פוסטים מתויגים עם סיקורי הופעות

  • טאטרן בתיאטרון גשר: לנגב את הלסת מהרצפה

    טאטרן מאוד עסוקים מאז שהם פקדו במה תל אביבית בפעם האחרונה, אי שם בנובמבר. במקביל לעבודה אינטנסיבית על אלבום שלישי, אם מחשיבים את אלבום ההופעה המצוין "Soul Ghosts", נראה שהם מבלים יותר זמן בדיוטי פרי מאשר במיטותיהם התל אביביות בדרך לאסטוניה, ליטא, או הולנד - וזו רק ההתחלה (בקרוב הם יעלו על הבמה המכובדת בפסטיבל הג'אז של אטלנטה). בין כל ההתרחשות המרגשת הזאת, טאטרן שקדו במרץ על הפקה עצמאית קרובה מאוד לליבם: סדרה של שלוש הופעות בתיאטראות. אם יש להקה שראויה למיקוד ולפוקוס שמספק אולם תיאטרון, זו טאטרן, ואכן השקת המיני-טור ברביעי האחרון בתיאטרון גשר ביפו הייתה מפגן עוצמה יוצא דופן.

    אולם נגה היה מלא כמעט עד אפס מקום (852 מושבים) לקראת השעה 9:30 והייתה תחושה מיוחדת באוויר. לאולמות תיאטרון יש קסם. ההתכנסות ברחבה, הציפייה ששערי האולם יפתחו, הריח האומנותי באוויר, ההתיישבות במושב המרופד, והחלל הגדול, כולם ממקדים אותך ומכינים אותך לקראת מסע רגשי. בתיאטרון, בשונה ממופעי עמידה, המושב מעניק לצופה מעין חלל אישי ומוגן שמאפשר לכל אחד חוויה פרטית. אין צורך להיאבק על מקום ואין מצב שמישהו יסתיר לך. מצד שני גם אין אפשרות לרקוד. זו חוויה עצורה מבחינה פיזית אך יכולה להיות עוצמתית כפליים ברמה המנטלית.

    12977209_1068158096558606_5255035346448626995_o

    פסיכדליה טאטרנית. צילום: Gaya's Photos

    ואז זה החל. האור באולם כבה ולאחר שמחיאות הכפיים נרגעו הגיח לו מהאפלה תמוז דקל בגפו והתיישב על הכיסא השמאלי. על הבמה הועמדו שלושה פרוג'קטורים ומאחוריהם נפרסו שלושה מסכי בד לבנים, מה שהעצים את הציפייה למופע ויז'ואלי שילווה את הנגינה.

    העובדה שדקל עלה ראשון אל הבמה והחל לנגן לבדו היתה מפתיעה, שכן בכל הפעמים שראיתי את טאטרן הם עלו לבמה כיחידה אחת. תמוז צמרר את הקהל ביצירה שנשמעה כאילו שהיא נלקחה מסרט של סטיבן ספילברג. באמצעות הכפלות חוזרות ונשנות של הגיטרה שלו רקח יצירה עם כינורות וכלי נשיפה. מיד לאחר הקטע הזה, הצטרפו אליו דן מאיו ואופיר בינימינוב והלהקה צללה אל עבר השירים מ-"Soul Ghosts".

    היכולת למצוא את קו התפר שבין החוויה האינטימית של להאזין למוזיקה באוזניות ובין מופע חי ואנרגטי, היא מה שהופך מופע תיאטרון למיוחד. אפשר ללמוד הרבה על קהל ממופע שכזה. חלק מהצופים שייכים לסוג המתנועע, זה שלא יכול שלא לזוז במקומו ומניע את הראש בצורה רפטטיבית. חלק אחר שייך לסוג המכושף, הבוהה (אנוכי ביניהם). מהצד הם נראים כמו אחוזי כישוף, עיניהם דבוקות למתרחש והפה תמיד מעט פתוח בתדהמה. בין השאר יש גם את הסוג המנגן, זה שמלווה כל סנר של המתופף דן מאיו וכל ריף של הגיטריסט תמוז דקל.

    12971048_1068165069891242_8818026001700824115_o

    צילום: Gaya's Photos

    אני בטוח שמי שזו הייתה הפעם הראשונה שלו בהופעה של טאטרן היה צריך לנגב את הלסת מהרצפה, כי מעבר להופעה הבלעדית שלהם, האווירה באולם הייתה מכושפת. על הבדים מאחורי חברי הלהקה הוקרנו אורות שיצרו צלליות בשלל צורות פסיכדליות. באחד משיאי הערב הופיעה צללית של רקדן שהשתולל לצלילי "Ta Pa Da", תוספת מינימליסטית אך בהחלט ראויה, וכמו תמיד, הג'אמים היו מרתקים. לעומת זאת, בעיניו של מי שכבר ראה את טאטרן בעבר, תוכן ההופעה לא היה שונה בהרבה מהופעות אחרות. כשהמופע נפתח עם הסולו של תמוז, חשבתי שאולי טאטרן יחרגו מהשגרה ויספקו מופע שונה מהרגיל, שיאפשר אולי מבט לתהליך היצירה המרתק של הלהקה. בקטע של תמוז היה ממש ניתן לראות איך הראש המבריק שלו חושב בין התווים וההכפלות וקיוויתי שאולי כך יראה כל המופע, בשילוב עם הקטעים המוכרים.

    גם אם הציפיות שלי התבדו, אי אפשר שלא להתפעל ממה שהלהקה הזאת עושה עם הכלים שלה, אומנות צרופה. טאטרן גם פינקו את הקהל עם קטע חדש ומרקיד שמתחיל בג'אם מצרי והופך לקטע אסיד דיסקו מחשמל. גם קטע הסיום היה מרענן והרגיש כמו רימיקס למספר רעיונות מוזיקליים משיריה הקודמים, כולל פראפרזות מהקטע המהפנט "A Cut In The Crust".

    אחד מהרגעים החזקים במופע היה לפני הקטע "Ta Pa Da" בזמן שמאיו הרביץ סולו תופים עם גרובים שלא מהעולם הזה. המבטים של דקל ושל בנימינוב לעברו היו פרייסלס. אחרי שנים של היכרות, חברי הלהקה עדיין מפתיעים אחד את השני ביכולות המוזיקליות שלהם. אני מקווה שהתשוקה הזו תביא את הלהקה להמשיך ולחקור את עצמה ואת הכיוונים המוזיקליים שלה.

  • Gaye Su Akyol בפסטיבל Sound Ports: כוכבת פופ עם מבטא תורכי

    ביום רביעי התחיל פסטיבל Sound Ports בתל אביב ואיסטנבול במקביל כשמטרתו היא לחגוג את הקשר המוזיקלי בין שתי ערי הנמל. הפסטיבל נפרש על ארבעה ימים, במספר לוקיישנים כשאמנים טורקיים מצליחים, חלקם מהאינדי האיסטנבולי, הופיעו בת"א עם חיזוקים מאמנים ישראליים ולהפך. אז הודעתי לחבר טוב שהולכים לשמוע את Gaye Su Akyol ביום רביעי כשכל מה שאני יודעת זה שהיא זמרת אינדי טורקיה ושאם המפיקים של הפסטיבל בחרו אותה, היא כנראה טובה.

    נגה ארז בליווי רן יעקובוביץ' חיממו את גאיה עם אלקטרו-פופ שמיימי: נגה על סינתי וקולות ורן על תופים עם מקלות מצעד, מצילה, וצלצלי רוח. הקהל התיישב בכיסאות של מרכז ענב המעונב (בחיי שלא התכוונתי לחרוז, סורי) בזמן שנגה שידרה לנו את הביטים הרעננים שלה, שגורמים לי לקנא במרחב התנועה שהיה לה שם על הבמה. הכל היה במקום: הסאונד, הלבוש, התאורה, בחירת הקטעים וכמובן השילוב עם רן שהלביש על המוזיקה תוספת של עומק. במהלך כל ההופעה של השניים חשבתי על כך שהמוזיקה כל כך קליטה וכיפית ולא ברור איך השיר "Off the Radar" לא הגיע לגלגל"צ וחרש את מועדוני תל אביב. בו בזמן המוזיקה של נגה הביאה משהו חדש ומהודק לזירה האלקטרונית המקומית עם הרבה אופי וסגנון, מה שמסביר לגמרי את מקום הכבוד ששמור לה באינדי. אחלה חימום של אמנית צעירה ואמיצה לאמנית מאותו הזן.

    צילום: Yifat LY

    נגה ארז. צילום: Yifat LY

    גאיה, זמרת האינדי הטורקיה, עלתה לבמה בתסרוקת קליאופטרה ומייקאפ לבן, לבושה בחליפת נצנצים כסופה וגלימה עם הדפסי זהב. להשלמת האווירה המסתורית, הנגנים עטו שכמיות שחורות עם כובעים גדולים ומסיכות עיניים. בהתחלה הרגשתי מבולבלת. הלוק היה של כוכבת פופ, המבנה המוזיקלי היה של להקת רוק, והשירה הדיכאונית היתה במבטא תורכי כבד. אך ככל שההופעה התקדמה, נראה כאילו גאיה והלהקה ביקשו להראות לנו איך עושים מוזיקה ים תיכונית מודרנית מגוונת עם נגיעה בכל העולמות. בכל שיר אפשר למצוא אלמנטים של פופ, רוק, ומוזיקה טורקית אתנית כשבכל פעם הסגנון המתאים לקח את מרכז הבמה.

    אחד השירים היה כל כך פופ-ישראלי-מזרח-תיכוני שלרגע חשבתי ששמעתי אותו באחת החתונות האחרונות שהייתי בהן. לא אהבתי את השיר הזה. לא היה בו תחכום והוא הזכיר לי את החלק שאני לא אוהבת במוזיקה המזרחית - נראה שגם הקהל קצת פחות שיתף פעולה. אבל חוץ מהשיר הזה, השילוב בין מזרח ומערב הרגיש טבעי לגמרי. החשמלית התנהגה לרגעים כמן בוזוקי, התופים והקלידים שילבו בין תפקידם המסורתי והמודרני, וכמובן הזמרת היתה סתגלתנית ובעלת שליטה מדהימה בקולה - היא שרה כמו צוענייה זקנה שמטילה כישוף בטון נמוך עמוק ומהדהד מחד, וככוכבת פופ קלילה מאידך. גאיה מספרת לנו מדי פעם על משמעות השירים. אחד נכתב על המצב הלא טוב שקיים ברחובות טורקיה מאז שנות השבעים (קאבר לשיר טורקי ידוע), שיר אחר על אהבה נכזבת, ואפילו אחד על החשק לברוח לחלל. היא גם הזכירה לנו שפאק דה גאברמנטס ושמה שאנחנו עושים הערב זה אקט של אהבה בין אנשים, אנשים דומים מאוד, שרק ים וכמה חליפות מפרידים ביניהם. הקהל הריע לה עם הרבה אהבה בחזרה.

    קרדיט צילום ראשי: Yifat LY

  • טל פוגל חולמת בהקיץ באוזןבר

    טל פוגל הופיעה ב-25.2 באוזןבר, כחלק מסיבוב ההופעות לקראת שחרור אלבומה החדש "אל החצר הגדולה". בתאל נגר הלכה לראות אותה והוקסמה.

    בתשע וקצת האוזן עוד די ריק אבל טל ולהקתה עולים לבמה. הם פותחים עם שיר ששמו כשם האלבום החדש והקהל שהגיע מתגודד סביב הבמה. בכל שיר פוגל פורסת בפנינו נדבך אחר ממנה: מהמחשבות הרודפות, מהזיכרונות החמימים, החלומות הכי גדולים והפחד מהגשמה. דברים שהם מאוד שלה אבל הם גם של כל אחד אחר. מוזיקה יפיפיה מלווה אותה בדרך בה היא הולכת. למשל, בשיר "ערימות של חלומות" הכל כמו בתוך חלום, המוזיקה לא משתנה, ונשמעת כמו מטרונום מקושט. אבל אז כשטל מבינה שצריך להתעורר, היא כאילו נופלת והמוזיקה צועקת איתה.

    טל פוגל 04, אוזן בר, צילום- אליס פלויד

    צילום: אליס פלויד

    השיר "רצח אופי" מתבלט בין כל השירים. טל יוצאת בו לקרב מול הזמן, מול החיים ובעצם מול עצמה ביחד עם בס ותופים שמשלימים את אווירת המרדף ביער. פוגל מראה שהיא לא רק חולמת על העבר והעתיד, אלא גם חיה את העכשיו ולא מוותרת לעצמה:

    חיים שלמים על נקודה בהר
    זה אותם צבעים, זה לא לראות
    ללכת לאיבוד בתלם
    זה לטבוע בתוך מי מנוחות
    רק לא מי מנוחות

    פוגל שואלת אם נמרח לה האודם וטוענת שהיא אף פעם לא יודעת מה להגיד במצבים כאלה מלבד "תודה רבה", אז היא מציגה את הלהקה כמה פעמים והם מרימים "סלוט". כל התקשורת עם הקהל היתה נבוכה ולא מתאימה לרמה של המוזיקה המהודקת אבל אני מודה שאני סאקרית של כנות וזה הקסים אותי. הלהקה שמלווה את פוגל קיימת גם בקונסטלציה אחרת הנקראת מריונטה סול. היא הוקמה ב-2003 ע"י החברים אמיר גרומן ועידו קרוב בבאר שבע ומאז הוציאה ארבעה אלבומים. איתם חבר גם נדב גורלי על התופים, ולפני הוצאת האלבום האחרון, הצטרפה אליהם טל כבסיסטית. הלהקה מלווה את כל העשייה של טל, בייחוד אמיר גרומן שידו בכל אספקט של היצירה: החל מנגינה, עיבוד והפקה עד לצילום הקליפ של הסינגל החדש "ציפור שחורה".

    צילום: אמיר גרומן

    הערב מתקדם מאוד מהר, אולי כי נהניתי ואולי כי השירים של טל לרוב מאוד קצרים, 3-4 דקות לחתיכה. לקראת הסוף, הלהקה יורדת מהבמה וטל מבצעת לבד את "20 שנה" - שם הגיעה נקודת השיא של האינטימיות עם הקהל. טל הקטנה עם העיניים הנוצצות, מספרת לנו, כמעט בלי מוזיקה, איך היא סוחבת די הרבה על הגב כבר המון זמן. לפעמים היא נראית כאילו תפרוץ בבכי, אבל לפני שהיא מספיקה השיר נגמר והלהקה חוזרת לשיר אחרון.

    טל מביאה משהו שונה, כנה ופגיע שלא נראה פה הרבה זמן. הליווי המוזיקלי שלה הוא מקצועי, והטקסטים והמוזיקה כל כך מתאימים אחד לשני, כאילו מלידה. הסיפורים הפשוטים על ימים חמימים, הטקסטים שכאילו סתם שכבו במגירה, הכל כאילו מאוד רגיל ובעצם מאוד מאוד מיוחד. יש לי נטייה לשימוש בסופרלטיבים, אבל תאמינו לי שאתם רוצים לשמוע את האלבום החדש שעתיד לצאת במאי.

    קרדיט תמונה ראשית: אמיר גרומן

  • Dia Malo בצימר: לא עמדו בציפיות

    Dia Malo השיקו ב-25.2 את "Stillness", אלבום בכורה שוגייזי עם סאונד מדויק של גיטרות מחורעות ושירה צלולה. האם הם הצליחו לשחזר את הקסם בהופעה? איתי שומרי הלך לבדוק את העניין בצימר.

    הגעתי בשעה 8 למועדון הצימר שבדרום תל אביב. אני לא יודע אם מדויק לכנות את המקום מועדון, זה יותר כוך מחתרתי המשמש כחלל להופעות, חדר חזרות, ונקודת מפגש של תרבות השוליים התל אביבית. את פניי קידמו זוג חתולים עצלנים ונחמדים, שככל הנראה ספגו מספיק מוזיקה בכדי להקים להקה משלהם. לאחר כשעה קלה, ציפור קטנה לחשה לי שהופעות בצימר מתחילות מאוחר ושמה שכתוב בפייסבוק הוא לא יותר מהמלצה. מהר מאד תחושת הבאסה התחלפה בסקרנות. יש משהו מרתק בצימר. מגוון דמויות צבעוניות מילאו את החדר ומשהו באווירה שפע יצירתיות. תחושה שכאן, מהיסודות האלה, צומחת סצנה חדשה.

    בשנתיים האחרונות, במקביל לפריצת הרכבים מקומיים כמו ועדת חריגים ובינלאומיים כמו DIIV, Ringo Deathstar וגם Deafheaven, נדמה שגל שוגייזי שוטף את המוזיקה בעיר. Dia Malo, ההרכב לשמו התכנסנו, גם הוא חלק מאותו גל וחוגגים את צאת אלבום הבכורה שלהם "Stillness". מי שנבחרו לקדם את פניהם הם Elephant Hive, ככל הנראה ההבטחה המעניינת ביותר בעיר בימים אלה. כבר זכיתי לראות את דואו הכסאח רוק האינסטרומנטלי הזה לא מזמן באוזן בר. בעודנו מחכים שההופעות יתחילו, הגיח לפתע מתוך הקהל אבישי אפרת, סולן להקת The 1840's. הוא היה חמוש בגיטרה והחל לנגן בצורה אקוסטית לחלוטין (ללא כל מיקרופון) כמה שירים מרפרטואר הלהקה. הקול שלו שנע בין ניל יאנג לקונור אוברסט מ-"Bright Eyes". הסט הקצר שלו בן ארבעה שירים היה ספתח מחמם לב שתפס את מלוא תשומת הלב של הנוכחים.

    בחזרה לאלפנט הייב, שהיו אנרגטיים כהרגלם, אך מעוררים תהייה. נדמה שבחודשיים האחרונים אלפנט הייב נהיו המחממים הרשמיים של מופעי העיר - וגם מחוצה לה. הם צמד דינאמי שמושך המון תשומת לב, וצניעותם הופכת אותם לחימום מושלם. החשש שלי הוא שנוח להם להיות כינור שני, ומיתוגם כלהקת חימום עלול להיות בעייתי ביום שבו הם יהיו במרכז העניינים - לא פשוט להחזיק מופע שלם כצמד אינסטרומנטלי ולהשאיר מספיק עניין לפעמים הבאות. לכן, בעיניי חשוב שהם יתחילו לצבור קילומטראג' כמובילים כבר עכשיו, אז תום ורפאל היקרים: קדימה להסתער!

    IMG-20160227-WA0005

    המחממים הרשמיים של תל אביב. Elephant Hive

    ואז הגיעו דיה מאלו. הסתובבתי לא מעט עם אלבומם בשבועיים האחרונים מאז שהוא יצא. מדובר בהרכב שהפיק אלבום שוגייזי קליט עם חיוני על סאונד. רף הציפיות שלי היה גבוה, וכמו בקלישאות הכי גדולות, הרף הגבוה הפך לאכזבה. אולי זה היה הסאונד הסופר בעייתי, אולי היעדר באלאנס ראוי ואולי משהו אחר, אך ההופעה לא הייתה טובה. חברי הלהקה לא זרים לבמות. מדובר בפליטי להקות כמו Lebanon הפוסט רוקית מאמצע העשור הקודם ו-ED והמיותרים, כך שאין לי יכולת להסביר את כישורי הנגינה החלשים שהם הפגינו בשיר הפותח. אולי הם פשוט לא שמעו את עצמם כמו שצריך, אבל היה פער עצום בין הסאונד המדויק והמרתק של האלבום לחלוש והחורק של ההופעה.

    כלהקת שוגייז אתה לא יכול להרשות לעצמך לזלזל בסאונד, כי אחרי הכל, הסאונד הוא המנוע של הז'אנר. "Loveless" של My Bloody Valentine למשל, שנחשב לספינת האם של השוגייז, הוא אסופת שירים פשוטים שלולא הושקעו בו מאות אלפי דולרים בהנדסת סאונד כנראה היה נשכח. כשהוא מנוגן בלייב על ידי הלהקה, מתבצעת עבודת נמלים על מנת להרכיב את הצליל המדויק שלו. אז לא, אני לא מצפה לרמה כזו, אך יש מינימום הכרחי של השקעה בסאונד שהיה חסר - וכבר שמעתי בעבר הופעה עם סאונד צלול ומדויק בצימר. את הקטע הקווין שילדסי של להגביר את המגברים עד המקסימום הם דווקא כן עשו, מה שבהיעדר באלאנס גרם לדיוויד בלאו (שירה וגיטרה) לצעוק בצורה לא חיננית. בקטעים היותר שקטים דווקא כן הבליחו רגעים מדויקים ומעניינים, אך הם היו מיעוט בתוך הבלאגן. אשמח לראות את דיה מאלו על במת מועדון מאובזר יותר ובעזרת סאונדמן משלהם, כי האלבום בהחלט ראוי לזה.

  • Shalosh בהופעה: לחובבי ג'אז בלבד

    האם הרכב הג'אז הסינמטי Shalosh מצליח לעשות קרוס-אובר לקהל האינדי? בתאל נגר הסכימה להשתתף בניסוי והלכה להקיש אצבעות במזקקה בירושלים.

    בעבר ג'אז נתפס בעיני כמוזיקה שמיועדת רק למוזיקאים, קצת יומרנית ואולי אפילו משעממת. אבל לאחרונה קרה משהו. זה התחיל אצלי לפני כמה שנים כשפגשתי את Layerz וראיתי את גלעד אברו הגאון על הבס ואביב כהן על התופים. ידעתי שמה שהם מנגנים זה (גם) ג'אז והמקצבים המיוחדים הוסיפו עוד שכבה של יופי למורכבות של האלבום "Memory Towers". לאט לאט הז'אנר עשה את דרכו אל לב המיינסטרים, דרך חיבור עם סגנונות שונים. הרכבים כמו Snarky Puppy ו-Tatran מייצרים היום מוזיקה גבוהה ונהדרת להמונים. למרות זאת, לא אגדיר עצמי כחובבת ג'אז, אף פעם לא הקדשתי לזה זמן ומקום.

    אז עשיתי ניסוי: הלכתי להופעה של טריו הג'אז Shalosh במזקקה בירושלים. הם היו מעולים, אבל אני לא נהניתי.

    שלוש הם טריו ג'אז במבנה קלאסי: קלידים (גדי שטרן), בס (דניאל בן חורין), תופים (מתן אסייג). הם יוצרים ומנגנים מוזיקה סינמטית, כלומר מגוללת סיפור, ואפשר ממש להרגיש ברגעים שאתה הופך לחלק פעיל בסצנה שהם מציירים.

    ביקרתי במזקקה הרבה פעמים וראיתי את המקום לובש צורות שונות ומושך סוגים שונים של אנשים. הפעם, בשונה מבד"כ, הקהל הכיל צעירים בני 20-30 בנוסף לזוגות מבוגרים מהם בשניים-שלושה עשורים כשהמכנה המשותף היחיד הנראה לעין הוא שכולם הגיעו במיוחד לראות את שלוש, התיישבו לפני תחילת ההופעה בכיסאות וצפו בהופעה בקשב מלא. מעריצים.

    יאמר לזכות הלהקה שמתחילת ההופעה הם השתדלו ליצור אווירה קלילה ולא מאופקת. הפסנתרן (שקראו לו בהתחלה גדי ואז שרגא) ניסה להתבדח עם הקהל והיו לא מעט קטעים משחקיים-שובביים בנגינה שלו שמתאימים יותר למוזיקה קלאסית. בכלל, הם נתנו הרבה מקום לביטוי של כל אחד מהנגנים. מתן, המתופף, נתן רמזים של רוק וכשניתן לו החופש, לא היסס לתת בראש עם קטע תופים עצבני ומהיר שלא היה מבייש אף להקה. בנוסף, הוא הפתיע באמצע ההופעה עם נגיעה קטנה של סינתיסייזר שהיתה מעניינת אבל קצרה מידי בשביל לתת עליה את הדעת. הבסיסט היה הכי ג'אז בעיני והראה שליטה מדהימה בכלי היפהפה הזה - הוא עושה האווירה, מחולל העצב.

    בין השלושה מתקיימת הרמוניה מדהימה וראו שהם עבדו עליה עד כדי שלמות. שלושתם מוזיקאים ורסטיליים שהראו זיקה לסגנונות הרוק, האלקטרוני, הקלאסי ואולי אפילו מוזיקה אפריקאית. אבל הנגיעות האלה היו קטנות מידי בשביל לקרוא לזה פיוז'ן - שלוש הם עדיין הרכב ג'אז לכל דבר ועניין. אז ניסיתי להסביר לעצמי למה אני לא נהנית ממוזיקה כל כך טובה.

    התשובה די ברורה, אני לא אוהבת ג'אז כי אני לא אוהבת ג'אז. גדלתי על רוק והיפ הופ וג'אז רחוק ממני שנות אור. זה כיף בשילובים, זה אחלה רוטב, אבל זה לא המנה העיקרית שלי. עוד הארה, הופעות ג'אז מתקיימות לרוב בישיבה, נכון. אבל המוזיקה של שלוש סוחפת ולעתים אפילו מרקידה. אז לעזאזל עם המוסכמות, תשאירו מקום לאלה שאוהבים לזוז, יש לזה ערך מוסף גדול.

    יש לומר שזו רק דעתי האישית וניכר ששאר הקהל שהגיע נהנה. יתרה מזאת, ההרכב מאוד מוערך והם מנגנים על במות ברחבי הארץ והעולם. עבור חובבי הג'אז שאינם מוטרדים מהטרוניות שהעליתי, שלוש הם כנראה הרכב מושלם: מקצועיים ומדוייקים, סוחפים ומגוונים. ומופיעים בקרוב בלבונטין, אם בא לכם לעשות ניסוי משלכם.

    קרדיט צילום: יואב פיצ׳רסקי

  • הנשף הפסיכדלי של Great Machine: רף חדש להופעות

    בתאל נגר הלכה לנשף הפסיכדלי של Great Machine ב-12.1.16 בבארבי וחוותה קרקס צבעוני של רוקנרול

    כל פעם כשאני מגיעה לבארבי הוא מרגיש שונה לגמרי, והקהל באותו הערב קישט את המקום בצורה מיוחדת כזו, כמעט מחתרתית. להקות מכל מיני זרמים ברוק ובאקספירמנטלי פקדו את הנשף הפסיכדלי של The Great Machine. גם חובבי בודי ארט, מטאליסטים ואפילו ילדי אינדי - כולם היו שם.

    הגענו לקראת סוף ההופעה של Greyfell, שבמהלכה חלק גדול מהקהל היה בחוץ. לא שמעתי אותם קודם אז הגעתי נטולת ציפיות, אבל אחרי קטע-שניים כבר היה ברור לגמרי למה טרחו להביא את החברים האלה כל הדרך מאירופה. למרות ששמענו רק את הסוף, הסטונר ש-Greyfell ידעו להציע בהחלט היה ראוי ליותר קהל.

    צילום: גאיה סעדון

    המסך הלבן. צילום: גאיה סעדון.

    אחריהם, יצאתי לנשום קצת ניקוטין, וכשחזרנו המסך הלבן כבר השפריץ הזיות ומייקאפ על הקהל מהבמה הקטנה שהקימו בצמוד לסאונדמן, מתחת לנברשת. אני לא סגורה מהם הרגשות שלי כלפי המסך הלבן: לפעמים נראה שהם עובדים על שואו יותר מאשר על מוזיקה וזה מדגדג לפלצנית שאני משתדלת להיות, ואז לפעמים אני חושבת שאולי זו המוגבלות שלי בהבנת השוליים. אבל רוב הזמן אני אומרת לעצמי סתמי ת'פה מה זה משנה מה את חושבת. לא יודעת אם בגלל המוזיקה והטקסטים הפאנקיסטים-ביקורתיים או בגלל הפרפורמנס המשוגע, המסך הלבן בהחלט הוסיפו צבע (לבן, שזה כל הצבעים ביחד, אבל אתם יודעים את זה) לערב הכבר מאוד משוגע הזה.

    אחריהם עלתה לוראל פטאל עם מופע בורלסק מהמאה הקודמת. חלל הספינה החל להתמלא וכולם התמגנטו לבמה לראות את לוראל הורודה והסקסית נותנת הופעה מעולה. התחיל להיות מאוחר והייתי לחוצה שהגרייט מאשין יעלו כבר, אבל כל זה השתנה כשהתחיל המופע החולני של הסקווידלינג בראדרס. היו שם תחפושות ותלבושות, בליעת אש, רובים וחרבות, צינורות ששימשו כחוט דנטלי לסינוסים, הרמת משקולות עם העפעפיים והקהל כולו ילדים-מבוגרים פעורי פה הופנטו מהקסם הזה.

    Squidling Bros. צילום: גאיה סעדון

    Squidling Bros. צילום: גאיה סעדון

    וכשנראה שאי אפשר היה לצפות ליותר, המכונה המופלאה עלתה ופוצצה את הבארבי במוזיקה ואנרגיות שיצאו מהמגברים העצומים שלהם. הקהל עף לכל כיוון וחווה אושר גדול. קוקי, שהופיעה איתם בעבר ושיתפה פעולה עם עוד הרכבים דוגמת קין והבל, לא הפסיקה להפתיע ועלתה מול המכונה המופלאה בבמה נפרדת שעטפה הקהל ביניהם. באמצע ההופעה המכונה עשתה הפסקה ונתנה ל-Elephant Hive לנגן באמצע הרחבה. הם מנגנים רק על גיטרה ותופים, אבל בוי, הם יודעים מה לעשות איתם.

    בכל זאת עברנו ערב לא פשוט, אז אחרי אחת החברים שהיו איתי החלו להראות סימני עייפות יצאנו הביתה בעוד המכונה המשיכה לעבוד. יש עוד הרבה פרטים שנחקקו במוחי ולא מצאו פה את מקומם - כמו טיפת המים המרקדת עם הקונדום המנופח על הראש - אבל נראה לי שהתמונה הגדולה הועברה: הגרייט מאשין הציבו רף חדש, גבוה בהרבה, במחיר סמלי (63 ש"ח במוקדמות, 80 בקופה), והיה ברור שהכל נעשה שם מאהבה גדולה למוזיקה, לאמנות, לחברים, לאנשים שיודעים שלשום דבר אין משמעות ואם אנחנו כבר פה אז נשתוללה.

    קרדיט תמונה ראשית: גאיה סעדון

  • סיקור הופעה: Raaul מארחים את פורטיס באוזן בר

    איתי שומרי ראה את מופע ההשקה של Raaul ב-6.1.16 באוזן בר, וחזר עם כמה תובנות לגבי צמדי רוק ותגלית מרעישה ששמה Elephant Hive.

    טרנד הצמדים ששטף את עולם המוזיקה בשנים האחרונות (Royal Blood, No Age, The Black keys וכו') הגיע באופן רשמי לישראל ביום רביעי האחרון עם מופע ההשקה של Raaul באוזן בר.

    למרות שראאול הסבו את עצמם לצמד באופן רשמי רק לאחרונה, אי אפשר להגיד שהם להקה שפועלת על פי צו האופנה. במופע ההשקה החגיגי הזה, שכלל הופעת פתיחה משובחת במיוחד של צמד אחר בשם Elephant Hive (אליו עוד נגיע בהמשך), הם השיקו מוצר שנדמה שכמעט ונכחד: אלבום רוק בעברית. לנוכח מצב המוזיקה בארץ להקות רבות מהסצנה המקומית מוותרות מראש על ניסיון כיבוש הביצה ופונות לאפיקים בינלאומיים. באינדינגב האחרון היה ניתן לראות בבירור שמרבית המופעים היו בשפה האנגלית או אינסטרומנטלים. שלא תטעו: אני בעד אנגלית. אני חושב שלשאוף גבוה זה מבורך, וכמה מהלהקות הטובות ביותר בעולם כיום, כמו Iceage הדנים ו-Ghost השוודים, הן כאלה שאנגלית היא לא שפת האם שלהן, אך יש בכך מעין הודאה מדכאת בדבר הגסיסה של המוזיקה הישראלית.

    כשגיא שכטר (שירה ותופים) ועידו אגמון (שירה וגיטרות) עשו את הצעד ההפוך ועברו מאנגלית לעברית, האמירה שלהם ריגשה אותי. אם לא היה די בכך, הם גם אירחו את מי שמזוהה יותר מכל עם סצנת הרוק הישראלית: רמי פורטיס. להביא למופע שלך את פורטיס, שבשנים האחרונות הפך ליקיר המיינסטרים, זה מעין חותמת שמשמעותה "חבר'ה, אנחנו כאן ואנחנו מכאן". זה הכי ישראלי, הכי קלישאתי, אבל לגמרי משרת את המטרה.

    הגעתי אל המופע מלא בציפייה כשאני מזמזם בלי הפסקה את שיר הנושא המצוין של האלבום "לשרוף לטרוף", אבל לא הכל היה מושלם באוזן בר. שכטר ואגמון הם מוזיקאים מצוינים וותיקים. ביום יום הם מלווים את פורטיס בהופעותיו ומאחוריהם קרוב ל-20 בתעשייה. עובדה זו באה לביטוי היטב מן הרגע הראשון, כשהם עלו לבמה חבושים בכובעים תואמים והתחילו לנגן. הנגינה שלהם היתה מדויקת ומהוקצעת, אך משהו בהופעתם הרגיש מחושב מדי, מעט קר. מה שהופך צמדים לכלי מוזיקלי כל כך מעניין הוא החופש שהדינמיקה הזאת מאפשרת להם. הגיטרה יכולה לעשות מה שבא לה ולא צריכה לדאוג לעבודה משותפת עם כלים אחרים, והתופים יכולים להיות בוטים, משוחררים וחסרי מקצב אחיד. נדמה שראאול עדיין לא אימצו לחלוטין את הרעיון של להופיע כצמד. הם שמרו על איפוק שהפך את הנגינה שלהם למאוד סטרייטית: אין סטיות ימינה או שמאלה, הכל מאד מהודק ואחיד. הרוח הסטונר-רוקרית האדג'ית של האלבום שלהם לא ממש עברה במופע.

    20160106_222104 (2)

    Raaul: מדויקים

    מצחיק שדווקא חוסר מקצועיות מהווה יתרון עבור צמדים. Patrick Carney, המתופף של הבלאק קיז, הוא דוגמה מצוינת למוזיקאי שהפך את חוסר המקצועיות שלו לסמל מסחרי. הצליל העקום של התופים שלו הוא מה שגרם לבלאק קיז לבלוט בתוך ים הלהקות שצצו בתחילת שנות האלפיים במהפכת הגאראג'-רוק. שכטר הוא ללא ספק מתופף מצוין, אבל ההקפדה שלו על הפרטים הקטנים מיותרת במסגרת ההרכב הזה. הוא חיפש במהלך ההופעה את מבטו של אגמון לעיתים תכופות כדי לוודא ששום דבר חלילה לא יתפספס ביניהם. כך ראוי לעשות בהרכבי רוק בעלי רית'ם סקשן הדוק, אך לטעמי הוא צריך לשחרר את הדאגה, לסמוך על עצמו ועל חברו, ופשוט לתת בראש. האלבום החדש מלא בשירי רוק קליטים וכיפיים, כאלה שכל כך חסר לנו בנוף המקומי.

    באמצע המופע אגמון הכריז על "אורח מיוחד מאוד" ופורטיס עלה לבמה. למרות שפורטיס התארח כבר אלפי פעמים בהופעות מן הסוג הזה, נראה שהוא באמת שמח לקחת חלק בפרויקט של חבריו ללהקה. בפעם האחרונה שקיבלתי הופעה בהפתעה של פורטיס זה היה באינדינגב. אז הוא עלה בלי הודעה מוקדמת לפני הסט של קין והבל ועייף את הקהל עם אלבומו החדש והלא מוכר - הופעה מתוכננת בקפידה שמטרתה היתה לחשוף את האלבום החדש לקהל רוכשים פוטנציאלי. הטעם לא היה משהו, ולא כי האלבום לא טוב, אלא בגלל שלדחוף בכוח משהו לא מוכר פשוט לא עובד באמצע פסטיבל. קיוויתי לחוויה מתקנת עם האמן המשוגע. באופן אירוני, הפעם היה זה פורטיס שלא הכיר את השירים, וזה היה הדבר הכי טוב שראאול יכלו לקבל. פורטיס ידוע בהופעה הבימתית חסרת הרסן שלו, הוא בנה מזה קריירה. כשעלה לבמה הוא הוציא את שכטר ואגמון מאותו איזון מחושב, והופעתם השתחררה. פורטיס רוב הזמן עשה רק רעשים עם הגיטרה, אבל זה כל מה שהיה דרוש כדי להכניס את ההופעה לסחרור. ראאול ביצעו עם פורטיס גם שני שירים שלו, אחד של מינימל קומפקט, ולאחר מכן המשיכו בסט שלהם. לטעמי הבחירה לשיר עם פורטיס את שיר הנושא של האלבום "לשרוף ולטרוף" הייתה שגויה, שכן הוא היה יכול להיות שיר סוגר נהדר להופעה ללא הדחיפה של פורטיס.

    20160106_225226

    פורטיס משוגע: הוציא את ההופעה מאיזון

    ברגעים רבים חשתי שלראאול חסר בסיסט. על אף שנהניתי מן השירים שלהם, הרגשתי שהעובדה שהם צמד לא שירתה את המוזיקה. יכול להיות שצלע שלישית הייתה מועילה להם, כי העובדה שהם שניים מהווה כרגע מעין גימיק ולא יותר. השירים המנוניים ומאד פופיים ועומק של בס יעשיר אותם בצבעים חיוניים. התחושה הזו בלטה לנוכח מופע הפתיחה המצוין של Elephant Hive, צמד גאראג' רוק אינסטרומנטלי. הם הדגימו איך מנצלים את היתרונות בצמד, ועשו מוזיקה מלאת "פגמים" בצורה מושלמת. אלפנט הייב הם צמד דינמי ופרוע, והופעתם על הרחבה שלפני הבמה רק חיזקה את הסטייל המשוחרר והזרוק שלהם. ניכר שהנגינה שלהם באה ממקום צנוע וכנה, והם גרמו לאוזן בר להרגיש לרבע שעה כמו מוסך גדול.

    20160106_220016

    אלפנט הייב: הביאו את המוסך של אבא לאוזן בר

    אני מאושר שהרכב כמו ראאול הוציא אלבום בעברית, אין לי ספק שהדיסק שלהם יישאר תקוע אצלי באוטו עוד תקופה ארוכה. אשמח לראות אותם בהופעה בחלל אחר מהאוזן בר כי הסאונד באותו ערב היה מאכזב. מסקרן אותי מאוד לראות איך הם יגדלו, כי הפוטנציאל שלהם נהדר. הם יטוסו בקרוב לארצות הברית להקליט את אלבומם השלישי, ובכדי שהרעיון הזה יהפוך להצלחה, עליהם להחליט איזה להקה הם רוצים להיות.