פוסטים מתויגים עם אור אדרי

  • אינדינגב 2017: עיר חד פעמית של חופש

    The Dunes הרימו את במת החיפושית על הרגליים. צילום: ניצן אגסי

    ברחבת במת הפיל הסתובב ילד בלונדיני שרק למד ללכת. הוא הלך כמו מטורף בעקבות חיפושיות, מנצל את העובדה שהנוכחות בהופעה של אור אדרי דלה כדי להיות מרוכז לגמרי בהתרחשויות בעיר הקטנה שעל החול. הוא צעד בצעדים נלהבים לעברן, הצביע בטירוף ודיבר עם עצמו. בכל מקום אחר, הילד הזה כבר מזמן היה נחטף בידו על ידי אחד מהוריו, אולי אפילו בליווי צעקות חרדה "לאן הלכת?". וכאן בעיר החופש של אינדינגב ההורים צפו מרחוק, נתנו לילד לחקור את העיר החד פעמית, ונופפו מדי פעם לעוברים ושבים שהכל בסדר וש-"יש לו הורים!".

    למה עיר חד פעמית? כי מי שהיה פה יותר מפעם אחת יודע שלמרות שהבמות מוקמות באותן נקודות בדיוק, כל התפאורה וההוויה סביבן משתנה לגמרי. כל שנה שלטי ההכוונה מוכנים מאפס, מיצגי האומנות הפזורים נוצרים במיוחד באופן חד פעמי, וכך גם דוכני האוכל, הבגדים, הספרים והתקליטים שמתחלפים ונותנים אופי אחר לגמרי לכל פסטיבל. שלא לדבר על הקהל. אם באינדינגב 2015 הרגשתי שאני רוקד בבמות בעיקר בין נערים לפני צבא, הפעם הכל הלך: משפחות מרובות ילדים, גברים רווקים בני 60+, זוגות אוהבים בכל הגילאים, יוצאי הודו בשרוואלים, ג'אגלרים מעיפי חישוקים ומקלות באוויר, חבורות ענקיות של נערים שמשאירים אחריהם שובל אבק. אינדינגב כמו המדבר, מתעצב בכל רגע בעקבות נדידת החולות.

    Trust a Lady ותומר ישעיהו. צילום: ניצן אגסי

    סטנד המיקרופון של איה זהבי פייגלין הורם כמטר וחצי מעל ראשה. היא הרימה אותו לשם כדי לשמוע איך הקהל שר את הפזמון של "ספורט" ובהתה בו במבט אבסורדי, כאילו זה היה פסל אבסטרקטי, מתקשה להחזיר אותו למצב שמיש. קצת כמו הרגע הזה, ביתר ההופעה פייגלין שאגה המנוני רוק שבמרכזם היא האנטי גיבורה שהעולם צוחק עליה בגיחוך. היא פרטה על מיתרי הדיסטורשן בטירוף, עטתה פרצוף קשוח ועלתה קרוב מאוד לעמדת התופים. איך כל הפאנק-רוק הזה מסתדר עם השלווה והבלדיות של אלון עדר? ובכן זה לא, אבל זה לא הפריע לפייגלין לארח אותו. בכלל, היו המון התארחויות השנה. גל דה פז (Lucille Crew, The Paz Band) התארחה אצל רוקפור, תומר ישעיהו אצל Trust A Lady, שאנן סטריט אצל אקו, ג'ימבו ג'יי אצל ערוץ הכיבוד - נו, הבנתם את הקטע. הדברים התבהרו בשיחה עם ג'ימבו ג'יי. מסתבר שמפיקי הפסטיבל לא אוהבים להביא את אותן הלהקות שנה אחרי שנה, אז כדי לשמור על הייפ ולהיחשף לקהלים חדשים, מתארחים אצל אחרים בשנה שאחרי. הבעיה התחילה כשההתארחויות התבססו יותר על אופרטוניזם או קשרים אישיים ופחות על חיבור מוזיקלי. ג'ימבו ג'יי אמנם התאים כמו טבק בטעם אורז לנרגילה של ערוץ הכיבוד, אבל בין הפולק הלבנטיני של ישעיהו לרוקנרול של Trust A Lady יש מעט מאוד במשותף, וזה עוד מצב טוב לעומת רוקפור שפשוט לא זכרו איך לנגן את אחד מקטעי המעבר ב-"Got to Stay Alive" של דה פז.

    יום שישי, 8:30 בבוקר, התעוררתי לקול מכה מחוץ לאוהל שלי. שתי מכוניות התנגשו, והנהגים החליפו פרטים. לכאורה זה אירוע יומיומי ומשעמם, בשגרה אפילו בעל פוטנציאל למיני תגרת אגו. אבל בעיר החופש של האינדינגב השניים המשיכו לדרכם אחרי כיף חברי וחיוך שליו. ישבנו מחוץ לאוהל, שתינו קפה של בוקר. היתה לידינו משפחה: זוג הורים בשנות ה-40 ונער. השכנים שלנו לא היו עוד משפחה מבין המאות שהגיעו השנה - הם מהחלוצים שמגיעים כמעט כל שנה מאז האינדינגב השני אי שם לפני עשור. הם סיפרו לנו שאז מתחם הקמפינג היה בכלל במיקום של במת האינדיטרוניקס, והתדיינו ביניהם איפה היתה הבמה הגדולה, אם במיקום של הקטנה או באותו מקום. הכל היה יותר קטן - גם הבן שלהם שהיה אז רק בן 5. באינדינגב הזה הוא הסתובב בין הבמות והמליץ לנו ולהם לאיזה הופעות ללכת.

    הפעם לא התרוצצתי כאחוז טירוף בין הבמות - זה היה יותר עניין של זרימה ופחות של החלטה מודעת. היתה לי רשימה של אמנים שרציתי לראות, והכל עף ברוח החולית כשנחתתי בגן האינדי. האנשים, המייצגים, האוכל, ובעיקר הצלילים וקולות הקהל מהבמות משכו אותנו אליהם, והתוכניה נשכחה בכיס. כך היה למשל בשעה 15:00 ביום שישי. אחרי ארוחת צהריים, עזבנו את דוכני האוכל והתקרבנו אל הבמות. בבמת הקוף יוסי פיין ובן איילון התחילו לחמם מגברים, והאינדיטרוניקס כבר התפקעה במדקלמי ספוקן וורד סביב פדרו גראס. איבדנו שליטה על הרגליים והן הובילו אותנו לאחד מפתחי האוהל בבמה הקטנה. היה חשמל של קאלט באוויר. הקהל השלים את המשפטים של פדרו בטיימיניג מושלם. הראפ של פדרו מתוחכם, מלא התפתלויות קצביות, משחקי מילים והכל מומחז ומשוחק בזריזות שקצת מקשה לעקוב למי שפחות מכיר, אבל שמשאירה אותך מסוקרן.

    רקדני המרחבים בעקבות ANNA RF. צילום: ניצן אגסי

    דבר דומה קרה גם בבוקר יום שבת. הבוזוקי של תומר ישעיהו משך אותנו באף לבמת הפיל, והגיטרות המנסרות של זוהר גינזבורג מלהקת Trust A Lady השאירו אותנו קרובים לבמה במצב רטט. משם נמשכנו בעקבות מוזיקת העולם הגרובית של Anna RF, ההפתעה הגדולה של השנה. המוזיקה שלהם היתה כל כך חופשית והניעה אותנו לרקוד עד שמצאנו את עצמנו מחוץ לסככה, בשמש, בין מאות אנשים אחרים שצריכים יותר מרחב לתנועה. אבל ההייפ יכול גם להטעות. בערב שישי הסככה של במת הקוף, הבמה הגדולה ביותר באינדינגב, היתה עמוסה במה שנראה כמעט כמו כל באי הפסטיבל. אף אחד לא רקד, מחא כפיים או שר. רובם עמדו ודיברו, כאילו אין הופעה. ה-Angelcy היו על הבמה ורוב מי שנמצא בקהל נראה לא מאוד מעוניין. בהתחלה חשבתי שכולם הגיעו רק כדי לשמוע את הלהיט שלהם "The Dreamer", אבל גם כשההופעה נגמרה, קרה דבר מוזר והקהל נשאר לעמוד במקום. מבט חטוף בתוכניה גילה לי את התשובה - הבאים לעלות הם ערוץ הכיבוד. כל מי שנמצא פשוט הגיע מוקדם כדי לתפוס מקום טוב לקראת הקרקס של לידוי, אסטמה ושקד פררה. מהניסיון הזה למדנו לקח, ולמרות שההופעה של ספי ציזלינג וקותימאן לא התרוממה, נשארנו קרובים לבמה כדי לתפוס מקום להופעה של Lucille Crew, השיא של הפסטיבל. כשהם ניגנו את "Big City" העפתי מבט לאחור כדי לראות כמה אנשים צועקים ולא הצלחתי לראות את הסוף. כלי הנשיפה עלו בזריזות במעבר לקראת הפזמון וחשבתי לעצמי איך השיר הזה עדיין לא הפך לפתיח לסדרת HBO, ואיך זה ש-Lucille עדיין לא ההדליינרים של פסטיבלים כמו פרימברה.

    בשבת בצהריים כולם כבר היו אמורים להיות שבורים. השמש זרחה באמצע השמיים, הזיעה נטפה, מאגרי הכוחות כבר היו אמורים להתחיל להידלל, אבל זה לא עניין את הקהל של כהן @ מושון - הם באו להרים את הידיים באוויר. כהן סימן לנו עד כמה הם ילדי בועה כשהוא סיפר שלקח להם שעתיים להגיע לכאן מתל אביב, שזה האינדינגב הראשון שלהם, ונתן ריספקט על כך ששרדנו שלושה ימים במדבר. הצמד פירגן לסוויסה, נתן לו לעלות לשלושה שירים ובשלב מסוים פינה לו את הבמה. "חי בדיליי", "קלסיקלטת" ו-"שחקן ספסל" בוצעו בדיוק ואנרגיה רעננה. הסוף של שלושת הימים כבר בצבץ מעבר לסיבוב כשאחד מהגברים בקהל עלה על כתפי חברו והמשפט "טרמפ לצפון" על גבו. הברים הפסיקו להגיש אלכוהול בהוראת המשטרה, החוגגים צבאו על עמדות התקליטים כדי לאסוף את השלל האחרון ומשם לצאת דרך השערים בחזרה למציאות.

    כהן @ מושון, טרמפ לצפון. צילום: ניצן אגסי

    ואז ממשיך בלילה. צילום: ניצן אגסי

    תמוז דקל מ-TATARAN. צילום: ניצן אגסי

    כמו חולות המדבר גם המיצגים משתנים. צילום: ניצן אגסי

    ספי ציזלינג ואורות הלילה. צילום: ניצן אגסי

  • 6 הופעות חובה באינדינגב 2017

    כהן @ מושון. צילום: בן פלחוב

    באינדינגב 2015 הרגשתי שאני הולך לאיבוד בין עשרות ההופעות, מתלבט אם ללכת ימינה לבמת הפיל או שמאלה לבמת הקוף, ונראה שהפעם הויתורים יהיו קשים עוד יותר. יש כבר יותר מדי התנגשויות צפויות: רגל סברס מול פדרו גראס, אסתר רדא מול חומר אפל, ספי ציזלינג וקותימאן מול לילי פרנקו עם זואי פולנסקי - וזה רק קצה הקרחון ורק ביני לבין עצמי, בלי להתחשב ברצונות הפמליה. מי אמר שאינדינגב זה עניין קל? בכל זאת, הצלחתי לרכז שש הופעות שהן מאסט של מאסט, אלה שאין סיכוי שאפספס, גם אם אסבול ממנת יתר של ויטמין D, או כל חומר אחר.

    TATRAN - במת הקוף, חמישי 0:45

    יכול להיות שרק עכשיו סיימתם להתמקם, או שהספקתם לתפוס הופעה או שתיים, רק התחלתם להתחמם לקראת הלילה הצונן של המדבר והנה הם עולים. זה באמת לא משנה כמה פעמים כבר ראיתם אותם, כל הופעה של טאטרן היא אירוע חד פעמי בזמן, מפגש של שלושה נפשות שמוכנות לבחון את הגבולות אחד של השני וגבולות האפשרי מבחינה מוזיקלית, כל פעם מחדש. האלבום השלישי "No Sides" אולי היה חלש יחסית לרף הגבוה שהם הציבו לעצמם, אבל יש שירים חדשים שלא נכנסו אליו ונוגנו רק בהופעות ומרמזים על אלבום אולפן נוסף בקרוב. טאטרן משאירים את הקהל בדריכות מתמדת, ובשאלה איזה עוד שפנים אוונגרדיים הם יכולים לשלוף כמו מרי פופינס מתיק הטריקים חסר התחתית שלהם.

    אור אדרי - במת הפיל, יום שישי 16:30

    הלו"ז הצפוף והמתנגש של אינדינגב מחייב משמעת שימור אנרגיה. אם תרוצו מהתכתשות בפוגו אצל The Great Machine לתעופות החלליות של Ouzo Bazooka או Tatran לחפירות של Tiny Fingers לגרוב של ספי ציזלינג וקותימן, יש סיכוי סביר שתמצאו את עצמכם שוכבים מחוסרי הכרה בין שירותים כימיים לרמקול פועם בצהרי יום שישי. לכן, גם הופעות הפוגה חשובות בתמהיל. למזלנו, שעת בין ערביים במדבר היא התפאורה המושלמת לתת מנוחה לרגליים ולהתמוסס לתוך הפופ המהורהר והחולמני של אור אדרי. אלבום הבכורה שלה "כידוד" כמעט עבר לי מעל הראש. למזלי עידו שחם הביא איתו כאחד מאלבומי השנה שלו, וככה מאולפן רדיו בהרצליה התחלתי ללכת בעקבות שביל הבס של אדרי, כשסביבו מרחף ערפל סמיך, לעתים לבן ואופטימי לעתים בגוונים אפורים של עצבות, תרכובת של סינתים וקול מלטף. עם כל הרצון לשחרר תכנונים ולתת לדברים לזרום, שישי ב-16:30 היא השעה לתפוס כוס בירה, למצוא מקום ישיבה קרוב לבמת הפיל, לתת למציאות להתפורר סופית מחוץ לשערים ולהימזג לתוך ענני חלום.

    Lucille Crew - במת הקוף, יום שישי 21:45

    אם לא תתייצבו בבמת הקוף ביום שישי בשעה 21:15, הקולות שישאגו "Big City" בטח יימשכו אתכם קרוב לבמה. הקהל ההולך וגדל שעוקב אחרי לוסיל קרו בחמש השנים האחרונות מזמר ומדקלם את את המילים בעל פה יחד עם גל דה פז וג'ואל קובינגטון, זז לפי הביטים, ומאבד את עצמו לסחרחורת של פאנק, היפ הופ, סול, ובאי פי האחרון "Respect The Dawn" גם להשפעות בלקניות. דה פז היא תופעה שחייבים לחוות בהופעה, עם כריזמה בימתית נדירה וכישרון להקפצת גופים לעבר הסככות הצבעוניות של האינדינגב כאילו היו ירקות בווק.

    Dunes - במת החיפושית, יום שבת 12:30

    עם אלבום הבכורה "Psychedelic Hummus" שכאילו נהגה על ידי מפיקי האינדינגב, הדיונות מגיעות לעמקי המדבר, קרוב מאוד למקום משכנו של הגורו קותימאן מצאלים. ההרכב התגבש ממש לאחרונה, כחצי שנה לאחר יציאת האלבום, ומתחיל לחרוש את התלמים היבשים של הארץ ביסודיות, משאיר אחריו שובל של אבקת פסיכדליה ורסיסי מתכת של גאראז' עוקצני. יהיה מעניין לשמוע את הקול האימתני של עדי שיפר נישא ברוח, מעבר לאוהלים ודוכני האוכל, עד לבמות הגדולות של הפיל והקוף.

    כהן @ מושון מארחים את מיכאל סוויסה - במת הקוף, יום שבת 15:00

    אני אובססיבי לביטים של מיכאל כהן מאז יציאת אלבומו האחרון עם מושון "ימים ארוכים" וגם לאלטר-אגו שלו מנטוס (ערוץ הכיבוד). נשים שנייה בצד את ההצלחה של Cohenbeats, את ההפקות ושיתופי הפעולה עם שמות כמו נצ'י נצ', פלד וקרן דוניץ, ונתמקד רק ב-"ימים ארוכים". "חי בדיליי" היא אחת הרצועות החזקות ביותר באלבום עם מילים שמאירות בתאורה לא מחמיאה את חיי הלילה התל אביביים עם ביט שבור שמשנה את פניו כל כמה שניות ומכניס אותנו לדיסאורינטציה נעימה ביותר, במצב היכון תמידי לשינוי כיוון והוק שנדבק ללשון ולא עוזב. בהופעת צהריי יום שבת, כששני לילות תזזיתיים כבר מאחורינו, כהן את מושון הם אולי הדרך היחידה להרים חזרה את האנרגיות לטורים גבוהים לפני ההופעה המסכמת.

    Yemen Blues - במת הקוף, יום שבת 17:00

    הפספוס הגדול ביותר שלי בשנים האחרונות הוא ימן בלוז של רביד כחלני. הם מסתובבים לרוב ברחבי העולם ומעט מאוד באזורינו, מפיצים את שפת האהבה הבינלאומית דרך מילים בתימנית ועברית. את אנרגיות התשוקה הפועמת של כחלני יצא לי לראות עד היום רק ביוטיוב, ובקרוב אראה אותו על במת הקוף של האינדינגב, למופע שיחתום את הפסטיבל. המילה בלוז בשם נוטה לבלבל. אין בלוז תימני, לא היה ואולי גם לא יהיה - מה שאנחנו מקבלים זה קלחת של השפעות שבטיות מרחבי העולם, שפע של כלי הקשה וכלי מיתר בלתי מוכרים מפינות נידחות של מרחבי אפריקה וחצי האי ערב. עם מופע מסכם כזה, כדאי מאוד להקפיד על משמעת האנרגיות כדי להישאר על הרגליים עד השנייה האחרונה של הפסטיבל - ושלא תעזו לחשוב לצאת לפני הפקקים.

  • המאזין ברדיו 206: סיכום שנת ה'תשע"ז באינדי הישראלי

    צילום: גאיה סעדון

    באסה למי שלא מחובר לשוליים. סצנת האינדי המקומית מעולם לא היתה מגוונת, פוריה ומקצועית יותר, וזה רק הולך וגדל. יש פה יותר ריליסים ביותר סגנונות ובאיכות יותר גבוהה משהיה אי פעם: מהרוקנרול הכיפי של המסך הלבן, דרך הפולק הים התיכוני של תומר ישעיהו ועד להיפ הופ הרגיש של נצ'י נצ' שמופיע גם בבלוג האיזוטרי שלנו וגם בראש מצעד שירי השנה של גלגלצ. במאזין זה עסקים כרגיל, שמחה גדולה לסכם שנה פסיכית באינדי הישראלי בהשתתפות עידו שחם, ניצן אגסי, ירדן אבני וענבר שפס - בלחיצת פליי למעלה או קריאה סלקטיבית למטה. מאחלים שתהיה עוד שנה מוזיקלית מדהימה.

    המסך הלבן - המסך הלבן

    ניצן: יותר תופעה בלתי מוסברת מאשר להקה. המחסור הקשה באקסצנטריות באומנות הישראלית הוליד את אחד המופעים הקיצוניים ביותר מאז שולץ ופורטיס בתחילת דרכו. "המם אותי", השיר שפותח את האלבום שיצא במקור בגרסה קצת שונה באלבום "אחוזת בית" של רד אקסס, הוא קלחת של מיניות, אופל וטירוף, ומזקק את המהות של המסך כפי שהם באו לידי ביטוי עד היום. אני תוהה כמה רחוק עד פי התהום הם עוד יכולים לקחת את עצמם.

    עידו: זה גלאמי, זה סקסי, זה ניהיליסטי - זה המסך הלבן. מדהים לראות את הדרך שהם עשו מאז ימי שעלת נפוצה ועד היום, והכל בזכות עבודה קשה, הרבה יצירתיות ומלא הופעות. המסך הלבן גורמת לפורמט להקת הרוקנרול המיושן להראות שוב צעיר וכיפי, עובדה שהילדים בולעים את זה כמו ריטלין ושרים בהופעות את כל השירים וצועקים את הסלוגן "יחי המסך הלבן!". תאהבו או תשנאו אותם, המסך הלבן היא תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה ונראה שהם פה כדי להישאר ולהשאיר מכה בפגוש של התרבות הישראלית.

    סילבי ז'אן - שתיים

    ניצן: זמן ושמיעות חוזרות עושים טוב לאלבום כמו "שתיים". בשמיעה ראשונה הוא עלול להיות מעט מתסכל - המון שאלות עולות וקשה להבין מה רוצים מאיתנו. עם הזמן, אפשר לשמוע נקודות אור אופטימיות שמסתתרות בתוך עומס הצלילים האפלים. האקורדים המהורהרים והמילים הלא ברורות מעלים בראש נרטיביים אפשריים שונים. שירים לקוניים כמו "תהיה מדען" שהרגישו לי כמו נונסנס מוחלט בהתחלה, התגבשו לכדי הרעיון של שינוי פרדיגמה, מחברה שמכתיבה לבניה ללכת להיהרג במלחמות לחברה שמכתיבה לילדיה לרדוף אחרי תארים והשכלה. גם עכשיו, אני לא לגמרי בטוח למה התכוונו סילבי ז'אן, ודווקא המיסטיות הזאת מושכת אותי פנימה כל פעם מחדש, לנסות לפצח את האלבום, שבניגוד לרוב הרשימה הזאת מרגיש ברובו כמו יצירה שלמה ומאוחדת, למעט "לא נתאבד הפעם" ו-"משהו רע" החריגים.

    ג'ימבו ג'יי - בואו לפני

    ניצן: קצת כמו לינה דנהאם, ג'ימבו ג'יי מנסה לנבא את הצלחתו (ובסופו של דבר את התרסקותו) בשירים כמו "תזכרי" ושיר הנושא, בו הוא מזהיר אותנו מפני היום שבו יחרשו אותו ברדיו (הנה הגענו). ג'ימבו ג'יי מעסיק את המיקרופון בעזרת מכונת הירייה של הפה שלו במה שמרגיש כמו קצב אש של 10 מילים בשנייה (איך זה שאף אחד עוד לא המציא אפליקציה לספירת מילים בשמיעה?). הוא רץ על הגרובים של פצצתי כמו יוסיין בולט על ספידים, ונוגע בנקודות מרכזיות בחוויה הישראלית ובחייו. ב-"עשיתי", למשל, ג'ימבו עובר בשלוש תחנות מרכזיות בחיי ההתגברות של ישראלי ממוצע: צה"ל, הטיול שאחרי והסמים - את הבית על הנושא האחרון החליטו לצנזר החוצה בגלגל"צ. על הדרך הוא גם מצביע לנו על ההתניה חסרת הפשר בעברית הפוסט-מודרנית לצמצם את כל הפעלים, לפועל האחד והיחיד: ע.ש.ה.

    ירדן: כל להקה צריכה איזון, והמופע של ויקטור ג'קסון היתה לגמרי מאוזנת. אם פדרו גראס התגלה באלבום שלו בתור החלק הפואטי ומלא החשיבות העצמית של הלהקה, ג'ימבו ג'יי מתגלה באלבום הבכורה שלו כסטנדאפיסט שיורה מילים במהירות-על וזורק פאנצ'ים בלי להפסיק עד שהבטן כואבת לך מצחוק. גם כאן, כמו אצל פדרו, היה חסר לי את החצי השני של הלהקה. השירים כאן כיפיים ומקפיצים, וכיף לראות אותם מקבלים חיים חדשים לאחר שראיתי אותם פעמים רבות בהופעה, אבל עדיין ציפיתי ליותר שירים שבהם לא אדע אם לצחוק או לבכות. יש סיבה שהרבה יותר אהבתי השנה את המחזמר "תיכון מגשימים" שפדרו וג'ימבו כתבו ביחד מאשר את אלבומי הסולו שלהם. וגם אם משהו מרגיש חסר, ג'ימבו ג'יי הוא עדיין אחד הראפרים המוכשרים בארץ, ואלבום הבכורה שלו מוכיח בדיוק את זה.

    פדרו גראס - חצי סוגריים

    ירדן: אם אתם רוצים לשמוע את המוזיקה המקורית ביותר שיצאה בישראל השנה, הגעתם לכתובת הנכונה. אפשר להתווכח על היומרנות והחשיבות העצמית של פדרו גראס, אבל מעט קטעים שיצאו השנה יכולים להתמודד מול שירים כמו "מאיפה אני בא" או "מי ייקח את זה". אנחנו צריכים עוד כותבים כמו גראס שמאחורי כל מילה שלהם עומד עולם שלם ומפורט, ואנחנו צריכים מפיקים כמו איציק פצצתי שיוצר חזונות מוזיקליים פרועים ומדויקים כל פעם מחדש, ומככב בעוד כמה אלבומים ברשימה הזאת. האלבום הזה הוא ניצחון גדול לאמנים האלו, וניצחון ענקי להיפ הופ הישראלי.

    נצ'י נצ' - שפל וגאות

    ירדן: "שפל וגאות" מרגיש כמו נצחון בסוף המסע הארוך שנצ'י נצ' עשה בשנים האחרונות. הוא הוציא אלבומים שבהם הוא החזיר את הדם לפנים של ההיפ הופ הישראלי, ובכל אחד מהם הוא למד לשייף את האמירה שלו ולהוריד את החומות מסביב. "שפל וגאות" הוא האלבום שבו תהליך ההתבגרות שלו מגיע לשלב הסופי. הוא מוותר פה לחלוטין על דאחקות כמו "בום שאקה לאק" והופך את ההגשה שלו לרצינית יותר מבלי לאבד את היכולת לקרוץ למאזין מדי פעם. הוא מצליח לדבר בצורה אמינה ולא מזיעה ממאמץ יתר על כל דבר שהוא רוצה: ממחאה דרך שירי אהבה ופרידה ועד למשברי זהות. נצ'י נצ' מצליח להתעסק בכל זה ועדיין ליצור יצירה שלמה ואחידה, שבה הוא מוכיח שהוא לגמרי יכול להציב את עצמו סוף סוף ליד האמנים שהוא מצטט בשיריו ללא הפסקה.

    איה כורם - 2023

    ירדן: שנה עברה מאז שהאלבום הכה-מצופה של איה כורם יצא, ואני חושב שאני עדיין בשוק ממנו. ישבתי להאזין לו אחרי המון זמן אחרי שקצת הזנחתי אותו, והכל עדיין שם: הסיפור המרתק, הרגעים המרגשים, המצחיקים והמטלטלים ממנו, שיתופי הפעולה והאירוחים המוצדקים. מעל כל זה עומדת העובדה שעם כל הקולות השונים שנשמעים באלבום, הקול הכי חזק הוא זה שלא נשמע: קולה של איה כורם, שהיא והמאבק שעברה בשנים האחרונות עומדים מאחורי הטקסטים מתחילת האלבום ועד הסוף העצוב והכנוע. "2023" נשמע כמו איך שמוזיקה ישראלית צריכה ויכולה להישמע בתשע"ז: מלאת תקווה, שאפתנות ואומץ.

    לונא אבו נסאר - מערבולת

    ירדן: לונא אבו נסאר מהממת אותי באופן שבו היא מתייחסת למוזיקה: הכל מונח במקום הנכון, הביטים מחכים בסבלנות למיתרים, המוזיקה עוטפת את המילים והערבית הולכת יד ביד עם העברית. וכשהתוצר שלה הוא כל כך חד ומדויק, אבו-נסאר מציגה את החזון המוזיקלי הסבוך שלה מבלי להסתבך. הנסיוניות האמביינטית שמקשטת את שירי "מערבולת" מתעכלת די בקלות כשהם מלווים את הטקסטים הרגישים של אבו-נסאר. זאת המוזיקה הכי סוחפת ומטלטלת שיצאה השנה בארץ, ואולי בגלל זה קצת קשה לי למצוא את המילים כדי להגדיר אותה עד הסוף.

    יעל איזנברג - אני יודעת שמדובר בסוף

    עידו: אלבום הבכורה של יעל איזנברג יצא רק לפני כמה שבועות, אבל כבר אחרי השמיעה הראשונה הבנתי שזה אלבום השנה שלי במוזיקה הישראלית. איזנברג מסתובבת בסצנת הזמרים/משוררים כבר זמן מה - ומסתבר שהיא גם שחקנית. "אני יודעת שמדובר בסוף" ממש הפתיע אותי. הוא מתעסק כביכול בנושאים הכי לעוסים בחברה הישראלית - משפחה, ילדים והורות - אבל איזנברג עושה את זה מהמקום הכי אישי, רגיש ושברירי שיש. ההפקה של יונתן לויטל שוברת את שיגרת האקוסטית מסביב למדורה עם פרקשן מינימליסטי, אלקטרוניקה מדוייקת ואפילו פידבק של גיטרה חשמלית. ההגשה של איזנברג לוקחת דווקא צעד אחורה ומזמינה אותנו להתקרב ולהקשיב טוב למה שיש לה להגיד.

    אור אדרי - כידוד

    עידו: אור אדרי היא בסיסטית על שמנגנת עם כל מיני אומני על כמו אסף אמדורסקי ואביב מארק, והיא גם היתה בהרכב מונטי פיורי ויצרה עם זואי פולנסקי את צמד הסינת'פופ REO. השנה היא הוציאה אלבום סולו מאוד חלומי ואווירתי שמזכיר לי את Air וקרני פוסטל. לצערי הוא לא הגיע למספיק אוזניים, אולי בדיוק בגלל שהוא איכותי מדי וחסר טודו בום. "כידוד" יצא בנוער אבוד, הלייבל החדש של יובל הרינג מוועדת חריגים שיצאו בו עוד ריליסים מסקרנים השנה.

    פלורה - מקום

    ירדן: פלורה צולחת את אתגר העברית באלבום החדש שלה, וזה לגמרי לא מובן מאליו. האווירה המוזיקלית שהיא בנתה סביבה הכניסה אותה למלכודת הקלישאות שלתוכה נופלות רוב הזמרות/יוצרות הישראליות. היא מצליחה לצאת מזה בעזרת הגשה כנה ולא מושלמת של טקסטים בהם היא מחפשת בעיקר שקט נפשי. כל זה עטוף במעטפת אינדי-פופ נעימה לאוזן, באלבום שנשמע כמו הצעד הראשון בפתיחת דף חדש ונקי בחיים.

    Midnight Peacocks - Katastroffa

    עידו: קולקטיב הסירקוס-קור של המוח והקישקע איתן רדושינסקי חוזר באלבום שלישי, עשר שנים מאז הריליס הקודם. והפעם: שילוב בין בלאק-מטאל לרוק פרוגרסיבי ומוזיקה פרסית עם עיסוק בנושאים שחורים כמו הרג וחורבן, אך כמו מבי-מובי בצורה צבעונית וקורצת שמחליקה את הכל לתוך האוזן. "Katastroffa" הוא בכלל לא קטסטרופה, הוא דוגמה לאיך אפשר לעשות אלבום רוק כבד במזרח התיכון.

    מתרוממות - מתרוממות

    עידו: יש מלא פאנק בארץ. רובו מאוד טכני ומופק כהלכה, אך חסר אמירה לגבי מה שקורה כאן ועכשיו, בזמנים של שלטון פאשיסטי ישראלי וחברה גזענית שאוכלת את עצמה. וזה למה בחרתי באי פי הבכורה של מתרוממות, הרכב שמביא לסצנה תוכן סופר פוליטי ומגדרי/קווירי בעברית שלא מתנצלת על שום דבר. הם יורקים בפרצוף ומהר בשירים של דקה של זעם, ונראה לי שהם רק הצעקה הראשונה בגל של פאנקי עברי חדש.

    האוסף הראשון של נוער אבוד

    עידו: "הדברים האלה קורים" של בונז'ור מאשינס יצא באוסף הראשון של הלייבל נוער אבוד. הבן של יזהר אשדות מנגן בהרכב, כולם די צעירים בני 18-19 ועברו מאנגלית לעברית כמו שעוד הרבה הרכבים עשו בעת האחרונה ונשמע שזה מתאים להם. זה הקטע של יובל הרינג, לעזור להרכבי שוליים מקומיים לשיר בעברית, אך ליצור מוזיקה שמתכתבת עם מקומות אחרים בעולם. האוסף הראשון של נוער אבוד מכיל בדיוק דברים כאלה ואפשר לשמוע בו גם את דיסקו אלסטי (ההרכב של מתופף ועדת חריגים יובל "גוטה" גוטמן), סאל חרדלי ונאפולי. האוסף יצא גם על קסטה בלייבל האמריקאי Burger Records שלדבריו של הרינג שמעו אותו בלופים.

    הפוסי של לוסי - מסיתים למרד

    ירדן: פאנק, בסופו של דבר, היה סמל של חברות בשבילי. התאהבתי במינטמן, הקלאש והראמונס כי שמעתי חבורה של נערים שמכירים אחד את השני כל החיים ומשתמשים בשפה שהם יצרו ביחד כדי ליצור משהו חדש משלהם. מנקודת המבט הזאת, הפוסי של לוסי הם הכי הרבה פאנק שאי פעם היה פה. חבורת התיכוניסטים מיבנה הקימה את הלהקה בגיל 15, ומרוב מחויבות לאותה תקופה הם אפילו לא שינו את שמה האווילי של הלהקה. אחרי שהם איבדו את הסולן עמרי גולדין בפיגוע בתחילת העשור שעבר, הם חוזרים בכל הכוח עם "מסיתים למרד" ושרים על כל מה שמרגיז אותם באמת, על פוליטיקאים מושחתים, ספורט מקולקל ועל הזמן שלא חוזר. על כל זה הם שרים מהבטן והקרביים, והם יכולים להיות זועמים, מצחיקים ומרגשים באותו שיר. יחד עם קין והבל 90210, הפוסי של לוסי מובילים גישה שצריכה להיות יותר נפוצה בפאנק הישראלי: פאנק שמגיע מהשכונה, מההמון, ולא מסתכל עליו מלמעלה.

    תומר ישעיהו - בוידעם

    ניצן: תומר ישעיהו חושף ב-"בוידעם" צד יותר חלומי שלו, שמתחבר מצוין לקלידי הדרים-פופ של רועי חרמוןשגם הפיק את האלבום. אם "אופניים חשמליים" נכנס בשנה שעברה לרשימה שלי בעיקר בזכות הליריקה החשופה ושבורת הלב, ב-"בוידעם" אלה העיבודים וההפקה שתפסו אותי. ישעיהו מרים שוב את הבוזוקי ומכשף עליו מנגינות עם שורשים ים-תיכוניים והודו-פקיסטניים, במיוחד בקטעים האינסטרומטליים כמו רצועת הנושא ו-"די.ג'י יהודה" (קיסר?), אבל גם בקטעי מעבר כמו "שבועיים בשנה". בשיר הנ"ל וברוב השירים האחרים תומר מתאר במילותיו שני עולמות שונים שרצים במקביל בתודעתו: עולם המציאות התל אביבית הקשה ועולם החלום, שם הוא מפליג במחוזות אירופה הים תיכונית.

    אמיר ברסלר - Afro Golden Line

    ניצן: בחברת "מיינל", יצרנית גרמניה למצילות תופים, התאהבו באמיר ברסלר (קותימן אורקסטרה) והטיסו אותו להקליט להם ארבעה שירים כדי להשוויץ ביכולות התיפוף הוירטואוזיות שלו על המצילות שלהם. מזל שהם עשו את זה, כי אחרת אולי לא היינו זוכים לשמוע את החיבור הפאנקי-ג'אזי-אפריקאי בין ריג'וייסר (קלידים), ספי ציזלינג (חצוצרה) ועוזי רמירז (גיטרה) בסינגל "Afro Golden Line", או את הבי-סייד שלו "Fish", חידוש לקטע מבית היוצר של LBT שמתחיל עם צ'יל פסיכדלי, צובר תאוצה גרובית בעזרת המהירות הבלתי אפשרית של ברסלר על המערכת, ומתכנס חזרה פנימה לתוך עצמו. אם תחפשו את הקטעים האלה ביוטיוב תוכלו לראות את ברסלר עושה בידיים שלו דברים שהעיניים שלכם לא יספיקו לעבד. נשאר רק לקוות ששיתוף הפעולה הזה יהפוך להיות משהו קבוע יותר בהמשך.

    Tinoyke - Tinoyke

    ניצן: צמד אלקטרוני שמורכב מרועי כפרי ועומרי אנגל. את כפרי לא צריך להציג כמובן, אבל אם עוד לא ראיתם את המחרוזות רדיוהד וביטלס של אנגל, זה הזמן לעצור הכל, להתארגן על חיתול למבוגרים ולהיכנס ליוטיוב. באי פי שלהם אין רגעים מצחיקים - רק צלילים מסונתזים נוצצים, ביטים שבורים וקולות רקע שברור שכפרי אחראי להם. ומאיפה השם "Tinoyke"? הניחוש שלי הוא שזה לציון התינוק שנולד לכפרי בערך באותה תקופה, אבל לכו תנסו להבין את הראש של מי שאחד המערכונים שלו נקרא "אף, אוזן, גרוניך".

    Folly Tree - Consolidate

    ניצן: אלבום בכורה מרשים של אלכס משה וחבורת הנגנים המוכשרים שסביבה. נדיר מאוד שלהקה מגיעה לאלבום הבכורה שלה עם סאונד כל כך מובחן וייחודי ושבמקביל מצליח להרגיש מוכר וביתי. הכתיבה של משה באנגלית מדברת למקום פנימי בתוכי שהעלה נועם עצום להיזכר בו. שירים כמו "Big Fish" ו-"Cut The Rope" בעלי איכות סינמטית ומקרינים בראש סצינות דרמטיות על אהבה ופרידה.

    אפור גשום - אור חשאי

    עידו: אפור גשום חוקרים כל מיני כיוונים באלבומו השלישי "אור חשאי": עברית ואנגלית, שקט וכאסח, אור וצל. האלבום הזה מרגיש יותר מקוטע לעומת הקודם "מבפנים", אך עדיין מרתק להקשיב לו ולשמוע מה קורה בראשה וליבה של מובילת ההרכב מיכל ספיר שמצליחה ליצור שוגייז בלי ליפול לקלישאות של הז'אנר - ועוד עם מודעות פוליטית. אם אתם הולכים לשמוע רק שיר אחד, תקשיבו לקטע "The Coldest Light" האמוציונלי שקורע אותי כל פעם מחדש.

    אלון עדר ולהקה - השמרנים שוב באופנה

    ירדן: אלון עדר למד המון מההצלחה של "קצת אהבה לא תזיק". "השמרנים שוב באופנה" הוא האלבום הכי נגיש שלו עד כה, אבל הוא ממש לא ממחזר ומשחזר את אותה השיטה - אלו מיטב המהלכים והטריקים של עדר שנשלפים במהירות אור בכמה מהשירים הכי יפים ונעימים של השנה האחרונה. יש פה קצת מחאה ואסקפיזם, ובעיקר מנגינות עוטפות ומחבקות ומילים חודרות של אחד מהיוצרים הכי מעניינים בארץ כיום, שהראה שהוא לא צריך להתחכם יותר מדי כדי ליצור מוזיקה מקורית.

    Adi Ulmansky - Dreamin' EP

    עידו: היוצרת/מפיקה עדי אולמנסקי עולה כל שנה יותר גבוה. ב-"Dreamin'" היא ממשיכה לחקור את השילוב בין היפ הופ, טראפ ואר אן בי להפקה אלקטרונית של וואן-וומאן-שואו, רק הפעם עם תכנים הרבה יותר אישיים - למשל "Pink Pills" שמדבר על השימוש של אולמנסקי בגלולות נגד דיכאון. דווקא הקטע יוצא הדופן, "Snow" הסינת'פופי, תפס ונכנס לפלייליסט בגלגלצ וטוב שכך, כי צריך עוד פופ מתקתק ואינטליגנטי שכזה במיינסטרים הישראלי.

    אלבומים שלא נכנסו לתוכנית

    הודנא אורקסטרה - אלם

    ניצן: גרובים מפתים מאפריקה. הודנא אורקסטרה חוקרת בסינגל "אלם" צלילים וכלי נגינה מאתיופיה יחד עם כותב השיר והזמר דמיסו בלטה. בבי-סייד הצטרף אליהם ההרכב ADYEBO לגרסה המשלבת בין דאב למוזיקה אתיופית המסורתית. "אלם" הוא צוהר והזמנה להכנס לעולם המוזיקלי הלא מוכר של אפריקה שמקים אותנו מהספה ומכריי לזוז.

    רועי חרמון - גמביה

    ניצן: רועי חרמון לא מפסיק לעבוד. הוא חבר בהרכבים ארמון וטיגריס, הקים במהלך השנה הזו את הלייבל "אווזה", ובמקביל הספיק להוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "גמביה". העבודה של חרמון מזכירה מאוד את ההשפעות האביתר בנאיות שלו שבאו כבר לידי ביטוי בארמון. הקשר בין שני האלבומים בולט בעיקר בזכות צלילי הקלידים שכל כך מייחדים אותו, וכן בשירים בהם משתתפת דניאלה תורג'מן, סולנית ארמון. כבר מהצלילים הראשונים, חרמון סוחף אותנו אחריו לתוך מרחב אלטרנטיבי למציאות הנוקשה, מעלה אותנו על ענן רך ואוורירי, מלטף בקולו עם מילים שמשקיטות כל רעש תודעתי בלתי רצוי ונותנות לנו פשוט להיות.

    Dunes - Psychedelic Hummus

    ניצן: גאראז' פסיכדלי איכותי הוא דבר שקשה למצוא באזורינו. Dunes הגיעו השנה בלי התרעה עם אלבום שמשלב השפעות מכמה מהלהקות האהובות עלי ביותר: Tame Impala, Black Keys, UBK וקותימאן. דווקא החוצפה של דיונז ללבוש את ההשראות שלהם על קדמת דש הבגד יוצרת שילוב סוחף ונועז. הרודס הרוטט ברצועה הפותחת "Gold" והקול העוצמתי של עדי שיפר הם רק דוגמה קטנה לקונטרסט המרהיב בין בלוז עדין לרוק מאצ'ואיסטי, בין פאז מפוצץ עור תוף לגיטרות מהורהרות.

    Volume Pool - Empty Stations

    ענבר: "וואו, בטוח שהם מכאן? בכלל לא נשמע שהם ישראלים!" היתה המחשבה הראשונה שעברה בראשי כששמעתי את "Emily" של Volume Pool, הרכב אינדי-רוק חדש מתל אביב. זו מחשבה די מאוסה: המשפט הזה נאמר פעמים רבות כשרוצים לפרגן למוזיקה מקומית שמושרת באנגלית. אך במקרה של ווליום פול קשה להימנע מהמחשבה הזו, ולא רק בגלל האנגלית. מאור ויזל (גיטרה,הפקה וקולות), נעמן שדמי (קלידים והפקה) נפגשו בהרכב של שי נובלמן וצירפו אליהם את הזמר אורי שדה ונגנים נוספים. אלבום הבכורה שלהם "Empty Stations" כולל שבעה קטעים הנעים בין אינדי-פופ סיקסטיזי מרענן ומתוק ("Emily") לרוקנרול פאזי-פסיכדלי ("Angels Fly").יש כאן מלודיות פשוטות ושוברות לב, שירה חלומית וסאונד המשלב בין פופ לרוק באופן מדויק.

    Yavin Aalto - Cara Sui

    ענבר: נסו לחשוב מתי שמעתם לאחרונה אלבום אמביינט שנוצר על ידי אמן ישראלי. בעוד אלבומים של אמנים מרחבי העולם כמו Biosphere ו-Huerco S זוכים לשבחים בבלוגים ובמגזינים, הז'אנר נדיר בסצנה המקומית. ולכן "Cara Sui", אלבום הבכורה של יבין אלטו, מהפנט ומסקרן. אלטו, שהוא החיפאי בן ה-30 גל עוז, יוצר מוזיקה כבר מגיל צעיר במגוון סגנונות: גאראג', מוזיקה קלאסית, פאנק ונויז (Yelena, Diekvar) ומוזיקה אלקטרונית. ב-"Cara Sui" אלטו משלב אמביינט אקספירמנטלי, נויז רך ואלקטרוניקה אפלה. בתהליך העבודה על האלבום, הוא חקר את מקור הסמפל. אלטו פירק וסימפל צלילים שונים, אפילו מקטעי היפהופ, אך לדבריו ההשפעות העיקריות באלבום זה באות ממלחינים מודרניים כמו ג'ון קייג' וסטיב רייך, ומיוצרים אלקטרוניים כמו The Field ו-Oneohtrix Point Never. בניגוד לאלבומים אווירתיים יותר שלא דורשים מהמאזין את מלוא תשומת הלב, "Cara Sui" מסקרן לכל אורכו, והצלילים בו בוהקים ביופיים. האפלה והמסתורין שבאלבום נשמרים עד לסופו ואפילו מתחזקים בקטע האחרון והעוצמתי "Let Tomorrow Sleep" בו מתארח הזמר דויד אבי דולב, המכשף את המאזין בקולו. אין ספק שמדובר באלבום נדיר מהעטיפה ועד למוזיקה מז'אנר הנדיר כל כך בסצנה המקומית.

    עידו ישדר בקרוב תוכנית המשך עם עוד מוזיקה שווה מהשנה החולפת

  • פוסט אורח: אור אדרי על האלבום "כידוד"

    צילום: פטריק סבג

    אור אדרי תשיק הלילה (3.4) את אלבום הבכורה "כידוד", ולכבוד ההשקה היא מספרת על המאורעות מאחורי הקלטת האלבום: מערכת התופים של א.א., המפגש עם זואי פולנסקי והדירה שהפכה לאימפריה.

    שחף ואני עמדנו בחדר המדרגות של הבניין בו הוא גר בצ'לנוב. בזמן שחיכינו שתסתיים האזעקה ונשמע הפיצוץ המרגיע של כיפת ברזל שהחזיר אותנו לשגרה, הוא הסביר לי שלדעתו אנחנו צריכים למצוא יחד דירה גדולה ולהפוך אותה לאימפריה.

    הייתי כמה שבועות אחרי פרידה, ושם קרשתי. הוא מצדו נתן לי מקום זמני לגור עד שאמצא דירה ואני מצדי דיגמתי לו את הדירה בניקיון שרק מרוקאית מחונכת היטב מסוגלות לספק. חיפשתי דירות, אבל ממש בנחת, כי היה משהו מאוד מרגיע בדירה של שחף ולאף אחד מאיתנו לא בער להתפצל. היה נשמע לי טוב הרעיון, אפילו שדירת שותפים בגיל 29 נשמע רעיון לא הכי ווינרי, אבל היתה לי תחושה שיכול לקרות שם משהו מעצב שאף פעם לא נשכח.

    כמה ימים אחר כך הסתיים מבצע עמוד ענן ומצאנו במודעה ביד2 דירה שנשמעת תפורה למידות שלנו בקטע לא סביר: גם זולה בטרוף, גם ענקית, וגם באמצע סלמה בלי שכנים. את הדברים מהדירה הישנה של שחף העברנו אני שחף ורם אוריון (שגם היה שכן שלנו, וגם שחף היה הבסיסט שלו שנים והרבה לפני שאני הפכתי לבסיסטית שלו) עם עגלה שהיתה בחדר מדרגות התעשייתי של ביתנו החדש, זה היה קל כי הפרידו בין הדירה החדשה לישנה בערך 40 מ'. את הסינתים והמכונות שהשארתי בדירה שעזבתי העברתי יחד עם א.א באוטו שלו, וככה אחרי פחות משבועיים אחרי אותו דיון בחדר המדרגות גרנו בדירה עם חדר שינה לכל אחד, פינת אירוח בכניסה לדירה, מטבח גדול של פעם, אלף מרפסות, ולב ליבו של הבית: אולפן לא קטן בכלל, מלא בציוד שלי, של שחף, של א.א, של טל א אברהם ובהמשך גם של זואי.

    את כידוד התחלתי בלי לדעת שהתחלתי עוד בדירה הקודמת שחייתי בה לפני הפרידה. הקלטתי שם את "דוידוביץ'" בחדר השינה כמתנת חג לסבא דוידוביץ'. פתאום חייתי בחלל שנראה שזה כל מה שצריך לעשות בו. מערכת התופים הירוקה של א.א עמדה מכוונת להפליא בפינת החדר, מגברים פתוחים תמיד, סינתיסייזרים כיד המלך. רק מי שיש לו אולפן בבית ואין לו שכנים יכול להתעורר באמצע הלילה מחלום ולהפיק אותו מאפס לכדי שיר בזמן אמת שמדבר על ההווה והאווירה שמתחרשת ברגע זה. העבודה על מה שהפך בסוף ל-"כידוד" התנהלה בחופש מוחלט תוך כדי שאני ממשיכה לנגן בעוד מלא הרכבים ולשאוב משם עוד ועוד השראה. סשנים ארוכים ארוכים בלי הגבלה של זמן, כי הכל שלנו. אם יום אחד ישאלו אותי מה זה חופש בשבילי, אז סלמה 76, זה חופש אמנותי שאני מאחלת לכל יוצר.

    חודשיים אחרי שנכנסנו לדירה הכרתי את זואי פולנסקי שבאה בסילבסטר שפותח את 2013 עם שני בקבוקי יין לסשן שנמשך עד הבוקר ובעצם היה יריית הפתיחה של להקת המים ריו. מאותו יום זואי הפכה לדמות מפתח קבועה באותה דירה, ושם גם כתבנו והפקנו את אלבום הבכורה של ריו "מכונת הזמן של הלב", מתחילתו ועד סופו. אפילו את הקליפ של "אומץ", הסינגל הראשון של ריו, צילמנו על הגג של אותה דירה. מיליון חברים מתחלפים של שחף ושלי באו לנגן / לשמוח / לגור לתקופות לא מוגבלות (הדירה הזו כבר ידעה ימים בהם היא הלינה בתוכה 7 אנשים ויותר) / לקחת ציוד / להשאיל לנו ציוד / לאפסן אצלנו כלי נגינה (כי היה המון מקום) / לבשל / לאכול / לעשן / לשתות / להתחבא וכו'. ולא רק אנשים. גם המון בעלי חיים כשהכוכבים שבהם היו טאר ואייוי הכלבים של זואי, סטאקה הכלבה הגאונית של רם ולפעמים גם מיציאלה, חתולת רחוב ענקית בצבע כתום שאף פעם לא הצלחנו להבין מאיפה היא נכנסת לדירה, אבל מעולם לא הפריעה או הזיקה. שלוש שנים תמימות העברתי שם כשאני טורחת לצאת משם בעיקר (ולפעמים רק) בשביל להופיע. לאט לאט איבדתי עניין בלצאת "לבלות". כולם היו באים לשם.

    למטרת המיקסים של "כידוד" לקראת סוף התקופה בדירה, הזעקתי את ברונו גרייף מטרי פויזן, עוד אחד מהמנטורים הראשיים בחיי והאיש שלימד אותי קיו בייס ומה זה סינתיסייזר, ומה זה מדיטציה ומה זה קרם הגנה מהשמש, שיבוא מסן פטרסבורג אליה העתיק את חייו, לעשות לי מיקס ומאסטר לאלבום. הוא ישב אצלנו באולפן שבוע ימים וגם ישן בו, שכרנו טייפ אוטארי ענקי כדי להעביר דרכו את כל הערוצים של "כידוד", לתת חיזוקית לסאונד האנלוגי החם שמאפיין את האלבום. לא הייתי צריכה לתת לו שום הערה. הוא הכיר אותי כל כך טוב וידע בדיוק למה התכוונה המשוררת. כל האורחים של האלבום באו לשבת איתנו במיקסים והיתה אווירה חגיגית של סגירת מעגלים.

    משחף ינון השותף נמסרה הכחשה גורפת: "לא היו דברים מעולם".

  • סיכום 2015: אלבום השנה של REO

    REO, ששחררו בעצמן יצירה מעולה השנה, בוחרות את האלבום האהוב עליהן לשנת 2015.

    אלבום השנה של להקת המים ריו הוא "Engame" של Highway Superstar. מדובר באלבום סקסי נוטף סטייל ונוסטלגיה מבלבלת, כי הראש יודע שהאלבום יצא ב2015, אבל את הלב והגוף הוא מחזיר ל1986, עם הסאונדים הנכונים והליינים העתידניים שבו זמנית לוקחים את עצמם מאוד ברצינות ובמקביל קורצים לך בהומור של בן אדם מאוד מוכשר ומדויק ומאוד חריף ומצחיק. אפילו בסרט הפארודיה האמריקאי "Kung Fury", שזכה להצלחה מסחררת בעולם, בחרו להשתמש בקטע של אותו אמן באחת מסצינות הפתיחה של הסרט.

    האלבום המדובר הוא חולייה בשרשרת מפוארת של ריליסים של אותו הייוואיי סופרסטאר, שכבר צבר מעריצים רבים מרחבי העולם. למעשה אותו הייוואי סופרסטאר נחשב לשם דבר בסצינת הסינת'וויב העולמית.

    מי שגילה לנו את הקיום של אותו האמן היה ברונו גרייף, המוח השוצף מאחוריי להקת טרי פויזן המופלאה, ששמע את תחילת ההפקה של האלבום שלנו ואמר לנו שיש משהו שקורה עכשיו שיכול לספק לנו השראה רבה מאוד. מאוד התרגשנו לגלות שבעצם מאחורי כל הסאונד החו"לי הזה מסתתר אלכס קרלינסקי מרחובות, ועוד יותר התרגשנו מהאפשרות להשמיע לנפש המוזיקאלית התאומה שלנו דברים שלנו ולקבל עליהם את אהדתו.

    הסוף המשמח של הסיפור הזה מבחינתנו, שהוא גם התחלה נהדרת, היא שהיום אותו הייוואי הוא חלק בלתי נפרד מלהקת המים והוא איתנו על הבמה עם טובי הסינתים האנאלוגים שלו.

    הוא הוציא את האלבום החדש שלו בנובמבר האחרון בסמוך לריליס שלנו, אבל מתוקף הפרוטקציה הקטעים האלה הולכים איתנו לתקלוטים כבר כמה חודשים לפני שהאלבום יצא, עטויים במעטה מסתורין כבד. לא הייתה פעם אחת שהשמענו את אחד מהקטעים האלה בתקלוט בבר או במועדון ולא נהרו אל העמדה אנשים נלהבים וקצת מאוכזבים כשעל מסך הטלפון שלהם שזאם מיותם ונבוך שלא זיהה עבורם מה זה הדבר המדהים הזה שהם שמעו הרגע. החדשות הטובות הן שהיום זה כבר בחוץ וזמין לכולם.

  • REO בראיון: לא שיא הקלילות

    "מכונת הזמן של הלב", האלבום החדש של REO שהן הצמד זואי פולנסקי (בלה טאר, Ex Lion Tamer) ואור אדרי (Monti Fiori), מריח כמו אוויר טרי אחרי הגשם. פולנסקי ואדרי יצרו ממתק פופ ישראלי בעברית, מעין דיסקו חלומי לנשף תיכון שגם היפה וגם החנון יכולים לרקוד בו ביחד. ראיינתי אותן במייל וביררתי מאיפה מגיע כל הסטייל הזה, איך הן היו בתיכון, וכיצד הן הושיבו את אסף אמדורסקי בעמדת התופים.

    ​איפה הייתן בדיוק לפני שפתחתן את המייל ומה עשיתן?

    באולפני א.אדרי, ריכזנו יחד סקיצות לאלבום הבא.

    מה משמעות השם "ריו" בעברית או "REO" באנגלית?

    ריו זה הרבה דברים: גלידה נוסטלגית, עיר שאנחנו רוצות לנסוע אליה, משאית שאין בה רדיו וחייבים לשיר בה, ושיר טוב של דוראן דוראן.

    אין כמעט פופ חלומי בעברית, ובכל זאת האלבום נשמע מאוד ישראלי, אולי אפילו תל אביבי. מה היו הרפרנסים הישראלים למוזיקה שלכן?

    אסף אמדורסקי, מוניקה סקס, יוסי אלפנט, כרמלה גרוס וגנר, איפה הילד, הקליק, שרון ליפשיץ, מנגו.

    זואי: עד כה, ולמיטב ידיעתי, שרת וכתבת באנגלית, אולי חוץ מהשיר "מי לא זוכר" מהאלבום האחרון של בלה טאר. איך זה הרגיש לכתוב הפעם ליריקה בעברית? היית צריכה לנסות לכתוב או לשיר אחרת?

    זה לא מרגיש כל כך שונה. בתור ילדה צרכתי מאה אחוז של מוזיקה לועזית והכתיבה באנגלית נראתה לי כמו הדבר הטבעי לעשות. בהמשך גליתי שגם עברית זאת אופציה. אני לא יודעת מה גורם לי לכתוב מילים בעברית או מה באנגלית, אבל נדמה לי שזה מן קרע שהרבה יוצרים בדור שלנו חווים כי התרבות שנכנסה לנו למערכת הייתה לעיתים נדירות בעברית. אם זה בטלויזיה, בסרטים ובמוזיקה. לעומת זאת השפה שאנחנו משתמשים בה היא עברית. לכן קיימת איזו אינטואיציה כפולה. לפעמים אני חושבת באנגלית ולפעמים בעברית. וככה גם בשירים. ובשביל הרקורד בשני האלבומים שלי יש ארבעה שירים בעברית ולא רק אחד.

    קרדיט: זהר שטרית

    תופרות את הבגדים לבד בחוט ומחט. צילום: זהר שטרית

    זואי: המוזיקה של ריו היא גם הרבה יותר קלילה ואוורירית לעומת מה שעשית בעבר שהוא הרבה יותר אפל. איך נכנסת למצב רוח יצירתי שכזה? האם ריו אפשר לך לחשוף צד אחר במוזיקה שלך?

    לחלוטין. העבודה עם אור איפשרה לי גם לחשוף צד אחר במוזיקה שלי וגם להתערבב עם המוזיקה שלה. אבל הכתיבה, שהיא הליבה, היא אותה הכתיבה. אני לא חושבת שמה שעשיתי בבלה טאר כל כך אפל, לא הייתה שם כוונה כזאת בכל אופן. מנגד, אני יודעת שריו זה לא שיא הקלילות. תמיד הייתה לי נטייה להרגיש שיפור במצב הרוח כשהקשבתי למוזיקה שרוב האנשים חושבים שהיא מדכאת. יש מצב שהאסוציאציות שלי למה קליל ומה אפל הן קצת משובשות.

    אור: נשמע שזואי שרה את כל השירים באלבום ואת עושה קולות רקע. החלוקה הזו היתה ברורה מראש? ניסית או שתרצי להיות בפרונט מתישהו?

    צר לי לאכזב אותך אבל שמעת לא נכון. ב-80% מהשירים אנחנו שרות יוניסון (אותו דבר, מה שאולי גורם למאזין להתבלבל ולחשוב שאולי מדובר בקול אחד) והווליום ביניו זהה. השיר היחידי שלגביו הקביעה שלך נכונה הוא "מכירת חיסול", בו באמת השירה הראשית היא של זואי לעומתו יש את "זיכרון קצר" בו הקול שלי דומיננטי יותר. לקול שלי צורות רבות, ובקולות הרקע בהן נדחפתי קצת יותר הוא בהחלט נשמע כשל זמרת אחרת ולכן זה קצת מבלבל. בנוגע לפרונט - בחודשים הקרובים אוציא אלבום סולו שהוא כבר מוכן ומזומן.

    הסטיילינג והצילומים שלכן מאוד מוקפדים ויש תחושה של אחידות, של איזושהי תמה. בכלל, נראה כאילו שהרכבי האינדי בארץ מבינים שגם הצד הויזואלי חשוב ולא רק המוזיקה. האם נכנסתן מראש ללהקה עם ההבנה הזו? מאיפה שאבתן השראה ללוק שלכן?

    כבר בתחילת העבודה הייתה תחושה שאנחנו מעוניינות ליצור עולם, חוויה שהיא כמובן בעיקר מוזיקלית אבל גם נתמכת על ידי ויזואליה מסויימת שהייתה לנו בראש. רצינו שהיצירה שלנו תשאב ותעטוף והיינו מוכנות להשתמש בכל כלי אפשרי בשביל לעשות את זה. בתחילת דרכנו עבדנו עם המעצב אייל מייסטל, שעיצב לנו את תלבושת המעודדות שחרשנו עליה ותלבושות הופעה שונות. אחרי שהוא עזב את הארץ, לבנו נשבר ולא עבדנו עם אף אחד אחר, פשוט ישבנו בחדר ותפרנו לבד את כל הבגדים לצילומים וההופעות בחוט ומחט ללא שום ניסיון ואיכשהו זה יצא כמו שרצינו.

    בקליפ לשיר "אולי" יצרתן מאין פתיח לסדרת תיכון מהניינטיז ואתן משחקות את הנערות הקוליות שמעשנות בחצר האחורית. הסתקרנתי, איך הייתן בתקופת התיכון ועם איזה קליקה הסתובבתן?

    אור: אני הייתי נערה כעוסה, לבושת שחורים, מאופרת בטימטום גדול ולא מאוד פופולארית שקיבצה סביבה הרבה בנים מוזרים מאותו הז׳אנר.

    זואי: אותו הדבר רק בלי האיפור והבנים.

    בהתחלה אסף אמדורסקי היה מתופף ההרכב. איך זה הרגיש להושיב אותו, מוזיקאי מכובד ויחסית ותיק, פתאום בחזרה בעמדת התופים? מדוע הוא עזב את ההרכב?

    אסף מנגן מדהים על כל כלי שהוא אוחז ביד, לא היה צריך להגיד לו מה לנגן, הוא הכי מבין ומבצע הכל כאילו זה נכתב משמיים. הוא עזב את ההרכב לטובת קאריירת סולו מצליחה והיום אנשים מכירים אותו.

    אירחתן את רוני סופרסטאר באחת מההופעות שלכן. איך החיבור הזה קרה?

    אור: אני מנגנת עם רוני הרבה שנים והיא חברה טובה ומקור השראה בלתי נלאה.

    עכשיו כשהאלבום יצא והושק, מה התוכניות הבאות של ריו?

    עוד הופעות ויאללה אלבום שני!

  • אביב מארק והחיים

    פחדתי לראיין את אביב מארק. ראיתי אותו מופיע בפטיפון בעשור הקודם וגם מפקד על עמדת הסאונד בלבונטין 7 ובאינדינגב. הוא נשמע כמו ציניקן קשוח שלא יהסס לקטול אותך אם תעמוד בדרכו. המוזיקה שלו רק חיזקה את הרעיון הזה, שלא לדבר על הודעות שהוא כתב פעם בפורום מוזיקה אלטרנטיבית ב-Ynet.

    כל כך טעיתי. אביב מארק, הרוקר המופרע, התגלה כבן אדם מקסים עם הרבה שמחה, הומור, הוקרה, ותשוקה אדירה למוזיקה ולאנשים.

    ראיינתי אותו לכבוד מופע המחווה "סאבווי רוק" שיתקיים ביום שני 22.9 בבארבי. המופע מציין 20 שנה לאלבום הבכורה של הסאבווי סאקרס, "קומת קרקע ומטה", אלבום יוצא מן הכלל לשנת 1994 שלא ניסה לייצר אף להיט או להתחנף לאף אחד; מן בן דוד ישראלי ללהקות כמו ה-Melvins ו-Mudhoney שכונן את סצינת האינדי המקומית בכאסח ובישירות שלו. אביב מארק שר וניגן גיטרה, ניסים אליעז ז"ל ניגן גיטרה, ליאור מיכאל ניגן באס, ועמי שלו (Monotonix, עמי שלו והפרטיזנים) תיפף. כולם צעקו.

    אני לא חובב של הופעות מחווה ומיליון אירוחים, אבל אפילו אני התרשמתי מהליינאפ המכובד של סאבווי רוק: איפה הילד, תערובת אסקוט, מוניקה סקס, אהוד בנאי, משינה, רמי פורטיס, ברי סחרוף , מאור כהן, מידנייט פיקוקס, קיין והבל 90210, וגם אביב מארק והמוות. אחרי הראיון היה לי ברור למה אנשים כל כך מכובדים התגייסו למופע ולכבוד אביב.

    אינדסטריאל ב-MRI

    פגשתי את אביב בנחלת בנימין, לא רחוק מהבית שלו. התיישבנו מחוץ לבית קפה של פעם עם אנשים של פעם שישבו על כיסאות זולים מסביב לשולחנות דהויים ושוחחו בלי הפסקה. הזמנו לימונדה והתחלנו את הראיון. אולי הדברים הבאים ישמעו מאוד דרמטיים, אבל אביב דיבר בקלילות ובשטף.

    קודם כל, איך אתה מרגיש? קראתי שאתה עובר כל מיני ניתוחים ושהבריאות שלך לא במיטבה כרגע.

    "אני מרגיש יחסית בסדר. אני לא בשיאי. עברתי ניתוח כריתת טחול: נקרע לי הטחול בתחילת יולי שזה די נדיר. הוא נקרע מעצמו, לא כתוצאה מחבלה חיצונית, תאונה, או קטטה - אירוע די נדיר לפי הדוקטורים של הכירורגית באיכילוב. הוא נקרע והיה לי דימום בתוך כל חלל הבטן. הייתי ככה משבת בבוקר, מתישהו בתחילת יוני, והובהלתי לבית חולים, והבהילו אותי לניתוח כי הייתי במצב לא סימפטי.

    "הייתי מאושפז עם הטחול הזה, שחררו אותי מוקדם מדי, נהיה זיהום, החזירו אותי, וכל הזמן ששכבתי שם היו לי גם כאבי ראש מטורפים. כל הזמן רציתי שישלחו אותי לעשות CT מוח CT מוח, זה לא דבר שהם צריכים לעשות. בסוף היתה לי רופאה שסימפטה אותי והיא דרשה בצעקות שאעשה, ויום לפני שהשתחררתי עשו לי CT מוח. ואז המשיכה הסאגה באופן קיצוני, כי פתאום הגיעו אלי לחדר ארבעה רופאים מהנוירוכירורגית, דיברו איתי מאוד בלחץ ואמרו לי שיש לי משהו בראש: הם ראו ב-CT והם לא בטוחים מה זה. הבהילו אותי לטיפול נמרץ *מצחקק* בבהילות ואני צריך להשתחרר!

    "אז היה קצת דרמה. לא הבנתי מה קורה - הרגשתי יחסית טוב. כאבי הראש שלי באו בגלים של 3-4 פעמים ביום, משהו דליקטס. ואיכשהו משככי כאבים חזקים כמו מורפיום, וכל מיני מטעמים אחרים, איכשהו היו משכחים את זה.

    "הקיצר, טיפול נמרץ, הבהילו אותי לעשות MRI כי ב-CT לא ראו מספיק, ואז ב-MRI הם חזרו אחרי שלוש שעות ואמרו לי: "נתחיל בחדשות הטובות - אין לך גידול". היו בטוחים שיש לי גידול רציני מאוד במוח. והחדשות הרעות, אמרתי: "מה החדשות הרעות?" אז אמרו לי: "אתה צריך לעשות שני ניתוחי ראש: אחד בהול, ואחד דחוף אבל אפשר קצת להמתין איתו". אז יום למחרת עשיתי ניתוח ראש. נתקע לי איזה נוזל בחדר הרביעי במוח; דברים מאוד מעניינים, המוח, קצת למדתי מה קורה במוח. זה ניתוח לא פשוט. התאוששתי. קיצור הייתי 23 יום מאושפז. חלק גדול מזה שעברתי את זה עם מורל גבוה והכל, זה המון המון אהבה ועזרה שקיבלתי מחברים וחברות. אין לי מילים בכלל לחשוב אם זה היה אחרת או באופן אחר.

    "אני גם בן אדם עם הומור, אני אוהב לקחת את הדברים 'בסבבה' מה שנקרא. באיזשהו שלב הסתכלתי על הכל מהצד כמו בסרט: כאילו שאני רואה סרט עם מישהו שמאושפז ועניינים. עברתי ארבע MRI ש-MRI בפני עצמו, למי שלא עשה את זה אף פעם, הפעם הראשונה שאתה עושה את זה זה סיוט. וגם MRI מוח זה 50 דקות בתוך המנהרה הזו, ואסור לך לזוז מילימטר. ב-MRI השני-השלישי כבר ידעתי לקראת מה אני הולך, אז עשיתי דמיון מודרך. הרי ב-MRI יש לך סאונדים מטורפים; אינדסטריאל זה פראייר ליד זה. תחשוב Nine Inch Nails יחד עם ה-Melvins וזה נשמע כמו גבעתרון לעומת הסאונד משם. מכניסים אותך עם אטמים, עם אוזניות, ועם קסדה - שולחים אותך לחלל!

    "כבר בפעם השנייה השלישית והרביעית ידעתי למה אני הולך, הצלחתי לעשות סוויץ', וב-MRI השני או השלישי שרתי לעצמי את כל 'Sergeant Pepper' מההתחלה בראש, במוח, לפי הסדר של התקליט. עשיתי חשבון: אמרתי "זה בערך 40 דקות", ככה זה יעביר לי את ה-MRI. בסוף זה היה קצת יותר ארוך מסרג'נט פפר. ובפעם האחרונה שעשיתי MRI זה היה לפני שבוע, אז שרתי בראש את כל "Abbey Road". זהו, עוד 10 ימים אמורות להגיע התוצאות. מתישהו אחרי המגה אירוע המתקרב, ב-22 בספטמבר, אני אמור זמן קצר, עוד אין תאריך, אבל אני אמור לעבור עוד ניתוח ראש, להוציא לי ציסטה אימתנית מהראש.

    "אבל בינתיים יש לי כמה פעמים ביום כאבי ראש קצרים חזקים לכמה דקות של בלר מוחלט, ואז זה עובר, אבל אני במקום מאוד טוב. אני מרגיש טוב מנטלית, וכמובן שזה קשור לכל המגה אירוע הזה 'סאבווי רוק', אז הכל בסדר. אני גם מאמין ובטוח שהניתוח ראש הבא יעבור. אמרו לי שזה ניתוח קצת יותר קשה מבחינת הכאבים והתאוששות מהניתוח הקודם, אז יהיה עוד ניתוח ונעבור אותו. ואז *דופק שלוש פעמים על השולחן* הכל יהיה בסדר".

    הלהקה שאמרה לא ל-Faith No More

    זה מאוד יפה שהתגייסו לעשות את המופע כאלה מוזיקאים.

    "יפה זה אנדרסטייטמנט. זה לא כל כך נתפס. כל יום שעובר פתאום נהיה פוסטרים פיזית, ראיתי את הפוסטרים, פלאיירים. החזקתי פיזית את העניינים, וחוץ מכל האמנים שנרתמו, שאני גם מכיר אותם אישית את כולם, אז יעל מרגלית מווליום התגייסה לעזור בכל ההפקה; ועוזרת הפקה ליטל גיברובי; ויובל הרינג שעושה יחצ"נות חסרת תקדים; ושאול מהבארבי שתרם את המועדון לטובת האירוע; ניר דרום שעיצב את הפוסטר; ויונתן חרפק שייצר את הפוסטר; והשמנים שמדביקים את הפוסטר. כולם נרתמו. אין לי מילים. באמת. לא מאמין שכל זה קורה, אבל אני נהנה ממה שקורה".

    מנצלים גם הזדמנות לחגוג 20 שנה ל-"קומת קרקע ומטה" של הסאבווי סאקרס, אז אולי נחזור אחורה לשם. ניסיתי לחפש ולקרוא מה היה ואני לא מוצא שום דבר באינטרנט.

    "ברור, יש מעט דברים, לא הבינו אותנו. אמרו שהתקליט הראשון מכר כמה מאות עותקים. האמת היא שהוא מכר 1,300 עותקים, אני זוכר, וזה יפה מאוד ללהקה שהכל רעש וצרחות וזעם ולא רדיו-פרנדלי.

    "העניין הראשי בסאבווי סאקרס הוא שלא היו לנו שום יומרות. אנחנו רצינו להקים להקה בשביל להופיע, בשביל לקבל צ'יפס ובירה בחינם, ולתפוס בחורות. זאת היתה המטרה. היתה הופעה אחת, אחרי זה עוד הופעה, אחרי זה עוד הופעה. איציק ליכטנפלד, המנהל של זקני צפת שגם עבד עם משינה, הוא לקח אותנו תחת חסותו, החליט לנהל אותנו, וסידר לנו חוזה ב-NMC. לא שילמנו שקל על התקליט הזה - רק הוציאו עלינו כסף. לא שילמנו על חזרות, ו-NMC, שזו חברה נאמבר וואן מיינסטרים בישראל, פתאום לוקחת להקה כזו, זה היה די חסר תקדים. זה די קרה בזכות זה שאיציק היה המנהל של זקני צפת, והביא את זקני צפת ל-NMC. ואז יצא התקליט "שישי שבת" שהיה שלאגר, מכרו 20,000 עותקים. אז הוא בא ואמר: "יש לי עוד להקה", ואמרו לו: "קדימה!" החתימו אותנו נראה לי בלי ששמעו שיר אחד שלנו".

    צילום: דניאל חכים, 1994

    הסאבווי סאקרס מודל 1994. צילום: דניאל חכים

    זה ספיינל טאפ לגמרי!

    "אני לא צוחק! איציק ליכטנפלד בתקופה הזו היה מן אורי זוהר של המוזיקה, תרתי משמע. איש יקר ואהוב שהוא הביא אותנו למקום הזה.

    "מה שחשוב לציין זה שאנחנו הכרנו בבטי בם והיינו בעצם להקה לפני שבכלל התחלנו לנגן. היינו חברים מאוד טובים. זה לא היה גיטריסט מחפש באסיסט או סולן. הכרנו בשנת 87'-89', משנת '89 התחלתי לעבוד בבטי בם, ונהיינו פשוט חברים טובים, היינו חבורה, כשאני ועמי היינו בתחום הסאונד וליאור וניסים היו בתחום התאורה. אז קודם כל רכשנו המון ניסיון רק מלעבוד עם כל הלהקות הידועות והטובות ורכשנו המון נסיון של מאחורי הקלעים: לדעת מה זה במה, מה זה מוניטורים, מה זה סאונד, לדעת מה לא לעשות, למדנו מטעויות של אחרים. אז באנו עם המון ביטחון לכל הקטע הזה.

    "השורה התחתונה היא שעשינו הופעות ופעילות של הלהקה רק כשלאף אחד מאיתנו לא היתה עבודה. הלהקה היתה לאסט פריוריטי, בלי שום יומרות להצליח ולכבוש או חלום לעשות אלבום. לא רק שעשינו אלבום, הם הוציאו לנו שני אלבומים. אחרי שנתיים שיצא ב-94' "קומת קרקע ומטה", שלא היה הצלחה כבירה, הם הוציאו לנו עוד אלבום: "שקט נפשי". עכשיו, מכל אלבום יצאו חמישה סינגלים, סינגלים עם ארט מושקע בטירוף, ושני קליפים. הקליפ הראשון שהיה לנו אי פעם זה לשיר "אין לי אדמה", ששלומי ברכה שכבר אז היה חבר ומשינה היו חברים כי אני ועמי עבדנו איתם וניסים עבד איתם וליאור עבד איתם, אז שלומי ברכה ביומיים צילם לנו קליפ מטורף: גם צילם, גם ביים, גם ערך. משום מה הורידו את הקליפים האלה. אחרי זה יצא עוד קליפ מהאלבום השני - NMC מימנו הכל. לא הוצאנו שקל מהכיס על שני אלבומים, על חלק מההופעות אפילו הרווחנו כסף, וזה היה כיף, כי זה היה בשביל הנפש, תחביב.

    "בפעם הראשונה כש-Faith No More הופיעו בסינרמה, יכול להיות להקה אחרת ששוקי ווייס הביא לסינרמה, נדמה לי ב-95' או 96'. אז פנו אלינו משוקי ווייס ואמרו: "אתם רוצים לעשות מופע חימום לפיית' נו מור?" אז בדקנו בלוח עבודה, ואני ועמי עבדנו באותה תקופה בסאונד של החברים של נטאשה, ובאותו יום שהיה אמור להיות פיית' נו מור בסינרמה היה אמור להיות החברים של נטאשה בקיסריה. אז אמרנו: "לא, אנחנו לא יכולים, יש עבודה. אז הם לא האמינו. סיפרתי את זה לארקדי, הוא לא האמין. הוא אמר: " אתם נורמליים!? היינו מביאים מחליף". היינו מאוד עם הרגליים על הקרקע והסתכלנו על הכל עם המון הומור, לא לקחנו את עצמינו ברצינות יותר מדי למרות שהתכנים הם רציניים וכשאנחנו על הבמה תמיד "זו ההופעה האחרונה". ככה אני אוהב את זה. הופענו כמו להקות שאנחנו אוהבים".

    זה היה בזמנו Nirvana, Mudhoney, דברים כאלה?

    "כן, כן, כן, בדיוק: Fugazi,Jesus Lizard, Butthole Surfers. לנו היה משהו ייחודי שלנו - זה לא שניסינו להעתיק. כל הלהקות האלה היו המון השראה. והיינו גם מיוזיק פאנס. היינו שומעים כל היום מוזיקה בבית. אז לא היה אינטרנט, לא היה הורדות. אם רצית אלבום הלכת לחנות ולקנות אותו ועטיפה ותקליט ומזמין ומחכה כמה שבועות שזה יגיע - פשוט חיינו את זה. עבדנו בסאונד במוזיקה, וזה היה כל הזמן. היינו חברים מאוד טובים, וזה מאוד חשוב, זה הבסיס להכל. היו תקופות שאני גרתי עם ניסים באותה דירה, אחרי זה גרתי עם עמי, ואז היתה תקופה ארוכה שלי וניסים היו חברות שהיו אחיות, ועוד ארבעתינו עבדנו בבטי בם. אז תחשוב, זו ממש גונדה רצינית.

    "התחלנו לעבוד על שירים לקראת אלבום שלישי, אבל אפרופו ניתוחים ופציעות, ב-98' במסגרת העבודה שלי באיזה מקום בהרצליה פיתוח על איזה לוקיישן, נפלתי משישה מטר וריסקתי את כל הרגל, את כל הקרסול. יש לי פה ברגל ימין ברגים ופלטינות. זה היה ניתוח מאוד קשה. עשו לי שיחזור, ואמרו לי שאני אצלה, והייתי תקופה בכיסא גלגלים. לקחה לי שנה לדרוך על הרגל מהיום שנפלתי. כשנפצעתי בתאונה הזאת, הייתי בשיא ההיפר ועבדתי במיליון עבודות ומוזיקה וסאבווי, ופתאום, בשנייה אחת... עכשיו רגל, להבדיל מטחול או ממוח, זה לא כיף כי אין לך ניידות: בשביל לעלות שתי מדרגות אתה צריך עזרה. נכנסתי לדיכאון כבד מהפציעה וזה בא לי בבום. הייתי הרבה יותר צעיר. באיזשהו מקום כבר חשבתי: זהו, נגמרו לי החיים, אני הולך להיות בכסא גלגלים, מה אני יעשה? זה משהו שמאוד הוסיף לפירוק של הלהקה. התחילו כבר חילוקי דיעות מוזיקליים, כמו שאומרים, ולפי דעתי היינו ממשיכים, אבל הפציעה הזו די חירפנה אותי. מה שקרה קרה בקיצור".

    "אני בר מזל"

    בסוף חזרת לעשות מוזיקה עם הפילהרמונית.

    "כן כן. ב-98' נפצעתי, ובמהלך 1999-2000 ישבתי בבית עם four track, ועבדתי על שירים חדשים. עשיתי דמואים: שתי ערוצי שירה, שתי ערוצי גיטרה, בלי מכונת תופים. ואז עשיתי הופעה לבד, וראיתי שפשוט אין טעם להופיע לבד. לפי דעתי זה משעמם. במוזיקה חייבים להיות מינימום שני אנשים על הבמה. גם האנשים שאני הכי אוהב בעולם במוזיקה, נגיד ניל יאנג, לראות אותו לנגן שעתיים לבד עם אקוסטית, באיזשהו שלב זה משעמם. אני גם חולה על תופים. אני חושב שתופים זה הבייסיק של הרוקנרול, לא הגיטרה. הכל מתחיל *דופק בקצב על השולחן* מה-one.

    "הקיצר, היה לי עוד הרכב עם חבר, ניצן רימון, שקראנו לו "ונטולין", למה נוסף על הצרות אני אסמתי קשה *צוחק*. התפרקנו אחרי הופעה אחת - זה לא היה להיט גדול. ואז עם הדמואים האלה רציתי לעשות אלבום, ועודד פרח שהוא חבר מאוד טוב שלי בא ושמע את זה. אמרתי לו: "שמע, אני רוצה להוציא את האלבום ככה, איך שזה מוקלט בפור טראק". הוא אמר לי שזה חבל, אני צריך להקה.

    "ואז נוצר הרכב עם חבר נפש שלי, עם יהלי סובול, שביקשתי לו לעזור לי עם רעיון לגיטריסט ובסוף הוא הציע את עצמו. ויהלי סובול, דע לך, הוא גיטריסט תותח. וחוץ ממוניקה סקס, כידוע, ההרכב איתי עם הפילהרמונית זה היה ההרכב היחיד שהוא ניגן בלהקה אחרת אי פעם! ולא הרבה יודעים את זה, אבל הוא היה בא וטוחן שם גיטרה בהופעות - לא היה לו את העול של השירה ושל הלידר - וגם אז הבנתי שאין טעם שאני בכלל אנגן גיטרה לבד כי אני לא ממש גיטריסט. אני יותר מוציא סאונד מהגיטרה, אני לא גיטריסט.

    "ואז היה לנו את דניאל זייבלט שהיה המתופף שלי, מתופף גדול, שהיה עובד בבנק - "כלבויניק" - ולהופעה אחת של הפילהרמונית הגיע הבחור ההוא מכנסיית השכל. אני מאוד אוהב את כנסיית השכל. הם ראו אותו בהופעה אחת, וחיפשו מתופף, ולקחו אותו. אמרתי לו: "לך על זה, אל תחשוב לשניה!" ונסעו לטור, וחו"לים, והקליטו אלבומים. אני מבסוט שבזכותי בעקיפין הוא חי ממוזיקה, כי עם הפילהרמונית לא חיים ממוזיקה".

    ראיתי אתכם אז, בפטיפון.

    "אה, זו היתה הופעת ההשקה של האלבום 'מלמולים חסרי שליטה'".

    יכול להיות. אני לא זוכר אם זה היה זה, או שזה היה ערב שהיו בו הרבה להקות.

    "פטיפון זה גם אנשים יקרים: עמי שלו היה מעורב שם, וג'נגו, ואמיר שור. המקום של הפטיפון, לפני זה היה האולפן של להקת רעש. עם רעש גם יש לנו היסטוריה ארוכה, כי סאבווי סאקרס הופיעו המון יחד עם רעש. היו לנו המון דאבל בילים משותפים במקומות מאוד קשים בתל אביב: היה מועדון בבל מתחת לגשר מעריב, היה חומוס בר. היו הרבה יותר מקומות מהיום להופיע מבחינת "יאללה".

    "אז זהו, זה הפרק עם הפילהרמונית. הוצאנו את האלבום והופענו המון. אחרי זה בפילהרמונית התחלפו חברים. יהלי עזב לתקופה, אחרי זה חזר. ועידו אגמון אחרי זה בא לנגן באס, ורון בונקר ניגן בפילהרמונית. נהיה כבר איזה מן פרויקט. עודד פרח היה הרבה זמן המתופף של הפילהרמונית אחרי דניאל זייבלט.

    אביב מארק והמוות

    אביב מארק והמוות

    "קיצור, זהו, זה היה הפרק עם הפילהרמונית. אחרי זה היתה תקופה שהיה לי הרכב שקראו לו הבוסתן החשמלי, שזה היה גם ממש סבבה, ואחרי הבוסתן החשמלי הגעתי להרכב שאני הכי מבסוט ממנו עד היום שהיה לי אחרי הסאבווי, שזה אביב מארק והמוות. יש לי את רם אוריון שהוא חבר והוא גיטריסט על, ויש לי את הבאסיסטית הכי טובה בארץ, אור אדרי, שהיא פשוט טוחנת שם עם ה-SG שלה דיסטורשן. כל מה שרציתי שישמעו בבאס שדמיינתי במוח - היא עושה. והיא בן אדם מדהים. היא אחד מבני האדם הכי מצחיקים בארץ. ויש לי מתופף נדיר ומיוחד, קובי כהן, שהוא מנגן גם בשקרנים, והוא ניגן פעם עם ג'וני שועלי. ויש לנו את חדר החזרות הכי טוב בתל אביב: שני חדרי חזרות בריבר סטודיו. את כל הפעילות שלנו אנחנו עושים שם.

    "לפני כמה חודשים כבר הקלטנו שיר חדש, לפני שהיתה כל סאגת הניתוחים הצפופה. הרצון שלי הוא שעד סוף דצמבר נקליט אלבום חדש - יש לי חומרים, יש שירים - כי זה די שערוריה שהאלבום האחרון שהוצאתי יצא לפני 10 שנים. אני מתנחם בזה שגם Portishead מוציאים אלבום כל 10 שנים. אז בסדר, כל עכבה לטובה. אני מאוד מרוצה מההרכב שלי, אני ממש בהיי מאוד רציני. יש כימיה ממש ממש טובה בין ארבעתינו.

    "גם רם ואור מאוד עסוקים, והם מנגנים בהרבה הפקות אחרות, אז נוהל הסאבווי די מתקיים גם פה: אביב מארק זה ה-last priority, מתי שאפשר עושים, ודווקא הופענו די הרבה. ההרכב הנוכחי קיים פחות משנה. ההופעה הראשונה שלנו היתה ב-30.12.13 בלבונטין. ההופעה השנייה היתה באינדינגב. ואז עשינו המון הופעות וגם יצאנו מחוץ לעיר. ההופעות שאני הכי אוהב הן מחוץ לעיר. הכי. כי בכל הופעה מחוץ לתל אביב יש את כל הקטע של הנסיעה *צוחק*. אתה בא מחוץ לעיר, אתה בא למקום, זה לא חברים. אתה לא מכיר אף אחד. בשבילי זה כמו חו"ל קטן כזה".

    לעלות על הוואן עם הלהקה...

    "אין וואן! *צוחק* היה וואן פעם בסאבווי שחמי רודנר סידר לנו חימום לאיפה הילד בכל הארץ. אז קיבלנו וואן נפרד, וקיבלנו $200 להופעה של 20 דקות - לא האמנו שזה קורה! היינו באים לחדרה, זיכרון, חיפה, באר שבע. פשוט חמי ואיפה הילד החליטו שהם רוצים לקדם, הם נתנו לנו במה! אם לא הם, לא יודע אם היינו יוצאים מתל אביב יותר משלוש-ארבע פעמים.

    "היינו מופיעים עשרים דקות ואעאעאעאעאעאע! כל הקהל של איפה הילד צעק: "אמאלה אמאלה! מה זה הדבר הזה?" תופסים מחסה, גומרים את ה-20 דקות, הלהקה הייתה עולה על הוואן חוזרת לתל אביב, אני הייתי נשאר לעשות להם סאונד. אז הכל במשפחה כזה.

    "סיפרתי לך מקודם שדיברנו. יש לנו מחר שידור אצל קוטנר, סשן לייב. בגלל שאור אדרי, הבאסיסטית התותחית שלי, במקרה מחר יש לה התחייבות קודמת, אז מחר באופן חריג אנחנו מנגנים עם חמי רודנר. אז זה גם סגירת מעגל, והיום ניגנו ביחד. אני לא מאמין שעברה תקופה כל כך ארוכה. יש כימייה, מסוג החברים הטובים האלה שאתה יכול לא לראות כמה שנים, ואתה פתאום נפגש, וזה כאילו אתמול.

    "אני בר מזל. אני מתחיל להבין את זה. אני בר מזל. יש לי מזל גדול מאוד עם אנשים. כי מוזיקה בלי אנשים וחברים תומכים ואנשים שאוהבים את המוזיקה… אתה לא שווה כלום לבד. ממש. מאוד חשוב להבין את זה. וסאונדמן, ותאורן, ובקליינר שמחבר לך - כל הדבר הזה של מוזיקה, והקלטות, והופעות, יש עוד הרבה אנשים חוץ מההרכב שבזה, ובלעדיהם זה לא קורה. בתור סאונדמן יש לי רגישות גבוהה לעניין הזה".

    "זעם נעורים מאוחר כזה"

    שאלה על הסאבווי סאקרס: זה שם מעולה ללהקה, ואולי שאלו אותך כבר לפני הרבה זמן, איך המצאתם את השם הזה, ולמה השם באנגלית כשכל המוזיקה בעברית?

    "יפה, אני אוהב את השאלה הזאת. בהתחלה, בחודשים הראשונים, לא אהבתי את השם של הלהקה. ניסים המציא את השם של הלהקה. ומאיפה בא לו סאבווי סאקרס? זו היתה תקופה שהיו שידורים מאוחרים של NBA Playoffs. ניסים לא סבל כדורסל וספורט בכלל, אבל כל הזמן היה שומע ברקע: Boston Celtics, New York Knicks, Philadelphia 76ers - כל קבוצה עם שתי שמות - Indiana Pacers. הוא נגנב, כנראה זה נכנס לתת מודע, ואז הוא אמר: "יאללה, נקרא ללהקה סאבווי סאקרס". גם כי אנחנו סאקרים, וכולם מצליחים, ואנחנו לא מצליחים, ושילכו להזדיין כולם, אנחנו יודעים יותר טוב, אנחנו זה, ואנחנו אנשי במה.

    אנחנו גם סאקרים באיזשהו מקום, שמוכנים להופיע בשביל אלכוהול ואוכל, כי לא היה לנו לחץ קיומי בלהקה. היתה לנו פרנסה. אז לא כל כך עניין אותנו אם יש כסף או אין כסף מהלהקה. זה לא: "אוקיי, אם לא יהיו לי הופעות מהלהקה, לא יהיה לי שכר דירה". לא! זה התחביב. זה מה שנתן לנו שקט נפשי: לעשות מה שבא לנו, לעשות איזה שירים שבא לנו, בלי לחשוב "כן ישמיעו ברדיו, לא ישמיעו ברדיו". ברור שכל להקה שמוציאה סינגל רוצה שישמיעו אותה ברדיו וברור שרוצים למכור עשרות אלפי תקליטים, ברור, לא אכחיש שלא. אבל לא היה תסכול. היה לנו את הקטע שלנו. היינו מאוד סגורים ולא כל כך חברותיים. היה יותר זעם נעורים מאוחר כזה".

    היית אז בן 30 בעצם?

    "כשהייתי בן 29 הקלטנו את האלבום, 30. אני מאוד מבסוט שזה קרה מאוחר. כי לפי דעתי כשאתה יותר צעיר, אז חוסר הנסיון הוא בעוכריך. אתה לא כל כך מאופס על המציאות. היום בכלל, אנשים שמקליטים וכל ההפקות, וכולם רוצים להיות סטארים תוך חודש. אני מאמין בקהל איכותי, קטן, שמבין עניין מאשר אנשים שבאים לראות משהו כי הוא פופולארי ואמרו להם שזה טוב, הם באים.

    "אני סאונדמן בלבונטין כבר 8 שנים. לפעמים אני רואה הופעות מפוצצות בקהל, ופתאום אתה רואה חצי מהקהל עסוקים בשיחות חולין, או עם האייפון. אני בן אדם מאוד סקרן - אני מאוד אוהב להכיר לשמוע. אז אני עושה שאלונים מאוד קצרים מהמיקסר. נגיד, אנשים שמדברים ליד האוזן ולא נותנים לי לשמוע לעשות סאונד. אז אני אומר "תגידו, למה באתם להופעה? אתם לא מקשיבים". "לא יודע, הוא בן דוד של ההוא, חבר של אחותי, ואמרו לי שהם טובים. האמת היא שאני לא כל כך נהנה, אבל אני באתי לפרגן".

    סאבווי סאקרס בהופעה חימום לאיפה הילד

    סאבווי סאקרס בהופעה חימום לאיפה הילד

    "אנחנו לא היינו אף פעם להקה של טרנד. הבייסיק הוא שתכננו לעשות איזשהו משהו לכבוד 20 שנה להוצאת האלבום. מה שחשוב לדעת: ניסים אליעז - הגיטריסט של הלהקה, ואחד מעמודי התווך הראשיים שלה, אם לא עמוד התווך הראשי, גם היה החבר הכי טוב שלי אי פעם - הוא נפטר מדום לב לפני חמש שנים, שזו טרגדיה עצומה, ועד היום אני לא כל כך מפנים שהוא איננו וקשה לי בכלל להצמיד את המילה 'ז"ל' אחרי השם שלו כי בשבילי הוא חי.

    "כל כך יש לי קטע עם זה שלפני כמה זמן העליתי עטיפות של סינגלים לפייסבוק, כתבתי את הקרדיטים, וזכרתי שנורית אדר עבדה איתנו על העיצוב, והיא בחורה מדהימה וחברה של הלהקה. באתי לכתוב "נורית אדר" ואז לא הייתי בטוח אם זה אדר עם 'א' או עם 'ה'. ואז בשבריר של שנייה לקחתי את הנייד, ואמרתי: "טוב, אתקשר רגע לניסים לשאול אותו אם זה עם 'א' או עם 'ה'". ואז כזה: וואט דה פאק!?

    "אנשים לא מבינים כל כך מה זה להקה עם קומיטמנט, עם מחויבות לאנשים, לחברים. אנחנו, שהיינו כולם בחיים, היה לנו איזה דיבור שאם קורה משהו פאטלי למישהו אי פעם - אין מחליף. זו הלהקה, לטוב ולרע. הרבה אנשים במשך השנים שואלים: "למה שלא תאחדו את הסאבווי סאקרס? למה שלא תעשו איחוד?" אמרתי להם: "אנחנו לא יכולים לעשות איחוד תחת השם סאבווי סאקרס, כי ניסים איננו!" "אז מה הבעיה? תיקחו גיטריסט אחר". אז אמרתי: "לא, אין גיטריסט אחר: אם ניקח גיטריסט אחר זו להקה אחרת".

    "וזה מאוד חשוב להבהיר: זה לא מופע איחוד של הסאבווי סאקרס - ניסים איננו. באיזשהו מקום האירוע הזה "סאבווי רוק" הוא גם 20 שנה להוצאת האלבום, ומבחינתי גם ערב מחווה לניסים שכבר מזמן רציתי לארגן, ועכשיו זה קורה. זה שלוש ציפורים במכה אחת: ערב מחווה לניסים, שהוא האהוב באדם, לתת לו ריספקט. אני בטוח שהוא רואה מלמעלה והוא מבסוט לאללה, הוא עם חיוך ענק על הפנים. ואנחנו גם לא הולכים להתבזות במיני איחוד. אני עמי וליאור שנשארנו מהלהקה לא נעלה שלושתינו ונעשה משהו. אני לא אוהב את הדברים האלה. זה או הכל או כלום.

    "זה ערב מחווה של אמנים שאוהבים את הסאבווי סאקרס ואותנו שהולכים לעבוד קשה. כל הרכב כזה הולך לעשות נגיד איזה שלושה שירים שלו וקאבר לשיר מהאלבום. הם נכנסים לחזרות ללמוד ולעבוד על שיר שלא שלהם! זה אחד מהדברים הכי מרגשים. זה הרבה מעבר. גם אם כל אחד היה עושה כמה שירים זה היה וואו! אבל לא. זה הולך להיות ערב מאוד מיוחד של ביצועים ייחודיים וחד פעמיים לשירים מהאלבום, שבין המופעים גם הלהקה שלי: אביב מארק והמוות. אנחנו גם נופיע ונעשה גם כמה שירים מהאלבום, ואיזה שיר שניים שלנו, וזה מדהים לדעתי. מאוד חשוב להבהיר את הנקודה הזו. ולכל מי שאומר לי: "לא, לא מבין למה אתם לא מביאים גיטריסט אחר", זה קצת מקומם אותי".

    אני חושב אפילו בצורה יותר חמורה. הרבה אנשים רוצים שנושאי המגבעת יתאחדו. גם אם הם יעלו וינגנו על הבמה שירים של נושאי המגבעת, זה כבר לא יהיה נושאי המגבעת, כי נושאי המגבעת היה אז בסוף שנות השמונים, קצת בתחילת שנות התשעים, ועכשיו זה אנשים אחרים, זו להקה אחרת.

    "אני לא כל כך מסכים איתך, כי זה לא אנשים אחרים, זה אותם אנשים. אותם אנשים בדיוק, רק הם התבגרו ועברו כל מיני דברים שונים. מה שאני אוהב, דיברתי למשל עם רם אוריון, והוא אמר: "אני לא בעד איחוד של נושאי המגבעת". באיזשהו מקום מאוד מעריך את זה ומכבד את זה כי זה משהו שהיה פעם. בתור אוהב מוזיקה, הייתי מאוד שמח לראות הופעה-שתיים של נושאי המגבעת, לא טור. אבל אני מאוד מכבד אותם שהם עושים המון דברים אחרים ופרויקטים אחרים. אני בעיקרון לא משוגע על קאמבקים, במיוחד כשהם לא מגיעים ממקום של אהבה ורצון. זה כמו להגיד לזוג שהתגרש: "תתחתנו עוד הפעם", ולא בא להם להזדיין בכלל, אבל "טוב, טוב, כנסו למיטה". הקסם הולך. אבל כל מקרה לגופו.

    "הלהקה שאני הכי אוהב בעולם לעולם לא התפרקה וקיימת מ-83' וזה המלווינס. זה החיים שלהם. אמרו להם: "תגידו, כל הלהקות האלה שהתחילו בזמן שלכם כבר התפרקו". אמרו: תשמע, זה עדיף מאשר להפוך המבורגר במקדונלדס מ-9 עד 5 וזה החיים שלנו. יש את השניים שהם דייל קרובר ובאז, המתופף והגיטירסט. הם כל כמה זמן מחליפים באסיסט, והם משנים, אבל זה החיים שלהם. הוא אמר: "המלווינס יתפרקו כשאני כבר לא אוכל פיזית לנגן". אני מאוד מעריך את זה, זה דרך חיים. זה לא כאילו, אוקיי, עכישו בא לי להיות בלהקה, עוד שלוש שנים בא לי להיות בקולנוע.

    "מאוד חשוב להבין את המהות של זה, וגם להבין שאין בלהקה מישהו ששווה יותר ומישהו ששווה פחות. כמו כל הויכוחים האינסופיים האלה על הביטלס "מי יותר שווה: לנון או מקרטני?" אני פעם גם הייתי נגרר לויכוחים עד שהבנתי שרינגו חשוב בדיוק כמו פול מקרטני, למרות שהוא לא כתב. זו הלהקה, לטוב ולרע. וחלק מהגדולה שלהם, שעושה אותם ללהקה הכי טובה בעולם, שהם התפרקו בשיא. קיבלו הצעות של מיליוני דולרים לפני שרצחו את לנון, וסירבו. זה דבר שמעורר השראה".

    יש להם יושר אמנותי מאוד גדול, הם לא שם בשביל הכסף בכלל או ההערצה.

    "זה להבין שאין בלהקה מישהו ששווה יותר. זה ההרכב, נקודה. ואני מאוד מעריך את זה, זה דבר מאוד חשוב".

    מוצצי הרכבת התחתית

    "אחרי זה די מהר מאוד אהבתי את הסאבווי סאקרס. כי גם אמרתי לניסים: "מה, אנחנו להקה ששרה בעברית, והשם באנגלית, מה קורה פה?" אחרי זה הבנתי שהשם פשוט תפור עלינו פיקס. אני לא יכול לדמיין אותנו עם שם אחר".

    מבחינה פונטית זה נשמע טוב: "סאבווי סאקרס".

    "כן, כן, זה מצלצל טוב באוזן. אחרי זה הקיצור היה הסאקרס, אהבתי את זה. היתה תקופה שתרגמו, אז לא ידעו איך לתרגם אותנו - הם כתבו "מוצצי הרכבת התחתית"! נקרענו על זה, מוצצי הרכבת התחתית, זה ענק".

    הם פחדו לתרגם לפראיירי התחתית או משהו כזה.

    "כן, הסאקרים מהרכבת התחתית. אהבנו את זה. אהבנו גם את המילה "סאבווי". זה גם סאבים של רמקולים עם התדרים הנמוכים, ה-subfrequency. בקיצור, זה אחלה שם. למרות שאני חושב שאביב מארק והמוות זה שם לא פחות טוב!"

    זה יותר הארדקור.

    "זה שם שאי אפשר להתעלם ממנו. אנשים לא מבינים את ההומור! אני כל היום עובד במוזיקה, חייבים המון הומור. "מה? אביב מארק והמוות? זה קארמה לא טובה". ועוד עכשיו אחרי הניתוחים, אמרו לי: "אתה חייב, אתה חייב להחליף את זה!" אמרתי להם, "מה, לאביב מארק והחיים"?

    תתחיל לעשות רגאיי.

    "בדיוק. המוות הוא חלק מהחיים, צריכים להבין את זה. גם קובי כהן, המתופף שלי אמר: "תכתוב 'המוות בהופעה חיה'". זה גדול! אני מאוד אוהב את הקטנות האלה. מאוד חשוב לי טייטלים, ושמות של אלבומים, ושמות של שירים, זה מאוד חשוב.

    subway-suckers-single

    עטיפת הסינגל "אין לי אדמה" / "חרא מדינה"

    "ברילטיים של הלהקה ידענו שאנחנו להקה בסדר וסבבה. כשאתה בתוך זה אתה לא כל כך מסתכל מהצד. אבל פתאום, כשעברה תקופה כל כך ארוכה, אחרי עשר שנים היה לי את ה-"אומץ" לבוא ולהגיד: "כן, היינו להקה בת זונה! היינו להקה טובה!". זה לא דבר שאמרתי אף פעם כשהיינו ברילטיים. אני מסתכל אחורה והקשבתי לא מזמן לשני האלבומים שהוציאנו וגם אלבום של הפילהרמונית - אין שם שיר אחד שאני מרגיש לא שלם איתו, שאני אומר: "וואו, חבל שהקלטנו את זה, היינו אמורים לעשות אחרת". וזו גם זכות גדולה. אני ממש אומר לך עם יד על הלב: אני מאוד גאה בכל מה שעשינו, וממש לא מטריד אותי שלא הגענו להרבה אנשים.

    "אני מרגיש שמי שמחפש מוזיקה אחרת, ומחפש משהו, אז הוא מצא אותנו. עשינו את שלנו. עוד פעם אני ממשיך: אני עושה מוזיקה, אני מופיע, אני עושה סאונד. אני בזה, זה מה שעושה לי טוב, זה המקצוע שלי. המקצוע הזה קשור גם לזה שאני אוהב להופיע. אני חושב שהפורמט של הופעה זה הדבר האחרון במוזיקה שאי אפשר לעשות לו download. לראות יוטיוב וזה ועם סאונד שאנשים שומעים היום באייפון או בלפטופ... אתה מבין? זה מטורף העניין של הסאונד. הטכנולוגיה כל כך התקדמה היום, אבל האיכות של הסאונד ירדה לטרנזיסטור ברשת ב'. מישהו משמיע לך: "בוא, בוא, תשמע שיר על הלפטופ". אני אומר לו: "אתה יכול להגביר?" אומר לי: "זה על המקסימום". אני אומר לו: "אוקיי, איפה הנמוכים?" הכל מלא בטרבלים. אז מה עשינו בזה? מישהו מקליט עובד, ובאולפן, ובבית, ועם פלאגין, וים תוכנות ואפליקציות ובסוף זה נשמע כמו טרנזיסטור! או אנשים ששומעים יוטיוב שלא מחובר למערכת - אצלי המחשב מחובר למערכת עם רמקולים ישנים, גדולים. רמקולים!

    "אז פתאום אנשים באים להופעה חיה בבארבי או בלבונטין: "אמאלה! מה זה הווליום הזה?" כי הם לא גדלו על רמקולים של מערכות סטריאו. הם רגילים לשמוע את זה ברקע. פתאום הם באים מקבלים בייס דראם, סנייר, גיטרות, באס. התחושה הראשונה היא בהלה! "אנה הגרמנים באים! יצאנו, הווליום היה מחריש אוזניים!" לכו להופעות בחו"ל, תקבלו דיסטורשן לפרצוף. זו אמורה להיות חוויה גופית ומוחית! זה לא אמור להיות ב-level שאתה יכול לדבר עם חברה שלך וזה ברקע - זה דורש התמסרות. וכל העניין של לייב, זה הדבר היחיד שאי אפשר לעושת לו ,download ואתה צריך להיות שם כדי לקבל את החוויה".

    התקשורת הכי גבוהה בין בני אדם

    לא הרבה אנשים קנו את האלבום של הסאבווי סאקרס, אבל יכול להיות שזה השפיע בדיוק על האנשים שהלכו ועשו עוד מוזיקה: דברים שעשו בעשר שנים האחרונות, למשל בפטיפון, או דברים כמו ויתרתי או קין והבל 90210.

    "שהם גם משתתפים בסאבווי רוק, קין והבל - לפי דעתי הם אחת מהלהקות הכי טובות שיש היום".

    זה כאילו שהם הצאצאים שלכם באיזשהו מובן.

    "קודם כל, תודה, בשבילי זו מחמאה עצומה. כשמישהו בא ואומר שנתנו לו השראה, זה בשבילי כמו למכור 10,000 תקליטים. זה מאוד נעים לשמוע, וזה מחמם את הלב, וזה נותן לך הרגשה שבכל זאת לא סתם בזבזת את השנים האלה, ואתה איזה נפיחה שנעלמה באוויר החמים של דרום העיר. בשביל זה אני גם מאוד מחובר למה שקורה במוזיקה. קודם כל, בזכות זה שאני סאונדמן. אני עובד במועדון אז באות להקות והולכות. באה להקה ופתאום היא טובה ומעיפה לך את המוח, אני הכי מפרגן להם בעולם והכי מתרגש. זה המזל הכי גדול שלי: שההתרגשות שלי והאהבה שלי למוזיקה לא חלפה עם השנים. להיפך. אני שם היום את האלבום הלבן של הביטלס ואני מתרגש ועף מזה יותר מאשר ששמעתי את זה כשהייתי בן 16 או 17. וזה מזל. אני אוהב את זה, זה מרגש אותי.

    "תדע לך, קינג באזו מהמלווינס הוא בן אדם גאון. אפשר לעשות עליו 17 ראיונות בבלוג שלך, ותאמין לי שזה חסר תקדים. זו עוד להקה שאנשים נרתעים ממנה בגלל הלוק החיצוני - לא יודעים איך לאכול אותם. הם גם לא מקוטלגים: הם פעם אחת פסיכדליה, פעם אחת הבי מטאל, פעם רוק. הכל! אז הוא אמר משפט מאוד יפה, שאני אימצתי… *נגן רחוב מנגן על סקסופון* נו, יש לנו סקסופון ברקע, מה יותר יפה מזה? ג'אז זה גם סיבה לחיות! הקיצר, הוא אמר שמוזיקה זה הסוג תקשורת הכי גבוה בין בני אדם בלי שהם יצטרכו לדבר אחד עם השני. זאת אומרת, אם כמה אנשים ישבו בחדר וישמעו ביחד תקליט, זו השפה, זה סוג התקשורת בין בני אדם, משהו שמאחד בלי שצריך לדבר, וזה דבר שנורא יפה להגיד והוא מאוד נכון. יש במוזיקה סוג של קסם, שאני לא יודע איך להגדיר את זה, אבל החיבור בין כמה כלים בו זמנית וטקסט... קודם כל באה המוזיקה כמובן, הריף. אני גם מאוד אוהב מונוטוניות. מונוטוניות זה דבר מבורך! להקות כמו ה-Fall. מונוטוניות זה יכול להיות קטע של ארבע דקות מנוגן אותו הדבר, אבל כל 20 שניות משהו משתנה.

    אביב מארק עם עמי שלו וחמי רודנר

    אביב מארק עם עמי שלו וחמי רודנר

    "ועוד פעם, לא כולם אוהבים את זה, ולא כולם יכולים להתחבר. לפעמים זה דורש ממך התמסרות, זה דורש ממך לא לעשות עוד מיליון דברים בזמן שאתה מאזין כמו לכתוב אימיילים או לקרוא עיתון, אלא באמת להיכנס לזה. בשבילי אלבום זה כמו סרט, זה כמו ספר. כשאני שומע אלבום אני יושב בין שני הרמקולים ואני מקשיב. וזה חוויה - מה שנקרא אמנות ההאזנה - וזה מאוד חשוב.

    "אני לא חושב שפעם היה יותר טוב מהיום, אני חושב שהיום מגניב. יש אחלה להקות. יש את הקין והבל הזה שהם טריו קטלני - פשוט מעיפים לי את המוח. יש את המידנייט פיקוקס, יש שעלת נפוצה, יש המפשעות. אני לא רוצה לשכוח בטעות אף אחד, אבל יש המון המון דברים. ראיתי לפני כמה ימים להקה בערב להקות, ברח לי השם שלהם, אבל שאול לוריא מקין והבל הוא הבאסיסט, והזמרת הכי רוצחת בארץ, אין דברים כאלה - תמר, היא היתה זמרת של להקה שקראו לה MESS. תשמע, היה ערב להקות שגם אנחנו הופענו, הם הופיעו אחרונים, כבר הייתי די תשוש. לפני שהם עלו הייתי כבר עם התיק של האפקטים על הגב, באתי ללכת, ואיך שהתחילה ההופעה הם מסמרו אותי! אני נשמע כמו גבעתרון לידה".

    כן, היא באמת קטלנית.

    "קטלנית, ולהקה רוצחת: מתופף, באסיסט, גיטריסט והיא - זה חוויה. עכשיו, לדעת שיש להקות כאלה בארץ, יש המון המון דברים מעולים, ומכל מיני תחומים. יש את ההרכב של הבאסיסטית אור אדרי וזואי פולנסקי, REO, והם עושים דברים מדהימים. והיא בכלל מוכשרת, היא בחורה מכוננת לדעתי. היא ניגנה כמה שנים עם אמדורסקי, ניגנה פה, היא מנגנת עכשיו עם ריף כהן. היא מוזיקאית והיא בן אדם קורע. ממש. כל סמולטוק שלה אתה פה מחזיק את הבטן. ורם אוריון.

    "הערב הזה מבחינתי מוקדש לניסים"

    "אני רוצה להבהיר גם שרוב האמנים שמופיעים באירוע הזה, בסאבווי רוק, זה אמנים ותיקים שהיו איתנו באותו הזמן, וזה כבוד עצום. גם רמי פורטיס משתתף בסאבווי רוק. רמי פורטיס וברי סחרוף הם שני מוזיקאים שאני הכי מחזיק מהם בארץ. ואני לא רוצה סתם להגיד מילים, כי זה לא יהיה מספיק, אבל זה סוג של חלום בשבילי: שפורטיס יופיע והוא יארח את סחרוף. אפרופו להקות, אני חושב שפורטיס לבד הוא גאון וברי גאון, אבל כשהם ביחד יש את הקסם הזה שהתכוונתי אליו. לפורטיסחרוף על אותה הבמה יש קסם שלא נוצר בהופעות שלהם לבד. פורטיסחרוף יופיעו בסאבווי רוק ביחד. ובשבילי זה וואו! ומשינה, הם לא הופיעו שנה וחצי מאז שהיה את האירוע עם יובל (יובל בנאי עבר התקף לב ב-2013 -ע.ש.), והם באים בפעם הראשונה ביחד לנגן כמשינה באירוע הזה! רק משינה לבד זה וואו! ואיפה הילד שהם חברים, ומוניקה סקס, ומאור כהן שהוא חבר, ופאקינג אהוד בנאי. אתה מבין? זה ליינאפ מכובד. אני לא יודע אם אי פעם בבארבי היו כל כך הרבה אמנים ובדרגה כזו ביחד בבקסטייג' או על הבמה.

    "אני מקווה שאני יעמוד בזה בכל הדבר הזה, שלא אתחיל שם להתייפח *צוחק* שזה יהיה הפאדיחה של הלייף! סאבווי רוק טורקי! אני מקווה שיהיה בסדר, מקווה שאני יעמוד בזה. אבל באמת, זה אירוע "פששש"! וזה לא היה קורה בלי עמי שלו ויהלי סובול. עוד כשהייתי בבית חולים, עמי הגה את הרעיון יחד עם יהלי, והם הפיקו וארגנו את הכל. אני לא עשיתי כלום. אני לא דיברתי עם אף אחד, השתתפתי בתור זבוב על הקיר בישיבת הפקה אחת. זה גם יוצא יומיים לפני ערב ראש השנה.

    "חשוב לי מאוד בראיון הזה להגיד תודה עצומה לכל מי שגרם לזה לקרות, וכל האנשים האלה יזכו לחיי נצח בחופים המוזהבים, אין לי ספק. ממש ממש רוצה להגיד תודה רבה לכולם. זה בכלל לא מובן מאליו שאנשים מפנים את הזמן שלהם ובאים להופיע בהתנדבות. זה חסר תקדים. באמת. עזוב עכשיו את הסאבווי סאקרס - הכל קורה בזכות כל האנשים האלה. וחשוב לי לציין שוב לקראת סיום שגם כל זה לא היה קורה בלי ניסים, ולתת כבוד לניסים, וזהו, זה הכי חשוב. הערב הזה מבחינתי מוקדש לניסים. ניסים אליעז".