פוסטים מתויגים עם סיקור הופעה

  • 25 במרץ 2017

    אוי דיוויז'ן בבארבי: חפלת יידיש כאוטית

    צילום: ניצן אגסי

    "שימי חמישים שקל" ציווה אסף תלמודי על מאיה דוניץ. שניה לפני כן דוניץ זייפה בזעקת שבר תאטרלית שפשוט שייכת לשיר אחר, ועצרה את הנגנים בפרצוף מבולבל. "אם מישהו רוצה לעצור שיר באמצע, הוא צריך לשים חמישים שקל" חזר תלמודי על ההוראה מתחילת ההופעה. הכלל הנוקשה הזה בא כדי לפתור תופעה שהיתה נפוצה בהופעה של אוי דיוויז'ן (בארבי, 22.3): בלבול של המוזיקאים בין השירים. תלמודי בעצמו שאל את חברי הלהקה לפני שהחלו לנגן באיזה סולם זה "הטומבה", והתבלבל בתחילת המופע בין השירים "יווני חדש" ו-"יווני חדש חדש". חברי הלהקה, אייל תלמודי (אח של, קלרינט), גרשון לייזרסון (כינור ושירה), ואביחי טוכמן (קונטרה בס) התבררו על פי אסף תלמודי כחסרי אחריות כלכלית, נכשלים בגביית שכר טרחה ממעסיקיהם, לרוב פסטיבלים ובעלי אירועים, ולכן כנראה החליטו לנסות להשלים הכנסה בגביית כסף מהמוזיקאים שהם אירחו על הבמה.

    לא היה חסר ממי לאסוף את הכסף. הבארבי התמלא באשכנזים ב-50 גוונים של חיוורון שבאו לחגוג בהילולות יגון את הופעת העשור החגיגית של להקת הכליזמרים. עניין העשור הוא שקר כמובן, כי הלהקה קיימת כבר 11 שנים. גם לפנינה הזו אחראי אסף תלמודי שהנחה את הערב בסגנון שבין דוד זקן ונחשל טכנולוגית, לסטדנאפיסט בתחילת דרכו ומפעיל קהל די יעיל. "אני רואה פה יותר מדי נענועי ראש" אמר תלמודי בשלב מסוים. "זה יותר מדי אינדי רוק מה שקורה פה. מוסא תסדר פה מעגל". תוך עשר שניות הסתדרו שני מעגלי ריקודים מתחרים, שנעו בכאוס שיותר דמה לפוגו. לפי תלמודי, אוי דיוויז'ן מחלקת את זמנה בין אירועים משפחתיים בפינות נידחות בארץ לבין פסטיבלים אזוטריים בפינות שכוחות אל ברחבי העולם. ההופעה בבארבי הייתה קרובה יותר לאפשרות הראשונה, ובהשראת המעפניות של אירוע משפחתי, המצגת שהתלוותה למופע הייתה מקוטעת ורצופה ברגעים מביכים ותקלות טכניות - כמו התוכניה העמוסה שהוכנה לערב. אבל כשהכליזמרים ניגנו את שירי "הכיף להתלונן" (כפי שתלמודי הגדיר אותם), גופים קפצו באוויר והרעידו את רצפת העץ של הבארבי.

    גם אורחים לא היו חסרים לצרכי גבייה: שולי רנד, רונה קינן, נועם ענבר מהבילויים בגרסה מצוחצחת, שלומי שבן, תמיר מוסקט (בלקן ביט בוקס) ושי צברי עלו, ירדו וחזרו בנקודות שונות ואקראיות במהלך חפלת היידיש, ועוד כמה שמות פחות ברנז'איסטים כמו מאיה דוניץ ואבישי פיש שהצטרפו בשירה, ואמיל קרויטור על אקורדיון. גם אמא של אייל ואסף תלמודי כיכבה מהבלקון, והובטח לה להשתתף בחגיגות ה-20. הרגעים הבוהקים ביותר בהופעה היו של שולי רנד עם ביצוע בטרמינל שבין קיבוץ משמרות למינסק ל-"ס'אוחתו אפעס #3" של מאיר אריאל, דוניץ וענבר עם המחזה של הקלאסיקה היהודו-אשכנזית (מסתבר) "אוי געוואלד א גנב", וגם כל רגע שבו אייל תלמודי ייבב על הקלרינט. החפלה נסגרה במשפט מייצג של אסף תלמודי ואווירת האשכנזיות: "תזכרו שבסוף יש לכם רק את אחד השני, וכנראה שזה לא מספיק".

    צילומים: ניצן אגסי

    סגור לתגובות על אוי דיוויז'ן בבארבי: חפלת יידיש כאוטית / כללי /

  • 14 בינואר 2017

    רייסקינדר בפלסטר: מלמולי זרם תודעה

    (צילום: מאיה רויזמן)

    כשמועדון הסירופ נסגר בשנה שעברה, ההרכבים בחיפה החלו לחפש מועדון אחר שישמש בתור בית ראוי, אך לא נשאר מקום שמתאים למידותיו של הסירופ: הקהל של הוונדרבר רגיל להופעות מטאל ורוק כבד, בעוד שהסינקופה קטן ואינטימי מדי. התקוות נתלו במקום הבא שיקים בן ריפתין, הבעלים המיתולוגי של הסירופ. לאחר שנה של ציפייה, ריפתין פתח את הפלסטר: מועדון קטן ברחוב שער פלמר - כלומר, קרוב לנמל ורחוק מבתי המגורים של תושבי העיר.

    מהר מאוד מבינים שהפלסטר ממש לא מנסה להיות כמו קודמו. המקום נראה כמו מסדרון שנהפך לבר. רוב השבוע יש בעיקר תקלוטים, וההופעות הן בדרך כלל הופעות של איש אחד. ביום חמישי האחרון הופיע רייסקינדר, כשלידו שולחן עם סמפלר ומיקרופון עם אפקטים. החלל קטן ואין במה כך שהקהל פשוט התגודד סביב רייסקינדר והשתדל לא לעמוד עליו ולהפריע לו. הקרבה הפיזית אליו, בזמן שהוא מלמל זרם תודעה אל תוך ביטים שבורים, גרמה להתרגלות מהירה לאופי המוזר של המוזיקה, גם לאלו שלא הכירו אותה לפני. זה עבד בצורה כל כך טובה עד שבנקודה מסוימת, הבסים חדרו מתחת לעור והמלודיה נכנסה אל תוך הראש, והיתה הרגשה שנמצאתי ממש בתוך מרכז התהליך היצירתי של המוח של רייסקינדר. בשלב מסוים כמה מהטקסטים שלו אפילו נשמעו לי הגיוניים, ואם שמעתם אי פעם שיר של האמן, אתם יודעים שזה הישג אדיר.

    הפלסטר: תמונה מייצגת (צילום: מאיה רויזמן)

    גם הנוכחות, או האנטי-נוכחות, של רייסקינדר פעלה לטובתו. הוא התעקש לא לצאת מהוייב של המוזיקה שלו לרגע: כל פעם שהוא היה צריך לתקשר עם הסאונדמן, הוא שר לו; כשהמוזיקה הפסיקה בין שיר ושיר, הוא מצידו עדיין המשיך להתנועע ולרקוד; וכשנראה שהוא מנסה להגיד לקהל משהו, הווקאלז היו באפקט או שבאמצע המשפט התחילו "בטעות" הביטים של השיר הבא. כל החוסר תקשורת הזאת הרגישה כמו חלק בלתי נפרד מהמוזיקה, ובעיקר מהטקסטים של רייסקינדר. הקהל החיפאי שהגיע לא הפתיע אותי. היה ברור שאראה את החלק ההיפסטרי של העיר, שרובו הגדול מכיר את השירים של רייסקינדר, ממלמל יחד איתו ורוקד בלי הפסקה לצליליו. בזכות הקהל המסור זאת גם הייתה אחת ממסיבות הריקודים הכי טובות שהייתי בהן בזמן האחרון - ולא חשבתי שזה מה שאכתוב על הופעה של רייסקינדר.

    הפלסטר אמנם הוכיח שיש קהל בחיפה שרק מחכה שיביאו אליו עוד אמנים לא שגרתיים, אבל החור הגדול שנפער ברחוב הנאמנים, הכתובת של הסירופ ז"ל, עדיין קיים. הפלסטר עדיין לא מרגיש כמו מקום שישמש בית לסצנת האינדי בעיר: נראה שבינתיים יש פחות דגש על הופעות ויותר על מסיבות ותקלוטים, ומגבלות הגודל ותפוסת הקהל הקטנה מונעות ממנו לאפשר הגעה של מגוון רחב של אמנים והרכבים. בעיקר, אין עדיין מקום בחיפה שירגיש להרכבים ברחבי הארץ כמו מקום שחובה להופיע בו. דבר חשוב שכן קורה בפלסטר, וכאן בהחלט מגיע הקרדיט לבן ריפתין המנוסה, הוא שיש התאמה מושלמת בין המידות של המקום להופעות שמגיעות אליו: בחודשים שלפני מופע הסמפלר של רייסקינדר הגיעו בין היתר דני דורצ'ין עם המופע-של-איש-אחד שלו, והילה רוח בהופעת ישיבה עם קוסטה קפלן. אלו הופעות שמנצלות את האינטימיות והמידות הקטנות של הפלסטר, ונותנות לקהל ציפיות מראש, שכך תיראה ותרגיש הופעה במקום. כמו הסירופ, גם הפלסטר מרגיש כמו מקום שמישהו שאשכרה מבין במוזיקה מנהל אותו, והוא יכול וצריך לשמש דוגמה לשאר מועדוני ההופעות בחיפה, שיביאו אמנים מעניינים יותר ומוכרים פחות, מבלי לאבד את הקהל למופעים של הזאפה.

    סגור לתגובות על רייסקינדר בפלסטר: מלמולי זרם תודעה / כללי /

  • 13 בדצמבר 2016

    Clipping בגגרין: לא לבעלי לב חלש

    ביחד עם ההופעות של פרדי גיבס ו-Noname בבארבי, ההופעה של קליפינג אמש סימלה יותר מהכל את המגמה המתמשכת של יותר ויותר אמני היפ הופ אלטרנטיביים שמגיעים להופיע בישראל. ההיפ הופ הישראלי בעלייה, ובשאר העולם (כלומר, בארה"ב) הז'אנר כובש את ראשי המצעדים, והקהל הישראלי מצידו מצביע ברגליים ומראה שזה משתלם להביא לכאן אמנים ששייכים לקצה הסקאלה של ההיפ הופ העולמי. אז בהנחה שיותר ראפרים והרכבי היפ הופ יבואו לכאן, הם יצטרכו להתמודד עם משימה קשה: להתחמק מהצל הענק שהותירה כאן ההופעה של קליפינג אמש במועדון הגגרין.

    הופעות היפ הופ, כיפיות ככל שיהיו, הן בדרך כלל טריק שחוזר על עצמו. יש להן יתרונות (כמו ראפר ממש מוכשר, או קהל נאמן שמתקשר איתו טוב) וחסרונות (ביטים שנשמעים כמו פלייבק ולא מצליחים להעביר את האנרגיות של גרסת האולפן של השירים) מאוד ברורים, כך שגם כאשר אמן מצליח להתחמק מהחסרונות הללו, הוא לא מצליח לייחד את ההופעה שלו מהופעות של הרכבי היפ הופ אחרים. קליפינג צולחים את המשימה הזאת בקלות. המוזיקה שלהם היא יותר מראפ על ביטים, אלא סערת מילים מסחררת שיוצאת מפיו של דוד דיגס במהירות בלתי אפשרית, על גבי מוזיקה אלקטרונית, קשה ומורכבת שמחוללים ידיהם של ג'ונתן סנייפס וויליאם הטסון.

    המילים "קשה" ו-"מורכבת" אינן הגזמה - היה צריך לבוא מוכן לצלילים המסויטים שקליפינג הפילו על הקהל שלהם. הם שילבו מוזיקת באס, נויז, דרון, ואמביינט לכדי תערובת מוזיקלית מהממת של רעש. מי שלא בא מוכן כנראה קיבל שוק בתחילת המופע, בטח ובטח כשסנייפס והטסון נראים יותר כמו בני האדם הנחמדים ביותר בעולם, ולא כמו מפיקים שיוצרים מוזיקה בעזרת סימפולים של מסור חשמלי, אך מהר מאוד הם מצליחים לשאוב אותך לעולם שלהם. קליפינג ניגנו שירים מכל אלבומיהם, ויותר מתמיד בלטו ההבדלים בעולמות שסנייפס והטסון יוצרים. בשירים שבוצעו מתוך האלבום "CLPPNG", היה אפשר ממש להרגיש שאתה נמצא בתוך האינטנסיביות והמתח של סיפורי הגטו של דוד דיגס, בעוד שהשירים מהאלבום החדש, "Splendor & Misery", לקחו את הקהל לטיסה בחללית שבה כל הסיפור של האלבום מתרחש.

    וכמובן, יש גם את דוד דיגס. אם למישהו לא היה ברור לגבי יכולותיו של דיגס מאלבומי הלהקה, אחרי ההופעה הזאת אין ספק: מדובר באחד הראפרים הכי מוכשרים בז'אנר כיום. דיגס עובר בין שיר לשיר בזרימה אינסופית, יורק את המילים שלו במהירות אך בצורה כל כך מדויקת, שלא ברור איך אין לו קשר בלשון אחרי כל הראפ הזה. כל זה מרשים, אבל העובדה שהוא עושה זאת תוך כדי שהוא לא מפסיק לזוז ברחבי הבמה, לרדת אל הקהל, לחייך, לקרוץ ולקפוץ היא סופר-מרשימה, ומצדיקה בפעם האלף את פרס הטוני שקיבל מוקדם יותר השנה. וכן, זה לגיטימי לגמרי להתלונן שהוא לא עשה אפילו לא פיסה של טקסט מ-"המילטון", המחזמר המוערך שבו השתתף - הוא לא יודע שרובנו לא זכינו לראות אותו?

    בסופו של דבר, אולי המדד הכי גדול לאיכות ההופעה של קליפינג הוא העובדה שהם לקחו שירים שעובדים כל כך טוב בגרסאות המוקלטות שלהם, והצליחו להטעין אותם באנרגיות מחודשות - הם כבר לא נשמעו כמו השירים הכי טובים של הלהקה, אלא כמו השירים הכי טובים בעולם. הפזמונים המעולים של דיגס בשירים כמו "Shooter" או "Air Em Out" הפכו לאדירי אדירים כשדיגס צרח אותם על הבמה עד שבלטו לו הורידים בצוואר. נוספו על כך באנגרים כמו "Inside Out" עם סמפולי הברקים שחרכו לי את האוזן, ו-"Wriggles" שפשוט גרם לקהל להשתולל ביחד עם הלהקה.

    קליפינג לא רק חיפשו להדגיש את האיכות של השירים שלהם, אלא גם להרחיב אותם. ברוב השירים הטסון וסנייפס לא הסתפקו בביטים הרגילים של הקטעים, אלא סימפלו וחתכו אותם על מנת ליצור ביט חדש. לעתים זה הרגיש כמו מעבדה של צמד המפיקים לחיפוש אחר צלילים חדשים, והשיא היה בשרשרת סנתוזים מהפנטת שיצרו, שהפכה לכמה רגעים לשיר "Broccoli" העליז והחמוד, וחזרה ישר להזיית סינתים. זהו הסוד של הסאונד של קליפינג: השינוי המתמיד של המוזיקה של הטסון וסנייפס, לצד היציבות היחסית שמספק דיגס עם המילים שלו. זה עבד וזה היה מהנה בטירוף, אבל עכשיו אני חייב לתת לאוזניים שלי לנוח.

    סגור לתגובות על Clipping בגגרין: לא לבעלי לב חלש / כללי /

  • 14 בנובמבר 2016

    ירונה כספי בפסטיבל הפסנתר: שיטפון של צלילים ומילים

    באמצע ההופעה של ירונה כספי בפסטיבל הפסנתר, המשורר רפי וייכרט הוזמן לעלות לבמה. הוא עלה מספר דקות אחרי שכספי ניגנה את הלחן שלה ל-"ארובות" שלו, השיר הכי טוב באלבום האחרון והמעולה שלה, "דדלוס ציפור". וייכרט עלה לבמה ונישק את ידיה של כספי, "ידי זהב כמו של ירונה חייבים לנשק", הוא אמר. השירים שוייכרט הקריא על הבמה היו יפים, אבל את כישוריו בתור אשף מילים הוא הדגים בצורה הטובה ביותר כשחזר ושיבח את כספי בין כל הקטעים - דווקא המשפט שנשאר לי בראש אחרי ההתארחות שלו היה כשניסה לתאר את יכולות ההלחנה של כספי בכך ש-"היא קופצת ראש לתוך השירים". כספי נראתה כמו מוזה בגלריה יפה במוזיאון האמנות לתל אביב, כשהיא זיהתה בקהל במאים שעשו עליה סרטים בעבר (כמו אילן יגודה, שעשה את "בעניין הבאסים" על סצנת הרוק בישראל של שנות התשעים), והוציאה ממשוררים כמו וייכרט את המילים הכי יפות ואת התיאורים הכי קולעים.

    כשניסיתי להחליט לאיזו הופעה ללכת בפסטיבל הפסנתר, בחרתי בירונה כספי כמעט בלי התלבטויות. לא רציתי הופעות של אמנים שעושים עיבודים שקטים לשירים רועשים, או לראות אמנים עם שמות גדולים שיעשו הופעה סטנדרטית, אלא לראות הופעה של אמן שיודע לעשות קסמים עם הפסנתר שלו, וירונה כספי בהחלט יודעת לעשות זאת. כספי היא מהאמנים האלו שמוציאים מהפסנתר צלילים שנשמעים כאילו אף אחד מלבדם לא יכול לנגן אותם. הקסם של כספי לא היה טמון בסולמות או בשירים שהיא בחרה לבצע, אלא בהתמסרות שלה אליהם. זה היה נראה כאילו היא יוצרת את השירים שלה מחדש, חוזרת אל המקום בו היתה כשכתבה אותם. בתוך קהל קשוב ורציני, היה קל מאוד להיכנס יחד עם כספי אל עומקם של השירים.

    כספי: מאזנת בין עולמות מוזיקליים

    כספי: מאזנת בין המודרני לקלאסי

    כספי הרשימה עוד יותר כשהיא ביצעה שירי משוררים משני אלבומי המשוררים שהיא הוציאה ("דדלוס ציפור" ו-"מאפיה של אישה אחת"). כספי עמדה במשימה לא קלה והצליחה להעביר טקסטים של אחרים בצורה אמינה ומרגשת כפי שהיא העבירה את הטקסטים שלה, אבל כל מי ששמע לפחות פעם אחת את אלבומי המשוררים שלה יודע שהיא יכולה לעשות זאת בקלות, ומבלי להזיע ממאמץ-יתר. ההנאה האמיתית הגיעה מקאברים שירונה (עדיין) לא הקליטה: מצד אחד, הביצוע הוירטואוזי ל-"בובתי" של ביאליק העביר בצורה מהנה את השובבות של שיר הילדים הידוע, ומהצד השני "Wild is the Wind". כבר יש לו שני קאברים אלמותיים של דייויד בואי ונינה סימון, אך כספי הצליחה להביא אליו זווית אישית משלה, ולהפוך אותו לשיר אהבה עצוב ונוגה. גם הלחן שלה ל-"שיטפון" של אווה ליפסקה הפולנייה בלט במיוחד. כספי הצמידה למילים של ליפסקה "שיטפון" משלה של צלילים ומילים, עם נגינה הכי אינטנסיבית וסוחפת באותו הערב.

    מלבד וייכרט, כספי אירחה גם את הכנר אלכסיי סובה, שניגן איתה לאורך רוב המופע. כשסובה וכספי ניגנו ביחד, זה הרגיש כמו הופעה של שניהם כצמד, ולא של ירונה כספי מארחת. לכל אחד מהם היה תפקיד: סובה ליווה בחופשיות את הפסנתר של כספי וניגן בצורה שהרגישה בו זמנית מדויקת אבל גם לא צמודה לתבנית כלשהי, בעוד שכספי היתה המנצחת שנתנה את הטון והקצב של השיר בעזרת הפסנתר. כשהם היו במיטבם, סובה וכספי הצליחו לשלב בין המודרני לקלאסי, כשסובה קישט את הפזמונים החוזרים של כספי במיטב ריקושטים, וכספי החזירה עם שירה נקייה ומדי פעם הבליחה עם צעקות או חריקות שהזכירו תקופה אחרת בה היא היתה אחת מנערות הרוק המעניינות במוזיקה הישראלית.

    ובאמת, היה שווה לבוא להופעה רק כדי לנסות להבין את הגישה המוזיקלית הנוכחית של כספי. מי שרק לפני שנה הוציאה אלבום רוק בועט ואנרגטי, נכנסה כמעט לחלוטין לפרסונת המלחינה הנוגה של שירי משוררים. נראה שגם כספי עצמה עדיין לא לגמרי יודעת לאיזה כיוון היא רוצה ללכת. היא לא הצליחה להעביר את כל ההופעה על כיסא הפסנתר, ובסוף בחרה לקום ולנגן בגיטרה אקוסטית שגם בה היא שלטה היטב. הביצועים שלה על הגיטרה היו פורקן אנרגיות מהנה לקראת סוף ההופעה, שהראה שכספי מצליחה לאזן בין שתי העולמות המוזיקליים בהם היא מתעסקת, לקחת מהם את המיטב וליצור תערובת מוזיקלית מעניינת.

    סגור לתגובות על ירונה כספי בפסטיבל הפסנתר: שיטפון של צלילים ומילים / כללי /

  • 25 ביולי 2016

    Outta Space Psychedelic Journey באברהם הוסטל: תעופה מספקת בחלל

    קותימאן אורקסטרה. קרדיט צילום: גאיה סעדון

    בעשור האחרון המוזיקה הישראלית החלה לקבל קול משל עצמה שמצליח לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של ההפקה המערבית ולייצר סאונדים ייחודיים שמכים גלים בחו"ל. האברהם הוסטל, שנפתח לאחרונה בדרום תל אביב, מנסה במידה מסוימת לפתוח ערוץ נוסף דרכו ישראל תוכל לשדר מוזיקה לעולם. הסוד נעוץ במטיילים שמגיעים להוסטל: מערביים צעירים שבאים עם רעב לחומוס זול בתוספת משהו חדש לשמוע, לראות, ולחוות. אם המטיילים שעוברים כאן יתעניינו מעט במוזיקה המקומית, הם עלולים לגלות איזה ז'אנר או סאונד שעוד לא שמעו עד עכשיו שאולי ייתקע להם בשכל. אם הוא ייתקע למספיק זמן, אולי הם יפיצו אותו הלאה לחברים מטיילים אחרים שיפיצו הלאה שוב... נו הבנתם. לדעתי לשם כיוונו באברהם כשהקימו את האולם העצום בקומה הראשונה של ההוסטל, ועוד יותר כשאירחו את מסע ה-"Outta Space" לתוך הפסיכדליה מקומית, בשבת האחרונה. זהו לא הניסיון הראשון של מנהלי ההוסטל לערבב בין התרבות המקומית לקהילת התיירים הזמנית שמשתכנת אצלם, אבל ככל הנראה הגדול והמשמעותי ביותר שהיה עד כה.

    צילום: גאיה סעדון

    הקהל בתעופה לחלל. צילום: גאיה סעדון

    הערב התחיל לחלק קטן מאוד מהקהל שהגיע מוקדם להופעה של Alaska Snack Time. לצערי, לא יצא לי להיות חלק מאותו קהל מצומצם ואיכותי. מהקצת ששמעתי האלסקנים נשמעו מעניינים, במיוחד בסינגל הראשון שהוציאו ושהתפרסם גם כאן, אבל כנראה שלא מספיק כדי להביא אותי בשעה 17:00 לפסטיבל. סומנתי בכניסה כישראלי עם צמיד כתום ונכנסתי לאולם הצבעוני של האברהם הוסטל, שהתחיל להתמלא כש-Ouzzo Bazooka עלו לבמה. מדובר בפרויקט של אורי בראונר כנרות (יוצא בום פם), הכוח המניע של היצירה בפרויקט ואין ספק שגם הצד המעניין גם בהופעה. עזבו אתכם מדיבורים מיותרים - כנרות בא לנגן ועל הדרך להקפיץ את הקהל בצלילים מהמדבר החללי של מאדים. ברגליים יחפות ושמלה שחורה עם הדפס ורוד, נראה שכנרות והלהקה (דני עבר הדני - קלידים, אדם שפלן - בס ועירא רביב - תופים) הלכו עד הסוף עם המעבר לסיקסטיז באלבומם השני "Simoom". הם פתחו עם "Look Around", שיר מהאלבום החדש שלא הימם אותי אבל התחיל לצרוב באוזניים את השילוב בין פסיכדליה סיקסטיזית לצלילים לבנטיניים. הבזוקה נעה בין שירי רוק קלאסיים כמו "Black Witch" לשירים ים תיכוניים כמו "Ride With Me" עם קישוטים פסיכדליים ושאריות מהסרף רוק של בום פם. בלטו בחסרונם "I Got You" ו-"Desert Love", שני הסינגלים המצוינים מהאלבום הראשון, אבל בסך הכל הסט היה מגוון גם אם מעט חופר בג'אמים הארוכים, בעיקר לקראת הסוף.

    אחרי הפסקה קצרה קותימאן והאורקסטרה נתנו מפגן יכולות וירטואוזי כהרגלם. הצד החלש בהופעה הזאת, בהשוואה למופע ההשקה של "6am", היה הסאונד - האקוסטיקה באולם לא התאימה לגודש הצלילים שמגיעים עם אורקסטרה של שמונה נגנים. קותימאן בחר אמנם להיצמד בעיקר לקטעים אינסטרומנטלים, אבל בשני השירים בהם אדם שפלן תפס את המיקרופון (שהחליף את השמלה השחורה מאוזו בזוקה לג'ינס וטי-שירט), לא היה שום סיכוי להבין את המילים. עומס הריברב בלע כל חלקה טובה בקול שלו והשאיר אותו שטוח. קותימאן עלה כשהקהל היה בשיאו, חם מהשפעת האוזו ומוכן לעוד. אבל נראה שאחרי סט שרובו הורכב מקטעים ארוכים של טיסה גבוהה, התעופה בחלל הספיקה לרוב הקהל, וכש-Tiny Fingers עלו חלק נכבד ממנו כבר היה בדרכו בחזרה לכדור הארץ - עניין מובן בהתחשב בכך שאף פעם לא התחברתי להרכב. הצלילים הגרנדיוזיים של הלהקה הזאת לא מובילים אותי לשום מקום. באף שיר אין הרמוניה או אפילו הוק קטן להיאחז בו כדי להימשך פנימה. באמת קינאתי בחלק מהקהל שהצליח להיכנס לעולם של טייני פינגרז כי נראה שהם היו אי שם עמוק בתוך ההזיה, בין אם הם זרקו את הראש קדימה או איבדו את הידיים והרגליים לכל כיוון - יכול להיות שבמקרים האחרונים לפחות היו מעורבים גם עזרים חיצוניים.

    צילום: גאיה סעדון

    Tiny Fingers עמוק בהזיות. צילום: גאיה סעדון

    אם המטרה של האברהם הוסטל הייתה לתת טעימה לתיירים מהתרבות המקומית, נראה שהניסיון הזה לא צלח כשרוב הקהל בפסטיבל הורכב ממקומיים עם צמידים כתומים. יותר מזה, כל הלהקות הבינו מי הקהל שלהם ופנו אליו אך ורק בעברית. בדרכי החוצה, כשרוב האנשים עוד השתהו בפנים, ראיתי חבורה לא קטנה של תיירים יושבים במעגל עם גיטרה אקוסטית בחצר הקטנה שבכניסה להוסטל. הם נראו מאוד שקועים בעצמם ובכלל לא מעוניינים בפסטיבל. התוצאה הזאת הגיונית: האברהם הוסטל הוא חלוץ בשטח בהתחשב בכמות המעטה של מטיילים צעירים והמגוון הקטן של מלונות והוסטלים שזמינים להם. אבל בהנחה שהאברהם כאן כדי להישאר, הוא עוד עלול להפוך למרכז מעניין לייצוא מוזיקה ישראלית לעולם.

    סגור לתגובות על Outta Space Psychedelic Journey באברהם הוסטל: תעופה מספקת בחלל / כללי /
→ פוסטים קודמים
פוסטים חדשים ←