פוסטים מתויגים עם הצימר

  • רון קציר מהצימר בראיון: "אם הציבור באמת מעוניין בזה, זה יכול להתקיים"

    חצי מוח על קטמין בהופעה בצימר. מימין: אסי תג'ר, רון קציר

    רון קציר, האיש והאמן מאחורי מועדון הצימר, אולי נראה קצת עייף אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם—גם צו הסגירה שניתן לאחרונה לצימר לא התיש אותו. "אני לא יודע מה זה אומר מותש", הוא מספר על כוס קפה. "זה פשוט מילה. אני עושה את זה כבר קרוב לתשע שנים, ומהשנה השנייה זו כבר כזו רמה של אינטנסיביות שאין טעם לדבר על תשישות—זה היום יום, זה החיים".

    אכן, כבר כתשע שנים שהצימר מתפקד בתור בית לסצנת השוליים התל אביבית. זה המקום שאפשר לראות בו את ההרכבים הכי מרתקים בעיר הרבה לפני שהם מקבלים הייפ: אמנים כמו לילה, רייסקינדר ודף צ'ונקי. בניגוד למועדונים אחרים בעיר שמנסים להיות עסקים רווחיים, הצימר מתפקד יותר כמו סקוואט בגישת DIY. כניסה עולה בדרך כלל בין 10-20 ש"ח, וכל עובדי המקום והאמנים פועלים ומופיעים בצימר בהתנדבות. לאחרונה המועדון עבר מרחוב הגדוד העברי עוד יותר דרומה לרחוב פרנצויז, ונראה לרגע שהכל בסדר, אך מסתבר שהצימר נכנס לקשיים כלכליים. כדי לפתור אותם הצימר פתח קמפיין הדסטארט לגיוס 60,000 ש"ח.

    הבלגן החל לאחרונה עם צו סגירה שהצימר חטף מהעירייה ל-30 יום פלוס חוב ארנונה של 16,000 ש"ח—ככל הנראה כחלק ממבצע לכבוד הסילבסטר. "לדעתי כל אירוע שהיה לו הרבה אטנדינג, הם הלכו לבדוק איך הרישוי מסביב", טוען קציר, "וחילקו מלא צווים—כל סלמה היה מלא. גם אצלנו הגיע איזה פקח מהפיקוח העירוני, אבל תוך דקה כבר הגיע כל הצוות, הם היו מוכנים בסביבה. זה לא ודאי". באותם ימים היה אמור להתקיים בצימר גם אירוע של אוהדי הפועל וחברי ANTIFA (ארגון אנטי פאשיסטי) לגיוס כסף לייצוג משפטי, והיה חשד שזה הרים דגל אדום לרשויות. "כנראה שהיו תכנים מאוד פרובוקטיביים באיוונט הזה", טוען קציר. "יכול להיות שזה הדליק את המשטרה, הם לא דיברו על זה. הם דיברו על האירוע שיש בו הרבה אטנדינג, ושזה גם חלק ממהלך גדול יותר. יכול להיות שהרגזנו מישהו, אבל זה לא בהכרח הסיבה".

    בניגוד למה שחושבים, קציר טוען שאין לעירייה משהו אישי נגד הצימר—נהפוך הוא. "מצאנו כל מיני רמות של הבנה בעירייה ותמיכה במעשי, בפועל. מבחינת תמיכה אקטיבית, היתה לנו המון המון תמיכה מהמחלקה לאמנות בעירייה. באמת, אין מה להגיד. ראש מחלקת אמנות אחראי במידה לא מועטה על ההישרדות שלנו עד היום: יודע לתמוך, לתת עצות, לתמוך ממש, דרך פרויקטים, כל דרך שהצליח לארגן. זה לא פשוט, פשוט כי אנחנו חריגים". קציר טוען שמבינים למעלה בעירייה שהמקום תורם לעיר וחיי התרבות, וזה כולל את חולדאי. "אדרבא, בצימר הראשון שהיה קטן התארח פעם ראש העיר עם איזה משלחת, עשו לו מן סיור במקומות תרבות אלטרנטיביים בעיר. לקחו אותו לצימר, והוא אמר, אני רואה שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות זה לא להפריע".

    הופעה של קובי אור בצימר

    אם אפילו ראש העיר לא חושב שצריך להתערב, אז מה בעצם הבעיה? בירוקרטיה. הצימר הוגדר בעבר בתור סטודיו לאמנות, אך בעקבות ביקור של פקח עוד במיקום הישן, הגדירו אותו מחדש כעסק מסחרי מה שגרר תוספת של אלפי שקלים בארנונה. "הגשתי ערר, היתה לי ועדת ערר. הועדה היתה בעדי, ראש הועדה היה בעדי, הוציאו פשרה, קיבלתי אותה, העירייה לא קיבלה. לא יודע מה, כבר היו אמורים להשיב".

    למרות שהם עזרו לך והם היו בעד הצימר?

    "השאלה מי זה הם—העירייה זה מאוד מורכב. יש אגף ארנונה, יש אגף רישוי, יש אגף פיקוח—זה לא אותם האגפים. לפעמים גם בין האנשים אין זרימה מלאה. זה גם יכול להיות, מטבע הדברים. בכל אופן, גם כשאתה מתרשם שיש רצון טוב, אין איזה מישהו שקושר את כל הקצוות—זה העבודה שלי עכשיו".

    וזה לא עוזר שיש אנשים שהם בעד?

    "אין אפילו את ההם שמנסים לסגור אותנו—זה הטיפשות של הגוף. לאו דווקא איזה יד מכוונת, פשוט הגוף שמתקשה לפעול גם כשיש הבנה. עדיין הדרגים התחתונים של הבירוקרטיה לא יכולים לפעול אחרת ממה שהם יודעים, ממה שהם רגילים. אז צריך שזה לא יהיה בן אדם אחד למעלה, שנעשה עבודה משותפת".

    העירייה מתקשה להגדיר את הצימר כי יש למקום כל מיני שימושים. "אנחנו מולטי פונקציונליים, אנחנו עושים הרבה דברים, אנחנו צריכים אפשרות שיום אחד אנחנו ככה, יום אחד מקום אחר: יום אחד יש במה, יום אחד אין במה, אירוע עם כיסאות, ואירוע בלי כיסאות—צריכים את כל הדברים האלה. צריכים גם להיפגש, הקהילה, וגם הקהילה זה אוסף קהילות, לא משנה. לשבת, סתם לדבר, לשתות משהו, לרקוד—חלק מהצרכים שלנו. אין איזה משהו בספר שמאפשר את כל אלה, שלא לדבר על המועדונית שאנחנו עושים לילדים, כאילו צריך להסתיר את זה בכלל. אתה לא יכול לקבל רישוי על כזה דבר".

    אפשר לשאול מדוע מלכתחילה הצימר לא מתנהל בצורה חכמה מבחינה כלכלית, אך לפי קציר זה חלק מעקרונות המקום. "כל השיטות שלנו למשוך כסף מהציבור זה רשתות עם חורים גדולים באופן מכוון, זה גישה שמחפשת לאזן בין חומר ורוח, אנחנו לא יכולים להיות קטנוניים עם החומר". קציר מעוניין שהצימר ימשיך להיות זמין גם לחסרי אמצעים. "אנחנו לא רוצים לקחת את ה-40-50 שקל האלה להופעות, אנחנו רוצים להיות נגישים! יבואו אנשים, בלי כסף בכיס, אתה צריך להכניס אותם—לפעמים זה חצי מהקהל של אותו הערב. פשוט אין לנו את המנגנונים האלה—בכוונה אין לנו את המנגנונים האלה. יש לנו מנגנונים שיאפשרו לנו בקושי לשרוד. המקום מכוון אותך למשהו אחר. אז מימון המונים, הדסטארט, אם יצליח לעמוד ביעד, ואפילו יכניס יותר, אז אולי יהיה לנו מספיק כסף להכיל את המפלצת הרעבתנית הזו, ויאפשר לנו סוג של לקנות את חירותנו".

    בעת הקלדת שורות אלה קמפיין ההדסטארט של הצימר הגיע ליעד, וקציר מקווה לעבור אותו. עכשיו שהסתיים צו הסגירה המקום חזר לפעול, אך ללא מכירת אלכוהול. הוא נמצא בתהליכי רישוי מול העירייה, וכחלק מהם הצימר עבר מבעלותו הפרטית של רון קציר לעמותה ציבורית שהוא הקים ב-2010 בשם מרכז תרבות אחר. הכסף שמגייסים בהדסטארט אמור לעזור לשיפוצים שדרושים לרישוי ובכלל: מהוספת מטפים ועד בניית שירותי נכים. קציר חושב שסגירת הצימר ועוד מקומות תרבות בעיר (כמו המינוס שתיים והתחת) מתאימים לרוח "תקופת הטראמפוטין", אך הוא לא מתכוון לוותר. "העניין הזה, כדי שישרוד, בתקווה ישגשג גם, צריך להוריד את התשישות מהלקסיקון ולהשאיר את המילים נחישות והתמדה. זה מה שעובד, בדרך כלל. וצריך להיות ראליסט—לא פסימי ולא אופטימי. להבין את המציאות, את הסביבה שבה אתה חי, איפה יש חללים שאליהם אתה יכול להכנס ולנצל אותם, לראות הזדמנויות, להיות סוג של אופורטוניסט לטובת העניין. ולאלתר. לא באופי שלנו לתכנן לטווח ארוך ממש, אז אתה מתקבע. המחשבה זה שאם הציבור באמת מעוניין בזה, זה יכול להתקיים. ואם לא, ואני עדיין חושב שזה ראוי והכרחי, אז צריך למצוא איזה דרך אחרת".

  • הצימר מחפש תומכים

    בשנה האחרונה הלכתי להרבה הופעות בצימר. מי שהופיע שם זה השוליים של השוליים, אמנים חתרניים שלא יכלו או לא רצו להביא מספיק קהל כדי להופיע במקומות יותר ממוסדים, או פשוט כאלה שאהבו את האווירה השבורה של המקום. אמנים חדשים ומרתקים גדלו בצימר, כמו טריו הדום-סטונר מטאל SARAB, צמד הריוט-גירררל Deafchonky, ואפילו ועדת חריגים שהופיעו שם בתחילת הדרך הרבה לפני שהם עלו לבמות פסטיבלים בארה"ב (גילוי נאות: גם אני הופעתי שם עם הרכב הפוסט-רוק Viene Tormenta). המחיר בכניסה תמיד עמד על 10-20 ש"ח והאלכוהול היה במחיר שפוי—המקום נוהל על ידי מתנדבים וכל שקל הלך אך ורק לתחזוקה עצמית.

    הצימר נסגר לצערי לפני כמה חודשים, ולשמחתי הוא עובר למקום חדש. בעליו רוצים להבטיח את קיומו לשנה הקרובה, וכדי שזה יקרה הם מחפשים תומכים שיעזרו בשכר הדירה החודשי בסכום שנע בין 50-200 ש"ח, כל אחד לפי יכולתו. כל תומך יקבל מנוי לצימר ויוכל לבוא להופעות באופן חופשי—שלא לדבר על מלא קארמת אינדי טובה. אני כבר החלטתי לתמוך, אז אם גם לכם אכפת מסצנת השוליים המקומית או שבא לכם לראות מלא להקות במחיר שווה, צרו קשר עם הצימר בכתובת zimmerta@gmail.com

  • Dia Malo בצימר: לא עמדו בציפיות

    Dia Malo השיקו ב-25.2 את "Stillness", אלבום בכורה שוגייזי עם סאונד מדויק של גיטרות מחורעות ושירה צלולה. האם הם הצליחו לשחזר את הקסם בהופעה? איתי שומרי הלך לבדוק את העניין בצימר.

    הגעתי בשעה 8 למועדון הצימר שבדרום תל אביב. אני לא יודע אם מדויק לכנות את המקום מועדון, זה יותר כוך מחתרתי המשמש כחלל להופעות, חדר חזרות, ונקודת מפגש של תרבות השוליים התל אביבית. את פניי קידמו זוג חתולים עצלנים ונחמדים, שככל הנראה ספגו מספיק מוזיקה בכדי להקים להקה משלהם. לאחר כשעה קלה, ציפור קטנה לחשה לי שהופעות בצימר מתחילות מאוחר ושמה שכתוב בפייסבוק הוא לא יותר מהמלצה. מהר מאד תחושת הבאסה התחלפה בסקרנות. יש משהו מרתק בצימר. מגוון דמויות צבעוניות מילאו את החדר ומשהו באווירה שפע יצירתיות. תחושה שכאן, מהיסודות האלה, צומחת סצנה חדשה.

    בשנתיים האחרונות, במקביל לפריצת הרכבים מקומיים כמו ועדת חריגים ובינלאומיים כמו DIIV, Ringo Deathstar וגם Deafheaven, נדמה שגל שוגייזי שוטף את המוזיקה בעיר. Dia Malo, ההרכב לשמו התכנסנו, גם הוא חלק מאותו גל וחוגגים את צאת אלבום הבכורה שלהם "Stillness". מי שנבחרו לקדם את פניהם הם Elephant Hive, ככל הנראה ההבטחה המעניינת ביותר בעיר בימים אלה. כבר זכיתי לראות את דואו הכסאח רוק האינסטרומנטלי הזה לא מזמן באוזן בר. בעודנו מחכים שההופעות יתחילו, הגיח לפתע מתוך הקהל אבישי אפרת, סולן להקת The 1840's. הוא היה חמוש בגיטרה והחל לנגן בצורה אקוסטית לחלוטין (ללא כל מיקרופון) כמה שירים מרפרטואר הלהקה. הקול שלו שנע בין ניל יאנג לקונור אוברסט מ-"Bright Eyes". הסט הקצר שלו בן ארבעה שירים היה ספתח מחמם לב שתפס את מלוא תשומת הלב של הנוכחים.

    בחזרה לאלפנט הייב, שהיו אנרגטיים כהרגלם, אך מעוררים תהייה. נדמה שבחודשיים האחרונים אלפנט הייב נהיו המחממים הרשמיים של מופעי העיר—וגם מחוצה לה. הם צמד דינאמי שמושך המון תשומת לב, וצניעותם הופכת אותם לחימום מושלם. החשש שלי הוא שנוח להם להיות כינור שני, ומיתוגם כלהקת חימום עלול להיות בעייתי ביום שבו הם יהיו במרכז העניינים—לא פשוט להחזיק מופע שלם כצמד אינסטרומנטלי ולהשאיר מספיק עניין לפעמים הבאות. לכן, בעיניי חשוב שהם יתחילו לצבור קילומטראג' כמובילים כבר עכשיו, אז תום ורפאל היקרים: קדימה להסתער!

    IMG-20160227-WA0005

    המחממים הרשמיים של תל אביב. Elephant Hive

    ואז הגיעו דיה מאלו. הסתובבתי לא מעט עם אלבומם בשבועיים האחרונים מאז שהוא יצא. מדובר בהרכב שהפיק אלבום שוגייזי קליט עם חיוני על סאונד. רף הציפיות שלי היה גבוה, וכמו בקלישאות הכי גדולות, הרף הגבוה הפך לאכזבה. אולי זה היה הסאונד הסופר בעייתי, אולי היעדר באלאנס ראוי ואולי משהו אחר, אך ההופעה לא הייתה טובה. חברי הלהקה לא זרים לבמות. מדובר בפליטי להקות כמו Lebanon הפוסט רוקית מאמצע העשור הקודם ו-ED והמיותרים, כך שאין לי יכולת להסביר את כישורי הנגינה החלשים שהם הפגינו בשיר הפותח. אולי הם פשוט לא שמעו את עצמם כמו שצריך, אבל היה פער עצום בין הסאונד המדויק והמרתק של האלבום לחלוש והחורק של ההופעה.

    כלהקת שוגייז אתה לא יכול להרשות לעצמך לזלזל בסאונד, כי אחרי הכל, הסאונד הוא המנוע של הז'אנר. "Loveless" של My Bloody Valentine למשל, שנחשב לספינת האם של השוגייז, הוא אסופת שירים פשוטים שלולא הושקעו בו מאות אלפי דולרים בהנדסת סאונד כנראה היה נשכח. כשהוא מנוגן בלייב על ידי הלהקה, מתבצעת עבודת נמלים על מנת להרכיב את הצליל המדויק שלו. אז לא, אני לא מצפה לרמה כזו, אך יש מינימום הכרחי של השקעה בסאונד שהיה חסר—וכבר שמעתי בעבר הופעה עם סאונד צלול ומדויק בצימר. את הקטע הקווין שילדסי של להגביר את המגברים עד המקסימום הם דווקא כן עשו, מה שבהיעדר באלאנס גרם לדיוויד בלאו (שירה וגיטרה) לצעוק בצורה לא חיננית. בקטעים היותר שקטים דווקא כן הבליחו רגעים מדויקים ומעניינים, אך הם היו מיעוט בתוך הבלאגן. אשמח לראות את דיה מאלו על במת מועדון מאובזר יותר ובעזרת סאונדמן משלהם, כי האלבום בהחלט ראוי לזה.

  • קאט! 3 סצינות רוק ישראלי שמתפוצצות בזה הרגע מול הפרצוף שלכם

    נשף הרוקסן של אביב גפן גרם לכלי התקשורת לרקוד את הצ'ה צ'ה צ'ה: החל מהדרת נשים ברוק וכלה בנוסטלגיה למוזיקה הגרועה ביותר שנעשתה בארץ אי פעם. אבל בעוד שהכתבים מנסים להשיג עוד טראפיק על חשבון פמיניזם ונוסטלגיה, הם הזניחו את הנושא הכי חשוב—את ההווה.

    לצערי, יש מיתוס מאוד גדול שמכסה את סצינת השוליים כמו סערת אבק, שכדי להכיר מוזיקה שלא משודרת בגלגלצ ונעשתה אחרי 1999, צריך "להיות בסצינה". אז בואו אגלה לכם סוד: לא צריך להיות בסצינה כדי להיות בסצינה. כל מה שצריך לעשות זה ללכת. לאן ללכת? לכל מקום שיש בו הופעה.

    אבל אפילו החברים שלי חושבים שאני איזה גורו שמכיר בעל פה את לוח ההופעות של האפרכסת. וואלה, אין לי מושג אפילו מה קורה השבוע—כל מה שאני יודע לעשות זה לגגל שמות בפייסבוק ויוטיוב. לא צריך להיות גאון בשביל זה, ובכל זאת, אנשים עצלנים, הם רוצים לקבל את הכל מוכן ומומלץ מבלי שיצטרכו להקיש על המקלדת. אז בואו אחנוך אתכם ואכניס אתכם "לסצינה", למעשה לשלוש סצינות רוק ישראלי שמתפוצצות בזה הרגע. תגידו שהמאזין שלח אתכם.

    1. סצינת ה-Pאנק בקורו

    הפאנק לא מת—הוא פשוט שם עליכם זין. בשקט רועש, ברחוב יצחק שדה 32, מתקיים מקום שהתגלגל בין כמה דורות של יוצרים עצמאיים. הוא התחיל לפני כ-16 שנה בתור הפטיפון, הפך לבר טבעוני-פציפיסטי ושונא צבא בשם הרוגטקה, והיום הוא נקרא הקורו ומאכלס את סצינת הפאנק התל אביבית. המקום בגודל של חדר אמבטיה, כך שבערב צפוף תמצאו שם 30 איש. אבל זו בערך כמות האנשים שחזו בסקס פיסטולז ב-Lesser Free Trade Hall במנצ'סטר—מופע היסטורי ששינה את העולם. חוץ מלהקות של צעירים מיואשים שלא מפחדים לצרוח את זה—למשל Zaga Zaga, Sweatshop Boys ו-The Orions—הקורו מקיים גם הקרנות סרטים וקוריוקי. אגב, המקום חוגג בקרוב קורולדת.

    2. אינדי קונספטואלי בצימר

    עם כל הכבוד ללבונטין ולאוזן בר—ויש כבוד—השוליים הכי שוליים קורים צעד אחד מעבר לאזור הנוחות של דרום-מרכז תל אביב בצימר, רחוב הגדוד העברי 5. תתעלמו מהזונות והמחטים המשומשים, ותחפשו כניסה לחצר לא מסומנת אלא בצעירים מנוכרים שעומדים בחוץ ומתאמנים בלהיות משועממים. תשלשלו 10 ש"ח למי שנמצא (לפעמים) בכניסה, ותגלו חלל מתפרק בקטע הכי טוב שיש, איפה שלהקות אגדתיות מוקמות וזוגות מרושלים-יפים מתעלמים אחד מהשניה מרוב אהבה. ההופעות מאוד מגוונות מקלאסי-מודרני ועד רוקנרול ושוגייז, אבל בדרך כלל יש להן איזשהו גוון אמנותי יותר עם גיגים קבועים של אסף עדן AKA רייסקינדר באיזשהו פורמט וגלריה צמודה שמציגה אמנות ביזארית.

    3. רוק סטלנים ברחבי העיר

    מאז שהריאלטי ריהאב סנטר נסגר, יש חבורה של רוקרים סטלנים חסרי בית שנעים ממועדון למועדון. הסצינה הזו ממוקדת מסביב לאחים אבירן ועומר חביב מלהקת Great Machine וגם כפיר רימוך, מנהיג להקת הספייס-רוק לטאות הענק מכוכב הניבירו. החבורה הפסיכדלית הזו יוזמת המון ערבי להקות דוגמת ה-"Rock'n'roll Space Boat" או "זונת חלל" שקיבל תשומת לב לאחרונה בזכות ציור פורנוגרפי של מישהי שנראית כמו איילת שקד. כך או כך, החבר'ה האלה עובדים רק עם מגברים בעלי ווליום 11.

    מכירים עוד סצינות? מה לעשות שאני גר בתל אביב ומוגבל בזמן ותודעה—תעזרו לי להשכיל ותשאירו תגובה.

    קרדיט תמונה: עידן עזרא