פרדי גיבס בבארבי: יום חג לחובבי היפ הופ

זה היה רק עניין של זמן עד שנרנג'ה התחילו להתרחב מאינדי אל ז'אנרים שונים, וההופעה של פרדי גיבס בבארבי בשני האחרון הייתה טבילת האש שלהם בהיפ הופ. מבחינתי זאת הופעת ההיפ הופ ה-"אמיתית" הראשונה שהייתה פה מזה הרבה זמן. להביא לפה ראפרים כמו קנייה ווסט או וויז קאליפה זה יפה מאוד—אפילו הייתי בהופעה של ווסט—אבל זה עדיין לא מרווה את הצמא הגדול שיש לקהילת חובבי ההיפ הופ בישראל, צמא שדומה מאוד לזה שהיה לקהילת האינדי עד לפני כמה שנים, צמא להיפ הופ אחר, מחתרתי יותר שמכוון לשוליים, ועכשיו הוא סוף כל סוף קיבל את זה, בדמותו של פרדי גיבס.

גיבס הוא אחד מהראפרים היחידים שעדיין ראויים לכינוי OG (ראשי תיבות של original gangsta), מכיוון שהוא באמת חי על בשרו את כל חיי הרחוב הקשים שהוא מתעסק בהם בשיריו. הוא מאמין באותנטיות והדבר הכי חשוב לו זה להיות אמיתי עם עצמו כל עוד הוא עדיין נושם. כל הדברים האלו אולי כבר עייפו את הקהל האמריקאי בשנות התשעים, אבל עם הישראלים זה עבד לגמרי: גיבס פמפם לקהל אחרי כל שיר לצעוק "פאק דה פוליס", והקהל בבארבי ציית בהתלהבות, וכל צעקה רק הלהיבה אותו יותר.

האותנטיות הזאת שכל כך חשובה לגיבס גורמת לו להיות ראפר ללא פילטרים. בהופעה זה היה רק הוא, די ג'יי, ובחור שמנמן שהתפקיד שלו היה בעיקר לשפוך מים על הקהל. לא היו לו שום מניירות בראפ הטכני שלו, הוא בקושי שר, ולא דיבר הרבה בין שירים. ידעתי עוד מהאלבומים שלו שהוא ראפר מעולה, אבל רק ההופעה הדגישה לי עד כמה הוא לא דומה לאף ראפר אחר—הוא פשוט לא הפסיק לזרוק מילים לאוויר במהירות שיא, כשרק מדי פעם הוא עצר לנשום. גיבס אפילו לא חיכה לביטים. מתישהו בתחילת ההופעה הוא התחיל לעשות ראפ ללא ליווי, ומאז הביטים היו רק בגדר המלצה, כאשר המטרה העיקרית שלהם הייתה להראות שהשיר התחלף. אם זה היה תלוי בגיבס, רק הוא היה נמצא על הבמה ועושה את כל הבתים של כל השירים מהתחלה עד הסוף מבלי שאף אחד יפריע לו להעביר את עצמו דרך המילים.

גיבס מוציא מוזיקה ברצף כבר המון שנים, אך רק בשנתיים האחרונות הוא הגיע לפריצה אמנותית עם האלבומים "Piñata" ו-"Shadow of Doubt" שהראו התבגרות מצידו. האלבומים האלה היו בהחלט הדומיננטיים ביותר בהופעה, אך לא רק מפני שהשירים מהם מוכרים יותר, אלא בעיקר כי אפשר להרגיש את ההבדל בדרך שגיבס ביצע אותם לדרך שבה הוא ביצע את השירים המוקדמים יותר שלו—היה לו חשמל בגוף ואש בעיניים כשהוא שר את השירים מהאלבומים האלו, מהאנרגיות שאפשר לראות אצל אמן רק כשהוא מבצע את השירים הכי רלוונטיים ואישיים שלו. זה הגיוני בעיקר בגלל שגיבס תמיד היה ראפר שחי ומתעסק עם המציאות היומיומית שלו דרך המוזיקה. בשנתיים האחרונות הוא עבר תהפוכות גדולות בחייו עם שני אלבומים מוערכים והולדת בתו הראשונה. האלבומים האלו מלאים בשירים שמכירים במציאות החדשה של גיבס, והגיוני שהוא הרגיש יותר בנוח לבצע אותם מאשר את השירים המוקדמים יותר שלו.

אז נרנג'ה יכולים לסמן עוד נקודת ציון ברזומה שלהם, ונראה היה שגם גיבס נהנה והתלהב מהבארבי, אבל הדבר שהכי ריגש אותי בשני בערב היה הקהל. נראה שהקהל הגיע לא רק בשביל גיבס, אלא בשביל עשרות ראפרים מעולים אחרים שיכולים להגיע לכאן אם ההופעה הזאת תצליח. מהרגע שכהן עלה לחמם עם הביטים שלו, דרך הדי ג'יי הבריטי שנתן סט היפ הופ נהדר ועד גיבס עצמו, הקהל של הבארבי הראה בקיאות והתלהבות משוגעת. זה היה קהל של חובבי היפ הופ אמיתיים, סקרנים וצמאים להופעת היפ הופ עם ביטים אדירים שאפשר להרגיש בכל הגוף ועם ראפר שנמצא סנטימטרים ספורים מהם ויורק אליהם מילים, וזה מה שהם קיבלו. הם מילאו את הבארבי לגמרי, השתוללו ושרו עם גיבש כל מילה, ולרגע זה נראה כאילו שזאת הופעה שאנחנו רגילים לראות פה בארץ. בשביל גיבס זאת כנראה באמת הייתה רק עוד הופעה, בשביל כל הקהל שהיה שם זה היה יום חג.

התגובות סגורות.