פוסטים מתויגים עם ביקורת דוקו

  • ביקורת דוקו: "אלילות טוקיו" - רגעים מצחיקים, אבסורדיים ומדכאים כאחד

    מה קורה כאשר משלבים בין פופ יפני מוגזם לחיים עצובים? מקבלים סרט דוקומנטרי מעניין למדי. "אלילות טוקיו", בבימויה של קיוקו מיאקה, הוא סרט שבוחן הערצה מסוג קצת שונה למה שאנחנו רגילים אליו כצרכני תרבות. הרי הערצה זה לא עניין חדש בתרבות הפופ - לכל אחד ואחת היה איזשהו מושא הערצה/הערכה/אהבה, כולנו תלינו פוסטרים על קירות חדרינו, שיננו מילים וחלמנו לפגוש את האנשים מאחורי המוזיקה. "אלילות טוקיו", כמו כל דבר יפני מציג תמונה מוגזמת של התופעה.

    האלילות הן בעצם זמרות/רקדניות/בדרניות בנות 10-22 ששרות שירי פופ יפני מתוקים ומוגזמים להחריד שנשמעים כמו זריקות אופטימיות מסרט אנימה היישר ללב. הן לבושות בתחפושות ונראות כמו בובות של Sailor Moon וקהל המעריצים ברובו המוחץ מורכב מגברים בני 40+ שמשקיעים את כל זמנם וכל הונם בהערצת האלילות. כאן אנחנו מקבלים תמונה עגומה במעט על התופעה. ילדות בנות 10-22 רוקדות בכדי לבדר גברים שיכולים להיות האבות שלהן והגברים חיים במעין פנטזיה פרוורטית תוך כדי שהם מלווים את האלילות האהובות עליהם בהופעות, עוקבים אחריהן ברשתות החברתיות ואף קונים להן מתנות.

    ההסברים לתופעה רבים: הגברים רווקים, מנהלים חיי שגרה אפורים ובלי שום מוטיבציה לעשות שום דבר מעבר. האלילות מעניקות להם סוג של נקודת אור. הגברים לובשים חולצות תואמות של האלילות שלהם, הולכים להופעות ושרים את השירים בסנכרון מושלם יחד עם הפלייבק והשירה של האלילה שהם מעריצים, תוך כדי כוריאוגרפיה מדייקת עם סטיקלייטים זוהרים וקריאות עידוד שלא היו מביישות אוהדי אולטרס שרופים של קבוצת כדורגל. למעשה ההערצה של אותם גברים הופכת להיות פולחן דתי לכל דבר. הגברים מתפללים להצלחה של האלילות ומאחלים שכוחן ישטוף את העולם ושנדע רק את האושר שהאלילה שלהם יודעת.

    האלילות מאפשרות למעריצים לחזור לשלב מאוד נאיבי בחיים, שלב שבו המעריץ המבוגר לא חייב ללבוש חליפה ולהתחייב לחיי משפחה אלא מקבל הנאה טהורה ותו לא. באופן כמעט פרוורטי המעריצים המבוגרים מסבירים שככל שהנערה צעירה יותר וטהורה יותר ככה היא יותר מוערצת והשיא עבור אותם מעריצים מתבטא במפגשי פנים מול פנים עם אותן אלילות, שם מזדמן להם להחליף כמה מילים ואף ללחוץ את ידן. האלילות מצידן שומרות על קשר הדוק עם המעריצים, זוכרות כל מעריץ ומעריץ ומפתחות איתם שיחות חולין, רחוק מאידאל כוכב הפופ האמריקאי עם שומרי הראש, השערוריות והפפרצי. טיילור סוויפט ידועה בתור אחת שמסתחבקת עם המעריצות שלה? האלילה היפנית ריו יודעת את השמות הפרטיים של כל אחד מהם ויודעת להחמיא על תספורת חדשה. מה גם שהשליטה בידיהן של האלילות. הן מחליטות כמה זמן המפגש, איך המעריצים יחבקו אותן בעת צילום התמונה ובסופו של דבר נראה שמערכת היחסים הזאת מבוססת על כבוד והערצה - שום דבר לא ייעשה בכדי לפגוע בכבודן של האלילות.

    אף על פי שכל מה שמתואר נשמע מגעיל, נצלני וסוטה יש מערכת חוקים מאוד נוקשת בתקשורת עם האלילות ולמעשה זה נדמה כאילו כל הצדדים מבינים היטב שמדובר בהערצה לשם תחושה ותו לא. אומנם המעריצים אכן נמשכים פיזית לאלילות אבל הם לא משלים את עצמם ולא חושבים שאי פעם ייווצר מצב לרומנטיקה - הכל מבוסס הערצה ותחושה שהמוזיקה והאלילות מספקות לאותן מעריצים אפורים עם הדיי ג'וב הסחטני, קו השיער הנסוג והדירה הבודדה בטוקיו.

    הסרט עצמו עובר בקלות ומצליח לעורר רגשות אנושיים כלפי אותן אלילות והמעריצים שלהן, הרבה רגעים מצחיקים לצד רגעים אבסורדיים ומדכאים כאחד בעיר המודרנית בעולם. אנחנו מצליחים ללמוד קצת יותר על תופעת האלילות ועל המנטליות של המעריצים בזכות ראיונות עם אנשי רוח, כלכלה, סטטיסטיקה ובידור המנתחים את המצב הסוציו-אקונומי של יפן ומסבירים לנו איך הגענו לגברים מבוגרים המעריצים ילדות צעירות. ליפנים יש הערכה עצמית נמוכה והיא קשורה לרוב למצב הפיננסי ולהתרסקות הכלכלית שיפן חוותה בשנות ה-90, מסביר פרשן אחד. פרשן אחר מקביל את לונדון של שנות ה-70 לטוקיו של ימינו ומסביר שמתוך הריק הכלכלי והקיפאון התרבותי האנגלים היו צריכים להמציא את הסקס פיסטולס, אז באותה נימה בדיוק, ליפנים יש את האלילות.

    סיימתי את הסרט עם גבה מורמת ולא יכולתי שלא לחשוב לעצמי שזה די פסול, אבל מצד שני זה לא חדש לתרבות הפופ: סלינה גומז, אריאנה גרנדה וג'סטין ביבר התחילו כילדי פלא חמודים שיודעים לשיר טוב ולנענע את הישבן לבקשת המפיק, וגם בארץ יש לנו את נועה קירל ועדי ביטי שלזמן קצר עשו כותרות, והתגובה אליהם היא הרבה יותר חריפה מהעולם החצי פרוורטי של האלילות בטוקיו. השוני היחיד הוא חתך הגילאים של מעריצי האלילות שהוא במקרה הטוב 30+ וכל אותם בני 30 מתפקדים כסוג של שוגר דאדיז לאלילות לעומת המוני ילדים צרחניים בהופעה של ביבר. המכנה המשותף בין כולם הוא שהמוזיקה וההערצה היא זו שנותנת טעם לחייהם. אין ספק שבסופו של דבר מדובר בתופעה שהמילה "סוטה" מתיישבת עליה באופן הגיוני, אבל הסרט מצליח לשפוך אור על כל הצדדים בצורה מאוד קומוניקטיבית ומהנה, ועם לבטים רבים הבנתי שפשוט מדובר במעריצים שרוצים להרגיש צעירים ותמימים ולהשתחרר מכבלי היומיום המעיקים.

    *המלצה: לצפות באלילות טוקיו ולאחר מכן לצפות בסרט האנימה המבריק Perfect Blue על מנת לקבל קונטרה מעוותת לדוקומנטרי.

    "אלילות טוקיו" יוקרן ביום שלישי, 20.6, בשעה 22:00 ב-yes דוקו וב-yesVOD

  • ביקורת דוקו: "On The Road" - ריאליזם נטול דרמה

    רוב הרוקומנטרים נעשים בדיעבד, הרבה פעמים אחרי שנושא הסרט כבר נפטר והלהקה התפרקה והתאחדה. הפעם הבמאי האנגלי מייקל ווינטרבוטום ("אנשי המסיבות", "9 שירים") עשה דוקו בזמן אמת על להקה די חדשה, שכל חבריה עדיין ביחד ובין החיים: Wolf Alice. אלבום הבכורה שלהם מ-2015 "My Love Is Cool" לא הביא משהו חדשני או חתרני, אלא שירי אינדי-רוק קליטים ואקלקטיים כשמה שמייחד אותם, ואולי זיכה ללהקה הצלחה, הוא הסולנית Ellie Roswell שמביאה איזשהו אופי עדין ומכושף דרך קולה האוורירי.

    ווינטרבוטום הולך בסרט על אסטרטגיית הזבוב על הקיר בטור של 16 הופעות שהלהקה עשתה בבריטניה. אך במקום להראות את הטור מנקודת המבט הנדושה של הסולנית רוזוול, הוא מראה אותו דווקא מנקודת מבטה של אסטל, בחורה צעירה שמגיעה לטור מטעם ההנהלה. "חוק מספר 1", מסבירים לה אנשי הצוות כשהיא עולה על האוטובוס, "לא מחרבנים באוטובוס". ג'ון, אחד מאנשי הצוות, מראה בה עניין, ונותן לה טיפ לישון עם הראש לכיוון הנכון על המיטה, כך שאם חס ושלום תהיה תאונה היא לא תרסק את הגולגולת.

    וכך הסרט לוקח אותנו על הטורבאס של וולף אליס, מעיר לעיר, מאולם לאולם, מחדר הלבשה לחדר הלבשה, מהופעה להופעה. לוקח קצת זמן עד שנתקלים לראשונה בלהקה, ובינתיים אנחנו עדים לאווירה של אנשי הצוות שעושים צחוקים באוטובוס וסוחבים מגברים או מחפשים את מנהל המועדון כדי לוודא שהלהקה קיבלה את המגבות שהיא ביקשה. זה אולי הרוקומנטרי הכי ריאליסטי שראיתי על חיי הרוקנרול, אולי מלבד סרט קצר שלהקת Mudhoney הקרינה בזמנו באוזןבר על חיי הטור שלהם ברחבי אירופה - כולל שוקולד בעטיפה נאצית באיזה תחנת דלק. בחזרה לזאבה אליס. בהדרגה אנו נחשפים לחברי הלהקה שישנים ביום ומופיעים בלילה. בין לבין, הם נהנים מלנגן ולשיר סתם בשביל הכיף, לשבת עם חבריהם לטור הלהקות Deep Swim ו-Bloody Knees, ולתת די ג'יי סט באיזה בר אחרי ההופעה. אם להאמין לסרט, חברי וולף אליס הם ילדים טובים שעובדים קשה - או שהסקס והסמים נשארו מחוץ לפריים.

    למעשה הכוח של הסרט הוא גם הבעיה שלו, שאין דרמות. אף אחד לא נעלם או נעצר על ידי המשטרה או מקיא את נשמתו. לקראת סוף הסרט הבסיסט נאלץ להחמיץ הופעה כי הוא שפשף את המרפק, אבל זהו בערך - דה שואו מאסט גו און ונמצא לו מחליף במהרה. ווינטרבוטום נאלץ להכניס לסרט דרמה באופן מלאכותי בעזרת שחקנים שבעצם משתתפים בתור חברי הצוות בטור (לא נאמר איזה כדי לא לספיילר לגמרי) מה שמכניס איזושהי התפתחות מיותרת, אבל אחרת העסק די משעמם.

    וזו בדיוק הפואנטה: חיי הלהקה בדרכים לאו בהכרח כאלה זוהרים או מהנים כמו שקלישאת הרוקנרול גרמה לנו להאמין. מצד שני, ווינטרבוטום לא היה חייב ללכת על קלישאות, אבל אולי הוא יכל לבחור להקה יותר עסיסית ויוצאת מן הכלל מאשר וולף אליס. חבל, כי ווינטרבוטום מגיע לביים בתור חובב מוזיקה גדול, מה שאפשר לראות בקלות בסרטיו האהובים עלי מאוד. למשל, רוב צילומי ההופעות בסרט מתבצעים מנקודת המבט של הקהל, ולאט לאט מתקרבים לנקודת המבט של הלהקה לקראת הסוף. אפילו הסאונד של ההופעות הוא הסאונד החי והדחוס והעמוס באנרגיה מתוך ההופעה ולא איזה סאונד מיופה שערכו עד ללא הכרה, כך שווינטרבוטום ממש זורק אותנו אל תוך הרחבה ומראה לנו איך זה מרגיש להיות בהופעה של וולף אליס בין כל הנערים והנערות שמעריצים אותם ואיכשהו נראים דומים להם.

    ידידה שחובבת את וולף אליס שאלה אותי לא מזמן אם זה סרט טוב, ולא ידעתי מה לענות. מצד אחד הוא מצולם באיכות בריטית גבוהה ומציג את חיי הלהקה בדרכים באופן מאוד ריאליסטי, גם על הצדדים האפורים של הסיפור. מצד שני הריאליזם הזה חלקי בגלל תוספת השחקנים לסרט, והוא מתחיל לשעמם בנקודה מסוימת כי הכל נהיה מאוד מחזורי ולא קורה כמעט שום דבר. אז לא נהניתי ולא סבלתי מהסרט הזה, ולכן הצעתי לה ללכת לראות אותו בעצמה. אני מקווה רק שבפעם הבאה ווינטרבוטום יבחר לתעד הרכב הרבה יותר סוער והרבה פחות כשר.

    הסרט יוקרן בפסטיבל דוקאביב, יום רביעי, 17.5 בשעה 20:30 בסינמטק 1