פוסטים מתויגים עם the paz band

  • The Paz Band בבארבי: יודעים מה הם עושים ועושים את זה טוב

    צילום: אילנית תורג'מן

    הופעת רוק בישיבה - זה לא פרדוקס? כיסאות הפלסטיק הם זולים למחצה והקהל סביבי הוא מהסוג שנוזף כשהמעיל שלך מתחכך בו בטעות. פחדתי שככה אוכל לאפיין את דה פז בנד: רוק-בלוזי שפונה לאנשים שמחפשים משהו שלא באמת היה אף פעם. שמחתי לגלות שטעיתי.

    ישבתי בבמה הצדית של הבארבי, כשהלהקה עמדה על במה שהוקמה באמצע האולם ככה שהקהל יצר סביבם מעגל. בהתחלה נרתעתי מהרעיון של הופעה כזו של "360 מעלות", אבל המוזיקה במערכת (פיית׳ נו מור, השיר האהוב עליי של אר אי אם, ועוד) עידנה אותי אל תוך החוויה, ולאט לאט הבנתי שישיבה לא בהכרח תגרע מהופעה במקרה והיא תהיה טובה באמת. באתי בלי ציפיות, והרגשתי שבאתי כראוי כששמתי לב שאין כלים חשמליים על הבמה מלבד פסנתר חשמלי - הכל גיטרות אקוסטיות ומפוחיות. כשהלהקה עלתה להופיע, לא הופתעתי. השירים בוצעו בחן ובדיוק, אבל נשמעו כמו גרסאות מוקלות של מה שהם יכלו להיות, עם פריטת הגיטרה ואופן התיפוף הגנריים שהעלו לי לראש הופעות אקוסטיות מביכות שנכחתי בהן בימים עברו.

    מושא שם הלהקה. צילום: אילנית תורג'מן

    למרות שתשומת הלב שלי הלכה בעיקרה לזילות שבכלים האקוסטיים, לא יכולתי שלא להתרשם מגל דה פז עצמה, מושא שם הלהקה. היא מבצעת מושלמת, גם כזמרת וגם כפרפורמית. מבחוץ, נדמה שהיא שרה ביוהרה הבדיונית של זמרות רוק קלאסיות, אבל מקרוב - בין אם בגלל מיקום הבמה או אפילו סתם הקרבה המוחשית - ניכר שיש בה אמת. היא לא משקרת. הליריקה פשוטה וגובלת על פשטנית, עם שירים על הרצון להיות כוכבת או להיות חזקה, כמו ב-"Off The Grid" שבו היא שרה את הקלישאה המוכרת "I wanna be a superstar / I don't care what I have to do to get that far". בכל זאת, הביצוע והנכונות של דה פז מסיחות את דעתי מהנפילות, והלהקה והקהל נסחפו איתה, איכשהו.

    דה פז אפילו התבדחה אחרי השיר הראשון ("מה כיסאות?") ונראה שהיא נהנתה מהיכולת להעלות פאסאדה מבלי להישען עליה. המוזיקה כמעט ודורשת רהבתנות מצדה, אבל בין לבין השירים אפשר לראות אותה מצטנעת בטבעיות, זורקת הערות שנשמעות אותנטיות כמו "שמת לי את הסאונד המושקע? שישמע כאילו אני טובה", או "תודה על ההקשבה", שנשמעות אותנטיות בנסיבות, ולאחר כל בדיחה נשמעת ממנה איזו הערת אגב שבה היא מתחרטת בהומור מבויש על מה שהיא אמרה לפני כן. זה מעצים את הדמות שלה, הופך את הפומפוזיות שלה לכדי דמות שהיא אוהבת לשחק, אך לא חייבת לשחק.

    עכשיו זה הופעה חיה. צילום: אילנית תורג'מן

    בדיוק כשבאתי לומר שיש רף אנרגיה מסוים שהופעה במתכונת כזו מסוגלת להגיע אליו, עולה חמישיית מיתרים, גיטרות חשמליות נשלפות מן האין, וזה מרגיש שההופעה עומדת להתחיל באמת. השירים משמרים איזו גנריות מסוימת, אבל אין ספק שעכשיו זו הופעה חיה, ואני מפנים שדה פז בנד מודעים טוב מאוד לזה שנוסטלגיה היא המניע המהותי למוזיקה שלהם. נדמה שהם עושים את זה מאהבה ובאהבה, באמת ובתמים. הבלחי החדשנות והמקוריות מועטים, ואין ספק שההופעה יכלה לצמוח הרבה יותר עם מוזיקה קצת פחות ממוחזרת, אבל הם יודעים מה הם עושים והם עושים את זה טוב.

    דה פז בנד מותחים את גבול האינדי ומדגישים עובדה חשובה: בישראל, קשה שלא להיות "אינדי". שתי ההופעות האחרונות שראיתי על הבמה הזו היו של אסף אמדורסקי וסאל חרדלי - גם מוזיקה ניסיונית ועקומה וגם אחד מהאומנים החשובים בארץ הופיעו מול אותה כמות של קהל, פחות או יותר. זה מוסיף נופך שונה למוזיקה של דה פז בנד. בארה"ב, מוזיקה כזו הייתה פונה לקהל גנרי ולא עורקת ממנו בדרכה להצלחה (כזו או אחרת). המשחק אחר בישראל, וניכר שהלהקה מבינה את זה. יש משהו אנושי באירוע, כאילו יכולתי לגשת לחברי הלהקה בסוף והם היו מקבלים אותי בשמחה. היה אפשר לראות את זה על הבמה עצמה - כולם נהנו הנאה אנושית ואמיתית, דבר שלא מובן מאליו. ניכר שהם עושים את זה בשביל עצמם. האורחים לא היו אושיות מוזיקליות מוכרות, וכנראה הובאו להופעה לא בשביל למשוך קהל אלא בשביל לעשות את מה שהם יודעים לעשות. דה פז עצמה מספרת בענווה בראיון למגזין אוזניים שהם מעולם לא מילאו את הבארבי, ושבפעם הראשונה המקום אף היה כמעט ריק.

    360 מעלות. צילום: אילנית תורג'מן

    פסגת ההופעה הייתה ביצוע לשיר "New", עם עיבוד מיתרים שלא רק התאים למוזיקה אלא גם היה מעניין ומחושב כשלעצמו, והרגיש כמו זיקוק מלוא היופי לכדי שיר אחד. כשהם עצרו לברייק שבו דה פז שרה משפטים בשאלה-תשובה עם הקהל (שהוא, שוב, צעד נדוש, אך בוצע היטב), נשביתי באמת. כשנגמרה ההופעה הרגשתי כאילו התעוררתי מחלום בהקיץ. לא בהכרח חלום אוטופי ואופורי, אלא אולי יותר כזה של הנאה ממוצעת, אבל זה כבר נוגע לטעם אישי, וגם מוזיקה טובה שמבוצעת במדויק לא תעורר את כל העולם בך אם היא לא תהיה לטעמך.

    אי אז לקראת סוף ההופעה, בדיוק כשסיימו את הלהיט "Got to Stay Alive", הפסנתרן ניגן נעימת המתנת-הוט לצלילי המונולוג סיום של דה פז. היא עצרה אותו ואמרה שלקחה לה שנייה לשים לב, אבל שיפסיק, "כי זה סחי". יש מן הסחי במוזיקה של דה פז בנד, אבל יש בהם גם הכרה והתבוננות. החוויה שהם מספקים נעולה הרמטית, כך שאין יותר מדי מקום להפתעה ועניין - חוויה מובטחת של "רוק" והנאה. ובכל זאת, גם בתוך החוויה הלא-מיוחדת-במיוחד הזו, מצאתי את עצמי נהנה, ואף מופתע - גם אם לא מאוד. למחרת, ההופעה לא נשארה איתי, אבל לימדה אותי להעריך מוזיקה באופן יותר מיידי וברגע הזה בלי להיות דורשני להחריד. יש לזה כוח.

  • פסטיבל אינדיחפר 2017: גרוב צפוף

    Full Trunk (צילום: גאיה סעדון)

    "שמעתי שאתם יודעים לשיר!" צעק גל ניסמן מלהקת Full Trunk אל הקהל בפסטיבל אינדיחפר. הוא שמע נכון. שלוש שעות קודם לכן, אותו קהל צעק את הנשמה יחד עם גל דה פז מ-The Paz Band, בשאלות-תשובות של משפטי בלוז-רוק מפוצצי כוח. העובדה שהשעה הייתה רק שש בערב, ושיש להם עוד ערב ארוך של הופעות לפניהם לא הזיזה לתושבי עמק חפר. נראה שאף אחד לא הרגיש צורך לשמור אנרגיות להמשך, גם לא גל דה פז, שידעה היטב שיהיה לה עוד סיבוב בהרמת ידיים ורגליים לאוויר עם ההרכב השני שלה Lucile Crew - וזאת בדיוק הסיבה שלא צריך להיות מעריץ גדול של המוזיקה (ואני אישית לא), כדי ליהנות מהופעה של דה פאז באנד. לגל דה פז יש חוש קצב מדבק. כשהיא רוקדת ושרה על הבמה, הקהל רוקד ושר יחד איתה, פשוט כי אין לו ברירה אחרת. כשנגמרה ההופעה הם עוד עמדו שם לדקה ארוכה, ביקשו עוד, ובסוף התפזרו החוצה מההאנגר כדי לנוח כמה דקות עד להופעה הבאה.

    הבעיה עם הפסטיבל, שהתקיים בשישי האחרון באזור התעשיה של עמק חפר, היא בעיקר השם יוצר הציפיות שלו. "אינדיחפר" מתנגן באוזניים דומה מדי ל-"אינדינגב", ומכריח אותנו להשוות בין שני אירועים שהמשותף ביניהם קטן מאוד, ולמעשה מוגבל אך ורק לכמה להקות באינדי הישראלי. מי שיצא לו להגיע לאינדינגב, מכיר את השחרור מתחושת הארציות שמלווה את היום-יום שלנו, לתוך חלום מדברי של שלושה ימים בקהילת מוזיקה חד פעמית. הצלילים מגיחים שם מכל פינה, ולא רק מהבמות השונות, אלא גם מג'אמים מאולתרים בין זולות, אוהלים, ועצים. תחושת השחרור הזאת לא יכולה להתרומם מקרקע של אזור תעשייה. גם כשמצליחים לשקוע אל תוך המוזיקה בהאנגר, ברגע שיוצאים ממנו החוצה אל רחבת האוכל המאולתרת והמגודרת היטב, הדוכנים, הדשא הסינטטי, הצפיפות הבלתי נסבלת, ומפעלי התעשייה מסביב הנחיתו בחזרה לקרקע המציאות, וזה מה שקרה בכל הפוגה בין הופעה להופעה.

    Lucile Crew: שיא הערב (צילום: גאיה סעדון)

    חזרתי להאנגר עם אוזו-בזוקה וטטרן. הקהל פתאום הרגיש דל יותר, פחות מעוניין וקופצני מאשר עם דה פז. זה לא שאוזו-בזוקה נכשלו בסיפוק סחורת הפסיכדליה הים-תיכונית, או שטטרן היו פחות מדויקים ביצירת הקסם האינסטרומנטלי העמוס ברבדי צלילים שרק הם יודעים להפיק, אלא שמדובר בשתי להקות אצלן הקהל חווה את המוזיקה באופן קצת יותר פסיבי. מבחינתי, אלו היו אחד הסטים היותר המוצלחים שראיתי של שתיהן: אוזו-בזוקה נתנו למשל רפרור מקפיץ לפתיחה של "מה עשית?" של טיפקס, לפני הכניסה ל-"Homesick", שיר שנשמע כאילו בלק-סבת' כתבו על אסיד בזמן שהות במצרים. טטרן פתחו עם קטע פוסט-רוק חדש, בו אופיר בנימינוב (בס) ותמוז דקל (גיטרה) צירפו באיטיות שכבה אחר שכבה של סאונדים אווריריים וחלליים עליהם דן מאיו (תופים) בנה את הגרוב מנגיעות זריזות במצילות וצידי התופים עד כוח מתפרץ על הסנייר שהניע את כל הקטע קדימה בסחרור מתגבר. כמו כל טראק של טטרן, לוקח זמן עד שהתודעה צורבת לזיכרון את עומס הצלילים והרעיונות שנזרקים לאוויר בכל שנייה, וגרמו לי להמתין בציפייה לפעם הבאה שאשמע אותם שוב.

    פול טראנק ולוסיל קרו, כל אחת בתורה, חזרו לשיתוף הפעולה עם הקהל. ניסמן ממקודם, הזמר והגיטריסט של פול טרנק, העביר הוראות איך להצטרף אליו בפזמון של שיר חדש בשם "Hey-Hey", והקהל עמד במשימה בדיוק מפתיע. זו אולי החזקה והחולשה המשמעותית של פול טראנק: הם יודעים לכתוב שירים קליטים שנותנים סיפוק מהרגע הראשון, אבל מצד שני לא נשארים איתך לאורך זמן. בדומה לרפרור של אוזו-בזוקה לטיפקס, פול טרנק פתחו את ההופעה עם "ב.מ.וו שחורה" של אתניקס. לוסיל קרו לא היו צריכים להסביר דבר לקהל, ובביצוע פאנקי לאחד הלהיטים שלהם, "Big City", כולם ידעו בדיוק מתי לענות לג'ואל קובינגטון, הראפר של ההרכב, שהם נמצאים בעיר הגדולה - האירוניה התפספסה בהאנגר. בעיני זה היה השיא של הערב: להקה שהצליחה ליצור איזון מושלם בין היפ הופ עם פלואו זריז ומשחקי, גרוב פאנקי, ויכולות וירטואוזיות בנגינה והקפצת גופים לתקרה.

    Shtuby: דילג בין מגברים (צילום: גאיה סעדון)

    מכאן היה רק לאן לעלות. Shtuby טיזז על הבמה במשך כמעט שעה עם סט מוקלט מראש של טכנו-טראנס אוונגרדי, ללא הלהקה שלו, ניצח על הקהל עם ידיו, בעזרת התרמין ובלעדיו, דילג בין מגברים עם הבוזוקי על הצוואר, ותיפף במהירות כמו הפלאש על פדים אלקטרוניים (רק אני רואה את הדמיון בינו לבין גיבור העל?). מפעם לפעם הוא גם נופף במהירות לקהל שנופף לו בחזרה, ונראה שפספס את אחיו התאום בלבוש כחול שהסתובב בין האנשים וחיקה את תנועות הגוף המוגזמות ומעט גמלוניות של השטובי המקורי. הבאסה היחידה בהופעה היתה שבזמן ששטובי עבד קשה, מאחוריו ומצדדיו אנשי סאונד סידרו את הכלים להופעה הבאה, והרסו מעט את אווירת החפירות. גם אווירת החופש הפסטיבלית מעט התפספסה. כן, מדובר בהפקה מבורכת, להביא רצף של להקות שוליים פחות או יותר מחוץ לתל אביב ומסגרות הפסטיבלים המוכרים. גם ברמת הארגון, ההופעות תקתקו אחת אחרי השנייה, ללא עיכובים, והסאונד בהאנגר שמר על איכות גבוהה לאורך כל הערב. אבל נראה שהחצר הקטנה מחוץ להאנגר, שלא הצליחה להכיל את כל באי הפסטיבל, יצרה את הצורך לברוח בהפוגות החוצה לחניונים מסביב.

    נצ'י נצ' החזיר את הקהל מהחניונים בחזרה להאנגר להופעה אחת אחרונה בפסטיבל, ונתן כהרגלו את ההרגשה שכל אחד הוא חבר ותיק שלו מימי בית הספר העממי בפתח תקווה. עושה רושם שנצ'י בכלל לא צריך לעלות עם מיקרופון. הקהל שר ודקלם במקומו מחצית מההופעה, כשלאחר כל שורה שהוא נתן לנו להשלים, הוא אמר תודה בחיוך מסופק. למרות האיכויות הברורות של נצ'י והפופולריות שלו, נראה שחלק לא קטן מהקהל כבר החל להתעייף ולהתפזר לבתים. רצף של עשר הופעות מבוססות גרוב, ללא הפסקה ארוכה או מופע רגוע יותר, ובלי חלל מנוחה מרווח מספיק, יכולה להיות משימה לא קלה גם לצעירים והנמרצים שבינינו. רק מלך הראפ של המזרח התיכון פיזז את דרכו מחויך, מיוזע ועדיין מלא מרץ, אל אחורי הקלעים, בזמן שנתיניו כיתתו את רגליהם בתשישות שבעת רצון, בחזרה למכוניות.