פוסטים מתויגים עם סיקורי הופעות

  • פדרו גראס בבסקולה: לאן הלך הקאלט?

    עברו בקושי שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה שראיתי את פדרו גראס על הבמה. הפעם הקודמת היתה באינדינגב האחרון, וזאת היתה ההופעה הכי טובה שראיתי שם. קשה להגיד אם זאת היתה שעת הצהריים העצלה, הבמה הקטנה של האינדיטרוניקס, התחרות עם יוסי פיין או אולי השילוב של כל אלה שזיקקו את הקהל לקבוצה מצומצמת של מעריצים אדוקים. הם שרו בצעקות נלהבות ודיוק מדהים על הטיימינג הבלתי צפוי של פדרו, מה שהרשים עוד יותר. יצאתי עם טעם עוד. ההאזנה לאלבום לעומת זאת, קצת ציננה אותי. כן, פדרו הוא אמן מילים, אולי אפילו בלשן. חוקר את הפינות הנידחות ביותר של השפה העברית, כאילו המילים היו סמטאות צרות במטרופולין עתיק; וכן, הוא מצליח ברוב הפעמים להושיב את הניסיוניות הזאת על פלואו מתפתל, מרתק; אבל, "חצי סוגריים" נכשל בדבר שאולי הפך את ג'ימבו ג'יי, חבר של גראס ללהקת ויקטור ג'קסון, לסנסציה הויראלית שהוא היום - טווית הספוקן וורד המתוחכם לפזמונים קליטים. וזאת אולי אחת הסיבות המשמעותיות לכך שההופעה אתמול בבסקולה לא התרוממה.

    "אני לא מאמינה לו" אמרה אישתי ביחס לשורה של פדרו שטוענת "מעולם לא הייתי גבר מושך". רציתי להציע שכמו הרבה שירים אחרים של זמרים אחרים, השיר הזה בטח נכתב מזמן, כשפדרו רק גילה שהוא דווקא כן, גבר מושך, והשיר נשאר לא יותר מזיכרון רחוק, נוסטלגיה לתקופה אחרת (בדומה ל-"בואו לפני" של ג'ימבו). אבל לא היה לזה זמן. פדרו רץ על הבמה בין הנושאים והשירים, ואין זמן להתעכב. אתם רוצים לדבר, שמרו בזיכרון ותדברו בבית. הריצה הזאת גם לא הותירה לקהל ההמום זמן לעכל. מדי פעם, כשפדרו לא עבר משיר לשיר בדהירה, אלא השתהה לרגע, הם עוד נותרו שם בוהים בו. וגם אווירת הקאלט מהאינדינגב נעלמה. בקידמת הבמה עוד היו כמה מדקלמים חרוצים, אבל רוב הקהל, כמוני, ידעו לזרוק פה ושם מילה לאוויר. קשה להצטרף אם לא עשית דוקטורט על "חצי סוגריים". אפילו ההוקים הקליטים הם חסרי מילים, כמו ה-"יה יה יה" ב-"אלוהים בג'ימייל" וה-"נה נה נה" ב-"מאיפה אני בא". באמת רציתי לשיר עם פדרו את פסגת היצירה שלו, המילים עצמם, ופשוט לא הצלחתי. ונראה שלא הייתי היחיד. הקהל סביבי לא הראה הרבה התלהבות לאורך ההופעה, ודווקא כשקולות צעקה עלו מכיוון הצד הקיצוני של הבמה, הם לא היו מסונכרנים עם פדרו, מה שרק הציק לו.

    גם ההופעה החשמלית של הלהקה הפריעה לי פתאום, אחרי ההאזנה לאלבום. חסרו מאוד הפסנתר ב-"שיר לאהובה חרישת וגם כלי ההקשה וקולות הרקע השבטיים מהאלבום, כמו ב-"מי יקח את זה". הואקום הקצבי וההרמוני גרם לסגנון הפדרואי בדקלום השירים להרגיש פתאום צפוי יותר, כמעט כמו טמפלייט שמורכב בעיקר מחזרה על מילים לצורכי הדגשה, ממספר מצומצם של מקצבים ידועים מראש, וקול בס שרמנטי. בסוף ההופעה בדרך הביתה, כבר הצלחתי לחקות את הטריק של פדרו, ודיקלמתי שלטי רחוב וחלקים אקראיים משיחה בסגנון שלו, רק כדי להוכיח את הנקודה הילדותית שלי. ועם כל זה, אני מאמין שעדיין אחזור שוב ושוב ל-"חצי סוגריים". יש בו עוד המון אוצרות בלומים ששווה להתעכב עליהם. וגם אני רוצה, כמו אותם מעריצים מהאינדינגב, לדקלם עם פדרו את כל המילים ב-"תשובה לשאלה - מה המוצא שלי - אחת ולתמיד", או את "הכניסה לתחנה המרכזית בירושלים".

  • פורטיס בבארבי: שיגעון זה במיינסטרים

    צילום: יובל אראל

    הקולות המלאכיים של דני עבר הדני (קלידים) ונועה איילי (צ'לו) בלבלו את אבא שלי כשניסינו להידחס בתוך הקהל לכיוון הבמה. "מה זה יש חימום?" הוא שאל בהפתעה מתקבלת על הדעת. במקום גיטרות שמנסרות את הלילה, צ'לו ושכבות של סינת'יסייזרים ליטפו את קירות הבארבי בשיר הנושא של האלבום המושק "מדור פיות". בין ראשים מלבינים ומקריחים דמותו של פורטיס נגליתה על הבמה, לבוש במעיל מקושקש ומכנסי עור אדומים. בקול מרוכך וזנב שיער שחור באחורי ראשו, פורטיס השלים את המעבר ממשוגע לסאניאסי - אדם במסע רוחני. התפיסה הראשונית של קהל גברי ומזדקן התבררה כשטות ככל שאנחנו נכנסים לתוך עין הכאוס. כמו הלהקה מדובר בקהל בין דורי, בין מגדרי, חוצה ז'אנרים והגדרות: ילדה בת 10 יושבת על כתפי אביה ומנופפת בשלט שפורטיס מתקשה לקרוא, אם בשנות החמישים ובת בסוף שנות העשרה רוקדות יחד. בתום שיר הפתיחה, הקהל סירב לקבל את הטרנספורמציה של פורטיס, "משוגע" הם קוראים לו והוא עונה בצדק: "שיגעון זה במיינסטרים היום".

    הפערים הבין דוריים הם מה שהביאו אותנו לבארבי מלכתחילה. הסיפור התחיל בשעות נסיעה משפחתיות ברחבי ישראל ומשחקי טריוויה על מוזיקה ברדיו של שנות התשעים, כשפורטיס עוד היה תלוי על הצלב. אם אני צריך לשחזר, ככה אולי התחילה האובססיה שלי במוזיקה. ברוח הטריוויה, אני שואל את אבא שלי על פוסט בפייסבוק שנכתב על המשפט "במזוזה אני עבד" מתוך "נכון להיום" של זוהר ארגוב. "מה זאת אומרת", הוא אומר לי, "הכוונה 'נשבע במזוזה', ככה תימנים היו אומרים פעם", הוא פוגע בפואנטה לפני שאני מספיק לספר את הסיפור. זה כנראה כל העניין - הכרתי את העולם עם פורטיס בתור חלק בלתי נפרד ממנו. לעומתי, אבא שלי חווה את יצירתו של פורטיס בלייב, כשהוא עוד הופיע בקולנוע מוגרבי לפני 40 שנה, בשלב האינקובטור.

    קהל חוצה ז'אנרים והגדרות. צילום: יובל אראל

    ההצגה הניו אייג'ית של פורטיס אודות זניחת השיגעון לא נמשכה עוד זמן רב, והוא עבר מהר מצמד שירי התעוררות רוחנית נוספים ("להתעורר", "מעיר נעלמים") לחזרה במנהרת הזמן. הלהיטים הם מפעם אבל פורטיס ביצע אותם עם אנרגיות של ילד בן 16 ששר את השירים האלה בפעם הראשונה. הטירוף בעיניים שהוא ידוע בזכותו, פליטת זעקות ומלמולי ג'יבריש, פרכוסים, קפיצות על מגברים וסולואים חסרי פשר על הגיטרה העלו בי חיוך בלתי נשלט שהופך לצחוק. "חדשות מהירח", "שקיעתה של הזריחה" ו-"נעליים" ריצו אותי ואת הקהל. בדרך כלל אני לא מתרצה בקלות מלהיטים, אבל ההתנגדות הסנובית שלי לא יכולה לעמוד בקסם הילדותי ששלט בבארבי. גם אחרי אין ספור שמיעות השירים האלה טובים ורלוונטיים, והם בוצעו ברעננות שנשתמרה בקפסולת זמן כמו גיבור הערב. הדיוק של הלהקה ושל עובד הבמה (דני דורצ'ין, אחד מהמוזיקאים האהובים עלי בארץ) איפשרו לפורטיס לשבור את הכלים ברמה הכי מילולית.

    אחרי סט שירי הדרן, ביניהם "סאניאסי" החדש, האורות נדלקו באחורי הבארבי והקהל התחיל להתפזר. אבל לפני שהם הספיקו להרחיק, הלהקה עלתה שוב, לא ברור אם בספונטניות או כמתוכנן, ובצעו את "אמריקה". ציפייה מרחיקת לכת שלי שגם "רץ על הקצה" ינוגן התנפצה כנגד השתחוות הלהקה. פורטיס הודה לקהל עם משפט שאולי מסביר את כל הערב: "זה לא מובן מאליו שבאתם, זה מעולם לא היה מובן מאליו".

    צ'לו ושכבות של סינת'יסייזרים. צילום: יובל אראל

  • יעל איזנברג בתאטרון תמונע: מבט נחוש קדימה

    צילום: עידו שחם

    על העטיפה של "אני יודעת שמדובר בסוף", אלבום הבכורה של יעל איזנברג, היא מביטה קדימה במבט אניגמטי שלא ברור אם הוא שמח, עצוב ו/או מפוחד. אמש בתאטרון תמונע היא נראתה אחרת. היא הביטה קדימה במבט נחוש, נוכח ורך, מבט שהקרין את ההוויה שלה לקהל ופגש במבטי הנגניות שלה עם חיוך. כן, כן, נגניות. הצוות של איזנברג הורכב מנשים, כולל הזמרת/יוצרת נעם סדן ואפילו עובדת במה אחת. למעשה, איזנברג הפכה את הנוסחה: אם בדרך כלל יש בלהקות אינדי את הבסיסטית, הפעם היה שם בסיסט - יונתן לויטל שגם הפיק לה את האלבום. כולן התמקמו במעגל על רצפת תאטרון תמונע, פורמט שנהיה קצת טרנדי לאחרונה אם כי אמש הוא עבד והצליח להוריד את המוזיקה מהבמה לגובה האוזניים. הקהל ישב על כסאות כתר ירוקים בשורות ארוכות, שילוב בין אנשים מבוגרים (קרובי משפחה של הנגנים?), נשים אופנתיות ואקראים אחרים כמוני.

    ההופעה נפתחה עם "אבן" בשירה ונגינה סולו של איזנברג כשלאט לאט הצטרפה אליה הלהקה. תהיתי איך איזנברג תעבד לבמה את ההפקה הלא שגרתית והשברירית של "אני יודעת שמדובר בסוף", וקיבלתי את התשובה שלי: באופן מושלם. ההגשה של איזנברג נשמעה מדויקת ורגישה גם בלייב, אך מבלי לנסות לשחזר את האלבום אחד לאחד. ברגע מסוים הלהקה אף עזבה את הרצפה ואיזנברג נותרה לבדה. היא הורידה את הגיטרה והודיעה שהיא לא הולכת להרצות אלא שהיא הולכת לשיר, ובצעה את "אמא" בגרסת אקפלה, חשופה לגמרי, בלי המגננות של להקה מסביב או גיטרה מלפנים. אני לא יודע מה קרה אצל שאר הקהל כי הייתי מהופנט ברגע הכנה הזה, עם דמעות שמאיימות לזלוג מהעיניים.

    גם כשהלהקה של איזנברג ליוותה אותה, הביצועים היו מלאים ביופי עדין בשירים כמו "לביאה", "קו הכאב" ו-"כל אחת". היו גם כמה שירים שלא הוקלטו לאלבום ("הכל בסדר, הוא רק לא נכנס לאלבום" היא סיפרה על אחד מהם) ובשבילי זה הדגיש את מלאכת העבודה של "אני יודעת שמדובר בסוף", כי הם הרגישו באמת קצת פחות שייכים לאווירה. בכל מקרה, כמו איזנברג, גם להקת הליווי שלה ידעה שפחות זה יותר. בזמן שרוב הלהקות מפגיזות בווליום ואגו בהופעות השקה, נגני הליווי של איזנברג שרו בהרמוניות ווקליות מושלמות בארבע קולות. היתה שם הבנה כל כך עמוקה של חלל ושקט וויתור עצמי שהקלידנית של איזנברג לא ניגנה בכל השירים, ובמקום להמציא לה תפקידים בכוח היא פשוט עזבה את המעגל כשלא נזקקו לה ועמדה בצד בצניעות. הלהקה אפילו הצליחה להחזיק על הבמה שלוש גיטרות ולהצדיק את קיומן ולא היתה בהרכב מתופפת - התפקיד נלקח על ידי לפטופ ולויטל שיצר פרקשן מינימליסטי בין לבין פריטות על הבס. ראשים נדו מעלה-מטה בקהל, ונראה שכולם היו בקשב מאוד עמוק לפי מחיאות הכפיים הזהירות אך חזקות שהגיעו רק אחרי שהצליל האחרון של כל שיר התפייד ולא רגע לפני כן.

    איזנברג הרבתה להודות לנגנים וגם אמרה תודה לדניאלה ספקטור "שבלעדיה האלבום הזה לא היה קורה" (מעניין איזה תפקיד היא שיחקה בו). היא נגנה גם שיר מאיר אריאלי שלדבריה יכנס לאלבום הבא, והראה לי שהאלבום הזה וההשקה הזו הן לא פוקס חד פעמי - יש לה את זה. ההופעה הסתיימה עם "שם לילד", שילוב מרענן גם בהופעה בין ביט אלקטרוני וגיטרה אנרגטית. אם איזנברג היתה שרה באיסלנדית היא היתה מוכתרת בקלות בתור הדבר הגדול הבא מסקנדינביה. שימו עליה אוזן.

  • אינדינגב 2017: עיר חד פעמית של חופש

    The Dunes הרימו את במת החיפושית על הרגליים. צילום: ניצן אגסי

    ברחבת במת הפיל הסתובב ילד בלונדיני שרק למד ללכת. הוא הלך כמו מטורף בעקבות חיפושיות, מנצל את העובדה שהנוכחות בהופעה של אור אדרי דלה כדי להיות מרוכז לגמרי בהתרחשויות בעיר הקטנה שעל החול. הוא צעד בצעדים נלהבים לעברן, הצביע בטירוף ודיבר עם עצמו. בכל מקום אחר, הילד הזה כבר מזמן היה נחטף בידו על ידי אחד מהוריו, אולי אפילו בליווי צעקות חרדה "לאן הלכת?". וכאן בעיר החופש של אינדינגב ההורים צפו מרחוק, נתנו לילד לחקור את העיר החד פעמית, ונופפו מדי פעם לעוברים ושבים שהכל בסדר וש-"יש לו הורים!".

    למה עיר חד פעמית? כי מי שהיה פה יותר מפעם אחת יודע שלמרות שהבמות מוקמות באותן נקודות בדיוק, כל התפאורה וההוויה סביבן משתנה לגמרי. כל שנה שלטי ההכוונה מוכנים מאפס, מיצגי האומנות הפזורים נוצרים במיוחד באופן חד פעמי, וכך גם דוכני האוכל, הבגדים, הספרים והתקליטים שמתחלפים ונותנים אופי אחר לגמרי לכל פסטיבל. שלא לדבר על הקהל. אם באינדינגב 2015 הרגשתי שאני רוקד בבמות בעיקר בין נערים לפני צבא, הפעם הכל הלך: משפחות מרובות ילדים, גברים רווקים בני 60+, זוגות אוהבים בכל הגילאים, יוצאי הודו בשרוואלים, ג'אגלרים מעיפי חישוקים ומקלות באוויר, חבורות ענקיות של נערים שמשאירים אחריהם שובל אבק. אינדינגב כמו המדבר, מתעצב בכל רגע בעקבות נדידת החולות.

    Trust a Lady ותומר ישעיהו. צילום: ניצן אגסי

    סטנד המיקרופון של איה זהבי פייגלין הורם כמטר וחצי מעל ראשה. היא הרימה אותו לשם כדי לשמוע איך הקהל שר את הפזמון של "ספורט" ובהתה בו במבט אבסורדי, כאילו זה היה פסל אבסטרקטי, מתקשה להחזיר אותו למצב שמיש. קצת כמו הרגע הזה, ביתר ההופעה פייגלין שאגה המנוני רוק שבמרכזם היא האנטי גיבורה שהעולם צוחק עליה בגיחוך. היא פרטה על מיתרי הדיסטורשן בטירוף, עטתה פרצוף קשוח ועלתה קרוב מאוד לעמדת התופים. איך כל הפאנק-רוק הזה מסתדר עם השלווה והבלדיות של אלון עדר? ובכן זה לא, אבל זה לא הפריע לפייגלין לארח אותו. בכלל, היו המון התארחויות השנה. גל דה פז (Lucille Crew, The Paz Band) התארחה אצל רוקפור, תומר ישעיהו אצל Trust A Lady, שאנן סטריט אצל אקו, ג'ימבו ג'יי אצל ערוץ הכיבוד - נו, הבנתם את הקטע. הדברים התבהרו בשיחה עם ג'ימבו ג'יי. מסתבר שמפיקי הפסטיבל לא אוהבים להביא את אותן הלהקות שנה אחרי שנה, אז כדי לשמור על הייפ ולהיחשף לקהלים חדשים, מתארחים אצל אחרים בשנה שאחרי. הבעיה התחילה כשההתארחויות התבססו יותר על אופרטוניזם או קשרים אישיים ופחות על חיבור מוזיקלי. ג'ימבו ג'יי אמנם התאים כמו טבק בטעם אורז לנרגילה של ערוץ הכיבוד, אבל בין הפולק הלבנטיני של ישעיהו לרוקנרול של Trust A Lady יש מעט מאוד במשותף, וזה עוד מצב טוב לעומת רוקפור שפשוט לא זכרו איך לנגן את אחד מקטעי המעבר ב-"Got to Stay Alive" של דה פז.

    יום שישי, 8:30 בבוקר, התעוררתי לקול מכה מחוץ לאוהל שלי. שתי מכוניות התנגשו, והנהגים החליפו פרטים. לכאורה זה אירוע יומיומי ומשעמם, בשגרה אפילו בעל פוטנציאל למיני תגרת אגו. אבל בעיר החופש של האינדינגב השניים המשיכו לדרכם אחרי כיף חברי וחיוך שליו. ישבנו מחוץ לאוהל, שתינו קפה של בוקר. היתה לידינו משפחה: זוג הורים בשנות ה-40 ונער. השכנים שלנו לא היו עוד משפחה מבין המאות שהגיעו השנה - הם מהחלוצים שמגיעים כמעט כל שנה מאז האינדינגב השני אי שם לפני עשור. הם סיפרו לנו שאז מתחם הקמפינג היה בכלל במיקום של במת האינדיטרוניקס, והתדיינו ביניהם איפה היתה הבמה הגדולה, אם במיקום של הקטנה או באותו מקום. הכל היה יותר קטן - גם הבן שלהם שהיה אז רק בן 5. באינדינגב הזה הוא הסתובב בין הבמות והמליץ לנו ולהם לאיזה הופעות ללכת.

    הפעם לא התרוצצתי כאחוז טירוף בין הבמות - זה היה יותר עניין של זרימה ופחות של החלטה מודעת. היתה לי רשימה של אמנים שרציתי לראות, והכל עף ברוח החולית כשנחתתי בגן האינדי. האנשים, המייצגים, האוכל, ובעיקר הצלילים וקולות הקהל מהבמות משכו אותנו אליהם, והתוכניה נשכחה בכיס. כך היה למשל בשעה 15:00 ביום שישי. אחרי ארוחת צהריים, עזבנו את דוכני האוכל והתקרבנו אל הבמות. בבמת הקוף יוסי פיין ובן איילון התחילו לחמם מגברים, והאינדיטרוניקס כבר התפקעה במדקלמי ספוקן וורד סביב פדרו גראס. איבדנו שליטה על הרגליים והן הובילו אותנו לאחד מפתחי האוהל בבמה הקטנה. היה חשמל של קאלט באוויר. הקהל השלים את המשפטים של פדרו בטיימיניג מושלם. הראפ של פדרו מתוחכם, מלא התפתלויות קצביות, משחקי מילים והכל מומחז ומשוחק בזריזות שקצת מקשה לעקוב למי שפחות מכיר, אבל שמשאירה אותך מסוקרן.

    רקדני המרחבים בעקבות ANNA RF. צילום: ניצן אגסי

    דבר דומה קרה גם בבוקר יום שבת. הבוזוקי של תומר ישעיהו משך אותנו באף לבמת הפיל, והגיטרות המנסרות של זוהר גינזבורג מלהקת Trust A Lady השאירו אותנו קרובים לבמה במצב רטט. משם נמשכנו בעקבות מוזיקת העולם הגרובית של Anna RF, ההפתעה הגדולה של השנה. המוזיקה שלהם היתה כל כך חופשית והניעה אותנו לרקוד עד שמצאנו את עצמנו מחוץ לסככה, בשמש, בין מאות אנשים אחרים שצריכים יותר מרחב לתנועה. אבל ההייפ יכול גם להטעות. בערב שישי הסככה של במת הקוף, הבמה הגדולה ביותר באינדינגב, היתה עמוסה במה שנראה כמעט כמו כל באי הפסטיבל. אף אחד לא רקד, מחא כפיים או שר. רובם עמדו ודיברו, כאילו אין הופעה. ה-Angelcy היו על הבמה ורוב מי שנמצא בקהל נראה לא מאוד מעוניין. בהתחלה חשבתי שכולם הגיעו רק כדי לשמוע את הלהיט שלהם "The Dreamer", אבל גם כשההופעה נגמרה, קרה דבר מוזר והקהל נשאר לעמוד במקום. מבט חטוף בתוכניה גילה לי את התשובה - הבאים לעלות הם ערוץ הכיבוד. כל מי שנמצא פשוט הגיע מוקדם כדי לתפוס מקום טוב לקראת הקרקס של לידוי, אסטמה ושקד פררה. מהניסיון הזה למדנו לקח, ולמרות שההופעה של ספי ציזלינג וקותימאן לא התרוממה, נשארנו קרובים לבמה כדי לתפוס מקום להופעה של Lucille Crew, השיא של הפסטיבל. כשהם ניגנו את "Big City" העפתי מבט לאחור כדי לראות כמה אנשים צועקים ולא הצלחתי לראות את הסוף. כלי הנשיפה עלו בזריזות במעבר לקראת הפזמון וחשבתי לעצמי איך השיר הזה עדיין לא הפך לפתיח לסדרת HBO, ואיך זה ש-Lucille עדיין לא ההדליינרים של פסטיבלים כמו פרימברה.

    בשבת בצהריים כולם כבר היו אמורים להיות שבורים. השמש זרחה באמצע השמיים, הזיעה נטפה, מאגרי הכוחות כבר היו אמורים להתחיל להידלל, אבל זה לא עניין את הקהל של כהן @ מושון - הם באו להרים את הידיים באוויר. כהן סימן לנו עד כמה הם ילדי בועה כשהוא סיפר שלקח להם שעתיים להגיע לכאן מתל אביב, שזה האינדינגב הראשון שלהם, ונתן ריספקט על כך ששרדנו שלושה ימים במדבר. הצמד פירגן לסוויסה, נתן לו לעלות לשלושה שירים ובשלב מסוים פינה לו את הבמה. "חי בדיליי", "קלסיקלטת" ו-"שחקן ספסל" בוצעו בדיוק ואנרגיה רעננה. הסוף של שלושת הימים כבר בצבץ מעבר לסיבוב כשאחד מהגברים בקהל עלה על כתפי חברו והמשפט "טרמפ לצפון" על גבו. הברים הפסיקו להגיש אלכוהול בהוראת המשטרה, החוגגים צבאו על עמדות התקליטים כדי לאסוף את השלל האחרון ומשם לצאת דרך השערים בחזרה למציאות.

    כהן @ מושון, טרמפ לצפון. צילום: ניצן אגסי

    ואז ממשיך בלילה. צילום: ניצן אגסי

    תמוז דקל מ-TATARAN. צילום: ניצן אגסי

    כמו חולות המדבר גם המיצגים משתנים. צילום: ניצן אגסי

    ספי ציזלינג ואורות הלילה. צילום: ניצן אגסי

  • Cory Henry and the Funk Apostels בבארבי: לשקשק את מה שאמא נתנה לנו

    צילום: צופית ברבי

    הנה ניסוי: קחו מוזיקאי שאתם מכירים רק מקטע מסוים של להקה אחת, תתעלמו לגמרי מקריירת הסולו שלו, ולכו להופעה - ככה, בלי להכיר כלום. זה מה שקרה לי עם קורי הנרי, הקלידן של Snarkey Puppy, שבקטע מתוך סשן שלהם פשוט המיס לאחד הקלידנים את הפנים - במובן הכי מילולי שיש. כן, שמעתי עוד כמה שירים של Snarkey, אבל אף אחד מהם לא תפס אותי כמו "Lingus", ואותו סולו של הנרי. קראתי לזה ניסוי, בתכלס זו רשלנות.

    הנרי היה אמש הבחור הכי מגניב בבארבי עם בלינג, שיער שזור בראסטות אדומות קצרות, טי-שירט שחורה עם כיס קטן (אליו נכנס הבלינג תוך כדי ההופעה) ומשקפי שמש עגולים. הקהל סגר עליו מכל הכיוונים, מתגודד בהתלהבות מוקדמת ונמרצת. אחרי נאום קצר בו הנרי הכריז על פתיחת מסע הצלב של שליחי הפ'אנק, הם התחילו לנגן. והפ'אנק שלט. הבס שמן, הסנייר חד וקריספי, הגיטרה ריצדה בגבוהים סטייל נייל רוג'רס, והנרי, יחד עם שתי זמרות הליווי, דרש בססמאות לשקשק את מה שאמא נתנה לנו. הנרי הוא לא רק קלידן וירטואוז, אלא גם שואו-מן מיומן וזמר עם יכולות ווקאליות שמשלבות את הצרחה של ג'יימס בראון, ההסתלסלות של סטיבי וונדר ולעתים גם הרגישות של ביל וית'רס.

    צילום: צופית ברבי

    קורי הנרי: הבחור הכי מגניב בבארבי. צילום: צופית ברבי

    ככל שההופעה התקדמה היה ברור שלהנרי יש טריק: הוא משתמש בשירת המילים כקנבס לקצב ולמנגינה. לקחו לי שניים או שלושה שירים להבין שבין אם השליחים מנגנים ג'אז, פ'אנק, סול או R&B, הכל יושב על המבנה הרפטטיבי של הגוספל, שחוגג את אותן שורות מחדש בווריאציות ריתמיות ומלודיות. שורות כמו "life will find a way", "keep on rolling" ו-"why don't you shake your behind" יצרו שרשרת בלתי נפסקת של מה שמרגיש בכתיבת הסיקור כמו קלישאות, אבל בזמן ההופעה היו זורמות, מלהיבות, מפתות.

    ועם כל זה, הדינמיקה בין הנגנים והתקשורת שלהם עם הקהל היא זאת שהפכה את ההופעה למשהו בין אורגיה המונית לחוויה רוחנית. לכל אחד מהם היתה אפשרות לקחת את עצמו הכי רחוק שאפשר לחלל, והאחרים נתנו לעצמם להיות מופתעים, לצחוק עד דמעות, לשבת על הרצפה ולשתות בירה, או לקחת את ההתחרעות של הקודם למקום גבוה יותר. הכל פתוח, כל שניה מחדש. גם הנרי לקח את זה מאוד רחוק כשהוא עלה כל כך גבוה עם אחת מהסתלסלויות וונדר שלו עד שהפתיע את עצמו ואת אחת מזמרות הליווי. הוא היה חייב לקחת שנייה, ללכת לאחורי הבמה, להתאפס על עצמו ולחזור מחויך, עם מבט של מי שעדיין מנסה להבין מה קרה לו.

    הלהקה ירדה מהבמה אחרי גרסה ארוכה מאוד וקשורה רק מעט למקור ל-"Rolling on the River" של Creedence Clearwater Revival, כשהנרי צועק עלינו להמשיך להתגלגל. וככה הקהל עשה וביקש עוד במחיאות כפיים למרות שהאור כבר נדלק. ואז קבוצה מגובשת בקדמת הבמה החלה לשיר ניגון סווינגי חוזר לשיר "נה נה נה נה", ועוד הצטרפו עד שכל הבארבי רעם. להנרי והלהקה לא נותר אלא לעלות לנגן את אחד השירים היותר שמחים ששמעתי והקהל המשיך בתעופה. שני גברים עם כיפות סרוגות איבדו את עצמם לריקוד, הראסטות של יוסי פיין קיפצו מצד לצד לידי וחולצת משבצות אחת התעופפה לאוויר קרוב לבמה. בשביל היציאה הארוך מהבארבי אפשר היה לשמוע את כולם מתמוגגים, מנסים לנסח במילים את מה שעברו בשעתיים האחרונות: "מה זה היה?"; "אחי, שנים שלא הייתי בכזאת הופעה"; "על מה הוא ניגן שנשמע כמו גיטרה?". אין מה לומר, הניסוי הצליח, הרשלנות השתלמה.

    צילום: צופית ברבי

    צילום: צופית ברבי

    צילום: צופית ברבי

    צילום: צופית ברבי