המאזין

בלוגרול 3 פלייליסט

בלוגרול 3 מאחורינו. ערב ראשון/אחרון/פברואר היה רצוף בעיות. אורי לא הרגיש טוב ונשאר להחלים בבית. נמרוד ואנכי נאלצנו להאריך את הסטים ספונטנית, מה שגם כיף, אבל גם מפחיד. השתמשנו לראשונה במחשב של נמרוד לדג'ה, ובמהלך הסט שלי הסאונד נדפק. היו קפיצות ואחרי זמן מה נוצר רעש סטטי ולא ברור למה. גם יכלתי להשבע שאחר הערוצים, השמאלי או הימני, פשוט לא בקע מהרמקולים.

בעיצומו של קטע של הרכב האלקטרוניקה החלוצי Kraftwerk, איזה תמהוני אחד עם כובע רחב שוליים שישב על הבר ושתה עצמו לשוכרה שרק לי וסימן את חוסר שביעות רצונו עם אגודל מופנית כלפי מטה. במדינה מתוקנת היו יורים בו במקום. בכלל, זה היה יום ראשון ממש קר ומעט מאוד אנשים עטפו עצמם בצעיפים ובאו לרדיו E.P.G.B. רק אחד מחברי בא לפרגן לזמן קצר וכל השאר נשארו בבית. יאפ, אני פתוח להצעות חברות חדשות.

כמו שאומרים, השואו חייב להימשך, ובין כה וכה כיף לי להשמיע מוזיקה שאני אוהב בפרהסיה. כמובן שזה מעצים את החוויה אם יש קהל ויש תגובה מהקהל, אבל גם בלי זה נהניתי. לפחות הברמנים של הרדיו פינקו אותי עם מנות גדולות של מרטיני ביאנקו ווויסקי. בנוסף הסט של נמרוד היה משובח למדי, והצלחתי להפתיע אותו עם כמה דברים שהוא לא הכיר מספיק טוב.

להלן הסט שלי. תודה לנמרוד שהצליח לחלץ אותו מהמחשב, אפשר גם לנגן את כל הקטעים ברצף:

Spector – Never Fade Away
Toy – Left Myself Behind
The Horrors – I Can See Through You
British Sea Power – Carrion
Yuck – Get Away
Manic Street Preachers – Stay Beautiful
Mansun – I Can Only Disappoint U
Elastica – Connection
The Pains Of Being Pure At Heart – Heart In Your Heartbreak
Interpol – Obstacle 1
The Vaccines – Wreckin' bar
Shitbrowne – Electronics
Clinic – The Return Of Evil Bill
!!! – Pardon My Freedom
Factory Floor – Real Love (נחתך בעקבות בעיות סאונד)
Underworld – Pearls Girl (נחתך בעקבות בעיות סאונד)
Lorena B – Refeel
Computer Camp – Skinny Kidz
John Foxx – Underpass
Kraftwerk – Computer World
Primal Scream – Loaded
Stone Roses – Fools Gold

אחרי הסט של נמרוד פתחנו בדו-קרב, כמו שעשיתי עם אורי בפעם הקודמת. אני שם קטע, הוא שם קטע בתגובה, ואני מגיב בחזרה. הסט יצא אדיר והיה ממש כיף להילחם בנמרוד עם מוזיקה. לקראת הסוף בחור אחד ששתה לשוכרה והיה מאושר עד הגג שהתחיל בהצלחה עם בחורה יפה התחיל לרקוד בחופשיות ועשה לי ממש טוב על הלב, אנטיתיזה למניאק שקרא לי בוז. תודה מי שלא תהיה!

WU LYF – LYF (אני)
Ten Kens – Back to Benign (נמרוד)
My Best Fiend – Jesus christ (שוב אני, וכו')
Pavement – Fin
Radiohead – High And Dry
The Life And Times – Day two
Cooper Temple Clause – Who Needs Enemies
The Wrens – Faster Gun
The Libertines – Time For Heroes
Wolf Parade – Grounds For Divorce
Happy Mondays – Step On
Coral – Dreaming of You
The Jam – Town Called Malice
Hooray For Earth – True Loves
Bat For Lashes – Glass
Wildbird and Peacedrums – Fight For Me
Wild Beasts – Bed of Nails
Veronica falls – Right Side of my Brain
Elvis – Suspicious Minds

בלוגרול 3

ביום ראשון הקרוב, ה-29.1, אחזור בשעה 22:00 לעמדת הדי ג'יי עם חברי אורי ונמרוד לבלוגרול 3! הפעם נרביץ את תורתינו ברדיו E.P.G.B, מקום על קו התפר בין האינדי למיינסטרים שמעודד תזוזה ושתיה מרובה.

לא הכנתי עדיין שיעורי בית לקראת הסט, אך נראה לי שזה יהיה מורכב מדברים אהובים מ-2011, אנגלופיליה, סינטים, וגיטרות זוויתיות. יאפ, דברים שאני אוהב לאחרונה שבא לי להשמיע ומתאימים לפורמט. פלוס מקום לספונטניות עם אצבע על ה-BPM של הקהל.

בואו להוריד את הבאסה של יום ראשון עם מוזיקה דה ז'ונגלרית ואיזה דרינק. אשמח לאללה אם תשברו את גבולות המסך מקלדת ותבואו להגיד לי שלום.

שרת לא עוד

הסתיו הביא רוח של שינוי בסצינת המוזיקה בארץ. ביעסו אותנו כבר עם סגירת הקצה בגלגלצ. עכשיו מסתבר שגם השרת העיוור מת. ביליתי בשרת המון שעות במשך כמה שנים טובות. ערכתי ביקורות, עיצבתי גרפיקה, ואפילו ניהלתי אותו לתקופה קצרה. קראתי את הפוסט של גיאחה והתחשק לי לכתוב כמה מילים.

השרת היה אתר חלוצי, פרוטו רשת חברתית הרבה לפני שאיזה ג'ינג'י אחד השתלט על העסק. בשבילי השרת היה תגלית מטורפת. כשחזרתי לארץ משליחות בחו"ל גיליתי להפתעתי העמוקה שהעיסוק הציבורי פה במוזיקה ובכלל בתרבות מאוד מוגבל. לא הבנתי איך זה יכול להיות, למשל, שלהקה כל כך גדולה כמו רייג' אגיינסט דה משין נחשבת פה לאלטרנטיבה.

הייתי בשוק. נכנסתי לסוג של התבודדות. נזהרתי לא להזכיר שמות של להקות "איזוטריות" מול כל אדם, שכן זה גרר הרמות גבה ותהיות לגבי מהותי. אך כשגיליתי את השרת הבנתי שאני לא לבד. יש עוד מכורי מוזיקה פה בארץ. יש אנשים שיודעים טריווית פופ, שזוכרים בעל פה את שמות הנגנים בכל הלהקות, אנשים שקוראים את התודות בעטיפות של דיסקים. פריקים כמוני!

במשך כמה שנים השרת היה עמוד הבית בדפדפן שלי. כשהיה לי זמן פנוי נברתי בביקורות ללא הפסקה, השארתי תגובות, והשתתפתי בכל דיון עסיסי בפורום. העליתי תמונה רוקנרולית מגיל 16 והתחלתי לכתוב ביקורות, ביקורות אחרי ביקורת עד שהגעתי לאייקון הסופרמן המיוחל שמקבל כל מי שכתב עשיריה. קיבלתי שם הזדמנות ראשונה לכתוב על מוזיקה ולקבל על זה פידבק. זכור לי במיוחד הדיון הלהוט אודות Pאנק סביב הביקורת על NOFX. משום מה נראה שכל התגובות מהביקורות הוסרו. חבל.

השרת היה סמכות מוזיקלית. במשך תקופה ארוכה חיפושים בגוגל של איזה להקה או אלבום, במיוחד בעברית, הובילה לשרת. היום כל פורטל מתגאה בכותב או שניים שעוסקים באינדי, אבל פעם זה לא היה המצב. אם רצית לגלות מוזיקה מהשוליים ולקרוא על זה בעברית, השרת היה המקום. אפילו הטראפיק שלו היה מכובד. לתקופה הוא היה אחד מהאתרים החשובים ברשת האינטרנט הישראלית.

היו לשרת המון צדדים חיוביים, אבל היו לו גם הרבה בעיות. מצד אחד היו בשרת אנשים נפלאים. אנשים שחיים על אנרגיה מוזיקלית טהורה עם לב מאוד רחב ורגיש. אנשים שיודעים איך להתדיין ולהתנהל בתוך קהילת אינטרנט, שכתבו ביקורות וערכו אותם והשקיעו מזמנם באהבה ללא שום תמורה.

מצד שני היו בשרת אנשים פדנטיים חסרי סבלנות שלא דפקו חשבון ונכנסו בכל מי שלא התאים לגישה שלהם. מפעם לפעם המתח הזה היה מצטבר לכדי פיצוץ בשרת, עשרות הודעות שרשרת בפורום הראשי עם קטילות אישיות והרגשה כאילו שהעסק הולך להתפרק. השרת אולי שרד את הפיצוצים האלה, אבל הרבה אנשים טובים עזבו בדרך בגלל האווירה העכורה.

השרת מיושן מבחינה טכנולוגית, סוג של מונומנטה לאינטרנט של פעם. מני, המייסד והמפתח של השרת העיוור עשה בזמנו עבודה מדהימה. לא רק שהוא בנה את כל המערכת, אלא הוא היה הרוח החיה של האתר, מי שהמשיך הלאה גם כשהמצב נראה על הפנים, איש נעים הליכות עם סבלנות מדהימה. אבל מני יש רק אחד, ולמני יש חיים. גם הוא עבד באתר בהתנדבות, כך שבמשך שנים לא נעשה באתר שום שינוי טכנולוגי. באינטרנט אתרים שלא עוברים אבולוציה ננטשים. כך היה עם השרת. האצן המוביל במירוץ הזדקן ונשאר מאחור.

לנהל את השרת היה קשה בטירוף. כשגיאחה עזב והציע לי לקחת את המושכות הוירטואליים, התלבטתי. חששתי מעוינות מהקהילה ומכך שלא היה לי מושג קלוש בניהול. בסוף החלטתי לקחת את זה, ללכת על ההרפתקאה. הגישה שלי היתה לעזור לאתר להמשיך לרוץ בצורה הכי חלקה שאפשר ולהיות אוזן קשבת לגולשי האתר. זה לא היה מספיק.

למרות שכולם עבדו בשרת בהתנדבות, בגלל שהשרת נראה כל כך טוב מבחוץ כולם ציפו שהוא יתקתק כמו שעון. אממה, מעט אנשים רצו לעזור להריץ את השעון הזה, וגם למעט שכן עזרו בקושי היה זמן להשקיע באתר. היה מאוד קשה למצוא מתנדבים חדשים להחליף את אלה שפרשו. אפילו לחלק פרומואים, דיסקים לכתיבה ביקורות, היתה משימה קשה. גם הכותבים הלכו ופחתו.

מכירים את הבדיחה שאם שתשימו שני יהודים באותו החדר תקבלו 3 דעות? אז מה קורה עם קהילה של עשרות יהודים? נכון מאוד, המון דיעות והמון ויכוחים. כל אחד רצה שהאתר ירוץ בדרך שלו, מבלי שהוא ירים אצבע כדי לעזור. ישראליזם קלאסי. לא משנה מה עשיתי, תמיד היה מישהו מאוכזב ומישהו שלא הסכים איתי. זה בסדר על פניו. הבעיה היתה חוסר מוחלט של ספייס ואפס כבוד וסבלנות. הטחות, האשמות, קטילות אישיות, ואף איומים בפורומים ובמייל היו בשפע.

בסופו של דבר הגורמים העוינים באתר הכניעו אותי. ברור שלא הייתי המנהל המושלם, בטח אחרי הנעליים העצומות של גיאחה, ועשיתי שפע של טעויות. בכל זאת, התחלתי לשאול את עצמי לשם מה אני משקיע את זמני באתר רק כדי לקבל קריאות בוז ויריקות בתמורה, ופרשתי. דווקא אז נשמעו לפתע קולות תומכים, אך בשבילי זה היה מאוחר מדי, לא יכלתי לשאת יותר את העוינות.

השנה היתה 2007 ובלוגים החלו לתפוס תנופה מטורפת. גיאחה פתח את העונג שבת, ואני פתחתי את הבלוג הראשון שלי, תרבות ניכור שיעמום ויאוש שהתגלגל בסופו של דבר לפתיחת המאזין. היה ברור שהדברים הולכים לשם. כל אחד יכל לפתוח בלוג ולכתוב מה שהוא רוצה על במה משלו. השרת לא נהיה מיושן רק מבחינה טכנולוגית, אלא גם מבחינת הפורמט של ביקורות ועורכים. צצו מקורות חדשים לקרוא ולכתוב בהם על מוזיקה, והשרת החל לאבד מהחשיבות שלו.

בשנים האחרונות השרת רץ על אש קטנה. נכנסתי אליו לעיתים רחוקות, מציץ לראות איזה ביקורות יש בעמוד הראשי ועל מה כותבים בפורום. נראה שלא השתנה הרבה, שהבעיות של האתר עומדות בעינן. זה היה עניין של זמן עד שהוא יסגר ויהפוך לארכיון.

בזכות השרת שמעתי המון מוזיקה חדשה, הכרתי אנשים נפלאים, וקיבלתי הזדמנות מיוחדת לכתוב בבמה פומבית ולנהל אותה. אך כמו שהוא היה אתר נפלא כך הוא היה לעיתים בלתי נסבל בגלל חלק מחברי הקהילה והפער שהחל לגדול לשלילה בינו לבין התחרות החדשה. שרת עיוור יקר, אזכור אותך על כל צדדיך. נוח על משכבך בשלום.

בלוגרול 2

הבלוגרול השני בפרוזדור לא היה פשוט. הסתבר שזה ערב גמר ליגת האלופות כך שפאבים נטולי מסך וכדורגל היו ריקים. גם לבאי הפרוזדור אכפת להפתעתי מליגת האלופות, כנראה בקטע מאוד מודע לעצמו. אפילו הברמנית שהתלבשה בערך בצבעי נבחרת ברצלונה ביקשה שיחליפו אותה כדי שתוכל ללכת לראות את המשחק.

מעבר לכך, משהו כמו שבוע לפני האירוע קיבלנו בקשה לבטל את הסט לאור החרם על קפה אדר/הפרוזדור/סלון ברלין בעקבות פטירתו בטרם עת של יונתן נעים. זה הוציא קצת את הרוח מהמפרשים, הסיפור טראגי ואני מבין לגמרי את המחרימים. בכל זאת, התחייבנו לנגן כבר לפני זמן מה, אז החלטנו לקיים את הערב.

בלוגרולים - אני ואורי זר אביב - צולם על ידי טל רז במצלמת פולארויד של hello kitty

הפרוזדור השומם היה אנטיתיזה מוחלטת למסיבה הצפופה והספונטנית שהרמנו בשסק. הקהל היה אדיש, והרמקולים ליד הבר סירבו לשתף פעולה וכיבו עצמם. אבל השואו חייב להמשיך, וכשפינקו אותנו בבירה וצ'יפס שכחנו מהצרות והתמקדנו במוזיקה ובחברים נחמדים שבאו לפרגן.

בשלב מסויים באה אלי בחורה חמודה עם חיוך גדול מאוזן לאוזן ואמרה שיש לה יום הולדת היום. הנה זה בא, הריקווסט. היא בת 18, ושאלה אם יש לי את "I Will Survive". לא רק שאין לי את זה, ממש הופתעתי מהבקשה. אולי הייתי שם לה את הגרסה האלמותית של Cake, אבל אני סקפטי אם היא היתה שמה לב או מעריכה את זה בכלל. הפתיע אותי גם שהברמנית המחליפה, ששמחה למדי כשסיפרתי לה שאשים קטע של Suicide, לא זיהתה את "Heroes" של דיוויד בואי. האם המיינסטרים הוא האינדי החדש?

בפעם הקודמת הייתי בפריים טיים של הסט, והפעם עברתי משבצת אחת קדימה לסוף. זה הוריד ממני את ההכרח העצמי לתת בראש, ונתן לי ספייס למוזיקה לילית ופחות מזוהה, אם כי בכל זאת שמרתי על רמה טובה של אנרגיה ודיסטורשן. הסט ליסט הורכב ממוזיקה שאני נהנה ממנה בחודש-חודשיים האחרונים, בעיקר מהממלכה המאוחדת כמובן.

להלן הסט ליסט, ותודה לאורי ונמרוד שהצטרפו שוב לבלוגרול:

Simple Minds – I Travel
Factory Floor – A Wooden Box
Friendly Fires – Hawaiian Air
Lorena B – Swallow My Gum 2
Chapel Club – Surfacing
The Vaccines – Blow it up
Anne Calvi – Desire
The Raveonettes – Ignite
Peter Bjorn And John – Lies
Ash – Girl From Mars
The Dandy Warhols – Boys better
The Brian Jonestown Massacre – Straight Up And Down
Guided By Voices – My Kind Of Soldier
Mansun – Stripper Vicar
Ride – Leave Them All Behind
Yuck – Suck
Suicide – Keep Your Dreams
David Bowie – Heroes

אפילוג. אחרי הסט שלי נשארו עוד אנשים שסירבו ללכת הביתה, אז עשיתי טורניר עם אורי – סט שבו כל אחד שם את השיר הבא בתגובה לקודם. תיירת אחת ביקשה שנשים שיר "פאנקי". אנחנו הבטחנו לשים אם היא תרקוד, היא הבטיחה לרקוד אם ארקוד איתה, וכך סגרנו את הערב בריקודים לרוקנרול שאורי שם לכבוד סוף הלילה. נתראה בבלוגרול הבא.

Billy Bragg & Wilco – Walt Whitman's Niece (אורי)
Black Lips – Bad Kids (אורי)
The Libertines – Time for Heroes (אני)
Weezer – Unbreak My Heart (הקאבר של Cake היה יכול להיות תגובה מעולה לזה)
Iggy Pop – Lust For Life
Primal Scream – Rocks
Rolling Stones – Jumping Jack Flash
DJ Spooky – Dazed And confused
Angelo Badalamenti – Audrey's Dance (Instrumental)
Raphael Saadiq – Radio
Sam Cooke – Having A Party (אורי)

פעם היתה לה ויברציה מזה

לפני הכל, ביום שבת ה-28.5 אחזור לעמדת הדי ג'יי עם אורי זר אביב ונמרוד ספיר לסט ההמשך שנתנו בשסק – בלוגרול 2. אתם מוזמנים לבוא להגיד יו ולשמוע מוזיקה שווה כמו שרק מכורי מוזיקה כמונו יכולים להשמיע. אני מתכוון להביא מוזיקה שתלווה אתכם אל תוך הלילה מתוך מה שאני שומע בזמן האחרון. לפחות זאת התוכנית.

הקליק. כמו רוב הדברים הטובים, גיליתי אותם במקרה. השנה היא 2004, וסצינת האינדי הישראלית נמצאית בפריחה מבטיחה. אחד מחברי הטובים שקצת יותר מבוגר ממני וזכה לחוות את האופל של שנות השמונים בזמן אמיתי, מזמין אותי להופעה של הקליק בג'ה פן ז"ל. אני לא יודע בדיוק מי הם, רק שהם להקת פוסט-Pאנק ישראלית ודי אגדית מהאייטיז שהחליטה להתאחד.

לא זכור לי יותר מדי מההופעה. לא הכרתי מספיק את החומר ולא הבנתי את החשיבות וההקשר של מה שאני רואה מול עיני. למרות זאת, הקליק נטעו בי זרע קטן של פורענות שהלך ותפס שורשים לאורך השנים. קניתי את שני האלבומים שלהם, "אמא אני לא רוצה להגמל" ו-"עולם צפוף" באריזה מיוחדת ומהודרת, אריזה בצבע שחור כהה עם לוגו האין כניסה של הלהקה. קראתי עליהם, ראיתי את הקליפים, ועם כל האזנה התחלתי להבין יותר ויותר מה אני שומע ועד כמה זה גאוני.

אם בנוטיז נזכרו במדינות דוברות האנגלית שג'וי דיוויז'ן ואקו והבאנימן היו להקות מעולות, בגזרה הארצית נזכרנו בפורטיס ובקליק. קשה להגיד מתי מתחילה סצינת השוליים או האינדי בישראל, כי אחרי הכל בזמנו אריק איינשטיין ושלום חנוך נחשבו לילדים הרעים והלא מקובלים של השכונה, אבל אין ספק שהקליק היוו תפנית חשובה בעלילה. מוזיקלית הם התכתבו עם הפוסט Pאנק הבריטי והניו יורקי שהיה פעם הרבה, הרבה יותר רחוק מהנוף הארץ ישראלי בניכור ובאינדיווידואליזם האמנותי שלו. הקליק הציתו סצינה שלמה עם הלוק ההזוי שלהם, המסרים החתרניים, והמוזיקה הפשוטה והמחוספסת. הדי הקליק המשיכו להכות והשפיעו על להקות מנושאי המגבעת ועד אנטיביוטיקה בימינו.

ועכשיו הקליק חוגגים 30 שנה לשחרור אלבום הבכורה שלהם, "אמא אני לא רוצה להגמל", אלבום קונספט שמתאר את חייו האפלים של אדם מתחייתו ועד מותו, עם ציצי ענק על הכריכה, ולהיט מיינסטרימי מפתיע בשם "אינקובטור".  ראיתי אותם מחממים את הבאזקוקס בבמרץ, ולא היה משהו יותר ראוי מהחימום הזה. מהפכת ה-Pאנק נמצאת כבר בשנות השלושים לחייה. מהפכנים כמו ג'ון ליידון שהיו בני 20 בזמן אמת נמצאים כבר בשנות ה-50 לחייהם, ואולי במבחן הכי גדול של חייהם. איך כבר חבורה של סבאים זקנים עם מהפכה נושנה יכולים להיות רלוונטיים היום?

בשנתיים האחרונות קיבלנו סדרה של הופעות שהיינו אמורים לקבל כבר לפני איזה 30 שנה. הכל התחיל עם ההופעה של Public Image Ltd שהיתה חוויה טרנסצנדנטלית. זה המשיך עם ההופעה של The Fall, רצופה בגיטרות, פואמות, ואנרגיה מחאתית בלתי נדלית. בינתיים הפרק האחרון הוא ההופעה של The Buzzcocks שהיתה יותר שואו רוקנרולי של רואי חשבון בדימוס, אבל כאלה שהלב שלהם עדיין כואב. הקלישאה נכונה. זה לא הגיל, זה התרגיל, וגם אם אינספור עיתונאים הכריזו על מותו של הפאנק, הפאנקיסטים לא מתו ואפילו לא התחלפו. רובם עדיין פה ועדיין בוערת בהם אותה אש שגרמה להם להעיף את הבולשיט מהשילטון.

איך יסתיים הפרק הבא בספר הזה, הפרק של הקליק? כשהם עלו לבמה לחמם את הבאזקוקס, הייתי סקפטי למדי. הם נראו מבוגרים, קרחים, ועייפים, רחוקים שנות אור מהמרדנים הרעננים שהם היו בזמנו. המתופף האגדי של הקליק, ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל, שהתיפוף שלו היה אלמנט מאוד מהותי בסאונד של הקליק, נפטר לפני כחמש שנים ובמקומו הביאו את עודד פרח, לשעבר מלהקת רעש. אבל עם כל שיר שהם ניגנו ירדה ממני עוד שכבה של סקפטיות. הנגינה שלהם היתה מאוד הדוקה ועוצמתית, וכמו הקולגות שלהם מהממלכה הבריטית נראה שהלהט עדיין בוער בהם.

בתשובה לשאלה ששאלתי לפני כמה פסקאות. לא פעם התלוננתי שהמוזיקה בימינו סובבת יותר סביב אסתטיקה נונשאלנטית ופחות סביב מסר ורגש, ולא רק במיינסטרים ובחו"ל. אפילו אם תבחנו את סצינת השוליים הישראלית המשובחת והאהובה עלינו כל כך, לא תמצאו יותר מדי להקות שבאמת יש להן משהו להגיד, שמשתמשות במוזיקה שלהן כדי להעביר מסר חשוב לאומה שהיא ממש לא רוצה לשמוע. החזרה של הקליק וההופעה של הפאנקיסטים הותיקים על במותינו מהווה תזכורת שפעם זה לא היה ככה.

לא ברור אם המהפיכה שלהם הצליחה ומשהו באמת השתנה, או שצריכים להמשיך להלחם ועל מה, אם בכלל עוד יש מאבק. בינתיים כל מה שאפשר לעשות זה ללכת לאחת מההופעות החגיגיות של הקליק, ולקוות לספוג אולי שבריר קטן מהאנרגיה שתזרום בתקווה מהבמה אל הקהל. אולי כמה ילדים יקימו להקה. אולי הלהקה הזו תבעט לכולנו בתחת.

נ.ב. להלן ארבעה שירים שהקליק הספיקו להקליט עם ז'אן ז'אק גולדברג בשנת 2005 וישוחררו כאי פי במהדורה מוגבלת. אתם חייבים לשמוע את השיר השלישי, "בין הקברים לפרברים".