פוסטים מתויגים עם deafheaven

  • 20 האלבומים הגדולים של 2015

    The Listener 120: Best Albums of 2015 by Idosius on Mixcloud

    למה צריך עוד סיכום של 2015? למי זה עוזר לקבל עוד שמות של להקות שבחיים לא שמעתם עליהם מאיזה בלוגר היפסטר? יש כבר מלא סיכומים ובקושי יש כוח לעבור כמו שצריך אפילו על אחד מהם! נכון. אבל את האלבומים שאהבתי השנה כמעט ולא ראיתי בכל הסיכומים האלה - בטח שלא במקומות מכובדים - כי בצד אחד של האינטרנט יש דירוגים שמייצגים את הקונצנזוס, בצד השני של האינטרנט יש דירוגים קיצוניים של אנשים ששומעים מוזיקה רק על קסטות, ובאמצע יש אותי. אני לא מחפש מוזיקה שתעשה לי נעים. אני מחפש מוזיקה שתאתגר אותי ושבכל זאת תנסה להיות קומוניקטיבית, מוזיקה שתהלך על הקרח הדק בין פופ לאוונגרד. אני מחפש מוזיקה של חיים ומוות עם משמעות, עם צלילים חלומיים, מוזיקה יותר אמנותית ועמוקה, מוזיקה שצריך לשבת ולשמוע כמה פעמים בשביל להתחבר אליה. אני יודע שיש עוד אנשים שם בחוץ עם טעם דומה. אני יודע שאנחנו מעטים, אבל אנחנו פה, והפוסט הזה מוקדש לנו: סיכום שנה במוזיקה בלי Tame Impala, בלי Unknown Mortal Orchestra ובלי Kendrick Lamar*. אני מקווה שתמצאו לפחות אלבום אחד ברשימה הזו שיעיף לכם את השכל, בין אם בהאזנה לתוכנית הסיכום שלי ברדיו הבינתחומי בלחיצת פליי למעלה או ברפרוף למטה. דאגתי אגב לקשר את הלא מוכר למוכר למען החברים הסחיפסטרים שלכם שעוד לא ראו את החושך.

    * הרשימה מסכמת אלבומים לועזים בלבד. יצאו אלבומים ישראלים מעולים ב-2015 וחלקם כבר כלולים בסיכום שעשיתי לאלבומי התשע"ה.

    A Place To Bury Strangers - Transfixiation

    20. A Place To Bury Strangers - Transfixiation

    ההרכב הכי רועש בניו יורק ואולי בעולם (שמעתי שהם רוצחים בלייב) חוזר עם אלבום רביעי שעדיין מושפע מאוד מ-Jesus & The Mary Chain אבל לוקח את הסאונד שלהם הלאה, למסקנה המתבקשת של מתיקות מחרישת אוזניים. מנהיג ההרכב Oliver Ackerman הוא גם מקים חברת Death By Audio שמייצרת אפקטים לגיטרה, והוא מנצל את הידע שלו בשביל לשגר התפרצויות של רעש בכל מיני צבעים.

    להיטים: "We've Come So Far", "Supermaster", Deeper"
    לחובבי: Jesus & Mary Chaing, Suicide, HEALTH

    Sleater-Kinney - No Cities to Love

    19. Sleater-Kinney - No Cities to Love

    הרכב הריוט גירררל מאולימפיה וושינגטון התקמבק ובגדול. אני אוהב את האנרגיה והגישה הרעננה שלהן לקומבו הישן של גיטרה-באס-תופים, ובהחלט יש להן כמה להיטים בתיק. אגב, הן החריבו את הבמה הראשית של פסטיבל פרימוורה בשמלות ועקבים, זמן קצר אחרי ההופעה של המלכה האם פאטי סמית'.

    להיטים: "New Wave", "No Cities To Love", "Price Tags"
    לחובבי: Hole, Sonic Youth, Nirvana

    The Charlatans - Modern Nature

    18. The Charlatans - Modern Nature

    החבורה המנצ'סטרית הזו גם התקמבקה השנה בכבוד עם האלבום ה-12, יצירה מאוד רגשית ומדויקת. מדהים שהם הצליחו להשלים את האלבום. מתופף ההרכב John Brooks נפטר בתחילת העבודה באולפן והשארלטנס בחרו להמשיך הלאה והקליטו את האלבום עם כמה מתופפים אורחים כמו Peter Salisbury מ-The Verve, Stephen Morris מ-New Order וגם Gabriel Gurnsey מ-Factory Floor. חברי ההרכב הרגילים גם מתפקדים מעולה, במיוחד סולן הלהקה Tim Burgess ששר בקול חם וצלול.

    להיטים: "Come Home Baby", "Talking In Tones", "Let The Good Times Be Never Ending"
    לחובבי: New Order, Stone Roses, Oasis

    Ash - Kablammo!

    17. Ash - Kablammo!

    "Ash?!.. Ash!" הגיבה ידידה בפייסבוק כששידרתי אותם בתכנית. או שהספקתם לשכוח מהטריו הצפון אירי הזה או שעוד לא נולדתם כש-"Girl From Mars" היה להיט MTV וסולן הלהקה Tim Wheeler היה נער פוסטר בראש 1. "Kablammo!" הוא האלבום השביעי של ההרכב אחרי הפסקה של שמונה שנים, ומסתבר שבזמן הזה הם צברו יופי של השראה לשירים גדולים עם פזמונים סוחפים, מסרף רוק פיקסיזי ועד לבלאדות עם כינורות.

    להיטים: "Moondust", "Machinery", "Coocoon"
    לחובבי: Pixies, Nirvana, Supergrass

    Slaves - Are You Satisfied

    16. Slaves - Are You Satisfied?

    אלילי הרוק Royal Blood היו צמד השנה שלי ב-2014, והשנה אלה הם הפאנקיסטים החצופים Slaves. קחו את שני האנגלים הכי אנגליים שאתם יכולים לחשוב עליהם, לבנים ומכוערים כאלה עם בעיות התנהגות ואלכוהוליזם קשה. תנו לאחד גיטרה חשמלים עם דיסטורשן, לזה שיודע לשיר תנו תופים, וקיבלתם את סלייבס: הרכב שלוקח בכיף את הPאנק הבריטי מהסבנטיז ומחייה אותו מחדש עם קריצה לדור הסמארטפון.

    להיטים: "Do Something", "Hey", "Cheer Up London"
    לחובבי: Sex Pistols, The Clash, The Buzzcocks

    Pinkshinyultrablast - Everything Else Matters

    15. Pinkshinyultrablast - Everything Else Matters

    השוגייז יצא אולי מבריטניה ונחגג בארה"ב, אבל אחת מהלהקות הז׳אנר הטובות של השנה מגיעות בכלל מסנט פטרסבורג ברוסיה. פינקשייני יוצרים פה שוגייז שמושפע מהמקורות המוקדמים שלו פלוס כמה הפתעות. בזמן שהזמרת שלהם, Lyubov Soloveva, מלחששת במתיקות כמו Elizabeth Fraser מה-Cocteau Twins, הגיטריסט Roman Parinov מנגן ליינים כמו The Edge, כאילו לא הגיעו לרוסיה תקליטים של U2 אחרי 1988. המאסטרו Rustam Izmailov מייצר צלילים חורפיים על הקלידים וחטיבת הקצב של ההרכב מנגנת גרוב קופצני, כך שהבהייה בנעליים עלולה להסתיים בריקוד.

    להיטים: "Holy Forest", "Uma", "Glitter"
    לחובבי: Cocteau Twins, U2, Foals

    Deafheaven - New Bermuda

    14. Deafheaven - New Bermuda

    עד שהבנתי ש-"Sunbather" של דפהאבן הוא אלבום ניאו-קלאסי חבורת הבלאקרים הזו מסן פרנסיסקו הפגיזה את "New Bermuda". ההרכב השיל את האלמנטים השוגייזים/פוסט-רוקים מהמוזיקה ולקח פנייה ימינה יותר עמוק אל תוך המטאל, עם אקסטרה ריפים הירואים מהגיטריסט Kerry McCoy בזמן שהסולן George Clarke צווח ישירות מגרונו של השטן והמתופף Daniel Tracy דוהר במהירות האור. מדי פעם הם מביאים אותה בטוויסטים מפתיעים ששוברים את הבלאק מטאל ומנגישים אותו לקהל חדש, למשל בסוף השיר "Gifts for the Earth" שסוגר את האלבום בקטע בריטפופי תחת השפעה כבדה של אואזיס. כן, קראתם נכון: היפסטרים שסוגדים לאדון האפל ומושפעים מאואזיס הם נושאי הלפיד של המטאל. אגב, המאזין איתי שומרי כתב ביקורת מעולה לאלבום וגם סיכום ברוטאלי של המטאל מ-2015.

    להיטים: "Gifts for the Earth", "Brought to the Water", "Luna"
    לחובבי: Pantera, Mogwai, Dream Theater

    HEALTH - DEATH MAGIC

    13. HEALTH - DEATH MAGIC

    Depeche Mode חזרו למודה: גם ה-Editors וגם HEALTH הוציאו השנה אלבומים רדופי סינתים אפלים לאנשים שרוקדים עם דמעות בעיניים. לפחות במקרה של הלת' היו לזה רמזים מאז "DIE SLOW" שחיבר בין הנויז-רוק המסורתי שלהם לדיסקו טכנואידי. הם המשיכו את הווייב עד כדי כך שעכשיו הסולן שלהם נשמע כמו Neil Tennant מהפט שופ בויז וההרכב מנגן סינת'פופ אדג'י שיחזיר את כל הפריקים לחדר הדארק אייטיז באזימוט. הרגשתי כאילו שאני ברייב של פאנקיסטים כשראיתי אותם בפרימוורה.

    להיטים: "STONE FIST", "MEN TODAY", "LIFE"
    לחובבי: Depeche Mode, Human League, Kraftwerk

    Ringo Deathstarr - Pure Mood

    12. Ringo Deathstarr - Pure Mood

    השוגייזרים הטקסנים שחררו את "Pure Mood" רק לפני חודש והוא כבר מאוד התחבב עלי. יש להם נעליים הרבה יותר שוות לבהות בהם מהקולגות. הכתיבה שלהם הרבה יותר חזקה והם שרים יותר יפה ומנגנים יותר טוב מהרכב האינדי הממוצע כולל שרדינג על הבאס, תופי ענק, וסולואי גיטרה. הם משלבים את החלומיות שלהם עם הישירות של ה-Pאנק, הרוק והמטאל ומדלגים בקלילות והומור עצמי מעל הקלישאות.

    להיטים: "Guilt", "Heavy Metal Suicide", "Freesbe"
    לחובבי: My Bloody Valentine, Sonic Youth, Smashing Pumpkins

    Cheatahs - Mythologies

    11. Cheatahs - Mythologies

    אלבום הבכורה של צ'יטאז היה אלבום השנה שלי ל-2014. בזמן שהמשכתי לשמוע אותו בלופים הלהקה עבדה קשה ושחררה שני EP-ים מסקרנים ("Sunne", "Murasaki") ששברו הצידה מהרוק של אלבום הבכורה. כשראיינתי את הלהקה הם סיפרו שדווקא היה להם יותר זמן לעבוד על האלבום השני, "Mythologies", ואחרי שאשמע אותו אבין לאן הם הלכו עם האי פים האקלקטים האלה. עכשיו זה לגמרי מובן. הלהקה החלישה את פדאלי הדיסטורשן לטובת מחוזות יותר פסיכדליים, כמעט אלקטרונים. התוצאה אמנם יותר אסתטית, אך פחות טעונה רגשית לדעתי מאלבום הבכורה. עדיין יש פה ושם קטעים יפים ואני נותן לצ'יטאז נקודות בונוס כי הם מעזים להיות אמנותיים ולחקור צלילים חדשים, תכונה שמשותפת לכמה מהלהקות האהובות עלי אי פעם.

    להיטים: "Murasaki", "Signs To Lorelei", "Channel View"
    לחובבי: Ride, Doves, Radiohead

    No Joy - More Faithful

    10. No Joy - More Faithful

    האלבום המענג הזה כמעט ועבר לי ליד האוזניים. הורדתי אותו כי נו ג'וי היו בטור עם צ'יטאז. לא התרשמתי ממנו בשמיעה ראשונית, אך שיריו עלו לי מדי פעם בשאפל והדליקו אותי מפעם לפעם. הם די מגוונים ובכל זאת יש בהם איזושהי אחידות. יש להם ניחוחות של שוגייז, לפעמים יותר על הצד השקט ולפעמים הרועש, אך בהפקה ועיבודים לא שגרתיים (ההרכב הקליט את האלבום בקוסטה ריקה) ועם ההרמוניות המכושפות של מובילות ההרכב Jasmine White-Glutz ו-Laura Lloyd. אני שמח שהשארתי אותו באייפון.

    להיטים: "Moon in my Mouth", "I Am An Eye Machine", "Burial in Twos"
    לחובבי: Lush, My Bloody Valentine, Cocteau Twins

    FIDLAR - Too

    9. FIDLAR - Too

    אחרי אלבום בכורה חזק שהושפע מאלכוהול וסמים קשים וסקייטבורדינג, סולן הרכב הגאראג'-פופ-פאנק Zac Carper הלך לריהאב וחזר כדי לספר לנו שהחיים מחורבנים כשאתה פיכח ושבסופו של דבר כל מה שהוא רוצה זה עוד קצת כסף ואהבה. "Too" פחות הדוק מהראשון של פידלאר, אבל בהחלט שומעים את הלהקה מתבגרת מהתיכון לקולג' איפה שהם מתנסים עם שירים אקוסטיים והפקות ביטלסיות ואפילו את קליפ השנה לשיר "40 oz. On Repeat" (זוז הצידה דרייק).

    להיטים: "Why Generation", "Stupid Decisions", "40 oz. On Repeat"
    לחובבי: Green Day, Blink 182, Iggy Pop & The Stooges

    The Cribs - For All My Sisters

    8. The Cribs - For All My Sisters

    לכבוד אלבומה השישי להקת האחים מווייקפילד גייסה לעמדת ההפקה את Ric Ocasek, איש ה-Cars שהפיק גם את Weezer. אחרי האלבום העייף משהו לטעמי "In the Belly of the Brazen Bull", והסטוץ' עם Johnny Marr ב-"Ignore the Ignorant", אוצ'סק מחזיר את הקריבס בחזרה לשורשי האינדי רוק שלהם עם אקסטרה פאנץ' והמנונים מתוסכלים על לבבות שבורים.

    להיטים: "Different Angle", "Finally Free", "Simple Story"
    לחובבי: Weezer, Libertines, The Replacements

    Wolf Alice - My Love Is Cool

    7. Wolf Alice - My Love Is Cool

    שנת 2015 היתה שנת הפריצה של רביעיית האינדי רוק הלונדונית וולף אליס. זה אלבום קצת מבלבל: השירים שלו די אקלקטיים והעדינות שלהם יכולה לשלוח את המאזין ללחוץ "נקסט" בקלות. אבל אם מתמידים, מגלים חגיגה של רוק אלטרנטיבי בדגם עדכני. מה שבאמת עושה את האלבום זה רומה של סולנית ההרכב Ellie Roswell שנעה בין קוּליות שוגייזית לנערת רוק. קל להזדהות איתה, והיא מאפשרת ללהקה לייצר להיטי גלגלצ ועדיין להיות אהובה על ילדי האינדי.

    להיטים: "Bros", "Lisbon", "Fluffy"
    לחובבי: Garbage, Yeah Yeah Yeahs, Daughter

    Vennart - The Demon Joke

    6. Vennart - The Demon Joke

    האיש הצנוע הזה ממנצ'סטר, לשעבר מנהיג הרכב הקאלט Oceansize, הראה לעולם איך סולני רוק עכשוויים צריכים לשיר לנו סולו. קודם כל יש מטען רגשי גדול מאחורי האלבום, על שם הניסיון של וונארט להיות ג'וקר ולהצחיק את אביו בזמן שהוא גסס. וונארט שולט בבלאדות במקצבים אסימטריים וגם בקטעי רוק שעירים ומציג שדרוג רציני ביכולות הווקאליות שלו ועבודת גיטרות חכמה. יש מאחורי וונארט הרכב של תותחים, למעשה 60% מחברי אושנסייז תודות לעבודה משותפת עם Steve Durose ו-Gambler. המתופף שלו Dean "Denzel" Parsons אולי לא היה באושנסייז אבל גם הוא תותח.

    להיטים: "Operate", "Infatuate", "The Demon Joke"
    לחובבי: Radiohead, Elbow, Porcupine Tree

    Gaz Coombes - Matador

    5. Gaz Coombes - Matador

    סינגרים/סונגרייטרים בדרך כלל מרדימים אותי, אבל מר גאז קומבס, סולן להקת Supergrass לשעבר (הם התפרקו), הפך את הנוסחה על הראש. הקול שלו מלא בנשמה ובכנות, עד כדי כך שפשוט בא לי לחבק אותו כשהוא צועק "There's panic in my heart" בשיר "Detroit". הוא כתב שירים מבריקים עם עיבודים לא צפויים, כולל השפעות מעודנות ממקצבי דאבסטפ וסינתיסייזרים קראוטרוקים. אפילו הגיטרה האקוסטית שלו נשמעת לי מרעננת. לא ברור לי למה לכל הרוחות האלבום הזה לא הגיע ליותר אוזניים לעומת האלבום הנחגג של הקולגה הבריטפופית המפורסמת מהשנה שעברה (ראה "לחובבי").

    להיטים: "Detroit", "Matador", "The English Ruse"
    לחובבי: Damon Albarn, Elbow, Badly Drawn Boy

    Girl Band - Holding Hands With Jamie

    4. Girl Band - Holding Hands With Jamie

    מה קורה כשמעריצי The Fall לוקחים אמדי במסיבת טכנו? רוקדים עם טירוף בעיניים ומקימים להקה כמו Girl Band. הרביעייה האירית הזו הוציאה את האלבום עם הצלילים הכי חדשניים ששמעתי השנה: שילוב בין נויז להרמה, גיטרות חורקות ובאס פתלתל ומתופף על מטרונום שמגבים את הליריקה השבורה של הסולן Dara Kiely שהוא כתב בעקבות התמוטטות עצבים מה שגורם לו לצעוק דברים אבסורדיים מהמרחק כמו "נוטלה! נוטלה! נוטלה!". אם ההפקה היתה קצת יותר גרנדיוזית והיו פחות פילרים זה היה יכול להיות בקלות אלבום השנה שלי, בטח אם האנרגיות שלו היו מגיעות לטירוף של הביצועים החיים של ההרכב. סמנו אותם במארקר צהוב זוהר - הם עוד ימשיכו להחריש אותנו בהנאה.

    להיטים: "Pears for Lunch", "Paul", "Fucking Butter"
    לחובבי: The Fall, Nirvana, Pixies

    Evans The Death - Expect Delays

    3. Evans The Death - Expect Delays

    מבחינתי להקות שצולחות את משבר האלבום השני צריכות לקבל עמוד שער בידיעות אחרונות עם כותרת ענק בצבע אדום, אבל פה בעולם האמיתי אף אחד לא דיבר על האלבום המדהים "Expect Delays" של Evans The Death. אני מעריץ אותם עוד מאלבום הבכורה שיצא ב-2012. הוא הציג להקה צעירה מלונדון עם חוש חינני לפופ גיטרות ואת הסולנית Katherine Whitaker ששרה עם מבטא בריטי מקסים על הצרות של להיות צעיר ובודד בבירת אנגליה (אגב, נתקלתי בה במקריות מוחלטת מברמנת בפאב לונדוני לפני שלוש שנים). חברי הלהקה הספיקו לחוות מאז משברים במערכות יחסים ועוני, כך שכבר מההתחלה "Expect Delays" מכין אותנו לחשבון נפש נוקב כשקת'רין צועקת "I'll never be anyone else" בשיר "Intrinsic Grey" - הסוף דווקא מלא בחמלה עצמית עם השיר "Don't Beat Yourself Up". המוזיקה של אוונס נעה בין הסמית'ס לפאוור פופ עם המון מלודיה חרוכה. הגיטריסט Dan Moss הוא המוח מאחורי ההרכב והוא מתנסה פה בהצלחה בקולות רקע וגם מציג עבודת גיטרות מבריקה, מעין ג'וני מארר על אמפטמינים. "Expect Delays" הוא ה-"Pinkerton" של זמנינו: אלבום שאף אחד לא מעריך כרגע אך יקבל ציון מושלם מפיצ'פורק עוד איזה 10 שנים.

    להיטים: "Sledgehammer", "Bad Year", "Just 60,000 More Days 'Til I Die"
    לחובבי: The Smiths, Elastica, The Cranberries

    Title Fight - Hyperview

    2. Title Fight - Hyperview

    אלבום השוגייז הכי טוב של השנה הוקלט בכלל על ידי להקת Pאנק. קוראים להם טייטל פייט. הם קיימים כבר יותר מעשר שנים, והם מעיירת השומקום Kingston פנסילבניה. טייטל פייט רצו לעשות אלבום כבד לטענתם, אבל כשהם הגיעו לאולפן הם החליטו ללכת דווקא על שירים אחרים שהושפעו מ-Dinosaur Jr והביץ' בויז. התוצאה היא "Hyperview": יצירה נקייה ומינימליסטית שמשלבת בין כעס לחלומות, בין ייאוש לתקווה, סוג של שער בין ממדי לאוטופיה מופלאה (כמו שכנראה רואים על העטיפה). האלבום מבקש כבר בתחילתו לפתוח דף חדש עם השיר "Murder Your Memory", אך פוריטני הפאנק נטרו טינה וזרקו להרכב פתקים נבזיים בהופעות כגון "אתם הלהקה הכי פאקינג גרועה ששילמתי בשביל לראות אי פעם". אני רוצה לזרוק להם מכתבי תודה על איך ש-"Hyperview" פתח לי את הדמיון ועזר לי לעבור את השנה הזו בשלום.

    להיטים: "Murder Your Memory", "Chlorine", "Your Pain is Mine Now"
    לחובבי: Slowdive, The Smiths, My Bloody Valentine

    Viet Cong - Viet Cong

    1. Viet Cong - Viet Cong

    אני רוצה לשכנע אתכם שאלבום הבכורה של Viet Cong הוא האלבום הכי טוב שיצא השנה, מעבר לטעם הסובייקטיבי שלי. יש לי חתיכת קייס. נכון, זה אלבום פוסט-Pאנק, אבל תשכחו מעוד חקיינית אינטרפול וג'וי דיוויז'ן - וייט קונג הם הדבר האמיתי: חבורה של קנדים אפלים מעיר הנפט Calgary, יוצאי הרכב הארט-רוק Women ששרים על האבסורד הקיומי, על חוסר המשמעות, על המוות. יש באלבום הזה רק שבעה קטעים אבל כל אחד מהם ממיס את השכל בצורה אחרת: החל מ-"Newspaper Spoons", מנטרה על רקע תיפוף מכאני בו סולן ההרכב Matthew Flegel רוטן בקול חמוץ על המציאות של ימינו: "Writhing, violence, essentially without distortion"; דרך "March of Progress", מיני אופרה בשלושה חלקים שהולכת בחכמה על הקו הדק בין מחזוריות לכאוס עם עבודת תיפוף אובססיבית של Mike Wallace; עם "Continental Shelf", "הלהיט" שמתחלף בין צלילי סיקסטיז לגיטרות 12 מיתרים שמזמזמות כמו דבורים; והכל מסתיים בסאגת פרוג פרוע באורך 11 דקות עם השם הקצר והקולע "Death". זה אלבום מושחז שמתפתל ככל שמאזינים לו. הקטעים לוקחים תפניות לא צפויות והפקת הלואו-פיי רק תורמת למסתורין, כאילו שמדובר בלהקת ניו ווייב ממזרח גרמניה שהקליטה אלבום נדיר על צוללת גרעינית בים הכספי. גם אותם ראיתי השנה בהופעה (הקוף הזה הלך לגן עדן) וזו היתה חוויה אינטנסיבית וחשופה, סוג של טקס פגאני. אני מת לשמוע מה יקרה איתם הלאה. בינתיים הלהקה הולכת לשנות את שמה מכיוון שהוא פוגעני לקהילה הויטנאמית.

    להיטים: הכל
    לחובבי: Public Image Ltd, Interpol, David Bowie

    גם האלבומים האהובים עליכם לא נכנסו למקום ראוי בדירוגים? שתפו אותנו בתגובות!

  • סיכום השנה במטאל 2015

    את הפוסט הבא מומלץ שלא לקרוא בין שתיים לארבע: איתי שומרי מסכם את 2015 במטאל וזאת היתה חתיכת שנה מהגיהנום.

    אתחיל מהסוף: 2015 היתה שנה נהדרת למטאל. זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שבחצי העשור האחרון הוא חווה פריחה מחודשת על שלל רבדיו וסגנונותיו השונים. נראה שהמטאל הגיע השנה לשיאים חדשים בניגוד לגסיסתו של הרוק, רחמינא ליצלן.

    מה שכל כך קסום בז'אנר הזה, היא העובדה שהוא אף פעם לא נח על זרי הדפנה וממשיך לדחוף את עצמו לגבולות חדשים. פריחת היצירתיות המחודשת בחצי העשור האחרון רוממה מן המתים סגנונות שכוחים כמו הדום והסטונר מטאל, נתנה דרור לסגנונות חדשים כמו הבלאקגייז, ונדמה שההתרחשות המוזיקלית במעמקי השאול רחבה מתמיד. בין הלהקות מתרחשת מעין תחרות נסתרת שמטרתה לקחת את המוזיקה אל עבר הקיצון, ככל שניתן, להיות הלהקה האפלה ביותר, הכבדה ביותר, המרגשת ביותר, היצירתית ביותר, הטובה ביותר.

    נקודת ציון נוספת שניתן לזקוף לזכות המטאל ב-2015, היא החותמת הרשמית שנתנה השנה החולפת לשינוי המגדרי בז'אנר. חלק נרחב מן היצירות הטובות ביותר השנה אוישו על ידי קולות נשיים עוצמתיים. המטאל, שעברו ה-"הו-כה-גברי" ידוע לכל, חווה בשנים האחרונות מהפכה של ממש. נדמה שאחת הדרכים של המטאל להתאים עצמו בצורה כל כך טובה למציאות העכשווית טמונה בנכונות שלו לוותר על מאפיינים קדומים ולזנוח בין היתר את היותו ז'אנר מצ'ואיסטי. עובדה זו לא רק מתבטאת בהצטרפות רחבה של נשים אל המשחק, אלא גם על ידי היתר שימוש בתובנות רגשיות בתוך המוזיקה עם הסתכלות פנימית בליריקה של השירים על חשבון מבט חיצוני ומבקר אל עבר העולם שבחוץ. אנחנו בעיצומה של מהפכה, שבה הפסיק המטאל להיות נחלתם של יחידי סגולה ומצא את דרכו אל לב הקונצנזוס המוזיקלי עם נציגות בסיכומי השנה של המגזינים והבלוגים הנחשבים ביותר בעולם המוזיקה כגון Pitchfork, SPIN ו-Stereogum.

    בונוס: קין והבל 90210 - וידאודרום

    לא הרגיש לי נכון לדרג את קין והבל ברשימה הנ"ל. הכוח שלהם טמון בחתרנות בתוך הסצנה הישראלית ולשפוט אותם כלפי חוץ זה לעשות להם עוול. אלבומם האחרון שיצא בתחילת השנה שעברה הוא קאלט מיידי, מסע קצר וצולב של שגעון חושים. אלבום מטאל לפרצוף שבעוד שנים ייזכר כאבן דרך. ריספקט!

    1. Myrkur - M

    פרוייקט הבלאק מטאל של מירקור, מאייש את המקום הפותח ברשימה שלנו, וגם את תואר האלבום השנוי במחלוקת של השנה. זהו אלבום פולק סקנדינבי עם אלמנטים של בלאק מטאל ושוגייז. מירקור היא Amalie Bruun, מוזיקאית ודוגמנית דנית, שבאמתחתה מספר פרוייקטים מוזיקליים שונים, הרחוקים כולם שנות אור מהאג'נדה המאפיינת את עולמו הקודר של הבלאק מטאל. הלייבל האמריקאי Relapse Records הוביל מהלך יחסי ציבור רחב בכדי לקדם את מירקור ולמתג אותה כנערת בלאק מטאל סקנדינבית אותנטית - מה שהיא לא. נדמה שמעריצי המטאל ההדוקים בוחרים אחת לשנה אלבום להיטפל אליו ולהקריב אותו קורבן לאלוהי המטאל שלהם, יהיו אשר יהיו. השנה נפל הפור על אלבומה של מירקור. ההתעקשות המיותרת לייצר באז ומסתורין סביב מירקור, בטענה שהיא בחורה אלמונית מיערות סקנדינביה, היתה טעות פטאלית בעולם הדיגיטלי של זמננו. זהותה של מירקור כאמילי ברון נחשפה מהר מאד, וקליפים שלה בפרסומות אופנה ואפילו הופעה כניצבת בקליפ של Lonely Island צצו ברשת ופגעו קשות באמינות שלה כ-"מטאליסטית אמיתית". נדמה שהאלבום הלך לאיבוד בתוך המלחמה על האותנטיות של מירקור, שהפכה למושא לעג בקרב הפנאטים של המטאל. לעומת זאת, באתרי המוזיקה המובילים שיבחו את אלבומה של מירקור, עובדה שבהחלט תרמה להקצנת קיטוב הדעות לגביה. בשורה התחתונה,. מדובר בהאזנה חביבה, והוא ראוי למקומו ברשימה כי לא כל יום אלבום בלאק מטאל מככב בכותרות של עולם המוזיקה.

    1. VII - Sturm Und Drang - Lamb Of God

    אם יש להקה שלא חשבתי שתופיע ברשימה הזו, זו לאמב אוף גאד. נדמה שבשנים האחרונות להקת הגרוב מטאל האמריקאית איבדה כיוון והתעקשה לחקור מחוזות כבדים ות'ראשיים יותר. באלבומה האחרון מ-2012, "Resolution", היא זנחה כמעט את כל המאפיינים הגרוביים שלה שהפכו אותה לענקית מטאל והתוצאה היתה משעממת לחלוטין. לאמב אוף גאד חזתה איך להקות קטנטנות מלייבלים עצמאים עוקפות אותה בסיבוב בשעה שהיא עסוקה בחיפוש עצמי. נדמה שללאמב אוף גאד נמאס לרדוף אחרי החלום להיות להקה רועשת וחתרנית. הם הרי מגה הרכב במונחי מטאל, תקציבי ענק מלווים את הפקותיהם, והם המופע המרכזי בכל פסטיבל רוק שהם מגיעים אליו. נדמה שאלבומם האחרון והשביעי במספר הוא אלבומם הפשוט ביותר מזה עשור, ובהחלט אחד הטובים בקריירה הענפה של הלהקה. הלהקה חזרה לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב - גרוב חזק ולא מתפשר. בשילוב של המון איפוק, הן בהפקה והן בנגינה, חברי ההרכב ייצרו את כמה מהקטעים היותר טובים שלהם. סולן הלהקה,Randy Blythe, אף מתנסה בשירה נקייה לראשונה בחלק מהקטעים באלבום, וזה נשמע נהדר. הם כבר לא מנסים להיות הכי מעניינים וחדשניים. הם הבינו שהם לא יכולים להתחרות בתשוקה של להקה צעירה ואנונימית, אז הם פשוט לקחו את זה באיזי, וזה עובד יופי. בגזרת הטקסטים, בליית, מספק כמה מהשירים האפלים ביותר שידעה הלהקה. הפעם כשהוא שר: "ידיי צבועות באדום, העתיד שלי צבוע בשחור, אני לא מצליח לזהות את עצמי, אני הופך למישהו אחר" אנחנו אשכרה מאמינים לו - ב-2012 מעריץ של הלהקה קפץ על הבמה ובליית דחף אותו אל מותו. נראה שהייאוש נעשה יותר נוח.

    1. Royal Thunder - Crooked Doors

    רויאל ת'נדר הם לא להקת מטאל - הסאונד שלהם מזכיר יותר רוק מאוד מלודי משנות ה-90 ששואב השראה מסטונר רוק. למרות זאת, הם מתגאים בכל האלמנטים המהותיים של הז'אנר: עוצמה, רגש ונוכחות. השירים שלהם לא מתפשרים ומספקים אנרגיה מצוינת. הסולנית/בסיסטית מלני פרסונז מנהיגה את הלהקה, והיא פרונטמנית בחסד. באלבומם השני, "Crooked Doors", מסתתר "Time Machine" שהוא אחד משירי השנה שלי עם למעלה משבע דקות של רוק עוצמתי ומדבק, ליריקה אפלה ולהקה אחת בדרך למעלה.

    1. Liturgy - The Ark Work

    ליטורג'י, להקת הבלאק מטאל מברוקלין, עשתה לעצמה שם ככזאת שמצפצפת על החוקים הלא כתובים של המטאל, ובאלבומם האחרון הם הלכו עם המאפיין הזה הכי רחוק שאפשר. אלבומם החדש נשמע לפרקים מסוימים כאילו הם מנגנים על גיטרות ותופים דרך גיים-בוי שבור. אחד מהמאפיינים הייחודיים באלבום הזה, בשונה מרוב אלבומי הבלאק מטאל, הוא הקולות הנקיים שנשמעים לפעמים קצת כמו רובוט רדוף שדים. כן כן, אותן צרחות אשר מזוהות עם הז'אנר לא קיימות כאן. חלק מהמלודיות מרהיבות ביופיין, אך מעיב עליהן מעטה הפקתי שמרגיש זול באופן מכוון, אבל הרעיון מאחורי הגישה ההפקתית הזו מתיישב היטב עם רוח הבלאק מטאל שדוגלת בלקחת משהו יפה ולהרוס אותו. האלבום מרגיש כאילו לקחו מטאל והעבירו אותו במאיץ חלקיקים איפה שהוא התפרק ליסודותיו והורכב מחדש בצורה לא מושלמת. זהו באג במערכת של עולם המטאל - או שהתעלמת ממנו לחלוטין, או שנתת לו להשתלט עליך.

    1. Leviathan - Scar Sighted

    פרויקט הסולו של Jeff "Wrest" Withead רץ כבר מאז 1998. הקריירה של וורסט ידעה עליות ומורדות, אך הוא תמיד נשאר דמות מפתח בעולם הבלאק מטאל האמריקאי. אלבומו האחרון, "Scar Sighted", הוא אחד מהאלבומים הכבדים והזדוניים ביותר שיצאו ב-2015. כל כך הרבה רגשות מתערבבים בגוף כשהמוזיקה של לוויתן מנסרת את הרמקולים עם שירים ארוכים ועמוסים בטוויסטים. נראה שוורסט אגר המון רעיונות במהלך השנים מאז אלבומו הקודם מ-2011 והוא מפגיז אותם מתחילתו ועד סופו של "Scar Sighted" ללא רחמים. ההפקה מצוינת ועשירה, ומדי פעם מלודיה מתוקה מוצאת את דרכה בתוך כל הכאוס הזה. זהו סרט האימה הכי טוב שתראו השנה.

    1. Cattle Decapitation - The Anthropocene Extinction

    להקת הדת'גריינד הוותיקה קאטל דיקפיטיישן חוגגת אוטוטו 20 שנה של פעילות ונראה שהאש עדיין בוערת בהם חזק. דת'גריינד הוא סגנון כבד ביותר עם קולות מצווחים, תופים מרסקים והמון שינויים תוך כדי תנועה. קאטל דיקפיטיישן מצליחים לכתוב שירים קליטים ומהנים בתוך כל הבלאגן המאורגן הזה. סולן הלהקה,Travis Ryan, מציג את אחד הקולות הכי טובים בתעשייה. הגראולינג שלו יכול להביך את השטן, והוא נשמע לוהט גם כשהוא שר נקי מדי פעם.

    1. False - Untitled

    אלבום ראשון לשישיית הבלאק מטאל ממיניאפוליס, שמושכת תשומת לב מאז הוצאת איפי הבכורה שלה ב-2012. פולס הם דוגמה מצויינת להשפעה הנשית במטאל של 2015. את ההרכב מובילה סולנית בשם רייצ'ל ששם משפחתה לא ידוע וכך גם פרטים נוספים עליה או על חברי הלהקה. הסיבה לכך היא החלטה להקתית להמעיט בראיונות ובחשיפת פרטים, כיאה לתרבות הבלאק מטאל. זהו אלבום בלאק צעיר ומלא באנרגיה, שעל אף האגרסיביות הבלתי מתפשרת שלו מעניק גישה מעניינת מאוד למלודיה.

    1. Tau Cross - Tau Cross

    לרוב אני סולד מסופרגרופים. זה תמיד מרגיש לי כאילו הם חבורה של מוזיקאים מזדקנים ששולחת פקס לחברת תקליטים ומחפשת למשוך תשומת לב תקשורתית על ידי איחוד עם כמה מוזיקאים אחרים, וככה לעשות עוד כמה ג'ובות על הדרך בקריירה הדועכת שלהם. אבל מדי פעם מגיח הרכב ששווה להאזין לו. כששארית הרכבי Misery, Vovoid ו-Ambiex הקימו את טאו קרוס זאת היתה החלטה של תשוקה לעשות משהו אמיתי אחד אחרון. התוצאה היא הרכב מטאל Pאנק אפל, אם תרצו הגרסה השטנית יותר של Killing Joke - שגם להם היה אחלה קאמבק השנה.

    1. Mgla - Exercises in Futility

    אם חושבים על זה, פולין היא המקום המושלם להפיק בו אלבום מטאל. ההיסטוריה האפלה, הקור המקפיא בחורף, וכמובן, העצבים הפולנים מספקים מצע מעניין למטאל (תשאלו את אמא שלי). מגלה היא חוד החנית של המטאל הפולני. הלהקה מקרקוב פועלת משנת 2000 וקבעה עם אלבומה השלישי רף חדש עבור תרבות המטאל המקומית. כבר משם האלבום "Exercises in Futility" ניתן להבין שמגלה מתעלים מעל לרמה הממוצעת של הטקסטים העצובים בבלאק. הסולן/גיטריסט,Mikołaj "M." Żentara, הוא כותב מחונן, והטקסטים שלו אירוניים ועוקצניים - המשפט הראשון באלבום, "האמת הגדולה היא שאין אחת כזו", מבהיר היטב לאן פנינו מועדות. הטקסטים יושבים על עבודת נגינה מדויקת ומלאת רבדים. עבודת התופים המרשימה של Maciej הידוע בכינויו Darkside בולטת במיוחד - היכולת שלו למלא את החלל שמשאירות הגיטרות בצורה מגוונת היא שיעור למתופפי מטאל.

    1. Sivyj Yar - Burial Shrouds

    מפולין עוברים לשכנתה - אמא רוסיה. בדומה לסקנדינביה, גם מזג האוויר הרוסי הקר הוא בית גידול למוזיקת מטאל דיכאונית, ואם יש דבר יותר מדכא מלנגן בלאק מטאל באמצע החורף ברוסיה, זה לנגן אותו לבד. מאחורי Sivyj Yar עומד בחור בשם Vladimir וזהו אלבומו השלישי. סגנון השירה שלו מאוד אופייני לבלאק מטאל דכאוני עם יללות יגון כאובות ומטרידות. היופי האמיתי מאחורי האלבום הזה טמון בגישה המוזיקלית הפופ-ית במקצת - השירים מאוד ישירים והמבנה שלהם ברור ואחיד. נגיעות הפולק הרוסי באלבום הן מקסימות ויש גם שפע של רוק אלטרנטיבי. תמיד מסקרן לגלות אצל מולטי-אינסטרומנטליסטים מה היה כלי הנגינה הראשון שהם למדו. אנחש שאצל ולדימיר זו היתה גיטרת הבס. ליינים מגניבים של בס מלווים את האלבום כולו. דוגמא טובה לכך אפשר למצוא בשיר הסוגר, "The Snow Shall Fall a Long While", שהוא המנון דכאוני שמכריז: "Winter Is Coming".

    1. Vattnet Viskar - Settler

    בניגוד לפתגם הידוע, באלבום הזה חייבים להסתכל על הקנקן כדי להבין את מה שיש בתוכו. עטיפת האלבום "Settler" היא הטובה והעצובה ביותר שיצאה השנה. זו מחווה לבחורה בשם Christa McAuliffe, מורה אמריקאית שנבחרה ב-1984 על ידי סוכנות החלל נאס"א להיות חוד החנית של פרויקט מיוחד בשם "מורים בחלל". מקאליף היתה אמורה להיות האזרח הראשון שיטוס לחלל איפה שהיא היתה אמורה להעביר שיעורים לתלמידים ברחבי העולם ממעבורת מחוץ לאטמוספירה. תמונת האלבום מהווה מחווה לתמונה של מקאליף שצולמה במתקן אימוני החלל של נאס"א כאשר היא מרחפת בחדר עם אפס כוח כבידה. זה אחד מהאימונים הקשים ביותר, מכיוון שנוכחות הגוף בחוסר משקל גורמת לבחילות רבות - אסטרונאוטים מכנים את החדר הזה כ-"חדר ההקאות". למרות הקושי הרב, מקאוליף נראית בתמונה מאושרת, מחייכת באין מפריע. לצערנו הפרויקט המיוחד של מקאוליף היה חלק מטיסת מעבורת הצ'לנג'ר שיצאה לדרך ב-28 לינואר 1986 והתפוצצה באוויר 72 שניות לאחר ההמראה. מקאליף נספתה יחד עם ששת אנשי הצוות. Chris Alfieri, גיטריסט ווטנט וויסקר, הוא בן עירה של כריסטה, ואסון הצ'לנג'ר הוא אחד מהזיכרונות הראשונים מילדותו. האסון שהשאיר צלקת אצל אלפרי הניע אותו לכתוב אלבום בלאק עתידני קצר ולעניין שעוסק בתקווה ובאובדנה.

    1. Bosse De Nage - All Fours

    איך ליריקה של אלבום בלאק מטאל יכולה להזניק להקה לטופ 10 אם גם ככה רוב הזמן קשה להבין מה הם אומרים? ובכן, התשובה פשוטה מאד: המילים צריכות להיות ממש ממש טובות. סולן הלהקה Bryan Manning הוא משורר מוכשר שעוסק בצורה סוריאליסטית באהבה, מוות, סקס ופוסט מודרניזם, ובורא דמויות שמקבלות חיים באמצעות המוזיקה הסוערת של הלהקה. מארי היא דמות שכזו. היא מייצגת תמונה כאובה של ילדות קשה, למשל בשיר הפותח "At Night": "כשמארי היתה קטנה היא החליטה לחיות את חייה כסוס. היא נהנתה הגונות מן הצער שלה, אך בסופו של דבר ההשפלות מהאוכף איבדו את הקסם שלהם". מאנינג מחביא את הטקסט הפואטי שלו מאחורי חומות רעש אשר באמצעותן הוא דורש מאיתנו התמדה בכדי לראות את התמונה המלאה. ביצירה המרכזית בשיר, "A Subtle Change", הוא מספק תובנה מעניינת על היצירה השברירית שלו: "שינוי עדין באור או רעש פתאומי, אולי מילה או ביטוי שמצית את השכל, החלטה שהתקבלה על פי גחמה או לאחר שיקול זהיר, האירוע הקל שבקלים, כל אחד מאלה יכול להיות הזרז להתחלתו של מירוץ חסר רחמים במורד הכביש, עם המסקנה האפלה ביותר". זהו אלבום בלאק אישי ויוצא דופן.

    1. Chelsea Wolfe - The Abyss

    צ'לסי וולף תמיד היתה ילדה מיוחדת. כשהיא היתה קטנה, אביה, גיטריסט מוזיקת קאנטרי, היה מנגן ושר לה הרמוניות טיפוסיות משירי עם. כשגדלה מעט, צ'לסי ניסתה לנגן את אותו פולק קאנטרי שאביה אהב כל כך. אבל לא משנה כמה היא ניסתה, נגינתה תמיד נשמעה לה עקומה, צורמת ועצובה. בגיל 9 היא היתה חומקת לאולפן ההקלטות הביתי של אביה וכותבת שירים. היא כינתה את הסגנון שלה רית'ם אנד בלוז גותי. וולף היא דוגמה קלאסית למישהי שנשאבה לצד האפל של הכוח. היא זמרת פולק, אבל הכי רחוקה מבוב דילן שאפשר. הפולק שלה הוא פולחן שחור וקודר ויש בו אלמנטים של דום ואינדסטריאל צורם שיושבים על הרמוניות מלטפות ועצובות. באלבומה החדש וולף מעמיקה אל תוך תהומות ליבה ונראה שאחרי ארבעה אלבומי אולפן וולף מצאה סוף כל סוף את הדבר שהיא עושה הכי טוב - מטאל.

    1. Elder - Lore

    60 הדקות שלוקחות להאזין לאלבומם החדש של אלדר הן השקעה בטוחה. החבורה הזו מבוסטון מציגה את הג'אם סשן הכי משובח ששמעתי השנה - מסע פרוגרסיב-דום עמוס בצלילים ומלודיות מדבקות. יש ב-"Lore" שישה קטעים באורך ממוצע של 10 דקות, ואף דקה לא משעממת. זו כנראה השמיעה הכי מיידית שיצאה ב2015, אבל כזו שכל האזנה לה תביא עימה גילוי חדש.

    1. Tribulation - Children Of The Night

    ברוכים הבאים לחלום השחור של טריביוליישן: קלידים מכושפים, צ'לו אפל, גיטרות מייללות, טונות של איפור ואווירה של מסע צלב. הוא שואב את הצד המכוער שלו מלהקות דת' מטאל שוודיות של תחילת שנות ה90 כמו Entombed ו-Dismember, צד שמתבטא בקולו המחוספס של סולן הלהקה Johannes Andersson. את הצד המרומם והמלודי הם שואבים מלהקות הבי מטאל קלאסיות כמו Judas Priest ו-Black Sabbath. כך או כך, נראה שטריבוליישן לא ממש חיים בעידן הנוכחי. המוזיקה שלהם מזכירה סרטי מתח ישנים שנפתחים בסצנה מסקרנת וגולשים באיטיות אל עבר נקודת השיא. זה אלבום שדורש סבלנות, אלבום שמצייר תמונה גדולה ולא מעניק סיפוק מיידי, ממש כפי שאנדרסון שר בשיר הפותח: "אנו עומדים בפני מעבר, משהו מוזר ועמוק, ואנחנו צריכים לשחרר. בואו ניפול דרך השערים באדמה".

    1. Windhand - Grief’s Infernal Flower

    ווינדהאנד היא חלק אינטגרלי במהפכת הדום שמשתוללת בענף המטאל, אבל הגבולות שלהם לא נגמרים שם. הלהקה נשמעת כמו גרסאת המטאל של My Bloody Valentine ומרחפת באלבומה השלישי בין שוגייז, לגראנג' ופולק אקוסטי כשהכול עטוף בכבדות בלתי מתפשרת. ג'ק אנדינו, שעבד בעבר עם נירוונה וסאונדגארדן, הפיק את האלבום והשפעתו על הסאונד ניכרת מהרגע הראשון. אי שם, בלב ליבו של האלבום בתוך כל הרעש הדחוס של גיטרות הדום מגיע רגע אחד צלול ומטריד ביותר: "אני אוהבת גבר, שאהבתו היא אלימות. שתמיד בא, שתמיד הולך. שאף פעם לא מביא לי פרחים, שיפרחו תחת צילי הלוהט". את השורות האלה שרה סולנית הלהקה Dorthia Cottrell בשיר המכושף "Sparrow". לא קל לדבר על אלימות, בטח לא על כזו שבאה מאיש אהוב, אבל דורותיה מצליחה לזעוק זעקה שקטה וחודרת בקולה הרדוף. השיר הזה הוא המסמר האחרון בארון הקבורה של המטאל המצ'ואיסטי.

    1. Horrendous - Anareta

    לא מעט הרכבים מוזיקליים בנו קריירה על החייאת סאונד מן העבר: הסטרוקס והבלאק קיז על החייאת הגאראג' רוק, בעולם ההיפ הופ הסאונד חוזר לשורשים הג'אזיסטיים שלו, כפי שניתן לשמוע באלבומים האחרונים של Kendrick Lamar וD'Angelo. במטאל זה כבר הפך לטבע שני ללהקות רבות. הכוח של הורנדס, טריו הדת' מטאל מפילדלפיה, הוא ביכולת שלהם לקחת סאונד קלאסי ומיושן ולהפוך אותו לעכשווי וכובש. הם לא סתם מנגנים דת' קלאסי אלא מפרקים אותו לחתיכות ומרכיבים אותו מחדש. נדמה שהורנדוס עומדים לעשות מהפכה בדת' מטאל כמו ש-deafheaven עשו בבלאק מטאל. הדת' שהם מנגנים מצליח להיות אכזרי ומלודי בו זמנית, טכני בצורה יוצאת דופן אך שמצליח לרגש. אחת היצירות המרכזיות באלבום, "Acolytes", היא דוגמה נהדרת לאופן שבו הורנדוס ניגשים לדת' מטאל שלהם. הקטע נשמע קלאסי לגמרי במשך חמשת הדקות הראשונות שלו, מזגזג בין ריפים קשוחים של גריינד ות'ראש ומציג עבודת דינמיקה מרשימה שמזכירה אלבומים קדומים של Slayer. לאחר מכן הוא קורס לתוך לופ מרהיב של תופים וגיטרות, שכמו קולות תרועה של קרב, רק הולך ומתעצם עד לשיאו. אני בספק אם האלבום הזה ימצא את דרכו למאזינים מחוץ לסצנת המטאל, אך מדובר ביצירה ששמה את הורנדוס בחזית הז'אנר.

    1. Panopticon - Autumn Eternal

    המולטי-אינסטרומנטליסט האמריקאי, Austin Lunn, חוזר בפעם השביעית עם הפרויקט פאנופטיקון. כנראה יותר מכל ז'אנר אחר, הבלאק מטאל הוא מוזיקה של חוקרים, של מותחי גבולות, ולון עושה ככל העולה על רוחו בתבנית הבלאק מטאליסטית הזו. לון ממשיך לחקור את עולמו הנורדי של הבלאק מטאל, אך הוא עושה זאת בדרך שהיא כולה שלו. מגוון האלמנטים המוזיקליים שהוא משתמש בהם הוא אדיר - החל ממוזיקה קלאסית ועד פוסט-רוק. הגישה שלו לשירת מטאל גם מגוונת ונעה מרצועה לרצועה בין שירת הארדקור אמריקאית, דרך גראולינג נורדי נמוך, ועד לשירה נקייה ונעימה. בשונה מאלבומיו הקודמים, ההפקה באלבום מלוטשת והשילוב הדינמי בין נגינה אקוסטית למקצבים מתפוצצים מייצרת אינטנסיביות בלתי רגילה. אחד הקטעים המרכזיים באלבום," Sleep To The Sound Of The Waves Crashing", מציג זאת היטב עם מוזיקה כבדה שמתרסקת והופכת לצלילי גלים לצד כינורות, דינמיקת רעש-שקט במיטבה. זה אחד מאלבומי הבלאק הטובים ביותר שיצאו בעשור האחרון.

    1. Ghost - Meliora

    גוסט הם כנראה לא הלהקה השטניסטית הראשונה שהתמסחרה. זה לא שיש דבר רע בלהתמסחר - אם אתה מייצר מוזיקה טובה ומשלמים לך בשביל זה הרבה כסף, מה רע?. בכלל השטן הרי הוא מלך המסחור, והוא נחוש להפיץ את תורתו מן השאול על פני האדמה. הבעיה היא שאף פעם לא ידעתי איך לאכול את הקטע הזה אצל גוסט. לא ידעתי אם הוא רציני או הצגה. הלהקה השוודית התפרסמה ב-2010 בעיקר בזכות הופעתה החיצונית עם מסיכות שנושאות צלבים הפוכים, והשנה היא הוציא את אלבומה השלישי "Meliora". נדמה שלגוסט נמאס להיות רק גימיק. בחוגי המטאל אף פעם לא התייחסו אליהם מספיק ברצינות, אז הם פרצו את הגבול בין עולמו האפל של המטאל ובין קהל המיינסטרים ושדרגו את כל האלמנטים הכי טובים שלהם: הופעה חיה מהודקת, מלודיות מדבקות, טקסטים שטניים, הפקה עשירה ושירי פופ מצוינים. אווירת המסתורין שאופפת את חברי הלהקה, בשילוב עם התיאטרליות הכובשת, קסמו לקהל האמריקאי, ואלבומם נכנס למקום ה-8 במצעד הבילבורד 200 עם מכירות של למעלה מ-29 אלף אלבומים בשבוע הראשון. הם זכו גם לאהדה מצד מוזיקאים רבים כמו דייב גרוהל, שצייץ עליהם בחשבון הטוויטר שלו. האלבום מספק 41 דקות מהנות במיוחד של מוזיקת פופ שנעה בשדות ההבי מטאל והרוק הגותי. הסינגל המרכזי, "Cirice", הוא מעין שיר אהבה לשטן ומועמד לגראמי בקטגורית המטאל. נראה שגוסט הם המרענן הרשמי של 2015.

    1. Deafheaven - New Bermuda

    למי שעדיין לא הבין אנו חיים בעידן Deafheaven. בין אם מעריצי המטאל ההדוקים מסכימים עם זה או לא, ב-2013 נפל דבר כשאלבומם "Sunbather" שינה את פני הז'אנר לנצח. על החוויה שעברתי עם אלבומם החדש "New Bermuda" סיפרתי בטור מיוחד מחודש נובמבר.

    את החלק הראשון בקונספט של האלבום ניתן לייחס לעטיפה שלו: שחורה ואפלה עם השתקפות של מעין דמות סהרורית במשיכות גסות של צבעים בהירים. עבודת האומנות היפייפיה הזאת היא ההפך הגמור לקאבר הוורוד והזוהר של "Sunbather" ומרמזת לנו שאנחנו בפתחו של חוויה יותר אפלה. צלצול פעמוני כנסייה מוביל אותנו ל-"Brought to the Water" שיר הפתיחה הסוער. ניתן לשמוע שהצלילים באלבום הם דחוסים יותר וכבדים יותר, כמעט ת'ראשיים. הליריקה של George Clarke, סולן הלהקה, נותנת חותם לשינוי החיצוני של עטיפת האלבומים כשהוא זועק על "יקום אינסופי של ורוד וסגול שנכנע לאפלה עכשיו" ובעצם מספר על אובדן התמימות שחוותה הלהקה. ייתכן שחלק מחיצי הביקורת שנורו אל עברה בטענה שהם לא מספיק "מטאל" חדרו לאלבום החדש שמספק אלמנטים של דת' ות'ראש מטאל. "Luna" הוא דוגמא מצוינת לכך: רכבת הרים בת 10 דקות שמציגה להקה בשיאה. דפהבן חוקרים כלכך הרבה כיוונים בשיר שמתחיל עם ריף מטאלי כבד וממשיך לעבר התפרצות רגשית של רוק חללי. האלבום ממשיך להתפתל לאורך חמשת יצירותיו, והלהקה מציגה מגוון מרתק של השפעות.

    מבקרים רבים שאלו את עצמם כיצד תתמודד הלהקה עם הציפיות שכרוחות בהקלטת המשך לאלבום מופתי ופורץ דרך כמו "Sunbather" והאם בכלל אפשר לשחזר הישג כל כך מרשים. ובכן, אחד הדברים המדהימים ב-"New Bermuda" הוא היכולת של הלהקה להציע למאזין חוויה שונה לחלוטין על אף קווי הדמיון שקיימים בשירים. "New Bermuda" הוא אלבום קודר וכבד יותר מקודמו. הוא אינו עומד במבחן מול "Sunbather", אלא מהווה המשך עצמאי שמעניק את התחושה שכל אלבום עומד בפני עצמו. דפהבן היא להקה בשיא פריחתה. היא הלהקה הראשונה מזה שנים שפועלת בתקופת השפעתה. כלומר, היא רואה כיצד אחיותיה מנסות להידמות לה ומסגלות אלמנטים שהיא עצמה שכללה, בשעה שהיא חוקרת את הפסגה המוזיקלית הבאה. "New Bermuda" הוא אלבום שיגרום לאלפי מוזיקאים ברחבי העולם לחשוב אחרת, אפילו אם במעט, בפעם הבאה שהם ירימו את הגיטרה שלהם, וזה מפגן של עוצמה.

  • הפרי של גן העדן: על החדש של Deafheaven

    איתי שומרי לקח את "New Bermuda", האלבום החדש של הלהקה מקליפורניה לפרדס נטוש באישון לילה וחזר מחויך ומסריח מתפוזים.

    זה היה ביום שישי, בערב השני של פסטיבל "אינדינגב" האחרון. השעה הייתה 2:00 לפנות בוקר, וקין והבל 90210 בדיוק סיימו את הסט המופרע שלהם. בעוד שרוב הקהל האמיץ נשאר לחכות למנה גדושה של כיף טהור בדמות המופע של קותימן, אני וחבריי עשינו את דרכינו חזרה למאהל. במשך שבוע שלם עמלתי וחתרתי לרגע הזה. "זרמו איתי", ביקשתי, "מבטיח לכם חוויה שלא תשכחו", "זה המופע המרכזי" הפצרתי, ולבסוף הם נענו לתחנוניי. כל הדרך חזרה לאוהל שלי, הייתי שקט, דרוך, כאילו אני יודע איזה סוד שאף אחד מהם עדיין לא מבין. בהגיענו למאהל, עשינו עצירה קצרה לצורך התארגנות. אחד היה אחראי על חטיפים ושתייה, אחר גלגל משהו לעשן, השלישי העמיס מחצלת קש גדולה שיהיה על מה לשבת, ואני אספתי את הרמקולים הניידים והמצויינים שלי, שהבאתי לפסטיבל במיוחד לכבוד הרגע הזה. היעד היה הפרדס של קיבוץ "גבולות" הסמוך למתחם הקמפינג. התחלנו במסע.

    אני מניח שאתם תוהים על מה כל המהומה, ובכן בואו נעצור לרגע ונחזור אחורה, להתחלה. Deafheaven הם להקת מטאל אמריקאית, במקור מסן-פרנסיסקו, שהחלה את דרכה ב-2010 כפרוייקט של שניי חבריי ילדות - ג'ורג' קלארק (שירה) וקרי מקוי (גיטרה) - והקליטה דמו ראשון שעורר את תשומת הלב של הסצנה המקומית. הצלחת הדמו הובילה להחתמתה על ידי הלייבל העצמאי Deathwish ב-2011, ולשחרור של אלבום הבכורה של ההרכב, "Roads To Judah". הלהקה, שבבסיסה שייכת לז'אנר הבלאק-מטאל, שמרה באלבום הבכורה על קווי האופי של המטאל השחור האווירתי שהיה פופולארי בארצות הברית באותן שנים, וכונה "הגל החדש של המטאל השחור האמריקאי". אבל ב-2013 הכול השתנה. אלבומה השני של הלהקה, "Sunbather", טרף את כל הקלפים, והיה לאחד האלבומים המוערכים ביותר באותה שנה, כאשר הוא זוכה לשלל שבחים ולתואר "אלבום הבלאק מטאל הגדול בכל הזמנים". אל תוך ה-DNA של דפהבן התווספו אלמנטים של שוגייז, פוסט-מטאל, ורוק אלטרנטיבי, מה שהפך את האלבום, שמגיע מאחד הז'אנרים היותר קיצוניים במטאל, לנגיש בצורה חסרת תקדים. לפתע, מאזינים רבים, שמטאל הוא לא כוס התה שלהם, נחשפו ללהקה וייצרו קיטוב רציני ברחבי הרשת. קהל הבלאק-מטאל המסורתי, לא קיבל את העובדה שלפתע, אל תוך חלקת האלוהים הקטנה שלו, משתרבבים מאזינים רבים, שמטאל זר להם לחלוטין, ומתייגים את התחום כטרנדי. אותו גרעין מסורתי, החל בציד מכשפות כנגד דפהבן, אותם כינה, להקת "היפסטר-מטאל", כאשר מנגד עמדו להגנתם מעריצים רבים.

    בין לילה, הפכה דפהבן לסנסציה עולמית. הלהקה הקטנטנה, שאת אלבומה השני כתבה בדירת החדר הפצפונת בסן פרנסיסקו שבה התגוררו קלארק, מקוי, ודניאל טרייסי המתופף, נקלעה למלחמת חורמה ששינתה לחלוטין את פניי הז'אנר. דפהבן כמו כל אמן אחר לפניהם שיצא מאזור הנוחות שלו ,עברה טלטלה רצינית. קלארק, שעבד אז בחברת קייטרינג בבית אבות מקומי, שר באלבום על התלות שהוא פיתח באהבה, בחלומות, וביצרים, אותה תלות שמנעה ממנו עד אז להאמין כי יש בו יותר ממה שנראה לעין, ראה כיצד כל החלומות שלו מתגשמים לנגד עיניו. החתירה של הלהקה אחר האמת האומנותית שלה, גבתה ממנה מחיר לא פשוט, אך דפהבן הם להקה שהולכת אחרי הלב שלה. עדות לכך ניתן לראות בעטיפה הורודה ויוצאת הדופן של "Sunbather" שמעידה על תחושת החוסר שייכות שחשו חברי הלהקה בתוך מסגרת של ז'אנר, שכולו מורכב מאווטסיידרים. עוד נדבר על העטיפה הוורודה, אבל בנתיים נחזור לאותו לילה קריר במדבר.

    שחור נגד ורוד: שני האלבומים האחרונים של דפהבן

    אחרי שהתאהבתי בהם ב-2013, אל אלבומם החדש, "New Bermuda", כבר הגעתי עם ציפיות. רכשתי אותו בהזמנה מוקדמת דרך אתר האינטרנט של הלהקה, ואת האלבום קיבלתי בדואר כמה ימים לפני פסטיבל אינדינגב יחד עם קובץ דיגיטלי שנשלח למייל שלי. דפהבן היא להקה טוטאלית, וככזו אין אף פרט שולי בכל החוויה שהם מנסים להעביר את המאזינים. את החלק הראשון בפאזל ניתן לייחס לעטיפת האלבום החדש, עטיפה שחורה ואפלה, שבמשיכות גסות של צבעים בהירים, משתקפת מעין דמות סהרורית. עבודת האומנות היפייפיה הזאת, היא ההפך הגמור לקאבר הוורוד והזוהר של "Sunbather" ומרמזת לנו שאנחנו בפתחו של חוויה אפלה יותר. את רעיון הפרדס קיבלתי כאשר פתחתי את האלבום לראשונה.

    "ייתכן שנגזר עליי לשחזר את צעדיי, תחת האשלייה שאני עדיין חוקר" - ציטוט של אנדרה ברטון - סופר ומשורר צרפתי מאבות הסוריאליזם באומנות - קידם את פניי בתוך הכריכה הפנימית של האלבום. הבחירה של חבריי הלהקה להשתמש בציטוט הזה , ממחישה עד כמה הגבולות של דפהבן מטושטשים - עד לא קיימים. התפר הזה בין האלמוניות הרכה והקטיפתית של "Sunbather" לבין "New Bermuda" שהוא אלבום של להקה שחוותה כל כך הרבה, בזמן כה מועט, בהחלט ראוי לענות להגדרה "סוריאליסטי". הרמתי את הכפפה. "אלבום סוריאליסטי?" חשבתי לעצמי, "מה יותר מתאים מפרדס נטוש באמצע הלילה, תחת ירח מדברי".

    את הדרך אל היעד עשינו בעיקוף רציני, יצאנו מתחומי הפסטיבל והתחלנו להקיף את הפרדס בכדי למצוא נקודת פירצה, הרחק מן השומרים, כאשר מאחורינו המולת הפסטיבל הולכת ודועכת. הגענו לפינה נחמדה, פרסנו את המחצלת, לקחנו כמה שאיפות, ולחצתי פליי. צלצול פעמוני כנסייה מוביל אותנו ל-"Brought to the Water" שיר הפתיחה הסוער של האלבום. ניתן לשמוע שהצלילים באלבום הם דחוסים יותר וכבדים יותר. כמעט טראשיים. הליריקה של ג'ורג' קלארק נותנת חותם לשינוי החיצוני על עטיפת האלבומים, כשהוא זועק על "יקום אינסופי של ורוד וסגול שנכנע לאפלה עכשיו" ובעצם מספר על אובדן התמימות שחוותה הלהקה. ייתכן שחלק מחיצי הביקורת שנורו אל עבר הלהקה בטענה שהם לא מספיק "מטאל" חדרו לאלבום החדש שמספק אלמנטים של דת' וטראש מטאל. "Luna" הוא דוגמא מצוינת לכך: רכבת הרים בת 10 דקות שמציגה להקה בשיאה. דפהבן חוקרים כלכך הרבה כיוונים בשיר, שמתחיל עם ריף מטאלי כבד וממשיך לעבר התפרצות רגשית , עוצמתית של רוק חללי. חבריי הלהקה העתיקו את מקום מגוריהם מסן פרנסיסקו ללוס אנג'לס לאחר הצלחת האלבום השני, ועזבו את אותה דירת חדר מעופשת. בקטע המסיים את "Luna" קלארק ממשיך לחלוק את רגשותיו על השינוי הקיצוני שעבר, כאשר הוא שר "יושב בשקט בחום לוהט, מדמיין מחדש את חיי הפרברים".

    השיר הבא "Baby blue" נפתח בקטע אינסטרומנטלי ארוך, שבו צוללת הלהקה אל מחוזות הפוסט-רוק, והוא מתחיל למעשה את החלק האקספרימנטלי של האלבום. "Come Back" נפתח עם גיטרה מלטפת של מקוי, שמיד נשברת לקטע דת' כבד ומסחרר, עד לנקודה בה השיר קורס לתוך קטע רוק אלטרנטיבי שהיה בקלות יכול להופיע באלבום האחרון של להקת Real Estate. דניאל טרייסי מוכיח לנו שהוא לא רק אחד ממתופפי המטאל הטובים ביותר כיום, אלא אחד המתופפים הטובים בעולם, כאשר הוא מציג ורסאטיליות מעוררת השראה. הקטע הסוגר את האלבום,"Gifts for the Earth", הוא כבר ממש יציאה. הוא נפתח בפריטת גיטרה פוסט-פאנקית היישר מהאייטיז, וממשיך וחוקר אלמנטים של רוק אלטרנטיבי, ואפילו בריט-פופ, כאשר חברי הלהקה ציינו שאחד המעברים בשיר מושפע ישירות מ-Oasis. באופן כללי, נדמה שלדפהבן יש רשימה ארוכה ולא צפויה של השפעות באלבום, כאשר הצליל הכל כך ייחודי של הלהקה עוטף את הכל יחד.

    מבקרים רבים שאלו את עצמם כיצד תתמודד הלהקה עם הציפיות שכרוחות בהקלטת המשך לאלבום מופתי ופורץ דרך כמו "Sunbather" והאם בכלל אפשר לשחזר הישג כל כך מרשים . ובכן, אחד הדברים המדהימים ב-"New Bermuda" הוא היכולת של הלהקה להציע למאזין חוויה שונה לחלוטין, על אף קווי הדמיון שקיימים בשירים. על ידי הענקת תחושה שכל אלבום עומד בפני עצמו, ויחד עם זאת, משלים את האחר, "New Bermuda" אינו עומד במבחן מול "Sunbather", אלא מהווה המשך עצמאי ועוצמתי לא פחות. דפהבן הם לא להקה מיידית. מי שלא רגיל לשמוע גיטרות מנסרות, תופים מפוצצים וסקרימינג צורם, עלול להיבהל בהתחלה. נסו לחשוב על המוזיקה שלהם כעל פרי, שמבחוץ קליפתו קשה ומרה, וככל שמסירים יותר שכבות כך מגלים אט אט את הטעם המתוק והכה מיוחד שלו. זאת חוויה מוזיקלית מעמיקה, של גילוי עצמי והסרת מחסומים. את הטקסטים קשה להבין ללא דף המילים, אבל ההכרח הזה מבקש ממך להשקיע עוד קצת מחשבה, ולאחר שנחשפים למילותיו החזקות של קלארק מגלים תמונה מרהיבה ומופלאה.

    כאשר הצלילים נדמו, והאלבום הגיע לסופו, מצאנו את עצמנו שוכבים תחת כיפת השמיים, מוקפים בריח של תפוזים. היינו יחד, אך כל אחד היה במסע משל עצמו. לא נאמרו הרבה מילים, ואת המעטות שנאמרו לחשנו, כשרק לפני רגע צלילי דיסטורשן ותופים מתפוצצים שאגו לכל עבר. חווית הפרדס נצרבה לי בתודעה, ובכל פעם שצלילי האלבום מתנגנים אני חוזר לאותו לילה במדבר.