פוסטים מתויגים עם היפ הופ

  • אינטרו 59: חאסי - ביטים טריים מפתח תקווה

    צילום: גיא גבריאל

    פתח תקווה זה כבר לא רק ערסים, זקנות ובני עקיבא. נצ'י נצ' הראה לנו שעושים שם בנזונה של היפ הופ, ועכשיו מגיח בעקבותיו הראפר/מפיק הצעיר חאסי (טל חסון) שמביא היפ הופ יותר נסיוני עם ביטים יותר חלליים.

    1. מי אתה?

    חאסי, ראפר ומפיק מפ"ת. מוציא בימים אלה את האלבום הראשון "טפי!". את הביטים לאלבום עשיתי ביחד עם מישמש, אביעד סינמנס מ-JOOV (הרכב אינדי פופ אלקטרוני), והקלטתי אותו בחדר שלי. התחלנו לעבוד עליו כשהשתחררתי מהצבא. איכשהו נוצר מצב שהאלבום ישב בערך חצי שנה בצד ושהיציאה שלו התעכבה מעט, אבל וואלה זה היה אחלה של בית ספר בקטע של איך לעשות את זה עצמאית.

    2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    בתור ילד שמעתי היפ הופ ותמיד היה בי את הרצון לעשות ביטים ובכללי להפיק, עוד לפני שהבנתי בכלל למה המילה הזאת מתכוונת. בשלב מסויים שמעתי על תוכנה שנקראת FL Studio ושאפשר לעשות בה ביטים. הורדתי את התוכנה ועשיתי ביטים מבלי להבין מה אני באמת עושה, איכשהו הכל היה סבבה. מהר מאוד מצאתי את עצמי בפורום של ביטמייקרים שנקרא קרוקד לאבז, פורום שהקימו הקרו של Raw Tapes. כל שבוע היו בו ביט באטלים, שזה סוג של תחרות בין הביטימייקרים על מי מביניהם מביא את הביט הכי פרש, כשכולם צריכים להשתמש באותו אוריג׳ינל/שיר מקור למטרת הסימפול. קיבלתי מהחבר׳ה שם המון השראה וידע.

    3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?

    מוזיקה לאנשים שלא מתביישים לירוק על הרצפה כשזה יושב להם בגרון.

    4. כיצד בחרת בשם ההרכב?

    כשהייתי בכיתה ג׳ אחד הילדים בכיתה קרא לי חאסי ומאז השם הזה רודף אותי.

    5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?

    וואלה אין לי שאיפות, חח סתם. ב-"טפי" יצא שהיו הרבה השפעות וסמפלים ים תיכוניים וערביים - אולי כי זאת מוזיקה ששמעתי המון בשירות הצבאי. הדברים שאני עובד עליהם עכשיו תפסו כיוון קצת שונה. חוץ מהיפ הופ וביטים, אני שומע קצת להקות פוסט שוגייז/פאנק-רוק/פוסט-פאנק ומנסה להביא מעט מהאווירה הזאת לדברים שאני עובד עליהם כרגע.

    6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?

    את האמת שאני לא מנגן. כשהייתי בבית ספר יסודי ניגנתי על קרן יער קצת. לא יודע מה באמת נשאר בי מזה. אני יותר מפיק ועושה ביטים במחשב. התברכתי בחברים שיודעים לנגן, אז כצריך להקליט איזה כלי בד"כ יש למי לצלצל.

    7. ממה אתה מושפע?

    כשאני כותב או עושה ביט אני הרבה פעמים מושפע מהמוזיקה ששמעתי באותו יום, או שבוע. חוץ מזה מושפע המון מסיטואציות, מצבים ומכל דבר שנותן לי דרייב להריץ את העניינים קדימה. נגיד אני יכול לדפדף באינסטגרם ולהגיע לאיזה חשבון של מעצבת, או צלם שהתמונות שלהם מביאות לי את האווירה לעשות ביט או לכתוב.

    8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    האינסטינקט שלי היה לרשום "Anything In Return" של Toro Y Moi, אבל אם אני מתחשב באווירה של מאדים, הביטים השבורים והסינטים החלליים של Samiyam ב-"Sam Baker's Album" יעזרו לי קצת יותר להתחבר עם איזה גאנג של חייזרים.

    9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?

    קטונתי, מי אני שאמחק אלבום מדפי ההיסטוריה.

    10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

    אולי את אסף אמדורסקי. מאוד מתחבר לסאונד המדויק ולאסתטיקה המלוכלכת שהוא משדר. "מנועים שקטים" יצא לפני עשרים שנה בערך וכל פעם שאני שומע את האלבום זה מרגיש לי מאוד עדכני, עמוק ונעים באוזניים.

    11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    לא תאמינו מה קרה לילד הזה אחרי שהוא שתה ליטר נפט. כנסו ותראו.

    "טפי!" יצא על קסטה בלייבל נוער אבוד ויושק ב-7.7 בתדר

  • אינטרו 58: Choke - היפ הופ לוס אנג'לסי לח

    אם הייתי אומר לכם שהאיש שמפיק את האלבום הבא של דיקלה והמופע של קרן פלס ואמיר דדון בהבימה מוציא אלבום, איך הייתם חושבים שהוא ישמע? תחשבו שוב. עדי רותם, האיש מאחורי הטייטלים האלה ועוד רבים יוצא עם הפרויקט Choke ומביא היפ הופ לוס אנג'לסי לח לתל אביב.

    1. מי חברי הלהקה?

    הפרויקט Choke הוא בעצם אני (עדי רותם). בחצי מאלבום הבכורה אירחתי מוזיקאים מדהימים כמו כרמל אקמן, ג'ני פנקין ועוד.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    אני במקור מכפר סבא. כיום מתגורר בת"א.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    ביטים מהחלל.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    השם נלקח מתוך מושג טכני שקשור למוזיקה. הפרויקט הוקלט ברובו בלייב, ביחד עם קונטרולר MIDI שהוא בעצם כלי הנגינה העיקרי שלי היום. לפעמים בא לך לנגן שני סימפולים מסוימים ושהם לעולם לא יתנגנו ביחד. נגיד שני אקורדים שונים שאם יתנגנו ביחד יצרו כאוס מגעיל. קיימת פונקציה בשם Choke שדואגת שהם אף פעם לא יתנגנו ביחד ובעצם שכל פעם שאלחץ על כפתור מסוים השני יפסיק לנגן.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    כמוזיקאי יוצא לי לעשות הרבה דברים: הפקת האלבום החדש של דיקלה, ניהול מוזיקלי לתאטרון ביחד עם קרן פלס, גיטרה אצל נדב גדג׳ ועוד. ב-Choke המטרה היא פשוט לעשות כיף. לעשות מוזיקה שאני לא יכול לעשות בשום מקום אחר. בא לי שהאלבום יגיע לחובבי הביטים ולאנשים שמעריכים גרוב.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    מוזיקה 24/7, באמת. קצת לאכול לישון וכאלה.

    7. ממה אתם מושפעים?

    מושפע מאוד מסצינת הביטים של LA, ביטמייקרים כמו Nosaj Thing, Daedalus וכמובן J Dilla. לאחרונה נורא אוהב את המפיק האוסטרלי Flume.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    אם נוסעים למאדים אז לפחות שהמוזיקה תהיה משם: Jean Michael Jarre - Oxygen.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    לא נעים לענות על שאלה כזאת! יש מספיק מקום לכולם.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    אשמח לחמם הופעה של Flume. חושב שהוא גאון ושאני יכול לגנוב לו את כל הקהל.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    הייתי חבר ב-Pattie Boyds במשך ארבע שנים. להקת רוק מעולה. מאז שעזבתי עברתי שינוי גישה מאוד גדול והחלטתי שאת רוב המוזיקה שלי אני רוצה לייצר לבד. היה קשה לקבל החלטות בפורום של ארבעה אנשים כמו בלהקה. משם בא הרעיון ליצור פרויקט לבד שבו אני אחראי על כל תו ותו.

  • "כל הזמן הזה" של נצ'י נצ': ליבו הגדול של הראפר

    ב-2013 הוציא נצ'י נצ' את "בור ועם הארץ", אלבום שמצא אותו בתקופה המאתגרת יותר בחייו אחרי אלבום אחד שכבר נכשל, וכן, אהובה שעזבה אותו במפתיע. נצ'י נצ' כתב כמה שירים מהאלבום על אותה פרידה, וביניהם "קפה וסיגריה" ו-"איזבל" שיצאו כסינגלים ואפילו הצליחו להשתחל למיינסטרים הגלגלצי, בתקופה שהימצאות של שיר היפ הופ בעברית בפלייליסט לא היתה מובנת מאליה. היתה לי בעיה במשך המון זמן עם "איזבל". זה שיר מהנה שעשוי מעולה, אבל שימוש בביטויים כמו "שקר החן והבל היופי" וכן גם ההשוואה של מושא השיר לאשתו התחמנית של המלך אחאב מהמקרא, איזבל, הם דברים שמפריעים לי עד היום כשאני שומע את השיר. יש בו בעיקר זעם, אמנם זעם כואב וכנה של אדם עם לב שבור, אבל כזה שגם פשוט לא מאפשר לצד השני של הסיפור להישמע.

    "שירים כמו 'איזבל' … הם שירים שאני לא חי איתם ביום יום. אני לא מסתובב ברחובות עצוב ושבור לב, כאוב ובוכה על מר גורלי. אם כבר ההפך הוא הנכון. אני משוחרר. העצב כבר לא חי בתוכי" - את המילים האלה כתב נצ'י שנתיים לאחר יציאת השיר, בפוסט בדף הפייסבוק האישי שלו. בז'אנר עם כל כך הרבה אגו צריך וואחד ביצים כדי שראפר יבקר בצורה כזאת שיר שלו שהיה חלק גדול מהפריצה שלו. עכשיו יצא השיר הראשון מהאלבום החדש שבדרך, "כל הזמן הזה", ובו נצ'י נצ' חוזר להתמודד עם אותה פרידה טראגית. כשהוא לא זועק את הפזמון, הוא שר את הבתים בקול חדש. בפעם הראשונה בקריירה שלו, הוא נשמע רגוע יותר, בוגר יותר, שלו יותר, ומספר את הצד השני של אותה פרידה על גבי קלידים שזורקים את המאזין בחזרה ל"בלוז הלב השבור" - אולי השיר שהתעסק בצורה הכי כואבת בהתמודדות של נצ'י עם הפרידה. הסיפור מסופר דרך עיניה של הבחורה שאותה הוא אהב, שמנסה להזכיר לו את הרגעים היפים שהיו להם ביחד ומספרת על הרגעים הקשים שלה שהביאו לסוף מערכת היחסים. "כשניסיתי להשתנות בשבילך ולהיות אשת חלומותיך / כשרצית קלאסה הייתי ביונסה / כשרצית שכונה הייתי פרחה" שר נצ'י נצ', ויותר משזו שורה כנה ואמיצה על הרגעים הפחות נעימים של מערכות יחסים, זאת שורה שסוף כל סוף מזכה את דמות האישה הבוגדנית של שירי ההיפ הופ הישראלי מכל אשמה.

    עד כה, נצ' הסתכל על העבר שלו מנקודת מבט די טראגית כשהוא חזר להתמודדות שלו עם מות אמו ולילד הביישן שהיה בפתח תקווה באלבום "ברוכים הבאים לפתח תקווה". כן, הפרידה ההיא היא גם אחד מהאירועים הכי מכוננים בחייו, ואולי בגלל זה "כל הזמן הזה" ריגש אותי כל כך. משהו בהגשה השלווה של נצ', נקודת המבט המיוחדת של הדוברת בשיר וההפקה של דודו טסה וניר מימון שיושבת בול עם הלב הגדול של הראפר - כל אלו יוצרים את הרגע בו נצ'י נצ' סוף כל סוף משלים עם העבר שלו. פעולות כאלה, שמעידות על תהליך התבגרות שלא הרבה ראפרים ישראלים עברו עדיין, הופכות את נצ'י נצ' לאמן הגדול שהוא צריך להיות. ממש ממש עוד מעט יצא אלבומו הבא "שפל וגאות", ו-"כל הזמן הזה" מעיד על כיוון חדש ומסקרן של הראפר הישראלי החשוב של הרגע.

  • בכורה: פדרו גראס - חצי סוגריים

    צילום: גנאדי שקולניק

    לכל חובב מוזיקה יש מערכת יחסים כזאת או אחרת עם יומרנות. אני גדלתי על להקות כמו פינק פלויד ו-The Who שיצרו מוזיקה מלאת חשיבות עצמית, יצירתיות ורוחב יריעה, שיצאה על גבי אלבומי קונספט כפולים. לאחר מכן המשכתי לפאנק ואינדי שלימדו אותי להתרחק מהיומרה כמו מאש ולחפש את הרגש, והיום הרגלי השמיעה שלי יחסית מאוזנים. אני עדיין מעקם את האף כשאני שומע מוזיקה שמסריחה מיתר חשיבות עצמית, אבל אני בהחלט מבין את החשיבות של יומרנות. כן, לא כל אמן יודע להבחין בין מוזיקה שמנסה בכוח להיות גדולה מהחיים לבין מוזיקה שבאמת מנסה לחדש משהו, אבל בלי השאיפה לעשות משהו גדול מהחיים כמה מהאלבומים הגדולים בחיי לא היו קיימים, כמו גם כמה פלאי תבל כמו רדיוהד וקנדריק לאמאר.

    ההתפכחות שלי בנוגע ליומרה עזרה לי בשנים האחרונות להיפתח כלפי אלבומים שעל הנייר אני אמור לשנוא. בשנה שעברה זה קרה לי עם האלבום החדש של איה כורם, ועכשיו זה קורה לי שוב עם "חצי סוגריים", האלבום החדש של פדרו גראס. שלא תבינו לא נכון, אני אוהב מאוד את קטעי הספוקן וורד שלו בתחרויות הפואטרי סלאם, וכמובן שזה עוזר שהמופע של ויקטור ג'קסון שלו הם אחד מהרכבי ההיפ הופ הכי טובים שפועלים בארץ. ובכל זאת, מהרגע שהוא הכריז שהוא מתכוון להוציא את "אלבום הספוקן וורד הראשון בעברית" התחלתי קצת לחשוש. קטעי הספוקן וורד של מופעי הפואטרי סלאם בכלל ושל פדרו בפרט מאופיינים בכל כך הרבה תיאטרליות וכשיעבירו אותם מהבמה לאולפן ייפער בהם חור שצריך להשלים. הסינגלים מהאלבום לא העיפו אותי, וחוץ מזה מי רוצה לשמוע שעה שלמה של שירה מדוברת?

    ובכן, אני יכול להגיד לכם שאכלתי וואחד כובע כששמעתי את האלבום בפעם הראשונה. פדרו מצליח להעביר שעה שלמה של שירים שמתחברים אחד לשני כיצירה אחת, וזה מרגיש הגיוני וזורם לחלוטין. הקטעים המוכרים של פדרו מההופעות מוצגים כאן באור חדש ומקבלים יותר נפח, בעיקר בזכות ההפקה העשירה והמהלכים המוזיקליים של איציק פצצתי, שבכל פעם מחדש מוצא דרכים אחרות לפוצץ לי את המוח עם החלטות מבריקות: למשל את "מי יקח את זה", שיר ישן של פדרו על תנועות וסימנים מוסכמים שמסמלים זמן והתבגרות, שפצצתי הפך לטקס שבטי עתיק עם מקצבים אפריקאים.

    לאורך כל האלבום היומרנות בולטת, מובילה ומשפיעה על השירים, שכל אחד מהם מרגיש כמו פרט עצום בתוך אלבום שהוא גדול וארוך גם ככה, ומשום מה זה לא מרגיש טרחני, אלא מרענן. בזמן האחרון ההיפ הופ הישראלי סובל מאינפלציה של אמנים שמתאמצים להישמע הכי עיוני ושכונה, במידה כזאת שרמת השאפתנות של פדרו גראס מרגישה חיונית. כן, פלד זה כיף, אבל ההיפ הופ הישראלי יכול לספק טקסטים יותר עמוקים ועשירים משל "קוקוס".

    אחד השירים הבולטים באלבום הוא "מאיפה אני בא", השיר היחיד שהוא פרופר היפ הופ וראוי להיכנס לפנתאון המתרחב של שירי הז'אנר המופתיים בעברית. הוא בעיקרון עוד שיר האדרה עצמית טיפוסי, אבל השפה העשירה והשנונה של פדרו עוזרת לבנות את דמות הראפר הפואטי שלו, ובעיקר מסבירה בצורה מקורית מאיפה הוא בא - כשהוא למשל נותן Shoutout לנוסעי קו 26. בסך הכל פדרו ממשיך לעשות כאן בדיוק מה שהוא עשה עם ויקטור ג'קסון: ליצור היפ הופ שנע על הסקלה בין הגבוה והנמוך, בין אלתרמן לשבק ס, ולטשטש את הגבולות ביניהם.

  • סלאמסטיבל 2016: מבט אל עתיד ההיפ הופ

    (צילום: ארתור לנדה)

    סצנת הפואטרי סלאם הישראלית הגיעה לסלאמסטיבל שנערך השבוע עם תרועת ניצחון חגיגית. זאת היתה שנה מאוד מוצלחת לז'אנר, בה כמעט כל אירוע פואטרי סלאם היה סולד אאוט, קטעי שירה הפכו לויראליים ("יש לי וידוי" של לוסי איוב ו"שלט בכניסה למושב" של טמיר אהרוני), ואפילו נוצרה "פועטרי סלעם", פארודיה אכזרית ודי מדויקת של ניב מג'ר. בתור מי שהיה שם כשהאירועים היו סוד כמוס וקטן, זה כיף לראות את כל העניין גדל וזוכה ליותר הערכה ופרסום. עם זאת, ככל שהסצנה גדלה התרחקתי ממה שקורה שם. לאט לאט נעלמה האש היצירתית שאפיינה את הז'אנר בתחילת דרכו, וכבר המון זמן לא ראיתי קטע שבאמת הרגיש לי כמו משהו שעדיין לא ראיתי.

    זאת עיקר הסיבה שבגללה בחרתי ללכת לאירוע הסלאמספוט, מבין כל אירועי הסלאמסטיבל: המטרה של האירוע לקחת את הספוקן וורד לכיוונים יותר מוזיקליים, היא הזדמנות מצוינת לראות אם יש עדיין משוררים שיכולים לקחת את הז'אנר למקומות שהוא עדיין לא היה בהם. התקווה, כצפוי, היתה טמונה בענקי הסצינה: ג'ימבו ג'יי, יוסי צברי, ושירי לדלסקי הופיעו בערב בו נכחתי, וכולם שמות מספיק גדולים וותיקים כדי שיצופה מהם להביא משהו חדש עם החומרים שלהם. את ג'ימבו ג'יי ראיתי כבר מספר פעמים השנה, והחומרים שלו הם היפ הופ פרופר - רוב קטעי הספוקן וורד שלו נשארו בהופעות כקטעים בהם ג'ימבו עומד ומציג אותם, ללא ליווי מוזיקלי. גם שירי לדלסקי המוכשרת נוטה יותר לכיוון ההיפ הופ עם המוזיקה שלה, אבל החומרים הישנים-יחסית איתם היא הופיעה הרגישו לא רלוונטיים, במיוחד ביחס לקטעי הספוקן וורד האישיים אותם היא הציגה, שוב, ללא ליווי מוזיקלי (כולל קטע אחד מרגש באמת על "שאטגאן" במכונית, שעסק בעצם בחברות ישנה). אמנם הישועה לא הגיע גם מכיוונו של יוסי צברי, שבעיקר עמד ודקלם שירים שלו, אבל הוא כבר היה יותר בכיוון, עם קטע אחד בו הוא רקד סדרה של צעדים תימניים ובכך נתן קצב מעניין לשיר שלו.

    המחסור בליווי המוזיקלי החל להרגיז, בעיקר כי הרגשתי שהמטרה של הערב הזה מתפספסת. בסופו של דבר, הרעננות והתעוזה שחיפשתי הגיעה משלוש משוררות אלמוניות-יחסית. יעל טל עלתה לבמה ביחד עם נעמה רדלר שליוותה אותה על קלידים, גיטרה, באס וקאזו. את טל הכרתי כבר מאירועי סלאם קודמים בהם הפגינה חמידות גדולה עם קטעים מצחיקים ואישיים שמתחילים מסיפורים יומיומיים ומסתיימים במחשבות על העבר, ההווה והעתיד. השילוב האירוני הזה עבר בצורה מדויקת דרך העיבודים שלה ושל רדלר. המוזיקה הוסיפה קולנס ושובבות לטקסטים הקומיים והמתחכמים של טל, ותוך כדי שימשה תזכורת לעומק שיש מאחורי המילים. אחריה עלתה רזיה מזרחי שהציגה טקסטים מפותלים על גבי המשחקים המוזיקליים ששיחקה עם לופר. בניגוד לרוב המשוררים באותו ערב, מזרחי התעסקה פחות בסיפורים אישיים אלא בנושאים רחבים יותר כמו מין, דת, ושיר בולט במיוחד שעסק במשחק הימורים בין אלוהים לשטן (ובו שיחקה מזרחי את שתי הדמויות בכך שעיוותה את קולה). ואחריה נעמה לופו הציגה טיזינג מהמופע החדש שהיא הכינה עם הלהקה שלה, בו היא מתעסקת בכל שיר בביקור במקום אחר בעולם: סין, פריז, וישראל. עם חבורת נגני ג'אז שתרמו רבות לבניית העולם של שיריה, לופו סחפה את כל מי שהיה מוכן לשמוע לתוך הסיפורים שלה, עם תיאטרליות מוצדקת ולב ענק.

    הקסם בשלושת המשוררות הללו היה שהן לא היו מגובשות על החומרים שהציגו. כן, המבנה של השירים של טל מבולגן לחלוטין ומזרחי הסתבכה עם הלופר, אבל זה לא פגם בתחושת הראשוניות שלהן. זה הרגיש כאילו הן לומדות על הקול האישי והשירים שלהן תוך כדי ההופעה, ובעיקר, יוצרות משהו חדש מהנ"ל, וכל עוד יש משוררות ומשוררים כאלו בספוקן וורד הישראלי, הז'אנר יכול להתקדם ולהתפתח לכיוונים מופלאים.

    תיכון מגשימים: הצהרה כנה על ההיפ הופ (צילום: ארתור לנדה)

    תיכון מגשימים

    אמנם זה לא אירוע רשמי של הסלאמסטיבל, אבל "תיכון מגשימים" הוא הפקה של תיאטרון ה"אינקובטור", שאחראי על הסלאמספוט ועל כל אירועי הפואטרי סלאם ועל עוד כמה מההצגות הכי מקוריות שמופקות בארץ, והוא גם המחזמר החדש של חברי להקת "המופע של ויקטור ג'קסון", מהתורמים הגדולים לעליית הספוקן וורד העברי: כאמור, ג'ימבו ג'יי הוא דמות בולטת בסצנה, ושותפו ללהקה, פדרו גראס, מוציא בקרוב את אלבומו החדש שהוא מתאר כ-"אלבום הספוקן וורד העברי הראשון".

    המחזמר עוסק ביואב, תלמיד כיתה י"ב מנס ציונה שעובר בתחילת השנה לתיכון חדש. יואב (ג'ימבו ג'יי) הוא הילד החדש והמוזר, שלומד על התרבות החדשה שמאפיינת את התיכון, ובמרכזה עומדים קרבות ראפ, בהם שולט מלך השכבה חנן (פדרו גראס). בעזרת חבריו, האאוטסיידרים של בית הספר, ומורה רוחני, יואב לומד את יסודות ההיפ הופ, שבעזרתן ינצח באליפות הראפ הארצית ויכבוש את לבה של הילדה היפה של השכבה. כן, זה נשמע כמו כל סרט תיכון שקיים בערך, אבל זה מכוון. כמו "העיר הזאת", מחזמר הקאלט הקודם של הלהקה שהיה מחווה לסרטי בלשים אפלוליים, גם "תיכון מגשימים" הוא מחווה מכוונת לחלוטין לסרטי תיכונים משנות השמונים. בניגוד ל-"העיר הזאת", הטוויסט האישי שנותנים חברי הלהקה הוא לא רק "כל הטקסטים כאן מועברים בראפ". התיכון כאן הוא לא תיכון אמריקאי אייטיזי שעובד לפי חוקים כתובים מראש, אלא תיכון מודרני של ישראל 2016 שבו הכל מתועד על ידי סמארטפונים, יש רפרנסים לבחירות 2015, והבנות, יותר מהכל, רוצות לשכב עם בנים על מדים של צה"ל.

    זהו לא השיפור היחיד בהשוואה למחזמר הקודם: פדרו גראס, ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי בוחרים הפעם להנמיך את כמות ההתחכמויות והסטייל ולשים יותר דגש על הסיפור והנשמה שבמרכזו. המחוות המרובות לסרטי אייטיז ולהיפ הופ ישראלי הן רק כלי שבעזרתו מניעים חברי הלהקה את הנושאים והעלילה. יש כאן קודם כל סיפור על ילד שמרגיש לא שייך, ומנסה למצוא את האיזון בין הקול האישי שלו, המקום שממנו הוא בא והתשוקה האישית שלו, לבין הדברים שהוא מוכן לעשות כדי לזכות בהערכה של החברה סביבו - אין יותר היפ הופ מזה. גם מבחינת דמויות חל שיפור משמעותי: המחזמר לא מסתפק רק בדמויות המרכזיות שלו, ומנצל כל הזדמנות כדי לזרוק דמויות הזויות וצבעוניות. בקרב התלמידים בולטים זוג החנונים שמנסים להשיג זיון רגע לפני סיום התיכון. אביו של חנן, בגילומו של רני אלון, הראפר המצליח והספק-מאפיונר, גם מצחיק מאוד. השיא מגיע בתחרות הראפ הארצית, במהלכה נזרקות דמויות חדשות מכל עבר, מהשופטים ועד הראפרים המגוונים, ביניהם אמסי קלופדיה, דמות שהופיעה בעבר בשיר של "המופע של ויקטור ג'קסון", אותו מגלמת בתזזיתיות וקופצניות מעוררת השראה השחקנית גלי אשכנזי לוין.

    ובסופו של דבר, קצת כמו מה שרציתי לראות בסלאמספוט, יש גם כאן התעסקות בהיפ הופ עצמו, ואיזשהו ניסיון להצהיר הצהרה כנה על הז'אנר ולאן שהוא הולך. זה נשמע בהתחלה כמו אותו דיון מאוס על אותנטיות מול התמסחרות של אמנים, אבל מהר מאוד המחזמר מתחמק מניסיון לברור בין שחור ללבן. יש פה דגש על כמה זה חשוב להיות עצמך, אבל גם כמה זה חשוב לאתגר את עצמך ולצאת מאזור הנוחות. יש פה מחוות אוהבות לעבר של ההיפ הופ הישראלי, ולהרכבי היפ הופ כמו שבק ס ובויאקה, אבל יש כאן גם מבט אל העתיד, ועל העובדה שיש לנו עוד הרבה ללמוד. כל זה הופך את המחזמר הזה לאחד מהאירועים החשובים של תהליך ההתבגרות שההיפ הופ הישראלי עובר בימים אלה, ולהוכחה נוספת ש-"המופע של ויקטור ג'קסון" יכולים להיות המושיעים הגדולים שלו.

  • סיכום שנת 2016 בהיפ הופ ומוזיקה שחורה

    הבעיה הגדולה עם ההיפ הופ היא שהז'אנר הזה מתפתח בקצב מסחרר ונמצא בשיא אמנותי אדיר, ולכן קורים בו הרבה דברים בבת אחת. השנה פרצו כמות מטורפת של ראפרים ומפיקים צעירים, כל אחד מהם הוציא בממוצע אלבום ושני מיקסטייפים בזמן כל כך קצר. סגנון הטראפ פרץ, ונכח בלהיטים הגדולים של השנה, ואנשים עדיין מנסים להבין איך לאכול אותו, בתקווה שבשנה הבאה ינצלו אותו לכיוונים אמנותיים מעניינים יותר ומסחריים פחות. ומעל הכל, אנחנו רשמית בעידן הפוסט-קנדריק, עידן שבו ההיפ הופ הפך לכלי ענק למחאה ואמירה פוליטית-חברתית מעניינת על חיי הקהילה השחורה של ארה"ב.

    כל התופעות והאירועים שקרו השנה יכולים לגרום לקשרים במוח, אז כדי לעשות סדר, הנה עשרת אלבומי ההיפ הופ והמוזיקה השחורה האהובים עליי מ-2016.

    Image result for coloring book chance

    Chance the Rapper - Coloring Book

    המיקסטייפ האחרון של צ'אנס דה ראפר כלל המון דברים שפשוט לא אמורים לעבוד. זה אלבום ארוך, עם כמות אדירה של אורחים, שרובם הגדול הם ראפרים שהם לא כוס התה שלי. זה אלבום שמתעסק עם המון רעיונות דתיים ובכמה צ'אנס דה ראפר הוא מצליח ומאושר ומחייך אל החיים שמחייכים אליו חזרה. באופן מפתיע זה עובד: כל האורחים כאן, מ-Lil Wayne ועד ל-Young Thug, הם מוצדקים, וגם החלשים שביניהם עושים כאן את הקטעים הבולטים בקריירה שלהם. כל הגוספל הזה מדבק, ומראה את הצד היפה של הדת והאמונה השמחה (גם אם קצת תמימה לפעמים), וצ'אנס דה ראפר הוא חיוך ענק ומהלך שגורם לכולם מסביבו לזרוח.

    המיקסטייפ הזה לא מושלם, אבל הוא לא צריך להיות. בהתאם לשם הסופר-מוצדק שלו, הוא חוברת צביעה מקושקשת כזאת, שכל מי שצובע בה יוצא מהקווים. כל אחד מ-16 השירים פה מנסה להיות השיר הכי בעולם: הכי שמח, הכי צבעוני, הכי כיף והכי יצירתי. זה קצת כמו האלבום החדש של קנייה ווסט, וזה באמת מה שחשבתי עליו בהאזנות הראשונות. עם זאת, האלבום של קנייה נכשל בכך שהשירים בו לא מספיק טובים כדי שאסלח לו על הנושאים השנויים במחלוקת שמופיעים בהם או באישיות הפגומה של קנייה - ככל שעובר הזמן, אובדת הרגישות והתשוקה שגרמו לי להעריך את ווסט עד האלבום הלפני-אחרון שלו.

    היפ הופ הוא בסופו של דבר עניין של הדמות שעוברת דרך השירים, וצ'אנס דה ראפר, לעומת קנייה, הוא אחד מהנשמות הטהורות של הז'אנר: סיפור הצלחה מדהים של בחור צעיר, ללא לייבל, שאסף סביבו את החברים הכי טובים ויצר את המוזיקה שהוא רצה ליצור, ועוד מחלק אותה בחינם. עכשיו הוא גם מועמד לגראמי ומופיע אצל אלן דג'נרס וג'ימי פאלון וסאטרדיי נייט לייב וכל זה משמח וכל כך, כל כך מוצדק. השמחה של צ'אנס שונה מכל משחקי האגו של הראפרים סביבו: גם כשהוא מרגיש שהוא מלך העולם, יש בו צניעות. הוא לא מפסיק להודות לאלוהים, ולכל מי שסביבו שעוזר לו, והוא יודע שכל הטוב שיש מסביבו הוא לא מובן מאליו. האושר הזה זורח גם מהשירים הכי חלשים של המיקסטייפ, שהוא האלבום הלא-מושלם הטוב ביותר שיצא השנה.

    Image result for danny brown atrocity exhibition

    Danny Brown - Atrocity Exhibition

    האלבום החדש של דני בראון, שנקרא על שם שיר של ג'וי דיוויז'ן, הוא מאורת סמים הזויה שמורכבת מחזון מוזיקלי של ראפר משוגע. בראון עושה ראפ על ביטים שאף ראפר אחר לא היה מעז לגעת בהם, ולא רק בגלל שהם לא ביטים קלאסיים או שהם גרועים, אלא בגלל שכמעט בלתי אפשרי לעשות עליהם ראפ. צריך להיות חתיכת משוגע כדי לקחת אתגר כזה, ודני בראון הוא כזה משוגע, שזה לא מפתיע שהוא מתאים להפקה של האלבום כמו כפפה ליד. לפעמים הוא צווח ולפעמים הוא משתמש בקול נמוך ואיטי, לפעמים הוא רפטטיבי ועצבני, ולפעמים הוא מנסה להתאים את הפלואו שלו לליין קלידים של להקת רוק פרוגרסיבי משנות השבעים. יש כאן גם סימפולים של מוזיקה נסיונית וג'אז פסיכדלי, ויש כאן את "Really Doe", גולת הכותרת של האלבום ואחד משירי הראפ הטובים שיצאו ב-2016. זה לא אלבום ההיפ הופ הכי טוב שיצא השנה, אבל הוא בקלות האלבום הכי יצירתי שיצא השנה בז'אנר, וזה הזמן המושלם בשביל ראפרים להסתכל על בראון ולשאול את עצמם עד כמה רחוק הם יכולים ללכת עם המוזיקה שלהם.

    Image result for beyonce lemonade

    Beyoncé - Lemonade

    האלבום הלא-מדהים-אבל-עדיין-מעולה של ביונסה הוא מעולה לא בגלל העובדה שהכוכבת הכי גדולה בעולם כרגע החליטה לנצל את המעמד שלה כדי לדבר על כמה נושאים די נפיצים באמריקה של היום כמו מחאה שחורה ופמיניזם, אלא בגלל שבמעמד כל כך ענק, כאשר שכל אלבום וצעד בחיים שלך צריך לשרת אלפי אינטרסים שיווקיים, ומלווה בכל כך הרבה סיקור ובלאגן תקשורתי, ביונסה הצליחה להוציא את האלבום הכי אישי שלה. כן, האלבום הקודם שלה הצליח להגיע לגבהים הרבה יותר גדולים, ובכלליותו הוא מושלם ושלם יותר מאלבום הלימונדה, אבל הסיבה שבגללה האלבום הזה נבחר באלפי רשימות לאלבום השנה היא שביונסה מרשה לעצמה להיות קצת פחות דיווה ואלילה, ויותר בן אדם אנושי ולא מושלם.

    במקום להשתמש במניירות הווקאליות המוכרות והמרשימות שלה, מה שביונסה עושה כאן זה לחשוף את עצמה דרך קשת רחבה של קולות ורגשות: היא מרשה לעצמה להתפרץ ולצרוח ב-"Don't Hurt Yourself", שיר ה-Rage הטוב של השנה; היא עצובה וכואבת בשיר הפתיחה "Pray You Catch Me", שבו היא יכולה לטעום ולהריח את חוסר הנאמנות של שותפה לחיים; והיא סלחנית (כן, האלבום שכל כך ניסו לשווק כאלבום בגידה ונקמה הוא בעצם אלבום על מחילה) ומראה אהבה אמיתית, כנה לאהובה ב-"Love Drought". בסופו של דבר זה אלבום היפ הופ, ז'אנר של אנשים לא מושלמים, שמגישים את הלב שלהם, חשוף ומדמם, לאוזניהם של המאזינים. מעולם לא חשבתי שזמרת במעמד של ביונסה - מישהי שאמורה להיות נערת פוסטר לאנשים שרוצים להיות כמוה אבל יודעים שזה בלתי אפשרי - תהיה זאת שתגרום לכל כך הרבה מאזינים בשנה כל כך קשה פוליטית כמו 2016 להיות שלמים ובטוחים בעצמם. זה, אם תרצו, ההישג הכי גדול בקריירה שלה.

    Image result for vince staples prima donna

    Vince Staples - Prima Donna EP

    וינס סטייפלס הוא אחד הראפרים האהובים עליי מהשנים האחרונות בגלל הפלואו הלא-צפוי שלו. אם רוב הראפרים אוהבים לדבוק בפלואו מסוים אחד שמתאים להם, סטייפלס מחליף סגנונות לפי האווירה שהוא רוצה להעביר: הוא רפטטיבי כשהוא נכנס לאחד מהשיגעונות שלו, ויש לו מהירות בלתי ניתנת לעצירה כשהוא מנסה ליצור מתח דרך סיפוריו.

    האי פי הקצרצר של סטייפלס מתחיל בכך שהוא שר שיר גוספל ישן על אור קטן שהוא מתאמץ ודואג שימשיך לזרוח. זה נשמע כאילו שהוא שר לעצמו בתוך חדר חשוך. האווירה רגועה ומלנכולית, עד שנשמעת ירייה של אקדח והשיר נקטע. סטייפלס אוהב לשחק עם המאזינים ולקטוע שירים באמצע עם יריות או רעש סטטי, או לסיים אלבום באמצע ולהבטיח שהוא יחזור "בפרק הבא", רק כדי להדגיש שאנחנו לא יותר מצופים מהצד. סטייפלס אוהב להזכיר לנו שהשירים שלו הם לא בדיחה והשורות שלו הם לא פאנצ'ים - אלו החיים האמיתיים שלו, וכל זה יכול להיגמר תוך שנייה.

    אם באלבום הקודם סטייפלס התרכז בתקופה ומקום מסוים מהעבר (לונג ביץ' של קיץ 2006) האי פי שלו לוקח אותו להווה, וההווה שלו אפל. ההצלחה וההכרה הגדולה שהוא חווה בין רגע מאז שיצא אלבומו הקודם בשנה שעברה, "Summertime 06'", גרמו לתהיות ומשברים קיומיים שמזכירים קצת את קורט קוביין, רק שלקוביין לא היה דיכוי גזעני ושכונת עוני מסוכנת על הראש. הבחירה של סטייפלס להוציא את החומרים החדשים שלו כאי פי של פחות מעשרים דקות גורמת לכל ההוצאה הזאת להישמע כמו סיוט דחוס ואינטנסיבי. הוא מבקש מהקהל המדומיין לחייך בשבילו, והוא נשמע נואש ועצוב יותר מתמיד. הוא שואל אם כל מה שקורה בכלל אמיתי, וכמעט כל שיר כאן מסתיים בשירה מנומנמת על כך שנמאס לו, שהוא חושב לוותר ושהוא רק רוצה לחיות לנצח, והפרדוקס הזה מתאר בצורה מדויקת את המצב שלו. אני ממש מקווה שהוא הצליח להתגבר על הדיכאון שהוא מתאר ב-"Prima Donna", כי יהיה טרגי לאבד כשרון כזה גדול כל כך מוקדם.

    Image result for koi child

    Koi Child - Koi Child

    הייתי צריך לאסוף את שאריות המוח שלי מהרצפה כששמעתי במהלך הקיץ את "Black Panda", הסינגל המופרע של להקת ההיפ הופ האוסטרלית הזאת, שאת אלבום הבכורה שלה הפיק קווין פארקר מ-Tame Impala. כשמצאתי את שארית האלבום, גיליתי שהוא קצת שונה מסערת המקצבים שהיא Black Panda, עם היפ הופ הרבה יותר ג'אזי ומלודי, קצת כמו האלבום האחרון של קנדריק לאמאר, רק עם הרבה יותר מבטא אוסטרלי והרבה פחות רצינות וחשיבות עצמית. חוץ מהיפ הופ, קוי צ'יילד מעבירים אותנו באלבום הבכורה שלהם דרך רכבת הרים של סגנונות: נגיעות רגאיי שם, קצת פסיכדליה פה, וטונות של ג'אז והיפ הופ. הכל מועבר על ידי להקת נגנים מוכשרת במיוחד וראפר אלמוני ומעניין בשם Cruz Patterson שאני מת לשמוע אותו כשהוא יפסיק לנסות להיות קול וייקח את הפלואו והמהירות האנרגטיים שלו למקום מעניין יותר.

    Image result for we got it from here thank you 4 your service

    A Tribe Called Quest - We Got It From Here… Thank You 4 Your Service

    היפ הופ הוא ז'אנר כל כך צעיר שבקושי יש בו אמנים ותיקים. הראפרים והמפיקים המבוגרים ביותר נעים בין שנות החמישים והשישים של חייהם. רובם לא מוציאים חומרים חדשים, ואלו שכן לא הצליחו להביא משהו חדש לז'אנר דרך נקודת המבט הבוגרת שלהם על הסצנה. השנה יצאו שני אלבומים משמעותיים מהרכבים ותיקים ששינו קצת את המאזן: דה לה סול הוציאו אלבום שלא עניין אותי יותר מדי, וטרייב קולד ווסט, שותפתה של דה לה סול לגל ההיפ הופ החיובי של שנות התשעים, הוציאו אלבום ראשון מזה 16 שנה - מתנת פרידה מחבריהם האנדרדוג-התמידי, Phife Dawg, שנפטר בתחילת 2016.

    טרייב קולד קווסט היא אחת מהלהקות החשובות בהיפ הופ האמריקאי. הם יצרו ועיצבו סאונד משלהם שהשפיע על עשור שלם, והתפתח עד לימינו - הראפרים המובילים של ההיפ הופ העכשווי, מקנדריק לאמאר עד קנייה ווסט, ממשיכים לחקור אותו ולהרחיב אותו. ה-"קווסט" בשם הלהקה מעולם לא נלקח כמובן מאליו, והיה ברור שגם באלבומם החדש הם לא יבחרו בדרך הקלה של נוסטלגיה ניינטיזית. הם מגיעים לאלבום הזה כדי לשפר ולהרחיב את עולמם המוזיקלי, כמו שהם תמיד עשו, וחילוקי-דעת קשים בינם לבין עצמם מנעו מהם מלהמשיך בעשייה במשך כמה שנים. האלבום הזה הוא הגרסה המשופרת והמעודכנת של הלהקה לשנת 2016. קיו טיפ נהפך לראפר אפילו טוב יותר, עם פלואו הרבה יותר מורכב מימי הבום-באפ העליזים של תחילת שנות התשעים. ההתעסקות שלהם בנושאים פוליטיים נהייתה בוגרת ומפוכחת יותר, והפכה אותם ליחידים בז'אנר שקיבלו חודשים מראש את העובדה שדונאלד טראמפ יהיה נשיא ארצות הברית, ומה זה אומר לגבי החברה שאפשרה זאת. הם גם, כמובן, נפרדים מחבריהם הטוב פייף דוג, באחת מסגירות המעגל המרגשות של אחד מהסכסוכים העצובים בתולדות ההיפ הופ, ומעבירים את הלפיד לדור הבא של הראפרים - את חלקם הם מארחים (קנדריק לאמאר, קנייה ווסט, ואנדרסון פאאק נמצאים בין האושפיזין) ולחלקם הם זורקים מילה טובה.

    קשה להשוות את האלבום הזה לאלבומים הקודמים של ההרכב - לא רק בגלל שמדובר בקלאסיקות ניינטיז, אלא כי הם כבר עברו את מבחן הזמן, לטובה ולרעה, ואילו האלבום החדש עדיין טרי באוזנינו. מה שכן אפשר להגיד הוא שהאלבום הזה מראה עד כמה הראפרים של שנות התשעים, זה שלרוב מכונה "תור הזהב" של ההיפ הופ, היו כל כך חקרניים, שאפתנים, ונסיוניים עם המוזיקה שלהם, שלא מפסיקה להתפתח גם כיום. בשנה שבה דובר כל כך הרבה על הרלוונטיות של ההיפ הופ הקאנוני של העשורים הקודמים, טרייב קולד קווסט הוציאו אלבום שמראה איך ראפרים מנוסים וותיקים צריכים להישמע אחרי יותר מ-25 שנות פעילות.

    Image result for solange seat at the table

    Solange - A Seat at the Table

    סולאנג' היא אישה שחורה במדינה שבה דונלד טראמפ הוא הנשיא. יש לה בן שחור שגדל בתקופה שבה נערים צעירים שחורים כמוהו נרצחים על ידי שוטרים שלא נענשים על כך. היא כועסת על כל זה, והיא נכנסת להקליט אלבום החדש שעוסק בכל הדברים האלו, אבל העולם בחוץ לא מרשה לה לכעוס.

    אם קנדריק לאמאר הגדיר בשנה שעברה את החיים של הגבר השחור באמריקה, סולאנג' עושה פה את אותו דבר לאישה השחורה, ובעולם של אותה אישה הפוליטי מתערבב עם האישי: כל אדם שנהרג הוא דקירה בלב, כל פיסת שיער היא זהות אישית שאסור לפגוע בה, וכל בעיה פוליטית היא כמו מנוף ענק שמפריע לנוף ולנפש. היא מצליחה לפרק בצורה נגישה וקליטה את הסטריאוטיפים של האישה השחורה העצבנית, ומביאה זווית חדשה ומרעננת של מחאה שחורה וגאווה שחורה, ואולי העובדה הכי משמחת היא שזה עבד לה - האלבום הגיע למקום ראשון במצעד הבילבורד,ולעולם יהיה רק טוב אם יותר אנשים יקשיבו למה שיש לה להגיד.

    Image result for jamila woods

    Jamila Woods - Heavn

    המחאה של סולאנג' הייתה המצליחה והנגישה ביותר מבין גל המחאה הנשית שהתפתח השנה בקרב אמניות שחורות, אבל ג'מילה וודס עשתה את זה לפניה, והרבה יותר טוב. הייחוד שלה הוא לא רק בטקסטים נהדרים, אלא בדרך שבה היא שרה אותם. במקום לנצל את היכולות הווקאליות העוצמתיות שלה עד הסוף, היא בוחרת לשיר יותר רגוע ולהתפרץ רק כשבאמת צריך. לפעמים זה נשמע שובבי וכיפי, לפעמים זה טעון ומתוח, ובשני המקרים זה עובד על גבי הטקסטים הפוליטיים והאישיים שלה. עם זאת, המחאה כאן היא רק הערת שוליים. יש פה דיבורים על שיקגו, על מערכות יחסים, על בדידות, על חברים ומשפחה, על להיות נערה, על להיות אישה, ועל להיות אישה שחורה. זה אלבום שהוא כולו העולם של ג'מילה וודס, והוא מלא בגאווה, ביטחון עצמי, ואהבה אינסופית שיוצאים לה מהגרון בכל פעם שהיא פותחת את הפה. מה שהכי כיף הוא כמה שהאלבום הזה מרגיש רק כמו טעימה קטנה ממה שוודס מסוגלת לעשות, וגם אם בשנים הבאות היא תוציא רק שיר אחד שהוא כיפי לפיזום כמו "VRY BLK" אז דיינו.

    Image result for 23winters

    Kojey Radical - 23winters

    הרעב נעלם בכל הנוגע להיפ הופ אמריקאי. גם אם ראפרים צומחים מלמטה, הם יותר מתרכזים ב-"כאן" ולרוב שוכחים לציין שאי פעם היה "למטה". ההיפ הופ האמריקאי כל כך מצליח, שרוב הראפרים כבר לא נאבקים כדי להרוויח. הסיפור שונה אצל הראפר הבריטי קוג'י רדיקל. רדיקל הוא בן של מהגרים מגאנה שחי בעוני לאורך כל חייו. הוא משורר, והוא מודע ליכולות שלו למצוא את המילים הנכונות ולהגיד אותם בקצב הנכון, אבל הוא חייב לדאוג לחיים שלו ללא הפסקה: לעבוד בשביל כסף, אהבה, וחיים ראויים. כדי להגשים את החלום שלו, הוא חייב להסתפק במועט, אבל הוא לא דואג מזה, כי במשך כל חייו הוא היה רעב.

    כך מתחיל אלבום הבכורה של רדיקל, "23winters". משורר הספוקן וורד הבריטי מנהל בו דיאלוג עם אביו. הוא מנסה ללמוד מניסיון החיים שלו כדי לא לעשות את הטעויות שהוא עשה וליצור משהו חדש. רדיקל משלב לאורך האלבום בין רעיונות מוזיקליים ישנים וחדשים כדי לשקף את הקשר שלו עם אביו. השילוב הבולט ביותר הוא הגוספל שרדיקל מניח על גבי ביטים טראפיים אלקטרונים. ראינו כבר את השילוב הזה השנה אצל ראפרים אמריקאים כמו קניה וצ'אנס דה ראפר, אבל הם מתאימים כאן באופן מושלם למאבק שלו ליצור לעצמו את החיים הראויים שהוריו קיוו לו כשהיגרו מגאנה.

    גיליתי את האלבום הזה כמעט במקרה, במהלך רפרוף על כל מיני המלצות אוטומטיות שספוטיפיי סיפק לי, ומהרגע ששמעתי אותו לראשונה הוא לא הרפה ממני. יש משהו בשירה השבורה של רדיקל ביחד עם אווירת הגטו שהופכים אותו לדמות מסקרנת: משורר מחד, אך פועל קשה-יום ו-"ערס" מאידך. על הנייר זה נשמע כמו גרסה בריטית לנאס, או ראפרים אחרים שהתעסקו ב-Conscious Rap בשנות התשעים, אבל רדיקל נשמע כמו משהו חדש לגמרי - וחוץ מזה, הוא מייצג את סצנת ההיפ הופ הבריטית היטב, סצנה שנעלמה בשנים האחרונות איפשהו תחת הצל שהותירה עליה אחותה הגדולה מאמריקה.

    Image result for frank ocean blonde

    Frank Ocean - Blonde

    אלבום השנה שלי - או, במילים אחרות, האלבום שגרם לי לבכות הכי חזק השנה - היה בשבילי אתגר קשה. כשהוא יצא בסוף הקיץ, לאחר שתיקה של ארבע שנים מצד פרנק אושן, ההייפ הגדול סביבו היה רועש מדי, וכשסוף סוף הצלחתי להביא את עצמי לשבת ולהקשיב בריכוז לאלבום הזה, הכתיבה המופשטת והמבלבלת של אושן הקשתה עלי עוד יותר. לא ויתרתי. חזרתי והאזנתי לו עוד עשרות פעמים, עד שהגיעה ההאזנה המסוימת הזאת שבה נפרצו החומות בין הלב שלי לאלבום, והגעתי להארה מובנת מאליה שתמיד מפתיעה אותי מחדש: פאק, איזה אמן נדיר פרנק אושן. אושן הוא אמן שמוציא אלבום קרוסאובר, זוכה להערכה מכל בלוג אפשרי, מגיע לראש המצעדים וזוכה בגראמי, ואז נעלם לארבע שנים. כאשר כל כך הרבה אנשים מחכים ארבע שנים כדי לשמוע מה הדבר הבא שתוציא, בציפייה שזה הדבר הגדול הבא, בלתי אפשרי לא להיכשל תחת ההייפ המטורף שמצטבר.

    אבל אושן עשה את הבלתי אפשרי. הוא מוכיח באלבומו החדש את עצמו שוב כיוצר הפופ הכי מעניין שקיים היום במיינסטרים. הכתיבה הלא-ליניארית של אושן מאפשרת לו לגעת בכל כך הרבה נושאים בשיר בודד. בשיר הפתיחה של האלבום, "Nikes" הוא מדבר על נעלי נייקי, ומגיע דרכן להתעסקות באהבות ישנות, משפחה, ועל איך שהוא רואה את עולם המוזיקה. לא הכל כאן מובן, ויש משפטים שמרגישים כאילו שאושן כתב אותם בעיקר לעצמו, אבל זה מכוון. האלבום הזה לא עוזר להבין על מה אושן מדבר בדיוק בכל רגע נתון, אבל כן תצאו ממנו כאילו שתרגישו שאתם מכירים אותו יותר. כל זה מגיע על מצע של שירים כל כך יפים, שמושפעים מהביטלס ומהביץ' בויז כמו שהם מושפעים מקנייה ווסט וקנדריק לאמאר. אם התפיסה הכללית הייתה עד עכשיו שכדי לעשות מוזיקה אישית צריך ליצור מוזיקה ערומה ומינימליסטית, אושן מוכיח שאפשר אחרת. בפרפרזה על משפט מפורסם של אלון מזרחי, המוזיקה של אושן היא המינימליזם המקסימלי. עכשיו רק צריך לחכות עוד ארבע שנים, כדי שכל שאר עולם המוזיקה יישר קו עם אושן, רגע לפני שהוא שוב פעם ישנה את הכללים.

  • עלייתו של Daveed Diggs מהרכב ההיפ הופ Clipping

    ההתחלה

    אולי אחד הדברים הקריטיים והחשובים בקריירה של ראפר הוא הצעד הראשון, השיר הראשון שהראפר משחרר, ובו הוא צריך להראות לקהל מי הוא, מאיפה הוא מגיע ולאן הוא הולך. רוב הראפרים בוחרים להגזים, להתנהג כאילו הם כבר אלופי העולם, להשוות את עצמם לגדולים ביותר ולטעון שהם הולכים להשתלט על העולם ממש בקרוב, אנחנו רק צריכים לחכות. כשדוד דיגס פתח את אלבום הסולו הראשון שלו, "Small Things to a Giant" מ-2012, הוא בחר בדרך שונה.

    "Fresh from the Hood" הוא שיר הפתיחה של אותו אלבום, ודוד דיגס נשמע בו ממוקד ובעיקר מודע. הוא מודע לכשרון ולקול הייחודי שיש לו לעומת ראפרים אחרים, אבל הוא יודע שהשוני הזה עלול להוביל לכך שהוא לא יזכה להצלחה ופרסום. הוא מודע למטרות ולשאיפות שלו, אבל בינתיים הוא מוקיר את העובדה שהוא יכול להגיד את מה שהוא רוצה, ויודע שאין לו כל כך הרבה זמן על העולם הזה כדי לשמור דברים בבטן. על הדרך הוא גם מספר על עצמו, על החיים ב-Bay Area בקליפורניה, על המשפחה וההשפעות שלו, וכל זה עם פלואו חכם וחרוזים מורכבים. תוך שיר אחד של פחות משלוש דקות, אפשר ממש להרגיש שאתה מכיר את דיגס.

    למרות שזאת פתיחה מרתקת לקריירה מרתקת, ולמרות שגם שאר האלבום לא נופל ממנה, דיגס לגמרי צדק לגבי התחזיות שלו ונשאר אלמוני לחלוטין עד לא מזמן. בשנה האחרונה הוא השתתף ב-"המילטון", מחזמר ראפ שובר שיאים, זכה עליו בטוני, והוציא שני אלבומים עם הלהקה Clipping איתה יגיע להופעה בארץ ביום שני הקרוב, 12.12 במועדון הגגרין. הוא בדרך להפוך לאחד מהכוכבים הגדולים באמריקה, אז כדי שלא תתחרטו שפספסתם אותו, הנה הסיפור על עלייתו של דיגס.

    הפריצה של קליפינג

    בקליפינג דיגס משתף פעולה עם צמד המפיקים William Hutson ו-Jonathan Snipes, חברי ילדות שלו ששואבים השפעות מאינדסטריאל ומפיקי נויז והיפ הופ נסיוני (Tim Hecker ו-Death Grips, לדוגמא). בראיונות דיגס מספר שיש למוזיקה של קליפינג כמה חוקים: דיגס אף פעם לא כותב בגוף ראשון, וקליפינג אף פעם לא משתמשים בתופים אלא מסמפלים דברים כמו מסור חשמלי ויריות קליעים של אקדח. החוקים הללו יוצרים פילוסופיה מעניינת בז'אנר בו ראפרים מתעסקים באגו ובסיפור האישי שלהם, בזמן שדיגס אף פעם לא כותב על עצמו, אלא על דמויות אחרות שהוא ממציא. נוסף לכך החוסר המכוון בתופים - שמכת הסנר שלהם בדרך כלל גורמת לנפילת המתח בביטים בהיפ הופ - שיוצר תחושה אינטנסיבית ומתוחה לסיפורי הגטו שדיגס מספר בשיריו כמו Taking Off.

    ב-2013 קליפינג הוציאו את אלבום הבכורה "Midcity" לבאנדקאמפ. הלייבל המוערך Sub Pop גילה את האלבום, והחתים את קליפינג. הלהקה הוציאה את האלבום השני שלה"CLPPNG" תחת הלייבל. באלבום הזה דיגס וחבריו גיבשו את הסאונד שלהם. הם החלו לעשות דברים מעניינים יותר עם השילוב המוזר בין נויז והיפ הופ, והחלו לשלב יותר הוקים וביטים מקפיצים, והשירים שבהם עשו זאת נהיו לשירים הטובים ביותר שלהם ("summertime" ו "work work" הם השיאים של האלבום). גם הכתיבה של דיגס התחדדה. הוא השתפר מאוד בתור מספר סיפורים, והסיפורים שלו נהיו מעניינים ואנושיים יותר: ב-"Tonight" הוא מתאר מסיבה שבה הנואשות של הדמות הראשית להשיג זיון הופכת לסיוט, וב-"Work Work" הוא מתאר חיים של רחוב טיפוסי בגטו, שמכיל עסקי סמים וזנות ואדם שעושה את העסקים הלא נכונים בזמן הלא נכון.

    "המילטון" והנסיקה לשמיים

    בניגוד להמון מוזיקאים שחוטאים במשחק פה ושם, דיגס הוא שחקן כמו שהוא ראפר - הוא למד ולימד משחק והשתתף במחזות קטנים. נראה שהקריירה של דיגס כשחקן התנהלה כמו קריירת הראפ שלו, עם דגש על לעשות משהו אחר ואלטרנטיבי, שבא על חשבון הצלחה ופרסום. ואז הגיע "המילטון". מחזמר ההיפ הופ שכתב חברו הטוב של דיגס, לין מנואל-מירנדה, עוסק בסיפורו של אלכסנדר המילטון, אחד האבות-המייסדים ושר האוצר הראשון של ארה"ב. דיגס השתתף בהקראות הראשונות של המחזה, ואחרי שהתאהב בסיפור ובשירים של מירנדה החליט להמשיך ולשחק גם בהפקה של המחזמר באוף-ברודוויי ולאחר מכן בברודווי.

    הנה משהו שאתם צריכים לדעת על "המילטון": זהו האירוע התרבותי הגדול והמצליח ביותר בארצות הברית כרגע - יותר מכל סרט או סדרה מדוברים, יותר מכל אלבום או סינגל מצליחים, אף אחד לא יכול להתחרות במחזמר שיש לכרטיסים שלו רשימת המתנה של שנה מראש. הוא גם מבריק כמו שהוא מצליח: את כל התפקידים, למעט התפקיד של המלך ג'ורג', משחקים שחקנים לא-לבנים, במטרה להראות את ארה"ב כמו שהיא נראית כיום. הסיפור עצמו מתעסק במאבק של מהגר אידאליסט לעשות שינוי אמיתי בממשל האמריקאי תוך כדי מאבק עם יריבים פוליטיים ופופוליסטים. כל זאת, ביחד עם שירי ההיפ הופ וה-R&B, הופך את המחזמר ליצירה הכי נגישה ורלוונטית באמריקה.

    דיגס משחק במחזמר שתי דמויות שונות לחלוטין: במערכה הראשונה הוא משחק את המרקיז דה-לפייט, המהגר הצרפתי שעזר לאמריקאים במהפכה שלהם והמשיך אחר כך למהפכה הצרפתית; ובמערכה השנייה הוא משחק את תומאס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארה"ב, פוליטיקאי משופשף ופופוליסט, שכתב את הכרזת העצמאות מחד, אך רכש מאות עבדים והתנגד לרעיונות הליברליים של המילטון. חוץ מהעובדה שמרענן לראות בחור שחור משחק את בעל העבדים הנודע והצבוע, הפלואו והמהירות הבלתי-אפשרית של דיגס עוזרים לו לבנות את הדמויות בצורה מקורית ושונה: לפייט הוא מהגר שמתקשה בהתחלה עם האנגלית שלו, וככל שהוא מתקדם בדרגות הפיקוד, הפלואו שלו נהיה מהיר יותר. השיר בו הוא מדגים את יכולות הפיקוד שלו, "Guns and Ships", הוא השיר עם הכי הרבה מילים לשנייה בהיסטוריה של ברודוויי, עם שיא של 6.3 מילים בשנייה. לעומת זאת, כשדיגס משחק את תומאס ג'פרסון, הוא יותר אולד-סקול בראפ שלו, בהתאם להשקפת העולם השמרנית של הדמות. הזכייה של דיגס בפרס הטוני לא כזאת מפתיעה. למרות שהוא מעולם לא שיחק במחזמר ולקח שיעורי פיתוח-קול במקביל לחזרות, למצביעים פשוט לא הייתה ברירה לבחור באחת מתצוגות המשחק המורכבות והמעניינות שנראו בברודוויי.

    ההווה של קליפינג

    עם ההצלחה האדירה של "המילטון" בברודוויי, מעמדו של דיגס עלה, וכך גם תשומת הלב ללהקה שלו. סאב פופ ניצלו זאת. השנה יצאו שני ריליסים של הלהקה אי פי בשם "Wriggles" ואלבום בשם "Splendor & Misery". שניהם הראו כיוון נגיש יותר של הלהקה לקהל הרחב, ולדעתי גם מעניין יותר. "Wriggles" הוא בקלות ההוצאה הכי ממוקדת וכיפית שהוציאו חברי קליפינג, ומכיל את הביטים הכי מרקידים שהלהקה הפיקה אי פעם. כשלהקה עם הפקה כל כך מעניינת ולא קונבציונלית מנסה להנגיש את עצמה בלי לפגום בייחוד שלה, זה עלול להרגיש כמו ירידה ברמה או באמנות, אבל לקליפינג זה עובד.

    "Splendor & Misery" הוא כבר סיפור שונה ומציג צעד נוסף בנסיוניות וההתפתחות של הלהקה. מדובר באלבום קונספט על עבד שחור שננטש על חללית, ומערכת ההפעלה שלה מתאהבת בו. יכולת הסיפור של דיגס מתפתחת לכדי עלילה שמוכלת באלבום שלם, וגם ההפקה של סנייפס והטסון משתלבת בה בצורה מעניינת, ומייצגת את אותה מערכת ההפעלה ואת המסרים שהיא מחביאה. אולי בהשפעת המחזמר, דיגס מכניס לסיפור שלו הרבה יותר רגש ורובדים מאשר באלבומים הקודמים של הלהקה. הדמות שהוא יצר אמינה גם בלי המטאפורה של החלל: עבד שחור שמגיע למקום הכי גבוה שאפשר להגיע אליו, ודווקא שם הוא מרגיש הכי בודד. מכל ההתעסקויות בהצלחה שחורה בעידן הפוסט-קנדריק שהתחיל השנה, ההתעסקות של קליפינג היא מהמקוריות והמעניינות שבהן.

    קליפינג היא בסך הכל חלק מסצנת ההיפ האלטרנטיבית שמתרחבת בעשור האחרון. היופי שבסצנה הזו היא שאף אחד מאמניה לא דומים אחד לשני: קליפינג שונים לחלוטין מ-Death Grips, Danny Brown, Open Mike Eagle, או Busdriver. היתרון שלהם הוא דיגס - ראפר שהוא גם כותב חכם, גם וירטואוז וגם בעל אישיות ייחודית שמועברת היטב דרך השירים שלו. דיגס כבר הוציא כמה פרויקטים - בין היתר אלבום סולו ומיקסטייפ שהוציא עם השותף וחברו הטוב Rafael Casal, בנוסף להיותו חבר בלהקת True Neutral Crew - אבל הוא לא נשמע במיטבו באף אחד מהפרויקטים הללו כמו שהוא נשמע בקליפינג. ועדיין, יש לי ציפייה לאלבום הסולו הבא שדיגס עובד עליו בימים אלו, כי בכל זאת, ראפר שלא מדבר אף פעם בגוף ראשון זה מרענן, אבל כל הקרבות הראפ ב-"המילטון" עשו לי חשק לשמוע את דיגס מטפח לעצמו קצת את האגו - זה בטוח לא ישמע כמו משהו שאני מכיר.