פוסטים מתויגים עם ביקורת הופעות

  • קין והבל 90210 בבארבי: עוצמתיים עד כדי פחד

    יש משהו מרגש באופן יוצא דופן בלהקה שעושה את המוזיקה שלה בשביל עצמה. זה דורש נכונות מוחלטת - כל חלקיק של ספק, או של ניסיון לרצות ולספק דחף חיצוני יבלוט ישר. אותנטיות מוחלטת היא חסרת תנאים. קין והבל 90210 היא אחת מהלהקות היחידות בישראל שאותנטית באופן הזה ואי אפשר להתעלם מזה. אפשר להרגיש מרחק מהמוזיקה, מהבוטות ומהשוני, אבל לא מהייחודיות והכנות במוזיקה שלהם שעוצמתית, לרוב, עד כדי פחד.

    הם הופיעו אמש בבארבי כחלק מערב משותף עם כוכב אניס, להקה שמגדירה את עצמה כ-"סרף רוק יווני" אבל בעצם נשמעת יותר כמו חלום קדחת אתני. חלום הקדחת של כוכב אניס הוא לא שלילי, אלא שהוא תקוע כל כך עמוק בנישה משל עצמו שזה או שאתה לגמרי איתו, או שבכלל לא. אין באמצע. במבט ראשון, נראה שלא יכול להיות שזה אמיתי. המוזיקה מזרחית-לכאורה, אבל בבירור מודעת ומתבוננת בעניין כאילו היה תופעה חברתית יותר מאשר סוגה מוזיקלית אמיתית. משהו בהתבוננות החלקית הזו לצד ההתבוססות חסרת הבושה במוזיקה מוביל לסוריאליזם בשיאו, עמוק בעמק המוזרות. לא ברור אם כבר שמעתי את המוזיקה הזו בקטעי יוטיוב ביסודי, או מה מקומה בבארבי לצד ההופעה של קין והבל שעתידה לבוא. אבל זה לא רע בהכרח: רקדניות בטן מסרטים ישנים בלופים צבעוניים על המסך, ריפים על בוזוקי, הגחכה ברורה של מה שהם עצמם עושים - הכל מודע וחביב, ואני אולי מפחד קצת אבל אני נהנה, בכל מקרה.

    עם כל הכבוד לחוויה הספציפית של כוכב אניס, ניכר שהערב התנקז לכדי ההופעה של קין והבל. אחרי הפסקה של רבע שעה ווידאו אוטיסטי שהוקרן על המסך הקטן בצד הבמה, מה שנראה כמו סרט גמר פריפריאלי מיקום מקביל, הם עלו לבמה. "זה בא מלמעלה" התחיל והקהל שאג. המילים שלי לא ראויות לכוח שהיה על הבמה באותם הרגעים - זה היה קוסמי אחושרמוטה. כמו שקין והבל עצמם שואלים: "איך זה שמכשף פשוט מתחיל לרחף?". זה לא ברור, אבל הם ריחפו והם ריחפו בטירוף. לאורך השעתיים הבאות הם הריצו מעל ל-90% מהדיסקוגרפיה שלהם, שיר אחרי שיר אחרי שיר כאילו הם היו ילדים קטנים אחוזי דיבוק. ואכן היה משהו ילדי - לא ילדותי - בהופעה הזו. הורגש שהחברות הארוכה לאללה שלהם נוכחת בכל תו שהם ניגנו, כאילו זו אפילו לא היתה הופעה אלא שלושה חברים על במה שנלחמים על הזכות שלהם להתקיים. הם אף פעם לא נשמעו כל כך באזור הנוחות שלהם. המחויבות שלהם למוזיקה היתה מוחלטת עד כדי כך שהם לא היו צריכים את קהל. מבחינתם, כל שורה היא המנון - גם אלו שכל הקהל שואג בחזרה אליהם וגם אלו שאף אחד עדיין לא הכיר. הם הונעו מהאנרגיות של עצמם כמו מכונת תנועה מתמדת, האכילו את עצמם שוב ושוב, הלאה והלאה.

    אבל מעבר להשתאות שלי אל מול הטכניקה המבעיתה שלהם והביצועים הוירטואזיים, בעיקר התרגשתי - לא רק נהניתי מהסאונד, שהיה מדהים מהרגיל, אלא שפתאום המסרים הכו בי באמת. על פני השטח נשמע שהמוזיקה של קין והבל מושתתת על אג'נדה אנטי-ממסדית אנטי-פופוליסטית כעוסה, אבל מבט מעמיק מוכיח שלעתים תכופות היא בעיקר נוגעת ברצון להיעשות אדם טוב יותר מתוך אותו הסחלה. "לוקח זמן להבין דברים", שאול זועק, לא בהכרח מתוך כעס אלא יותר מתוך קבלה. ב-"וידאודרום", כמו בסרט של דייויד קרוננברג, הקבלה של הבשר החדש יכולה גם להיקרא לא ככניעה אלא כהתעלות. לקח זמן - זה תמיד לוקח הרבה זמן - אבל קין והבל הם להקה בשיאה, וייקח זמן עד שהם ירדו ממנו.

  • Flow Festival 2017: ניצוצות ותגליות אלקטרוניות

    צילום: עידו שחם

    לא תכננתי לנסוע שוב ל-Flow Festival. הליינאפ השנה לא נראה לי חזק מספיק בשביל להרחיק שוב לפינלנד, אך הזמנה של חברי מהלסינקי לבקר בקיץ החזירה אותי לעיר. ומה אתם יודעים, הטיסה הכי זולה היתה דווקא בסופש של פלואו וסימנה לי שאני צריך לשוב.

    נכנסתי למתחם הפסטיבל בדילוגים. כל היפים והיפות של הלסינקי והאזור זרמו פנימה דרך השער הראשי. משהו הרגיש לי שונה, והסתבר שהזיזו את השער כי שטח הפסטיבל גדל קצת מאז השנה שעברה ונוספו עוד מתחמים. פתחתי את האירוע ב-Voimala, מבנה תעשייתי גדול בצורה מלבנית עם תקרה גבוהה שהמירו למועדון טכנו למשך הפסטיבל. ראיתי שם סט של הטכנואיד הפיני Samuli Kemppi. הוא התחיל אותו עם אמביינט מול קהל מינימלי בזמן שוידאו ארט סטטי לבן ריצד. הביט נכנס והסט הלך והעמיק אל תוך התהום שיוצגה על המסכים על ידי צורות גאומטריות מתחלפות עם תרשימים של מעגלים חשמליים שהבזיקו מדי פעם וגרמו לי לתהות כמו גארי ניומן האם חברים הם חשמליים. האולם הלך והתמלא ועברתי לרקוד בשורה הראשונה עם הרייברים. הסאונד היה כל כך צלול וקריסטלי ששני בחורים שרצו להיבלע בו שמו יד על הרמקולים. אשת האבטחה במקום מיד הטילה עליהם וטו חד והם חזרו לצלול לתוך עצמם.

    סאמולי קמפי: טכנו אל תוך התהום. צילום: עידו שחם

    מיד אחרי הפתיח העמוק של קמפי עלו לבמה Model 500. לפני כמה שבועות ראיתי בפרגמון את דריק מיי, אחד משלושת הבלווילים שהם החבר'ה שהמציאו את הטכנו. ובכן, מודל 500 זה ההרכב של הבלוויל האהוב עלי בשלישיה: Juan Atkins. ההרכב שלו נקרא על שם הדגם המפורסם של פורד ועוסק בהתאם במכוניות ומוטוריקה טרנסצנדנטלית, התשובה הדטרויטית ל-"Autobahn" של Kraftwerk הדיסלדורפים. אטקינס פתח את ההופעה בשאלה "האם אתם מוכנים לקבל קצת פ'אנק היי-טקי?" ובין אם הקהל היה מוכן או לא אטקינס ושות' הרביצו עם מקל הקצב שלהם את השילוב בין הפ'אנק המופרע של ג'ורג' קלינטון למוזיקה המכונות האוטופית של הרביעייה מדיסלדוף בצורת מקצבים שבורים של מכונות תופים ובסים שמנים מתחת לארפג'ים מהחלל החיצון. הם ניגנו את כל הלהיטים כמו "No UFOs", "Night Drive" ו-"Cosmic Cars" בעזרת לפטופ, סינתיסייזרים וקולו החם והעבה של אטקינס שהשלים את החיבור בין האדם למכונה. "אנחנו על גג העולם ואנחנו אוהבים אתכם" שיתף אטקינס, והחום שלו הורגש דרך הביט.

    מודל 500: היי-טק פ'אנק. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

    יצאתי מוקדם כדי לתפוס מקום בהופעה של Aphex Twin באוהל ה-Lapin Kulta, מותג הגולדסטאר המקומי. פגשתי שם את אליזה, ידידה מקומית שהכרתי בשנה שעברה, ואת חברתה שהיתה כל כך הארדקור פינית מרוחקת ומנוכרת שהיא סירבה לדבר איתי. על הבמה ריצ'ארד די ג'יימס, האיש מאחורי הכינוי, עמד באפלה במעמד גבוה עם עוד בחור, ככל הנראה הוי ג'יי שלו, מעל מסך לדים ענק כשמסכי לדים נוספים בגדלים וצורות שונות הקיפו אותם מכל כיוון. לא הבנתי עד כמה מדובר בסט או הופעה אלקטרונית חיה או שילוב של שניהם, אבל מה שזה לא היה זה היה כמו לקחת אסיד בלי לשים אפילו טיפה אחת בפה. אייפקס טלטל את הקהל במסע אלקטרוני בין טכנו לגליץ' לדאבסטפ מחורע לאמביינט לאלוהים יודע מה, טיול בנבכי התודעה החשמלית שלו. אם כי השואו האמיתי היה הוידאו ארט. מה שהחל בלוגו מרצד של אייפקס, שהתנוסס אגב על מי יודע כמה חולצות בפסטיבל, המשיך עם וידאו חי של חברי הקהל כאשר פרצופו של ג'יימס בגרסה שטנית במיוחד הודבק עליהם בזמן אמת. זה המשיך עם דמויות איקוניות מפינלנד, לדברי אליזה, מנהג מרוצים דרך דוגמנית צמרת ועד לשחקן אופרת סבון שפניהם עוותו מחוץ לפרופורציות אייפקס טווין סטייל. הקהל הריע בזמן שהפרצופים חזרו שוב ושוב על גבי רקעים משתנים תוך כדי שאורות לבנים בוהקים ריצדו מולנו עד כדי התקפי אפילפסיה פסיכדלית. הפינים איבדו את זה עד כדי כך שהם נהיו לישראלים והחלו לפלוש לספייס ולהידחף כאילו כלום, משהו שלא נעשה לרוב במדינה הצפונית הזו. הרגעתי את הרוחות עם קצת Lana Del Ray על הבמה הראשית וסוף ההופעה של Car Seat Headrest ב-Zalando Black Tent איפה שהקהל נראה די מותש או ממש מסטול או משועמם.

    אייפקס טווין: טריפ בלי לקחת אסיד. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

    פופ שייקספירי עם Sparks ובריחה מהגשם עם Nina Kraviz

    היום השני של פלואו התחיל בשבילי עם ניצוצות, כלומר, עם להקת Sparks. תהיתי איך הקהל הצעיר של פלואו יגיב להרכב הותיק מלוס אנג'לס ולהפך - הם מאובנים מהסבנטיז שבכלל לא אופנתיים ועושים פופ שייקספירי מורכב ומאוד לא מוערך. הלכתי להופעה באוהל הלאפין קולטה עם עיתוני רוסי בשם יבגני שכותב לדבריו עבור ה-Russian Information Agency (לא הקגב לטענתו). יבגני מעריץ גדול של מוריסי והוא רצה לראות את ספארקס כי לדבריו מוריסי מאוד הושפע מהם. בהופעה הבנתי למה.

    ספארקס, האחים Ron ו-Russel Mael, עלו לבמה בליווי הרכב צעיר עם לוק אסירי של חולצות פסים ומכנסיים שחורים. בהופעה הקהל היה האסיר שלהם. לא הכרתי את המוזיקה מלבד כמה שירים, ובכל זאת רקדתי וחייכתי בלי הפסקה למרות החום והלחות באוהל, וכך גם האנשים סביבי כולל שתי ילדות היפסטריות שממש עפו על זה. ראסל אולי בן 68, אך הוא התרוצץ על הבמה כמו נער חרמן ותספורת הקרה השחור שלו הורידה לו כמה עשרות שנים מגילו. רון שמר על פני הנאצי החתומות שלו בזמן שהוא ניגן בנונשלנטיות בקלידים. הם עשו את להיט הניינטיז "My Way" וכן חומרים מפתיעים מאלבומם הקרוב "Hippopotamus". שיר הנושא שלו נשמע כמו שיר ילדים למבוגרים, קברט מורכב בפשטותו ומאוד משעשע עם ליריקה כמו "There's a woman with an abacus, a woman with an abacus, a woman with an abacus / She looks Chinese". ראסל שר כמו שהוא זז, בקלילות ונינוחות כולל הפלסטו המפורסם שבד"כ נשחק עם הגיל (נסו לחפש ביצועים חדשים של אלטון ג'ון לשיר "Rocket Man"). הקטע "Dick Around" גם בידר מאוד וגם שיר חדש ושובב בשם "Missionary Position". בשלב מסוים רון קם מהכיסא, הוריד את הז'קט, ודפק ריקוד מצחיק תוך כדי חיוך ענק עם עידוד עצום מהקהל. כמובן שבסוף פניו נחתמו מחדש והוא התיישב על הכיסא וניגב את בית השחי עם הז'קט בשביל האפקט הקומי. הלהיט של ההרכב "This Town Ain't Big Enough For Both Of Us" העיף את כולם מעבר לקצה, וראסל עוד סיפר לאחר מכן שאחיו רון חוגג 71 שנה - בעצם הגיל האמיתי של הדמות המסתורית שהוא שיחק כל השנים האלה. הכל הסתיים בשאגות עצומות ולפחות מעריץ אחד חדש.

    ספארקס: השפיעו על מוריסי. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

    כשיצאנו מהאוהל יבגני הצביע לשמים שכוסו בשכבת עננים בצבע אפור עמוק. הלכנו לבמה הראשית איפה שהראפר המטורלל Danny Brown היה אמור להופיע. הדי ג'יי שלו שם ברקע את "Iron Man" של בלאק סאבאת', הצהרה מוזיקלית שכבר מדגימה למה בראון הוא הראפר האהוב עלי בגל אמני ההיפ הופ האחרון. אבל איך שהוא ירה את השורה הראשונה שלו, מבול עצום החל ליפול על הקהל ששלח אנשים לתפוס מכסה בצרחות. ההופעה נפסקה ובוטלה, וכך גם כל הפעילויות שתוכננו להיות בחוץ - אפילו מאהל הלאפין קולטה נסגר מחשש בטיחותי בגלל הרוחות (ובצדק, הסתבר יותר מאוחר שמקומות מסוימים בעיר הוצפו ושהרוחות עשו נזק) וגם הופעה של הרכב האינדסטריאל הבלגי Front 242 בוטלה. הצטופפתי בתוך מבנה שהקימו בו סושיה שנהפך לסאונה מרוב חום אנושי, ולאחר מכן הלכתי לחצר האחורית של ה-Resident Advisor. התחלתי לדבר בתור עם בחור אחד שהיה בתל אביב כבר ארבע פעמים ואף היה בבר מרתפי עם חפצי אספנות (הבוקסא). מה שמדהים זה שכמעט לכל הפינים שדיברתי איתם באקראי היה קשר לארץ: בין אם הם באו לבקר פה, עומדים לבוא לבקר, למדו פה, התנדבו פה, יצאו עם ישראלי/ת, או מכירים פינים אחרים שעשו משהו כזה.

    סינגין אין דה ריין. צילום: Flow Festival / Janita Autio

    כדי לא להיתפס שוב בגשם, הלכתי מהר לאולם הויימאלה האהוב עלי ולא הייתי היחיד לפי התור הארוך לכניסה. הדי ג'יית הרוסייה Nina Kraviz נתנה שם סט בלי להתמהמה בכלל. במשך משהו כמו שעתיים היא הפכה את הויימאלה לברגהיין, ואני מוכן להישבע שאחד מהטראקים אף הצהיר זאת עם סימפול של ווקאל מעוות שהכריז שוב ושוב "ברגהיין! ברגהיין! ברגהיין!" (שאלתי עוד מישהי והיא אמרה שהיא גם שמעה את זה). קרביץ שמה טכנו על הצד היותר מכאני-אנלוגי שלו אך עדיין מרקיד, בלי הפסקות לנשימה. האולם היה מפוצץ בקלאברים על כל מיני סמים ומלא ידיים מורמות. חשבתי לצאת להתאוורר קצת בחוץ, אך ברגע שראיתי את התור שעדיין יש מחות לדלת ויתרתי על הרעיון ונחתי בפנים. קרביץ סיימה את הסט בפול ספיד עם הארדקור טכנו ב-200 בי פי אם ומלא שריקות מהקהל בזמן שהוצג על המסך סמיילי איקוני עם האותיות n k במקום העיניים.

    נינה קרביץ: הפכה את האולם לברגהיין. צילום: עידו שחם

    יצאתי לנשום אוויר טרי בבמה הראשית עם The xx, הופעת השמוזינג האולטימטיבית שהתמלאה בזוגות אחרי הגשם. לעשות הופעה אינטימית מול איזה 10,000 איש, זו פוליאמוריה אמיתית, וזה בדיוק מה שהלהקה הצליחה לעשות. "אני אוהב פסטיבלים", סיפר בסיסט/סולן ההרכב Oliver Sim. "פסטיבלים כאלה הם פשוט הזדמנות להנות מעצמכם, אז תהנו". אוהל הלאפין קולטה חזר לפעולה עם הופעה של Flume - לא בדיוק כוס הקפה פילטר שלי (המשקה הלאומי של פינלנד), אך המוזיקה הטרנדית של האמן האוסטרלי פיצצה את האוהל באנשים ועזרה לי להמשיך את הצ'יל ולנוע לצד לצד בלי יותר מדי השקעה. את האנרגיות קיבלתי בחזרה דרך קערית קארי אדום עם אורז במכירת חיסול של שש יורו למנה, מה שהשאיר טעם של עוד ליום האחרון למחרת.

    The xx: פוליאמוריה אמיתית. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

    טכנו היפנוטי עם Timo Kakulampi והופעת מסיבה עם Moderat

    היום האחרון של פלואו התחיל אי שם בצהריים ואני הגעתי רק בשעות הערב, אל אמצע הסט של השלומי שבן האמריקאי Ryan Adams. אדמס ניגן אמריקנה רגועה לאור השמש, לא משהו יוצא מן הכלל מבחינתי אז הלכתי לזלול אוכל טבעוני. יותר מאוחר פגשתי בחורה חמודה בשם אינה שהיא דווקא מעריצה גדולה שלו וקנתה כרטיס לאותו היום רק בשביל לראות אותו בהופעה, אם כי היא הכי העריצה את Iron & Wine שלדבריה לא מגיעים אף פעם לאירופה.

    בינתיים באולם הויימאלה האמן הפיני Timo Kakulampi התחיל את ההופעה בחשיכה מוחלטת. גיששתי את דרכי עם יד מושטת מלפני כדי לא להתנגש בשום דבר ועשיתי את דרכי קדימה. אנימציה של קווים נסגרים ריצדה על המסך בזמן שקקולמפי יצר טכנו אנלוגי והיפנוטי עם בסים עצומים ונחשולי סאונד שמקבלים אם מחברים את האוזן לשטקר. בהופעה שלו הבנתי שאולם הויימאלה היה הלוקיישן האהוב עלי בפסטיבל, ומה שהעיף אותי השנה זה לא השמות הגדולים שהיו הרבה יותר מפתים ב-2016 (איגי פופ, ניו אורדר, דוטר), אלא ההופעות האלקטרוניות, במיוחד אמנים מקומיים כמו קקולמפי שעשו את זה עמוק ואווירתי. והתאורה והוידאוארט באולם הוסיפו הרבה ממדים לחוויה: מאלומות אור שהוקרנו ישירות לרצפה כמו חרבות ג'דיי ועד ללייזרים חכמים. הויימאלה היה למעשה אחד מהמועדונים המרשימים שהייתי בהם אי פעם.

    טימו קקולמפי: נחשולי סאונד. צילום: עידו שחם

    Angel Olsen היתה לקראת סוף ההופעה כשהגעתי לאוהל השחור. הקהיל היה דליל והווייב שקט ורגוע, הרבה יותר מדי רגוע יחסית לשלושת הגיטרות שהיו על הבמה. לקח לי קצת זמן להיכנס לאווירה של אולסן, אך כשהיא הרימה את קולה והשקיעה את הנשמה היא שלחה לי רטטים דרך המערכת, ואז יצאה לג'אם שוגייזי עם ההרכב. "תודה שנשארתם, מעריכה אתכם", היא הודתה והוסיפה "מעריכה אתכם - זה מה שאומרים מאיפה שאני באה". ממה שחווייתי הייתי מעריך אם ההופעה הזו היתה מתרחשת במאורת ג'אז קטנה מאשר אוהל שחור.

    לפינאלה הגדול חלפתי על פניו של Frank Ocean הלכתי להופעה של טריו האלקטרוניקה הברלינאי Moderat. הרבה אנשים התלוננו על ההופעה שלהם בארץ בהאנגר 11, אך באוהל הלאפין קולטה הכל היה במקום: הסאונד, הביצועים והארט. זה היה אירוע היברידי בין הופעה למסיבה שנעה בין טכנו ברגהייני לאינדיטרוניקה בזכות השילוב בין הביטים של הצמד Modselektor לווקאלז האמוציונליים של Aparat. לא ברור מה קרה בארץ שזה התפשל, בפלואו זה עבד כמו מנוע גרמני משומן היטב.

    מודראט: אין תלונות. צילום: Flow Festival / Andrew Taylor

    יצאתי מוקדם כדי להביס את התורים ולהיכנס לאפטרפארטי הרשמי של הפסטיבל ב-Ääniwalli, מועדון שנמצא במבנה תעשייתי במרחק נסיעת אופניים מהפסטיבל. הדי ג'יי הגרמני Rødhåd השתלט על רחבה אחת, אך ברחבה השנייה הדי ג'יים המקומיים Katerina ו-J. Lindros הביסו אותו עם מוזיקה אלקטרונית הרבה יותר מגוונת ומרתקת. המסיבה עמדה להסגר לקראת ארבע בבוקר, ובהלסינקי נוהגים כמו ההלסינקים במיטב מסורת ה-"jatke" (הארכה) וזורמים הלאה לבלות כמה שעות באפטרפארטי סודי ואז לבר הקריוקי Populus הידוע לשמצה בזכות שעת הפתיחה המוקדמת שלו: 9 בבוקר.

  • גרנדדי בבארבי: הדברים הקטנים יותר

    צילום: נטלי לוין ספיר

    אפשר לחזות בקלות את התפוסה של הבארבי על פי תפוסת החניה לאורך רחוב קיבוץ גלויות. בערב ההופעה של Grandaddy אמש (יום שלישי 21.3) טור המכוניות נראה ארוך במיוחד - לא רק כיוון שהבארבי היה מלא לחלוטין, אלא גם כיוון שהקהל שמילא אותו לא הורכב מהצעירים התל אביבים התפרנים והנערים שמתפללים לתפוס את האוטובוס האחרון לחולון. לפחות מחצית מהבארבי נתפס על ידי קהל שנראה צעיר רק במקצת מהאנשים שעל הבמה, ובוודאי היה יותר מודאג משעת העזיבה של הבייביסיטר משעות הפעילות של התחבורה הציבורית. זה לא מפתיע כשמדובר בלהקה שהגיעה לכל אוזן חובבת אינדי לפני קצת יותר מ-15 שנה, וכנראה לא רכשה לה מאז הרבה קהל חדש.

    יאמר לזכותם של גרנדדי שהם לא נשענו יותר מדי על תהילת העבר הזו. "The Sophtware Slump", האלבום שאחראי לעובדה שהם הצליחו למלא את הבארבי פעמיים, זכה לנציגות של ארבעה שירים בלבד, תוך ויתור על להיטים פוטנציאליים כמו "Chartsengrafs" ו-"Broken Household Appliance National Forest" שהיו מעוררים את האנשים שעברו להישענות מנומנמת על הבר בכמה מהשירים החדשים יותר. באופן מפתיע, הלהיט הגדול ביותר של הלהקה, "The Crystal Lakes", זכה לביצוע החלש ביותר בהופעה, וסבל מסאונד לא מאוזן ובסים מוגזמים. דווקא "He's Simple, He's Dumb, He's the Pilot" השקט והמונוטוני הפתיע כשיא הערב. המינימליזם שלו אפשר כמות מדודה אבל מורגשת של אלתור ומשחק, והקהל ליווה אותו בשירה נרגשת לכל אורכו. האלבום החדש, לעומת זאת, התגלה כבסיס נהדר לכמה מהביצועים היותר מוצלחים של הערב, שבראשם "Evermore".

    אבל הזיכרונות שישארו אצלי מההופעה הם לא הביצועים - שכמו במרבית הופעות הרוק לא הצליחו לייצר נוכחות בעלת קיום מופרד מהגרסאות המוקלטות שלהם - אלא הדברים הקטנים יותר: השיחות המבוישות אך המשעשעות של ג'ייסון ליטל עם הקהל, הרגע שבו כולם התבקשו לצעוק את השם שלהם בו זמנית, חוסר התיאומים בין חברי הלהקה, והתחושה הכללית של מפגש מחזור של מאזיני הקצה לשנת 2000 בקהל, מהתקופה שרוק גיטרות עוד היה סחורה חמה. הדבר שאזכור יותר מכל הוא ההבנה עד כמה הסטייל של גרנדדי מושלם. לכאורה מוזר לדבר במונחים כאלו על מוזיקאים שמתקרבים לגיל חמישים עם מראה מדובלל מעצרת בחירות של טראמפ (כולל כובעי המצחיה האדומים). אבל הכרס והזקנים העבותים נשברו על ידי חולצת הכלבלבים המצועצעת של המתופף - ממש כפי שמוזיקת האמריקנה השורשית של הלהקה נשברת עם סינטיסייזרים פרימיטיביים שמלווים שירי קאנטרי דרומיים מאת רובוטים מדוכאים. אפילו הוידאו ארט היה מדויק להפליא, צילומי נוף פסטורליים שכנראה צולמו במצלמת 8 מ"מ שעברה תאונה מצערת עם פטיש ומגנט. גרנדדי תמיד הייתה להקה שעסקה בטכנולוגיה שבורה, עקומה, מנוכרת ולא יעילה, וכל אלמנט בהופעה שלהם השתלב היטב בנרטיב הזה. כשחושבים על זה, מערכת הסאונד שזייפה דווקא במה שאמור היה להיות רגע השיא רק תרמה את חלקה לעלילה של הערב.

  • Mitski בבארבי: הנערה היפנית/אמריקאית הטובה ביותר

    צילום: Yifat LY

    ממבט ראשון, מיצקי והלהקה שלה נראים כמו סטודנטים טיפוסיים לאומנות: מיצקי המבוישת בלבוש מאוד יומיומי אך אלגנטי על הבס והשירה, גיטריסט חנון וממושקף שממקם את הגיטרה גבוה למדי ומתופף שדווקא עשה את הרושם של החבר מחוץ ללימודים שהגיטריסט הביא בכדי להשלים את הלהקה - טריו מינימליסטי שהתקבל בציפייה ואהבה גדולה מהקהל שמילא את הבארבי.

    מיצקי הצליחה להוציא מהבס טונים כבדים ורועמים למדי, ההפך המוחלט ממראה הסטודנטית המסתורית לאמנות. טון הבס שלה נשמע כאילו Krist Novoselic מנירוונה ניגן על הבמה. הצליל שלה היווה בסיס לכל ההופעה והמוזיקה שנוגנה נשענה על המנעד העוצמתי של מיצקי, על היכולת שלה לשיר כל הברה שתהיה ברורה ככל האפשר ונגינת בס מינימליסטית שכל פריטה עליו הרעידה את הבארבי. הגיטריסט החנון, שדווקא נפל בול למשבצת התלמיד לאומנות שהחליט להרים גיטרה, צבע את השירים בתפקידים צבעוניים וצלילים לא קונבנציונלים ולעתים גם לא ניגן בכלל. אבל הכוכב האמיתי של הטריו היה המתופף, אדם רחב ממדים שניגן על המערכת בדיוק רב, החל ממכות רכות ביותר ועד לחבטות חזקות למדי, כאילו כל מכה נבחרה בקפידה, הוא היה שיחת הערב שלי.

    מיצקי: כל פריטה הרעידה את הבארבי. צילום: יפעת גריצמן

    אבל היתה לי בעיה עם ההופעה. הרגשתי כאילו רוב השירים בנויים סביב הדינמיקה של "שקט, רועש, שקט", אותה דינמיקה שהפכה את הפיקסיז ללהקה שגרמה לנירוונה לכתוב שיר שמוכר 10 מיליון תקליטים. הקו המוזיקלי באמת נשמע כמו גרסה קצת יותר אמנותית של הפיקסיז, עם קול נשי חזק וטקסטים אינטימיים שהקהל יכול לשיר. רוב השירים היו באותו מיד-טמפו, פתיחה עם פריטות בס ולאחר מכן הצטרפות של תופים וגיטרה. הגיטרה ניגנה תפקיד מעניין, הבס והתופים ננעלו כמקשה אחת, מיצקי ריגשה את הקהל עם קולה הגדול, ויאללה לשיר הבא. לקהל כמובן זה לא הפריע להנות מכל רגע מההופעה, אבל עד השיר "Townie", בעל הטמפו המהיר יחסית, רוב הסט נשמע כמו וריאציה על הלהיט המדובר, "Your Best American Girl", שהתנגן לקול תרועת המעריצים שליוו את מיצקי בשירה מסונכרנת.

    ואם כבר מדברים על בית ספר לאומנות. הייתי מרגיש הרבה יותר שלם עם ההופעה ועם החומר שנוגן אם מיצקי הייתה באה רק עם המתופף. היה משהו יותר מינימליסטי וקודר ברגעים שהגיטריסט הפסיק לנגן וכל מה שנותר מהמוזיקה זו רק נגינת הבס הבסיסית עם סאונד גדול למדי שחיפה על היעדר גיטרה, יחד עם ליווי תופים וכמובן הקול של מיצקי. היינו יכולים לקבל את כל העולמות: גם יומרה אמנותית של הרכב בס-תופים נטול יומרות וירטואוזיות, רק עם קצב ותדרים נמוכים, וגם הופעה בעלת אווירה אינטימית וקודרת בהתאם לשירים המלנכוליים של מיצקי.

    לאחר סט קצר יחסית של פחות משעה הלהקה ירדה מהבמה לקול תשואות הקהל שרצה הדרן. הלהקה עלתה להדרן ראשון וניגנה את "Happy" הקצבי והפייבוריט שלי בסט. לאחר מכן הלהקה ירדה מהבמה רק כדי שמיצקי תחזור להדרן שני, כשהיא לבדה עם הגיטרה. היא הודתה לקהל על האהבה והתוודתה שהיא מעולם לא ניגנה הדרן שלישי (הטעות במקור), תוך כדי שהיא פונה לילד קטן שהיה על כתפי אביו ווידאה שהילד נהנה ושיש לו אטמי אוזניים כדי שהשמיעה שלו לא תיפגם. מיצקי ניגנה על הגיטרה את "A Burning Hill" באותה דינמיקה שאפיינה את ההופעה. היא פרטה על המיתרים ברכות בעוד שהיא שרה מכל הלב ומכל גופה הקטן. מיד לאחר מכן היא עברה ל-"Class Of 2013" והחליפה את הפריטות העדינות לדיסטורשן חריף ואת השירה הנוגה והדינמית למשהו יותר עצמתי ועל גבול הצעקה. זו אמנם קלישאה, אבל אפשר לומר בביטחון שאף עין באולם לא נשארה יבשה, וסביר להניח שכולם וכולן התאהבו בנערה היפנית/אמריקאית הטובה ביותר.

    צילום: יפעת גריצמן

  • קרקס ההזיות של שטובי בבארבי: טריפ מסביב לעולם

    (צילום: אילנית תורגמן)

    החורף הפתאומי שפקד את הסופ"ש לא מנע משטובי למלא את הבארבי ביום שישי האחרון. מה שכונה "קרקס ההזיות של שטובי" לא אכזב והבארבי כולו היה על הרגליים במשך שעתיים.

    לוליינים פוזרו במיקומים אסטרטגיים באולם, רקדניות עלו על הבמה וכולם היו צבועים בצבעי נאון זרחניים. אדם המחופש לעץ עם שרביט זוהר וכתר לראשו עבר בין הקהל שוב ושוב. הייתי מכנה אותו מלך היער, אילולא זן פטריות בעל אותו השם כבר לקח את הכינוי. כל אווירת הקרקס והמוזיקה של שטובי וההרכב יצרו אווירה של טריפ. אומנם שום דבר לא היה מוגזם מדי, אבל התאורה, הצבעים והלוליינים הכניסו את כולם לאווירה, כאילו זה היה סירק דה סוליי במסיבת טבע.

    על הבמה היו יונתן אלטר (תופים), זיו הרפז (בס), מרתה דיין (חליל), עומר דיין (ספוקן וורד) וכמובן שטובי, לבוש בחליפת גוף אדומה. הוא ניגן על סמפלר, טרמין, בוזוקי ו-EWI (כלי נשיפה אלקטרוני המאפשר לחקות ולסמפל מגוון רחב של צלילים). תוך כדי שהוא מתפקד על מגוון של כלי נגינה הוא לא הפסיק לרקוד, לקפוץ ולשלהב את הקהל שבתמורה החזיר לו בתשואות וקפץ עוד ועוד.

    המוזיקה נעה בין מוזיקת רייבים סטנדרטית שנכנסת ללופ שלא נגמר: הנגנים על הבמה חוזרים על איזשהו מוטיב, יש בנייה לשיא מסויים, וכשהשיא מגיע הלופ מתפרץ בחזרה ושטובי קופץ גבוה יותר מהפעם הקודמת. לא כל הקטעים נוגנו במקצב האומצה אומצה האופייני למוזיקה אלקטרונית. היו מגוון של מקצבים ואפילו שבירות בקצב, דבר שהפך את הקטעים למעניינים יותר. אמנם שטובי עצמו היה אנרגטי בצורה יוצאת מן הכלל, אך יונתן אלטר, שהיה על התופים, סחב במו ידיו שעתיים של מופע מבלי להחמיץ מכה.

    יחד עם המקצבים האלקטרוניים החיים נוסף האלמנט האתני בהופעה. מצד אחד הקצב זרק אותנו למידברן או למסיבת טבע, מצד שני היו השפעות של מוזיקת עולם, בעיקר גוונים מהמזרח. וכאן היתה הבעיה שלי. אולי אני מניאק שלא רוקד, אבל אחרי זמן מה הרגשתי כאילו שאני בלופ אינסופי שלא ממש מגיע לשום מקום (במיטב המסורת של לופים אינסופיים). כל בילדאפ לשיא מסויים הרגיש לי כמו אותו הבילדאפ לאותו השיא, וגם אם הייתי מניאק שכן רוקד, לא הייתי יכול להחזיק שעתיים של שטובי. בשלב מסויים כל הצלילים שהופקו מהבמה התערבבו לעיסה אחת גדולה של סאונד כך שהדבר הכי קוהרנטי שיכלתי לשמוע היה רק המקצב. אולי כל זה היה חלק מהרעיון של קרקס ההזוי, אולי אני באמת צריך לרקוד לפחות קצת. מה שבטוח זה שכל מי שהיה בבארבי עבר חוויה של מסע עולמי.