פוסטים מתויגים עם תל אביב

  • לחיות בבועה בשפיות

    בשבוע הבא יתקיימו הבחירות המקומיות. לכאורה זה לא עניין לבלוג אינדי ישראלי. אז זהו, שכן.

    אני גר בתל אביב כבר 5 שנים. יש ערים ירוקות, מטופחות, וזולות יותר. אני, ורבים מחברי, ממשיכים לגור פה רק בגלל דבר אחד - תרבות. מוזיקה, חיי לילה, אמנות, ושוב מוזיקה.

    סצנת המוזיקה התל אביבית פועלת למרות רון חולדאי. העירייה בראשותו העלתה ארנונה לאולפנים וחדרי חזרות, סוגרת ונותנת קנסות לברים ומועדונים, ומשתיקה את נגני הרחוב. מנצלים מוזיקאים לאירועים עירוניים ובשאר הלילות תוקעים לנו מקלות במגברים. מה עם טיפוח כשרונות צעירים והנגשה של מוזיקה לכל תושבי העיר? העיקר התל אופן.

    ניצן הורוביץ הוא המעומד המוביל להעיף את חולדאי. הוא לא רק כותב סטטוסים חריפים בפייסבוק, אלא יש לו קבלות כחבר כנסת פעיל, במיוחד בתחום איכות הסביבה. ראיתי אותו מדבר בחוג בית של מרץ לפני הבחירות הכלליות והתרשמתי מאוד מהחוכמה והישירות שלו.

    כדי לברר את הזווית המוזיקלית של ניצן שלחתי לו 5 שאלות. למרות הטירוף לקראת הבחירות קיבלתי תשובות נורא מפורטות שחיממו לי את הלב, שאולי, סוף כל סוף, נוכל לחיות בבועה שלנו בשפיות.

    כיצד אתה מכוון לקדם את הפעילות המוזיקלית בתל אביב?

    "תקציב התרבות של תל אביב הוא תקציב נדיב מאוד בגובה של 168 מיליון שקל בשנה, וזה רק התקציב השוטף. הבעיה היא שכל השטף הזה לא מחלחל למטה ולא נוטף לצדדים. מצד אחד העירייה מוציאה מיליונים על פסטיבלים ועל שיפוצים ראוותניים, מצד שני היא מעלה את הארנונה בשרירותיות גמורה לכל חדרי החזרות ואולפני ההקלטות בעיר, משל היו סניפים של בנק. עיריית תל אביב-יפו בראשותו של רון חולדאי מתייחסת לאמניה כאל צמח בר שגדל פרא ממערב לירקון: לפעמים היא מתעלמת מהם ולפעמים היא מנכשת בהם, אבל היא לעולם אינה טורחת לטפח אותם.

    "כחלק ממצע התרבות אני מתחייב להגדיר תכנית חומש עירונית ראשונה בנושא תרבות וחיי לילה, בשיתוף האמנים עצמם והציבור הרחב, בדגש על פתיחת מוסדות תרבות חדשים בדרום העיר ובמזרחה ועל טיפוח יוזמות תרבות מקומיות. אני מאמין שרק מדיניות תרבות ברורה ושקופה תסדיר את המצב. במסגרת זו אפעל להסדרת אמצעי התמיכה של העירייה במוסדות תרבות ובאמנים ולשקיפות מלאה. בין היתר אפעל להסדרת נוהל תמיכות עירוני בתרבות, תקציב לתמיכה ולקידום יוזמות עצמאיות, עדכון ההגדרות המיושנות של אמנות בחוק העירוני, כך שגם מוזיקאים, צלמים ויוצרים אחרים יזכו להנחה בארנונה בסטודיו שלהם".

    היחס הנוכחי למועדונים אינו ידידותי - מקומות נסגרים בגלל ליקוי כזה או אחר ובעיות רישוי מול העייריה. מה אתה מתכוון לעשות לגבי זה?

    "חולדאי והרשויות השונות מתייחסים לחיי הלילה בעיר כמטרד במקרה הטוב, וכאויב ממש במקרה הרע - כמו שראינו במקרה של מועדון "הבלוק". בעיני, חיי הלילה הם אחד הנכסים של העיר. לכן, העירייה צריכה לחבק את בעלי המועדונים ולקבל אותם כחלק בלתי נפרד מהאופי של העיר ולא לנסות לסלקם מהעיר או לדחוק אותם למתחמים סגורים, כפי שעושה ראש העיר הנוכחי. העירייה בראשותי תפעל כגורם מגשר בין בעלי מועדונים לתושבים ובין בעלי מועדונים לרשויות, מתוך הבנה שגם חיי לילה הם תרבות ונכס חברתי וכלכלי. באופן זה, יימנעו חיכוכים ועימותים. אני אעודד הבאת אמנים בינלאומיים למועדונים ומסיבות בעיר, ובמיוחד אסייע לפעילות של גופים קטנים כגון "הבלוק" ו"האוזן השלישית", כך שיוכלו לשגשג וליצור, ויהיו נגישים לתושבים רבים".

    איך אתה מתכוון למנוע מעוול כמו העלאת הארנונה לאולפנים וחדרי חזרות מלחזור על עצמו?

    "העיריה צריכה להוקיר את אנשי היצירה, עליהם מבוססת התרבות, ולעזור להם לטפח את היצירה ולא לראות בהם רק עסק או יעד גבייה. לכן, יש לשנות את המצב הקיים בו אלפי אמנים בתל-אביב - יפו כורעים תחת מדיניות הקיפוח והניצול של רון חולדאי. עם בחירתי אפעל לשינוי מעמד האמנים בעיר לצורך תשלומי הארנונה, כך שיוגדר בחוק, שחור על גבי לבן, מהו בית עסק רגיל ומהו עסק העוסק ביצירה. בתוך הגדרה זו יוכנסו גם אולפנים וחדרי חזרות, אשר יחויבו בארנונה בשיעור מופחת".

    האם יוסדר סוף כל סוף מעמד נגני הרחוב בעיר?

    "התושבים והאמנים, כמו חלקים אחרים של האוכלוסייה בעיר, הם חלק בלתי נפרד מחיי התרבות של העיר. כמו בערים רבות בעולם, נגני הרחוב מהווים אפילו את אחד המפגשים הראשוניים עם התרבות המקומית וככאלו יש להם מקום של כבוד בעיר. לצדם, חיים התושבים אשר גם להם מקום כבוד בעיר. במקרים רבים האינטרס של שתי הקבוצות האלו מתחבר יחדיו, אולם במקרים אחרים ישנם חיכוכים.

    "לכן, העירייה בראשותי תפעל באמצעות שיתוף הציבור, ופעילות נגני הרחוב תוסדר בהתאם לעמדות התושבים והאמנים יחדיו, תוך בחינת הסדרים מסוג זה שכבר קיימים ופועלים בערים מרכזיות בעולם".

    בליברפול ייסדו מגורים זולים למוזיקאים ואמנים בחלקים מוזנחים של העיר. מה הסיכוי שנראה משהו כזה בתל אביב?

    "תמיכה בתרבות אינה רק העברה תקציבית נקודתית, היא גם הניסיון לטפח, לעודד ולהקשיב לאמנים, תושבים ובליינים והיא גם הניסיון להקל איתם. במסגרת זו אבחן את האפשרות לאפשר מגורים בחללי עבודה וסטודיו. דבר יעשה זה בהתבסס על מדיניות תרבות שתתרכז במזרח ובדרום העיר ותכלול השמשת נכסי עירייה והצעתם לאמנים למטרות מגורים ועבודה, כמו גם הרחבת החוק העירוני כך שיאפשר מוגרים בחללי עבודה, במטרה להקל על העול הכלכלי הכרוך בהחזקת שני נכסים, ועל מצוקת הדיור בעיר באופן כללי".

  • סיכום כנס Tune In Tel Aviv 2013: חלק ג

    לאחר האכזבה הצפויה ממשרדי התרבות והחוץ, הלכתי להוציא כעס על עיריית תל אביב בפנל האירוני "בנינו את העיר על רוקנרול", פנל על (חוסר) קידום המוזיקה של עיריית תל אביב.

    שלושת הפנליסטים היו "השגריר" והיועץ לראש העיר איתן שוורץ, בחור חביב בשם ליאור מאייר שעובד על השיווק הבינלאומי של תל אביב, ו-Becky Ayres גם היא ממארגני פסטיבל Liverpool Sound City. לאחר ההצגה העצמית הם פתחו את המיקרופון לשאלות מהקהל.

    שאלתי איך זה יכול להיות שעושים פנל כזה בעוד שעיריית תל אביב מתנכלת למוזיקאים, למשל דרך העלאת הארנונה לאולפנים וחדרי חזרות, שלא לדבר על לעשות משהו פרואקטיבי למענם. איתן מרח אותי יאיר לפיד סטייל. הוא טען שחשיבות התרבות והמוזיקה ברורה לכל מי שיושב בעירייה, ועדכן שבעקבות המחאה היא תשנה את קטגוריות הארנונה לאולפנים וחדרי חזרות רק ב-2014. מישהו יודע מה הם אמורים לעשות עד אז?

    גם מליאור מאייר לא הגיעה הישועה. שאלתי אותו מה הם עושים כדי לקדם את המיתוג של תל אביב כיעד מוזיקלי ולהביא עוד תיירים להופעות. הוא ענה שהמיתוג נבנה סביב דבר אחד - תל אביב כיעד של היי-טק וחדשנות טכנולוגית - וקיווה שהמוזיקה תהנה מהמיתוג בעקיפין. הוא הוסיף ודיבר על בעיות בהנגשת העיר. יש לטענתו 70(!) הופעות בכל יום בתל אביב ולאנשיו אין את הידע והיכולת להתמודד עם המידע. בינתיים הוא המליץ לאמנים לפרסם הופעות בעמוד פייסבוק לתיירים (לא ניתנה כתובת) ובאתר התיירות החדש של העיר. דיברתי איתו מחוץ לאולם והצעתי עזרה מהשטח.

    אני מקווה שנציגי העירייה הקשיבו לבקי הליברפולית. היא סיפרה על פרויקט Liverpool's Baltic Triangle, אזור מוזנח שהעירייה המירה בהצלחה אדירה למגורים זולים וחללים יצירתיים לאמנים. זו עיר שבנויה על רוקנרול. תמר קפסוטו, שדיברה מהלב על אטימות העירייה לנגני הרחוב, היתה פורחת שם. אפילו בחיפה עושים משהו דומה. אולי גם בתל אביב יש תקווה - ניצן הורוביץ פרסם סטטוסים שיש לעירייה עשרות מבנים נטושים שהוא מתכנן להשמיש לטובת התושבים.

    לסיבוב האחרון בחרתי בפנל על הרדיו הישראלי. רוב דיבורי הפנליסטים הכרזימטיים בוזבזו על התנגחות בתחנה הזאת שאין לנקוב בשמה (גלגלצ! מווה הה הה!). בוזבזו כי שמענו את אותן הטענות יותר מדי פעמים והן לא שינו דבר.

    הנציג של התחנה, דן דן מתיוק, היה ענייני וכנה. הוא נתן הסברים מדויקים כיצד הם עובדים - מפרידים בין שדרנים לעורכים, עושים ישיבות פלייליסט דמוקרטיות, וכו'. הוא טען שהתחנה עובדת עם שיטת הפלייליסט כדי שיהיה לה אופי מסויים. הופתעתי לשמוע שדווקא ב-88fm האהובה עלי יש מאגר של 7000 שירים מתוכו חייבים לשבץ 5 שירים בשעה.

    אמיר אשר, איש רדיו ותיק המרצה ומשדר כיום במרכז הבינתחומי, אמר כמה דברים חכמים. הוא טען שיש בעיה של רגולציה ברדיו הישראלי. יש לדעתו יותר מדי תחנות אזוריות שמתחרות על רייטינג או על כסף וצריך לאחד אותן ל-5 תחנות. הוא הוסיף והתלונן, בצדק, על חוסר החדשנות ברדיו הישראלי, וציטט סקר עדכני שהראה שהזמר האהוב עלי חיילי צה"ל הוא אריק איינשטיין. "אני רוצה לקום ולהרגיש שאני ב-2013", הוא סיכם.

    בשלב השאלות מוזיקאית שישבה בקהל תהתה אם שומעים בכלל אלבומים ששולחים לתחנות. שדרן אחר שישב בקהל שאל האם משדרים שירים מאלבומים שלא שוחררו כסינגלים. חברי הפנל הסכימו שזה בלתי אפשרי. אמיר ציין שרק ב-2011 יצאו 8 וחצי שנים של מוזיקה.

    יצאתי החוצה לבריזת אחר צהריים ושיחות חתרניות עם מוזיקאים ואנשי תרבות. ג'רמי, מארגן הכנס, בא לבקש את עזרתינו בחיסול בקבוקי בירה שנותרו יתומים. ברקע להקת Sawyer נתנה רוק סבנטיז מדרום ארצות הברית. הייתי גמור והלכתי הביתה.

  • סיכום כנס Tune In Tel Aviv 2013: חלק ב

    חזרתי למועדון השבלול אחרי הפסקת הצהריים. על הפרק - פנל ציידי כשרונות למועדונים ופסטיבלים.

    Malcolm Haynes הנחה את הפנל. כדאי להכיר את מלקולם. לא רק בגלל החולצה הצבעונית והרוח הקלילה שלו, אלא בגלל שהוא עובד בפסטיבל העל גלסטנברי. הוא אחראי על מתחמי האלקטרוני וההיפ הופ וצריך למצוא כל שנה 220 אמנים שיופיעו אצלו.

    לטענתו הוא בוחר 60% מהאמנים דרך סוכנים. את ה-40% הנותרים הוא בוחר לפי טעמו האישי, בין היתר מפניות ישירות של להקות ומנהלים. הוא הבטיח שאם תשלחו לו מייל או קטע לשמיעה הוא יחזור אליכם מתישהו, כי זו העבודה שלו. אני מאמין לו.

    מלקולם ממליץ ללהקות ישראליות לקחת סוכן, וכמובן לשיר באנגלית. כפי שסיפר לנו שחר ברטשטיין, גם לפי מלקולם כדאי ללהקות לעבור ולגור במדינה בה הן רוצות לפרוץ. הוא סיפר שהוא היה בכנס גם שנה שעברה, ומתוך 50 אמנים שהוא ראה 4 בלבד קיבלו ממנו פלטפורמה. עוד נקודות לשחר על החשיבות של שואוקייסים בארץ.

    הסתקרנתי לשמוע גם את David Pichilingi, ליברפולי גאה עם מבטא ראוי, ממארגני פסטיבל Liverpool Sound City. הפסטיבל נותן במה למוזיקאים חדשים מכל העולם במשך 3 ימים. הקהל בא בציפייה לראות שם את הדבר הבא. ברי המזל ראו בפסטיבל את Coldplay ו-Florence & The Machine לפני כולם.

    דיוויד סיפר על תהליך הקבלה לפסטיבל. להקות יכולות להרשם בחינם דרך אתר האינטרנט, או דרך ועדות ברחבי העולם. בניגוד לפסטיבלים אחרים, האמנים לא צריכים לשלם על ההרשמה. הם לא מקבלים תשלום על ההופעה אבל מקבלים שירותים נלווים, למשל בקליין (ציוד ועזרה טכנית), ובעיקר חשיפה אדירה.

    בפסטיבל האחרון נרשמו 7,500 להקות, מתוכן התקבלו רק 350. לפי איזה קרטריון? לפי דיוויד הסלקטורים שאלו את עצמם איזה מהלהקות מוכנות להופיע לפני אנשי התעשייה. כששאלתי אותו לגבי קבלה של להקות ישראליות, הוא אמר שזה קשה. לדבריו אפילו להקות מליברפול מתלוננות שהן לא מצליחות להתקבל.

    הפנל הרביעי על מדיניות הייצוא של מוזיקה ישראלית היה מאכזב כצפוי. נציגי משרד החוץ ומשרד התרבות מלמלו בעיקר תשובות דיפלומטיות שלא הצלחתי להבין. עם זאת, יש כמה דברים שנאמרו שם בבירור.

    רפאל גמזו ממשרד התרבות ביקר את הממסד בכנות מפתיעה. הוא טען שבעוד שלבריטניה יש את ה-British Council ולצרפת את ה-Institut Francais, לנו אין מוסד לקידום התרבות והמוזיקה הישראלית בעולם. הוא הוסיף שהכל קורה אצלינו לאט. למשל, רק בשנה שעברה עשו בפעם הראשונה שואוקייס לרוק ואינדי, מה שהכניס את הממשל לשוק.

    הילה אנגלהארד, נציגת קשתו"ם, עדכנה שיהיה שואוקייס של 20 להקות בסוף נובמבר. ההרשמה בעיצומה דרך הצוללת הצהובה. היא הזמינה אמנים ליצור איתה קשר אם הם צריכים עזרה בתקשורת עם גורמים מקומיים בחו"ל, כמו מועדונים ופסטיבלים. תעדכנו אותנו אם זה עבד.

  • תנו לנגן בשקט

    הלכתי לנגן עם חברים ביום שבת בחדר החזרות על שם ז'אן ז'אק. זה היה יום לפני עליית המע"מ. חשבתי שכבר התעללו מספיק באוכלוסיה החלשה, אך בעל המקום חשף, שכרגיל, מוזיקאים מקבלים פה יותר.

    עיריית תל אביב העלתה את הארנונה לאולפני הקלטות וחדרי חזרות כמעט פי 2.3 לפני כחודש. זה קרה בעקבות שינוי הסיווג הארנוני של אולפנים מ-"תעשייה ומלאכה" ל-"שירותים כללי". העירייה דרשה תשלום רטרואקטיבית מתחילת השנה.

    חוסר הצדק לא עבר בשתיקה. מוזיקאים ובעלי אולפנים הקימו קבוצת מחאה בפייסבוק בעקבות המהלך הפתאומי. בכתיבת שורות אלה הקבוצה מנתה מעל ל-5,000 וגרפה קונצנזוס נרחב. מוזיקאים כמו אביב גפן, ברי סחרוף, מארינה מקסימיליאן בלומין ועוד רבים העלו תמונות מחאה כשהם מחזיקים בשלט "תנו לנגן בשקט". כמובן שהבלוגוספירה נרתמה לעזרת המוזיקאים (יובל אראל, האפרכסת, וחדי אוזן). אפילו אקו"ם הצטרפו.

    השינוי הבירוקרטי הזה הרסני לסצינת המוזיקה בתל אביב. "לחדרי החזרות לא תהיה ברירה, אלא לגלגל את מחירי הארנונה החדשים בתוך המחיר לשעה של חדר החזרות או האולפן", אמר אייל שכטר, סולן להקת אבטיפוס. "התוצאה תהיה שמוזיקאים לא יוכלו לעמוד במחיר ויחפשו אלטרנטיבות. האלטרנטיבות הן מחוץ לתל אביב. חולון, למשל, רחוקה 10 דקות נסיעה מתל אביב". כפיר גוב מאולפני הכאוס פחות אופטימי. "אם עסקי המוזיקה בתל אביב יאלצו לסגור את דלתותיהם, זה יהיה הסוף ליצירת מוזיקה בארץ", הוא אמר.

    רציתי לרדת לתחתית הסיפור. מדוע שוב עשקו את המוזיקאים שבכל מקרה יוצרים פה נגד כל הסיכויים? ודווקא בתל אביב, בעיר שמדביקה על כל פוסטר סיסמאות של "תרבות" ו-"מוזיקה"?

    הכל התחיל מתביעה של מספרה. ב-30.6.09 מישל מרסייה הגיש תביעה ייצוגית נגד העירייה בטענה לאפליית בעלי מספרות בעיר. לדעתו גבו מהם ארנונה מוגזמת. ב-20.10.10 הוא זכה בתביעה שהתגלגלה עד בית המשפט העליון, וכך מספרות קומבנו בארנונה מופחתת במכת פטיש הצדק.

    איך לעזאזל מספרה קשורה למוזיקה ולחדרי חזרות? לפי העירייה "נקבעו מבחנים חדשים מחייבים להגדרת 'בית מלאכה': עסק ייחשב כ-בית מלאכה אם הוא נכנס להגדרה המילונית של "מלאכה", כגון סנדלר, חייט, נגר וכו'; וכן אם הוא עונה על תכלית ההקלה לבתי מלאכה שהיא סוציאלית בעיקרה ומטרתה לתת מענה לאותם בעלי מלאכה קטנים שנותנים שירות חיוני לציבור המתגוררים בשכונות המגורים בעיר, עסקים שהם פשוטים ונעדרי תחכום טכנולוגי (שמכונים בימינו low tech), ופוטנציאל מתח הרווחים שלהם קטן מאד. לפי מבחנים אלו אולפן הקלטה הוא עסק למתן שירותים ולא בית מלאכה".

    בקיצור, על פי העירייה אולפנים וחדרי חזרות רחוקים שנות אור מסנדלריות ולא נכנסים להגדרה המילונית של מלאכה, וזו ההגדרה שתופסת תודות למשפט של מישל מרסייה. ומה קרה שנזכרו פתאום, יותר משנתיים וחצי אחרי פסק הדין, להעלות את הארנונה? הסתבר שחדרי החזרות והאולפנים נזרקו בכוח בין כסאות הבירוקרטיה. על פי העירייה, תודות לאישור מיוחד משר הפנים והאוצר הם זכו להכלל בהגדרה כ-"בנינים שאינם משמשים למגורים" . ובנינים שאינם משמשים למגורים קורעים בארנונה.

    לא צריך בתי משפט כדי להבין שאולפנים הם לא סנדלריות, אבל חשוב להבין שהם לא מלאים בקוק וקטיפה. רובם קטנים וצנועים והוקמו על ידי מוזיקאים באיזורים המוזנחים של העיר. המחיר בחדר חזרות סטנדרטי עומד על כ-70 ש"ח לשעה. תקזזו שיפוצים, ציוד, מיסים, ועלויות שוטפת, ותגלו שפוטנציאל הרווח שלהם קטן מאוד. לא יכול להיות שהם יצטרכו לשלם ארנונה גבוהה בעוד שסטודיו לאמנות ואף בתי תוכנה זוכים להקלות.

    בעקבות המחאה, גלי צה"ל חשפו את הפרשה ומנכ"ל העירייה הבטיח להפגש עם נציגי האמנים כדי להקל עליהם. שאלתי את העירייה אם זה קרה. זו תגובתם: "מנכ"ל העירייה נפגש עם נציגי המוזיקאים ובעלי אולפני ההקלטות. לאור חשיבותם של אולפני ההקלטות וחדרי חזרות לתרבות בעיר, סוכם כי העירייה תקדם סעיף חיוב נפרד לאולפני הקלטות שיקל עליהם ויפתור את הנושא לשנים הבאות. במקביל, בוחנת העירייה כיצד להקל על תשלומי הארנונה שלהם כבר בשנה הנוכחית. יצוין כי העלאת הארנונה לאולפני הקלטות נעשתה בעקבות פסיקות של בית המשפט העליון והמחוזי המתייחסות לכלל העסקים המחויבים על פי תעריף נמוך יותר."

    אני מקווה לא רק שיפתרו כבר את העניין הספציפי הזה, אלא שיתחילו לתת כבוד למוזיקאים בחברה שלנו, ואולי, חס ושלום, אפילו ילכו לקראתם. למשל עם חוק מוזיקה.