רועי פרייליך והמתוקים רצח בהופעה: רוח נעורים פורצת גבולות

"זה קורה פעם בכמה שנים / הרדיו מנגן צלילים לא מוכרים / אני עוצר בצד את המכונית / מגביר את הווליום מתמסר לביט / זה משהו טרי, משהו חדשני / האוזניים מזדקרות אני לא מאמין / החיוך מתרחב משניה לשניה / למוזיקה צולל שוב". המילים של הדג נחש בשיר "סופרגרוב" מתארות בדיוק כמעט מפחיד דווקא את הפעם הראשונה בה שמעתי את נערות ריינס אי שם בשנת 2009, רק שזה לא הביט שמשך אותי פנימה, אלא הגיטרות והקול של רועי פרייליך בשיר "יום ראשון". הניגוד בין הבית האקוסטי לשכבות הגיטרות האלימות וזעקות השבר של פרייליך בפזמון גרמו לי לעצור בצד את האוטו ולבהות בפאנל הרדיו באי אמונה. מוזיקה ישראלית כל כך כנה ועוצמתית ברדיו? עדיין יש דבר כזה?

נפגשתי שוב עם פרייליך בחמישי האחרון לקראת השקת אלבום הסולו השני שלו "הריגוש שבנפילה", אשר אמור לצאת לאוויר העולם בחודשים הקרובים. פרייליך והמתוקים רצח יצאו מחדר הלהקה בלבונטין לתוך הקהל שעמד סביבם. סידור הכלים במעגל במרכז החלל נתן תחושה שהלהקה הכניסה אותנו לחדר החזרות שלהם. פרייליך ניזון מהאווירה האותנטית הזאת. לכל אורך ההופעה הוא פנה לקהל במהלך השירים וביניהם, הסתובב בנינוחות בחדר וניכר שהוא הרגיש בבית. אך לחלק מחברי הלהקה נראה שהסידור הזה פחות התאים. דני עבר הדני (קלידים), טוכמן (בס) וניר שלמה (גיטרה) נראו מעט קפואים, במיוחד בהשוואה ליועד "שאשה" קורח שפשוט שרף את התופים. בשירים כמו "תכבי את הטלוויזיה" (בגרסא Fאנקית) קורח תפס כל כך הרבה מומנטום שנראה שהוא שכח שלשיר יש סוף. בחלק ניכר מהשירים הוא רכן מעל התופים עד שחששתי שעוד שנייה הוא פוגע עם המקל שאחז ביד שמאל, בידו השנייה.

פרייליך והמתוקים רצח בהופעת רצפה: אווירה אותנטית של חדר חזרות

פרייליך כנראה יכול היה לרוץ עם הנוסחה המנצחת של נערות ריינס עוד כמה שנים וכמה אלבומים של רוקנרול פוסט-Pאנקי. במקום זה הוא החליט לקחת סיבוב פרסה סגנוני לכיוון דיסקו ו-Fאנק, ועבד צמוד עם אביחי טוכמן (שהפיק גם את "נשמור על החברים" של נערות ריינס) על אלבום סולו ראשון. התוצאה, "מעלה עשן", העלתה בי רגשות מעורבים. מצד אחד היו בו רגעים נפלאים בהם טוכמן ופרייליך הצליחו ליצור שילוב מעניין בין מגוון מרשים של סאונדים אלקטרוניים נוצצים, בס קופצני וגיטרות שנעות בין רוקנרול ל-Fאנק. גם הקול של פרייליך השתלב בטבעיות בתוך המגוון הזה, נע בקלילות בין רכות לחספוס, בין דרמה לחגיגיות. מצד שני שירים כמו "סערה חשמלית" נגררו לעתים לקלישאות דיסקו, במיוחד בהפקה של כלי הקשת. למרות שהתוצר של "מעלה עשן" היה פחות מסעיר מהרוקנרול האנרגטי של הנערות, האומץ של פרייליך וטוכמן לצאת מאזור הנוחות השאיר אותי סקרן לקראת האלבום השני, במיוחד כששני הסינגלים שפרייליך הוציא לקראת האלבום החדש השאירו סימני שאלה לגבי הכיוון של האלבום: "היא קצת אחרת" (סינגל שלא ימצא באלבום החדש) חזר לסאונד של הנערות; ו-"כל אחד יכול לראות", בלדת פופ רומנטית שלא דומה לשום דבר שפרייליך עשה קודם לכן.

יועד "שאשה" קורח שורף את התופים

הסט ליסט בחמישי היה קוקטייל של שירים ישנים וחדשים, כשרוב השירים של נערות ריינס קיבלו אינטרפרטציה חדשה. מקומץ שירי האלבום החדש, "מתי? עכשיו" בלט במיוחד. הפזמון הזכיר לי את אותן זעקות מתפרצות מ-"יום ראשון", ופרייליך הראה שוב שהוא מכותבי הלהיטים הגדולים בסביבתנו. המתוקים נתנו גם ביצוע מדויק ל-"ניצחון 2.0", במקור שיתוף פעולה של פרייליך עם רם אוריון, והצליחו לשחזר את השילוב הרגיש בין הגיטרות של אוריון לקולו של פרייליך. אחד מרגעי השיא בהופעה היה המעבר מ-"עוזב כדי להציל את העולם" השאנסוני ל-"הדבר האמיתי". שלמה ופרייליך משכו ושיחקו עם הפידבק של הגיטרות, וטוכמן בנה מתח על המצע הזה עם ריף בס דוקרני עד התפרצות הבית הראשון - השורה "עכשיו כשיש זמנים קשים, כולם רוצים מיינסטרים" הרגישה רלוונטית מתמיד. הלהקה סיימה עם "רוצה להישאר רעב" שמבטא בעיני בצורה הטובה ביותר את המהות של פרייליך: רוח נעורים ורצון להמשיך להתנסות, לפרוץ את הגבולות של עצמך.