פוסטים מתויגים עם סיקורי הופעות

  • עמיר לב בוונדרבר: להרגיש את החשמל מהשמש

    צילום: נאטישה שפנר

    זו תקופה מושלמת למוזיקה של עמיר לב. הקיץ בשיאו, אנשים יוצאים לרחוב ואת מדינת ישראל מלווה ריח כללי של זיעה וייאוש. לב תמיד ידע להגיע ברגעים האלו ולמצוא כנות מאחורי הייאוש הזה, בין אם זה עם "נוגע בדרכון" בתקופת צוק איתן או עם "לפעמים אני מאושר" בתקופת האינתיפאדה השנייה. לב לא נוגע ישירות באירועים הפוליטיים-בטחוניים שקורים סביבו, אלא בחוויה שעומדת מאחוריהם - השירים הכי טובים שלו מהולים בחרדה ובטראומה שמלווים את ההתמודדות הישראלית עם אירועי היום יום.

    לקיץ הנוכחי לב הגיע עם אלבום חדש, "חשמל מהשמש", ואיתו גם מופע שהגיע ביום חמישי האחרון לוונדרבר בחיפה. על הבמה ליווה את לב ההרכב הטרי שהוא גיבש עבור האלבום: נווה קורן (TREE) על התופים, היתאם בשארה על כלי הקשה ותומר ישעיהו בתפקיד אורח על גיטרה. בהופעה לב ניגן את האלבום מתחילתו ועד סופו והשאיר זמן לשיר אחד או שניים מהקטלוג המפואר שלו.

    כששמים את שירי העבר של לב מול השירים החדשים, מבינים עד כמה "חשמל מהשמש" הוא משב רוח מרענן בנוף המוזיקלי של הזמר הוותיק. את רעש הגיטרות והקצב שנותן בראש החליפו נגינות עדינות ומדויקות יותר, יחד עם הקצב המזרח-תיכוני של בשארה שבלט בהופעה והראה כמה צלילים שונים ומגוונים אפשר ליצור עם תוף מרים ודרבוקה. לב וההרכב ניגנו בצורה מאופקת ושלווה, שדרשה מהקהל ריכוז והזמינה אותו להקשיב למשפטים המעטים אך מדויקים שמעטרים את שירי האלבום.

    החרדה והטראומה התחלפו בשקט נפשי. לב מוצא ב-"חשמל מהשמש" רגעים קטנים בחיי היום יום ומעצים אותם. הוא עושה זאת באמצעות חזרה על אותם משפטים קצרים, אליהם הוא מצליח לזקק עולם ומלואו. מעבר לרפטטיביות הזאת קיימים סיפורים בעלי גילויים קטנים-גדולים על החברה האנושית. השיר "מרים", למשל, הוא סיפור על אחותו הנכה של לב (כך לפחות נאמר בשיר) שמקבלת אישור לגראס רפואי מרופא אחד שהיה מוכן לעזור לה. על הבמה, כשלב חזר על הפאנץ' הסופי "יש אנשים טובים", הוא הגניב חיוך, כאילו הוא נזכר איך הבין זאת לראשונה ביום ההוא מחוץ לביטוח לאומי.

    ההופעה היתה מלאה ברגעים כאלה, של הבעת שביעות רצון מלאת כנות לנוכח המוזיקה החדשה שלב יצר. לא סתם המופע משחזר את האלבום מרגעיו הראשונים ועד הסוף לפי הסדר - זוהי חגיגה של ההישג שלב וההרכב שלו השיגו ב-"חשמל מהשמש". לב לא רק חייך ממילותיו, אלא ממש התנועע ורקד לצלילי השירים. בשארה, קורן וישעיהו הגיבו באהבה: הם צחקו מהפאנצ'ים והנהנו על כל אבחנה במילותיו.

    הגעתי להופעה על מנת להבין יותר טוב את האלבום. יש אנרגיה משכרת לסיפורים הקטנים האלה על השגרה היומיומית, מנהג המונית שעוצר לראות את השקיעה ועד בתו הקטנה של לב שמתמודדת כל כך יפה עם המוות של סבא שלה. האנרגיה הזאת באה לידי ביטוי בקצב שסיפקו בשארה וקורן, והרגעים הכי טובים בהופעה היו כשהקצב הזה הועצם והתרחב, ממש כמו הרגעים הקטנים בשירים. נראה שלב עדיין בוחן עד כמה הוא יכול למשוך את הקצב הזה ולשחק איתו, אבל הוא ללא ספק עשה איתו עבודה טובה בלהעביר את האנרגיה שעומדת מאחורי "חשמל מהשמש" - ממש יכולתי להרגיש את אותו חשמל.

    לב סגר את ההופעה עם "שנינו", השיר שלקח לי הכי הרבה זמן להבין, וכעת הוא האהוב עלי מבין שירי האלבום. לב חוזר בו לזכרונות עם אהובתו, מרגעים בעבר הרחוק ("שנינו בלובליאנה"; "שנינו באזכרה") דרך רגעים שמרגישים חסרי זמן מוגדר ("שנינו כשהכל טוב") ועד רגעים מההווה או העבר הקרוב ("שנינו אתמול"). כשלב דיבר בעבר על אהבה, הוא התייחס אליה כעל משהו חמקמק שיכול להיגמר בכל רגע ("דם בטלוויזיה, רק שנינו מסתכלים / תאהבי אותי תמיד, תאהבי אותי", מתוך "תאהבי אותי תמיד"). ב-"שנינו", ובכלל ב-"חשמל מהשמש", נראה כי לב סוף סוף מבין שהאהבה היא כאן איתו ועכשיו, וזה כל מה שחשוב.

  • Albert Hammond Jr בבארבי: אולי ההופעה הטובה ביותר השנה

    צילום: ניצן אגסי

    ההופעה של אלברט האמונד ג'וניור הפכה אמש פתאום לערב אינדי רוק. לגיטריסט הסטרוקס נוספו שני חימומים בדמות שני שחקני חיזוק מקומיים: רועי פרייליך ואיה זהבי פייגלין. התוספת המאוחרת העידה יותר מהכל על הקרטוע במכירת הכרטיסים, נתון מאכזב בהתחשב באלבום הכה מלהיב גם אם מעט צפוי שהאמונד הוציא ממש לאחרונה. ובאמת, כשנכנסתי לבארבי, שכבר רטט מרעשי הגיטרות של פרייליך והמתוקים רצח, הנוכחות עוד היתה דלה. שמחתי על המקום בקדמת הבמה וקצת התעצבתי בשביל האמונד.

    רק שרגשות ההזדהות שלי היו מיותרים לחלוטין. בחליפה זהובה וסימן ההיכר שלו - חולצה מכופתרת עד הצוואר - האמונד עלה עם הלהקה באווירה חגיגית לשיר הפתיחה "Holiday". המזגנים הפושרים של הבארבי לא התאימו לחליפה כבדה, בטח כשזזים בתוכה ללא הפסקה: האמונד רקד על הבמה, ירד על ברכיו, הוריד את הבלייזר, קפץ ממערכת התופים, פרט על הפנדר הלבנה את פריטת החצי טחנת רוח המוכרת שלו וטיזז מימין לשמאל וסביב העמודים הגדולים בשולי הבמה כדי לנסות להגיע לכל אחד ואחת בקהל. כשהוא לא הצליח משם, הוא ירד לתוך הקהל כדי לרקוד ולשיר איתנו - באחת הפעמים הוא גם כמעט איבד בדרך את המיקרופון. התחושה היתה של שבירת כל מחיצות בין האמונד לקהל, הוא חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממנו. במובן הזה הוא הוכיח את עצמו כאחד השואומנים היותר מרשימים שיצא לי לראות. הוא השכיל לנצל את האווירה האינטימית והמצומצמת של הבארבי כדי ליצור חיבור עמוק עם הקהל, ויחד עם זאת נראה מופתע מכל האהבה שהרעיפו עליו. "אם זאת המסיבה של יום שני מה קורה כאן ביום שישי?" הוא שאל.

    האמונד: שואומן מרשים. צילום: ניצן אגסי

    בתוך טירוף ההופעה, נראה שכמות האנשים הכפילה את עצמה. לא ברור מאיפה הם צצו. בין אם הם הגיעו באיחור ובין אם הם ירדו מהבלקון כדי להתקרב להאמונד, אבל קדמת הבמה התמלאה במעריצים ששרו את המילים והתמסרו לקצב הזריז של הפוסט-פאנק המוכר והטוב. הלהקה היתה כל כך מדויקת שאף פלצן לא היה פוצה פה על היעדר תחכום בעיבודים. הסנכרון והתקשורת ביניהם לבין להאמונד היה לא פחות ממושלם, וניכר שהם נהנים לנגן יחד. גם הסט ליסט היה חליפה תפורה לפי מידות. אחרי החימום מנועים האיטי משהו של "Holiday", בא תמהיל של השירים הטובים ביותר משלושת האלבומים הראשונים ורוב מוחץ מהאלבום החדש. הבחירה הזאת מראה עד כמה האמונד אוהב ומאמין בו, ובצדק. רוב השירים ממנו היו מוצלחים יותר, כמו "ScreaMER", הגראז' רוקנרול שקיבל תוספת נכבדת של פאז, והרים את הקהל גבוה יותר, גם כשלא כולם הכירו את המילים.

    האמונד איים איום סרק ש-"In Transit" יהיה השיר האחרון של הערב, רק שהיה ברור שהחברים יעלו להדרן. המתופף עלה ראשון, לבוש בחולצה של האלבום החדש כששמו "פרנסס טראבל" כתוב בעברית. הוא הכתיב את הקצב ל-"Postal Blowfish", קאבר ללהקת Guided by Voices וארבעה שירים נוספים. הקהל עוד היה בטירוף כשהלהקה ירדה בסוף ההדרן לצידי הבמה. עברו מספר דקות ארוכות של מחיאות כפיים, שריקות וקריאות בקשה ל-"101", עד שהאמונד עלה שוב לבד לבמה. בטון אוהב אך מעט מתנצל הוא הסביר שנגמרו השירים, ושהם ינסו לנגן את "101" בשבילנו, כי הם פשוט לא התאמנו עליו, והבטיח שכשיבואו בפעם הבאה הם ילמדו עוד שירים. הביצוע הכמעט מושלם (חוץ מעיכוב קל של אחד הגיטריסטים במעבר למודולציה) גרמו לי לחשוב שאולי האמונד אומר את זה בכל הופעה. אבל זה לא שינה דבר. הקהל יצא מפומפם מאדרנלין, בשאלה אם זו אולי ההופעה הטובה ביותר של השנה.

    האמונד והלהקה: סנכרון מושלם. צילום: ניצן אגסי

  • הילה רוח בבארבי: כששירים פוגשים את הבלתי צפוי

    צילום: נמרוד ספיר

    כמו רבים ממספרי הסיפורים של האינדי הישראלי, השירים ב-"מוזיקה לפרסומות" מתקיימים בתוך העולם הלא זוהר בעליל על קו התפר בין רווקות תל אביבית מדכדכת לזוגיות תל אביבית תפרנית. זאת לא תלונה - אני מעדיף את המוזיקה שלי מקורקעת למציאות של סביבתו הקרובה של הכותב מכזאת שמנסה לכוון אל הנשגב או המדומיין. ובמקרה של הילה רוח מדובר במספרת סיפורים מיומנת - הסיטואציות שהיא מתארת בהירות ולא כופות פרשנות או מסר על המאזין, והיחסים בין המינים לא מתוארים כזירת קרב אלא יותר כמו משחק מתסכל שבו פעוט קשה תפיסה מנסה שוב ושוב לדחוף את הצורה המרובעת לתוך החור העגול. הגברים הם יותר דושים ריקניים מנבלים של ממש, והנשים מלאות עליבות ולא בהכרח קורבנות תמימות. הריפים חדים ויעילים, וההפקה, למרבה השמחה, לא מתאמצת ללטש ולטשטש אותם כדרכן של הפקות אינדי מודרניות מצוחצחות. בהחלט שיפור מבחינתי לעומת אלבומה הקודם שהיה קצת פחות ממוקד מבחינה נושאית ופחות נושך מבחינה מוזיקלית.

    ובכל זאת, כמי שמעולם לא השתייך לסצנה הזו, ורחוק ממנה היום יותר מתמיד, האזנה ביתית לא הספיקה כדי להפוך את ההערכה שלי לאלבום לחיבור של ממש. אבל מבחן ההופעה החיה הוא שונה לחלוטין, ואין סיבה שמה שעבד עבור חיה מילר - עוד להקה תל אביבית להחריד שליוויתי בהתלהבות בהופעות למרות שכמעט לא זכו אצלי להאזנה ביתית - לא יעבוד גם עבור הילה רוח. אחרי הכל, בעידן של מדיה חינם לכולם, המודל העסקי של תעשיית הבידור מסתמך כמעט לחלוטין על כך שלהנאה הקולקטיבית יש אפקט אחר מההנאה האישית.

    בבארבי בהחלט הייתה אווירה חגיגית. מהקישוטים בכניסה, דרך התפאורה על הבמה (שעליה הוקרן אחר כך וידאו ארט, אירוע נדיר בהופעות בסדר הגודל הזה) ועד להרבה מאוד קהל נלהב. לא בכל יום זוכים לראות את הבארבי מלא כל כך בהופעת אינדי של ממש, מהסוג שממשיך את הערב באוגנדה, אפילו אם זו הופעת השקה. כנראה שהפצצת היח"צ (המוצדקת למדי) שליוותה את ההופעה עשתה את שלה.

    רוח: אווירה חגיגית. צילום: נמרוד ספיר

    תחילת ההופעה הייתה פושרת למדי. אומנם שני השירים הראשונים "מוזיקה לפרסומות" ו-"סרט או פיצה" היו מהאהובים עלי באלבום, אבל רוח עצמה נראתה קצת כבויה, כאילו שהגיטרה מכבידה עליה. מי שהציל את המצב היה קוסטה קפלן, הגיטריסט של רוח וסולן חיה מילר ואולי האדם עם הכי הרבה סטאר קווליטי באינדי הישראלי החדש - הוא יכל בקלות לגנוב באגביות את הפוקוס לאומנים הרבה יותר מפורסמים ממנה. לא מפתיע שהקריאה הנלהבת הראשונה שהגיעה מכיוון הקהל היתה "קוסטה"!

    אבל ההופעה עד מהרה עלתה על התלם, לא מעט בזכות האינטראקציה של רוח עם הקהל, שהחלה בכמה משפטים נבוכים, המשיכה עם הומור עצמי סביב הראיון שלה בשבעה לילות והסתיימה בסטייג' דייבינג תוך כדי נגינה, מה שהעלה לי זיכרונות מימי מונוטוניקס הפרועים. הקהל הגיב עם הרבה אהבה והיכרות מפתיעה עם כל שיר ושיר באלבום - מיומנות חשובה שכן הרמקולים של הבארבי העלימו כל משפט שלישי, ולעתים שיטחו את השירים המוקפדים של רוח לרצף של קלישאות.

    אבל הרגע המלהיב של ההופעה נרשם בהדרן. אחרי האירוח הצפוי של רם אוריון, שנראה קצת אבוד בין שפע הגיטריסטים, צץ לפתע על הבמה מתי לנסקי, כוכב הקליפ של "מוזיקה לפרסומות" ואיש שכל אדם צריך לזכות לראות אותו רוקד. רוח נראתה בעצמה מופתעת לראות אותו, אנשי הוידאו ארט התעשתו מהר והקרינו אותו רוקד בקליפ כרקע לריקודים שלו על הבמה, וההופעה נכנסה למקום שבו שירים פוגשים את הבלתי צפוי ומייצרים רגע חד פעמי. ובפרפרזה על "ג'אנגו ללא מעצורים": אם לפני ההופעה הילה רוח עוררה את סקרנותי, עכשיו יש לה גם את תשומת ליבי.

    רוח ולנסקי: רגע בלתי צפוי. צילום: נמרוד ספיר

  • "כנסיית רותקו" במרתון התיבה: זה רותקו, זה פשוט רותקו

    צילום: רועי מרגוליוס

    לא הייתי באולם "התיבה" מעולם, אבל לאורך הדרך לא הפסקתי לתהות איך נראה המקום שאמור לאכלס את היצירה "כנסיית רותקו" של מורטון פלדמן, שעליה כתבתי לפני כמה ימים. איזה מין מרחב ידמה את המרחב שברא את היצירה הייחודית הזו? לרוע המזל שלי, הגעתי למקום בשעה המיועדת וגיליתי שהוא סגור, בלי שלט להסבר ובלי כלום. נכנסתי לאירוע בפייסבוק וראיתי שצדקתי בשעה ובתאריך, ושגם המיקום תאם את מה שכתוב באירוע - רק אחרי חקירה נוירוטית ברחבי האינטרנט גיליתי שהאירוע ממוקם לא בתיבה (למרות שהוא חלק ממרתון התיבה, כן כן) אלא בכנסייה שהייתה במרחק דקות ספורות מהמקום, למזלי.

    הלכתי בקצב הנוירוזה שלי והגעתי לאולם החדש, כנסיית עמנואל, דקות אחרי שעת ההתחלה המיועדת. לא היה מזגן, ומלבד האולם המלא היו עשרות אנשים שחיכו במבואה בתקווה להכנס. מפאת בעיות ארגוניות, אנשים שלא קנו כרטיסים מראש לא יכלו להאזין, וגם אלו שקנו מראש נמצאו במעין מצב בו ספק שגם הם יוכלו להכנס, אפופים בלחץ של המארגנים, דחוקים בין פינות ומדרגות בחוסר סדר מבאס מעט. כשהצלחתי להדחק בין אנשים בקומה השנייה, עומד לצד גרם המדרגות, מצאתי מיקום מתקבל וצפיתי בהרצאת הפתיחה, רבע שעה על עבודתו של פלדמן והיצירה בפרט. בסוף ההרצאה עלה לבמה האנסמבל המבצע - כלי הקשה, ויולה וצ׳לסטה - ומקהלה בת כעשרה משתתפים שנעמדה לאורך אחד מקירות הכנסייה.

    מהתווים הראשונים היה ניכר שזה האופן האופטימלי לחוות את יצירה זו, והחד-פעמיות וההשקעה שמאחורי החוויה הוכיחו את עצמן. הכל הרגיש מדויק ובמקום, מבוצע באהבה וכבוד לדבר כשלעצמו. העלאת יצירה כזו לביצוע בישראל היא נדירה, והביצוע המסוים הזה היה נקודת אור יפה בעולם המוזיקה הניסיונית בישראל, ספירה תרבותית שלעתים תכופות נדחקת לשוליים לשווא. בכל זאת, עד שהספקתי להתמסר, שמעתי את תווי הפתיחה של החלק האחרון, שנגמר תוך שתי דקות. עשרים וחמש דקות של מוזיקה הן מעט מדי, ולמרות האקסטזה שבאה עם חוויה כזו - ועוד בכנסייה - האורך היווה מגרעה, כמעט כאילו ראיתי טריילר בציפייה לסרט עצמו. כנראה שרצו לקדש משהו בחוויה הזו כשלעצמה (וזו גם אולי הסיבה למיקום), אבל נותרתי עם חסר. בכל זאת, היה נדמה שהקהל יצא נפעם, באמירות אליטיסטיות של "זה רותקו, זה פשוט רותקו" מפוזרות באוויר סביבי. אולי הרווח שלי היה מועט משציפיתי, אבל נדמה היה שזו הייתה הצלחה בסופו של דבר.

  • DJ Scotch Egg בלבונטין 7: כמו שלב בונוס בסופר מריו

    די ג'יי סקוץ' אג בפעולה (תמונה מתוך הבוילר רום)

    הלכתי ללבונטין בליל שישי בשעה שלא אופיינית לי, אחרי חצות, השעה של המסיבות שמבריחה אותי הביתה לישון מתחת לשמיכה כמו הילד הטוב שאני. לא הפעם. הפעם אמן הברייק-קור היפני DJ Scotch Egg הגיע לשחק עם המועדון כמו שלב בונוס בסופר מריו.

    אחרי הופעה קטלנית למדי של מכונת הרג שהצדיקו את השם שלהם, עלה לבמה הדי ג'יי היפני (שיגרו אישיהארה) עם שיער ארוך אסוף בקוקו ומראה כללי של גיימר שאוסף כלפי מג'יק. הוא נראה כמו האקר בסרטי שוד שנשאר בתוך הוואן כדי למוטט מרחוק את מערכת האבטחה של הבנק/מוזיאון/קזינו שזה עתה נשדד. אישיהארה חיבר את הציוד והגיימבוי שלו והמטיר על הלבונטין מקצבי ברייקביט/גאבר/ספיד קור/איך שלא תקראו לזה אלקטרוני אינטסיבי תוך כדי שהוא מופיע כאילו שהוא זמר בלהקת הארדקור פאנק. הוא צרח לתוך מיקרופון עמוס באפקטים, טיפס על שולחנות והיה תזזיתי למדי. המוזיקה דפקה במהירות שגורמת לצוואר לכאוב. על קירות הלבונטין הוקרנו כל מיני מהלכים ממשחקי נינטנדו ישנים, אבל המוזיקה נשמעה כמו השלב הכי קשה של "Bullet Hell".

    האינטנסיביות של המוזיקה וההופעה לא השאירה אותי אדיש. עקבתי אחרי הצלילים, רקדתי את חיי ומדי פעם הצצתי לראות איזה משחק מוקרן על הקיר. אומנם המוזיקה היתה חסרת רחמים, אבל היא היתה קומוניקטיבית עם צלילים נוסטלגיים ממשחקי וידאו ובלי שום חנופה או קיטש. די ג'יי סקוטש אג הצליח להשתמש בגיימבוי (מהסוג האפור, זה שנראה כמו לבנה) לא רק בתור אינסטרומנט, אלא בתור כלי נשק שמשאיר אחריו אדמה חרוכה, או לפחות ספיקרים שרופים. המוזיקה דפקה, הקהל רקד ואני חזרתי הביתה ב-5 בבוקר בהרגשה שהצלחתי להביס את הבוס הכי קשה בשלב הכי קשה באיזה משחק וידאו איזוטרי שבכלל לא קיים.