Swans ברידינג 3: הקיץ הזה לובשים שחור \\ בן טברסקי

יקיר המדור בן טברסקי לא אהב Swans, אך ההופעה הברוטאלית שלהם גרמה לו לצלול לתהומות החיים ולהנות מכל רגע.

אפתח בגילוי נאות: אני לא אוהב את הסוואנס. ניסיתי במהלך השנים להאזין להם, להבין את המוזיקה, להבין מה אנשים מוצאים בהם שהופך להקה שכזאת לאגדה שהיא היום, ואיך לעזאזל הם הגיעו למעמד של מיתוס חי בארצנו. האזנתי לאלבומים הנחשבים, האזנתי לאלבומים שהמליצו עליהם, ובסופו של דבר זה לא הותיר בי יותר מדי רושם. ב-7.7.2015, הלכתי לבדוק על מה המהומה.

רדינג 3 התמלא באנשים שלבשו בעיקר שחור: מכופתרות שחורות, חולצות שחורות חלקות, וחולצות שחורות של להקות. הכינו אותי לעובדה שיתכן וסוואנס ינגנו סט של שירים חדשים לחלוטין שאף אחד לא מכיר, ומצד שני אמרו לי שהעיבודים בלייב שונים מהותית ממה שקורה באלבומים. הציפייה היתה בשמיים, המזגן פעל היטב והחדר נצבע בשחור.

ראשונים עלו מוג'האדין, הרכב האינדסטריאל מירושלים, ונתנו סט מרקיד ואפל המשלב מקצבים שנשמעים כמו מקדחות עם קצב ומלוות בבייסליינים נוסח ג'ו לאלי האגדי מפוגאזי כשמעל הכל שירה פיוטית, חצי בעברית וחצי באנגלית. הם נשמעים כאילו בונים מסגד באמצע רחבת דארק אייטיז בפינגווין והם גרמו לי לרקוד בהתאם, להזיז את הכתפיים מצד לצד תוך כדי השפלת הפרצוף לרצפה כדי לבהות ברגלי. מוג'האדין עשו את העבודה.

מיד אחרי מוג'האדין עלו סוואנס בלי יותר מדי עיכובים מיותרים. ראשון עלה הפרקשניסט ת'ור האריס וניגן ארוכות על הגונג כשהוא לבדו על הבמה. לאחר מכן עלה המתופף פיל פולאו והצטרף על המצילות. השניים ניגנו לבדם כמעט 10 דקות עד ששאר חברי הלהקה הצטרפו לקול תשואות הקהל לנגינת דרון מתמשך ומדיטטיבי. על הבמה היו שני גיטריסטים כאשר אחד מהם היה מייקל ג'ירה האגדי, פלוס בסיסט ונגן גיטרת סלייד. הדרון נמשך זמן מה עד להתפרצות מאסיבית של ווליום שהרעידה את כל המתחם, וככה היתה רוב ההופעה, שעתיים של בניית מתח לשיאים מתפרצים של רגש וכאב כשהווליום ההיסטרי רק הוסיף לחוויה—כל תו וכל מכת תוף הורגשו. ניתן לציין לשבח את הפרקשניסט/מולטי איסנטרומנטליסט/כולבויניק המוזיקה ת'ור האריס שמצד אחד ניגן על פרקשנס עם פטישים ומצד שני עבר לכלים אחרים כמו טרומבון וכינור חשמלי. באותה נשימה אפשר לציין גם את הבסיסט כריסטופר פראבדיקה עם סאונד בס בשרני למדי וליינים המאגדים את חומת הסאונד של הסוואנס למשהו יותר קוהרנטי.

לא ידעתי מתי התנגן שיר מאלבום כלשהו ומתי התנגן שיר שעדיין לא נשמע. בעיקר הרגשתי ביטוי לכאב, מוזיקה כאנלוגיה לחיים קשים, מוזיקה שנעשתה ע"י אנשים שעברו כאב בחיים ורק ככה הם מסוגלים להביע את עצמם, מוזיקה שמתארת את החיים הקשים ביותר, חיי רחוב, אבל לא מהצד הקיטשי והראוותני, אלא חיי רחוב של אנשים קטנים, עכברושי סמים שמחפשים עוד מנה כדי לשרוד את היום. המוזיקה הזאת היא פסקול לדאון קשה של הרואין, כאילו חבורה של נרקומנים בנו מוסד גמילה שלא באמת יכול לגמול. אלו היו שעתיים מייגעות של ייסורים עם ווליום היסטרי וצער רב במוזיקה שמתישות בדיוק כמו לרוץ מרתון, רק שבמקרה הזה אף אחד לא זז ממקומו לנוסח ההופעה הממסמרת של הסוואנס. לא היו סימונים לשירים, לא היו ספירות לארבע—הכל נעשה ע"פ הרגש. שירים הסתיימו מעצמם והתחילו מעצמם והתפרצויות הווליום נפלו על הקהל כמו מטר של בשורות רעות מהחיים—בדיוק ברגע שאתה לא מצפה לו, כל משקל העולם נופל על כתפיך. זו היתה מוזיקה של צער, כאב, שחור, חורבן ואבדון ונהניתי מכל רגע. הקיץ הזה לובשים שחור.

התגובות סגורות.