Eagulls בתמונע: נוכחות נוצצת בין טיפות הגשם

צילום: דודו רוזן

מזג האוויר האפור גשום שלשום היה התפאורה המושלמת ללהקת Eagulls—הם הביאו אותו מלידס בצפון אנגליה הישר לתאטרון תמונע במרכז תל אביב. כבר מאיך שהסולן George Mitchell העמיד את עצמו על הבמה האג'נדה היתה ברורה: יגאלז לא באו להתחנף. זו לא היתה הופעה של "שלום תל אביב" ומונולוגים על חומוס ואפילו לא של הדרן, אלא הופעה בוייב צימרי עם סרט שחור-לבן שהוקרן ברקע ומבטים שמופנים לרצפה. משום מה הלהקה באה ללא הגיטריסט השני שלה, אבל העדרו לא הורגש כל כך כי הגיטריסט הנותר Mark Goldsworthy פרס שמיכה צבעונית של צלילים בין ג'וני מארר מהסמית'ס לוויל סרג'נט מאקו והבאנימן. חטיבת הקצב של המתופף Henry Ruddel והבסיסט ספק רואה חשבון Tom Kelly התבלטה הרבה יותר ממה שאפשר לשמוע באלבומי הלהקה והדגישה את היכולת המושלמת שלהם לנגן מקצבים מדויקים ומחזוריים נטולי אגו. הסולן מיטשל תקשר-לא תקשר עם הקהל, שיחק עם טייפ המנהלים שלו בין השירים, הסתכל פנימה-החוצה ושר וזז בצורה האידיוסינקרטית שלו. אפילו שהם ביצעו את הלהיטים מאלבום הבכורה ("Tough Luck", "Nerve Endings", "Posessed"), החומרים שבאמת זרחו על הבמה היו השירים החדשים יותר מאלבומם השני "Ullages", שירים כמו "Euphoria", "Skipping" וגם "My Life in Rewind" שזכה לשירה והנפת ידיים בקהל שמילא את תמונע. מי שהגיע לשמוע להקת פאנק עצבנית בטח התענג על האנרגיות של Deaf Chonky בחימום, אך התאכזב לגלות שיגאלז הפכו ללהקת פוסט-פאנק שנפלה אל תוך העצב. אבל מי שבא באוזניים פתוחות קיבל פסקול מלנכולי למה שנשאר מהחורף הישראלי, נוכחות נוצצת בין טיפות הגשם שיודעת איך זה מרגיש.

צילום: דודו רוזן

התגובות סגורות.