פיט דוהרטי: אחרון גיבורי הפעולה

החודש ציינו 20 שנה למותו של קורט קוביין. המוות של קורט לא היה רק אבידה של גיבור דור ה-X, אלא גם מות הסולן הגדול מהחיים.

אף אחד לא הצליח מאז להשתוות לפשטות, לישירות, ולחיות של קורט, לפחות כפי שהצטיירו מבעד למסך הקטן ואינספור הכתבות והמוזיקה של נירוונה. הסולן של היום הרבה יותר קורקטי ולא יכול להרשות לעצמו לנפץ גיטרות בהתחשב בעלות המחייה והמצוקה הכספית של הלייבלים. זה כבר לא קול להתפרע על הבמה וללבוש חצאית, אלא אם כן אתה ראפר שחור.

אני לא זוכר כבר איפה שמעתי את זה, אולי בסדרה התיעודית המעולה של הבי בי סי "I'm In a Rock Band", שלכוכב הרוק יש רשות לחיות את החיים עד הקצה עבורינו הסחים - לעשות את כל הסמים האפשריים, להחריב סוויטות, ולשכב עם אינספור נשים וגברים לקול תרועות הקהל, רק הסולנים של היום לא מתעניינים בזה. היום אפשר לייצר שערוריות בנגיעת מסך עם טוויט מעליב או עירום חלקי באינסטוש ולחסוך את החשבון על הטלוויזיה שהעפת מחלון הקומה ה-20 בהילטון. אבל בין כל הרוקרים הגיקים האלה יש לפחות סולן אחד שעשוי מהחומר הישן והרע, טרובדור ג'אנקי ששיגע את הממלכה המאוחדת עם המוזיקה והתעלולים שלו. שמו פיט דוהרטי.

כשהסטרוקס יצאו בתחילת שנות ה-2000 עם הרטרו הניו יורקי שלהם, הבריטים הגיבו מיד עם The Libertines, רביעייה לונדונית שהושפעה ממיטב מסורת הרוקנרול הבריטי של הסמית'ס, הקינקס, והקלאש. זה לא צירוף מקרים שגיטריסט הקלאש, מיק ג'ונס, הפיק ללהקה את אלבומיה. החברות ההזויה של פיט דוהרטי עם גיטריסט הלהקה קארל באראט הובילה את הלהקה. הם הכירו כשקארל היה שותף לדירה של אחותו הגדולה של פיט ועברו לגור ביחד ולכתוב שירים בשלהי הניינטיז. ההצלחה של הסטרוקס מעבר לאוקיינוס האטלנטי גרמה ללייבל Rough Trade להחתים את הליברטינז. אבל בניגוד לסטרוקס שעבדו כמו מכונה משומנת ועדיין ממשיכים לעשות מוזיקה ביחד, הדרך העקלקלה של הליברטינז הביאה אותם להוציא רק שני אלבומים: "Up The Bracket" ב-2002 ואת "The Libertines" ב-2004 שהגיע למקום הראשון בבריטניה.

האופי הכאוטי של פיט קידם וחיבל בלהקה באותו הזמן. פיט היה מכור לקראק ולהרואין וצרך אותם בו זמנית, צעד אחד קדימה או אחורה מהתמכרות של קורט להירואין. היחסים שלו עם חברי הליברטינז, ובמיוחד קארל, היו אופרת סבון רוקנרולית שריתקה את קוראי הצהובונים באנגליה והולידה את אחד מלהיטי הלהקה "Can't Stand Me Now". הם היו החברים והאויבים הכי טובים: קארל הבריז להופעות גרילה שפיט אירגן, פיט הבריז לטור שלם של הלהקה באירופה, וקארל סירב לתת לפיט לחזור ללהקה עד שיגמל מהסמים. הם יצאו לטור ביפן בלעדיו ופיט כל כך התרגז שפרץ לדירה של קארל כדי לגנוב לו ציוד, מה שהכניס אותו בסופו של דבר לחודשיים בכלא. הם עשו שולם מיד אחרי שהוא השתחרר, אבל פיט שוב חזר להתמכרות שלו ולא הצליח להגמל למרות כמה נסיונות כולל נסיעה למכון גמילה מפורסם בתאילנד. קארל המשיך להופיע בלעדיו עד שהוא פירק את הלהקה בסוף 2004 לטובת הפרויקט שלו, Dirty Pretty Things, בעוד שפיט המשיך עם הפרויקט שלו, Babyshambles. שני החברים השלימו שוב בפעם המי יודע כמה והלהקה התאחדה לכמה הופעות ב-2010. מאז אגב הם לא שללו עוד איחוד, רק שבינתיים הוא לא קרה.

פיט עשה צרות גם מחוץ ללהקה. הוא נעצר על אחזקת סמים, נהיגה בשכרות, והיה מעורב בתקריות אלימות. הוא ייצר סנסציה כשיצא במשך כמה שנים ובסוף התארס לדוגמנית קייט מוס, זוג משונה ואהוב על הפפראצי. הוא נהיה בקשר עם איימי וויינהאוס, שני חברים למחט, שהתברר יותר מאוחר כקשר רומנטי. לנו יש את המאמי הלאומית, לאנגליה הג'אנקי הלאומי, ותמונות של פיט ששוחררו מדי פעם הראו אותו בריקבון מתקדם עם חשש לחייו. להקה אחת בשם The Indelicates אף כתבה על זה שיר בשם Waiting For Pete Doherty To Die.

תוך כדי העלילות שלו, פיט הוציא חמישה אלבומים עם בייבישאמבלז ואלבום אחד על שמו. הוא גם פרסם את יומניו והתנסה בציור, דוגמנות, ומשחק. בשנים האחרונות הוא שומר על פרופיל נמוך וכבר לא מבלה בתא המעצר, אם כי עדיין נאבק בהתמכרות שלו. אולי ההולדת של הילדה השניה שלו ב-2011 הרגיעה את העניינים, אולי זה הגיל (פיט יליד 1979), אולי הוא כבר עשה הכל ושרד כדי לספר על זה. הליברטינז קיבלו בינתיים מעמד של להקת על בבריטניה, ולמרות שקריירת הסולו של פיט לא נסקה לגבהים של להקת האם, הוא ממשיך לכתוב שירים וקיבע את המקום שלו בפנתיאון הסולנים בממלכה, פנתיאון שלא ברור מי עוד יוכל לאכלס אותו.

פיט דוהרטי יופיע בארץ בבארבי תל אביב ב-30.4

  1. nimrods says:

    אני אוהב ממש רק אלבום אחד של דהורטי (השני של הליברטינז), אבל נדמה לי שבשלב כלשהו (אני מניח שכשוויינהאוס נכנסה לסיפור), דהורטי הפך לאייטם של מדורי הרכילות יותר מאשר אייטם של מדורי המוזיקה (בצדק או לא בצדק). ובשלב הזה לא משנה אם הוא זמר/דוגמנית או כוכב ריאליטי לשעבר – הוא פשוט אדם מפורסם שהתקשורת מתעניינת בו כי הוא מפורסם וההתנהגות שלו פרועה. אפשר להעמיד אותו ב"מבחן נינט" – כמה אנשים מאלו שקראו עליו במדורי הרכילות גם עקבו אחרי המוזיקה שלו? בהתחשב בעובדה שמלבד הליברטינז, שאר האלבומים שלו זכו להצלחה בינונית, אני מניח שהוא כבר ממזמן יותר כוכב רכילות מאשר אייקון רוק (שוב, בצדק או שלא בצדק). לקוביין זה מעולם לא קרה (מצד שני, קוביין לא היה בנוי מחומרים של כוכב רוקנרול פרוע – הוא היה פרפורמר מצויין, אבל אדם די כבוי מחוץ לה, וסיפורי הצרות שלו היו יותר חומרים של טרגדיה יוונית מאשר של מדורי רכילות).

  2. מגיב says:

    אם אתה שואל אותי מה עדיף – לייצר שערוריות מחוץ למסך הטוויטר כי אתה עושה סמים ומתנהג כמו טמבל, או לייצר שערוריות בטוויטר כי אתה מיילי סיירוס ואתה טמבל, ללא ספק עדיף את הטוויטר. בכל מקרה, שני הסוגים לא נראים משהו, וכוכב "רוק" (בכוונה במרכאות) לא צריך לעשות אחת מהן. אדם שעושה את השטויות האלה הוא פחות "רוק" ויותר ילד קטן, הפעם בלי מרכאות. פיט לא היה כוכב רוק, הלהקה שלו הייתה פופ. יותר מחוספס מפופ של אמנים אחרים, אבל ללא ספק עדיין פופ. בכללי, היחס של פוסט זה להתנהגות של כוכבי רוק שעשוים "מהחומר הישן והרע" נראית לי מאלילה ודי מטופשת. מספיק להסתכל על ת'רסטון מור, פטי סמית, בלאק פרנסיס, ליז פייר ובוב מולד כדי לראות שאפשר אחרת, וגם על הדרך להוציא מוזיקה הרבה יותר טובה, לפחות לטעמי. בעוד שדוהרטי בעיקר שבר מוסכמות של טעם רע (למי איכפת שהוא עושה סמים או יצא עם קייט מוס? מה מגניב בזה? חוץ מזה שכמובן קייט מדהימה ובתור מתבגר הייתי מאוהב בה מעל הראש). האמנים שציינתי שברו מוסכמות אחרות לגמרי – כולם שברו מוסכמות מוזיקליות (בעוד שפיט שבוי של בריט פופ\רוק). פטי וליז שברו עוד עם ההעצמה הנשית שלהן, בוב מולד עם היציאה מהארון, ובלאק פרנסיס עם המילים לשירים שלו שחקרו נושאים מאוד שונים ממה שהיה מקובל באותה התקופה. בלאק פרנסיס במיוחד הראה שלא צריך להיות טמבל שזורק טלוויזיות מהחלון ואפשר להיות "רוקר גיק" ו-"סחי", ואולי לא להתפרע במובן המקובל (של לעשות דברים מפגרים ולפגוע בעצמך) אבל כן להתפרע באופן מוזיקלי ולירי ולשבור הרבה יותר מוסכמות מהרוקרים ה"רעים" של "פעם".
    וד"א, הרוקרים הרעים לא שמורים לפעם – Thee Oh Sees עושים את זה די טוב גם היום ומוציאים מוזיקה הרבה יותר טוב (לטעמי) מפיט דוהרטי, וכמוהם יש אינסוף דוגמאות אחרות.

  3. הכתום says:

    ראשית, הרשה לי להחמיא לך על הבלוג, אותו גיליתי רק לפני ימים מספר. הפוסט שלך על פיט דוהרטי (דוקרטי?) כתוב היטב, ובהחלט עשה לי חשק להמשיך לקרוא אותו, ולהתחיל לשמוע את הליברטינז, החל מ-"can't stand me now" הנהדר.

    דבר שמביא אותי לנקודה השניה, המתייחסת לתגובה של "מגיב": ברור ששערוריה לשם שערוריה היא מיותרת, ואדם שצורך סמים וזורק טלויזיות מחלונות בתי מלון אף פעם לא יהיה מופת של התנהגות טובה; אך לא זה העניין. כתיבת שירים היא אומנות, ואומנות עוסקת לא פעם בנושאים שליליים. לא כדי להאדיר אותם, אלא מפני שלעיתים האומנות הנעלה ביותר נולדת מהמקומות הנמוכים ביותר. שיר כמו "can't stand me now" לא יכול היה להיכתב אלמלא שני אנשים שאהבו אחד את השני אהבת נפש, אבל חברה רעה וסמים קשים הפרידו ביניהם. "heroin" של הולווט אנדרגראונד לא היה נכתב אם לו ריד היה מתרחק מסמים, ו-"gas panic!", אחד השירים היותר טובים של אואזיס, חייב את קיומו להתקפי הפאניקה שהסמים גרמו לנואל גלאגר.

    אז האם שימוש בסמים/ התנהגות אנטי סוציאלית הכרחיים ליצירת שירים טובים? מובן שלא. אבל אומנות מתבססת על חוויות מכל הסוגים, ושימוש בסמים היא אחת מהן.

התגובות סגורות.