מזג האוויר האפור גשום שלשום היה התפאורה המושלמת ללהקת Eagulls - הם הביאו אותו מלידס בצפון אנגליה הישר לתאטרון תמונע במרכז תל אביב. כבר מאיך שהסולן George Mitchell העמיד את עצמו על הבמה האג'נדה היתה ברורה: יגאלז לא באו להתחנף. זו לא היתה הופעה של "שלום תל אביב" ומונולוגים על חומוס ואפילו לא של הדרן, אלא הופעה בוייב צימרי עם סרט שחור-לבן שהוקרן ברקע ומבטים שמופנים לרצפה. משום מה הלהקה באה ללא הגיטריסט השני שלה, אבל העדרו לא הורגש כל כך כי הגיטריסט הנותר Mark Goldsworthy פרס שמיכה צבעונית של צלילים בין ג'וני מארר מהסמית'ס לוויל סרג'נט מאקו והבאנימן. חטיבת הקצב של המתופף Henry Ruddel והבסיסט ספק רואה חשבון Tom Kelly התבלטה הרבה יותר ממה שאפשר לשמוע באלבומי הלהקה והדגישה את היכולת המושלמת שלהם לנגן מקצבים מדויקים ומחזוריים נטולי אגו. הסולן מיטשל תקשר-לא תקשר עם הקהל, שיחק עם טייפ המנהלים שלו בין השירים, הסתכל פנימה-החוצה ושר וזז בצורה האידיוסינקרטית שלו. אפילו שהם ביצעו את הלהיטים מאלבום הבכורה ("Tough Luck", "Nerve Endings", "Posessed"), החומרים שבאמת זרחו על הבמה היו השירים החדשים יותר מאלבומם השני "Ullages", שירים כמו "Euphoria", "Skipping" וגם "My Life in Rewind" שזכה לשירה והנפת ידיים בקהל שמילא את תמונע. מי שהגיע לשמוע להקת פאנק עצבנית בטח התענג על האנרגיות של Deaf Chonky בחימום, אך התאכזב לגלות שיגאלז הפכו ללהקת פוסט-פאנק שנפלה אל תוך העצב. אבל מי שבא באוזניים פתוחות קיבל פסקול מלנכולי למה שנשאר מהחורף הישראלי, נוכחות נוצצת בין טיפות הגשם שיודעת איך זה מרגיש.
צילום: דודו רוזן
סגור לתגובות על Eagulls בתמונע: נוכחות נוצצת בין טיפות הגשם / כללי / עידו שחם
בזמן האחרון בריטניה מדשדשת מאחורי אמריקה, קנדה ואוסטרליה בכל מה שקשור למוזיקה חדשה. זה נשמע לי כאילו שיוצאים משם הרבה דברים נחמדים אך גנריים, שאף אחד בממלכה המאוחדת לא מרים את הראש וצועק על הממלכה המאוחדת כמו שצעקו פעם. ואז שמעתי את "Coffin", קטע פאנקיסטי ממכר עם סולן שצווח במבטא בריטי כאילו שהוא עושה קריוקי של אחד משירי ה-Sex Pistols. הסתבר שזה הרכב מהעיר לידס בצפון אנגליה בעל השם המבלבל Eagulls.
אלבום הבכורה של היגאלז יצא על שם הלהקה. הם התגלו כהרכב פאנק-רוק בריטי שיודע לעשות שירי פופ קצביים עמוסים בריפים קליטים וליריקה דיכאונית, והכל בסאונד אייטיזי. זה אחד מהאלבומים היחידים מהשנים האחרונות שאני נהנה לחזור אליו, אלבום שהצליח ליצור מוזיקה על זמנית עם אצבע משולשת לתקופה הזמנית שלנו. האלבום השני של היגאלז, "Ullages" (סיכול אותיות של שם הלהקה וגם כמות הנוזלים האובדת מהתאיידות או נזילה במכל), לקח תפנית לשירים יותר אטיים ורחבים. סולן ההרכב George Mitchell התחיל לשיר יותר מלצווח, הדיסטורשנים הונמכו, ואפילו שהלהקה שונאת את התווית "פוסט-פאנק", הכיוון החדש לקח אותם למחוזות של הרכבים כמו Echo & The Bunnymen ו-Talk Talk והראה שהם לא להקה של טריק אחד.
בשבוע הבא היגאלז ינחתו בארץ ויביאו את הסאונד הבריטי שלהם לתאטרון תמונע ב-13.2. ניצלתי את ההזדמנות כדי לשוחח בטלפון עם סולן ההרכב ג'ורג' מיטשל ולברר מה קרה לו בסין והודו, איך הוא עבד על השירה שלו ועל תקריות מוזרות בגלל שם הלהקה.
איפה אתה נמצא כרגע, ומה עשית בדיוק לפני שהתקשרתי?
אני על המיטה בחדר שלי ואני מצייר.
אדיר, מה אתה מצייר?
איש קירח, עם כובע מצחיק ווסט.
ראיתי שהיתה לכם בדיוק הופעה עם The Fall בליברפול. איך היתה החוויה הזו, והאם יצא לך להיפגש עם Mark E. Smith (סולן הפול -ע"ש)?
הממ, ובכן, זה היה היום די משעמם. אבל כן, ההופעה היתה טובה, ולא, לא יצא לי לדבר עם מארק. גם אם היתה לי את ההזדמנות הייתי נמנע ממנו כי הוא פשוט קצת משוגע, פשוט קצת מוזר, אז לא הייתי באמת רוצה לדבר איתו.
ראיתי שהייתם בסיבוב הופעות גדול באסיה ושהופעתם בהודו וסין. האם זה מרגיש אחרת לעשות את ההופעות האלה לעומת המקומות הרגילים באירופה?
כן, זה היה די שונה, אבל כשאתה מגיע לאולם הופעות נורמלי, אז הכל פשוט אותו הדבר: יש את הבמה הרגילה עם סטנד למיקרופון וזה הכל - כל מקום אותו הדבר כשאתה עומד על הבמה. אבל מחוץ לאולם, כן, זה היה שונה לגמרי, זה מאוד פותח את הראש לראות מקומות כמו סין והודו שהרבה אנשים, הרבה אנשים בריטיים, לא רואים את החלק הזה של העולם. אז כן, זה פתח את הראש וזה היה מעולה.
האם הקהלים שם מתנהגים באיזושהי צורה מוזרה? אני יודע שביפן למשל קהלים מתנהגים אחרת מהנורמה שאנחנו רגילים אליה במערב.
כן. בסין הקהל מאוד מאופק. הם לא אוהבים לקפוץ יותר מדי, הם מאוד מנומסים, כאילו שהם… אני לא יודע, הכל פשוט מוזר. אבל הם מאוד נהנו מזה. והודו, ניגנו שם בפסטיבל בהודו וזה היה די מצחיק. אני חושב כשהתחלנו לנגן אנשים פשוט לא ידעו מה לחשוב, אני חושב שבטח הפחדנו אותם או משהו כזה (מצחקק).
איזה עוד להקות ניגנו בפסטיבל הזה? הם הייתם הלהקה היחידה שעשתה משהו פאנק/רוקי שכזה?
כן, היינו הלהקה היחידה מהסוג שלנו שם, ושאר הלהקות די היו להקות רוק מיינסטרימיות, ואני חושב שהם התקשו עם מה שאנחנו עשינו. באותו הזמן זה היה מעולה. כלומר, אחרי ההופעה היו די הרבה אנשים שבאו אלינו ואמרו שזה היה מעולה ושהם ממש נהנו מזה ושלא יוצא להם לראות מוזיקה כזו יותר מדי. זו היתה הזדמנות טובה.
אולי עשיתם היכרות למוזיקה כזו לחלק מהאנשים שם, אולי הם מעולם לא שמעו דבר כזה.
כן, אי אפשר לדעת - יכול להיות שיש הודי שמתחיל להקת פאנק בזה הרגע.
כן, זה יכול להיות מגניב! אתה יודע, אני עוקב אחרי יגאלז אפילו לפני אלבום הבכורה, וזה נראה שהלהקה הולכת וגדלה: אתם בסיבובי הופעות גדולים יותר, הופעתם אצל דיוויד לטרמן, קיבלתם פרס מה-NME (עבור הקליפ "Nerve Endings" -ע"ש). בתור חובב מוזיקה בטח היה לך רעיון איך זה מרגיש להיות בלהקה שנמצאת בתנופה כזו. אבל איך המציאות היום יומית לעומת מה שציפית?
אף פעם לא ידעתי למה לצפות בכל מקרה, כי אני לא בן אדם פנטי. כשגדלתי לא באמת חשבתי, אה, יום אחד אני רוצה להיות בלהקת רוק גדולה! פשוט התגלגלתי לתוך זה. אבל כן, המציאות של זה, היא לא מה שזה נראה לרוב האנשים. אני חושב שרוב האנשים חושבים שאנחנו מטיילים בעולם ואז פשוט קופצים על הבמה ומנגנים, ושאנחנו חיים בצורה ראוותנית. אבל בכנות, זה לא באמת ככה. יש הרבה עבודה קשה שמושקעת בזה, וזה יכול להיות מלא בסטרס, וכן, זה גובה מחיר מהמוח, בהחלט.
אני מכיר אותך רק דרך המוזיקה, אבל נראה שאתה בן אדם יותר מופנם, שאולי אתה צריך יותר ספייס או זמן כדי להירגע. אז איך אתה מתמודד עם זה כשאתה בדרכים ותקוע עם כמה חבר'ה ואומרים לך מה לעשות ולאן ללכת?
כן, אני חושב שאני פשוט נאחז בבקבוק יין (מצחקק).
בוא נדבר קצת על "Ullages". שמתי לב שסגנון השירה שלך מאוד התרחב באלבום לעומת האלבום הראשון שבו היתה לך הגשה יותר פאנקיסטית. איך עבדת על הקולות שלך בשביל האלבום הזה?
אני חושב שזו היתה התקדמות מאוד טבעית. באלבום הראשון אף פעם לא באמת עשיתי סיבובי הופעות כמו שצריך ורק צרחתי כל הזמן, וברור שאם אתה צורח יותר מדי אתה מאבד את הקול שלך, אז סוג של למדתי איך לשיר במובן מסוים במקום פשוט לנבוח את הליריקה ולאבד את הקול שלי בכל פעם מחדש. אז כשזה הגיע לאלבום השני כתבתי הרבה יותר מלודיות ושירים אטיים שיש בהם יותר מרחב למלודיות הווקליות, זה פשוט קרה באופן טבעי. כלומר, בפעם הראשונות ששרתי, לא אשקר, הייתי עצבני ודאגתי אם אני נשמע טוב כשאני עושה את זה. זה פשוט קרה באופן טבעי ועכשיו אני מעדיף לשיר ככה.
אז עכשיו אתה שר את השירים מהאלבום הראשון באופן אחר?
לא, כלומר, למאזין הממוצע זה לא נשמע כאילו שאני שר אחרת, אבל היום אני שר יותר מאשר נובח, זה פשוט נשמע הרבה יותר טוב.
כשקראתי ראיונות שלך הזכרת ש-Suede היתה אחת מההשפעות על האלבום הזה. באיזה אופן הם השפיעו עליך, והאם הם השפיעו גם על הקולות?
כן, היינו ממש בני מזל שהם ביקשו מאיתנו לחמם אותם ב-Royal Albert Hall בלונדון, וכולנו היינו מעריצים של סווייד מאז שהיינו צעירים. ניגנו איתם בהופעה והתחלנו להקשיב להם הרבה יותר, בסביבות האלבום השני שלנו. למעשה דיברנו על זה שההתקדמות הטבעית שלנו, בתור להקה, נראית כמו הצורה שבה הם כתבו מוזיקה, אז באופן טבעי הסתכלנו עליהם כמקור להשראה. אבל מבחינת השירה, לא יודע, אני לא יכול להתחרות עם הקולות של Bret Anderson (סולן סווייד -ע"ש), אז לא היה שום אופן שבו הוא יכול להיות השראה לקולות שלי, אבל זה היה מאמץ טבעי עם הקולות שלי.
נראה שאמנות חזותית משפיעה עליך, ואני חושב שיש לך תואר באמנות, נכון?
כן, כן.
מאוד אהבתי את העטיפות של האלבומים שלכם. איך עשיתם את העטיפה של "Ullages"? מדוע שמתם שם את המעין דחליל הזה?
התמונה שהשתמשנו בה בשביל האלבום והסינגל שהוצאנו נעשתה על ידי צלם בשם Peter Mitchell - שום קשר אלי. אבל הוא צלם מקומי, אמן. ובכן, אני חושב שהוא בשנות השבעים שלו היום, והוא מקדיש את החיים שלו לשגרה שלו ולצורה שבה הוא מצלם תמונות, והוא מצלם המון תמונות בלידס ובאזור. היתה לו תערוכה וראיתי את העבודות שלו, ומיד התחברתי לזה ופשוט חשבתי שזה יהיה מושלם בשביל הלהקה והאסתטיקה שלנו. אז שאלתי אותו אם נוכל להשתמש בתמונות שלו בעטיפות שלנו, ושאלתי אותו ממש בצורה ביישנית, כי חשבתי שהוא יגיד לא או פשוט יצחק עלי, והוא אמר מיד כן, כמובן! הוא נתן לנו לרוץ עם זה ולעשות את מה שאנחנו רוצים עם האמנות שלו, וזו היתה ברכה, זה היה ממש טוב. הוא צלם מאוד מוכר עבור צלמים. אני לא חושב שעבור אאוטסיידרים הרבה אנשים מכירים אותו, אבל הוא השראה עצומה לחלק מהצלמים באנגליה, באמת. כן, זה כבוד שהיצירה שלו נמצאת על האלבום שלנו.
מה לגבי היצירה המסוימת הזו משך את תשומת הלב שלך?
הממ, מאוד אהבתי את האופן שבו אתה כמעט יכול לזהות שזה בריטי במובן מסוים… ובכן, אני לא יודע אם בריטי, זה פשוט… לא יודע, זה מאוד מתאים למוזיקה שלנו, ולצורה שבה זה מייצג עגמומיות ובלאי, ולראות יופי באופל, נראה לי. וזה סוג האמנות שאני מאוד נמשך אליו. כן, אני אוהב את זה.
כן, אני מניח שיש שם נוכחות אנושית בתמונה, אבל למעשה זה גם ריק, כי אין שם באמת אף אחד, סוג של ניגוד. אולי התחברת לזה?
כן, זו אחת מהסיבות שמאוד נמשכתי לזה, כי יש לזה תכונות של בן אדם, אבל למעשה זה לא אנושי. כן, זה ריקני, וזה עגמומי, זה מאוד מיושן ופשוט נראה… לא יודע, זה פשוט מתאים למה שאנחנו יוצרים, זה הולך ביחד ואני מאוד אוהב את זה.
האם הוא גם צילם את התמונה באלבום הראשון, או שזה היה מישהו אחר?
זה היה מישהו אחר, חברינו Andy Jones. למעשה הוא צילם את התמונה הראשונה ליצירה הראשונה ששחררנו אי פעם, ובמקור אמרנו שרצינו שהוא יצלם את כל התמונות, אבל הפעם הוא לא יכל לעשות את זה. אבל כן, העטיפה הראשונה, כן, זה היה פשוט מזל מאוד מאוד גדול שהצלחנו למצוא את הסיטואציה הזו עם המכונית השרופה ברחוב.
גם זה צולם בלידס?
זה היה בשפילד.
אם כבר מדברים על האלבום הראשון, אחד מהשירים האהובים עלי הוא "Tough Luck", אבל לא הצלחתי לפענח את הליריקה עם שורות כמו "No arms, no hands, no legs, no feet, no space for toes". תוכל לספר לי על מה השיר?
כן. כתבתי פואמה על, ובכן, זה היה פשוט על תרופה בשם Thalidomide. אני לא בטוח אם אתה מכיר את זה, אבל זה היה סם שהשתמשו בו אחרי המלחמה כדי למנוע בחילות בוקר עבור נשים בהריון, אבל הוא השפיע על הילדים שנולדו, כך שהיו אנשים שנולדו בלי גפיים, בלי בהונות, בלי ידיים וסבי הושפע מזה. השיר אומר, תחשבו על הפעולות שלכם, במובן מסוים, אל תעשו פשוט את מה שאומרים לכם לעשות, כי זה יוכל להסתיים עם ילד שאיבד את הגפיים שלו כי הרופא אמר לכם לקחת את התרופה הזו. אז, כן, כמו שאומרים "touch wood", אבל אז "tough luck" כי לקחת סיכון שהשפיע על חייו של מישהו אחר.
זה כבד, במיוחד בהתחשב בכך שחיברתם את זה למוזיקה מאוד קצבית.
כן, זה בערך התהליך בלהקה שלנו. אנחנו נוטים לכתוב דברים קליטים, במובן של מלודיות פופ ורגשות, אבל הנושא הוא תמיד די אפל.
יש לי שאלה די טיפשית, אבל אני חייב לשאול. בטח שמעת כבר מיליון פעם ששם הלהקה שלכם יגאלז יכול להיות בקלות מבולבל עם השם של הלהקה המפורסמת ההיא מלוס אנג'לס. האם היו כל מיני בלבולים מוזרים בגלל זה?
כן, כן. כשהיינו בתכנית של דיוויד לטרמן, היתה שם למעשה אישה, אמא ובתה שבאו לתכנית כי הם חשבו שהאיגלס מופיעים. תזכור שחלק מהם כבר מתים או זקנים מדי מכדי לעלות לבמה, זה היה לגמרי קורע שהיא חשבה ככה. והיה לנו מעריץ ענק של האיגלס שעקב אחרינו בטור ועשה לייק לכל פוסט שפרסמנו. כן, אני לא יודע, זה חלק מהעונג בשם שלנו. אבל זה לא המשמעות שלו, פשוט רצינו שם שהוא נונסנס מוחלט, לא היתה לזה שום משמעות אבל עכשיו יש לזה לאנשים מסוימים.
מה התכניות שלכם לעתיד הקרוב בתור להקה?
יש לנו כמה הופעות בצרפת השבוע, אז אנחנו באים לתל אביב, ואז אנחנו מתכננים לעשות הפסקה כדי לכתוב קצת ובתקווה לגבש מלא שירים ואז להקליט עוד אלבום.
מעולה! יש לך רעיונות איך הוא ישמע, או שאתה בא לאולפן לגמרי בראש פתוח?
בדרך כלל אנחנו פשוט שמים את עצמנו בתוך חדר, ודופקים את הראש ביחד עד שאנחנו הורגים אחד את השני או מתחילים לבכות, ואז משהו יוצא מזה! (מצחקק).
אין פה משהו חדש - את המהפכות שלהם מוגוואי כבר עשו. מה שכן יש זה קטעים מקוריים עם סאונד ייחודי ללא קלישאות.
לחובבי Pink Floyd, Talk Talk, Slint
14. Aphex Twin - Syro
המשוגע חזר עם הצפצופים השובבים שלו ובעט לכל סצינת האלקטרוניקה בתוכס הרובוטי שלה. והכי חשוב: אין פה דאבסטפ.
לחובבי Kraftwerk, Brian Eno, Orbital
13. Manic Street Preachers - Futurology
הוולשים הבטיחו אלבום של David Bowie תקופת ברלין, פוגש את Goldfrapp, פוגש את Public Image Ltd, והם קיימו.
לחובבי David Bowie, Goldfrap, Public Image Ltd
12. Weezer - Everything Will Be Alright In The End
השנה ציינו 20 שנה לאלבום הכחול של וויזר, והלהקה חזרה למקורות עם רוק אינטיליגנטי, כיפי ומאוד מודע לעצמו.
לחובבי Buzzcocks, Kiss, Supergrass
11. Tom Brosseau - Grass Punks
אני לא אוהב בד"כ סינגרים/סונגרייטרים, אבל הזמר המקסים הזה מצפון דקוטה כבש את ליבי עם הכנות העמוקה והסיפורים היפים שלו. הוא כתב שיר האהבה שהסמטארטפונים גוזלים מאיתנו, לכל הרוחות.
לחובבי Nick Drake, Bob Dylan, Leonard Cohen
10. Dum Dum Girls - Too True
אינדי פופ נשי מלוס אנג'לס ומלוטש כמו יהלום אפלולי מהאייטיז.
לחובבי The Bangles, The Raveonettes, Stone Roses
9. Eagulls - Eagulls
סולן נבחני עם המון חוצפה וריפים חדים בשירות שירי פוסט-Pאנק פופי. והעיקר, שם הלהקה הפיל רבבות סחים בפח.
לחובבי Public Image Ltd, The Cure, The Clash
8. Sharon Van Etten - Are We There
אלבום מאוד אמוציונלי עם מידה שווה של יופי וכאב והקול המדהד הזה של שרון. תרגישי טוב, מותק.
לחובבי Cat Power, Natalie Merchant, Dolly Parton
7. Howler - World Of Joy
הרביעייה ממינאפוליס מינסוטה התבגרה והוציאה אלבום רוקנרול קליט ומדמם.
לחובבי The Strokes, The Replacements, Hüsker Dü
6. Honeyblood - Honeyblood
צמד חמד סקוטיות באלבום בכורה צבעוני שהולך ומתחבב משמיעה לשמיעה, כולל את שיר הפרידות האולטימטיבי אי פעם.
לחובבי Jenny Lewis, Best Coast, HAIM
5. Metronomy - Love Letters
אין שום דבר אחר שנשמע כמו "Love Letters". זה אלבום שמתעלה מעל הז'אנרים המעורבבים שלו לכדי יצירה שכל חובב מוזיקה אמיתי יאהב. האנגלי הלבנבן ומנהיג ההרכב, ג'וזף מאונט, שר עם המון נשמה, ולמתופפת אנה פריור מגיע את פרס קולות הרקע של השנה. חגיגה שמחה של שברון לב.
לחובבי Prince, Beck, Hot Chip
4. Royal Blood - Royal Blood
איפה הרוק!? הנה הרוק!!! הצמד האינטרגלקטי של השנה יצר אלבום שכולו ריפים מפלצתיים בווליום 11. הם זינקו למקום הראשון במצעדים הבריטיים בלי שום גימיקים שיווקים ורשתות חברתיות, והם עשו את כל זה שנה מהקמת הלהקה. הוכחה מדהימה שמוזיקה טובה יכולה לנצח.
לחובבי Muse, Queens of the Stone Age, White Stripes
3. Iceage - Plowing Into the Field of Love
האלבום הכבד, האינטנסיבי, והקשה של השנה. רוב המוזיקה שיוצאת בתקופתינו היא במשקל נוצה, מוזיקה בין לבין טראקים בשאפל בזמן שמשחקים בקאנדי קראש. אבל לא Iceage. הצעירים הדנים האלה לקחו צ'אנס גדול כשהם החליפו את צלילי הפוסט-Pאנק הג'וי דיוויז'ן-ים שלהם באופל של ניק קייב, ונשברים אל תוך המוזיקה, שיר אחרי שיר. סולנים כמו אליאס בנדר רוננפלט כבר לא עושים היום.
לחובבי Nick Cave, Joy Division, Afghan Whigs
2. I Break Horses - Chiaroscuro
להיטי פופ אפוקליפטיים הישר משבדיה. זה האלבום האלקטרוני הכי טוב השנה שמביא שוגייז חולמני עם סינטיסייזרים מכושפים והקול המצמרר של מאריה לינדן, שמשום מה לא רואה את עצמה בכלל בתור זמרת. חבל שהשם של הלהקה נוראי, כי המוזיקה מעולה.
לחובבי Depeche Mode, Cocteau Twins, The Kinfe
1. Cheatahs - Cheatahs
שוגייז עם אקסטרה דרייב והאלבום הטוב ביותר שיצא השנה מכל בחינה: סאונד מובחן של גיטרות מתפוצצות דרך מגברים עמוסים, נגינה סופר הדוקה, והמון מלודיה עם פאז שעיר במיוחד ושירה מרחפת. זה אלבום שמענג לשמוע בתור יצירה אחת, מההתחלה ועד הסוף, במסע לחלל החיצון וחלל הפנים. שמיעת חובה לכל מי שאוהב גיטרות ונמאס לו מהשוגייז הגנרי שיוצא בימינו.
