פוסטים מתויגים עם סיקורי הופעות

  • BADBADNOTGOOD בבארבי: טוב טוב לא רע

    הופעות בבארבי נמכרות מראש מדי פעם. בדרך כלל מדובר בהרכבי אינדי-שמינדי נפוחי הייפ, אבל הפעם מדובר בהופעת ג'אז. תנו לי לחזור על זה: ג'אאאז - המוזיקה הזו שמנוגנת בים האדום ונצרכת בעיקר על ידי בורגנים כבדים שמחפשים פתרון למשבר אמצע החיים בתחתית של כוס בירה בזאפה. אך ג'אז לא היה תמיד פסקול לגיל העמידה. ג'אז היה בזמנו הפסקול למרד של ההיפסטרים המקוריים, של דור הביט בשנות החמישים. אמש גם הבארבי התמלא בבני עשרים ומשהו שבאו לשמוע את הסווינג של ילדי הפלא הקנדיים BADBADNOTGOOD, בחימום המחוננים המקומיים טאטרן. תהיתי, האם הבחורות השזופות עם הנזם באף ותיקי הגב הקטנים יודעות מי זה קולטריין? האם המוזיקה הזו מעוררת אותן כמו שהיא עוררה את ג'ק קרואק וחבריו?

    בדרך כלל מרגישים פער רציני בין להקת החימום למופע המרכזי, אך כשטאטרן עלו על הבמה כבר היה מתח באוויר - אפילו BBNG סיפרו שאחרי שהם שמעו את טאטרן הם הרגישו שהם צריכים ללכת להתאמן. מבלי להגיד מילה, הטריו נתן את סט הספייס-ג'אז-פוסט-מת'-פרוג-רגאיי-רוק שלו וקיבל הרבה אהדה מקהל שרקד מצד לצד ופיזם לעצמו את המלודיות. התחברתי פחות לצד הפרוגי של הסט ויותר לצד הפוסט-רוקי שהגיע לשיא באמצע ההופעה, ככל הנראה באלתור, עם גיטרות ענקיות של תמוז דקל ורפטטיביות של חטיבת הקצב עד כדי פיצוץ. טאטרן יודעים איך להיות וירטואוזים מבלי לאונן - חוץ מסולו תופים שדן מאיו נתן תחת ספוטלייט, אקט מיותר לאור התיפוף ההדוק שלו בשארית המופע.

    טאטרן: צילום - יובל אראל

    טאטרן: שלחו את BBNG לחדר החזרות. צילום - יובל אראל

    בהתחשב בצליל המגוון של BBNG שמטמיע השפעות מהיפ הופ ומוזיקה אלקטרונית, לא היה ברור איך הם ישמעו בהופעה. אולי הקהל הטרנדי בא בגלל שיתופי הפעולה שלהם עם ראפרים כמו Ghostface Killah, אבל מה שהם קיבלו היה ממש ג'אזי. ההרכב עלה לבמה כרביעיה, כולל חבר הלהקה החדש Leland Whitty על הטנור סקסופון, והרביץ ג'אז בכל מיני צבעים: מהתפרצויות פרי-ג'אז רועשות ועד סמות'-ג'אז חלקלק. BBNG שילבו בין קטעים חדשים מאלבומם הקרוב "IV" לקטעים קודמים כמו "CS60" ו-"Kaleidescope" וגם קאברים שובבים, למשל "Don't Know Why" של נורה ג'ונס או "Hello" של אדל. לעומת גרסת האולפן, גרסת הלייב של BBNG היתה מלאה באנרגיה ואלתורים וחסרה בנוכחות היפ הופית. דווקא כשהם הורידו את הטמפו וליכדו את כל הטירוף שלהם למוזיקה יותר מובנית בגרוב איטי יותר, הם ממש זרחו.

    כמו בטאטרן, גם אצל BBNG התופים מלכדים את ההרכב. בשונה מטאטרן, למתופף Alexander Sowinski היה הרבה מה להגיד, רק שלא הרבה מעבר לקלישאות "ערב טוב תל אביב!" והפעלות קהל - שטיק ה-"1, 2, 3, תצעקו!" היה נחמד בפעם הראשונה ומעייף בפעם השלישית, ובמקרה שהרגשתם מיוחדים, הסתבר שהוא עושה את זה בכל ההופעות. מזל שכמו שהוא אוהב לדבר הוא אוהב להכות בתוף, ונהניתי להתבונן איך הוא והקלידן Matthew A. Tavares מאבדים את זה: נראה שלידיים של סובינסקי היתה תודעה משלהם כשהם זזו עצמאית מתוף אל תוף, כתפיו מורמים למעלה כאילו הם יתנתקו מגופו עוד רגע; טבראס לעומתו דפק אינספור פרצופי גמירה בזמן שהראש המחומצן שלו הסתובב סחור סחור במערבולות. דווקא הסקסופון של וויטי בלט מעליהם. הנגינה שלו קרקעה את המוזיקה והוסיפה הרבה מלודיה ורגש לעומת הקלידים האבסטרקטיים של טבראס - כן, הסקסופון קיבל את הקוּל שלו בחזרה. שעה אל תוך ההופעה, זה נשמע כאילו שסובינסקי אמר שיש להם עוד קטע אחד. זה היה יכול להיות תזמון מושלם לפינאלה, אך ההרכב התעקש להמשיך עוד חצי שעה, וזה העמיס לי על האוזניים. כשאני יוצא מהופעות בדרך כלל נשאר לי איזשהו קטע בראש, רק שבמקרה של BBNG היה לי בראש קקופוניה, כאילו שכל הכלים ניגנו את כל הצלילים ברגע צורם אחד.

    aa

    BBNG: ג'אז בכל מיני צבעים. צילום - יובל אראל

    סך הכל BBNG היו לגמרי ההפך משמם, טובים טובים לא רעים, אך אני לא בטוח שזו הופעה לאנשי אינדי בבארבי כמו שזו הופעה לבוגרי תלמה ילין בשבלול. יכול להיות שאני טועה, כי הקהל צרח ושרק ושיתף פעולה במחיאות כפיים תזזיתיות לפי קצב היסטרי, במיוחד ב-"Putty Boy Strut", הקאבר של ההרכב לקטע של Flying Lotus. ההופעה הסתיימה בבקשה של סובינסקי לעשות תמונה כשכולם מרימים סימני "וי" לאוויר, בשם השלום והאהבה. הקהל נדחס לתוך הפריים ושיתף פעולה בשמחה. אולי זו היתה הפעם הראשונה שהם שמעו ג'אז חי, ואולי נפתח להם עולם חדש והם ילכו הביתה לבדוק מי זה קולטריין.

    קרדיט צילום - יובל אראל

  • פרדי גיבס בבארבי: יום חג לחובבי היפ הופ

    זה היה רק עניין של זמן עד שנרנג'ה התחילו להתרחב מאינדי אל ז'אנרים שונים, וההופעה של פרדי גיבס בבארבי בשני האחרון הייתה טבילת האש שלהם בהיפ הופ. מבחינתי זאת הופעת ההיפ הופ ה-"אמיתית" הראשונה שהייתה פה מזה הרבה זמן. להביא לפה ראפרים כמו קנייה ווסט או וויז קאליפה זה יפה מאוד - אפילו הייתי בהופעה של ווסט - אבל זה עדיין לא מרווה את הצמא הגדול שיש לקהילת חובבי ההיפ הופ בישראל, צמא שדומה מאוד לזה שהיה לקהילת האינדי עד לפני כמה שנים, צמא להיפ הופ אחר, מחתרתי יותר שמכוון לשוליים, ועכשיו הוא סוף כל סוף קיבל את זה, בדמותו של פרדי גיבס.

    גיבס הוא אחד מהראפרים היחידים שעדיין ראויים לכינוי OG (ראשי תיבות של original gangsta), מכיוון שהוא באמת חי על בשרו את כל חיי הרחוב הקשים שהוא מתעסק בהם בשיריו. הוא מאמין באותנטיות והדבר הכי חשוב לו זה להיות אמיתי עם עצמו כל עוד הוא עדיין נושם. כל הדברים האלו אולי כבר עייפו את הקהל האמריקאי בשנות התשעים, אבל עם הישראלים זה עבד לגמרי: גיבס פמפם לקהל אחרי כל שיר לצעוק "פאק דה פוליס", והקהל בבארבי ציית בהתלהבות, וכל צעקה רק הלהיבה אותו יותר.

    האותנטיות הזאת שכל כך חשובה לגיבס גורמת לו להיות ראפר ללא פילטרים. בהופעה זה היה רק הוא, די ג'יי, ובחור שמנמן שהתפקיד שלו היה בעיקר לשפוך מים על הקהל. לא היו לו שום מניירות בראפ הטכני שלו, הוא בקושי שר, ולא דיבר הרבה בין שירים. ידעתי עוד מהאלבומים שלו שהוא ראפר מעולה, אבל רק ההופעה הדגישה לי עד כמה הוא לא דומה לאף ראפר אחר - הוא פשוט לא הפסיק לזרוק מילים לאוויר במהירות שיא, כשרק מדי פעם הוא עצר לנשום. גיבס אפילו לא חיכה לביטים. מתישהו בתחילת ההופעה הוא התחיל לעשות ראפ ללא ליווי, ומאז הביטים היו רק בגדר המלצה, כאשר המטרה העיקרית שלהם הייתה להראות שהשיר התחלף. אם זה היה תלוי בגיבס, רק הוא היה נמצא על הבמה ועושה את כל הבתים של כל השירים מהתחלה עד הסוף מבלי שאף אחד יפריע לו להעביר את עצמו דרך המילים.

    גיבס מוציא מוזיקה ברצף כבר המון שנים, אך רק בשנתיים האחרונות הוא הגיע לפריצה אמנותית עם האלבומים "Piñata" ו-"Shadow of Doubt" שהראו התבגרות מצידו. האלבומים האלה היו בהחלט הדומיננטיים ביותר בהופעה, אך לא רק מפני שהשירים מהם מוכרים יותר, אלא בעיקר כי אפשר להרגיש את ההבדל בדרך שגיבס ביצע אותם לדרך שבה הוא ביצע את השירים המוקדמים יותר שלו - היה לו חשמל בגוף ואש בעיניים כשהוא שר את השירים מהאלבומים האלו, מהאנרגיות שאפשר לראות אצל אמן רק כשהוא מבצע את השירים הכי רלוונטיים ואישיים שלו. זה הגיוני בעיקר בגלל שגיבס תמיד היה ראפר שחי ומתעסק עם המציאות היומיומית שלו דרך המוזיקה. בשנתיים האחרונות הוא עבר תהפוכות גדולות בחייו עם שני אלבומים מוערכים והולדת בתו הראשונה. האלבומים האלו מלאים בשירים שמכירים במציאות החדשה של גיבס, והגיוני שהוא הרגיש יותר בנוח לבצע אותם מאשר את השירים המוקדמים יותר שלו.

    אז נרנג'ה יכולים לסמן עוד נקודת ציון ברזומה שלהם, ונראה היה שגם גיבס נהנה והתלהב מהבארבי, אבל הדבר שהכי ריגש אותי בשני בערב היה הקהל. נראה שהקהל הגיע לא רק בשביל גיבס, אלא בשביל עשרות ראפרים מעולים אחרים שיכולים להגיע לכאן אם ההופעה הזאת תצליח. מהרגע שכהן עלה לחמם עם הביטים שלו, דרך הדי ג'יי הבריטי שנתן סט היפ הופ נהדר ועד גיבס עצמו, הקהל של הבארבי הראה בקיאות והתלהבות משוגעת. זה היה קהל של חובבי היפ הופ אמיתיים, סקרנים וצמאים להופעת היפ הופ עם ביטים אדירים שאפשר להרגיש בכל הגוף ועם ראפר שנמצא סנטימטרים ספורים מהם ויורק אליהם מילים, וזה מה שהם קיבלו. הם מילאו את הבארבי לגמרי, השתוללו ושרו עם גיבש כל מילה, ולרגע זה נראה כאילו שזאת הופעה שאנחנו רגילים לראות פה בארץ. בשביל גיבס זאת כנראה באמת הייתה רק עוד הופעה, בשביל כל הקהל שהיה שם זה היה יום חג.

  • לא דובים באוזןבר: Fאנק-מטאל ים תיכוני

    הסלט האקלקטי שמרכיב את הסאונד של לא דובים, תופס אותך לא מוכן בשמיעה הראשונה. תדמיינו לעצמכם משאית מגיחה מהסיבוב ב-120 קמ"ש ופוגעת בכם בכל הכוח. לא דובים זורקים לעברכם אלמנטים של Fאנק, מטאל, ומוסיקה ים תיכונית מהשנייה הראשונה שהם מכים בכלים. לפני שאתם מספיקים להתאושש מהסחרחורת האינסטרומנטלית, הם כבר עוברים הלאה ויורים לכיוונכם טקסטים פוליטיים, רוויים בנונסנס. גם מוזיקאים מנוסים יכולים ללכת לאיבוד בתוך ים ההשפעות האלו, אך זה לא המקרה. לא דובים מצליחים לייצר מהשפע הזה צליל אחיד, ברור וייחודי. הבס המשונן של אבי תורג'מן מחזיק את הגרוב של הלהקה, הגיטרה הים תיכונית/fאנקית/מטאליסטית משתלבת מצוין עם הבוזוקי, והקול התאטרלי של קרן דוניץ מלהטט ביניהם.

    בעקבות ההִתַקלות הראשונית הזאת הגעתי לאוזן בר במוצאי שבת בציפייה להיבלע בתוך קהל מעריצי קאלט מסורים. לצערי, זה לא היה המצב. האווירה הייתה מנומנמת. חבורות קטנות היו מפוזרות בחלל הקטן ממש עד השנייה האחרונה בה הלהקה עלתה לבמה. השלט שהכריז כי מדובר בהופעת איחוד שנתית (עוד נונסנס?) לא ריגש אף אחד. גם הלהקה עלתה לבמה בעצלתיים, בתקשורת מועטה עם הקהל ובמבטים משועממים.

    לא ודובים ולא לכולם

    לא ודובים ולא לכולם

    ההופעה נפתחה עם "חיים אייכה", שיר מהאלבום הראשון שלהם. מהרגע הראשון מבינים שבניגוד לגרסת האלבום, משהו כאן פשוט לא עובד. הבוזוקי מאוד חסר (עושים הופעת איחוד שנתית בלי אחד מחברי הלהקה?) וכך גם כלי ההקשה שמופיעים בגרסת המקור. נדמה שלא דובים נפלו למלכודת אליה נופלות הרבה להקות אינדי בשנים האחרונות: הרצון ליצור אלבום עם הפקה גרנדיוזית עמוס בכלי נגינה מיוחדים וקישוטים שונים עובד לרעתך כשאתה צריך לשחזר את הקסם שוב על הבמה. כשיש פער כל כך גדול בין הגרסה המוקלטת להופעה, פתאום הלהקה נשמעת כמו לא יותר מצל חיוור של עצמה.

    כשהשלם כבר לא גדול מסכום חלקיו, מתחילים להבחין פתאום גם בבעיות האינדיבידואליות של הנגנים: רונן ברטן נשמע לפרקים כמו גיטריסט ליווי של זמרי מזרחית משנות התשעים; התופים בקושי אפשרו למקצב האנרגטי של השירים להתקדם ולא הניעו אותו; והקול של קרן נבלע בתוך מערבולת הצלילים. תורג'מן הוא היחיד שהצליח לשמור על רמה גבוהה לכל אורך הדרך. האצבעות שלו התעופפו על הבס באלגנטיות בין סלאפינג לטאפינג, והשאירו אותי נדהם כל פעם מחדש.

    קשה לדמיין שמול להקת גרוב ים-תיכוני יעמוד קהל ללא תזוזה, אבל זה מה שקרה. רק בשיר "היו לי ימים" חבורת מטאליסטים שופעי שיער התחילו לרקוד במעגלים לצד הבמה, וסחפו אחריהם את שאר הקהל. ההופעה התחילה לתפוס קצב מתוך ההתלהבות הזאת וגם חברי הלהקה נראו מעוניינים יותר בהתרחשות סביבם.

    ההדרן העלה את לא דובים בחזרה לבמה עם מסכות של דרעי, אולמרט, וקצב - רק דוניץ נותרה ללא מסכה. הם ביצעו שיר חדש שהוציאו ממש השבוע בשם "גורמט והצב". זה כנראה השיר המוצלח ביותר של החבורה עד היום. תיאור הסצנה של אולמרט וקצב יושבים יחדיו בתא, הרגיש חי ואמיתי. הבתים יצרו אווירה מעט אפלה, וקטע המעבר הכין אותנו להתפרצות האנרגיה של הפזמון. לא הייתה שם איזו אמירה חברתית גדולה, אבל השיר הצליח לשעשע ולהכניס אותי לתוכו.

    גורמט והצב

    גורמט והצב

    בסיום ההופעה נשארתי עם תהייה – איך להקת שוליים עם נטייה לביזאריות ששרה רק בעברית יכולה לשרוד לאורך זמן? קשה לי לראות מאזיני מוזיקה ים-תיכונית נמשכים לאזורי ה-fאנק והמטאל, וכנ"ל להפך. החיבור שעושים לא דובים הוא מקורי ומפתיע מצד אחד, אך מצד שני מרגיש לעיתים כמו לא יותר מגימיק, וודאי שלא נגיש לקהלים רחבים יותר. בזמן שלהקות אינדי ישראליות ששרות באנגלית או עושות מוזיקה אינסטרומנטלית יכולות לפנות לקהלים חדשים בחו"ל, להקות ששרות בעברית צריכות להסתפק בשוק המקומי בלבד. אם לא דובים לא יצליחו להפוך להיות נגישים לקהל גדול יותר בעזרת כמה להיטים קליטים או על ידי פיתוח כריזמה בימתית, הופעות האיחוד שלהם עלולות להפוך להיות נדירות יותר.

  • טאטרן בתיאטרון גשר: לנגב את הלסת מהרצפה

    טאטרן מאוד עסוקים מאז שהם פקדו במה תל אביבית בפעם האחרונה, אי שם בנובמבר. במקביל לעבודה אינטנסיבית על אלבום שלישי, אם מחשיבים את אלבום ההופעה המצוין "Soul Ghosts", נראה שהם מבלים יותר זמן בדיוטי פרי מאשר במיטותיהם התל אביביות בדרך לאסטוניה, ליטא, או הולנד - וזו רק ההתחלה (בקרוב הם יעלו על הבמה המכובדת בפסטיבל הג'אז של אטלנטה). בין כל ההתרחשות המרגשת הזאת, טאטרן שקדו במרץ על הפקה עצמאית קרובה מאוד לליבם: סדרה של שלוש הופעות בתיאטראות. אם יש להקה שראויה למיקוד ולפוקוס שמספק אולם תיאטרון, זו טאטרן, ואכן השקת המיני-טור ברביעי האחרון בתיאטרון גשר ביפו הייתה מפגן עוצמה יוצא דופן.

    אולם נגה היה מלא כמעט עד אפס מקום (852 מושבים) לקראת השעה 9:30 והייתה תחושה מיוחדת באוויר. לאולמות תיאטרון יש קסם. ההתכנסות ברחבה, הציפייה ששערי האולם יפתחו, הריח האומנותי באוויר, ההתיישבות במושב המרופד, והחלל הגדול, כולם ממקדים אותך ומכינים אותך לקראת מסע רגשי. בתיאטרון, בשונה ממופעי עמידה, המושב מעניק לצופה מעין חלל אישי ומוגן שמאפשר לכל אחד חוויה פרטית. אין צורך להיאבק על מקום ואין מצב שמישהו יסתיר לך. מצד שני גם אין אפשרות לרקוד. זו חוויה עצורה מבחינה פיזית אך יכולה להיות עוצמתית כפליים ברמה המנטלית.

    12977209_1068158096558606_5255035346448626995_o

    פסיכדליה טאטרנית. צילום: Gaya's Photos

    ואז זה החל. האור באולם כבה ולאחר שמחיאות הכפיים נרגעו הגיח לו מהאפלה תמוז דקל בגפו והתיישב על הכיסא השמאלי. על הבמה הועמדו שלושה פרוג'קטורים ומאחוריהם נפרסו שלושה מסכי בד לבנים, מה שהעצים את הציפייה למופע ויז'ואלי שילווה את הנגינה.

    העובדה שדקל עלה ראשון אל הבמה והחל לנגן לבדו היתה מפתיעה, שכן בכל הפעמים שראיתי את טאטרן הם עלו לבמה כיחידה אחת. תמוז צמרר את הקהל ביצירה שנשמעה כאילו שהיא נלקחה מסרט של סטיבן ספילברג. באמצעות הכפלות חוזרות ונשנות של הגיטרה שלו רקח יצירה עם כינורות וכלי נשיפה. מיד לאחר הקטע הזה, הצטרפו אליו דן מאיו ואופיר בינימינוב והלהקה צללה אל עבר השירים מ-"Soul Ghosts".

    היכולת למצוא את קו התפר שבין החוויה האינטימית של להאזין למוזיקה באוזניות ובין מופע חי ואנרגטי, היא מה שהופך מופע תיאטרון למיוחד. אפשר ללמוד הרבה על קהל ממופע שכזה. חלק מהצופים שייכים לסוג המתנועע, זה שלא יכול שלא לזוז במקומו ומניע את הראש בצורה רפטטיבית. חלק אחר שייך לסוג המכושף, הבוהה (אנוכי ביניהם). מהצד הם נראים כמו אחוזי כישוף, עיניהם דבוקות למתרחש והפה תמיד מעט פתוח בתדהמה. בין השאר יש גם את הסוג המנגן, זה שמלווה כל סנר של המתופף דן מאיו וכל ריף של הגיטריסט תמוז דקל.

    12971048_1068165069891242_8818026001700824115_o

    צילום: Gaya's Photos

    אני בטוח שמי שזו הייתה הפעם הראשונה שלו בהופעה של טאטרן היה צריך לנגב את הלסת מהרצפה, כי מעבר להופעה הבלעדית שלהם, האווירה באולם הייתה מכושפת. על הבדים מאחורי חברי הלהקה הוקרנו אורות שיצרו צלליות בשלל צורות פסיכדליות. באחד משיאי הערב הופיעה צללית של רקדן שהשתולל לצלילי "Ta Pa Da", תוספת מינימליסטית אך בהחלט ראויה, וכמו תמיד, הג'אמים היו מרתקים. לעומת זאת, בעיניו של מי שכבר ראה את טאטרן בעבר, תוכן ההופעה לא היה שונה בהרבה מהופעות אחרות. כשהמופע נפתח עם הסולו של תמוז, חשבתי שאולי טאטרן יחרגו מהשגרה ויספקו מופע שונה מהרגיל, שיאפשר אולי מבט לתהליך היצירה המרתק של הלהקה. בקטע של תמוז היה ממש ניתן לראות איך הראש המבריק שלו חושב בין התווים וההכפלות וקיוויתי שאולי כך יראה כל המופע, בשילוב עם הקטעים המוכרים.

    גם אם הציפיות שלי התבדו, אי אפשר שלא להתפעל ממה שהלהקה הזאת עושה עם הכלים שלה, אומנות צרופה. טאטרן גם פינקו את הקהל עם קטע חדש ומרקיד שמתחיל בג'אם מצרי והופך לקטע אסיד דיסקו מחשמל. גם קטע הסיום היה מרענן והרגיש כמו רימיקס למספר רעיונות מוזיקליים משיריה הקודמים, כולל פראפרזות מהקטע המהפנט "A Cut In The Crust".

    אחד מהרגעים החזקים במופע היה לפני הקטע "Ta Pa Da" בזמן שמאיו הרביץ סולו תופים עם גרובים שלא מהעולם הזה. המבטים של דקל ושל בנימינוב לעברו היו פרייסלס. אחרי שנים של היכרות, חברי הלהקה עדיין מפתיעים אחד את השני ביכולות המוזיקליות שלהם. אני מקווה שהתשוקה הזו תביא את הלהקה להמשיך ולחקור את עצמה ואת הכיוונים המוזיקליים שלה.

  • Gaye Su Akyol בפסטיבל Sound Ports: כוכבת פופ עם מבטא תורכי

    ביום רביעי התחיל פסטיבל Sound Ports בתל אביב ואיסטנבול במקביל כשמטרתו היא לחגוג את הקשר המוזיקלי בין שתי ערי הנמל. הפסטיבל נפרש על ארבעה ימים, במספר לוקיישנים כשאמנים טורקיים מצליחים, חלקם מהאינדי האיסטנבולי, הופיעו בת"א עם חיזוקים מאמנים ישראליים ולהפך. אז הודעתי לחבר טוב שהולכים לשמוע את Gaye Su Akyol ביום רביעי כשכל מה שאני יודעת זה שהיא זמרת אינדי טורקיה ושאם המפיקים של הפסטיבל בחרו אותה, היא כנראה טובה.

    נגה ארז בליווי רן יעקובוביץ' חיממו את גאיה עם אלקטרו-פופ שמיימי: נגה על סינתי וקולות ורן על תופים עם מקלות מצעד, מצילה, וצלצלי רוח. הקהל התיישב בכיסאות של מרכז ענב המעונב (בחיי שלא התכוונתי לחרוז, סורי) בזמן שנגה שידרה לנו את הביטים הרעננים שלה, שגורמים לי לקנא במרחב התנועה שהיה לה שם על הבמה. הכל היה במקום: הסאונד, הלבוש, התאורה, בחירת הקטעים וכמובן השילוב עם רן שהלביש על המוזיקה תוספת של עומק. במהלך כל ההופעה של השניים חשבתי על כך שהמוזיקה כל כך קליטה וכיפית ולא ברור איך השיר "Off the Radar" לא הגיע לגלגל"צ וחרש את מועדוני תל אביב. בו בזמן המוזיקה של נגה הביאה משהו חדש ומהודק לזירה האלקטרונית המקומית עם הרבה אופי וסגנון, מה שמסביר לגמרי את מקום הכבוד ששמור לה באינדי. אחלה חימום של אמנית צעירה ואמיצה לאמנית מאותו הזן.

    צילום: Yifat LY

    נגה ארז. צילום: Yifat LY

    גאיה, זמרת האינדי הטורקיה, עלתה לבמה בתסרוקת קליאופטרה ומייקאפ לבן, לבושה בחליפת נצנצים כסופה וגלימה עם הדפסי זהב. להשלמת האווירה המסתורית, הנגנים עטו שכמיות שחורות עם כובעים גדולים ומסיכות עיניים. בהתחלה הרגשתי מבולבלת. הלוק היה של כוכבת פופ, המבנה המוזיקלי היה של להקת רוק, והשירה הדיכאונית היתה במבטא תורכי כבד. אך ככל שההופעה התקדמה, נראה כאילו גאיה והלהקה ביקשו להראות לנו איך עושים מוזיקה ים תיכונית מודרנית מגוונת עם נגיעה בכל העולמות. בכל שיר אפשר למצוא אלמנטים של פופ, רוק, ומוזיקה טורקית אתנית כשבכל פעם הסגנון המתאים לקח את מרכז הבמה.

    אחד השירים היה כל כך פופ-ישראלי-מזרח-תיכוני שלרגע חשבתי ששמעתי אותו באחת החתונות האחרונות שהייתי בהן. לא אהבתי את השיר הזה. לא היה בו תחכום והוא הזכיר לי את החלק שאני לא אוהבת במוזיקה המזרחית - נראה שגם הקהל קצת פחות שיתף פעולה. אבל חוץ מהשיר הזה, השילוב בין מזרח ומערב הרגיש טבעי לגמרי. החשמלית התנהגה לרגעים כמן בוזוקי, התופים והקלידים שילבו בין תפקידם המסורתי והמודרני, וכמובן הזמרת היתה סתגלתנית ובעלת שליטה מדהימה בקולה - היא שרה כמו צוענייה זקנה שמטילה כישוף בטון נמוך עמוק ומהדהד מחד, וככוכבת פופ קלילה מאידך. גאיה מספרת לנו מדי פעם על משמעות השירים. אחד נכתב על המצב הלא טוב שקיים ברחובות טורקיה מאז שנות השבעים (קאבר לשיר טורקי ידוע), שיר אחר על אהבה נכזבת, ואפילו אחד על החשק לברוח לחלל. היא גם הזכירה לנו שפאק דה גאברמנטס ושמה שאנחנו עושים הערב זה אקט של אהבה בין אנשים, אנשים דומים מאוד, שרק ים וכמה חליפות מפרידים ביניהם. הקהל הריע לה עם הרבה אהבה בחזרה.

    קרדיט צילום ראשי: Yifat LY

  • טל פוגל חולמת בהקיץ באוזןבר

    טל פוגל הופיעה ב-25.2 באוזןבר, כחלק מסיבוב ההופעות לקראת שחרור אלבומה החדש "אל החצר הגדולה". בתאל נגר הלכה לראות אותה והוקסמה.

    בתשע וקצת האוזן עוד די ריק אבל טל ולהקתה עולים לבמה. הם פותחים עם שיר ששמו כשם האלבום החדש והקהל שהגיע מתגודד סביב הבמה. בכל שיר פוגל פורסת בפנינו נדבך אחר ממנה: מהמחשבות הרודפות, מהזיכרונות החמימים, החלומות הכי גדולים והפחד מהגשמה. דברים שהם מאוד שלה אבל הם גם של כל אחד אחר. מוזיקה יפיפיה מלווה אותה בדרך בה היא הולכת. למשל, בשיר "ערימות של חלומות" הכל כמו בתוך חלום, המוזיקה לא משתנה, ונשמעת כמו מטרונום מקושט. אבל אז כשטל מבינה שצריך להתעורר, היא כאילו נופלת והמוזיקה צועקת איתה.

    טל פוגל 04, אוזן בר, צילום- אליס פלויד

    צילום: אליס פלויד

    השיר "רצח אופי" מתבלט בין כל השירים. טל יוצאת בו לקרב מול הזמן, מול החיים ובעצם מול עצמה ביחד עם בס ותופים שמשלימים את אווירת המרדף ביער. פוגל מראה שהיא לא רק חולמת על העבר והעתיד, אלא גם חיה את העכשיו ולא מוותרת לעצמה:

    חיים שלמים על נקודה בהר
    זה אותם צבעים, זה לא לראות
    ללכת לאיבוד בתלם
    זה לטבוע בתוך מי מנוחות
    רק לא מי מנוחות

    פוגל שואלת אם נמרח לה האודם וטוענת שהיא אף פעם לא יודעת מה להגיד במצבים כאלה מלבד "תודה רבה", אז היא מציגה את הלהקה כמה פעמים והם מרימים "סלוט". כל התקשורת עם הקהל היתה נבוכה ולא מתאימה לרמה של המוזיקה המהודקת אבל אני מודה שאני סאקרית של כנות וזה הקסים אותי. הלהקה שמלווה את פוגל קיימת גם בקונסטלציה אחרת הנקראת מריונטה סול. היא הוקמה ב-2003 ע"י החברים אמיר גרומן ועידו קרוב בבאר שבע ומאז הוציאה ארבעה אלבומים. איתם חבר גם נדב גורלי על התופים, ולפני הוצאת האלבום האחרון, הצטרפה אליהם טל כבסיסטית. הלהקה מלווה את כל העשייה של טל, בייחוד אמיר גרומן שידו בכל אספקט של היצירה: החל מנגינה, עיבוד והפקה עד לצילום הקליפ של הסינגל החדש "ציפור שחורה".

    צילום: אמיר גרומן

    הערב מתקדם מאוד מהר, אולי כי נהניתי ואולי כי השירים של טל לרוב מאוד קצרים, 3-4 דקות לחתיכה. לקראת הסוף, הלהקה יורדת מהבמה וטל מבצעת לבד את "20 שנה" - שם הגיעה נקודת השיא של האינטימיות עם הקהל. טל הקטנה עם העיניים הנוצצות, מספרת לנו, כמעט בלי מוזיקה, איך היא סוחבת די הרבה על הגב כבר המון זמן. לפעמים היא נראית כאילו תפרוץ בבכי, אבל לפני שהיא מספיקה השיר נגמר והלהקה חוזרת לשיר אחרון.

    טל מביאה משהו שונה, כנה ופגיע שלא נראה פה הרבה זמן. הליווי המוזיקלי שלה הוא מקצועי, והטקסטים והמוזיקה כל כך מתאימים אחד לשני, כאילו מלידה. הסיפורים הפשוטים על ימים חמימים, הטקסטים שכאילו סתם שכבו במגירה, הכל כאילו מאוד רגיל ובעצם מאוד מאוד מיוחד. יש לי נטייה לשימוש בסופרלטיבים, אבל תאמינו לי שאתם רוצים לשמוע את האלבום החדש שעתיד לצאת במאי.

    קרדיט תמונה ראשית: אמיר גרומן

  • Dia Malo בצימר: לא עמדו בציפיות

    Dia Malo השיקו ב-25.2 את "Stillness", אלבום בכורה שוגייזי עם סאונד מדויק של גיטרות מחורעות ושירה צלולה. האם הם הצליחו לשחזר את הקסם בהופעה? איתי שומרי הלך לבדוק את העניין בצימר.

    הגעתי בשעה 8 למועדון הצימר שבדרום תל אביב. אני לא יודע אם מדויק לכנות את המקום מועדון, זה יותר כוך מחתרתי המשמש כחלל להופעות, חדר חזרות, ונקודת מפגש של תרבות השוליים התל אביבית. את פניי קידמו זוג חתולים עצלנים ונחמדים, שככל הנראה ספגו מספיק מוזיקה בכדי להקים להקה משלהם. לאחר כשעה קלה, ציפור קטנה לחשה לי שהופעות בצימר מתחילות מאוחר ושמה שכתוב בפייסבוק הוא לא יותר מהמלצה. מהר מאד תחושת הבאסה התחלפה בסקרנות. יש משהו מרתק בצימר. מגוון דמויות צבעוניות מילאו את החדר ומשהו באווירה שפע יצירתיות. תחושה שכאן, מהיסודות האלה, צומחת סצנה חדשה.

    בשנתיים האחרונות, במקביל לפריצת הרכבים מקומיים כמו ועדת חריגים ובינלאומיים כמו DIIV, Ringo Deathstar וגם Deafheaven, נדמה שגל שוגייזי שוטף את המוזיקה בעיר. Dia Malo, ההרכב לשמו התכנסנו, גם הוא חלק מאותו גל וחוגגים את צאת אלבום הבכורה שלהם "Stillness". מי שנבחרו לקדם את פניהם הם Elephant Hive, ככל הנראה ההבטחה המעניינת ביותר בעיר בימים אלה. כבר זכיתי לראות את דואו הכסאח רוק האינסטרומנטלי הזה לא מזמן באוזן בר. בעודנו מחכים שההופעות יתחילו, הגיח לפתע מתוך הקהל אבישי אפרת, סולן להקת The 1840's. הוא היה חמוש בגיטרה והחל לנגן בצורה אקוסטית לחלוטין (ללא כל מיקרופון) כמה שירים מרפרטואר הלהקה. הקול שלו שנע בין ניל יאנג לקונור אוברסט מ-"Bright Eyes". הסט הקצר שלו בן ארבעה שירים היה ספתח מחמם לב שתפס את מלוא תשומת הלב של הנוכחים.

    בחזרה לאלפנט הייב, שהיו אנרגטיים כהרגלם, אך מעוררים תהייה. נדמה שבחודשיים האחרונים אלפנט הייב נהיו המחממים הרשמיים של מופעי העיר - וגם מחוצה לה. הם צמד דינאמי שמושך המון תשומת לב, וצניעותם הופכת אותם לחימום מושלם. החשש שלי הוא שנוח להם להיות כינור שני, ומיתוגם כלהקת חימום עלול להיות בעייתי ביום שבו הם יהיו במרכז העניינים - לא פשוט להחזיק מופע שלם כצמד אינסטרומנטלי ולהשאיר מספיק עניין לפעמים הבאות. לכן, בעיניי חשוב שהם יתחילו לצבור קילומטראג' כמובילים כבר עכשיו, אז תום ורפאל היקרים: קדימה להסתער!

    IMG-20160227-WA0005

    המחממים הרשמיים של תל אביב. Elephant Hive

    ואז הגיעו דיה מאלו. הסתובבתי לא מעט עם אלבומם בשבועיים האחרונים מאז שהוא יצא. מדובר בהרכב שהפיק אלבום שוגייזי קליט עם חיוני על סאונד. רף הציפיות שלי היה גבוה, וכמו בקלישאות הכי גדולות, הרף הגבוה הפך לאכזבה. אולי זה היה הסאונד הסופר בעייתי, אולי היעדר באלאנס ראוי ואולי משהו אחר, אך ההופעה לא הייתה טובה. חברי הלהקה לא זרים לבמות. מדובר בפליטי להקות כמו Lebanon הפוסט רוקית מאמצע העשור הקודם ו-ED והמיותרים, כך שאין לי יכולת להסביר את כישורי הנגינה החלשים שהם הפגינו בשיר הפותח. אולי הם פשוט לא שמעו את עצמם כמו שצריך, אבל היה פער עצום בין הסאונד המדויק והמרתק של האלבום לחלוש והחורק של ההופעה.

    כלהקת שוגייז אתה לא יכול להרשות לעצמך לזלזל בסאונד, כי אחרי הכל, הסאונד הוא המנוע של הז'אנר. "Loveless" של My Bloody Valentine למשל, שנחשב לספינת האם של השוגייז, הוא אסופת שירים פשוטים שלולא הושקעו בו מאות אלפי דולרים בהנדסת סאונד כנראה היה נשכח. כשהוא מנוגן בלייב על ידי הלהקה, מתבצעת עבודת נמלים על מנת להרכיב את הצליל המדויק שלו. אז לא, אני לא מצפה לרמה כזו, אך יש מינימום הכרחי של השקעה בסאונד שהיה חסר - וכבר שמעתי בעבר הופעה עם סאונד צלול ומדויק בצימר. את הקטע הקווין שילדסי של להגביר את המגברים עד המקסימום הם דווקא כן עשו, מה שבהיעדר באלאנס גרם לדיוויד בלאו (שירה וגיטרה) לצעוק בצורה לא חיננית. בקטעים היותר שקטים דווקא כן הבליחו רגעים מדויקים ומעניינים, אך הם היו מיעוט בתוך הבלאגן. אשמח לראות את דיה מאלו על במת מועדון מאובזר יותר ובעזרת סאונדמן משלהם, כי האלבום בהחלט ראוי לזה.