פוסטים מתויגים עם סיקור הופעה

  • Outta Space Psychedelic Journey באברהם הוסטל: תעופה מספקת בחלל

    קותימאן אורקסטרה. קרדיט צילום: גאיה סעדון

    בעשור האחרון המוזיקה הישראלית החלה לקבל קול משל עצמה שמצליח לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של ההפקה המערבית ולייצר סאונדים ייחודיים שמכים גלים בחו"ל. האברהם הוסטל, שנפתח לאחרונה בדרום תל אביב, מנסה במידה מסוימת לפתוח ערוץ נוסף דרכו ישראל תוכל לשדר מוזיקה לעולם. הסוד נעוץ במטיילים שמגיעים להוסטל: מערביים צעירים שבאים עם רעב לחומוס זול בתוספת משהו חדש לשמוע, לראות, ולחוות. אם המטיילים שעוברים כאן יתעניינו מעט במוזיקה המקומית, הם עלולים לגלות איזה ז'אנר או סאונד שעוד לא שמעו עד עכשיו שאולי ייתקע להם בשכל. אם הוא ייתקע למספיק זמן, אולי הם יפיצו אותו הלאה לחברים מטיילים אחרים שיפיצו הלאה שוב... נו הבנתם. לדעתי לשם כיוונו באברהם כשהקימו את האולם העצום בקומה הראשונה של ההוסטל, ועוד יותר כשאירחו את מסע ה-"Outta Space" לתוך הפסיכדליה מקומית, בשבת האחרונה. זהו לא הניסיון הראשון של מנהלי ההוסטל לערבב בין התרבות המקומית לקהילת התיירים הזמנית שמשתכנת אצלם, אבל ככל הנראה הגדול והמשמעותי ביותר שהיה עד כה.

    צילום: גאיה סעדון

    הקהל בתעופה לחלל. צילום: גאיה סעדון

    הערב התחיל לחלק קטן מאוד מהקהל שהגיע מוקדם להופעה של Alaska Snack Time. לצערי, לא יצא לי להיות חלק מאותו קהל מצומצם ואיכותי. מהקצת ששמעתי האלסקנים נשמעו מעניינים, במיוחד בסינגל הראשון שהוציאו ושהתפרסם גם כאן, אבל כנראה שלא מספיק כדי להביא אותי בשעה 17:00 לפסטיבל. סומנתי בכניסה כישראלי עם צמיד כתום ונכנסתי לאולם הצבעוני של האברהם הוסטל, שהתחיל להתמלא כש-Ouzzo Bazooka עלו לבמה. מדובר בפרויקט של אורי בראונר כנרות (יוצא בום פם), הכוח המניע של היצירה בפרויקט ואין ספק שגם הצד המעניין גם בהופעה. עזבו אתכם מדיבורים מיותרים - כנרות בא לנגן ועל הדרך להקפיץ את הקהל בצלילים מהמדבר החללי של מאדים. ברגליים יחפות ושמלה שחורה עם הדפס ורוד, נראה שכנרות והלהקה (דני עבר הדני - קלידים, אדם שפלן - בס ועירא רביב - תופים) הלכו עד הסוף עם המעבר לסיקסטיז באלבומם השני "Simoom". הם פתחו עם "Look Around", שיר מהאלבום החדש שלא הימם אותי אבל התחיל לצרוב באוזניים את השילוב בין פסיכדליה סיקסטיזית לצלילים לבנטיניים. הבזוקה נעה בין שירי רוק קלאסיים כמו "Black Witch" לשירים ים תיכוניים כמו "Ride With Me" עם קישוטים פסיכדליים ושאריות מהסרף רוק של בום פם. בלטו בחסרונם "I Got You" ו-"Desert Love", שני הסינגלים המצוינים מהאלבום הראשון, אבל בסך הכל הסט היה מגוון גם אם מעט חופר בג'אמים הארוכים, בעיקר לקראת הסוף.

    אחרי הפסקה קצרה קותימאן והאורקסטרה נתנו מפגן יכולות וירטואוזי כהרגלם. הצד החלש בהופעה הזאת, בהשוואה למופע ההשקה של "6am", היה הסאונד - האקוסטיקה באולם לא התאימה לגודש הצלילים שמגיעים עם אורקסטרה של שמונה נגנים. קותימאן בחר אמנם להיצמד בעיקר לקטעים אינסטרומנטלים, אבל בשני השירים בהם אדם שפלן תפס את המיקרופון (שהחליף את השמלה השחורה מאוזו בזוקה לג'ינס וטי-שירט), לא היה שום סיכוי להבין את המילים. עומס הריברב בלע כל חלקה טובה בקול שלו והשאיר אותו שטוח. קותימאן עלה כשהקהל היה בשיאו, חם מהשפעת האוזו ומוכן לעוד. אבל נראה שאחרי סט שרובו הורכב מקטעים ארוכים של טיסה גבוהה, התעופה בחלל הספיקה לרוב הקהל, וכש-Tiny Fingers עלו חלק נכבד ממנו כבר היה בדרכו בחזרה לכדור הארץ - עניין מובן בהתחשב בכך שאף פעם לא התחברתי להרכב. הצלילים הגרנדיוזיים של הלהקה הזאת לא מובילים אותי לשום מקום. באף שיר אין הרמוניה או אפילו הוק קטן להיאחז בו כדי להימשך פנימה. באמת קינאתי בחלק מהקהל שהצליח להיכנס לעולם של טייני פינגרז כי נראה שהם היו אי שם עמוק בתוך ההזיה, בין אם הם זרקו את הראש קדימה או איבדו את הידיים והרגליים לכל כיוון - יכול להיות שבמקרים האחרונים לפחות היו מעורבים גם עזרים חיצוניים.

    צילום: גאיה סעדון

    Tiny Fingers עמוק בהזיות. צילום: גאיה סעדון

    אם המטרה של האברהם הוסטל הייתה לתת טעימה לתיירים מהתרבות המקומית, נראה שהניסיון הזה לא צלח כשרוב הקהל בפסטיבל הורכב ממקומיים עם צמידים כתומים. יותר מזה, כל הלהקות הבינו מי הקהל שלהם ופנו אליו אך ורק בעברית. בדרכי החוצה, כשרוב האנשים עוד השתהו בפנים, ראיתי חבורה לא קטנה של תיירים יושבים במעגל עם גיטרה אקוסטית בחצר הקטנה שבכניסה להוסטל. הם נראו מאוד שקועים בעצמם ובכלל לא מעוניינים בפסטיבל. התוצאה הזאת הגיונית: האברהם הוסטל הוא חלוץ בשטח בהתחשב בכמות המעטה של מטיילים צעירים והמגוון הקטן של מלונות והוסטלים שזמינים להם. אבל בהנחה שהאברהם כאן כדי להישאר, הוא עוד עלול להפוך למרכז מעניין לייצוא מוזיקה ישראלית לעולם.

  • דני דורצ'ין בהופעה: מלהקה של איש אחד לאיש אחד בלהקה

    בשנת 2014 דני דורצ'ין חיבר מערכת תופים לפדאלים, גיטרה למגבר, ומפוחית למיקרופון, והקליט את אלבום הבכורה שלו "One Man Band", בו הוא מנגן על הכל הכלים במקביל. התוצאה הייתה אלבום בלוז שורשי, גולמי, וגס שהוקלט כולו בלייב ברישול שובה לב. אם התיאור הזה מזכיר לכם את התקליטים הראשונים של ה-Black Keys אי אפשר להאשים אתכם. חלק לא קטן מהשירים ב-"One Man Band" נשמעו כאילו היו יכולים להיכנס בקלות לאלבום המחווה של הקיז לג'וניור קימברו, זמר דלתא בלוז אמריקאי שנותר באלמוניות רוב חייו. האפלוליות של הגיטרה המעושנת של דורצ'ין יחד עם נגינת המפוחית הווירטואוזית יצרו אשליה שהאלבום הזה הוקלט בעיירה נידחת באזור הדלתא במיסיסיפי, על ידי זמר בלוז שחור שעוד לא נגלה לעולם.

    לאחר חרישת דרכים ובמות רבות בישראל ובאירופה, דורצ'ין נכנס השנה לאולפן יחד עם האחים רמירז והקליט את אלבומו השני "So The Story Goes". בהשקה בשבת האחרונה, דורצ'ין עלה לבדו על במת מועדון האזור וניגן בפורמט הלהקה של איש אחד את רוב האלבום הראשון ברצף. ניכר שבזמן הרב שהוא בילה בדרכים, דורצ'ין שייף את הקצוות המחוספסים בנגינה ובשירה שלו. זה היה אחד מאותם רגעים נדירים בהם הלייב נשמע הרבה יותר טוב מהמקור. כל נשיפה, משיכת סלייד, ונקישה היו בדיוק במקום, גם כשהיו מאולתרים. הדיוק הטכני אפשר את הקסם הכמעט מיסטי שדורצ'ין מצליח לייצר כשהוא לבד על הבמה. הקהל - תערובת של תל אביבים צעירים וקיבוצניקים מבוגרים - בהו במבטים מרותקים, עד פרץ מחיאות הכפיים בין שיר לשיר.

    דורצ'ין לבד מייצר קסם מיסטי

    דורצ'ין לבד מייצר קסם מיסטי

    דורצ'ין לקח 10 דקות כדי לארגן את הבמה מחדש לעליית הלהקה לחלק השני של הערב: השקת האלבום החדש. חלוקת הערב לשני חלקים נעשתה כפתרון טכני. את "So The Story Goes" דורצ'ין הקליט עם האחים רמירז, כך שבשירים החדשים קיטקיט רמירז מחליף את הצורך במערכת התופים המאולתרת של דורצ'ין. ההפסקה נתנה זמן להסתובב קצת בחלל המאוד מתוקתק של האזור. תופים תלויים מהתקרה כמו מוביילים מגודלים, הדפסי בד גדולים עם דמותם של הנדריקס באדי גאי וחברים - כולם נתנו הרגשה שהרבה זמן, כסף, ומחשבה הושקעו בהקמת מקדש המוזיקה על חורבות מועדון הברזילי. הלהקה חזרה בזריזות לבמה והרימה הילוך עם קובץ שירים fאנקיים. דורצ'ין, הפעם בעמידה, תפס בטבעיות את מרכז הבמה ונראה שלרגע הוא משתחרר מהביישנות הקלה שהוא ניכן בה. הסגנון של ספי רמירז (המעבד והמפיק המוזיקלי באלבום החדש) הורגש היטב ברוב השירים, והיה טבעי ונכון לקצב ולסגנון של כל אחד מהם. בכלל נראה שספי נקט בגישה מאוד יעילה אולי אפילו שמרנית בעיבודים וההפקה של האלבום: ברוב השירים כל נשיפת חצוצרה, ליין בס, וריף גיטרה הגיעו בדיוק בזמן כמו רכבת גרמנית. בניגוד לדיוק של דורצ'ין לבדו, כלהקה הכל הרגיש מתוכנן מדי, אפילו מעט חסר תעוזה. השיר היחיד בו הלהקה הרשתה לעצמה להעיף את כל החוקים דרך החלון הוא "No Matter How" אשר גם בגרסת האלבום מתעקש לבלבל אותנו בכל דרך אפשרית, כשכל אחד מהנגנים מנסה לאבד בכוח את הקצב של החבר'ה האחרים.

    דורצ'ין וספי רמירז - הפקה שמרנית

    דורצ'ין וספי רמירז: הפקה שמרנית

    בהדרן דורצ'ין נשאר על הבמה עם גל אברו על הקונטרה באס לנגן את שיר הקאנטרי האקוסטי "Tell Me No Lie". ספי, עוזי, וקיטקיט רמירז עמדו מחובקים בצד הבמה, עם מבטים של אחים גאים על פניהם. הביצוע הבהיר לי באופן סופי מה לא עבד בשירי הלהקה: היופי באלבום הראשון של דורצ'ין הסתתר בין הנשיפות הפריטה והקול הכל כך מיוחדים שלו. דורצ'ין מדמם את הלב שלו על הבמה כשהוא לבד. בתור להקה האיכות הנדירה של דורצ'ין נבלעת בצלילי ההרכב, הנשמה הגדולה שלו הלכה מעט לאיבוד לתוך הסחרחורת ה-fאנקית. "Tell Me No Lie" שידר שוב על אותו תדר אמיץ וכן של האלבום הראשון והיה יכול להיות סיום מצוין, גם אם מעט כבד להופעה, אך הרמירזים עלו שוב כדי לבצע את "מישהו אחר" האנרגטי מהאלבום החדש, בחירה מתאימה בהתחשב בעובדה שדורצ'ין בפורמט הלהקה נשמע ברגעים מסוימים כמו מישהו אחר לגמרי מהזמר האינדיבידואליסט שנחשפנו אליו עד היום - דורצ'ין הפך מלהקה של איש אחד לאיש אחד בלהקה.

  • הילה רוח בבארבי: השקת ויניל חגיגית

    התאכזבתי לגלות בתחילת הערב שהבארבי רחוק מלהיות מלא. הילה רוח, אחת מהמוזיקאיות המעניינות בארץ, חגגה שנה לאלבום הבכורה שלה "רופאה במערב" עם שחרור של מהדורת הויניל. היא כבר מילאה את הבארבי בעבר, אך הפעם הקהל בקושי מילא את הרחבה המרכזית של המועדון. האכזבה הפכה מהר מאוד לשמחה. כשרוח שרה את "הקו" ולפתע הפסיקה לשיר כדי לטפל באיזה בעיה לא ברורה על הבמה, הקהל שר את המילים בכל הכוח, ורוח פשוט נתנה לו להמשיך. זה היה קהל שידע בעל פה כל רגע מ-"רופאה במערב", ודקלם את המילים בכל שיר ושיר, כאילו שזאת היתה תורה שבעל פה. הוא תרם מאוד לאווירת הקאלט שהייתה להופעה הזאת - כל מה שרציתי לעשות לאחר מכן היה לחזור הביתה וללמוד את כל השירים של רוח מהתחלה ועד הסוף, כדי שבהופעה הבאה אני כבר אוכל לצרוח אותם יחד עם כולם. גם החלקים הטכניים יותר בהופעה, כמו הסאונד המקצועי שהיה והתאורה שלא הפסיקה לנתק ולהחזיר את הלהקה בחזרה לכדור הארץ, הצליחו להפוך את ההופעה הזאת למופע אור-קולי מהודק.

    את רוח גיבתה חבורת נגנים מוכשרים. חברי הלהקה הקבועים שלה הם קוסטה קפלן מחיה מילר שהשתגע על החשמלית, יונתן לוויטל שהשתעשע עם סמפלר וצעצועים אחרים כשלא ניגן על הבס, ועידו אשד שהשתולל על התופים. כל אחד מהנגנים ניגן כאילו הוא במופע משל עצמו, ועדיין הצליחו להישמע כלהקה מתואמת. ביחד הם היו להקת "רופאה במערב", כפי שהציגו את עצמם, ולא סתם להקת הליווי של הילה רוח, וניגנו רוק כמו שצריך לנגן אותו: מהודק במקומות הנכונים, ופרוע ומבולגן במקומות אחרים. בנוסף ללהקה הקבועה, הצטרפו שי רוט מתעני אסתר על הקלידים והסינת'יסייזר, ויונתן לסמן על החצוצרה - תוספת שנראתה קצת תלושה מהרוק הפרוע של הלהקה, אבל במהרה הוכיחה את עצמה כחיזוק אדיר. לסמן ורוט ידעו להתפרע ביחד עם הלהקה ברגעים הכי רועשים, ולהוסיף את הגרוב שכל כך התבקש במקרים מסוימים - למשל בביצוע ל-"בום בום", התרגום הטרי של רוח וקפלן ל-"Bang Bang" המפורסם, שהיה חגיגת רוק גרובית ומבריקה.

    הילה רוח ולהקתה: רוק כמו שצריך. צילום: גאיה סעדון

    הילה רוח ולהקתה: רוק כמו שצריך. צילום: גאיה סעדון

    רוח בלטה מעל כולם כפרפורמרית מנוסה. בנוסף להיותה גיטריסטית מוכשרת, רוח הצליחה להעביר את הטקסטים המתוקים-מרירים שלה דרך שירה שנעה בין עדינות לכאב. היא לא נשארה מונוטנית לרגע - היא ידעה כיצד לגשת לכל שיר כדי להעביר את האנרגיות שלו בצורה הטובה ביותר בהופעה. את "דובה גריזלית", למשל, היא שרה עם יותר כעס וצרחות מאשר בגרסת האולפן, וזה תרם רבות כדי להעביר את האווירה האפלה של השיר בהופעה. ככה זה, כשהאמן שמבצע את השירים שהוא כתב ממקום כל כך אישי. רוח נכנסה עמוק לתוך כל שיר שהיא ביצעה, ונראתה כאילו היא הלכה לאיבוד בתוכו ובתוך המילים.

    לקראת אמצע ההופעה התרחש איזה שינוי בנוכחות של רוח. היא פחות התכנסה בתוך עצמה ובתוך הטקסטים שלה והתחילה להשתולל יותר, לצרוח, להסתובב על הבמה, ובשירים האחרונים היא גם ירדה לשיר מהקהל. בגרסאות האולפן של שירי "רופאה במערב" יש איזה רסן שיוצר את המתח שלהם, אבל רוח השכילה להבין שלא צריך את המתח הזה בהופעות. היא נתנה לרסן הזה להשתחרר בהופעה, ומה שקיבלנו הייתה תחושה של הופעת רוק מקצועית, של מוזיקאית שיודעת מה היא עושה ועדיין מרשה לעצמה לאלתר ולהנות. ההדפסה של "רופאה במערב" בויניל הוא עוד ביטוי להצלחה וההערכה הרבה שהיא מקבלת. ההופעה חגגה לא רק יום הולדת לאחד מאלבומי האינדי הישראלים החשובים של התקופה האחרונה, אלא היא היתה גם חגיגה של עשייה עצמאית במוזיקה הישראלית, ומשמח לראות שככל שעובר הזמן יש לכך ביקוש גדול יותר. הויניל היפיפה של הילה רוח הוא עוד הישג ברצף ההישגים המשובח שלה בשנה האחרונה, והקהל שלה רק צמא לעוד - אני מאמין שכמוני, רוב הקהל בבארבי פשוט לא רצה שההופעה תפסיק לעולם.

    קרדיט צילום: גאיה סעדון

  • BADBADNOTGOOD בבארבי: טוב טוב לא רע

    הופעות בבארבי נמכרות מראש מדי פעם. בדרך כלל מדובר בהרכבי אינדי-שמינדי נפוחי הייפ, אבל הפעם מדובר בהופעת ג'אז. תנו לי לחזור על זה: ג'אאאז - המוזיקה הזו שמנוגנת בים האדום ונצרכת בעיקר על ידי בורגנים כבדים שמחפשים פתרון למשבר אמצע החיים בתחתית של כוס בירה בזאפה. אך ג'אז לא היה תמיד פסקול לגיל העמידה. ג'אז היה בזמנו הפסקול למרד של ההיפסטרים המקוריים, של דור הביט בשנות החמישים. אמש גם הבארבי התמלא בבני עשרים ומשהו שבאו לשמוע את הסווינג של ילדי הפלא הקנדיים BADBADNOTGOOD, בחימום המחוננים המקומיים טאטרן. תהיתי, האם הבחורות השזופות עם הנזם באף ותיקי הגב הקטנים יודעות מי זה קולטריין? האם המוזיקה הזו מעוררת אותן כמו שהיא עוררה את ג'ק קרואק וחבריו?

    בדרך כלל מרגישים פער רציני בין להקת החימום למופע המרכזי, אך כשטאטרן עלו על הבמה כבר היה מתח באוויר - אפילו BBNG סיפרו שאחרי שהם שמעו את טאטרן הם הרגישו שהם צריכים ללכת להתאמן. מבלי להגיד מילה, הטריו נתן את סט הספייס-ג'אז-פוסט-מת'-פרוג-רגאיי-רוק שלו וקיבל הרבה אהדה מקהל שרקד מצד לצד ופיזם לעצמו את המלודיות. התחברתי פחות לצד הפרוגי של הסט ויותר לצד הפוסט-רוקי שהגיע לשיא באמצע ההופעה, ככל הנראה באלתור, עם גיטרות ענקיות של תמוז דקל ורפטטיביות של חטיבת הקצב עד כדי פיצוץ. טאטרן יודעים איך להיות וירטואוזים מבלי לאונן - חוץ מסולו תופים שדן מאיו נתן תחת ספוטלייט, אקט מיותר לאור התיפוף ההדוק שלו בשארית המופע.

    טאטרן: צילום - יובל אראל

    טאטרן: שלחו את BBNG לחדר החזרות. צילום - יובל אראל

    בהתחשב בצליל המגוון של BBNG שמטמיע השפעות מהיפ הופ ומוזיקה אלקטרונית, לא היה ברור איך הם ישמעו בהופעה. אולי הקהל הטרנדי בא בגלל שיתופי הפעולה שלהם עם ראפרים כמו Ghostface Killah, אבל מה שהם קיבלו היה ממש ג'אזי. ההרכב עלה לבמה כרביעיה, כולל חבר הלהקה החדש Leland Whitty על הטנור סקסופון, והרביץ ג'אז בכל מיני צבעים: מהתפרצויות פרי-ג'אז רועשות ועד סמות'-ג'אז חלקלק. BBNG שילבו בין קטעים חדשים מאלבומם הקרוב "IV" לקטעים קודמים כמו "CS60" ו-"Kaleidescope" וגם קאברים שובבים, למשל "Don't Know Why" של נורה ג'ונס או "Hello" של אדל. לעומת גרסת האולפן, גרסת הלייב של BBNG היתה מלאה באנרגיה ואלתורים וחסרה בנוכחות היפ הופית. דווקא כשהם הורידו את הטמפו וליכדו את כל הטירוף שלהם למוזיקה יותר מובנית בגרוב איטי יותר, הם ממש זרחו.

    כמו בטאטרן, גם אצל BBNG התופים מלכדים את ההרכב. בשונה מטאטרן, למתופף Alexander Sowinski היה הרבה מה להגיד, רק שלא הרבה מעבר לקלישאות "ערב טוב תל אביב!" והפעלות קהל - שטיק ה-"1, 2, 3, תצעקו!" היה נחמד בפעם הראשונה ומעייף בפעם השלישית, ובמקרה שהרגשתם מיוחדים, הסתבר שהוא עושה את זה בכל ההופעות. מזל שכמו שהוא אוהב לדבר הוא אוהב להכות בתוף, ונהניתי להתבונן איך הוא והקלידן Matthew A. Tavares מאבדים את זה: נראה שלידיים של סובינסקי היתה תודעה משלהם כשהם זזו עצמאית מתוף אל תוף, כתפיו מורמים למעלה כאילו הם יתנתקו מגופו עוד רגע; טבראס לעומתו דפק אינספור פרצופי גמירה בזמן שהראש המחומצן שלו הסתובב סחור סחור במערבולות. דווקא הסקסופון של וויטי בלט מעליהם. הנגינה שלו קרקעה את המוזיקה והוסיפה הרבה מלודיה ורגש לעומת הקלידים האבסטרקטיים של טבראס - כן, הסקסופון קיבל את הקוּל שלו בחזרה. שעה אל תוך ההופעה, זה נשמע כאילו שסובינסקי אמר שיש להם עוד קטע אחד. זה היה יכול להיות תזמון מושלם לפינאלה, אך ההרכב התעקש להמשיך עוד חצי שעה, וזה העמיס לי על האוזניים. כשאני יוצא מהופעות בדרך כלל נשאר לי איזשהו קטע בראש, רק שבמקרה של BBNG היה לי בראש קקופוניה, כאילו שכל הכלים ניגנו את כל הצלילים ברגע צורם אחד.

    aa

    BBNG: ג'אז בכל מיני צבעים. צילום - יובל אראל

    סך הכל BBNG היו לגמרי ההפך משמם, טובים טובים לא רעים, אך אני לא בטוח שזו הופעה לאנשי אינדי בבארבי כמו שזו הופעה לבוגרי תלמה ילין בשבלול. יכול להיות שאני טועה, כי הקהל צרח ושרק ושיתף פעולה במחיאות כפיים תזזיתיות לפי קצב היסטרי, במיוחד ב-"Putty Boy Strut", הקאבר של ההרכב לקטע של Flying Lotus. ההופעה הסתיימה בבקשה של סובינסקי לעשות תמונה כשכולם מרימים סימני "וי" לאוויר, בשם השלום והאהבה. הקהל נדחס לתוך הפריים ושיתף פעולה בשמחה. אולי זו היתה הפעם הראשונה שהם שמעו ג'אז חי, ואולי נפתח להם עולם חדש והם ילכו הביתה לבדוק מי זה קולטריין.

    קרדיט צילום - יובל אראל

  • רועי פרייליך והמתוקים רצח בהופעה: רוח נעורים פורצת גבולות

    "זה קורה פעם בכמה שנים / הרדיו מנגן צלילים לא מוכרים / אני עוצר בצד את המכונית / מגביר את הווליום מתמסר לביט / זה משהו טרי, משהו חדשני / האוזניים מזדקרות אני לא מאמין / החיוך מתרחב משניה לשניה / למוזיקה צולל שוב". המילים של הדג נחש בשיר "סופרגרוב" מתארות בדיוק כמעט מפחיד דווקא את הפעם הראשונה בה שמעתי את נערות ריינס אי שם בשנת 2009, רק שזה לא הביט שמשך אותי פנימה, אלא הגיטרות והקול של רועי פרייליך בשיר "יום ראשון". הניגוד בין הבית האקוסטי לשכבות הגיטרות האלימות וזעקות השבר של פרייליך בפזמון גרמו לי לעצור בצד את האוטו ולבהות בפאנל הרדיו באי אמונה. מוזיקה ישראלית כל כך כנה ועוצמתית ברדיו? עדיין יש דבר כזה?

    נפגשתי שוב עם פרייליך בחמישי האחרון לקראת השקת אלבום הסולו השני שלו "הריגוש שבנפילה", אשר אמור לצאת לאוויר העולם בחודשים הקרובים. פרייליך והמתוקים רצח יצאו מחדר הלהקה בלבונטין לתוך הקהל שעמד סביבם. סידור הכלים במעגל במרכז החלל נתן תחושה שהלהקה הכניסה אותנו לחדר החזרות שלהם. פרייליך ניזון מהאווירה האותנטית הזאת. לכל אורך ההופעה הוא פנה לקהל במהלך השירים וביניהם, הסתובב בנינוחות בחדר וניכר שהוא הרגיש בבית. אך לחלק מחברי הלהקה נראה שהסידור הזה פחות התאים. דני עבר הדני (קלידים), טוכמן (בס) וניר שלמה (גיטרה) נראו מעט קפואים, במיוחד בהשוואה ליועד "שאשה" קורח שפשוט שרף את התופים. בשירים כמו "תכבי את הטלוויזיה" (בגרסא Fאנקית) קורח תפס כל כך הרבה מומנטום שנראה שהוא שכח שלשיר יש סוף. בחלק ניכר מהשירים הוא רכן מעל התופים עד שחששתי שעוד שנייה הוא פוגע עם המקל שאחז ביד שמאל, בידו השנייה.

    הופעת רצפה - תחושה של חדר חזרות

    פרייליך והמתוקים רצח בהופעת רצפה: אווירה אותנטית של חדר חזרות

    פרייליך כנראה יכול היה לרוץ עם הנוסחה המנצחת של נערות ריינס עוד כמה שנים וכמה אלבומים של רוקנרול פוסט-Pאנקי. במקום זה הוא החליט לקחת סיבוב פרסה סגנוני לכיוון דיסקו ו-Fאנק, ועבד צמוד עם אביחי טוכמן (שהפיק גם את "נשמור על החברים" של נערות ריינס) על אלבום סולו ראשון. התוצאה, "מעלה עשן", העלתה בי רגשות מעורבים. מצד אחד היו בו רגעים נפלאים בהם טוכמן ופרייליך הצליחו ליצור שילוב מעניין בין מגוון מרשים של סאונדים אלקטרוניים נוצצים, בס קופצני וגיטרות שנעות בין רוקנרול ל-Fאנק. גם הקול של פרייליך השתלב בטבעיות בתוך המגוון הזה, נע בקלילות בין רכות לחספוס, בין דרמה לחגיגיות. מצד שני שירים כמו "סערה חשמלית" נגררו לעתים לקלישאות דיסקו, במיוחד בהפקה של כלי הקשת. למרות שהתוצר של "מעלה עשן" היה פחות מסעיר מהרוקנרול האנרגטי של הנערות, האומץ של פרייליך וטוכמן לצאת מאזור הנוחות השאיר אותי סקרן לקראת האלבום השני, במיוחד כששני הסינגלים שפרייליך הוציא לקראת האלבום החדש השאירו סימני שאלה לגבי הכיוון של האלבום: "היא קצת אחרת" (סינגל שלא ימצא באלבום החדש) חזר לסאונד של הנערות; ו-"כל אחד יכול לראות", בלדת פופ רומנטית שלא דומה לשום דבר שפרייליך עשה קודם לכן.

    יועד "שאשה" קורח שורף את התופים

    יועד "שאשה" קורח שורף את התופים

    הסט ליסט בחמישי היה קוקטייל של שירים ישנים וחדשים, כשרוב השירים של נערות ריינס קיבלו אינטרפרטציה חדשה. מקומץ שירי האלבום החדש, "מתי? עכשיו" בלט במיוחד. הפזמון הזכיר לי את אותן זעקות מתפרצות מ-"יום ראשון", ופרייליך הראה שוב שהוא מכותבי הלהיטים הגדולים בסביבתנו. המתוקים נתנו גם ביצוע מדויק ל-"ניצחון 2.0", במקור שיתוף פעולה של פרייליך עם רם אוריון, והצליחו לשחזר את השילוב הרגיש בין הגיטרות של אוריון לקולו של פרייליך. אחד מרגעי השיא בהופעה היה המעבר מ-"עוזב כדי להציל את העולם" השאנסוני ל-"הדבר האמיתי". שלמה ופרייליך משכו ושיחקו עם הפידבק של הגיטרות, וטוכמן בנה מתח על המצע הזה עם ריף בס דוקרני עד התפרצות הבית הראשון - השורה "עכשיו כשיש זמנים קשים, כולם רוצים מיינסטרים" הרגישה רלוונטית מתמיד. הלהקה סיימה עם "רוצה להישאר רעב" שמבטא בעיני בצורה הטובה ביותר את המהות של פרייליך: רוח נעורים ורצון להמשיך להתנסות, לפרוץ את הגבולות של עצמך.

  • פרדי גיבס בבארבי: יום חג לחובבי היפ הופ

    זה היה רק עניין של זמן עד שנרנג'ה התחילו להתרחב מאינדי אל ז'אנרים שונים, וההופעה של פרדי גיבס בבארבי בשני האחרון הייתה טבילת האש שלהם בהיפ הופ. מבחינתי זאת הופעת ההיפ הופ ה-"אמיתית" הראשונה שהייתה פה מזה הרבה זמן. להביא לפה ראפרים כמו קנייה ווסט או וויז קאליפה זה יפה מאוד - אפילו הייתי בהופעה של ווסט - אבל זה עדיין לא מרווה את הצמא הגדול שיש לקהילת חובבי ההיפ הופ בישראל, צמא שדומה מאוד לזה שהיה לקהילת האינדי עד לפני כמה שנים, צמא להיפ הופ אחר, מחתרתי יותר שמכוון לשוליים, ועכשיו הוא סוף כל סוף קיבל את זה, בדמותו של פרדי גיבס.

    גיבס הוא אחד מהראפרים היחידים שעדיין ראויים לכינוי OG (ראשי תיבות של original gangsta), מכיוון שהוא באמת חי על בשרו את כל חיי הרחוב הקשים שהוא מתעסק בהם בשיריו. הוא מאמין באותנטיות והדבר הכי חשוב לו זה להיות אמיתי עם עצמו כל עוד הוא עדיין נושם. כל הדברים האלו אולי כבר עייפו את הקהל האמריקאי בשנות התשעים, אבל עם הישראלים זה עבד לגמרי: גיבס פמפם לקהל אחרי כל שיר לצעוק "פאק דה פוליס", והקהל בבארבי ציית בהתלהבות, וכל צעקה רק הלהיבה אותו יותר.

    האותנטיות הזאת שכל כך חשובה לגיבס גורמת לו להיות ראפר ללא פילטרים. בהופעה זה היה רק הוא, די ג'יי, ובחור שמנמן שהתפקיד שלו היה בעיקר לשפוך מים על הקהל. לא היו לו שום מניירות בראפ הטכני שלו, הוא בקושי שר, ולא דיבר הרבה בין שירים. ידעתי עוד מהאלבומים שלו שהוא ראפר מעולה, אבל רק ההופעה הדגישה לי עד כמה הוא לא דומה לאף ראפר אחר - הוא פשוט לא הפסיק לזרוק מילים לאוויר במהירות שיא, כשרק מדי פעם הוא עצר לנשום. גיבס אפילו לא חיכה לביטים. מתישהו בתחילת ההופעה הוא התחיל לעשות ראפ ללא ליווי, ומאז הביטים היו רק בגדר המלצה, כאשר המטרה העיקרית שלהם הייתה להראות שהשיר התחלף. אם זה היה תלוי בגיבס, רק הוא היה נמצא על הבמה ועושה את כל הבתים של כל השירים מהתחלה עד הסוף מבלי שאף אחד יפריע לו להעביר את עצמו דרך המילים.

    גיבס מוציא מוזיקה ברצף כבר המון שנים, אך רק בשנתיים האחרונות הוא הגיע לפריצה אמנותית עם האלבומים "Piñata" ו-"Shadow of Doubt" שהראו התבגרות מצידו. האלבומים האלה היו בהחלט הדומיננטיים ביותר בהופעה, אך לא רק מפני שהשירים מהם מוכרים יותר, אלא בעיקר כי אפשר להרגיש את ההבדל בדרך שגיבס ביצע אותם לדרך שבה הוא ביצע את השירים המוקדמים יותר שלו - היה לו חשמל בגוף ואש בעיניים כשהוא שר את השירים מהאלבומים האלו, מהאנרגיות שאפשר לראות אצל אמן רק כשהוא מבצע את השירים הכי רלוונטיים ואישיים שלו. זה הגיוני בעיקר בגלל שגיבס תמיד היה ראפר שחי ומתעסק עם המציאות היומיומית שלו דרך המוזיקה. בשנתיים האחרונות הוא עבר תהפוכות גדולות בחייו עם שני אלבומים מוערכים והולדת בתו הראשונה. האלבומים האלו מלאים בשירים שמכירים במציאות החדשה של גיבס, והגיוני שהוא הרגיש יותר בנוח לבצע אותם מאשר את השירים המוקדמים יותר שלו.

    אז נרנג'ה יכולים לסמן עוד נקודת ציון ברזומה שלהם, ונראה היה שגם גיבס נהנה והתלהב מהבארבי, אבל הדבר שהכי ריגש אותי בשני בערב היה הקהל. נראה שהקהל הגיע לא רק בשביל גיבס, אלא בשביל עשרות ראפרים מעולים אחרים שיכולים להגיע לכאן אם ההופעה הזאת תצליח. מהרגע שכהן עלה לחמם עם הביטים שלו, דרך הדי ג'יי הבריטי שנתן סט היפ הופ נהדר ועד גיבס עצמו, הקהל של הבארבי הראה בקיאות והתלהבות משוגעת. זה היה קהל של חובבי היפ הופ אמיתיים, סקרנים וצמאים להופעת היפ הופ עם ביטים אדירים שאפשר להרגיש בכל הגוף ועם ראפר שנמצא סנטימטרים ספורים מהם ויורק אליהם מילים, וזה מה שהם קיבלו. הם מילאו את הבארבי לגמרי, השתוללו ושרו עם גיבש כל מילה, ולרגע זה נראה כאילו שזאת הופעה שאנחנו רגילים לראות פה בארץ. בשביל גיבס זאת כנראה באמת הייתה רק עוד הופעה, בשביל כל הקהל שהיה שם זה היה יום חג.

  • לא דובים באוזןבר: Fאנק-מטאל ים תיכוני

    הסלט האקלקטי שמרכיב את הסאונד של לא דובים, תופס אותך לא מוכן בשמיעה הראשונה. תדמיינו לעצמכם משאית מגיחה מהסיבוב ב-120 קמ"ש ופוגעת בכם בכל הכוח. לא דובים זורקים לעברכם אלמנטים של Fאנק, מטאל, ומוסיקה ים תיכונית מהשנייה הראשונה שהם מכים בכלים. לפני שאתם מספיקים להתאושש מהסחרחורת האינסטרומנטלית, הם כבר עוברים הלאה ויורים לכיוונכם טקסטים פוליטיים, רוויים בנונסנס. גם מוזיקאים מנוסים יכולים ללכת לאיבוד בתוך ים ההשפעות האלו, אך זה לא המקרה. לא דובים מצליחים לייצר מהשפע הזה צליל אחיד, ברור וייחודי. הבס המשונן של אבי תורג'מן מחזיק את הגרוב של הלהקה, הגיטרה הים תיכונית/fאנקית/מטאליסטית משתלבת מצוין עם הבוזוקי, והקול התאטרלי של קרן דוניץ מלהטט ביניהם.

    בעקבות ההִתַקלות הראשונית הזאת הגעתי לאוזן בר במוצאי שבת בציפייה להיבלע בתוך קהל מעריצי קאלט מסורים. לצערי, זה לא היה המצב. האווירה הייתה מנומנמת. חבורות קטנות היו מפוזרות בחלל הקטן ממש עד השנייה האחרונה בה הלהקה עלתה לבמה. השלט שהכריז כי מדובר בהופעת איחוד שנתית (עוד נונסנס?) לא ריגש אף אחד. גם הלהקה עלתה לבמה בעצלתיים, בתקשורת מועטה עם הקהל ובמבטים משועממים.

    לא ודובים ולא לכולם

    לא ודובים ולא לכולם

    ההופעה נפתחה עם "חיים אייכה", שיר מהאלבום הראשון שלהם. מהרגע הראשון מבינים שבניגוד לגרסת האלבום, משהו כאן פשוט לא עובד. הבוזוקי מאוד חסר (עושים הופעת איחוד שנתית בלי אחד מחברי הלהקה?) וכך גם כלי ההקשה שמופיעים בגרסת המקור. נדמה שלא דובים נפלו למלכודת אליה נופלות הרבה להקות אינדי בשנים האחרונות: הרצון ליצור אלבום עם הפקה גרנדיוזית עמוס בכלי נגינה מיוחדים וקישוטים שונים עובד לרעתך כשאתה צריך לשחזר את הקסם שוב על הבמה. כשיש פער כל כך גדול בין הגרסה המוקלטת להופעה, פתאום הלהקה נשמעת כמו לא יותר מצל חיוור של עצמה.

    כשהשלם כבר לא גדול מסכום חלקיו, מתחילים להבחין פתאום גם בבעיות האינדיבידואליות של הנגנים: רונן ברטן נשמע לפרקים כמו גיטריסט ליווי של זמרי מזרחית משנות התשעים; התופים בקושי אפשרו למקצב האנרגטי של השירים להתקדם ולא הניעו אותו; והקול של קרן נבלע בתוך מערבולת הצלילים. תורג'מן הוא היחיד שהצליח לשמור על רמה גבוהה לכל אורך הדרך. האצבעות שלו התעופפו על הבס באלגנטיות בין סלאפינג לטאפינג, והשאירו אותי נדהם כל פעם מחדש.

    קשה לדמיין שמול להקת גרוב ים-תיכוני יעמוד קהל ללא תזוזה, אבל זה מה שקרה. רק בשיר "היו לי ימים" חבורת מטאליסטים שופעי שיער התחילו לרקוד במעגלים לצד הבמה, וסחפו אחריהם את שאר הקהל. ההופעה התחילה לתפוס קצב מתוך ההתלהבות הזאת וגם חברי הלהקה נראו מעוניינים יותר בהתרחשות סביבם.

    ההדרן העלה את לא דובים בחזרה לבמה עם מסכות של דרעי, אולמרט, וקצב - רק דוניץ נותרה ללא מסכה. הם ביצעו שיר חדש שהוציאו ממש השבוע בשם "גורמט והצב". זה כנראה השיר המוצלח ביותר של החבורה עד היום. תיאור הסצנה של אולמרט וקצב יושבים יחדיו בתא, הרגיש חי ואמיתי. הבתים יצרו אווירה מעט אפלה, וקטע המעבר הכין אותנו להתפרצות האנרגיה של הפזמון. לא הייתה שם איזו אמירה חברתית גדולה, אבל השיר הצליח לשעשע ולהכניס אותי לתוכו.

    גורמט והצב

    גורמט והצב

    בסיום ההופעה נשארתי עם תהייה – איך להקת שוליים עם נטייה לביזאריות ששרה רק בעברית יכולה לשרוד לאורך זמן? קשה לי לראות מאזיני מוזיקה ים-תיכונית נמשכים לאזורי ה-fאנק והמטאל, וכנ"ל להפך. החיבור שעושים לא דובים הוא מקורי ומפתיע מצד אחד, אך מצד שני מרגיש לעיתים כמו לא יותר מגימיק, וודאי שלא נגיש לקהלים רחבים יותר. בזמן שלהקות אינדי ישראליות ששרות באנגלית או עושות מוזיקה אינסטרומנטלית יכולות לפנות לקהלים חדשים בחו"ל, להקות ששרות בעברית צריכות להסתפק בשוק המקומי בלבד. אם לא דובים לא יצליחו להפוך להיות נגישים לקהל גדול יותר בעזרת כמה להיטים קליטים או על ידי פיתוח כריזמה בימתית, הופעות האיחוד שלהם עלולות להפוך להיות נדירות יותר.