פוסטים מתויגים עם אינדיטרוניקה

  • אינטרו 28: KIDS N CATS - סופר-פופ וינאי

    אינטרו הוקדש בינתיים ללהקות מקומיות, אבל מדי פעם מגיעים לארץ הרכבים מהגולה שעפים עמוק מתחת לראדר ההייפ ומופיעים מול 20 איש בלבונטין - בדיוק כמו המקומיים. לכן הרגשתי שראוי לעשות אינטרו להרכב האלקטרוניקה הוינאי KIDS N CATS. הם יגיעו לארץ השבוע ויביאו לפה ביטים פופיים בהפקה סופר מושחזת, עם אלמנטים של ביזאריות מתוקה. מסתבר בכלל ששם הלהקה נבחר בזכות תל אביב, אז בואו נעשה הכרות.

    1. מי חברי הלהקה?

    Jeanne Nickels: קולות, סינתי; Marten Kaffke: גיטרה, קולות, סינתי; Peter Paul Aufreiter: בס, סינתי, סימפולים; Maximilian Atteneder: תופים.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    אנחנו מוינה באוסטריה. נפגשנו במסיבות ודרך מייספייס.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    אנחנו קוראים למוזיקה שלנו "סופר-פופ"! אנחנו מנסים לדחוף מוזיקת פופ לאקסטרים, לגבולות.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    זה היה בישראל! למעשה זה סיפור מצחיק. כשג'ין ומרטן היו בחופש בישראל לפני כמה שנים, הלהקה, שעוד היתה בתהליך גיבוש, רצתה למצוא שם מגניב וקליט. כשהם הסתכלו ממרפסת בתל אביב הם ראו מלא חתולי רחוב שהסתובבו בחניון וכמה ילדים שרצו אליהם: זה היה בלאגן של יריקות, יללות, וצווחות.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    אנחנו מנסים להיות פתוחים ככל האפשר בתהליך היצירתי, ולתת הזדמנות לכל רעיון להתפתח ואז לסנן את זה לשירי פופ.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    ג'ין מפעילת בובות; פיטר פול מוזיקאי ומפיק במשרה מלאה; מקס לומד תיפוף ג'אז ומנגן במלא להקות שונות; למרטן יש רקע בניהול עסקים.

    7. ממה אתם מושפעים?

    מרטן: Refused, Devendra Banhart, Breakbot, John Frusciante
    פיטר פול: Radiohead, Arthur Russell, Animal Collective, Flying Lotus
    מקס: My Family, Surroundings(!), other musicians i work with or meet
    ג’ין: Barbara, Tic Tac Toe, Tu Fawning, Les Misérables

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    מרטן: Radiohead - In Rainbows
    פיטר פול: The Beatles - Best of 1967-1970
    מקס: Interpol - Turn on the Bright Lights
    ג’ין: Méditer jour après jour - Christophe André

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    אף אלבום. כל אלבום שנחשב לממש גרוע הוא אולי משמעותי בשביל מישהו. בנוסף, אם לא היו אלבומים גרועים, אז לא היו אלבומים טובים.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    אנחנו חושבים שיותר כיף לנגן עם אמנים שמשדרים על אותו הגל. הדבר הכי חשוב הוא שללהקות האחרות יהיה לב פתוח ושיהיה כיף לבלות איתם!

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    אנחנו ממש מצפים לכל הפירות הטריים בישראל! ותרגישו חופשיים לשלוח לנו המלצות (הופעות, מסעדות, מסיבות, המקומות הכי טובים בטבע, וכו') לשהות שלנו בישראל בין ה-1 ביוני ל-17 ביוני! (דרך פייסבוק).

    הופעות קרובות:
    הנמל ירושלים ב-1.6
    יש תכנון להופעה בתל אביב - עיקבו אחר עמוד הפייסבוק שלהם

  • ג'ונון - שי בן צור, ג'וני גרינווד והרג'סטאן אקספרס

    האלבומים שנשארים איתי לאורך שנים, הם אלו שמצליחים להוציא אותי לחלוטין מהזמן או המקום בהם אני נמצא. הכוונה היא לא רק להתנתקות מהעניינים היומיומיים המעסיקים אותנו, אלא ליצירת מרחב הכרתי אליו האמן מצליח למשוך את התודעה באמצעות דמיון מודרך של צלילים. מדובר באיכות קולנועית. באלבומים שמצליחים לייצר במוחי חזיונות ויזואליים ברורים, או כאלו המקשרים את המוזיקה עם זיכרון של מקום או תקופה מהעבר.

    ג'ונון, הפרוייקט של שי בן צור, ג'וני גרינווד (רדיוהד) ולהקת הרג'סטאן אקספרס, הוא דוגמה מובהקת לאלבום כזה. סיפור המפגש בין חבורת המוזיקאים המוכשרים, הבאים מרקעים כה שונים, הוא מיוחד בפני עצמו. בן צור הוא מוזיקאי ישראלי, שנע בין הודו וישראל ב-15 השנים האחרונות. הוא יוצר מוזיקה הודית מסורתית ומשלב בה שירה בעברית, הינדו והורדו - שפות נפוצות בתת היבשת ההודית. גרינווד מוכר כמובן מרדיוהד, ובשנים האחרונות הפליג למחוזות מוזיקליים שונים, הנעים מיצירת שלושה פסי קול לסרטיו של הבמאי פול תומס אנדרסון ("זה ייגמר בדם", "המאסטר" ו-"מידות רעות") ועבודה עם ה-Contemporary London Orchestra. שיתוף הפעולה בין השניים החל לאחר שגרינווד (הנשוי לישראלית) ביקר בפסטיבל בנגב בו שמע קאבר לשיר של בן צור. בעקבות אותה האזנה גרינווד יצר קשר עם בן צור, השניים נפגשו ומאותו מפגש נוצר בסופו של דבר האלבום. גם הלוקיישן בו הוקלט האלבום מוסיף לרומנטיקה של הפרויקט: ארמון בעיר ג'ודפור שבהודו. אם זה לא מספיק, פול תומס אנדרסון צילם את המסע להפקת האלבום בסרט התיעודי הראשון שלו.

    חשוב להבין, המוזיקה בג'ונון היא בעיקרה מוזיקה הודית מסורתית, ומי שאוזנו אינו רגילה לסגנון עלול להירתע ממנה בהתחלה. על אף שבטיולי במזרח נתקלתי לא מעט במוזיקה הודית, לא ממש ידעתי איך לעכל את האלבום הזה בפעם הראשונה ששמעתי אותו. המשיכה הראשונית לשמוע את האלבום נבעה בעיקר ממעורבותו של גרינווד בפרויקט, בו הוא מנגן על מספר כלים, עניין שגרתי לגמרי לגרינווד המחונן: גיטרה, בס, מחשבים וקלידים, ביניהם האונדס מטרנוט - מעין סינתיסייזר ישן בו גרינווד עשה שימוש בעבר עם רדיוהד. ולמרות כל זאת, גרינווד אמנם לקח חלק פעיל בעיבודים והפיק את האלבום, אך לא כתב או הלחין אף אחד מהשירים בו. הוא הוא רק אחד מחבורה של כ-20 נגנים וזמרים המופיעים באלבום. טביעת האצבע הייחודית שלו אמנם בולטת מאוד בשירים מסוימים, אך בשירים אחרים הצלילים שכה מאפיינים אותו, הם רק גוון אחד המשתלב בטבעיות מפתיעה בפסיפס התרבותי העצום שנפרס לאוזננו.

    שי בן צור:

    שי בן צור: אדם מאמין

    הטקסטים העבריים של בן צור עלולים להוות נקודת רתיעה נוספת לחילונים שבינינו. מדובר באוסף שירים המדברים רובם על אמונה באלוהים המתנשא מעל כל דת או גזע. שירים כמו "עזוב", שאומר לנו לשחרר כל אחיזה בחיינו ולהפקיד את גורלנו לרצונו של אל כל יכול, היו עלולים לגרום לי להעביר לשיר הבא אם המילים שלו לא היו כל כך סוחפות: "אישון העין לא ידע / עצמו לבד ללא מראה / כך גם בך אהובך / מתגלם בבערה".

    קטע הפתיחה של האלבום, בעל אותו השם, נפתח במקצב אלקטרוני עליו מתלבשים ליין בס ומגוון כלי הקשה הודיים. הקצב מכניס אותנו לתנועה. תוך שניות אני מוצא את עצמי משייט בזיכרון על נסיעה באוטו ריקשה בעיר הודית עמוסה. לחגיגה מצטרפות חצוצרות ושירה קוואלית, הנשמעת כמו שילוב של הג'יפסי קינגס עם תפילה אינדיאנית. המקצב נבנה ונגינת החצוצרה סוחפת את הנסיעה בריקשה ממרכז העיר ההודית לעבר פאתיה ומשם להרים הצופים עליה. השיר ממשיך להתפתח וככל שמקשיבים לו יותר מבינים את גאונות הלחן של בן צור שסוחף אותנו פנימה עמוק יותר לתוך המחזה המרהיב. הקטע החמישי באלבום "קלנדר" לוקח אותנו אפילו עמוק יותר פנימה. השיר האינסטרומנטלי בעיקרו, נפתח בציוץ ציפורים שהוקלטו בתוך הארמון ומקצב אלקטרוני גרינוודי מובהק. אך בניגוד לפתיחה, מדובר בקצב רגוע יותר, מדיטטיבי אפילו. על המקצב הזה נבנית לאיטה ההרמוניה, תחילה דרך נגינת החליל המסתלסלת של בן צור, והיא עולה ויורדת בין הצלילים בצורה כה טבעית וזורמת. אחריה מבליחים צלילים אלקטרוניים גבוהים ומפוזרים, ויחד עם ההרמוניום והשירה הקוואלית המהדהדת ברקע, מציירים תמונה ברורה של לילה מדברי זרוע כוכבים.

    כדי להעצים את החוויה הסינמטית שבאלבום, מומלץ מאוד לצפות בתיעוד ההקלטה של השיר "הוא", אותו ניתן לראות בשלמותו בקטע מתוך הסרט של אנדרסון אשר פורסם גם ביוטיוב. המצלמה עוברת מסביב לחדר וגורמת לצופים להרגיש כאילו הם נוכחים באולם הארמון העצום. ההרמוניה מתפתלת בחלל, נשלטת בעיקר על ידי כלי מיתר הודים, הרמוניום, והגיטרות של בן צור וגרינווד. קטעי המעבר של החצוצרה שובים אותי סופית, ואני טובל את כל גופי במנגינה.

    החוויה שבשמיעת ג'ונון מעלה תחושות וזיכרונות של מסע במרחבים פנימיים וחיצוניים. אותי המוזיקה קודם כל החזירה לתקופת טיולי במזרח, למקומות שאולי הייתי שוכח בעוד כמה שנים, אם ג'ונון לא היה מחזיר אותם לחיים באופן כה בהיר, ססגוני ועשיר. אבל ג'ונון עשה יותר מזה. הוא גרם לי לבחון שוב, גם אם בטעימה, את שאלת האמונה בכוח גדול ממני. אפשר להגיד שבשלב זה של חיי, ויתרתי במידה רבה על היכולת שלי להאמין בהשפעה של כוח עליון על מסלול חיי. אבל כששומעים את בן צור שר בכנות כה טהורה על אמונתו באלוהים, קשה שלא לחשוב ש-"הוא" שוכן לפחות בלבו של בן צור. אם האמונה הזאת תמשיך להביא השראה לאלבומים כמו ג'ונון, אני אמשיך לעקוב אחרי המוזיקה שלו באדיקות.

    שי בן צור יופיע עם הרג'סטאן אקספרס באמפי שוני ב-30.5.

    הסרט ג'ונון של פול תומס אנדרסון יוקרן בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי בנמל תל אביב ב-25.5.

  • אינטרו 12: FEHER - אלקטרוניקה של אישה אחת

    בעשור הנוכחי עלה מודל חדש למוזיקאיות, ה-One Woman Show: אישה אחת ששרה, מנגנת, רוקדת, ומפיקה, והכל במקביל בעזרת פלאי הלפטופ וטריגרים עם נורות LED צבעוניות. יוצרות כמו Grimes ועדי אולמנסקי כבר מטריפות את הרחבות, ועוד רבות הבינו שהן יכולות להשליט פופ אלקטרוני בעזרת מקבוק ותדמית מסתורית, למשל עדי פהר, שרוצה להכניס אתכם לסרט קסום ויכולה לקבל השראה מחיוך של כלב.

    1. מי חברי הלהקה?

    אני: עדי פהר. זה פרויקט הסולו הראשון שלי שכתבתי והלחנתי. בכתיבת המילים של האלבום היתה שותפה חברתי הטובה לי טריפון, ומופיעים איתי על הבמה אור בהיר, שהפיק את האלבום, ואיתן רז על תופים.

    2. מאיפה את?

    נולדתי בחדרה. אמא שלי חיה בחדרה ואבא שלי בפרדס חנה אז נדדתי בין לבין.

    3. איך את מתארת את המוזיקה שלך?

    חלומית ועצובה, מציאותית ושמחה - אני חושבת שיש בה הכל מהכל. האלבום נכתב בתקופה של 4 שנים שבתקופה הזאת היתה שמחה גדולה וגם עצב עצום אז המוזיקה שלי היא כל מה שעברתי וכל מה שאעבור.

    4. כיצד בחרת בשם ההרכב?

    FEHER זה שם המשפחה שלי. זה שם המשפחה מהצד של אבא שלי - ניצולי שואה שכולם כבר לא פה - ויש משהו יפה בשם משפחה שעובר עם שרשרת הדורות, אז זה עובר גם לתינוק שלי, שזה הפרויקט המוזיקלי שלי.

    5. מה את שואפת לעשות מבחינה מוזיקלית?

    לייצר חווית במה כמו חוויה של סרט קסום/עולם אחר, חוויה שהקהל מגיע להופעה ונסחף לתוך עולם של מוזיקה וויז'ואל ותנועה, וכשהוא יוצא החוצה הוא לא זוכר מילים של שיר אלא מרגיש כאילו עבר משהו משמעותי. אני מקווה להצליח לייצר את זה גם בקליפים יום אחד, אבל הופעות זה הדבר הכי חזק והכי משמעותי לטעמי, זה הרגע האמיתי שהמאזין/צופה יכול להתחבר אליו.

    6. מה את עושה חוץ מלנגן?

    מצלמת חתונות, אוכלת הרבה גלוטן ומנסה להיות אופטימית בזמן שהעולם הוא לא מקום כל כך אופטימי.

    7. ממה את מושפעת?

    קלישאה, אבל באמת שמהכל. יש ימים שאהיה חסרת השפעה גם אם הדבר הכי קסום יחלוף מול פני ואוזניי, ויש ימים שההשראה תגיע מריח של גשם, כאב גב, מישהו שדרס אותי עם אופניים, או חיוך של כלב. באמת שזה יכול להגיע מכל דבר.

    8. איזה אלבום היית לוקחת לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    בא לי להגיד "Dummy" של Portishead, אבל אהיה עצובה כל הזמן בגלל האלבום הזה ונראה לי שמגניב במאדים, אז: David Bowie - The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars, או בקיצור "Ziggy Stardust", והייתי מוסיפה לו את "Life on Mars" אם כבר הגעתי למאדים.

    9. איזה אלבום היית מוחקת מדפי ההיסטוריה האנושית?

    Fiona Apple - When the Pawn. זה האלבום שליווה אותי שנים רבות והוא חלק ממי שאני, אז הייתי מוחקת אותו לרגע בשביל לראות איך אני בלעדיו ב-2016, ואז הייתי מחזירה אותו כי הוא מושלם!

    10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

    אפשר להופיע על במה בפסטיבל בין Fever Ray ל-FKA Twigs? תודה!

    11. מה עוד תרצי להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    ככה רושמים קלישאות ביפנית: 決まり文句
    וככה רושמים קידום עצמי ביפנית: 自己宣伝

  • הגרלת כרטיסים להופעה של Ulrich Schnauss

    אני לא מכיר כל כך את אולריך שנאוס. אפילו אמ"ג מאשרים שהוא מפיק מסתורי משהו. שמעתי את קולו אינספור פעמים בזכות הפרומו שהקליט לקצה בגלגלצ ("Hi this is Ulrich Schnauss and you're listening to Hakatze"), אני יודע שהוא ביקר בארץ כבר כמה וכמה פעמים, ומודע, אי שם ברקע של התודעה שלי, שהוא מישהו שאני יכול לאהוב. מישהו שממזג בין אלקטרוניקה אינטיליגנטית ושוגייז, מעין בן דודו הגרמני של M83 המופלא.

    השבוע תהיה לי הזדמנות להכיר אותו יותר טוב. אולריך שנאוס מגיע להופעה באוזןבר ביום חמישי ה-18.8 לקראת שחרור של אלבום חדש. רוב האנשים לא היו הולכים לראות אמן שהם לא מכירים. רוב. יש מיעוט קטן של אוהבי מוזיקה שיודעים סוד, והסוד הוא שהופעה של אמן שאתה לא מכיר יכולה להיות פתח לחוויה גדולה ואהבה חדשה. שדווקא בהופעה אפשר לבוא עם ראש פתוח שמוכן להתוודע למוזיקה, ואם יש קליק אז יש צ'אנס למערכת יחסים רצינית ועמוקה.

    רוצים גם אתם להכיר את אולריך שנאוס? תשאירו תגובה לפוסט ואולי תזכו בכרטיס זוגי להופעה תודות ל-N-factorial! אתם מוזמנים גם לספר איזה אמן גיליתם דווקא דרך ההופעה שלו או שלה, הזוכה יקבל הודעה במייל ביום רביעי. בינתיים תלחצו פליי על המיקס האוטומטי של אולריך ביוטיוב ותנו לאינדיטרוניקה לצנן אתכם בקיץ הלוהט הזה.

  • העתיד כבר כאן - Computer Camp

    לאחרונה אני מתחבר לצד האלקטרוני שבי. טוחן את האלבום החדש והמשובח של Friendly Fires, חוזר שוב ל-New Order הגאוניים, ונזכר ב-Prodigy, Aphex Twin, ועוד אמנים משובחים שאפשר לרקוד ולבכות לצליליהם. בארץ סצינת האינדיטרוניקה מאוד קטנה כרגע לצערי. ימי Fact ו-Ack Duck הססגוניים נמצאים מאחורינו, כך שאפשר למנות את האמנים הפעילים על יד אחת - דיגיטל_מי, רייסקינדר, וגם לורנה בי. איזה כיך לגלות שחקן חדש על הפרקט.

    הסתקרני כבר מהשם, Computer Camp, ומהפוסטרים הפסיכדליים שהם פיזרו ברחבי תל אביב. פיספסתי את ההשקה שלשמה הם ניתלו, אז באתי לסיבוב השני, להופעת-מסיבה באוזןבר ביום חמישי ה-2.6. תשמעו, זה היה טוב. ממש פאקינג טוב.

    מדובר בטריו אלקטרונאים ישראלים ושמם עומרי שמולביץ, נדב שפיגל, וניתאי בארי, איש איש על הסמפלר/סינטי/סיקוונסר שלו. מעניין אגב שלא ראיתי לפטופ על הבמה, שהם משתמשים רק בחומרה יעודית. אם אחד מחברי הלהקה קורא את השורות הללו, נשמח לשמוע על כך בתגובות. מעבר לזה ששניים מהם משופמים ואחד לא (חשבתי שזה כבר מזמן פסה), אני לא יודע עליהם כלום, אז בואו נדבר על המוזיקה.

    Computer Camp בפעולה

    קומפיוטר קאמפ ודאי הלכו בילדותם לסאמר סקול של ניו אורדר איפה שלומדים את השילוב בין ביטים אלקטרוניים היפנוטים לבין זמר שמפיח בטראקים נשמה. המוזיקה של קומפיוטר קאמפ יותר אדג'ית ומכוונת קצת ללכלוך של הרכבים כמו Fuck Buttons, או לראשוניות של Kraftwerk החלוציים, אבל זה מעודן מספיק כך שהחומר נגיש. גם מי שאין לו מושג באלקטרוניקה יוכל לרקוד ולהנות, ועל כך יעיד חברי הטוב איתי שלא בקיא בעניינים, אבל מאוד נהנה מההופעה.

    הקהל שמילא את האוזןבר ביום חמישי התלהב ופיזז לצלילי המוזיקה, הסאונד היה צלול, ותוך כדי לחיצות הכפתורים וסיבובי המתגים הוקרן וידאוארט מאחורי הנגנים שהוסיף ויזואליות ועתידנות מבורכת להופעה. למעט הדיבורים בעברית שהיו בין טראק לטראק, הרגשתי כאילו ששיגרו אותי למועדון ברלינאי. התחברתי לווייב של ההופעה של Friendly Fires שראיתי שם לפני חודש, וגם קצת להופעה המיוחדת ש-Animal Collective נתנו פה לפני איזה שנתיים-שלוש.

    אומנם Computer Camp בתחילת דרכם והם עוד יצטרכו לגבש את הסאונד היחודי שלהם בסקאלה הגלובאלית, אבל כבר עכשיו הם נמצאים בריחוף אי שם בסטרטוספירה, והם משגרים משם צלילים שמאוד חסרים לי בביצה המקומית. אם הם יודעים איך לנווט בגלקסיה והכוכבים יחייכו אליהם, הם יוכלו להגיע רחוק.

    בשביל לחוות את החוויה המלאה, לכו לתפוס אותם בהופעה פרונטו. בינתיים, שיעורי בית - האזינו ל-Tame, האי פי הראשון שלהם ששוחרר לא מזמן. פרטו נמקו והסבירו איזה אסוציאציות הוא מעלה לכם בראש.

  • ממנצ'סטר תבוא הנבואה

    לא ברור מה קורה שם במנצ'סטר, אבל משהו שם לא כשורה. אולי זה שילוב מסוים של כימקלים באוויר, אולי משהו במבטא הצפוני, אולי תבלין סודי ששמים בפיש וצ'יפס, אבל לא יאומן כמה תוצרת מוזיקלית ממעולה ועד אגדית יוצאת משם (אם נדייק אז ממחוז Greater Manchester שכולל בתוכו את העיר מנצ'סטר). באזזקוקס, ג'וי דיוויז'ן, ניו אורדר, הסמית'ס, סטון רוזז, האפי מאנדייז, אואזיס, אלבו, דאבס, אושנסייז, ועוד ועוד ועוד, פשוט מדצ'סטר מוחלט. נסלח להם על הבי ג'יז, סימפלי רד, וטייק דאט, בכל זאת היקום צריך להתאזן בין הטוב הרע והמכוער.

    ועכשיו יש יצוא חדש ממנצ'סטר שיש קצת הייפ בריטי סביבו, ומשום מה קצת דיבורים בארץ (היחצן מתבקש להרים את ידו), וליצוא הזה קוראים Delphic. מדובר בשלישיה מנצ'סטרית על הצד האלקטרוני עם אינספור השוואת לניו אורדר. למה ניו אורדר? כי כמוהם גם דלפיק עושים מוזיקה רקידה שאפשר לבכות לצליליה, דהיינו אלקטרוניקה עם נשמה ורגש ואופל. הצלילים שלהם עוברים לדעתי מעבר לניו אורדר ומתכתבים עם מוזיקה חדשה יותר כמו M83 ו-Fuck Buttons (ולטענת אחד מחברי עמי גם 65daysofstatic) שיש לשניהם ויז'ן עתידני יותר לגבי מוזיקה, אם כי לא אתפלא אם שניהם גם הם הושפעו באיזשהי מידה מניו אורדר.

    בכל מקרה, מה שיש לדלפיק יותר משני ההרכבים הנ"ל, ובכלל, זה שירים ממש קליטים. שילוב מוחץ בין ליריקה פשוטה וקולעת לצלילי אלקטרוניקה מהפנטים וקצת גיטרות לתיבול. תקשיבו ל-"Doubt", או "Red Lights", או "Counterpoint", ותבינו שיש להם את זה בכל מה שקשור לכתיבת פופ. לשמחתי דלפיק יודעים להביא תוספות טעימות מעל זה, מה שמבדיל אותם מנסיונות דאנס דומים. וכך האלבום נפתח בקטע מאוד אבל בשם "Clarion Call", ורצועה שנושאת את שם האלבום "Acolyte" היא ברובה חגיגה אינסטרומנטלית שהולכת ומתפתחת מרגע לרגע לכדי סוג של אקסטזת האסיינדית.

    בשורה התחתונה, מכל הדברים ששמעתי לאחרונה אני מוצא את עצמי מגלגל את הגלגלת של האייפוד ל-Acolyte שוב ושוב, וההנאה שלי משתפרת מכל האזנה להאזנה ומשאירה טעם של עוד. מזל שנתתי לו צ'אנס, כי בהתחלה הוא ממש לא הלהיב אותי. אני ממליץ לכם לעשות את אותו הדבר אם כל מה שאמרתי פה מדבר אליכם. הרי כל האלבומים הבאמת טובים הם כאלה שלוקח להם זמן להכנס לנו לורידים.

    הערה - בעקבות דיון מעניין בבלוג של מרגוליס, הפוסטים הקרובים לא יסתימו עם סימני שאלה.