פוסטים מתויגים עם midnight peacocks

  • המאזין ברדיו 206: סיכום שנת ה'תשע"ז באינדי הישראלי

    צילום: גאיה סעדון

    באסה למי שלא מחובר לשוליים. סצנת האינדי המקומית מעולם לא היתה מגוונת, פוריה ומקצועית יותר, וזה רק הולך וגדל. יש פה יותר ריליסים ביותר סגנונות ובאיכות יותר גבוהה משהיה אי פעם: מהרוקנרול הכיפי של המסך הלבן, דרך הפולק הים התיכוני של תומר ישעיהו ועד להיפ הופ הרגיש של נצ'י נצ' שמופיע גם בבלוג האיזוטרי שלנו וגם בראש מצעד שירי השנה של גלגלצ. במאזין זה עסקים כרגיל, שמחה גדולה לסכם שנה פסיכית באינדי הישראלי בהשתתפות עידו שחם, ניצן אגסי, ירדן אבני וענבר שפס - בלחיצת פליי למעלה או קריאה סלקטיבית למטה. מאחלים שתהיה עוד שנה מוזיקלית מדהימה.

    המסך הלבן - המסך הלבן

    ניצן: יותר תופעה בלתי מוסברת מאשר להקה. המחסור הקשה באקסצנטריות באומנות הישראלית הוליד את אחד המופעים הקיצוניים ביותר מאז שולץ ופורטיס בתחילת דרכו. "המם אותי", השיר שפותח את האלבום שיצא במקור בגרסה קצת שונה באלבום "אחוזת בית" של רד אקסס, הוא קלחת של מיניות, אופל וטירוף, ומזקק את המהות של המסך כפי שהם באו לידי ביטוי עד היום. אני תוהה כמה רחוק עד פי התהום הם עוד יכולים לקחת את עצמם.

    עידו: זה גלאמי, זה סקסי, זה ניהיליסטי - זה המסך הלבן. מדהים לראות את הדרך שהם עשו מאז ימי שעלת נפוצה ועד היום, והכל בזכות עבודה קשה, הרבה יצירתיות ומלא הופעות. המסך הלבן גורמת לפורמט להקת הרוקנרול המיושן להראות שוב צעיר וכיפי, עובדה שהילדים בולעים את זה כמו ריטלין ושרים בהופעות את כל השירים וצועקים את הסלוגן "יחי המסך הלבן!". תאהבו או תשנאו אותם, המסך הלבן היא תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה ונראה שהם פה כדי להישאר ולהשאיר מכה בפגוש של התרבות הישראלית.

    סילבי ז'אן - שתיים

    ניצן: זמן ושמיעות חוזרות עושים טוב לאלבום כמו "שתיים". בשמיעה ראשונה הוא עלול להיות מעט מתסכל - המון שאלות עולות וקשה להבין מה רוצים מאיתנו. עם הזמן, אפשר לשמוע נקודות אור אופטימיות שמסתתרות בתוך עומס הצלילים האפלים. האקורדים המהורהרים והמילים הלא ברורות מעלים בראש נרטיביים אפשריים שונים. שירים לקוניים כמו "תהיה מדען" שהרגישו לי כמו נונסנס מוחלט בהתחלה, התגבשו לכדי הרעיון של שינוי פרדיגמה, מחברה שמכתיבה לבניה ללכת להיהרג במלחמות לחברה שמכתיבה לילדיה לרדוף אחרי תארים והשכלה. גם עכשיו, אני לא לגמרי בטוח למה התכוונו סילבי ז'אן, ודווקא המיסטיות הזאת מושכת אותי פנימה כל פעם מחדש, לנסות לפצח את האלבום, שבניגוד לרוב הרשימה הזאת מרגיש ברובו כמו יצירה שלמה ומאוחדת, למעט "לא נתאבד הפעם" ו-"משהו רע" החריגים.

    ג'ימבו ג'יי - בואו לפני

    ניצן: קצת כמו לינה דנהאם, ג'ימבו ג'יי מנסה לנבא את הצלחתו (ובסופו של דבר את התרסקותו) בשירים כמו "תזכרי" ושיר הנושא, בו הוא מזהיר אותנו מפני היום שבו יחרשו אותו ברדיו (הנה הגענו). ג'ימבו ג'יי מעסיק את המיקרופון בעזרת מכונת הירייה של הפה שלו במה שמרגיש כמו קצב אש של 10 מילים בשנייה (איך זה שאף אחד עוד לא המציא אפליקציה לספירת מילים בשמיעה?). הוא רץ על הגרובים של פצצתי כמו יוסיין בולט על ספידים, ונוגע בנקודות מרכזיות בחוויה הישראלית ובחייו. ב-"עשיתי", למשל, ג'ימבו עובר בשלוש תחנות מרכזיות בחיי ההתגברות של ישראלי ממוצע: צה"ל, הטיול שאחרי והסמים - את הבית על הנושא האחרון החליטו לצנזר החוצה בגלגל"צ. על הדרך הוא גם מצביע לנו על ההתניה חסרת הפשר בעברית הפוסט-מודרנית לצמצם את כל הפעלים, לפועל האחד והיחיד: ע.ש.ה.

    ירדן: כל להקה צריכה איזון, והמופע של ויקטור ג'קסון היתה לגמרי מאוזנת. אם פדרו גראס התגלה באלבום שלו בתור החלק הפואטי ומלא החשיבות העצמית של הלהקה, ג'ימבו ג'יי מתגלה באלבום הבכורה שלו כסטנדאפיסט שיורה מילים במהירות-על וזורק פאנצ'ים בלי להפסיק עד שהבטן כואבת לך מצחוק. גם כאן, כמו אצל פדרו, היה חסר לי את החצי השני של הלהקה. השירים כאן כיפיים ומקפיצים, וכיף לראות אותם מקבלים חיים חדשים לאחר שראיתי אותם פעמים רבות בהופעה, אבל עדיין ציפיתי ליותר שירים שבהם לא אדע אם לצחוק או לבכות. יש סיבה שהרבה יותר אהבתי השנה את המחזמר "תיכון מגשימים" שפדרו וג'ימבו כתבו ביחד מאשר את אלבומי הסולו שלהם. וגם אם משהו מרגיש חסר, ג'ימבו ג'יי הוא עדיין אחד הראפרים המוכשרים בארץ, ואלבום הבכורה שלו מוכיח בדיוק את זה.

    פדרו גראס - חצי סוגריים

    ירדן: אם אתם רוצים לשמוע את המוזיקה המקורית ביותר שיצאה בישראל השנה, הגעתם לכתובת הנכונה. אפשר להתווכח על היומרנות והחשיבות העצמית של פדרו גראס, אבל מעט קטעים שיצאו השנה יכולים להתמודד מול שירים כמו "מאיפה אני בא" או "מי ייקח את זה". אנחנו צריכים עוד כותבים כמו גראס שמאחורי כל מילה שלהם עומד עולם שלם ומפורט, ואנחנו צריכים מפיקים כמו איציק פצצתי שיוצר חזונות מוזיקליים פרועים ומדויקים כל פעם מחדש, ומככב בעוד כמה אלבומים ברשימה הזאת. האלבום הזה הוא ניצחון גדול לאמנים האלו, וניצחון ענקי להיפ הופ הישראלי.

    נצ'י נצ' - שפל וגאות

    ירדן: "שפל וגאות" מרגיש כמו נצחון בסוף המסע הארוך שנצ'י נצ' עשה בשנים האחרונות. הוא הוציא אלבומים שבהם הוא החזיר את הדם לפנים של ההיפ הופ הישראלי, ובכל אחד מהם הוא למד לשייף את האמירה שלו ולהוריד את החומות מסביב. "שפל וגאות" הוא האלבום שבו תהליך ההתבגרות שלו מגיע לשלב הסופי. הוא מוותר פה לחלוטין על דאחקות כמו "בום שאקה לאק" והופך את ההגשה שלו לרצינית יותר מבלי לאבד את היכולת לקרוץ למאזין מדי פעם. הוא מצליח לדבר בצורה אמינה ולא מזיעה ממאמץ יתר על כל דבר שהוא רוצה: ממחאה דרך שירי אהבה ופרידה ועד למשברי זהות. נצ'י נצ' מצליח להתעסק בכל זה ועדיין ליצור יצירה שלמה ואחידה, שבה הוא מוכיח שהוא לגמרי יכול להציב את עצמו סוף סוף ליד האמנים שהוא מצטט בשיריו ללא הפסקה.

    איה כורם - 2023

    ירדן: שנה עברה מאז שהאלבום הכה-מצופה של איה כורם יצא, ואני חושב שאני עדיין בשוק ממנו. ישבתי להאזין לו אחרי המון זמן אחרי שקצת הזנחתי אותו, והכל עדיין שם: הסיפור המרתק, הרגעים המרגשים, המצחיקים והמטלטלים ממנו, שיתופי הפעולה והאירוחים המוצדקים. מעל כל זה עומדת העובדה שעם כל הקולות השונים שנשמעים באלבום, הקול הכי חזק הוא זה שלא נשמע: קולה של איה כורם, שהיא והמאבק שעברה בשנים האחרונות עומדים מאחורי הטקסטים מתחילת האלבום ועד הסוף העצוב והכנוע. "2023" נשמע כמו איך שמוזיקה ישראלית צריכה ויכולה להישמע בתשע"ז: מלאת תקווה, שאפתנות ואומץ.

    לונא אבו נסאר - מערבולת

    ירדן: לונא אבו נסאר מהממת אותי באופן שבו היא מתייחסת למוזיקה: הכל מונח במקום הנכון, הביטים מחכים בסבלנות למיתרים, המוזיקה עוטפת את המילים והערבית הולכת יד ביד עם העברית. וכשהתוצר שלה הוא כל כך חד ומדויק, אבו-נסאר מציגה את החזון המוזיקלי הסבוך שלה מבלי להסתבך. הנסיוניות האמביינטית שמקשטת את שירי "מערבולת" מתעכלת די בקלות כשהם מלווים את הטקסטים הרגישים של אבו-נסאר. זאת המוזיקה הכי סוחפת ומטלטלת שיצאה השנה בארץ, ואולי בגלל זה קצת קשה לי למצוא את המילים כדי להגדיר אותה עד הסוף.

    יעל איזנברג - אני יודעת שמדובר בסוף

    עידו: אלבום הבכורה של יעל איזנברג יצא רק לפני כמה שבועות, אבל כבר אחרי השמיעה הראשונה הבנתי שזה אלבום השנה שלי במוזיקה הישראלית. איזנברג מסתובבת בסצנת הזמרים/משוררים כבר זמן מה - ומסתבר שהיא גם שחקנית. "אני יודעת שמדובר בסוף" ממש הפתיע אותי. הוא מתעסק כביכול בנושאים הכי לעוסים בחברה הישראלית - משפחה, ילדים והורות - אבל איזנברג עושה את זה מהמקום הכי אישי, רגיש ושברירי שיש. ההפקה של יונתן לויטל שוברת את שיגרת האקוסטית מסביב למדורה עם פרקשן מינימליסטי, אלקטרוניקה מדוייקת ואפילו פידבק של גיטרה חשמלית. ההגשה של איזנברג לוקחת דווקא צעד אחורה ומזמינה אותנו להתקרב ולהקשיב טוב למה שיש לה להגיד.

    אור אדרי - כידוד

    עידו: אור אדרי היא בסיסטית על שמנגנת עם כל מיני אומני על כמו אסף אמדורסקי ואביב מארק, והיא גם היתה בהרכב מונטי פיורי ויצרה עם זואי פולנסקי את צמד הסינת'פופ REO. השנה היא הוציאה אלבום סולו מאוד חלומי ואווירתי שמזכיר לי את Air וקרני פוסטל. לצערי הוא לא הגיע למספיק אוזניים, אולי בדיוק בגלל שהוא איכותי מדי וחסר טודו בום. "כידוד" יצא בנוער אבוד, הלייבל החדש של יובל הרינג מוועדת חריגים שיצאו בו עוד ריליסים מסקרנים השנה.

    פלורה - מקום

    ירדן: פלורה צולחת את אתגר העברית באלבום החדש שלה, וזה לגמרי לא מובן מאליו. האווירה המוזיקלית שהיא בנתה סביבה הכניסה אותה למלכודת הקלישאות שלתוכה נופלות רוב הזמרות/יוצרות הישראליות. היא מצליחה לצאת מזה בעזרת הגשה כנה ולא מושלמת של טקסטים בהם היא מחפשת בעיקר שקט נפשי. כל זה עטוף במעטפת אינדי-פופ נעימה לאוזן, באלבום שנשמע כמו הצעד הראשון בפתיחת דף חדש ונקי בחיים.

    Midnight Peacocks - Katastroffa

    עידו: קולקטיב הסירקוס-קור של המוח והקישקע איתן רדושינסקי חוזר באלבום שלישי, עשר שנים מאז הריליס הקודם. והפעם: שילוב בין בלאק-מטאל לרוק פרוגרסיבי ומוזיקה פרסית עם עיסוק בנושאים שחורים כמו הרג וחורבן, אך כמו מבי-מובי בצורה צבעונית וקורצת שמחליקה את הכל לתוך האוזן. "Katastroffa" הוא בכלל לא קטסטרופה, הוא דוגמה לאיך אפשר לעשות אלבום רוק כבד במזרח התיכון.

    מתרוממות - מתרוממות

    עידו: יש מלא פאנק בארץ. רובו מאוד טכני ומופק כהלכה, אך חסר אמירה לגבי מה שקורה כאן ועכשיו, בזמנים של שלטון פאשיסטי ישראלי וחברה גזענית שאוכלת את עצמה. וזה למה בחרתי באי פי הבכורה של מתרוממות, הרכב שמביא לסצנה תוכן סופר פוליטי ומגדרי/קווירי בעברית שלא מתנצלת על שום דבר. הם יורקים בפרצוף ומהר בשירים של דקה של זעם, ונראה לי שהם רק הצעקה הראשונה בגל של פאנקי עברי חדש.

    האוסף הראשון של נוער אבוד

    עידו: "הדברים האלה קורים" של בונז'ור מאשינס יצא באוסף הראשון של הלייבל נוער אבוד. הבן של יזהר אשדות מנגן בהרכב, כולם די צעירים בני 18-19 ועברו מאנגלית לעברית כמו שעוד הרבה הרכבים עשו בעת האחרונה ונשמע שזה מתאים להם. זה הקטע של יובל הרינג, לעזור להרכבי שוליים מקומיים לשיר בעברית, אך ליצור מוזיקה שמתכתבת עם מקומות אחרים בעולם. האוסף הראשון של נוער אבוד מכיל בדיוק דברים כאלה ואפשר לשמוע בו גם את דיסקו אלסטי (ההרכב של מתופף ועדת חריגים יובל "גוטה" גוטמן), סאל חרדלי ונאפולי. האוסף יצא גם על קסטה בלייבל האמריקאי Burger Records שלדבריו של הרינג שמעו אותו בלופים.

    הפוסי של לוסי - מסיתים למרד

    ירדן: פאנק, בסופו של דבר, היה סמל של חברות בשבילי. התאהבתי במינטמן, הקלאש והראמונס כי שמעתי חבורה של נערים שמכירים אחד את השני כל החיים ומשתמשים בשפה שהם יצרו ביחד כדי ליצור משהו חדש משלהם. מנקודת המבט הזאת, הפוסי של לוסי הם הכי הרבה פאנק שאי פעם היה פה. חבורת התיכוניסטים מיבנה הקימה את הלהקה בגיל 15, ומרוב מחויבות לאותה תקופה הם אפילו לא שינו את שמה האווילי של הלהקה. אחרי שהם איבדו את הסולן עמרי גולדין בפיגוע בתחילת העשור שעבר, הם חוזרים בכל הכוח עם "מסיתים למרד" ושרים על כל מה שמרגיז אותם באמת, על פוליטיקאים מושחתים, ספורט מקולקל ועל הזמן שלא חוזר. על כל זה הם שרים מהבטן והקרביים, והם יכולים להיות זועמים, מצחיקים ומרגשים באותו שיר. יחד עם קין והבל 90210, הפוסי של לוסי מובילים גישה שצריכה להיות יותר נפוצה בפאנק הישראלי: פאנק שמגיע מהשכונה, מההמון, ולא מסתכל עליו מלמעלה.

    תומר ישעיהו - בוידעם

    ניצן: תומר ישעיהו חושף ב-"בוידעם" צד יותר חלומי שלו, שמתחבר מצוין לקלידי הדרים-פופ של רועי חרמוןשגם הפיק את האלבום. אם "אופניים חשמליים" נכנס בשנה שעברה לרשימה שלי בעיקר בזכות הליריקה החשופה ושבורת הלב, ב-"בוידעם" אלה העיבודים וההפקה שתפסו אותי. ישעיהו מרים שוב את הבוזוקי ומכשף עליו מנגינות עם שורשים ים-תיכוניים והודו-פקיסטניים, במיוחד בקטעים האינסטרומטליים כמו רצועת הנושא ו-"די.ג'י יהודה" (קיסר?), אבל גם בקטעי מעבר כמו "שבועיים בשנה". בשיר הנ"ל וברוב השירים האחרים תומר מתאר במילותיו שני עולמות שונים שרצים במקביל בתודעתו: עולם המציאות התל אביבית הקשה ועולם החלום, שם הוא מפליג במחוזות אירופה הים תיכונית.

    אמיר ברסלר - Afro Golden Line

    ניצן: בחברת "מיינל", יצרנית גרמניה למצילות תופים, התאהבו באמיר ברסלר (קותימן אורקסטרה) והטיסו אותו להקליט להם ארבעה שירים כדי להשוויץ ביכולות התיפוף הוירטואוזיות שלו על המצילות שלהם. מזל שהם עשו את זה, כי אחרת אולי לא היינו זוכים לשמוע את החיבור הפאנקי-ג'אזי-אפריקאי בין ריג'וייסר (קלידים), ספי ציזלינג (חצוצרה) ועוזי רמירז (גיטרה) בסינגל "Afro Golden Line", או את הבי-סייד שלו "Fish", חידוש לקטע מבית היוצר של LBT שמתחיל עם צ'יל פסיכדלי, צובר תאוצה גרובית בעזרת המהירות הבלתי אפשרית של ברסלר על המערכת, ומתכנס חזרה פנימה לתוך עצמו. אם תחפשו את הקטעים האלה ביוטיוב תוכלו לראות את ברסלר עושה בידיים שלו דברים שהעיניים שלכם לא יספיקו לעבד. נשאר רק לקוות ששיתוף הפעולה הזה יהפוך להיות משהו קבוע יותר בהמשך.

    Tinoyke - Tinoyke

    ניצן: צמד אלקטרוני שמורכב מרועי כפרי ועומרי אנגל. את כפרי לא צריך להציג כמובן, אבל אם עוד לא ראיתם את המחרוזות רדיוהד וביטלס של אנגל, זה הזמן לעצור הכל, להתארגן על חיתול למבוגרים ולהיכנס ליוטיוב. באי פי שלהם אין רגעים מצחיקים - רק צלילים מסונתזים נוצצים, ביטים שבורים וקולות רקע שברור שכפרי אחראי להם. ומאיפה השם "Tinoyke"? הניחוש שלי הוא שזה לציון התינוק שנולד לכפרי בערך באותה תקופה, אבל לכו תנסו להבין את הראש של מי שאחד המערכונים שלו נקרא "אף, אוזן, גרוניך".

    Folly Tree - Consolidate

    ניצן: אלבום בכורה מרשים של אלכס משה וחבורת הנגנים המוכשרים שסביבה. נדיר מאוד שלהקה מגיעה לאלבום הבכורה שלה עם סאונד כל כך מובחן וייחודי ושבמקביל מצליח להרגיש מוכר וביתי. הכתיבה של משה באנגלית מדברת למקום פנימי בתוכי שהעלה נועם עצום להיזכר בו. שירים כמו "Big Fish" ו-"Cut The Rope" בעלי איכות סינמטית ומקרינים בראש סצינות דרמטיות על אהבה ופרידה.

    אפור גשום - אור חשאי

    עידו: אפור גשום חוקרים כל מיני כיוונים באלבומו השלישי "אור חשאי": עברית ואנגלית, שקט וכאסח, אור וצל. האלבום הזה מרגיש יותר מקוטע לעומת הקודם "מבפנים", אך עדיין מרתק להקשיב לו ולשמוע מה קורה בראשה וליבה של מובילת ההרכב מיכל ספיר שמצליחה ליצור שוגייז בלי ליפול לקלישאות של הז'אנר - ועוד עם מודעות פוליטית. אם אתם הולכים לשמוע רק שיר אחד, תקשיבו לקטע "The Coldest Light" האמוציונלי שקורע אותי כל פעם מחדש.

    אלון עדר ולהקה - השמרנים שוב באופנה

    ירדן: אלון עדר למד המון מההצלחה של "קצת אהבה לא תזיק". "השמרנים שוב באופנה" הוא האלבום הכי נגיש שלו עד כה, אבל הוא ממש לא ממחזר ומשחזר את אותה השיטה - אלו מיטב המהלכים והטריקים של עדר שנשלפים במהירות אור בכמה מהשירים הכי יפים ונעימים של השנה האחרונה. יש פה קצת מחאה ואסקפיזם, ובעיקר מנגינות עוטפות ומחבקות ומילים חודרות של אחד מהיוצרים הכי מעניינים בארץ כיום, שהראה שהוא לא צריך להתחכם יותר מדי כדי ליצור מוזיקה מקורית.

    Adi Ulmansky - Dreamin' EP

    עידו: היוצרת/מפיקה עדי אולמנסקי עולה כל שנה יותר גבוה. ב-"Dreamin'" היא ממשיכה לחקור את השילוב בין היפ הופ, טראפ ואר אן בי להפקה אלקטרונית של וואן-וומאן-שואו, רק הפעם עם תכנים הרבה יותר אישיים - למשל "Pink Pills" שמדבר על השימוש של אולמנסקי בגלולות נגד דיכאון. דווקא הקטע יוצא הדופן, "Snow" הסינת'פופי, תפס ונכנס לפלייליסט בגלגלצ וטוב שכך, כי צריך עוד פופ מתקתק ואינטליגנטי שכזה במיינסטרים הישראלי.

    אלבומים שלא נכנסו לתוכנית

    הודנא אורקסטרה - אלם

    ניצן: גרובים מפתים מאפריקה. הודנא אורקסטרה חוקרת בסינגל "אלם" צלילים וכלי נגינה מאתיופיה יחד עם כותב השיר והזמר דמיסו בלטה. בבי-סייד הצטרף אליהם ההרכב ADYEBO לגרסה המשלבת בין דאב למוזיקה אתיופית המסורתית. "אלם" הוא צוהר והזמנה להכנס לעולם המוזיקלי הלא מוכר של אפריקה שמקים אותנו מהספה ומכריי לזוז.

    רועי חרמון - גמביה

    ניצן: רועי חרמון לא מפסיק לעבוד. הוא חבר בהרכבים ארמון וטיגריס, הקים במהלך השנה הזו את הלייבל "אווזה", ובמקביל הספיק להוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "גמביה". העבודה של חרמון מזכירה מאוד את ההשפעות האביתר בנאיות שלו שבאו כבר לידי ביטוי בארמון. הקשר בין שני האלבומים בולט בעיקר בזכות צלילי הקלידים שכל כך מייחדים אותו, וכן בשירים בהם משתתפת דניאלה תורג'מן, סולנית ארמון. כבר מהצלילים הראשונים, חרמון סוחף אותנו אחריו לתוך מרחב אלטרנטיבי למציאות הנוקשה, מעלה אותנו על ענן רך ואוורירי, מלטף בקולו עם מילים שמשקיטות כל רעש תודעתי בלתי רצוי ונותנות לנו פשוט להיות.

    Dunes - Psychedelic Hummus

    ניצן: גאראז' פסיכדלי איכותי הוא דבר שקשה למצוא באזורינו. Dunes הגיעו השנה בלי התרעה עם אלבום שמשלב השפעות מכמה מהלהקות האהובות עלי ביותר: Tame Impala, Black Keys, UBK וקותימאן. דווקא החוצפה של דיונז ללבוש את ההשראות שלהם על קדמת דש הבגד יוצרת שילוב סוחף ונועז. הרודס הרוטט ברצועה הפותחת "Gold" והקול העוצמתי של עדי שיפר הם רק דוגמה קטנה לקונטרסט המרהיב בין בלוז עדין לרוק מאצ'ואיסטי, בין פאז מפוצץ עור תוף לגיטרות מהורהרות.

    Volume Pool - Empty Stations

    ענבר: "וואו, בטוח שהם מכאן? בכלל לא נשמע שהם ישראלים!" היתה המחשבה הראשונה שעברה בראשי כששמעתי את "Emily" של Volume Pool, הרכב אינדי-רוק חדש מתל אביב. זו מחשבה די מאוסה: המשפט הזה נאמר פעמים רבות כשרוצים לפרגן למוזיקה מקומית שמושרת באנגלית. אך במקרה של ווליום פול קשה להימנע מהמחשבה הזו, ולא רק בגלל האנגלית. מאור ויזל (גיטרה,הפקה וקולות), נעמן שדמי (קלידים והפקה) נפגשו בהרכב של שי נובלמן וצירפו אליהם את הזמר אורי שדה ונגנים נוספים. אלבום הבכורה שלהם "Empty Stations" כולל שבעה קטעים הנעים בין אינדי-פופ סיקסטיזי מרענן ומתוק ("Emily") לרוקנרול פאזי-פסיכדלי ("Angels Fly").יש כאן מלודיות פשוטות ושוברות לב, שירה חלומית וסאונד המשלב בין פופ לרוק באופן מדויק.

    Yavin Aalto - Cara Sui

    ענבר: נסו לחשוב מתי שמעתם לאחרונה אלבום אמביינט שנוצר על ידי אמן ישראלי. בעוד אלבומים של אמנים מרחבי העולם כמו Biosphere ו-Huerco S זוכים לשבחים בבלוגים ובמגזינים, הז'אנר נדיר בסצנה המקומית. ולכן "Cara Sui", אלבום הבכורה של יבין אלטו, מהפנט ומסקרן. אלטו, שהוא החיפאי בן ה-30 גל עוז, יוצר מוזיקה כבר מגיל צעיר במגוון סגנונות: גאראג', מוזיקה קלאסית, פאנק ונויז (Yelena, Diekvar) ומוזיקה אלקטרונית. ב-"Cara Sui" אלטו משלב אמביינט אקספירמנטלי, נויז רך ואלקטרוניקה אפלה. בתהליך העבודה על האלבום, הוא חקר את מקור הסמפל. אלטו פירק וסימפל צלילים שונים, אפילו מקטעי היפהופ, אך לדבריו ההשפעות העיקריות באלבום זה באות ממלחינים מודרניים כמו ג'ון קייג' וסטיב רייך, ומיוצרים אלקטרוניים כמו The Field ו-Oneohtrix Point Never. בניגוד לאלבומים אווירתיים יותר שלא דורשים מהמאזין את מלוא תשומת הלב, "Cara Sui" מסקרן לכל אורכו, והצלילים בו בוהקים ביופיים. האפלה והמסתורין שבאלבום נשמרים עד לסופו ואפילו מתחזקים בקטע האחרון והעוצמתי "Let Tomorrow Sleep" בו מתארח הזמר דויד אבי דולב, המכשף את המאזין בקולו. אין ספק שמדובר באלבום נדיר מהעטיפה ועד למוזיקה מז'אנר הנדיר כל כך בסצנה המקומית.

    עידו ישדר בקרוב תוכנית המשך עם עוד מוזיקה שווה מהשנה החולפת

  • פוסט אורח: אביב מארק מראיין את איתן רדושינסקי מה-Midnight Peacocks

    באמת צריך הקדמה? אביב מארק, סולן הסאבווי סאקרס והנצח והסאונדמן האגדי של האינדינגב ובכלל אחד מסנדקי סצנת האינדי, מראיין את איתן רדושינסקי, הגאון מאחורי הפלסטיק פיקוקס והמידנייט פיקוקס וממציא השאנטי מטאל - כל זאת לכבוד אלבומם החדש והקטלני של הפיקוקס "Katastrofa" + הופעה ב-11.1 במזקקה בירושלים. המקלדת עוברת בזאת לאביב מארק.

    מה התקליט הראשון והאחרון שקנית?

    הראשון היה בויניל וזה היה "ג'ו פאס מנגן גרשווין", אלבום ג'אז של הגיטריסט ג'ו פאס האחרון היה של להקת הבלאק מטאל השוודית Watain, האלבום "Lawless Darkness". הדיסק הראשון שקניתי היה "פולחן האביב" של סטרווינסקי בביצוע של הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של לאונרד ברנשטיין. זה דיסק שחרוט לי במוח לנצח.

    מנה לפחות שני הרכבים מרכזיים בחייך נתנו לך השראה להקים להקה.

    איירון מיידן, ג'יזס אנד דה מארי צ'יין, ופנתרה. עד ששמעתי איירון מיידן רציתי להיות צייר או כדורגלן. נראה לי שזו הלהקה הראשונה שהערצתי. קיבלתי הרבה השראה מהבסיסט סטיב האריס שהיה הבסיסט הראשון ששמעתי שמנגן דרך פדאל דיסטורשין. הג'יזס אנד מארי צ'יין שינו לי לגמרי את התפיסה לגבי באלאנס של גיטרות במיקס. פנתרה נתנו לי השראה לגבי שאיפה לשלמות בסאונד, נגינה ופרפורמנס. השתתפתי במופעי מחווה ללהקה והייתי לוקח את זה מאד ברצינות, מאזין להרבה ביצועי לייב שונים ומנסה להכנס לראש של פיל אנסלמו. זו חוויה מאד עצמתית ומלמדת.

    השירה שלך רק משתפרת והולכת. איך אתה עושה את זה?

    עם השנים הטכניקה משתפרת והמחשבה מזדככת - שירה קשורה לטמפרמנט שאתה משקיע ולדמיון של הזמר והמקומות שהוא מסוגל לקחת את עצמו לשם. הזמן עושה רק טוב לפרמטרים האלו. התחלתי לשיר רק בגיל 26 אחרי שהייתי במיוחד גיטריסט וסקסופוניסט. למדתי אצל המורה גורו רחל הוכמן שבנתה לי סט מוניטורים וירטואלי מסביב לגולגולת ושחררה לי מדחסי אוויר בחלל הסרעפת. הטכניקה שקיבלתי ממנה נהדרת לגראול ולחלוקת עומס נכונה על מיתרי הקול. והכי חשוב בעיני, אפילו יותר מפיץ' או צבע קול, זו היכולת שלך לספר סיפור ולשמור את המאזין שלך בתוכו וזה קשור למצב מנטלי ופוקוס על הדמות שאתה מציג.

    מכל ההופעות שקיימת, איזו זכורה לך ביותר?

    שאלה קשה, יש הרבה. ההשקה של האלבום הראשון של המידנייט פיקוקס בהייניקן הבימה. היו המון אורחים, קהל, ותחושה שכל הסצנה התייצבה מאחורי הלהקה. גם ההשקה של האלבום החדש בבסקולה תזכר אצלי לתמיד כהופעה מאד מדויקת ומפוקסת רגשית. אני גם זוכר הופעות שנפצעתי בהם כמו זו שנפלתי בה מגג של שתי קומות בבסיס צבאי ליד בית שמש. זה היה בתקופת ההתנתקות ובבסיס צבאי ליד בית שמש שדימה כפר ערבי למטרות אימון. מרחוק רואים מסגדים ונשים כובסות, מקרוב קרטון ופלסטיק. הופענו במסיבה של קבוצת טכנו מחתרתית. הנושא של המסיבה היה כוחות הביטחון וטרוריסטים והקהל היה צריך להתחפש בהתאמה. זה היה לילה של כוכבים נופלים. אנחנו הופענו על גג ולקחתי איזה צעד מיותר אחורה אל מחוץ למעקה. הנפילה נראתה ארוכה למדי ומדאיגה כשלמזלי נחתתי על סרפד ענק. אינסטינקטיבית קמתי ורצתי לטפס בחזרה על הגג/במה ובדרך שמעתי אנשים ששאלו אותי אם ראיתי מישהו נופל מהגג. למזלי זה הסתיים רק בצלעות שבורות. חזי עד היום אומר שהוא זכה סוף סוף לראות כוכב נופל.

    ספר לי בקצרה על שני ההרכבים האחרים שאיתם אתה מוציא אלבום בתקופה הזו.

    חזרתי עכשיו מברלין ממיקסים לאלבום חדש של פרויקט שנקרא Gone With The Flood, זה אלבום של עדי מוסקו ושלי שמשתתפים בו נגנים מישראל, ארה"ב, ודנמרק והסגנון הוא קאנטרי עם נגיעות של Space Rock, אני שר שם ברגיסטר נמוך טקסטים של מסעות. זה פרויקט אנלוגי וחם וכל השירים סביב אותו הסיפור פחות או יותר. קצת דומה לסיפור של אודיסאוס, חזרה לנקודת המוצא אחרי מסע ארוך ומפרך וניסיון לחולל מחדש אנרגיה ישנה של אהבה. רגע אחד שבו העבר נעור לחיים. אני מאד גאה בתוצאה שהשגנו ונרגש לחלוק את זה בקרוב.

    לפני חודש חגגתי השקה של אלבום חדש של PULLSA שזה הרכב סטונר בעברית שאני חולק עם אפיק פלג, ערן מלכי, וחמי חיימוביץ', חברים טובים ממתחם הז'אן ז'אק שבו אני פעיל. זה אלבום שנולד מתוך ג'אמים ושמציג פסיכדליה אמיתית של נגינה וסאונד. פדל המוג שלי לבס עובד שם שעות נוספות. הטקסטים קשורים למחאה חברתית, כישוף, ונרקוטיקה.

    למה אמורים לצפות אלו שיבואו להופעות של המידנייט פיקוקס כיום?

    למופע של מוזיקה מקורית שמשלבת מטאל ומוזיקה ערבית ושמבוצע בקפדנות טכנית ורגשית. אפוקליפסה ואימה מהמזרח התיכון שמוגשת ברוטב גרוב והומור שחור. יש לנו רקדנית בטן מדהימה, אלה גרינבאום, ואני גם עושה פרצופים מוזרים ומפחידים לפעמים. לפעמים אנחנו מסיימים את ההופעה במדיטציה המונית. יש לנו שיר שמתאים לפעילות הזאת וששייך לז'אנר המופרך שהמצאנו ושנקרא שאנטי מטאל. קוראים לשיר "Indian Sun" והוא שיר מסע מנטלי של אדם שנקלע לחוויה פסיכדלית בחברת צ'יף אינדיאני.

    מהן השאיפות המוזיקליות שלך לעוד עשר שנים מהיום?

    להמשיך עם מה שאני עושה כיום שזה לייצר הרבה מוזיקה חדשה ולחשוף אותה לקהלים חדשים. להגשים פרויקט תזמורתי שאני חולם עליו ולנגן על קלרינט בס.

  • המאזין ברדיו 166: בכורה אינטרגלקטית ל-"Katastroffa" של Midnight Peacocks

    בכורה אינטרגלקטית ל-"Katastroffa", האלבום הקטלני החדש של Midnight Peacocks. זמר/באסיסט/גורו ההרכב איתן רדושינסקי התארח באולפן וסיפר על שירי האלבום וההיסטוריה הקרקסית של ההרכב לקראת ההשקה ב-16.12 בבסקולה.

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • 10 הופעות שאסור לפספס באינדינגב 2016

    אינדינגב אשכרה מתקיים בפעם העשירית. הולכות להיות מעל ל-100 הופעות, כך שיהיה קשה מאוד לבחור למה ללכת' במיוחד למי שלא עוקב אחרי סצנת המוזיקה. אבל אל תדאגו. חרשנו בשבילכם על התוכניה ואספנו לכם עשר המלצות להופעות שאסור לפספס, בסדר כרונולוגי. תהנו!

    יום חמישי

    21:00 - במת החיפושית - Deaf Chonky

    עידו שחם: הרציניים שיגיעו לאינדינגב ביום חמישי בערב יוכלו לפתוח את הפסטיבל בבום עם אחת הלהקות הרותחות בסצנה: Deaf Chonky. צמד הבנות עושות גאראג'-Pאנק אינטיליגנטי עם הרבה הומור, וההופעה שלהן בטח תהיה מלאה באנרגיות ג'ינג'יות ומוי כיף. הן הוציאו לא מזמן את אלבום הבכורה "Farsh", הבחירה שלי לאלבום השנה העברית שעברה, אז כדאי לשמוע אותו וללמוד את המילים ולקפוץ פוגו בבית. אם אתם ממש רציניים אז תישארו בבמת החיפושית לאחר מכן להופעה של צמד הרוקרים מהחלל החיצון Elephant Hive.

    יום שישי

    15:00 - במת הקוף - שלום גד והיהלומים

    ירדן אבני: הופעה של שלום גד באינדינגב היא אירוע אדיר בעיקר מכיוון שהיא מתרחשת באזור שבו כנראה רוב השירים שלו נולדו - מהגיאוגרפי ("בסוף המדבר") ועד לאירוע עצמו ("אינדינגב") - אין מקום יותר טוב לשמוע את גד. עדיין לא הייתי בהופעה שלו, אבל אני מנחש שהיא תהיה כמו טקס דתי: הקהל יהיה מורכב ממעריצים אדוקים שישירו ביחד עם הזמר את כל השירים שלו, מילה אחרי מילה, כאילו זה הטקסט הכי קדוש בעולם. ככה זה עם השירים של גד, הם מורכבים ממשפטים שנשארים איתך לאורך כל החיים, והמעט שנשאר לנו לעשות זה לשיר ביחד איתו כהוקרת תודה.

    22:00 - במת הקוף - נצ'י נצ'

    ירדן: כבר הייתי בכמה הופעות של נצ'י נצ', ובכל אחת מהן הייתי בשמים, אבל האווירה המדברית של האינדינגב מרגישה לי הרבה יותר טבעית למוזיקה של נצ'י נצ' - משהו בתערובת הארצישראלית של ההיפ הופ שלו, ביחד עם ההשפעות הבולטות שהוא שואב מרגאיי פשוט גורמות לי לזמזם את השירים שלו בצורה טבעית בכל פעם שאני מטייל בנגב. תוסיפו לזה את האנרגיות התמיד-מטורפות שלו ושל הקהל האדוק, ותקבלו את אחת ההופעות המדוברות של האינדינגב הקרוב.

    23:15 - במת הקוף - APE RECORDS

    ירדן: תמיר מוסקט הוא אחד מהמפיקים העסוקים והפוריים במוזיקה הישראלית, וההופעה שלו באינדינגב היא מעין השקה של הלייבל החדש שהקים ביחד עם אייל גרונברג: APE RECORDS. הם כבר הוציאו שיר למרינה מקסימיליאן בלומין ואני לא יכול לחכות לראות איך הוא מבוצע בהופעה חיה. מוסקט יארח בהופעה את בלומין יחד עם תומר יוסף (שותפו ללהקת בלקן ביט בוקס), גלעד כהנא, ו-A-WA. כל השמות כאן הם פרפורמרים מעולים שיודעים לשרוף במות, וההתאחדות שלהם ביחד על במה אחת לא משאירה הרבה סיכוי לבמת הקוף של האינדינגב.

    23:30 - במת הפיל - Häxxan (אם בא לכם יותר רוקנרול)

    ניצן אגסי: הלהקה היחידה שאני מרשה לעצמי להמליץ עליה לפני שראיתי אותה בהופעה. רק מתוכנית הלייב שחסן הקליטו לרדיו הקצה הבנתי שזאת הולכת להיות אחת מההופעות אחוזות הטירוף באינדינגב הקרוב: להקת גאראז'-Pאנק שזורקת על המאזינים ריפים תזזיתיים עמוסים בפאז, הרמוניות ווקאליות קליטות, ומקצבים בטמפו בלתי אפשרי. "Fight for Your Right to Smoke Cannabis" הוא כנראה שיר הפאנק הטוב ביותר ששמעתי בשנה האחרונה. השורה "open up your mind what you're gonna find" לא יצאה לי מהראש במשך שבוע בפעם הראשונה ששמעתי אותו, ובכל פעם שאני שומע את השיר היא חוזרת לשם בחזרה ומסרבת לצאת. כמו בכל להקת פאנק טובה, המרכיב החשוב ביותר הוא המתופף אורי רנרט, שמזכיר את סגנון התיפוף המדויק אך דפוק של רע מוכיח באלבום הראשון של זקני צפת. אם אתם מרגישים צורך לפרוק אגרסיות בריקוד חסר חוקים זו ההופעה ללכת אליה.

    0:30 - במת הפיל - Midnight Peacocks מארחים את יהלי סובול

    עידו: אחרי היעדרות של 7 שנים, המידנייט פיקוקס מחזירים למדבר את הסירקוס-קור, ז'אנר מומצא שמשלב בין מטאל למוזיקה ערבית וקברט. במרכז ההרכב נמצא מוח העל הסוטה איתן רדושינסקי, ואפשר לסמוך עליו בשביל שיקבץ סביבו חבורה חדשה של נגנים מוכשרים וינהיג טקס רוקנרול פגני שבו הכל יכול לקרות. בפעם האחרונה התרחשה היסטוריה אינדינגבית כאשר בחור צעיר, שהתברר כלוקה במחלת נפש, לקח את הבס של רדושינסקי וניפץ אותה לגזרים. הייתי שם כזה קרה, ואני ממליץ לכם להיות שם כשמי יודע מה יקרה, וגם לרכוש את האלבום החדש שלהם "Katastroffa" שיהיה זמין בינתיים רק בדוכני הדיסקים של הפסטיבל. אגב, למי שנבהל מפוטנציאל הסחיות של יהלי סובול, אפשר להירגע - הוא ניגן בהרכב של אביב מארק והפילהרמונית וכיסח שם את הגיטרה, מה שגם הפיקוקס אירחו באינדינגב את ערן צור כשקרתה התקרית הנ"ל ועזרו לו להתחבר לצד האפל של הכוח.

    1:45 - במת הקוף - Shtuby Band Experience

    עידו: בתקופה האחרונה מתהלך בארץ חיזר ורוד ושמו שטובי. שטובי הגיע מגלקסיה רחוקה ומתקדמת שנמצאת בעידן של שלום בין-כוכבי, כך שכל מה שנשאר לתושביה לעשות זה לחגוג. בגלל טעות בניווט, שטובי עבר ליד כדור הארץ. הוא ירד לכוכב שלנו כדי לקדם את השלום ולהרים את המסיבות-הופעות של החיים עם הרכב נגנים שעושה סוג של אלקטרוניקה עם הפרעת קשב. אני יודע שעמדתם כל היום והשעה כבר מאוחרת, אז תצרכו את החומרים הרלוונטיים ותתכוננו לזוז.

    יום שבת

    15:00 - במת הקוף - האחים רמירז ודני דורצ'ין

    ניצן: החיבור בין האחים רמירז לדורצ'ין הוא לא רק מתבקש, אלא בשנה האחרונה הפך להיות עניין שבשגרה. האחים רמירז פועלים ביחד ולחוד במספר לא קטן של הרכבים באינדי המקומי בעשור האחרון, והם חברו לדורצ'ין בתחילת השנה להקליט את אלבומו השני "So The Story Goes". התוצר הוא שילוב טבעי בין הבלוז המחוספס שדורצ'ין מספק ל-Fאנק, גרוב, והרוקבילי של האחים רמירז. החיבור הזה יצר כמה שירים שהוציאו מדורצ'ין את המיטב, וכמה שירים אחרים שמרגישים כאילו הם היו יכולים להיכנס בקלות לאלבום הרביעי של האחים. גם בהופעה חיה, דורצ'ין מרגיש כמו האח מאמא אחרת של הרמירזים. האווירה המשוחררת והג'אמים החופשיים והארוכים אליהם נכנסת החבורה המוכשרת הזאת נותנים לפעמים את התחושה שנכנסנו לחזרה פרטית ומהוקצעת במיוחד. את ההשפעה של הרמירזים על המוזיקה של דורצ'ין אפשר כאמור לשמוע בקלות באלבום המשותף, אבל יהיה זה מעניין יותר לשמוע את דורצ'ין משלב את נגינת המפוחית והגיטרת סלייד שלו לתוך שירים של הרמירזים כמו "Sweet Lady" הבלוזי, "Pirlo" הפאנקי, או "Baby Chicken Walk" הרוקנרולי.

    16:00 - במת הקוף - חיה מילר

    עידו, ניצן, וירדן: לכל אחד מאיתנו יש טעם מוזיקלי קצת שונה, אבל אם יש להקה אחת שכולנו מסכימים עליה זו חיה מילר. הטריו הזה מנגן רוק עברי כבר זמן מה, אך בשנה האחרונה הם הוציאו את "+1" שסחף אותנו עם ליריקה עכשווית וגיטרה-באס-תופים בלוזיים. המילרים אפילו יותר חייתיים בהופעות, אז זו תהיה כנראה ההזדמנות האחרונה שלכם בפסטיבל להוציא את האייר גיטאר מהקייס הבלתי נראה שלה ולתת איזה סולו ממיס פנים.

    17:00 - במת הקוף - שי בן צור

    ניצן: אם אני צריך להמר על ההופעה שתהיה ההפתעה של אינדינגב 2016, זאת תהיה ההופעה של שי בן צור. כדי להבין למה, צריך להכיר ארבע עובדות:

    1. שי בן צור הוציא בסוף שנה שעברה את אלבומו השלישי בשם "ג'ונון", בהפקה משותפת עם ג'וני גרינווד מרדיוהד ולהקת הרג'אסטן אקספרס, המכילה לא פחות מ-19 נגנים הודים.
    2. בן צור והלהקה נמצאים בעיצומו של מסע הופעות לקידום האלבום, אשר החל בהודו ועובר בתחילת נובמבר לאירופה, שם יחברו לגרינווד.
    3. באתר הפסטיבל לא פורט מה יהיה הפורמט בו בן צור ינגן. בסיבוביו הקודמים בישראל הופיע בן צור עם הרכבים שונים, ביניהם שילוב של מוזיקאים ישראלים כשהבולט בהם היה יוסי פיין, וחלק מהמוזיקאים הרג'אסטנים, כאשר לאחת ההופעות הצטרף גם גרינווד.
    4. מפיקי האינדינגב נוטים לספק במהלך הפסטיבלים הפתעות שלא ניתן למצוא בליינאפ המפורסם. בשנה שעברה למשל, ההפתעה הגיעה בצורת הופעה של פורטיס שפרץ לבמת הקוף ללא התרעה. השנה ההפתעה עלולה לבוא בצורת להקה של 19 נגנים מופלאים או אפילו בהגחה של גרינווד לבמה. אף העובדה שבן צור יהיה זה שלמעשה ינעל את הפסטיבל במיקום לא סקסי במיוחד בליינאפ, לא מורידה בעיני מהאפשרות שגרינווד יקח חלק בהופעה - למרות שהוא רגיל לעלות עם רדיוהד כהדליינר, גרינווד מתורגל להופיע בפסטיבלים קטנים בשעות צהריים גם עם פרויקט אחר שלו, ה-London Contemporary Orchestra.

    אבל גם אם נשים בצד את ההימור הפרוע שלי, ובן צור יעלה לבמה עם הרכב אקוסטי מצומצם, ההופעה שלו היא עדיין ההמלצה הראשית שלי לאינדינגב הקרוב. בן צור מצליח ליצור בהופעותיו אווירה אינטימית עם הקהל גם באמפי רחב ידיים. כל תו מנוגן וכל מילה נהגית בתשומת לב מופתית. בן צור מנצח על הלהקה בסימני ידיים ומבטים, תוך כדי שירה ונגינה על גיטרה וחליל. וחשוב מכל, המלודיות המתפתלות והמילים הפיוטיות שלו לוקחות גם את המאזינים שלא חזרו לאחרונה מהודו למסע רוחני.

  • להתמסר לאבסורד: ראיון עם איתן רדושינסקי מ-Midnight Peacocks

    יש דברים שאבדו בציוויליזציה. קיבלנו מסטיקים וסופרמרקטים ושכחנו ממסורות קדומות. טקסים למשל. אני לא מדבר על טקסים ממלכתיים. אני מדבר על לרקוד מסביב למדורה עם מסכות מפלצתיות לצלילי תופים, לחגוג את החיים ואת המוות ואת הלא נודע. איפה הם?

    הם ברוקנרול. מהרגע שלהקה עולה על הבמה ומתחברת למגברים, הכל יכול לקרות. בהופעות רוק באמת טובות היום יום האפרורי הולך ונשכח לטובת הכאוס. כמו כל טקס ראוי, יש בהופעות רוק חוקים ומסורת, אבל יש הזמנה ללא צפוי להראות את פניו ולהפתיע.

    מפעם לפעם מתאספת לה כת איזוטרית במועדון אפל כדי לחגוג טקס כזה. מדובר בעשרות אנשים. כל מי שמתייצב נמצא בנוכחות מלאה תוך כדי שכחה עצמית והתמסרות טוטאלית להזיה של ההווה וסגידה לזרקול. הטקס הזה הוא הסירקוס קור.

    הכת תתכנס ביום חמישי ה-30.5 בשעה 22:00 לכבוד סירקוס קור מספר 5 במעוז הסליז אברבאנל 5 בתל אביב. הזמנתי לקראת האירוע את איתן רדושינסקי, מנהיג ה-Midnight Peacocks וכהן הסירקוס קור, לענות על כמה שאלות.

    מה זה סירקוס קור?

    "סירקוס קור הוא הוא מופע המשלב מוזיקת רוק הארד-קור עם אלמנטים של תיאטרון, מחול, קברט, אומנות חזותית ואף לוליינות. זה גם השם שהמצאנו לז'אנר המוזיקלי שלנו. תערובת מקאברית ולא הגיונית של סגנונות והרבה הומור שחור".

    מה אתה ממליץ למי שמגיע לסירקוס קור לראשונה בחייו?

    "להתמסר לאבסורד ולהנות מלהקות שנותנות שואו חזק ומוזיקה עוצמתית. לא לפחד מחזי".

    איזה חוויה מצפה לנו הפעם? האם נזכה להמשך סאגת "בכור השטן"?

    "כנראה שתהיה חתונה הפעם. יהיה דגש על פגאניזם והומור קלוקל, יהיו גרייט מאשין האדירים, יתארחו גל תורן וג'קי המעממת וטלולה בונט במופע דראג . יתקלט די ג'יי פאנק סינטרה והכי חשוב, השקת האי. פי של 'ויתרתי'".

    מדוע בחרתם לכבוד האירוע בתמונה של הופה היי עם עז שטנית על רקע של בחורות בסאדו מאזו קיצוני?

    "יש בידנו ראיות שחלק מחברי 'הופה היי' עסקו בפעילות פראנורמלית ובטלקינזיס. יש עדויות על טקסים מאד אפלים שהם היו עורכים בבקסטייג'".

    הבטחת בדיקת סאונד גולגלתי בחינם לבאי הסירקוס קור. תוכל להסביר את הפרוצדורה?

    "אני מסתובב בין הקהל עם כבל חשוף שמחובר למגבר ומצמיד אותו אל הגולגולות של המתנדבים. זה מדהים עד כמה הסאונד שיוצא מכל גולגולת שונה. מסתובבים בתוכנו אנשים עם משדרים מתחת לקרקפת".

    איזה מוזיקאי חי או מת או חי-מת היית מת לארח בסירקוס קור הבא?

    "שמוליק קראוס כנראה. ניסינו כשהיה בחיים אבל המצב הבריאותי שלו לא איפשר".

    מה לא שאלתי ואתה רוצה להוסיף?

    "תבואו מוקדם, נתחיל קצת אחרי עשר וחבל שתפסידו. חוץ מזה אני מוסר את ברכת הטווס ושאנטי מטאל לכולם".

  • מידנייט פיקוקס + קיצו = ?

    זה שוב קרה לי. הגעתי ספונטנית להופעה מבלי לדעת שום דבר על הלהקה שעומדת לפני, והם העיפו לי את המוח למימד אחר. הלהקה הזו היא Man25, טריו רוק נסיוני שקצת קשה להגדיר. משהו בין מטאל לבין פוסט-Pאנק לבין פוסט רוק לבין נויז, אם חייבים לזרוק עליהם כמה טייטלים. הזכירו לי בווייב שלהם את Factory Floor, אחד ההרכבים הנסיוניים החדשים והמבטיחים מהממלכה המאוחדת. כן, משהו טוב. אנסה לחדד את האבחנה במקרה שלנו.

    man25

    אם המידנייט פיקוקס היו עושים אהבה עם קיצו, כלומר לא אורגיה בין להקתית, אלא אהבה מוזיקלית, כנראה שהם היו מולידים את Man25. זמרת קצת מחורפנת עם קול מתוק וחיבה למשחק בצעצועים ליד המיקרופון, גיטרה שמתיזה ריפים של מטאל וסאונדים אווירתיים לסירוגין, ומתופף אימתני שתפוס על מקצבים רפטטיביים ואפלים כאילו הוא מתופף לצלילי טקס פולחן של איזשהי כת סודית.

    ההופעה שלהם היתה רצף של קטעים שלא תמיד היה ברור איפה הם מתחילים ואיפה הם נגמרים בעוד שוידאו ארט לא ברור בהתאם ריצד לו מאחור. המוזיקה שלהם לקחה אותי למסע משונה ומאוד מהנה בעיניים קשורות אל תוך קרע ברצף החלל-זמן. אבל הכוח שלהם נמצא בכך שהם לא עושים אוונגארד מוחלט מחריש אוזניים וחסר מבנה, אלא נשארים קומוניקטיביים ואף גרוביים לעיתים. אין כמעט דברים כאלה בארץ.

    אפשר לשמוע ולהוריד את אי פי הבכורה שלהם פה למטה כדי להבין בערך במה מדובר. אבל אם באמת רוצים להבין, אז כדאי לקפוץ לרוגטקה ב-18.2 בשעה 21:00 ולראות אותם בהופעה. אם אתם לא יכולים, נסו במועד אחר. נסיעה מהנה.

  • גיבורי גיטרה כחול לבן

    יש בארץ המון גיטריסטים. כנראה חלק מהאתוס הגברי הישראלי זה ללמוד לנגן על גיטרה, כדי שיהיה אפשר לפרוט כמה אקורדים של משינה מסביב למדורה ולהראות את הצד הרגיש. אבל בעוד שרוב הגיטריסטים נצמדים לקלישאות פינק פלוידיות, הכרת הרפרטואר של "שירים וגיטרה", או באוננות גיטריסטית טכנוקרטית, מתבשלים להם בשוליים כמה גיטריסטים עצומים. אם רק הגיטריסטים בארץ היו מודעים להם ולוקחים אצלם כמה שיעורים.

    הגיע הזמן לתת כבוד. ביום שישי הבא ה-26.11 יתקיים באוזןבר לכלוך באוזן מס' 20. למי שלא מכיר, זו סדרת ערבי הופעות מעולה בניצוחו של לאון פלדמן שמוקדשת כל פעם לנושא אחר. והפעם, חברי, הולכים לתת לנו בראש עם לכלוך באוזן של גיבורי גיטרה.

    לכבוד המאורע המבורך, החלטתי לכתוב על גיבורי הגיטרה הישראלים. לא תראו פה חשודים מידיים כמו סינגולדות וסחרופים ורוקרים נשכחים מהסבנטיז. תראו פה גיטריסטים צעירים, בועטים, ומקוריים שבועטים בתחת כבר עכשיו וימשיכו לבעוט עוד יותר חזק. גילוי נאות - אני מכיר אישית חלק מהגיטריסטים ברשימה. הם אנשים טובים, אבל הסיבה היחידה שהם פה זה בגלל שהם יודעים לתת בראש/לקרוע את המיתרים/לנסר את הלילה.

    גיבור רוקנרול - רם אוריון

    נתחיל בזה שהוא ניגן בנושאי המגבעת, ויצר שם עם יחד תמיר אלברט התקפה על כל החזיתות של הוקים ומלודיות ונויז. בתור סוליסט הוא הראה לנו שהוא גם פרונטמן עוצמתי, והמשיך להרביץ בנו תורה עם הגיטרה. משהו בנגינה שלו נהייה פשוט יותר, מדויק יותר, וקורע יותר, שהוא לא סתם לוחץ על פדאל הדיסטורשן כדי להרעיש אלא משתמש בזה להביע מקסימום רגש וכאב. יש לו אפילו שיר מעולה שנקרא "גיבור גיטרה".

    לא לפני יותר מדי זמן רם אוריון הראה לנו שהוא יודע את השורשים שלו, והטיף לנו רוקנרול מלוכלך ורוקבילי כמו שעשו פעם בהרכב The Come On Baby Don't Say Maybes. גם תמיד תראו את רם אוריון בהופעות של מוזיקאים אחרים ברחבי העיר בעוד יוצרים אחרים נשארים בבית. הוא נראה צנוע ושקט, בניגוד מוחלט לפרסונה החזקה שלו ברגע שהוא עולה על הבמה ופורט במיתרים. גיבור גיטרה אמיתי.

    גיבור כבד - רון בונקר

    רון בונקר הגיע משום מקום והעיף אותי לגמרי כשהוא הצטרף למידנייט פיקוקס. הוא יודע איך להרביץ ריפים כבדים ולהמיס את המוח עם סולואים מהשאול בסולמות מזרחיים ופדאל ווה-ווה. רון יודע לשלוט ביד רמה בסאונדים של הגיטרה שלו, ולקפץ בין סגנונות כמו כלום מה שהפך את התפקידים שלו במידנייט פיקוקס לשטניים במיוחד.

    לצערי רון עזב את המידנייט פיקוקס, אבל תוכלו לראות אותו היום חושף את הצד הרגיש שלו באותה כמות של כישרון אצל אביב גאדג' וגם גבריאל בלחסן. לא אתפלא אם נראה אותו בעוד הרבה הפקות וגם בזליגה למיינסטרים, סינגולדה זה פסה.

    גיבור חלל - אורן בן דוד/נועם הלפר

    לאור תחרות מאוד צמודה וכשרונות מאוד גדולים, גיבור החלל הוא מפלצת חלל דו-ראשית של אורן בן דוד מ-Tiny Fingers ונועם הלפר מ-Kitzu. כל מי שראה את אורן בהופעה יודע שהוא חי, נושם, ובטח ישן עם הגיטרה שלו. הוא יודע בדיוק איך לעשות איתה אהבה ולהוציא החוצה צלילים גלקטיים, על הגבול הטעים בין הפשטות לסיבוך ועם ביצים ממימד אחר.

    נועם הלפר מקיצו מוכשר לא פחות, רק שהוא הולך על מתקפה יותר ערמומית של מלודיה ורגש שמשתלטת על הגוף כמו פולשי הגופות מהחלל החיצון. נועם הוא נגן שיודע לבטא את עצמו דרך כלי הנגינה שלו, שלא מנסה להשמע כמו משהו בכוח אלא מתחבר לזרימה הטבעית שלו, נגן שיודע לנגן מוזיקה מאוד צבעונית. ריספקט.

    גיבור הים התיכון - אורי כינרות

    חמוש בשפם נצחי ופנדר ג'אזמאסטר, אין ספק שאורי כינרות מבום פם הוא גיבור הבלקן והסרף. יש משהו שובב בנגינה שלו שמלא בהומור, שלוקח למסיבת ניפוץ צלחות במסעדה מקומית ביוון, לריקוד עם הפאם פאטאל של הכפר, ואז לגלישה אינסופית במרחבי הים התיכון. הבחור הזה יודע לנגן ועוד בכזאת קוליות מעוררת קנאה. מה הפלא שלהקות כמו Firewater ו-Balkan Beat Box שוכרות את שירותיו? אם רק הפופ המזרחי היה לומד דבר או שניים מהמוזיקה שלו.

    גיבור ג'וניור - עידן כץ

    כמו רובין של באטמן, עידן כץ מ-Drunk Machine הוא גיטריסט חדש בשכונה שנמצא בדרך המהירה למעלה. כל פעם שאני רואה ושומע את Drunk Machine זה ברור, עידן יודע מה הוא עושה. הוא שמע יותר מדי גיבורי גיטרה מהניינטיז כמו תום מורלו מרייג' אגיינסט דה משין, קורט קוביין מנירוונה, ומת'יו בלאמי ממיוז, ערבב את הכל, הרים את הגיטרה, והתחיל לעשות רעש. שימו עליו אוזן.