פוסטים מאת בן טברסקי

  • Swans ברידינג 3: הקיץ הזה לובשים שחור \\ בן טברסקי

    יקיר המדור בן טברסקי לא אהב Swans, אך ההופעה הברוטאלית שלהם גרמה לו לצלול לתהומות החיים ולהנות מכל רגע.

    אפתח בגילוי נאות: אני לא אוהב את הסוואנס. ניסיתי במהלך השנים להאזין להם, להבין את המוזיקה, להבין מה אנשים מוצאים בהם שהופך להקה שכזאת לאגדה שהיא היום, ואיך לעזאזל הם הגיעו למעמד של מיתוס חי בארצנו. האזנתי לאלבומים הנחשבים, האזנתי לאלבומים שהמליצו עליהם, ובסופו של דבר זה לא הותיר בי יותר מדי רושם. ב-7.7.2015, הלכתי לבדוק על מה המהומה.

    רדינג 3 התמלא באנשים שלבשו בעיקר שחור: מכופתרות שחורות, חולצות שחורות חלקות, וחולצות שחורות של להקות. הכינו אותי לעובדה שיתכן וסוואנס ינגנו סט של שירים חדשים לחלוטין שאף אחד לא מכיר, ומצד שני אמרו לי שהעיבודים בלייב שונים מהותית ממה שקורה באלבומים. הציפייה היתה בשמיים, המזגן פעל היטב והחדר נצבע בשחור.

    ראשונים עלו מוג'האדין, הרכב האינדסטריאל מירושלים, ונתנו סט מרקיד ואפל המשלב מקצבים שנשמעים כמו מקדחות עם קצב ומלוות בבייסליינים נוסח ג'ו לאלי האגדי מפוגאזי כשמעל הכל שירה פיוטית, חצי בעברית וחצי באנגלית. הם נשמעים כאילו בונים מסגד באמצע רחבת דארק אייטיז בפינגווין והם גרמו לי לרקוד בהתאם, להזיז את הכתפיים מצד לצד תוך כדי השפלת הפרצוף לרצפה כדי לבהות ברגלי. מוג'האדין עשו את העבודה.

    מיד אחרי מוג'האדין עלו סוואנס בלי יותר מדי עיכובים מיותרים. ראשון עלה הפרקשניסט ת'ור האריס וניגן ארוכות על הגונג כשהוא לבדו על הבמה. לאחר מכן עלה המתופף פיל פולאו והצטרף על המצילות. השניים ניגנו לבדם כמעט 10 דקות עד ששאר חברי הלהקה הצטרפו לקול תשואות הקהל לנגינת דרון מתמשך ומדיטטיבי. על הבמה היו שני גיטריסטים כאשר אחד מהם היה מייקל ג'ירה האגדי, פלוס בסיסט ונגן גיטרת סלייד. הדרון נמשך זמן מה עד להתפרצות מאסיבית של ווליום שהרעידה את כל המתחם, וככה היתה רוב ההופעה, שעתיים של בניית מתח לשיאים מתפרצים של רגש וכאב כשהווליום ההיסטרי רק הוסיף לחוויה - כל תו וכל מכת תוף הורגשו. ניתן לציין לשבח את הפרקשניסט/מולטי איסנטרומנטליסט/כולבויניק המוזיקה ת'ור האריס שמצד אחד ניגן על פרקשנס עם פטישים ומצד שני עבר לכלים אחרים כמו טרומבון וכינור חשמלי. באותה נשימה אפשר לציין גם את הבסיסט כריסטופר פראבדיקה עם סאונד בס בשרני למדי וליינים המאגדים את חומת הסאונד של הסוואנס למשהו יותר קוהרנטי.

    לא ידעתי מתי התנגן שיר מאלבום כלשהו ומתי התנגן שיר שעדיין לא נשמע. בעיקר הרגשתי ביטוי לכאב, מוזיקה כאנלוגיה לחיים קשים, מוזיקה שנעשתה ע"י אנשים שעברו כאב בחיים ורק ככה הם מסוגלים להביע את עצמם, מוזיקה שמתארת את החיים הקשים ביותר, חיי רחוב, אבל לא מהצד הקיטשי והראוותני, אלא חיי רחוב של אנשים קטנים, עכברושי סמים שמחפשים עוד מנה כדי לשרוד את היום. המוזיקה הזאת היא פסקול לדאון קשה של הרואין, כאילו חבורה של נרקומנים בנו מוסד גמילה שלא באמת יכול לגמול. אלו היו שעתיים מייגעות של ייסורים עם ווליום היסטרי וצער רב במוזיקה שמתישות בדיוק כמו לרוץ מרתון, רק שבמקרה הזה אף אחד לא זז ממקומו לנוסח ההופעה הממסמרת של הסוואנס. לא היו סימונים לשירים, לא היו ספירות לארבע - הכל נעשה ע"פ הרגש. שירים הסתיימו מעצמם והתחילו מעצמם והתפרצויות הווליום נפלו על הקהל כמו מטר של בשורות רעות מהחיים - בדיוק ברגע שאתה לא מצפה לו, כל משקל העולם נופל על כתפיך. זו היתה מוזיקה של צער, כאב, שחור, חורבן ואבדון ונהניתי מכל רגע. הקיץ הזה לובשים שחור.

  • קזבלן: בן טברסקי על ההופעה של Julian Casablancas + The Voidz

    בן טברסקי רצה לקטול את ההופעה של Julian Casablancas + The Voidz, אבל גם הוא נסחף במערבולת של סולואים ומולטים אל תוך הצד ההדוניסטי והאפל של האייטיז.

    צילום: אריאל עפרון

    ב-11.6.2015, חבורה של מוזיקאים חמושים בשפמים, תספורות מולט, תלתלים נפוחים, מעילי עור, ומיזעים בהתעלמות מוחלטת ממזג האוויר ומיקומם הגיאוגרפי, ובסופו של דבר, לוק אייטיזי קיצוני להחריד, מילאה את מועדון הבארבי. האנשים הללו היו ג'וליאן קזבלנקס והוויידז.

    הרושם הראשוני שהיה לי כשהלהקה עלתה לבמה היא, "רגע, הם על אמת?" הלהקה נראתה כמו פארודיה ממש מוצלחת על האייטיז או לחילופין אנשים שגורמים לקבועים בהר סיני (בר במרכז העיר) להחוויר. זה נראה כאילו כל נגן ייצג תת תרבות אחרת של האייטיז. היו את שני הגיטריסטים שנראו כאילו הם ניגנו יחדיו את כל הקטלוג של ואן היילן: לאחד היה שיער ארוך גולש בעוד שהשני היה נראה כמו אצן מזרח אירופאי, מהסוג שמעשן סיגריה אחרי מקצה ה100 מטר; המתופף נראה כמו פליט CBGB'S שמנסה להתברג לסצינת הניו וייב עם מעיל עור ועגיל חישוק על אחת מאוזניו; הקלידן בסיסט נראה כמו בליין מועדונים בעוד שהקלידן השני נראה כאילו הוא סוחר הסמים שלהם (מהברונקס מהאייטיז כן?); ומעל כולם, ג'וליאן קזבלנקס עם מיזע ברוח ההיפ הופ א-לה ראן די אמ סי, ומולט עצבני צבוע בצבעי ניאון מזעזעים.

    אבל היתה גם מוזיקה.

    הלהקה נשארה נאמנה ללוק האייטיזי ופתחה בשיר רגוע למדי. ג'וליאן קזבלנקס פתח בצעדי ריקוד מרושלים נוסח "לא ממש אכפת לי/הפלתי את העדשה" ושר שירה ממולמלת למדי. המוזיקה היתה רגועה והאווירה היתה אווירת סרט נעורים מה...כן, ניחשתם נכון, מהאייטיז. הרגשתי כאילו אני שומע פסקול לסצינה שבה ג'אד נלסון נוסע חצי בוכה חצי עצבני לביתה של מולי רינגוולד, וכל מה שהוא רוצה לומר לה זה שהוא אוהב אותה, אבל הוא חושש שזה מאוחר מדי. השיר היה ארוך ונדמה שהוא לא הולך לשום מקום, בדיוק כמו הסצינה המדומיינת שכתבתי. אני עמדתי בקהל וחשבתי לעצמי, "אוי לא, לא עוד הופעה כזאת".

    ואז קרה דבר אחר.

    הלהקה ניגנה את "M.utually A.ssured D.estruction". הקצב העלה הילוך, הגיטרות היו מרושעות וברגע אחד לקחתי את כל הדברים הרעים שחשבתי על הלהקה. משם הלהקה המשיכה ל-"Father Electricity" עם הגרוב האפריקאי ולסט שהורכב רובו מהאלבום האחרון "Tyranny" שיצא ב-2014. המוזיקה היתה מגוונת למדי. מצד אחד יציאות פוסט פאנק אפלות, מצד שני גרוב שמאוד הזכיר לי את Talking Heads בימיהם עם אדריאן בילו, ואפילו קצת מההרפתקנות של להקות נוסח This Heat. הלהקה ניגנה סט של פופ חכם וקודר - מי שבא לראות קאברים דהויים לסטרוקס בטח התאכזב. המוזיקאים שג'וליאן קזבלנקס הקיף את עצמו בהם היו מדהימים אחד אחד, וג'וליאן עצמו, עם כריזמה של בן טובים מרושל, הצליח לרגש בזכות כמויות הרגש והמאמץ שהוא שם בהופעה - דבר שלדעתי מאוד חסר באובר מגניבות של הסטורקס, שם נדמה כאילו הוא רק ממלא תפקיד של סולן שנראה שזה עתה קם עם בגדי מעצבים ב-16:00 בצהריים.

    הקהל היה פאקטור חשוב בהופעה. אנשים באו, הכירו, שרו, קפצו, רקדו ומחאו כפיים בכל רגע שאפשר למחוא בו כפיים, ובצדק. לעזאזל, הקהל מחא כפיים אחרי סולואי גיטרות, וזה לא היה קונצרט ג'אז!

    הלהקה ניגנה סט הדוק של שעה וקצת וירדה מהבמה לצלילי הקהל המריע שרק רצה עוד. ג'וליאן עלה יחד עם הקלידן והם ביצעו גרסא מינימליסטית ומרגשת ל- "You Only Live Once". ג'וליאן נראה נבוך ונרגש וציין שהם לא התאמנו על השיר. הקהל התרגש כמו ג'וליאן וגיבה אותו בפזמון. הלהקה עלתה לעוד שיר אחרון לאחר הקריצה לסטרוקס, והקהל רצה עוד, אבל אני מניח שיותר מדי זה בכ"ז יותר מדי.

    כל הכבוד יא קזה.

  • אריאל פינק לא פינק: פוסט אורח מאת בן טברסקי

    בזמן שהייתי בהופעה המרדימה של אינקובוס באמפי רעננה, יקיר המדור בן טברסקי הלך לראות את Ariel Pink בבארבי וניסה לפענח מדוע היפות והחנונים נהרו למשוגע.

    אנשים שילמו קרוב ל-200 ש"ח לראות בנאדם משוגע על הבמה ממלמל דברים עם המון ריוורב - זאת היתה המסקנה המרכזית מההופעה של אריאל פינק אמש על במת הבארבי ת"א.

    הגעתי להופעה בלי שום ידע על פועלו של אריאל פינק, שום דעות קדומות, ובעיקר, המון סקרנות לדעת מי זה הבנאדם הזה שגורם להרבה אנשים עם משקפי ראייה, תיקי שרוכים, ובעיקר בנות ממש יפות לנהור אל הבארבי בתחושת ציפייה שאנחנו הולכים לראות גאון פופ עכשווי בשיאו.

    אריאל פינק שהיה חמוש בשלושה קלידנים שאחד מהם תפקד גם בתור גיטריסט בעוד שהשני תיפקד על כלי הקשה, בסיסט אניגמטי, גיטריסט וירטואוז, ומתופף לבוש בביקיני מאחורי מערכת תופים מוגזמת למדי (טריוויה: המתופף הוא דון בולס שניגן בלהקת הפאנק המיתולוגית The GERMS ושייך לאסכולת המתופפים שאיכשהו לא הצליחו להשתפר מאז השנים ההן) ומעל כולם, אריאל פינק, לבוש בסרבל אפור ירקרק החושף בטן שמנמנה ולבנבנה. נראה קצת כמו אוזי אוסבורן של פעם עם גוף של אוזי אוסבורן של ימינו.

    לאחר תקלה טכנית קלה שבעיקר הוציאה מאריאל פינק מלמולים חסרי פשר בעברית והמון ריוורב מהמיקרופון, הלהקה החלה לנגן. הקו המוזיקלי היה מגוון למדי, המוזיקה נשמעה לרוב כמו אוינגו בוינגו מינוס הכישרון של דני אלפמן. קצת סינת'פופ אייטיזי וגאראז' רוק מודרני, מוזיקת ילדים מקולקלת בשילוב של מוזיקת פרסומות לכאבי בטן של שיגעון ושיגעון גדלות.

    מעל כולם בלט אריאל פינק שבכדי לפצות על כישורי שירה דלים (זמר נוראי) הוא נתן פרפורמנס כריזמטי למדי (פורטיס משוגע? אריאל פינק משוגע) מלמל שטויות אל הקהל, השתדל לרקוד ולהתלהב מהמוזיקה והראה המון מניירות של ילד שכלוא בגוף של מבוגר.

    זה היה נדמה כאילו אף אחד לא באמת הבין מה הלך בהופעה של אריאל פינק, המעריצים האדוקים באמת רקדו ושרו את מילות השירים והלהקה גם ביצעה את הלהיט "Put Your Number in my Phone". אבל ההרגשה הכללית היתה שמלבד המעריצים האדוקים, אנשים באו בגלל יח"צ ממש טוב, והיה נדמה כאילו שהקהל חיכה שמישהו יגיד להם משהו על ההופעה, בין אם היא טובה או רעה. הקהל היה מבולבל, הלהקה היתה מבלבלת והסאונד היה מתחת לכל ביקורת. עם שעה וחצי של הופעה לא קוהרנטית ותנועה מתמדת של אנשים לכיוון היציאה, אני יכול לומר בכנות שחזינו בתופעה לא חדשה. מצד אחד אין ספק שיש כישרון רב באריאל פינק ובלהקה שלו. חלק מהשירים היו מורכבים למדי ואפילו אסתכן ואכתוב שהיה בהם משהו אוונגארדי. מצד שני, אולי זה בגלל המקום, אולי זה בגלל הסאונד, אולי זה בגלל אווירת ההייפ, עושה רושם שעם כל הכבוד לכישרון, היה מדובר בעוד אירוע יח"צ ותו לא, להקה שמונהגת ע"י אינפנטיל משוגע שמנגנת מוזיקה לא קוהרנטית וזכתה להגדרה הלא מחייבת של "אינדי פופ".

    וואלק, אריאל לא פינק אותי.

    קרדיט צילום: Gaya's Music Photography שהציוד שלה ניצל בנס מהזעם של פינק נגד העדשה

  • איך לשרוד בטור ולספר על זה לבוס שלך: פוסט אורח של בן טברסקי

    אז שוב הגיע הזמן הזה בשנה? הופעתם מספיק בארץ, מיציתם את מיטב הבמות שיש למועדונים, ברים ופסטיבלים להציע? הקלטתם אלבום, קוואמי השמיע אותו בקצה ו-70-80 איש באו להשקה שלכם? ואחרי כל התלאות הללו, הגבעות שטיפסתם עליהן, הזמן וההשקעה שהוצאתם כלהקה, החלטתם סופסוף לצאת לגולה, ולאן? לאירופה! ברור! היכן שהתרבות זורמת כיין והמים תמיד מבעבעים. אבל יש רק בעיה אחת, אתם לא יודעים איך עושים את זה מאחר וזו הפעם הראשונה שלכם, אל תדאגו, במדריך הבא אתם הולכים לדעת הכל על איך לשרוד בטורים.

    1. להיות זן מאסטרים

    אין מה לעשות, כשיוצאים לטור מבלים המון זמן עם אותם האנשים יום אחר יום ולא תמיד אפשר לקבל איזשהו ספייס מאותם האנשים הללו, במיוחד כשיושבים בוואן שנוסע מרחקים של כמה מאות קילומטרים פר יום, נסיעות של 3-10 שעות ואף יותר. אז איך בדיוק מצליחים לצלוח את האתגר הזה מבלי להתחרפן?

    להלן רשימת נושאים להתווכח עליהם בואן:

    1. למה להקה X שהיא בעצם הלהקה האהובה של הבסיסט שלך היא הלהקה הכי גרועה בעולם
    2. זכות ראשונים ל-wi-fi כשמגיעים למקום ההופעה
    3. האם דימויים מעולם השואה הם שימוש מוסרי בקמפיינים של צמחונות/טבעונות
    4. פורטיס או סחרוף
    5. מוצאו של הנמר
    6. איפה יותר מגניב, קרויצברג או נויקלן
    7. האם למכור את בגדיך האישיים כמרץ' זה רעיון טוב או רע
    8. האם "סטונר קבב" זה שם טוב ללהקה
    9. ההבדלים הדקים של הגרמנית של הגרמנים לגרמנית של האוסטרים
    10. זה דנקה שן או דנקה שון?

    2. הון וממון או במילים אחרות, כסף.

    אין מנוס מלהפסיד כסף. כשמדובר בטור ראשון מפסידים כסף, אז המטרה היא - מעבר ללהנות כמובן - לדעת טוב טוב את הסביבה בה אתה מופיע, את האוכלוסיה הספציפית שבאה למקום ההופעה, את הפרומוטר שמרים לך את ההופעה, את הרקע ההיסטורי של המדינה בה אתה מופיע ואת היחס שלה ללאום שלך, וכמובן איפה משלמים יותר ואיפה משלמים פחות. התשובה היא: גרמניה.

    תופיעו כמה שיותר בגרמניה, תדברו אליהם בעברית, תביאו להם טחינה ותסבירו להם שזה טחינה ולא טחיני, תחפשו כמה שיותר אנטי דויטשים (גרמנים מגה סמולנים עם רגשות אשם על מה שקרה בשנות הארבעים) שירימו לכם הופעות, תלמדו אותם משפטי מפתח בעברית כמו, "מי העלה אותך על הכביש יא שרמוטה", ו-"מים רגילים, בלי בועות בחיאת דינאק" ועל הדרך תנסו להתחנף אל הבחור הספיציפי שהרים לייבל מרתף שיוציא את הסבן אינץ' שלכם כי הוא חושב שתל אביב זה כמו ברלין אבל עם לחות ויותר שיער פנים. ככה חוסכים כסף!

    zaga zaga breakfast

    חולץ נעליים לארוחת בוקר. אל תשאלו למה.

    3. תזונה תזונה תזונה

    אי אפשר להופיע יום אחר יום על קיבה ריקה, ואי אפשר יום אחר יום להוציא כסף על אוכל שברובו יהיה יקר - שבע יורו על נקניקייה מתחנת דלק? מה נסגר?! למזלינו רוב הפרומוטרים האירופאים מבטיחים ארוחת ערב בהגעה למקום ההופעה, ואם אתם ברי מזל ונפלתם על פרומוטר מוצלח במיוחד, אז אפילו ארוחת בוקר - הארוחה החשובה ביותר - והצד החיובי בכל העניין שברוב המקרים הארוחה תהיה צמחונית ואף טבעונית. אז זאת הודעה לכל הטבעונים שקוראים את זה ומצפים לטור באירופה, סתמו את הפה!

    4. אופנה, ביגוד וסטייל

    זה לא סוד שהאירופאים ניחנו בכישרון האסטתיקה והסטייל יותר מהישראלים, וכל גיחה לאירופה גורמת לנו להרגיש כמו הקראסטיז הכי דוחים בסקוואט*. ואתם אומנם באתם לנגן, אבל באתם גם לראות בכדי להיראות. אז מה עושים כשיש כ"כ הרבה בגדים להסתובב איתם, אבל מעט מאוד מקום במזוודה? שלא לדבר על הגבלת המשקל שחברות התעופה גוזרות עלינו? הפתרון הוא פשוט: לובשים את מרבית הבגדים ומרבית השכבות עליכם כל הזמן וכל יום וכל היום. אני מדבר על סריג\סוודר מעל חולצה של הלהקה האהובה עליכם. מעל הסריג מעיל עור (סינטטי כמובן, פרווה=רצח), משקפי שמש יוקרתיות, סקיני שקטן עליכם לפחות במידה אחת, נעלי מוקסין ושעון ג'י שוק, כדי שתדעו מה השעה, והשעה היא להיראות טוב, בכל זמן שהוא ובכל שעה שהיא!

    את הבגדים מומלץ להוריד בעת מקלחת.

    *מילון מונחים קצרצר
    קראסט - תת ז'אנר של פאנק, מוזיקה מהירה, מלוכלכת ואפלה המציגה גיטרות מלנכוליות וזמרים ששרים כאילו יש להם פחם בתוך הגרון. הטקסטים לרוב יתעסקו בעולם דיסטופי, זכויות בעלי חיים ופחי זבל.
    קראסטי - אוהד הז'אנר, לרוב ילבש שחורים, יצחין מחוסר היגיינה וראסטות יעטרו את ראשו;
    קראסטיז - קראסטי ברבים.
    סקוואט - רעיון מעולה עם ביצוע לקוי.

    ben tversky jesus

    טברסקי וישו. צילום: זיו ארבל

    5. איך להיות תייר בזול

    אירופה זה נופים, אירופה זו אדריכלות נהדרת, אירופה היא יבשת שבה כיף להיות תייר מאחר ואין את הסכנה לקבל מלריה. הבעיה היא שכשאתה בטור יש לו"ז מאוד צפוף ולרוב אין את הזמן להסתובב בעיר ולהנות מהאתרים והאטרקציות שיש לעיר להציע. אז הנה נוסחה כללית שתעזור לכם להתמודד עם הערים שאתם נמצאים בה במינימום זמן ומינימום כסף.

    ערים גדולות\מרכזיות - תמיד כיף בערים הללו, יש הכל מהכל והעיר תמיד תהיה ענקית. אז איך מצליחים להסתובב בעיר בכמה שפחות זמן וכמה שפחות כסף? מוצאים תחבורה ציבורית - לרוב זו תהיה רכבת תחתית או חשמלית - לא טורחים לשלם ופשוט נהנים מהטרמפ חינם. אם וכאשר פקח תופס אתכם, הגיע הזמן לשלוף את העברית הכי מזרחית שלכם ואת האנגלית הכי קלוקלת שלכם ולהיראות כמו תייר ממדינת עולם שלישי שלא מבין את חוקי המודרניזציה

    ערים קטנות - אם יש קתדרלה אז מעולה, אם אין, אז אין מה לטרוח.

    6. סיכום דבר

    אני מקווה שאחרי קריאה במדריך שלי הצלחתם להפנים איך לעשות את זה בגדול באירופה ואולי יום אחד אפילו להתקדם לליגת העל ולהופיע מחוץ לאירופה, בוא נגיד באנגליה או משהו כזה. אבל טיפ אחרון: תהיו להקה טובה.

    קרדיט תמונת וואן: זיו ארבל

    ~~

    בן טברסקי מנגן בלהקות Mad Choice ו-Zaga Zaga וגם מביים קליפים ללהקות.

  • פוסט אורח: שיר השנה של בן טברסקי 2014

    גלקטיק קניבל הם להקת פאנק רוק ממילווקי ארה"ב והשיר שלהם, Hate everything more הוא שיר השנה שלי. השיר לא מרפה לרגע אחד מהמאזין, מהרגע שהוא מתחיל ועד הרגע שהוא מסתיים, אלו שתי דקות אינטנסיביות של גיטרות מכסחות ב4-5 אקורדים, סולואים חזקים וסולן שצורח את הגרון שלו. אבל אל תטעו, מדובר בשיר מלודי להחריד, אומנם הסולן נשמע כאילו הוא שתה זכוכית עם הוויסקי שלו, אבל המלודיה של השיר לא מרפה ולא יוצאת מהראש. ישנה תחושה מאוד חזקה של בינוניות בשיר, לא כי השיר בינוני, נהפוכו, השיר מעולה. אבל החיים עצמם בינוניים, אין פה מקום לבזבז את הזמן על רומנטיזציה של חיים שירדו לטימיון, כי החיים בסה"כ הם בינוניים עם עליות ומורדות, וברגע שבחרת לנגן בלהקת פאנק רוק במילווקי או בת"א, החיים שלך הם בינוניים מינוס ואתה כותב על זה שיר שנותן הצדקה לקיום שלך בתור בנאדם\פאנק רוקר. "Hate Everything More" זה השיר הזה, אותו שיר שמתאר את תחושת האפסות של לקום בבוקר לעוד משמרת נוראית בעבודה, להיות בן אדם לא מושך מדי ולא מכוער מדי, להיות בנאדם שאומנם הוא לא בכושר וסביר להניח שיש לו כרס בירה אבל הוא רחוק (לא רחוק מדי) מלהיות שמן. זה שיר שגורם לדם לבעבע בעורקים, שמקצין את הדחף לרצות לצרוח משהו ולא לדעת מה לצרוח בדיוק ובראש ובראשונה, לדעת על מה לעזאזל הסולן שר, ואם אפשר אז שהשיר יתנגן בריפיט. השיר אומנם באורך שתי דקות, אבל סביר להניח שתבזבזו הרבה יותר משתי דקות בלהאזין לשיר הזה, אני יודע שאני עשיית את זה.

    ~~

    בן טברסקי מנגן בלהקות Mad Choice ו-Zaga Zaga וגם מביים קליפים ללהקות.

    השיר שודר כחלק מספיישל להיטי 2014