הפוגה קלה

אחרי שוונג של פוסט כל שבוע/שבועיים, ולפעמים יותר, אני מסתכל לפתע על הפוסט הקודם ורואה שלא כתבתי כבר חודש. וזה בסדר. במהלך 3 השנים שאני כותב בלוג יש תקופות פוריות ומדי פעם איזה הפוגה קלה של שקט וחוסר במוזה, זמן לצבור אנרגיות ולחזור בסיבוב בפתאומיות. מה שגם אני בתקופה של כל מיני שינויים בחיים ואיכשהו שומע פחות מוזיקה מהנורמה. לא כל כך מוצא משהו שבא לי ממש לשמוע, האייפוד מלא בבגדים שאין לי חשק ללבוש.

מה שכן, פסטיבל דוקאביב היה מעולה. הסרט על הדורז When You're Strange היה מבריק ומומלץ בחום, תפסתי את הסרט הג'מאייקני Holding On To Jah שהפתיע אותי בסיפור המרתק והביזארי לעיתים של ג'מייקה והראסטפאריים, וראיתי שוב את No Distance Left To Run על Blur מה שגרם לי להעריך אותו עוד יותר, בטח אחרי שהלכתי לסדנה עם הבימאים Dylan Southern ו-Will Lovelace והבנתי עד כמה הם גאונים.

בפרונט ההופעות אני לא פוקד כל כך את מועדוני הסצינה התל אביבית מחוסר חשק וחוסר בחומר חדש. כן אציין לטובה את הילדים החדשים והמוכשרים בשכונה Drunk Machine שמקווה שעוד נשמע מהם ואולי עוד אכתוב עליהם בהרחבה, בינתיים נדב לזר עשה את הג'וב היטב. גם הוזמנתי לחגיגת יום ההולדת המעולה (של נמרוד הטפאיסט, שילוב מוצלח בין חנונים נחמדים, קינוחים שמימיים, ורוקנרול! הופיעו שם חיה מילר בתנאי קומנדו עם עזרה הדיוטית שלי על הסאונד והביאו אותה במה שנשמע כמו הדור הבא של הרוק הישראלי, פוסט-בילויים שכזה, עם טקסטים מעולים ונגינה מחוספסת.

ואז היה את מטאליקה. חברי יוקס שפגשתי שם סיכם את ההופעה היטב. למרות הבעיות הזוועתיות בסאונד (למי שלא שמע, אנחנו לא שמענו - הסאונד מת לגמרי בחלקים מההופעה), למרות הפאשלות של לארס, ולמרות שאני בעצם לא שומע מטאליקה כבר איזה 16 שנה, זאת היתה הופעה פאקינג כיפית ולעיתים עוצמתית. איך אפשר שלא להרגיש עילוי כשקירק האמט עומד שם עם הגיטרה כשהרוח נושבת בגבו ודופק את הסולואים של "One" ללא רבב כמו גיבור אינטרגלקטי? או כשג'יימס האטפילד שר בעוצמה שירים כמו "Sad But True" או "For Whom The Bell Tolls" בקול הרעם שלו שפשוט מסרב להשחק במהלך השנים? אפילו הבאסיסט החדש די טוב. יצקצקו הציניים, הפרפקציוניסטים, וילדי האינדי-שמינדי כמה שהם רוצים, זאת פאקינג הופעת רוק! ככה זה נשמע:

ואלה הם חדשות המוזיקה האישיים, פחות או יותר. יצא לי גם לדג'ה כמו שצריך במסיבה של ידידה, סט מקפיץ שהרקיד בטירוף את באי המקום וגרר הרבה מחמאות וכיף. זה התחיל בבריט פופ/רוק, עבר דרך אלקטרוניקה ניינטיזית מובחרת, ליורוטראש נבחר גם הוא מהניינטיז, ובחזרה החוצה דרך רוק, כן, גם מהניינטיז. מה לעשות, הניינטיז היו מעולים, ומזדקנים כמונו שגדלו בהם עדיין אוהבים אותם.