פוסטים מתויגים עם בלוז

  • 13 הופעות שאסור לפספס בפסטיבל חיפה 100

    העיר התחתית היא הבית של התרבות האלטרנטיבית בחיפה, מקום שאני מבלה בו לילות רבים. בגלל זה אחד האירועים המוזיקליים שהכי משמחים אותי הוא פסטיבל חיפה Live 100 שבמסגרתו מתקיימות 100 הופעות של אמני אינדי ישראליים במשך שלושה לילות בשלל הפאבים והבארים של העיר. אם אתם מכירים את הפסטיבל וראיתם את הליינאפ בטח כבר תכננתם ללכת להופעות של השמות הגדולים של הפסטיבל: אסף אמדורסקי, גלעד כהנא ואולי אפילו הילה רוח שיש לה באזז לא קטן בשנה האחרונה. ההופעות האלו בהחלט יהיו נהדרות ולא יאכזבו אתכם, אבל היופי של הפסטיבל טמון באמנים הצעירים והחדשים יותר, אלו שהוציאו פחות חומרים וקיבלו פחות התייחסות מהקהל ומהמבקרים, והפסטיבל הוא הזדמנות טובה להכיר אותם. ריכזתי רשימה של 13 אמנים כאלו שיופיעו בפסטיבל, שמעניין אותי אישית לראות אותם בהופעה ושכדאי לכם ללכת ולגלות אותם.

    חשש אמיתי

    הלהקה הגבעתיימית עושה מוזיקה שנשמעת בדיוק כמו שמוזיקה שנעשית על ידי צעירים צריכה להישמע. השירים שלהם עוסקים בקיץ האחרון כנערים, בין סיום של תקופה אחת להתחלה של תקופה אחרת בחיים, והפאנק הפופי שלהם הוא המצע המושלם לטקסטים האלה. הם הוציאו בתחילת השנה אי פי בכורה בשם "הודעה מוקלטת", ובו חמישה שירים שרק מחכים לרגע שהם יהפכו ללהיטים.

    עיזה בר, יום שלישי 6.9, בשעה 21:00

    Simple light

    סימפל לייט מגדיר את המוזיקה שלו כ-"רגאיי-דמדומים", והמוזיקה שלו בהחלט הכי אפקטיבית כששומעים אותה במהלך הלילה. הטקסטים שלו עוסקים במסע ואובדן זהות, בטבע ובאמונה, אבל הדבר המעניין היא הדרך שבה הוא שר אותם, ומערבב בין עברית לאנגלית בצורה זורמת וקליטה. בתחילת הקיץ יצא אי פי הבכורה שלו, "Night Creature", והוא מכיל 4 שירים, שהאחרון שבהם הוא לחן למזמור מתהילים.

    דוברין, יום שלישי 6.9, בשעה 21:00

    Her Majesty the Queen

    להקת האינדי פופ החיפאית מצליחה לעשות מוזיקה עם הרבה נשמה והשפעות מהאייטיז, ועדיין להישמע עדכנית ונכונה לסאונד של מוזיקת הפופ האלטרנטיבי ב-2016. האי פי שיצא להם בתחילת השנה, שזוכה גם להתייחסות מצד מבקרים בחו"ל, מוכיח את הפוטנציאל של הלהקה להיות הדבר הבא בפופ הישראלי.

    סינקופה, יום שלישי 6.9, בשעה 22:00

    עובר

    הלהקה עם השם המטריד-משהו עושה סטונר-רוק בעברית, בז'אנר שבו רוב הלהקות הישראליות מחליטות לשיר באנגלית. מהשיר היחיד שיש להם ביוטיוב, בנוסף לסרטוני החזרות שהם מעלים לעמוד הפייסבוק שלהם, עולה שהופעת הבכורה שלהם בפסטיבל תהיה אחת מהופעות הרוק המעניינות שבו.

    עיזה בר, יום שלישי 6.9, בשעה 22:00

    סוג ב

    כל האזור של חיפה והקריות, עם כל התעשייה והזיהום, אמור להיות פס ייצור של להקות פאנק זועמות. ובאמת, בשנים האחרונות קיימת התעוררות של להקות פאנק בעיר, כשהבולטת מביניהן היא סוג ב'. הפאנק של סוג ב' לא מהיר וחסר מעצורים, אלא איטי ומלודי, על גבול המטאל. כתיבת זרם התודעה של הלהקה הופכת אותה לקצת יותר ייחודית משאר להקות הפאנק החיפאיות, וגם פה, כמו במקרה של להקת עובר, הבחירה לשיר בעברית נותנת יתרון על גבי שאר הלהקות בסצנה.

    בארקי, יום שלישי 6.9, בשעה 22:00

    שרון דואק והסטוקס

    לפני הכל, שרון דואק היא כותבת חכמה ומיומנת. היא לוקחת סגנונות כתיבה מיושנים יחסית כדי להכניס בהם שפה ורעיונות חדשים יותר. בדרך היא גם מכניסה המון שנינות ואופי לתוך טקסטים אישיים. תוסיפו לזה את המוזיקה שמשלבת בין בלוז, ג'אז, ופולק של להקת הסטוקס שמלווה את דואק, וקיבלתם את "פרי מדבר", אלבום בכורה של זמרת שקל להתאהב בה, זמרת שיכולה לעמוד בקלות לצד גיבורות נשיות אחרות באינדי-פולק הישראלי של העת האחרונה כמו דניאלה ספקטור ודורון טלמון מג'יין בורדו.

    בית בובות, יום רביעי 7.9, בשעה 21:00

    ניסו

    מכל האלבומים הישראליים המוצלחים שיצאו בשנת 2015, דווקא האלבום הישראלי שהכי אהבתי, "היסטוריה ב'" של ניסו, לא זכה להתייחסות מהמבקרים והקהל בישראל. גם שנה אחרי שיצא, הוא עדיין אלבום שלם שמלא בטקסטים אישיים ומקוריים, שמרגישים פשוטים בהתחלה אבל ככל שמקשיבים יותר מגלים חרוזים, הגיות ומשפטים קטנים שמכילים בתוכם אמירה רגשית ענקית. מתחת לכל זה, ניסו הוא גרסה הרבה יותר מעניינת של עידן עמדי, עידן חביב, ועוד כמה עידנים שכבשו את המיינסטרים של גלגלצ. ההופעה של ניסו בפסטיבל היא אולי ההזדמנות הכי גדולה שלו לפריצה עד כה, אז אני מפציר בכם לא לפספס אותו.

    פיינט, יום רביעי 7.9, בשעה 22:00

    דניאלה טורג'מן

    הקול העדין של דניאלה טורג'מן, לשעבר סולנית Tiny Fingers, יחד עם מוזיקה אקוסטית מהפנטת, נותן הרגשה שאנחנו נמצאים תחת כישוף. כל השירים הפשוטים באלבום הבכורה הקטן שלה מהשנה שעברה מרגישים נורא גדולים ככל ששומעים אותם יותר, כך שאפשר להסביר את זה רק בדרך אחת: קסם. כנראה שתרגישו את אותה התחושה בהופעה שלה בפסטיבל, רק היא וגיטרה אקוסטית.

    פאב ה"עוגן", יום רביעי 7.9, בשעה 22:00

    נועם וזאנה

    נועם וזאנה גרה באמסטרדם והאלבומים שלה זוכים לביקורות משבחות על ידי המבקרים שם, אבל היא לא מקבלת הרבה התייחסות מהקהל הישראלי. האלבום השני שלה, "Love Migration", יצא לפני שנתיים וזכה להצלחה גדולה בחו"ל. באלבום וזאנה מתעסקת במשברי זהות המתבטאים במערכת יחסים ממרחק. יש פה שירי אהבה מתוזמרים וגדולים מהחיים שמעבירים טקסט חשוף ואישי.

    פאב הקבאריט, יום רביעי 7.9, בשעה 22:00

    פאב קלמנ'ס, יום חמישי 8.9, בשעה 22:00

    Mad & Lost

    יש סצנה אלקטרונית די גדולה בחיפה, והצמד מאד אנד לוסט של רן לביא ולי מילר הם אחד ההרכבים שמייצגים אותה בפסטיבל. אי פי הבכורה שהם הוציאו אמנם מכיל רק 3 שירים, אבל אלו שלושה שירים ממכרים שקשה להפסיק לשמוע אותם, שירים היפראקטיביים ומרגשים, מרקידים ומלודיים כאחד. קשה לעמוד בשקט בזמן שהשירים האלו ברקע, ואני מאמין שגם ההופעה שלהם תהיה בהתאם.

    בארקי, יום חמישי 8.9, בשעה 21:00

    בני אסתרקין

    בשנה שעברה בפסטיבל הייתי בהופעה של בני אסתרקין במרתף 10, וכמות הקהל הייתה זעומה להחריד. נורא התאכזבתי כי אלבום הבכורה שלו הוא אחד מאלבומי ההיפ הופ הטובים של הגל החדש של סצנת ההיפ הופ. "יום אחד כל זה יהיה שלנו" הוא עדיין אלבום מפוספס, ונשאר רק לקוות שהשנה יגיע יותר קהל לגלות את הכישרון של אסתרקין.

    בארקי, יום חמישי 8.9, בשעה 22:00

    The Aprons

    "כובש" זאת המילה הטובה ביותר לתאר את המוזיקה של טליה פרי וחווה כהן. האזנה לשירים שלהן היא כניסה לעולם חלומי שנבנה לאט-לאט סביבך. הצמד כבש אותי עם אלבום הבכורה שלהן ב-2012, והסינגל שהן הוציאו לאחרונה זכה לשבחים רבים בקרב המבקרים, ולי הוא בעיקר הגביר את הציפייה לאלבום הבא שייצא בקרוב.

    בית בובות, יום חמישי 8.9, בשעה 23:00

    3421

    3421 הם אחד מההרכבים הכי מוערכים שיצאו מחיפה בשנים האחרונות. הם חלק מהלייבל האלקטרוני BLDG5 ועושים דאבסטפ עם נגיעות של פסיכדליה ושיגעון כללי. אלבום הבכורה שלהם, "Bipolar", יצא ממש עכשיו. הדינמיקה בין המתופף חזוס והזמר\קלידן שוזין מובילה לאנרגיות מעיפות בהופעה, והאלקטרוניקה הפסיכדלית שלהם תתאים בול לשעה המאוחרת יחסית.

    סינקופה, יום חמישי 8.9, בשעה 23:00

  • דני דורצ'ין בהופעה: מלהקה של איש אחד לאיש אחד בלהקה

    בשנת 2014 דני דורצ'ין חיבר מערכת תופים לפדאלים, גיטרה למגבר, ומפוחית למיקרופון, והקליט את אלבום הבכורה שלו "One Man Band", בו הוא מנגן על הכל הכלים במקביל. התוצאה הייתה אלבום בלוז שורשי, גולמי, וגס שהוקלט כולו בלייב ברישול שובה לב. אם התיאור הזה מזכיר לכם את התקליטים הראשונים של ה-Black Keys אי אפשר להאשים אתכם. חלק לא קטן מהשירים ב-"One Man Band" נשמעו כאילו היו יכולים להיכנס בקלות לאלבום המחווה של הקיז לג'וניור קימברו, זמר דלתא בלוז אמריקאי שנותר באלמוניות רוב חייו. האפלוליות של הגיטרה המעושנת של דורצ'ין יחד עם נגינת המפוחית הווירטואוזית יצרו אשליה שהאלבום הזה הוקלט בעיירה נידחת באזור הדלתא במיסיסיפי, על ידי זמר בלוז שחור שעוד לא נגלה לעולם.

    לאחר חרישת דרכים ובמות רבות בישראל ובאירופה, דורצ'ין נכנס השנה לאולפן יחד עם האחים רמירז והקליט את אלבומו השני "So The Story Goes". בהשקה בשבת האחרונה, דורצ'ין עלה לבדו על במת מועדון האזור וניגן בפורמט הלהקה של איש אחד את רוב האלבום הראשון ברצף. ניכר שבזמן הרב שהוא בילה בדרכים, דורצ'ין שייף את הקצוות המחוספסים בנגינה ובשירה שלו. זה היה אחד מאותם רגעים נדירים בהם הלייב נשמע הרבה יותר טוב מהמקור. כל נשיפה, משיכת סלייד, ונקישה היו בדיוק במקום, גם כשהיו מאולתרים. הדיוק הטכני אפשר את הקסם הכמעט מיסטי שדורצ'ין מצליח לייצר כשהוא לבד על הבמה. הקהל - תערובת של תל אביבים צעירים וקיבוצניקים מבוגרים - בהו במבטים מרותקים, עד פרץ מחיאות הכפיים בין שיר לשיר.

    דורצ'ין לבד מייצר קסם מיסטי

    דורצ'ין לבד מייצר קסם מיסטי

    דורצ'ין לקח 10 דקות כדי לארגן את הבמה מחדש לעליית הלהקה לחלק השני של הערב: השקת האלבום החדש. חלוקת הערב לשני חלקים נעשתה כפתרון טכני. את "So The Story Goes" דורצ'ין הקליט עם האחים רמירז, כך שבשירים החדשים קיטקיט רמירז מחליף את הצורך במערכת התופים המאולתרת של דורצ'ין. ההפסקה נתנה זמן להסתובב קצת בחלל המאוד מתוקתק של האזור. תופים תלויים מהתקרה כמו מוביילים מגודלים, הדפסי בד גדולים עם דמותם של הנדריקס באדי גאי וחברים - כולם נתנו הרגשה שהרבה זמן, כסף, ומחשבה הושקעו בהקמת מקדש המוזיקה על חורבות מועדון הברזילי. הלהקה חזרה בזריזות לבמה והרימה הילוך עם קובץ שירים fאנקיים. דורצ'ין, הפעם בעמידה, תפס בטבעיות את מרכז הבמה ונראה שלרגע הוא משתחרר מהביישנות הקלה שהוא ניכן בה. הסגנון של ספי רמירז (המעבד והמפיק המוזיקלי באלבום החדש) הורגש היטב ברוב השירים, והיה טבעי ונכון לקצב ולסגנון של כל אחד מהם. בכלל נראה שספי נקט בגישה מאוד יעילה אולי אפילו שמרנית בעיבודים וההפקה של האלבום: ברוב השירים כל נשיפת חצוצרה, ליין בס, וריף גיטרה הגיעו בדיוק בזמן כמו רכבת גרמנית. בניגוד לדיוק של דורצ'ין לבדו, כלהקה הכל הרגיש מתוכנן מדי, אפילו מעט חסר תעוזה. השיר היחיד בו הלהקה הרשתה לעצמה להעיף את כל החוקים דרך החלון הוא "No Matter How" אשר גם בגרסת האלבום מתעקש לבלבל אותנו בכל דרך אפשרית, כשכל אחד מהנגנים מנסה לאבד בכוח את הקצב של החבר'ה האחרים.

    דורצ'ין וספי רמירז - הפקה שמרנית

    דורצ'ין וספי רמירז: הפקה שמרנית

    בהדרן דורצ'ין נשאר על הבמה עם גל אברו על הקונטרה באס לנגן את שיר הקאנטרי האקוסטי "Tell Me No Lie". ספי, עוזי, וקיטקיט רמירז עמדו מחובקים בצד הבמה, עם מבטים של אחים גאים על פניהם. הביצוע הבהיר לי באופן סופי מה לא עבד בשירי הלהקה: היופי באלבום הראשון של דורצ'ין הסתתר בין הנשיפות הפריטה והקול הכל כך מיוחדים שלו. דורצ'ין מדמם את הלב שלו על הבמה כשהוא לבד. בתור להקה האיכות הנדירה של דורצ'ין נבלעת בצלילי ההרכב, הנשמה הגדולה שלו הלכה מעט לאיבוד לתוך הסחרחורת ה-fאנקית. "Tell Me No Lie" שידר שוב על אותו תדר אמיץ וכן של האלבום הראשון והיה יכול להיות סיום מצוין, גם אם מעט כבד להופעה, אך הרמירזים עלו שוב כדי לבצע את "מישהו אחר" האנרגטי מהאלבום החדש, בחירה מתאימה בהתחשב בעובדה שדורצ'ין בפורמט הלהקה נשמע ברגעים מסוימים כמו מישהו אחר לגמרי מהזמר האינדיבידואליסט שנחשפנו אליו עד היום - דורצ'ין הפך מלהקה של איש אחד לאיש אחד בלהקה.