פוסטים מתויגים עם מוזיקה אלקטרונית

  • ריקוד המכונה: איך להתחיל לשמוע טכנו

    שלושת הבלווילים: ממציאי הטכנו

    טכנו. בשביל הרבה אנשים זו מילת גנאי למוזיקה גנרית, צפויה ומשעממת. בזמנים שבהם כל ילד עם אייפון יכול להוריד אפליקציה ולדפוק על הבייס דראם, זה לא מפתיע. רק שטכנו זה כמו חומוס: קל לעשות אותו, אבל קשה לעשות אותו טוב. כן, כמו בכל ז'אנר יש מלא טכנו בינוני, רק שהטכנו הטוב יכול להיות אלוהי, וכל הקטע זה למצוא אותו. עכשיו, אני לא איזה גאון טכנו - אני עדיין סטודנט ועוד בקורסי ההקדמה של שנה א'. רק שלצערי, יש לחובבי הז'אנר נטייה לאגו ואליטיזם, להתעלם ממתחילים שלא יודעים מה זה למשל BPM (ביטים לדקה, מדד לקצב של המוזיקה) ולרדת עליהם שהם לא יודעים מי זה הדריק מיי הזה שמגיע לארץ (ראו תשובה למטה). אני חושב שזה מטומטם. אני חושב שהטכנו האמיתי מלא בנשמה ומעודד מחיקה של מעמד, גזע ומגדר לכדי אחדות קיומית, וברוח זו אנסה לחלוק אתכם את הסיכומים שלי מהקורסים ולספר את כל מה שאני יודע על טכנו כדי שכל אחד יוכל ללמוד ולהצטרף למסיבה.

    לפני הכל: מה זה טכנו? זו שאלה טובה, כזו שגורמת למבקרי מוזיקה וקלאברים להרים כתפיים לאוויר - או במקרה הטוב ידיים. היסטורית, טכנו זו מוזיקה אלקטרונית שנולדה בדטרויט של אמצע שנות השמונים בזכות כמה חברים מהעיר השכנה בלוויל, חברים שזכו לכינוי "The Belleville Three": חואן אטקינס, דריק מיי וקווין סונדרסון. כמו שאומר ציטוט מפורסם של מיי, טכנו "זה כאילו שג'ורג' קלינטון וקרפטוורק נתקעו ביחד במעלית כשכל מה כשיש להם זה סיקוונסר בשביל לארח להם חברה". אכן הטכנו הראשוני הושפע מהאלקטרוניקה החלוצית של הרובוטים מדיסלדורף כמו שהוא הושפע מהפ'אנק מהחלל החיצון - וגם מההאוס משיקגו וגם מההיפ הופ הראשוני מניו יורק וגם מניו ווייב אירופאי וגם מז'אנר משונה בשם איטלו דיסקו שהוא בעצם דיסקו שהופק באיטליה בשנות השבעים והשמונים.

    קטע הטכנו הראשון הגיע מההרכב Cybotron של אטקינס ונקרא "Alleys of Your Mind". בתחילה הסגנון נקרא אלקטרו-פ'אנק, שכן הוא שילב בין המקצבים הפאנקיים של ג'ורג' קלינטון לבין סינתיסייזרים ומכונות תופים קרפטוורק סטייל. "Strings of Life" של מיי תחת השם Rhythim is Rhythim (לאמני טכנו יש נטייה לפעול תחת כל מיני כינויים) לא איחר לבוא, וסונדרסון התחבר לזמרת ולקח את הטכנו למצעדים עם ההרכב Inner City והלהיט "Big Fun". הקטעים האלה נשמעים קצת רחוקים מהטכנו של היום, אז רק תזכרו שפעם, באייטיז, פשוט לא היה כזה דבר. השם של הז'אנר הגיע אגב מקטע של אטקינס בשם "Techno Music". אטקינס לקח את המושג מתוך ספר הסוציולוגיה העתידני "The Third Wave" של אלווין טופלר, בו הוא מתאר קבוצה של אנשים בשם "Techno Rebels" שחושבים שטכנולוגיה לא צריכה להיות מנוכרת או שתלטנית. בסוף שנות השמונים יצא אוסף של מיטב האמנים מדטרויט שעשו את המוזיקה הזו, עוד לפני שקראו לה טכנו. האוסף נקרא "Techno! The New Dance Sound Of Detroit" על שם הקטע של אטקינס, והשם תפס.

    אהיה קצת יומרני ואנסה להגדיר טכנו כמו שאני מכיר אותו. לדעתי, טכנו זו מוזיקה של מכונות. הטכנו חוגג את הצלילים האלקטרוניים של מחשבים וסינתיסייזרים ומכונות תופים. בטכנו לא מנסים לגרום לכלים הרובוטיים האלה לחקות כלים אחרים, אלא נותנים להם להיות כמו שהם, לפעמים לכדי מצבי קיצון אקסטטיים. בטכנו אין בד"כ ווקאלס, ואם יש אז הם יהיו מעובדים עד כדי כך שקשה להבין מה הם אומרים, כאילו שהם שידורים קטועים מהעתיד או אותות מכוכב אחר. הטכנו מבטל את כל מה שאנחנו רגילים לקבל במוזיקה: בתים, פזמונים, הוקים, והרבה פעמים אפילו מלודיה. הפוקוס הוא על קצב, סאונד, אווירה, ובעיקר, מצב תודעה.

    יש כאלה שטוענים שטכנו משעמם כי לא קורה בו כלום, אבל אם תקשיבו מקרוב לקטע טכנו ראוי תגלו שיש מלא שינויים בפרטים: בין אם תפקידים קטנים שנכנסים ויוצאים מהמיקס, שינויים במקצב, ובעיקר, מודולציה. מודולציה זה כשהצליל שמנוגן עובר כל מיני שינויים בפרמטרים שלו לאורך זמן כך שהסאונד שלו הולך ומשתנה. הכי קלאסי זה הפילטר: הדבר הזה שהדי ג'יי עושה שגורם למוזיקה להישמע פתאום ממש חנוקה ואז להיפתח שוב. בטכנו מתעסקים במאפיינים הכי בסיסיים של הצליל, בתדרים ובצורה שבה הצליל נראה ואיך הוא מתפתח. בבסיס של הטכנו יש את הבייס דראם על הוואן, אותו "בום! בום! בום! בום!", מקצב שקרוי בשפה המקצועית "four on the floor" (כי בכל ספירה של 1-2-3-4 מכים ברצפה, יעני בבייס דראם). יש מלא טכנו ששובר את המקצב הזה ובהצלחה מרובה, אך בכל זאת אם אתם מקבלים את הבומים האלה לבטן כנראה שאתם שומעים כרגע טכנו. ברגע שמכניסים למיקס יותר כלים חיים או סימפולים, ווקאלס של זמרי נשמה, או אפילו תוף הייהט באופביט (ה-"צה" ב-"אום-צה! אום-צה! אום-צה! אום-צה!") זה כבר מזיז את המוזיקה יותר לכיוון ההאוס, אם חייבים להגדיר. אך כמו בכל דבר, זה לא כזה שחור-לבן. יש הרבה תחומים אפורים בין הטכנו וההאוס עד כדי שילוב שנקרא טכ-האוס - ובכלל שילובים בין טכנו וז'אנרים אחרים. אם אנסה לסכם במובן הרחב: טכנו זו המוזיקה של העיר, של צלילים קשוחים של מכונות שמתחברים ביחד לכדי אוטופיה או דיסטופיה אורבאנית של העתיד שאנחנו חיים בו עכשיו.

    טכנו נמצא אצלי ברקע כבר מלא זמן. כשהייתי ילד הייתי מאזין לסינת'פופ שאמא שלי היתה משמיעה בבית, סוג של הקדמה לטכנו, והניינטיז היו מוצפים בטכנו ב-MTV, בין אם באופן יותר ישיר על ידי הרכבים כמו הפרודיג'י והכמיקל ברת'רס או דרך זליגות של להיטי יורוטראש מהרכבים כמו סנאפ ו-U96. בתחילת שנות האלפיים התחלתי לצאת למסיבות אלקטרוניות. דראם נ' בייס ו-IDM היו הטעם הנבחר של אותה תקופה (שני סגנונות שהושפעו אגב קשות מטכנו), ומדי פעם הייתי הולך גם למסיבת טכנו טבולה ראסה. מצאתי את עצמי נכנס לטראנס - קצת אירוני כי אף פעם לא הצלחתי באמת להכנס לטראנס מטראנס. הטכנו גרם לי לשכוח מהכל, בלי סמים, ולהתחבר למוזיקה, שחיברה אותי להווייה רוחנית גדולה יותר של ההווה. אהבתי לעצום את העיניים, לשכוח שיש מסביבי עולם, לשכוח שאני בכלל שם, ופשוט לזוז ולתת לראש להתרוקן מהכל חוץ מצלילים. ביקור בהלסינקי בשנה שעברה גרם לי להתאהבות סופית בזכות סצנת מועדונים סופר איכותית, והתחלתי לחקור ולגלות את העולם החיזרי-עתידני הזה, מה שמושלם אגב בשביל גיק מד"ב כמוני. למעשה טכנו זו מוזיקה שנעשית על ידי פריקים וגיקים כי צריך חוש טכני מפותח בשביל לתפעל את המכשירים ולתכנת את המחשבים, איחוד קיברנטי של אדם-מכונה שפועלים ביחד בהרמוניה.

    אז איך מתחילים לשמוע טכנו? גם שאלה טובה. טכנו לא עובד כל כך כמו עולם הפופ/רוק שאתם מכירים, אז הטריקים הרגילים לא יעבדו לכם שם: אין אלבומי מופת או להקות שחובה לשמוע, ורוב אמני הטכנו מעדיפים להתחבא עם הסינתי מתחת למיטה מאשר להראות את פניהם על מסכים בכל העולם. טכנו סובב סביב סינגלים, כלומר טראקים בודדים. אמני טכנו מוציאים לפעמים אלבומים ומיני אלבומים, ועדיין הטראק הבודד נמצא במרכז, כי אם הצלחת להוציא טראק טוב, זה לא משנה מה השם שלך ועד כמה אתה מפורסם - לוח המשחק הרבה יותר מאוזן. הדי ג'יים הבאמת טובים הם בד"כ גם מפיקים של חומר מקורי משלהם. כשהם עושים סטים, יעני מנגנים מוזיקה של אחרים, הם לא מנגנים להיטים, אלא איזוטריות משוגעות שהם מצאו בחנויות תקליטים נידחות, ולפעמים אפילו טראקים אקסקלוסיביים שעוד לא יצאו, בנסיון להיות הכי מקוריים ופותחי תודעה. לעתים נדירות זיהיתי טראק על הרחבה, ובדרך כלל זה היה איזשהו רימיקס למשהו אחר שהכרתי. וזה העניין, לשכוח משמות וסטטוסים, להתחבר להוויה, ולהיות, בתקווה, בתעופה עם המוזיקה מבלי לדעת עליה כלום חוץ מהצליל שנחווה בזה הרגע. וטכנו נחווה לרוב בתור מיקס, כלומר, כשדי ג'יי לוקח כל מיני קטעים ותופר אותם ביחד, אחד אחרי השני, לכדי טריפ מוזיקלי שלוקח אתכם למקומות מרתקים.

    הכי טוב לשמוע טכנו במועדון חשוך עם מערכת סאונד וכמה לייזרים, אבל אין שום ערבות לאיזה סט תקבלו שם, במיוחד כשהרבה מהדי ג'יים מנסים להתחנף לקהל, ולכן, לצערי, מרדדים את המוזיקה למכנה משותף יותר נמוך. אבל תמיד אפשר לעשות שיעורי בית. אם בא לכם ללכת למועדון, תבדקו מה הליינאפ ותחפשו סטים בסאונדקלאוד או יוטיוב של הדי ג'יים המדוברים - לרוב יהיו כבר לינקים באיוונט. האלוהים של הטכנו נמצא בפרטים, אז תצטרכו לעבוד קצת ולשמוע את המיקסים ולראות אם אתם מתחברים או לא.

    בינתיים תנסו לשמוע טכנו בבית. נקודת התחלה כיפית היא קטעי ה-"Boiler Room" שמפוצצים את יוטיוב במיטב מהלכי הריקוד מאירופה והדי ג'ייז הכי נחשבים של ימינו. גם מיקסקלאוד מלא בסטים חזקים של טכנו שאפשר למצוא בערוצים כמו NTS Radio, FACT, TELEKOM ELECTRONIC BEATS RADIO. ויש גם רדיו: התוכניות של אמיר אגוזי בקצה, Intergalactic FM, Dublab ו-NTS Radio. שמעתם משהו טוב תוך כדי הסט? תרשמו בצד את שם האמן והטראק, כי קשה לזכור. חפשו דברים אחרים שלו בסאונדקלאוד, יוטיוב, אפל מיוזיק או ספוטיפיי. תבדקו באיזה לייבל הוא חתום, כי יש סיכוי טוב שיהיו שם עוד אמנים שתאהבו. תקשיבו לסטים שלו, כי הוא ישמיע בהם דברים שהוא אוהב וכנראה תתחברו אליהם. כן, טכנו מופגז לקהל הרחב ללא הפסקה, אך אם אתם רוצים להעמיק ולהגיע לדברים הטובים באמת תצטרכו להזיז קצת את העכבר. ואם אתם ממש אולדסקול, לכו לחנות תקליטים שיש לה סקשן אלקטרוני, בטח אם אתם נמצאים באיזה בירה אירופאית, ופשוט תשמעו שם דברים - וככל שהעטיפה יותר ריקה ופשוטה ככל שיש יותר סיכוי שזה יהיה משהו ממש טוב.

    באופן אישי, אני אוהב טכנו יותר עמוק ואפל ופרמיטיבי, כזה שמשלב בתוכו נויז ואינדסטריאל לכדי לכיבוש טוטאלי של הגוף-נפש. אחד מהאמנים שאני הכי אוהב בעת האחרונה הוא המפיק Daniel Avery. אייברי שחרר לפני כמה שנים אלבום בשם "Drone Logic" שבינתיים כל מי שהשמעתי לו משהו ממנו רצה לדעת מי זה. הוא נמצא חצי דרך בין טכנו מחתרתי לאלקטרוניקה מיינסטרימית ויוצר קטעים מאוד זכירים שמכבדים את העבר ומסתכלים לכיוון העתיד בהווה, בין מוזיקה יותר פ'אנקית ("Free Floating") לצלילי אסיד (צליל מכשיר ה-TB-303 כפי שאפשר לשמוע למשל בקטע "Naive Response") לאינדיטרוניקה שוגייזית ("New Energy").

    אני מאוד אוהב גם את הטכנו הראשוני של שלושת הבלווילים מדטרויט על שלל הכינויים שלהם. זו מוזיקה עם המון נשמה וחדשנות וחדוות יצירה, קטעים שדרכו על קרקע בתולית בכל צעד שהם עשו - בין אם זה הקטע ההיפנוטי "Clear" של סייבוטרון או הקטע הכי מרים אי פעם "Good Life" של אינר סיטי (חפשו את הגרסה המלאה ולא המקוצרת) ויש עוד חבר'ה מדטרויט מהתקופה ההיא והלאה כמו Hashim, Jay Denham או Mick Huckaby.

    עוד אגדה דטרויטית הוא המפיק Richie Hawtin שגדל על המוזיקה מהעיר ולקח אותה לשלב הבא: מינימל טכנו. גם מינימל נהפכה למילת גנאי בימינו, מוזיקה של היפסטרים ברלינאים שמכורים לקטמין. אבל לפני שאתם מגלגלים אוזניים, תשמעו את האלבום "Consumed" שהוטין שחרר תחת השם Plastikman ב-1998. בזמנים בהם המוזיקה האלקטרונית רק רצתה לתת עוד יותר חזק בראש, הוטין הוריד את הווליום, חתך את כל מה שמיותר והשאיר רק את העצמות הקשות של הטכנו עם הרבה חלל מסביב, כמו שאפשר לשמוע בקטע הנושא המצמרר.

    אם אתם אוהבים את זה עוד יותר ניסיוני, תבדקו את צמד הטכנו הפיני Pan Sonic. זה נשמע כאילו שהשניים האלה מחוברים עם שטקר לקיר ומתמרנים חשמל בכוח המחשבה, עם קטעים כמו "Lähetys" שנשמע כמו ההקדמה לצונאמי שמכה בחופי הדעת שוב ושוב בפיצוצים שהולכים וגדלים עד שהכל מוצף. חצי הצמד Mika Vainio נפטר לפני כמה חודשים, אירוע מצער אם כי הוא השאיר מאחוריו המון מוזיקה גם בתור אמן סולו, למשל בפרויקט Ø שלקח כיוון עוד יותר מינימליסטי מהרכב האם.

    ומעבר לזה יש את המפיק האיטלקי Alessandro Adriani שמחבר בין טכנו לפוסט-פאנק עם סטים מעולים בסאונדקלאוד; יש את Ancient Methods הגרמני ששחרר השנה אי פי בשם "First Siren" שנשמע כמו פרויקט הטכנו של טרנט רזנור מניין אינץ' ניילס; יש את הדי ג'יי הבריטי Blawan שאני פחות אוהב את הסטים שלו, אם כי טראק האימה "Why They Hide The Bodies Under My Garage" גורם לי לרצות לפצוח בריקוד הזומבי של מייקל ג'קסון (הקטע אגב זכה לקאבר של להקת הנויז-רוק האהובה עלי Girl Band); וכמובן מקדימי הז'אנר Kraftwerk, New Order, Yello ועוד ועוד ועוד. והיי, גם בארץ עושים טכנו: תבדקו את Red Axes והלייבל Garzen Records, את The Models והלייבל Confused Machines (ראה ראיון עם מקים הלייבל איתמר ויינר), את ההרכב TV.OUT והלייבל Parallax - ואם אתם מכירים עוד טכנו שווה תוסיפו תגובות בבקשה. אני מתחזק ביוטיוב רשימת האזנה פתוחה של מוזיקה אלקטרונית וכשאני מוצא משהו שאני אוהב אני משתדל להוסיף אותו לשם. אם אתם מתחברים לטעם שלי, אתם יכולים לשים את זה ברקע ולרשום בצד כשאתם שומעים משהו טוב. בסופו של דבר זה לא משנה אם זה כן טכנו או לא טכנו - העיקר שזה מזיז את הרוח שבמעטפת.

  • איתמר ויינר (Spark O, אוגנדה) בראיון: "התמודדתי עם זה שאני גולה ירושלמי בתל אביב"

    The Models בפעולה: (ימין לשמאל) איתמר ויינר והראל שרייבר

    כבר זמן מה שאני יודע מי זה איתמר ויינר, אבל לא באמת הכרתי אותו. הוא האיש מאחורי בר האוגנדה המיתולוגי בירושלים ז"ל וכעת אוגנדה תל אביב, מקומות שאני אוהב ויוצא אליהם כבר שנים. ראיתי אותו גם מפגיז טכנו חי אפל ועמוק יחד עם הראל שרייבר (Mule Driver) בהופעה של ההרכב The Models. וכמובן שהכרתי את אק-דאק, לייבל האלקטרוניקה האגדי שויינר הקים יחד עם שרייבר בירושלים. אז נהגתי להגיד לויינר "היי" מביך באוגנדה וידעתי שזה עניין של זמן עד שנשב לדבר. עכשיו כשהוא שחרר את "Variations", אי פי חדש בתור Spark O, השתמשתי בתירוץ כדי להיפגש איתו לשיחה מחוץ לאוגנדה ולברר איך הוא הגיע בכלל למוזיקה אלקטרונית, כיצד עושים טכנו חי ומה דעתו על הסצנה הישראלית.

    קודם כל, איך נכנסת למוזיקה אלקטרונית ואיך התחלת לעשות אותה?

    או ווה. זה היה מזמן.

    כמה מזמן?

    תכלס, כשהייתי בצבא, השתחררתי בשנת 2000, ואז נסעתי לטייל, וראיתי מלא הופעות, כאילו נסעתי לאירופה. אתה יודע, אהבתי מוזיקה אלקטרונית: Warp וכאלה לייבלים. ואז חזרתי לארץ והתחלתי להתעניין איפה אפשר ללמוד לעשות מוזיקה עם מחשב.

    ראית הופעות של אמנים מווארפ?

    גם.

    את מי ראית?

    ראיתי את Autechre, Boards of Canada, Mira Kalix, Plaid. ואז התחלתי לברר. לא ממש ידעתי איך יוצאת בכלל מוזיקה ממחשב, זה לא נראה לי הגיוני. גם בארץ היה, נגיד, את החזית האלקטרונית, מסיבות בירושלים שגם בהן היו עושים מוזיקה עם מחשב של פעם, כאילו קופסאות. וגם, לא הבנתי מה הולך שם. ואז אני ועוד חבר, אריאל, נרשמנו לאיזה קורס שהיה במכללת הד ושנתן אלמנטים בסיסיים איך להתחיל. וזהו, התחלתי. ואז גם הכרתי את הראל, ואז התחלנו לעשות דברים ביחד, והקמנו לייבל, את אק דאק, ואז עשינו מסיבות, עשינו מוזיקה, עשינו את The Models. תכלס, ברמה הכי הכי בסיסית של זה, תמיד חשבתי שאני רוצה לעשות מוזיקה, אך אף פעם לא הצלחתי להושיב את עצמי לנגן על כלי. תמיד זה היה כזה טוטאל לוס - לא אני ולא המורה רצינו להמשיך להיות בקשר. ניסיתי פסנתר, גיטרה, הכל. יש לי אח פסנתרן שהוא דוקטור למוזיקה.

    איך קוראים לו?

    עמית ויינר. והיה אותי שנורא רציתי לעשות מוזיקה, ולא הצלחתי להתמיד בשיעורים. ונראה לי שתמיד חיפשתי, האמנתי שיום אחד אמצא את הכלי שלי, שהוא לא יהיה פסנתר, הוא לא יהיה גיטרה, ובטיול הזה אחרי הצבא אחרי שראיתי דברים באירופה, אמרתי, אוקיי, זה הולך להיות הכלי שלי: לנגן על מכונות תופים וסינתי ומחשב.

    עבדת בהתחלה על תוכנה מסוימת, או שקנית סינתיסייזרים?

    קניתי מחשב, קניתי Cubase מקורי וקניתי מכונת תופים.

    איזה מכונה?

    TR-707.

    וואו. קנית את זה כשהיית באירופה?

    לא, מישהו בארץ מכר לי את זה ב-700 שקל.

    זיל הזול!

    כן. והתחלתי. אז קניתי SH-101 כזה פשוט. הרגשתי שאני יכול להתבטא עם הדברים האלה.

    (מישהו מאחורינו מדבר כאילו לכיוון השמים: "קאמרי, כמו מוזיקת קאמרי, ברומנו - גם שישי גם שבת. יום שישי זה מחווה למוזיקה ישראלית, שבת זה…")

    אי אפשר להבין אם הוא מדבר לעצמו או לאלוהים או לשלט הזה!

    לאלוהים.

    Confused Machines - למה הקמת את הלייבל, ומה הגישה שלכם למוזיקה אלקטרונית?

    טוב. אז בגדול היסטורית היה לנו את אק-דאק, בערך בשנים 2002-2007/8, ואחר כך התמקדתי באוגנדה, וגם לאוגנדה היה את הלייבל שלו ועדיין בגדול יש, והראל פתח לייבל אחר את Los Jubilee, ועשה הרבה דברים, ולתקופה שנינו עשינו דברים במקביל, לא ביחד. ואחרי כמה זמן, נראה לי שכל אחד מיצה. לי התפנה קצת זמן, והחיים התייצבו קצת לשנינו - עברנו לתל אביב וכל אחד עם החיים שלו. ואז החלטנו שאנחנו רוצים לחזור לעשות לייבל ביחד, והרעיון היה בגדול להוציא את המוזיקה שלנו רבתי - כלומר גם אדיטים, גם רימיקסים, גם דברים שלנו - ולראות מה יקרה, גם אולי להוסיף עוד דברים, אבל להתחיל באמת בנו, כי אק-דאק הפך להיות הרבה מאוד אמנים וזו היתה משפחה כזאת והיא גדלה וגדלה. פה רצינו לחזור לבייסיק שזה ספארק או ומיול דרייבר והמודלס. בגדול הרעיון זה כמו השם, קונפיוזד מאשינס, כאילו אנחנו לא יודעים. זה לא כזה שיש מכונות מול תוכנה, אנלוג מול דיגיטל, כל מיני שאלות כאלה. כאילו, we're just as confused as everybody else, and we're documenting it. ואנחנו אוהבים מכונות.

    אז אין דיגיטל?

    תראה, יש פה ושם, אבל בגדול הרעיון הוא לייב, דברים שהם יותר לייב, דברים שהם מבוססים על שמחת היצירה ולא דווקא על עריכות מול מחשב שמייגעות, שאתה כזה נרדם. זה באמת אמור להיות lively. זהו, תמיד גם יש לנו את הקטע הזה של לנסות לערבב בתוך זה את ישראל. נגיד האדיט של הראל ל-Mafatal או הרימיקס שעשינו לבלה טאר והפה והטלפיים, וגם עשינו פרויקט שאנחנו מקווים שיצא לשיר של יובל בנאי, להקה שהיתה לו לפני משינה. תמיד אנחנו רוצים לקחת - זה היה גם באק דאק - מצד אחד את הבינלאומיות שיש למוזיקה אלקטרונית ולמכשירים אנלוגיים, ואיכשהו לנסות למצוא לזה גם את הזוויות שלנו פה, בצורה שהיא לא מאולצת, בדברים שהם כאלה טבעיים, ניו-ווייב ישראלי שהיה דבר כזה.

    באמת המוזיקה האלקטרונית הישראלית הכי מוכרת בעולם זה גואה-טראנס או משהו כזה. אז מה זה מוזיקה אלקטרונית ישראלית בעצם? מה הופך את המוזיקה שלכם לישראלית?

    שמע, נראה לי שמישהו מהצד יכול לראות את זה יותר טוב, הוא יכול לקטלג את זה. אבל נראה לי עוד יותר כירושלמי וגם כישראלי, הקהילה שאני נמצא בתוכה הם ממש לא קראוד-פליזרים. זה אנשים עם דיעות, עם אג'נדה - אנשים קשים. הרבה פעמים זה מתבטא גם במוזיקה. היא לא תהיה הדבר הכי לאונג'י נעים וקוקטייל פארטי. ונראה לי זה מן קו כזה ירושלמי, גולים ירושלמים בתל אביב שעושים את המוזיקה. כן, זה מלוכלך, זה unpolished, but in a good way. אתה רוצה, לא יודע, להפוך עולמות איכשהו.

    המיני אלבום שהוצאת, רשמת במייל ואמרת לי מקודם שהוא הושפע מתקופה מסוימת וקשה שעברת. מה קרה בתקופה הזאת ואיך זה השפיע על המוזיקה שיצאה?

    תקופה קשה, אבל התקופה הכי מעניינת אולי. זו תקופה טובה. אז התמודדתי לראשונה עם כל מיני דברים: התמודדתי עם פרידה, התמודדתי עם זה שאני גולה ירושלמי בתל אביב, זה היה לי פתאום נורא חזק.

    באיזה צורה? מה גולים ירושלמים מרגישים בתל אביב?

    הם עוד לא מרגישים פה בבית, הם עוד לא מבינים מה הולך פה, כזה ה-new kids on the block, מנסים למצוא את המקום שלהם, את הפינה.

    ועד אותה נקודה הם גם שנאו את תל אביב, אז עכשיו צריך ללמוד לאהוב אותה.

    כן, בדיוק. הרגשתי הרבה הרבה כאוס בחיים באותו הזמן, שאין לי שום סיבה שאגש למוזיקה ואפתח קיובייס ואתחיל לצייר תווים עם המידי. כשהייתי מנסה לעשות את זה הייתי נרדם, וכשניסיתי להסביר לעצמי למה אני לא מצליח לעשות את זה, אמרתי שזה לא הגיוני, אני חייב לנגן, אני לא מנגן ככה. אז התחלתי לנגן עם ברי ברקו, אני לא יודע אם אתה מכיר אותו.

    כן, מ-Farthest South.

    אז ברקו בא לפה (לאוגנדה -ע"ש) איזה יום אחד, ואמר לי בוא ננגן ביחד. התחלנו לנגן, וזה היה גיטרה ואלקטרוניקה, ובאמת חיפשתי לנגן ולעשות דברים שירגישו לי הכי חי. זהו, ואז התחלנו אני וברקו להקליט, ואז התחלתי להקליט דברים לבד, ומזה נולד המיני אלבום הזה בעצם, סשנים כאלה של כל מיני מכשירים פתוחים.

    יש לך אולפן בבית?

    האולפן שלי קם ומתפרק כל הזמן - כשיש לי הופעה, אני מוציא דברים ושוכח לחבר אותם. אני עדיין די מפוזר למרות שעכשיו אני רוצה לקחת איזה מקום. אבל כן, יש לי אולפן בבית.

    הלכת פשוט ספונטנית לנגן, או שאתה עובד בצורה יותר מוסדרת?

    היה לי ולברקו זמן שהיינו מנגנים - אני חושב שבאמת זה היה ביום שלישי - נפגשים, שותים קפה, מנגנים. בדרך כלל לפני שהוא היה בא הייתי מחבר את הכל, כדי שזה יהיה מוכן, ומנגן גם לבד. אז היינו מקליטים ואחר כך הייתי מקליט סשנים שלי - וגם יש באמת קטע אחד איתו, הקטע הראשון שהוא מנגן בו גיטרה, שזה הקטע שאני הכי אוהב.

    בדה מודלס אתה עושה טכנו חי עם הראל ואתם מאלתרים. איך זה עובד? בשביל לעשות טכנו נראה לי שצריך הרבה תכנון ולדעת איזה אלמנטים להוסיף, איך ומתי. איך אתם עושים את זה בלייב?

    בגדול כל אחד בוחר על מה הוא מנגן. אנחנו כן עושים חזרות. אז בחזרות אנחנו מחליטים מה יהיה הסטאפ, אנחנו מחליטים בינינו מה כל אחד מביא וזה גם מה שנביא להופעה.

    מבחינת המכשירים או התפקידים?

    מכשירים. מה שאתה מחליט לגבי המכשירים, זה גם התפקידים. אז בד"כ יש לנו רית'ם סקשן שלכל אחד יש מכונה או שתיים שעושה ביטים, יש אחד או שני מכשירים שעושים 303.

    בסים.

    בסים. יש סמפלר, יש משהו שיעשה ליינים יותר גבוהים, והרעיון זה לעבוד על דינמיקה, שא' כל זה לא יהיה משעמם, ב' שזה יתפתח, שהסאונד יהיה טוב, שיהיה איזשהו סיפור, כלומר שנדע איפה אנחנו מתחילים ואיפה אנחנו רוצים לסיים, ויש איזשהו תסריט.

    יש דברים שאתם קובעים מראש לפני שאתם נכנסים לסשן?

    התסריט הוא בגדול איך אנחנו מתחילים מנקודה מסוימת, מגיעים לנקודה מסוימת ומה הדרך שאנחנו רוצים לעבור. אנחנו לא כל כך מדברים על סולמות, ואנחנו לא מדברים ממש על תפקידים, יותר איזו אווירה אנחנו רוצים שתהיה וחלוקת תפקידים. בעצם יש אחד שנגיד מכניס איזשהו ליין, השני בעצם מגבה את הדבר הזה. אחר כך הוא יכול להוריד את הגיבוי, נשאר הליין, ואז הוא יכול לתכנן את הליין הבא, ואז בעצם אנחנו משחררים אחד את השני ומגבים אחד את השני. איך עושים את זה בלייב? אנחנו פשוט עושים את זה כל כך הרבה שנים שאנחנו מבינים את השני ואנחנו מתואמים ובאמת זה כזה נסיון, מן לדעת לתקשר, ממש תקשורת בינינו ועם אנשים.

    כמו ג'אזיסטים מנוסים, אתה יודע, שאחד מסתכל על השני ומדברים בעצם בטלפתיה.

    מדברים בטלפתיה, לגמרי. זה לא תמיד עבד - היו לנו הופעות גרועות, כן? אבל בגדול, המטרה היא שזה יעבוד.

    והחומרים של הלייבל, בין אם זה דה מודלס או ספארק או או מיול דרייבר, הגיעו למקומות מעניינים בעולם? יש לזה נישה מחוץ לישראל?

    שמע, היה לנו תקופות באק-דאק שכבר היינו לייבל מבוסס בעולם וכל האתרים בומקאט וזה, כתבו עלינו בדה ווייר - we were there. ואז הפסקנו והיינו בוואקום של מלא זמן ועכשיו אנחנו מתחילים מאפס. אף אחד לא עושה את ההקשר, ואנחנו גם לא מנסים לעשות אותו. וכרגע זה השמעות בכל מיני מקומות, לא יודע, טים סוויני אמר שהוא אהב את הקטע של מפאטל.

    טים סוויני?

    כן, יש לו את Beats in Space, תוכנית.

    מניו יורק, לא?

    כן, נראה לי שזה בניו יורק. כאילו דברים קורים - כותבים, זה מגיע למפיצים, מגיע לחנויות, זה מגיע לאנשים. זה זז, אבל לגמרי התחלנו את הכל מהתחלה, פאזה חדשה.

    מה בכלל אתה חושב שקורה כרגע בסצנה האלקטרונית בארץ? איפה זה נמצא? מה הדברים הטובים או הגרועים שקורים כרגע, ולאן אתה חושב שזה יכול ללכת?

    נראה לי שיש דברים מטורפים. יש אמנים שמאוד מצליחים, כל מיני רד אקסס, ולא יודע, נדובה, כל מיני אנשים, יש את מלכה טוטי. אני לא הכי מעודכן, אני חייב להודות, אבל אני יודע שקורים דברים, ובטוח גם קורים דברים בטראנס עדיין. הדבר שאני הכי יכול להגיד זה שבסופי שבוע באוגנדה מתקלטים פה די ג'יים שהם בעיני הכי טובים שיש, נגיד בר פבר, שלוקחים באמת אלקטרוניקה, ומוזיקה אפריקאית, וניו ווייב, ואיזוטריה, ואיכשהו מחברים דברים לכדי משהו שהוא רקיד וסקסי וכיפי ומדהים. אז אני די תקוע בתחת של עצמי בקטע הזה, אני די רק באוגנדה בסופשים, שומע את המוזיקה שיש פה ואת הדי ג'יים שאני מזמין ואני מאוד אוהב אותם, אני חושב שזה די מדהים.

    למעשה אתה לא יוצא למועדונים בגלל האוגנדה?

    אני יוצא, אבל ממש פחות - לפעמים לבלוק, לפעמים לאלפבית. אני מאוד אוהב את התקלוטים של זילי, של טל זילברשטיין שיש לו פה את החנות, את בברלי, אני מאוד אוהב את התקלוטים של אגוזי, אני אוהב את התקלוטים של אביגד, שגם כזה מחבר אפריקאי, מוזיקת עולם, אלקטרוני, סינתים כל מיני סינתים וזה - אני חושב שהם די ג'יים וגם סלקטורים מדהימים, אנשים עם טעם מדהים, מועדוני, מעניין, חכם ומאוד אוהב מוזיקה, שומעים את האהבה הזאת. אז יש פה די ג'יים מדהימים. כן. באמת אני מכיר רק את הסצנה הזו, פחות יודע מה קורה אצל אחרים.

  • הראל שרייבר בראיון: וריאציות על זיכרון

    המוזיקאי האלקטרוני הראל שרייבר, האיש מאחורי הלייבל אק-דאק האגדי, פועל תחת שמות רבים: Mule Driver, The Models וגם Max Schreiber. ב-6.6 הוא ישיק באוגנדה ריליס חדש בתור מקס: "Variations on Memory". מדובר בפרויקט מתמשך בו שרייבר מקליט באופן אינטואיטיבי שירי זיכרון כפי שהוא זוכר אותם, והכל באינטרפרטציה משלו על סינתיסייזרים אנלוגיים, בדרך כלל בסשן אחד. לכבוד ההשקה, הזמנתי את שרייבר לספר קצת על הפרויקט המסתורי.

    איך התחיל הפרויקט?

    לפני כמה שנים, נסעתי באוטובוס ביום השואה וברדיו התנגנו שירי יום השואה, הייתי עם אזניות והשירים התערבבו במוזיקה ששמעתי. כשהגעתי הביתה/לסטודיו השיר "ההליכה לקיסריה" התנגן לי בראש. הציוד בסטודיו היה מחובר ודולק וכל הסינתיסייזרים היו מחוברים לפי קטע שהקלטתי באותו יום אבל לא הצלחתי לחזור ולנגן, כי "ההליכה לקיסריה", או יותר נכון לופ מתוכו (השורה הראשונה) הסתובב לי בראש. בניסיון להוציא את השיר מהראש התחלתי לנגן אותו על הסטאפ המורכב ונהניתי מאוד. אני לא נגן וירטואוז ולא ממש זכרתי את השיר אבל ניגנתי מה שזכרתי ממנו ונכנסתי לזה ועשיתי כל מיני וריאציות. בשלב מסויים לחצתי רקורד (יש לי טייפ שמחובר תמיד ומוכן להקלטה לצורך תיעוד ספונטני) וזה היה הקטע הראשון.

    בהמשך גיליתי שאני מוצא את עצמי שר משירי יום הזיכרון מידי פעם, אולי גם בגלל שזאת היתה תקופת ימי הזיכרון ונסעתי הרבה באוטובוסים ונתקעו לי שירים בראש, אבל בלי קשר גיליתי שהשירים האלה מלווים אותי (אותנו, אנשים שגדלו בארץ ואולי גם בגלל תקופות הפיגועים וכו') ויש להם איזשהו משקל או משמעות בחיים שלי. וכל פעם שנתקע לי שיר כזה בראש (בדרך כלל שורה מהשיר או חלק מהמנגינה) שיחקתי איתו על מכונה שפעלה בסטודיו ואם נכנסתי לזה אז גם יצא משהו.

    בגלל הצורה שהפרויקט התחיל, על הדרך ולא בתור משהו מתוכנן, אני מנסה לשמור אותו ככזה ולהקליט את הקטעים בצורה מידית ולא לעבוד עליהם וללמוד אותם אלא להוציא אותם בדרך שאני זוכר אותם ומרגיש אותם באותו רגע מכיוון אחר. בשנת 2005 יצא האי פי "The Proud Ones" בלייבל משהו על הדרך. הוא מבוסס על נעימת נושא של סרט משנות ה-50 באותו השם. הקטעים באי פי הם וריאציות על הנעימה ויכול להיות שהטכניקה שעבדתי בה אז עבדה גם באי פי הזה: יצירת והקלטת הקטע בסשן אחד בלי לתקן טעויות ובלי לתכנן - לא לחשוב, לנגן ולהקליט.

    שירי הזיכרון המוכרים מנוגנים לרוב על כלים אקוסטיים אך אתה משתמש בכלים אלקטרוניים. מדוע לדעתך זו ברירת המחדל של שירי הזיכרון הסטנדרטיים? באיזה אופן כלים אלקטרוניים משנים אותם?

    אני חושב שבתקופה שהתגבש הקונספט של ימי הזיכרון בארץ המוזיקה הנפוצה היתה אקוסטית. לא בטוח שהיו הרבה אופציות אחרות. יכול להיות שבעקבות זה התקבע איזה קונספט של עצב ורגש שמבוטא בעדינות ונוגות על כלים אקוסטיים ואף אחד לא הרגיש צורך לעדכן אותו. אני משתמש בכלים אלקטרוניים בעיקר ונוח לי להתבטא בכלים אלה. הרגש לא נוצר מהכלי שמנגנים בו אלא אצל הנגן או המאזין.

    לכלים אלקטרוניים יש מנעד סאונד רחב ובשימוש באולפן אפשר ליצור אווירה מסוימת שעוזרת "ליצר רגש" מסויים. מכיוון אחר, האזעקה שמשתמשים בא בימי זיכרון היא כלי אלקטרוני. גם בעבר כשהאזעקה היתה ידנית או אפילו שופר היא היתה כלי בסיסי ופשוט, שמפיץ הרבה רגש: סכנה מלחמה, או חג במקרה של שופר וכו'. כשאני שומע אזעקה בימי זיכרון אני חושב בעיקר על הפיזיקה והגלים ועל התאבכות הסאונד במרחב. אני לא בטוח שזה עוזר לי לזכור או שזה שונה מההתעסקות היום יומית בסאונד. בנוגע לשירי זיכרון פחות מסורתיים, אפשר למצוא גם מוזיקה פחות אקוסטית, לדוגמה Temple of the Dog ובטח גם אלבומים אלקטרונים (שכרגע לא עולים לי בראש).

    איזה שירי זיכרון השפיעו עליך בהקלטת הסשן האחרון?

    הסשן האחרון שמופיעי באי פי הוא "בלדה לחובש", והשפיע עליו השיר "בלדה לחובש". מעבר לזה אני לא יודע אם שירי זיכרון נוספים השפיעו עליו. אפשר אולי לשמוע השפעות של מוזיקה שהשפיעה עלי בכללי והיא בטח ISAN ואניו מוריקון - איסן אולי באווירה ומוריקונה בזה שכל דמות בשיר מקבלת סאונד משלה. זה גם השיר היחידי עם תופים (נראה לי). התופים זכורים לי בתור מחזק הדרמה בביצוע המקורי, אבל יכול להיות שאני טועה וככה אני מפרש את השיר. בנוסף יש את הזעקה מלאת הפאתוס "עלינו על מוקש" שבתור ילד תמיד הצחיקה אותי (וגם עכשיו). תדמיין מישהו שעלה על מוקש צועק בכזה פאתוס, הוא לא יצעק ויבכה ויקלל או ישתוק ויהיה בשוק או יתפקד בקור רוח מתוך סטרס ואדרנלין. אבל מה אני יודע לא הייתי במצב כזה.