופיעה עם ההצגה "תיכון מגשימים" והוציאה גם טיון באלבום האחרון של שקל. היא מעולה עם אחלה ווייב, אני מחכה לשמוע עוד חומרים שלה ומקווה שיצא לי לעשות איתה משהו.

  • הרגעים הגדולים של אינדינגב 2016

    אולי הדבר שהכי בלט השנה באינדינגב הוא שלא היה בו שום אירוע בולט: אף אחד לא שבר ללהקה את הגיטרות, אף אמן לא ניגן ארבע הופעות ברצף, ולא היתה הופעה בהפתעה של פורטיס או ג'וני גרינווד. הפסטיבל העשירי לא נחגג על ידי שום אירוע, ואולי זה סימן טוב. אינדינגב מתחיל להרגיש כמו איבר חיוני ובלתי ניתן להפרדה מהאינדי הישראלי, והמארגנים שלו לא צריכים להוכיח את זה יותר - הקהל מגיע כי הוא פשוט רוצה לחוות את התרבות האלטרנטיבית בישראל.

    אני אומר "תרבות", כי שמעתי במהלך שלושת ימי הפסטיבל המון אנשים שאומרים שהם באו כדי "לחוות את הפסטיבל", ולאו דווקא את ההופעות. זה מובן לגמרי, אבל אני אישית לא יכולתי להיות אדיש לכמות הבלתי אפשרית של מוזיקה אדירה שהיתה השנה בפסטיבל: ראיתי הופעות של דוד פרץ, טל פוגל, Garden city movement, נעמי חשמונאי, Trilion, יקיר הלל, גדי רונן, תומר ישעיהו, רבע לאפריקה, סילבי ז'אן, שלום גד והיהלומים, Hayelala, ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא ביחד עם איציק פצצתי ופדרו גראס, KIM, Cut Out Club, Totemo, Buttering Trio, נצ'י נצ', Ape Records, פלא אוזן, Jewish Monkeys, שירה ז' כרמל והבראסרי, הפוסי של לוסי, סיסטם עאלי ביחד עם תאמר נפאר, וחיה מילר. כשאני כותב את כל השמות האלה ביחד זה נראה כמו גודש מוזיקלי, וזה בהחלט הרגיש ככה. אבל ההופעות הטובות ביותר היו אלה שהתמסרתי אליהן, כשנכנסתי לשורות הראשונות, עצמתי את העיניים, ולא נתתי לשום דבר אחר להסיח את דעתי. הנה כמה רגעים כאלה שלקחתי איתי הלאה מהפסטיבל.

    העלייה לקרקע של שלום גד

    לא הייתי מופתע שההופעה שהכי נהניתי בה היתה של האמן האהוב עליי בליינאפ: שלום גד. יחד עם להקת היהלומים המוכשרת, שלום גד ניגן בביטחון רב בעיקר שירים מהאלבום האחרון שלו, "הכל חדש", מה שגרם לכל מילה שיצאה לו מהפה להישמע רלוונטית ואותנטית. ובכל זאת, הרגע הכי טוב בהופעה של גד, ושל האינדינגב הזה בכלל, היה בשיר אחר. כמו שכתבתי לא מזמן, השירים של גד מתאימים למדבר, כי הם לרוב מתרחשים באזור הזה. ובאמת, בזמן שהמתופף סתו בן שחר טיפל בתופים שהתפרקו, גד החליט בינתיים לשיר שיר שהוא הגדיר בתור "שיר שמתרחש 5 דקות מכאן". לשיר קראו "עלייה לקרקע", והוא חלק מהאלבום האחרון בטרילוגיית אלבומי "המצב" של גד משנת 2012, "תלמי אליהו". ללא ליווי, גד שר על המושבניק שעובר מתוצר חקלאי אחד לאחר בתקווה למצוא את התוצר איתו ישאיר חותם, עד שבסוף הוא קובר את עצמו, והדור שבא אחריו ממשיך את ניסיונותיו. אחרי ההופעה הבנתי שהרבה אנשים לא אהבו את ה-"חפירה" של גד, אבל במהלך ההופעה הרגשתי שקהל שלם של אנשים עצר והקשיב לסיפור שלו, ובפסטיבל שבו כל כך הרבה דברים קורים בבת אחת, זה אומר הרבה.

    צילום: ירון גן

    צילום: ירון גן

    הקהל בהופעה של ג'ימבו ג'יי

    אנחש שהקהל של ג'ימבו ג'יי באינדינגב היה הקהל הכי גדול שהוא זכה להופיע מולו - ההופעות שלו ושל המופע של ויקטור ג'קסון היו תמיד בפאבים או מועדונים קטנים יחסית, בהתאם לפרויקטים שלהם והקאלט שסובב סביבם. ובכל זאת, זה היה כמעט מובן מאליו שג'ימבו ג'יי העיף קהל שלם לעננים בבמת הקוף, כי הוא פשוט עשה מה שהוא תמיד עושה בהופעות: קיפץ ושלט על הפלואו והגרוב שלו עם כל הגוף, כשלצידו להקה של שלושה חברים שעושים את מה שהם הכי אוהבים לעשות ביחד. ואם זה לא מספיק, הקהל היה בקיא מאוד בשירים שג'ימבו ביצע, וזה מאוד כיפי לראות קהל שלם שר שירים שרובם קיימים רק בתור סרטוני הופעות ביוטיוב. רמת ההתרגשות עלתה כששותפיו של ג'ימבו ג'יי למופע של ויקטור ג'קסון הצטרפו ולמעשה איחדו את הלהקה לכמה שירים, וסוף כל סוף קיבלו את ההתלהבות וההערכה שהיו ראויים להם. כשאמנים מחתרתיים מקבלים קהל כל כך גדול ואוהב, קוראים לזה צדק, ובשביל רגעים כאלה קיים האינדינגב.

    דניאלה תורג'מן

    יש אמנים באינדי הישראלי שמעורבים בו זמנית במלא פרויקטים מוצלחים, מבלי להוציא הרבה חומרים מקוריים משל עצמם. בגלל שהאינדינגב הוא סוג של מראה של האינדי הישראלי, היו בו אמנים כאלה, שניגנו בכמה הופעות שונות בלי באמת להופיע עם המוזיקה שלהם. הבולטת מביניהן היתה דניאלה תורג'מן, לשעבר הזמרת של טייני פינגרס, שהוציאה אלבום בכורה קטן בשנה שעברה, והתארחה בכמה הופעות בפסטיבל. מה שבלט בתורג'מן, זה שהיא שיפרה את ההופעות שהיא השתתפה בהן בכמה רמות - אני מאוד אוהב את ארמון, אבל ההופעה שלהם לא היתה אותו דבר בלי הריקודים המוזרים והמכשפים של תורג'מן. השיא שלה היה דווקא בהופעה שפחות נהניתי בה. לא התחברתי ל-Hayelala ולפולק האמריקאי שהם הביאו לנגב, אבל הנוכחות של תורג'מן בשיר אחד בלבד הפכה אותו לקסם מהפנט.

    צילום: אדוה אראל

    צילום: אדוה אראל

    מרינה מקסימיליאן שרה ברוסית

    מכירים את זה שבתור ילדים ראיתם סרט בקלטת, ובאמצע הקלטת הסרט מתחלף לפרק בסדרה שאח שלכם הקליט על אותה קלטת? טוב, יכול להיות שלא כולם מכירים את זה, אבל זאת בדיוק ההרגשה שהרגשתי באמצע ההופעה של תמיר מוסקט. היא התחילה בתור הופעת קונספט מעניינת במהלכה התארחו גלעד כהנא ומרינה מקסימיליאן, שבאמת ניסו להעביר את המשמעות מאחורי הלייבל החדש של מוסקט, APE, עם שירים חדשים וישנים שמתעסקים עם חזרה למקורות ולבסיס הטבע האנושי. ואז תומר יוסף נכנס, וההופעה הפכה להיות הופעה של בלקן ביט בוקס עם מלא אורחים. אני לא באמת יכול להתלונן כי בלקן ביט בוקס הם אחת מהלהקות המופיעות האהובות עליי, אבל הרגשתי קצת מרומה כשגיליתי שזאת לא ההופעה המיוחדת שציפיתי לה. ובכל זאת, כל ההופעה היתה שווה רק בזכות הרגע שבו מרינה מקסימיליאן עלתה לבמה ללא התרעה מוקדמת בענטוזים, והתחילה לשיר ברוסית. הרוסית שלה הפכה בין רגע לשפה הכי גרובית שקיימת. מקסימיליאן המשיכה לשיר בשפת האם שלה ב-"My Boy", השיר החדש והדי מושלם שלה ב-APE, וגם כשהיא שרה בעברית או באנגלית, מקסימיליאן היתה בקלות הדבר הכי טוב על הבמה באותו הזמן.

    חמי משב"ק ס' מתארח אצל הפוסי של לוסי

    אני נורא רוצה שיהיו יותר להקות כמו הפוסי של לוסי או קין והבל 90210, להקות פאנק שאומרות דברים מעניינים בדרך מקורית, ועדיין לא לוקחות את עצמן יותר מדי ברצינות. ההופעה של הפוסי של לוסי היתה מהנה ביותר בעיקר בגלל שהיא היתה הרבה יותר מרק הופעת פאנק - הלהקה מערבת במוזיקה שלה גם המון היפ הופ, רגאיי, מטאל, וגרוב. תוסיפו את העובדה שהם באים מיבנה, וקיבלתם להקה שמתכתבת המון עם המהפכה של שב"ק ס' בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. לכן אחד מהאירוחים הכי מוצדקים באינדינגב (והיו לא מעט) היה של חמי משב"ק ס'. שיתוף הפעולה בין הלהקה וחמי עשתה הרבה כבוד לראפר הכי פחות מוערך בשב"ק, וגם המון כבוד לפוסי של לוסי שבהחלט עמדו לצד שב"ק ס' מבחינת התערובת המוזיקלית והמחאה החברתית שלהם.

    חמי מתארח. צילום: יובל אראל

    חמי מתארח. צילום: יובל אראל

    חיה מילר שוברים את הכלים

    באמצע ההופעה של חיה מילר, המתופף סתו בן-שחר זרק את ההערה המפתיעה "זה האינדינגב האחרון שלנו". זה גרם לי לחשוב על אלפי דברים בבת אחת. חשבתי איך חיה מילר הרגישו, על הבמה גדולה מול קהל אוהב, כשקוסטה קפלן התמסר למוזיקה שלו כמו רוקסטאר אמיתי. חשבתי על איך רוב הלהקות, אחרי שהופיעו מול אלפי אנשים באינדינגב, יחזרו להופיע מול הרבה פחות אנשים בהופעות אחרות, ושקפלן שר על רגעים אירוניים כאלה בעצמו. חשבתי על איך שהלהקה הזאת הצליחה להפוך את השירים שלה לעוד יותר גדולים בהופעה. חשבתי על זה שאיזה כיף לי שאוכל להגיד לילדים שלי שזכיתי לראות את חיה מילר בהופעה חיה, כשהם היו בשיאם. רצף המחשבות שלי נקטע כשקוסטה קפלן התחיל לזרוק מבנה ענק של "+1" לעבר הקהל, וזה נראה מצחיק, מיואש, ועצוב כמו השורות הכי טובות בשירים של הלהקה. אני מאוד מקווה שהם בכל זאת יגיעו לאינדינגב הבא.

  • סיום Flow Festival 2016: התעלות עם Daughter ו-New Order

    Elena Tonra סולנית Daughter (צילום: Flow Festival / Kondrukhov Konstantin)

    הלכתי ברחובות הלסינקי השוממים ב-4 בבוקר עם חיוך טיפשי על הפרצוף. בדיוק יצאתי מאפטר של Flow Festival במועדון ה-Ääniwalli, שעתיים של טכנו אפל שהחליקו לתוך שיר הסגירה "Enjoy the Silence". אחרי שלושה ימים של הופעות עם התעלות מוחלטת ביום האחרון, זה היה הסיום המושלם.

    היום השני של פלואו היה לי דווקא פחות מהנה. אולי זה בגלל שפיתחתי ציפיות אחרי היום הראשון, אולי בגלל שהלכתי לבד (חברי המקומיים קנו כרטיס רק ליום אחד), ואולי בגלל שפחות התחברתי לליינאפ. למרות שהם נתנו הופעות מאוד מהוקצעות, לא הצלחתי להתרגש והצטרפתי למועדון הפינים הבוהים בהופעות של CHVRCHES, The Last Shadow Puppets, ו-FKA Twigs. לא התרשמתי מפוזות האלביס השיכור שאלכס טרנר דפק על הבמה, מהסטליסט האוורירי של צ'רצ'ס, או מהכוראוגרפיה המתוחכמת והלוק ההו-כה-מגניב של טוויגס. הייתי צריך משהו אחר.

    אלביס שיכור: אלכס טרנר מלאסט שאדו פאפטס (צילום: Flow Festival / Tomi Palsa)

    אלכס טרנר: פוזות של אלביס שיכור (צילום: Flow Festival / Tomi Palsa)

    FKA Twigs: הו-כה-מגניבה (צילום: Flow Festival / Niklas Sandström)

    FKA Twigs: לוק הו-כה-מגניב (צילום: Flow Festival / Niklas Sandström)

    קיבלתי את מה שהייתי צריך בתחילת ובסוף הערב. בתחילה עם Liima, רביעייה דנית/פינית אלקטרונית שהופיעה על הבמה הראשית. הם שילבו בין פופ לאוונגרד עם סינתיסייזרים רובוטיים, מקצבים אסימטריים, וקולות מרחביים בסגנון Simple Minds. הסולן של לימה נראה כמו ישו עם חלוק מעבדה לבן, והמסכים היו מלאים בוידאוארט ששילב בין פיד חי עם אפקטים פסיכדליים לבין יצירות מוכנות מראש שכללו פתאום את אובמה ומרקל בריצוד על המסך. הלהקה חתומה בלייבל 4AD איפה שאמנים כמו Future Islands, Purity Ring, ו-Grimes חתומים, ואפשר להבין למה. בסוף הערב הגעתי לאולם ה-Zalando Factory איפה שבחורות התנדנדו על נדנדות ענק באחורי האולם ואנשים רקדו בעיניים עצומות מול תאורה בצבע אדום בוהק. Moa Piller המוסקבאי רקד בהתלהבות על העמדה ושיגר טכנו חי וקשוח דרך הרמקולים שסחף אותי לריקוד. בין לימה למואה תפסתי את הרכב הפסיכדליה השבדי Dungen בבימת ה-Bright Balloon 360°, הבמה הכי גרובית בפסטיבל. מדובר בבמה עגולה שהקהל מוקם סביבה על מושבים ומעליה ריחף בלון גדול שהוקרנו עליו שלל צבעים. זו היתה הבמה המושלמת לדונגן שניגנו קטעים אינסטרומנטלים ארוכים בנונשלנט.

    Dungen בבימת ה-Ballon Stage 360 הפסיכדלית (צילום: עידו שחם)

    Dungen בבימת ה-Ballon Stage 360 הפסיכדלית (צילום: עידו שחם)

    moa piller

    Moa Pillar: טכנו חי וקשוח (צילום: עידו שחם)

    נדנדות במתחם ה-Zalando Factory

    נדנדות במתחם ה-Zalando Factory (צילום: Flow Festival / Kondrukhov Konstantin)

    ניצלתי את חוסר החיבור למוזיקה כדי לנוח ולאכול. במקום קייטרינג פסטיבלים מטוגן בשמן עמוק, מארגני האירוע הזמינו מזללות שוות מהלסינקי לבוא ולפתוח דוכנים. שמו דגש על איכות הסביבה, כך שכל כלי האוכל היו עשויים מחומר מתכלה והיה שפע של אוכל טבעוני. ניגשתי לדוכן של מקום בשם Cargo וקניתי את אחד מהבורגרים הטבעוניים הכי טעימים שזללתי בחיי - 12 היורו הכי מוצדקים אבר. פלואו לא היה פסטיבל זול. כניסה לכל הסופש עלתה 182 יורו, ובירת Lapin Kulta (הגולדסטאר הפיני) עלתה 5 יורו + 1 יורו פיקדון לפחית. אם היה חסר למישהו יורואים בארנק, כל מה שהיה צריך לעשות זה להרים פחיות בירה ריקות שעצלנים השאירו מאחור וללכת להזדכות, מה שעשיתי מדי פעם כמו ישראלי טוב.

    הגעתי ליום האחרון של הפסטיבל עם אנרגיה מחודשת והלכתי לבדוק את ההרכב המקומי Räjäyttäjät. אין לי מושג איך מבטאים את שמם ועל מה הם שרים, אבל נהניתי מהאנרגיות והמוזיקה המטורללת שנעה בין פולק ל-Pאנק לסינת'פופ. הם הרגישו לי כמו משהו בין המסך הלבן ללטאות הענק מכוכב הניבירו, קולקטיב של כוכבי הייר-מטאל מהאייטיז שנסעו בדלוריאן שלהם 30 שנה לעתיד כדי להביא לנו את מסר השלום הבין-כוכבי. ההופעה שלהם הסתיימה עם בלאדת סינת' בשם "Saunan Jälkeen" ("אחרי הסאונה" בפינית על פי בירור עם הלהקה בפייסבוק). אומרים שהפינים מכורים לסאונה, כך שהקהל הצטרף לשירת הפזמון, וגם אני, בחיקוי של פינית קלוקלת.

    קולינריה בפלואו (צילום: Flow Festival / Kondrukhov Konstantin)

    קולינריה ידידותית לסביבה בפלואו (צילום: Flow Festival / Kondrukhov Konstantin)

    Räjäyttäjät: בין המסך הלבן ללטאות הענק מכוכב הניבירו (צילום: Flow Festival / Sami Heiskanen)

    Daughter מוקמו גבוה ברשימת ה-"לראות לפני שאמות" שלי. התאהבתי ביוצרת Elena Tonra וחבריה כשראיתי סשן חי שלהם בתחנת הרדיו KEXP, סשן ששילב בין שבריריות אינסופית ואנרגיית חיים מתפרצת. באוהל ה-Lapin Kulta תלו באנר ענק של עטיפת אלבומם האחרון "Not to Disappear". הלהקה עלתה לבמה ונכנסה מיד לתוך "How", השיר הכי סוחף מהאלבום. הכל היה שם: הגיטרות המרחפות, קולה החרישי של טונרה, התופים הגרנדיוזיים. טונרה בהתה הצידה וזרקה מידי פעם "תודה רבה" חפוז לתוך המיקרופון. מי שתקשר עם הקהל היה הגיטריסט והאקס שלה Igor Haefeli. "נהניתם לשתות?" הוא שאל את הקהל, "ובכן, זה שיר בשביל האנשים האחרים שמרגישים מאוד פגיעים היום", והלהקה יצאה ל-"Smother" מאלבום הבכורה "If You Leave". דוטר העצימו על הבמה את הדינמיקה בין השקט לרועש, והשילוב שלהם בין פולק לפוסט-רוק נשמע מאוד טבעי גם בגרסה החיה. למרות שזו לא הופעת גוד-טיים פסטיבלית רגילה, הם הצליחו למלא את האוהל באלפי אנשים ומלנכוליה. כשהם ניגנו את "Youth", הקהל שר חרישית את המילים והצליח להעלות חיוך חפוז על פניה של טונרה. זו היתה הפעם הראשונה שלה בפינלנד, וכנראה שהיא עוד תחזור.

    Daughter: (צילום Flow Festival / Kondrukhov Konstantin)

    Daughter: שירים בשביל האנשים הפגיעים בקהל (צילום Flow Festival / Kondrukhov Konstantin)

    רציתי להחליף את האווירה ולתפוס את להקת הPאנק האגדית The Descendants, רק איך שעמדתי להכנס להופעה יצא משם נער מגואל בדם. האירופאים הצדיקו את סטריאוטיפ הקרירות הפעם ואשכרה לא התייחסו אליו, אז ניגשתי לבדוק אם הוא בסדר. הוא חטף מכה באף ופחד שהוא נשבר. אני בטוח שבארץ היו כבר מזניקים אליו חובשים בסנפלינג מהליקופטר, אבל בפלואו המאבטחים שלחו אותנו למחלקת העזרה הראשונה בצד השני של הפסטיבל. אז גנבתי סטפה של ממחטות מאחד דוכני האוכל וליוויתי אותו את כל הדרך בין ההמונים. שתי הנשים המבוגרות שהיו בקראוון העזרה הראשונה קיבלו אותו בקור רוח, וידאו שהאף שלו עדיין בחתיכה אחת, ושלחו אותו לדרכו. אולי בארץ אנחנו קצת אובר-דרמטיים ברגע שרואים קצת דם ועדיף לשמור על קוּל אירופאי?

    אם נשאר לי איזשהו קוּל, איבדתי אותו בהופעה של New Order. כל הכוכבים התישירו עבור הלהקה האגדית: סט ליסט מאוזן בין החומר החדש לישן והאהוב - כמו "Plastic", "Regret", "Blue Monday" - סאונד חד, וידאוארט ותאורה יצירתיים, וביצועים מלאי נשמה. ההופעה הזו העמיקה לי את מערכת היחסים עם ניו אורדר, כמו שקורה בהופעות גדולות באמת, וגרמה לי להבין עד כמה המוזיקה שלהם היתה מהפכנית. החבורה המנצ'סטרית הזו הצליחה להשיל את עורה האפל מ-Joy Division וליצור מוזיקה חדשה שהגוף, השכל, והלב יכולים להנות ממנה במקביל - בדיוק כמו שקרה בהופעה. סולן ההרכב Bernard Sumner כבר בן 60, ואולי הוא זייף מדי פעם והיה קצת עייף או ציני - "זה היה שיר טוב במיוחד, לא כמו האחרים", הוא זרק אחרי ביצוע אלוהי לשיר "Bizarre Love Triangle". אבל זה לא שינה בכלל. כשניו אורדר שרו וניגנו נוצרה תחושה של התעלות, שהגענו לארץ האהבה כמו שהם שרים עליה ב-"Perfect Kiss". הם חזרו להדרן עם שני שירי ג'וי דיוויז'ן כולל הפינלה הטוב מדי מכדי להיות אמיתי "Love Will Tear Us Apart". יכלתי למות מרוב אושר, אבל במיטב מסורת ה-"jatku" הפינית, החגיגות של פלואו המשיכו הלאה.

    ברני מ-New Order: ציניקה והתעלות (צילום: Flow Festival / Sami Heiskanen)

    ברני מ-New Order: ציניקה והתעלות (צילום: Flow Festival / Sami Heiskanen)