פוסטים מתויגים עם the strokes

  • 17 ביולי 2018

    Albert Hammond Jr בבארבי: אולי ההופעה הטובה ביותר השנה

    צילום: ניצן אגסי

    ההופעה של אלברט האמונד ג'וניור הפכה אמש פתאום לערב אינדי רוק. לגיטריסט הסטרוקס נוספו שני חימומים בדמות שני שחקני חיזוק מקומיים: רועי פרייליך ואיה זהבי פייגלין. התוספת המאוחרת העידה יותר מהכל על הקרטוע במכירת הכרטיסים, נתון מאכזב בהתחשב באלבום הכה מלהיב גם אם מעט צפוי שהאמונד הוציא ממש לאחרונה. ובאמת, כשנכנסתי לבארבי, שכבר רטט מרעשי הגיטרות של פרייליך והמתוקים רצח, הנוכחות עוד היתה דלה. שמחתי על המקום בקדמת הבמה וקצת התעצבתי בשביל האמונד.

    רק שרגשות ההזדהות שלי היו מיותרים לחלוטין. בחליפה זהובה וסימן ההיכר שלו - חולצה מכופתרת עד הצוואר - האמונד עלה עם הלהקה באווירה חגיגית לשיר הפתיחה "Holiday". המזגנים הפושרים של הבארבי לא התאימו לחליפה כבדה, בטח כשזזים בתוכה ללא הפסקה: האמונד רקד על הבמה, ירד על ברכיו, הוריד את הבלייזר, קפץ ממערכת התופים, פרט על הפנדר הלבנה את פריטת החצי טחנת רוח המוכרת שלו וטיזז מימין לשמאל וסביב העמודים הגדולים בשולי הבמה כדי לנסות להגיע לכל אחד ואחת בקהל. כשהוא לא הצליח משם, הוא ירד לתוך הקהל כדי לרקוד ולשיר איתנו - באחת הפעמים הוא גם כמעט איבד בדרך את המיקרופון. התחושה היתה של שבירת כל מחיצות בין האמונד לקהל, הוא חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממנו. במובן הזה הוא הוכיח את עצמו כאחד השואומנים היותר מרשימים שיצא לי לראות. הוא השכיל לנצל את האווירה האינטימית והמצומצמת של הבארבי כדי ליצור חיבור עמוק עם הקהל, ויחד עם זאת נראה מופתע מכל האהבה שהרעיפו עליו. "אם זאת המסיבה של יום שני מה קורה כאן ביום שישי?" הוא שאל.

    האמונד: שואומן מרשים. צילום: ניצן אגסי

    בתוך טירוף ההופעה, נראה שכמות האנשים הכפילה את עצמה. לא ברור מאיפה הם צצו. בין אם הם הגיעו באיחור ובין אם הם ירדו מהבלקון כדי להתקרב להאמונד, אבל קדמת הבמה התמלאה במעריצים ששרו את המילים והתמסרו לקצב הזריז של הפוסט-פאנק המוכר והטוב. הלהקה היתה כל כך מדויקת שאף פלצן לא היה פוצה פה על היעדר תחכום בעיבודים. הסנכרון והתקשורת ביניהם לבין להאמונד היה לא פחות ממושלם, וניכר שהם נהנים לנגן יחד. גם הסט ליסט היה חליפה תפורה לפי מידות. אחרי החימום מנועים האיטי משהו של "Holiday", בא תמהיל של השירים הטובים ביותר משלושת האלבומים הראשונים ורוב מוחץ מהאלבום החדש. הבחירה הזאת מראה עד כמה האמונד אוהב ומאמין בו, ובצדק. רוב השירים ממנו היו מוצלחים יותר, כמו "ScreaMER", הגראז' רוקנרול שקיבל תוספת נכבדת של פאז, והרים את הקהל גבוה יותר, גם כשלא כולם הכירו את המילים.

    האמונד איים איום סרק ש-"In Transit" יהיה השיר האחרון של הערב, רק שהיה ברור שהחברים יעלו להדרן. המתופף עלה ראשון, לבוש בחולצה של האלבום החדש כששמו "פרנסס טראבל" כתוב בעברית. הוא הכתיב את הקצב ל-"Postal Blowfish", קאבר ללהקת Guided by Voices וארבעה שירים נוספים. הקהל עוד היה בטירוף כשהלהקה ירדה בסוף ההדרן לצידי הבמה. עברו מספר דקות ארוכות של מחיאות כפיים, שריקות וקריאות בקשה ל-"101", עד שהאמונד עלה שוב לבד לבמה. בטון אוהב אך מעט מתנצל הוא הסביר שנגמרו השירים, ושהם ינסו לנגן את "101" בשבילנו, כי הם פשוט לא התאמנו עליו, והבטיח שכשיבואו בפעם הבאה הם ילמדו עוד שירים. הביצוע הכמעט מושלם (חוץ מעיכוב קל של אחד הגיטריסטים במעבר למודולציה) גרמו לי לחשוב שאולי האמונד אומר את זה בכל הופעה. אבל זה לא שינה דבר. הקהל יצא מפומפם מאדרנלין, בשאלה אם זו אולי ההופעה הטובה ביותר של השנה.

    האמונד והלהקה: סנכרון מושלם. צילום: ניצן אגסי

    תגובה אחת / כללי /

  • 25 ביוני 2018

    ביקורת: Albert Hammond Jr. - Francis Trouble - אלבום בפיצול אישיות

    אלבומו הרביעי של אלברט האמונד ג'וניור "Francis Trouble" הוא אלבום בפיצול אישיות, קרוע בין פחד לאומץ. בצד האמיץ שלו, האמונד יצר אלבום קונספט על אחיו התאום פרנסיס, שמת במהלך ההריון, והופך לסיפור על אלטר אגו שהאמונד סוחב איתו לכל מקום (פיצול אישיות כבר אמרנו?). בצד הפחדני, כבר מהצליל הראשון ברור שהאמונד, בדומה לאלבומים הקודמים שלו, לא מתכוון להתנסות ברעיונות או סאונדים חדשים. זאת אותה הנוסחה הידועה שעבדה מצוין לסטרוקס באלבומים הראשונים ובהבלחות קצרות גם באחרונים - פוסט-פאנק אנרגטי, דו שיח בין גיטרות חצי-מלוכלכות ושירה שנעה בין אדישות לרגש מתפרץ.

    אלא שפחדנות היא רק דרך אחת, וביקורתית למדי, לראות את הבחירה של האמונד לחזור וללטש את אותם טריקים. האמונד הוא לא האומן הראשון ובטח שלא האחרון לחזור על עצמו, סגנונית או נושאית. מי שיאזין באמת ל-"Francis Trouble", ולא יפסול אותו מיד כעוד אלבום של הסטרוקס, יגלה שיכולת כתיבת ועיבוד השירים של האמונד הושחזה לאורך השנים. מהריף הזריז והקליט שמלווה את הבתים ב-"Far Away Truths", קריאות ה-"Hold on" החוזרות בפיזמון של "Set to Attack", שינויי המקצבים ואווירת הגראז' רוקנ'רול הישן ב-"Screamer" - כולם גורמים לשירים להידבק לאוזן וללשון, ולתנועה כמעט בלתי רצונית בגוף. האמונד יצר באלבום הזה משהו שלא שמענו כבר הרבה מאוד זמן מהסטרוקס או מהחברים האחרים בה: שירים שכיף לשיר ולרקוד אותם.

    הקונספט על האח שהלך לאיבוד הוא לא באמת מחייב. למעשה פרנסיס והתיאור שלו כאחיו התאום האבוד לא מועלים באופן מפורש לכל אורך האלבום, והאמונד משאיר לנו את האפשרות להשלים אותו, או כל אלטר אגו אחר שעולה לנו בראש. קחו למשל את "Strangers", אחד השירים היותר מוצלחים באלבום, שמתעכב שוב ושוב על השורה "How strange the feeling to be strangers / Who strain for feeling, we're all strangers" ומכוון לתחושת המבוכה הבסיסית מאותה זרות פנימית. כך שמתוך הקונספט האישי-ביזארי ואפילו ההומוריסטי לפרקים, מתגלים הנושאים האמיתיים של האלבום - התמודדות עם אובדן והחוויה שאנחנו לא באמת מכירים את עצמנו.

    אלברט האמונד ג'וניור יופיע בבארבי תל אביב ב-16.7

    סגור לתגובות על ביקורת: Albert Hammond Jr. - Francis Trouble - אלבום בפיצול אישיות / כללי /

  • 18 במרץ 2011

    למה ציפיתם מהחיסונים

    הייפ היא חרב פיפיות. מצד אחד, זו מכונת שיווק נפלאה שתפיץ את שם הלהקה שלך ברחבי הגלקסיה. מצד שני, ההייפ יוצר בו זמנית תנועת נגד. גרוע מזה, הציפיות מהלהקה נהיות כל כך גדולות שהיא עלולה לקרוס תחת המשקל של עצמה וליפול בגדול אל תוך חור מוזיקלי שחור.

    The Vaccines, אחת מלהקות ההייפ הראשונות של השנה הזו, נמצאת בדיוק במצב הזה. הם נבחרו כאחד מאמני ה-Sound of 2011 של ה-BBC לצד הייפסטרים אחרים כמו James Blake ו-Jessie J (שזכתה), התארחו בתכנית הנפלאה של Jools Holland אחרי האי פי הראשון שלהם בלבד, ונראה שה-NME התאהב בהם קשות. עכשיו גם אני נפלתי שבי בקסמם.

    כבר שבוע שלם שאני שומע את אלבום הבכורה הטרי והמודע עצמית שלהם, What Did You Expect From The Vaccines. זה לא שהם מחדשים משהו מבחינת סגנון, סאונד, תוכן, או פרזנטציה. מדובר סך הכל בהרכב גיטרה-באס-תופים מן המנין שנשען על הסאונד המטרונומי של הסטורקס, בתוספת של מלודיות מהפיפטיז וקצת לכלוך אה-לה Jesus And The Mary Chain. אין חדש תחת השמש.

    the vaccines

    אז מה כן יש? יש פופ גיטרות מהוקצע, פשוט, קליט ומרגש. כמעט כל שיר באלבום הוא סינגל פוטנציאלי תודות לעבודת הגיטרות המעולה של פרדי קאוון והקולות של ג'סטין יאנג. קאוון שוזר לכל אורך האלבום הוקים, לכלוך, וסולואים מפעם לפעם (זוכרים שיש דבר כזה?), בעוד שיאנג מרחף מעל עם קולו העמוק והחשוף וליריקה פשוטה וישירה שנקלטת מיד בבוקסה. אגב, משהו בהגשה שלו מזכיר לי לפעמים את הגוונים של תום סמית' הנפלא מהאדיטורז.

    מה שמפתיע במיוחד בוואקסינז זה שהכל נשמע כל כך אמריקאי, אבל ברגע שהם פותחים את הפה באיזשהו ראיון בוקע מהם לפתע מבטא לונדוני. ההיסטוריה המוזיקלית מוכיחה שדברים טובים קורים במלחמה המוזיקלית בין אמריקה לאנגליה, ואולי הוואקסינז הם לא המהפכניים שבהם, אבל לפחות הטובים ממה שיצא השנה. אם The Drums האמריקאיים לקחו את הסמית'ס והסאונד של Factory Records ויצא להם משהו טוב, קיבלנו תזכורת שזה עובד גם בכיוון השני.

    אז אם אתם מתגעגעים למוזיקת גיטרות פשוטה וטובה, משהו שלא דורש מחשבה אבל בכל זאת יש לו אדג' וביטוי עצמי, אל תאמינו להייפ, תשמעו בעצמכם את הוואקסינז.

    2 תגובות / כללי /