פוסטים מתויגים עם סנוב מוזיקה

  • סנוב מוזיקה: מוות לפולחן המוות

    טום פטי מת. כצפוי, המוות שלו עורר גל של סטטוסים נרגשים, כאילו שכל אחד יכול להיות הדובר הרשמי של האומן. ואני שואל: איפה הייתם קודם? מעולם לא ראיתי אף אחד מדביק שיר של טום פטי על הוול, לא שמעתי אף אחד אומר שהמוזיקאי שהוא עף עליו עכשיו הוא טום פטי, ולא ראיתי שום התלהבות מהאלבומים החדשים שלו למשל זה שיצא ב-2014.

    לכאורה זה סתם סטטוסים בפייסבוק ושטויות של חרא מחייך בלבן וירטואלי, אבל זה מעצבן אותי. טקס הפטירה של סלב, וספציפית מוזיקאי, נהיה אקט ממלכתי מלאכותי משעמם וצפוי מראש, כמו טקסים רובוטיים של ימי הזיכרון. יצאה הודעה על פטירה? קבלו סטטוסים משתפכים באוטומט! אנשים מסוימים מרגישים משום מה את הצורך לנכס לעצמם מוות במרחב הפומבי, והרבה פעמים הם נופלים אגב בפח של פייק-ניוז על אומנים שלא נפטרו בכלל. מה שעוד יותר מצער זה שבין כל הסטטוסים האלה יש אנשים שאשכרה באמת אהבו את האומן ובאמת שמעו אותו וכותבים מהלב, והם טובעים בים הדיסאינפורמציה. אני בטוח גם שיש דרכים הרבה יותר אותנטיות ופרטיות להתמודד עם מוות של אומן או בכלל אדם אהוב מאשר סטטוס פומבי. ואם כבר, מה עם קצת כנות? להגיד כן, לא הייתי מעריץ גדול של טום פטי, אבל המוות שלו עכשיו עורר אותי למוזיקה שלו. את זה אני יכול לכבד יותר. אבל כאלה לא ראיתי - תמיד נהפכים למעריצים גדולים בדיעבד כי אי השיוויון הפסיכולוגי הטיפשי עוד מחזיק: אומן מת > אומן חי.

    אז מה לגבי אומנים שעדיין בחיים? אה, אלה. אותם אנחנו לוקחים כמובן מאליו. למעשה, גם את מי שמת זוכרים לאיזה רגע ואז עוברים למוות האופנתי הבא. אני ממש לא בעניין של זה. זה לא שאין לי כבוד למשל לטום פטי בתור בן אדם או מוזיקאי, אלא אין לי כבוד לחגיגת המוות השקרית שבסופו של דבר כנראה קשורה לפחד מהמוות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו. ובכן, כולנו הולכים למות, זה בערך הדבר הוודאי היחיד, ואולי הגיע הזמן שנתקדם הלאה ונחגוג את החיים - אם אנחנו מוכנים לזה.

  • סנוב מוזיקה: Slowdive היא להקת השוגייז האהובה עלי

    כששמעתי את האלבום "Souvlaki" של Slowdive הכל הסתדר לי. הבנתי מאיפה להקות כמו Radiohead, Mogwai ו-Oceansize גנבו את הסאונד השמימי של הגיטרות שלהם, הצליל שמלאכים עושים כשהם שרים כפי שהוא משתקף דרך שכבות של גיטרות חשמליות שפורטות תווים במהירות עם המון ריוורב ודיליי. מהסינגל הפותח "Allison" ועד לקטע הבונוס "Country Rain", עפתי יותר ויותר גבוה ולא רציתי לחזור.

    סלואודייב אולי לא היו מהפכניים כמו My Bloody Valentine, וירטואוזים כמו Ride, ניהיליסטים כמו Jesus & Mary Chain, או ווירדים כמו Cocteau Twins, אבל ההרכב הזה מרדינג באנגליה הוא בקלות הרכב השוגייז האהוב עלי. אולי זה דווקא בגלל שהם לקחו צעד אחד אחורה והתיישבו להירגע לרגע. המוזיקה שלהם מכוונת יותר לכיוון האמביינט, לסוטול פסיכדלי של סאטיבה חזקה, לצלילים פשוטים שמהדהדים במרחב בלי לנסות לגרום לאוזניים שלך לדמם - ועם בסיס חזק של כתיבת שירים פולקית. הם חיזקו את אלמנט הרגישות בז'אנר דרך הדואטים הרכים של צמד הסולנים האקסים ניל הלסטד ורייצ'ל גוסוול (הם נפרדו בדיוק לפני הקלטת "Souvlaki"), אבל במקום ליצור מצע של נויז אכזרי, הגיטרות של הלסטד, גוסוול וכריסטיאן סאוויל הן כמו שמיכה של חמלה שמכינה אותך לחלומות מתוקים. תקשיבו למשל לקטע הנושא "Souvlaki Space Station". הוא מתחיל בריף גיטרה על דיליי בזמן שהגיטרה השנייה יוצרת חוסר הרמוני ופרקשן מעובד של המתופף סיימון סקוט מתגנב פנימה. ואז זה מתפרץ בבת אחת, כמו נוף רחב שמתגלה פתאום מעבר לפניה, עם מי יודע כמה גיטרות וליין הבס הדאבי של ניק צ'פלין והשירה הגבוהה והמטושטשת של גוסוול, קצת כמו זמרת האופרה החייזרית מתוך הסרט "האלמנט החמישי".

    כנראה כמו רוב האוכלוסייה גיליתי את סלואודייב ממש מאוחר, מתישהו בעשור הקודם. "Souvlaki" נחשב בזמנו לכישלון, אלבום שיצא ב-1993 וקיבל קטילות מכל המבקרים המפגרים שחגגו את הבריטפופ וקברו את השוגייז שש רגל מתחת לאדמה. למעשה אני לא בטוח איך הגעתי ל-"Souvlaki". אולי זה קרה כי גיליתי את "Allison" דרך יוטיוב או אולי כי חיפשתי משהו חדש לשמוע דרך האתר Allmusic Guide. זו היתה התאהבות מידית ששינתה אותי לא רק בתור מאזין, אלא גם בתור נגן. התחלתי מירוץ חימוש של פדאלים לגיטרה כולל, כמובן, שני פדאלי דיליי: אחד אנלוגי עם מנגנון פידבק שאפשר לעשות איתו נויז טהור, ואחד דיגיטלי עם לופר ודיליי יותר מדויק ונרחב. רציתי להגיע לצלילים הקסומים מקטעים כמו מ-"When the Sun Hits", עם גיטרות שמנגנות במהירות האור עד שהן נשמעות כמו סינתיסייזרים, או הגיטרה האוורירית שעפה עם הרוח כמו ב-"Catch The Breeze" מאלבום הבכורה של ההרכב. יותר מאוחר גיליתי גם את האלבום השלישי "Pygmallion" מ-1995 שירד לצליל הרבה יותר מינימליסטי, הקדמה לכל הפוסט-רוק שעמד להפציע באמצע הניינטיז. סלואודייב היו שם קודם עם קטעים אבסטרקטיים כמו "Blue Skied An' Clear" ו-"Rutti" שלוקח את הזמן להתפתח לאיטו במשך עשר דקות.

    סלואודייב הוציאו השנה את "Slowdive", אלבום הקאמבק אחרי שקט של 20 שנה - חברי ההרכב עבדו בזמן הזה על פרויקטים אחרים, למשל Mojave 3 של הלסטד וגוסוול שהופיע אגב בארץ לפני כמה שנים. הרבה אנשים התאכזבו מהאלבום החדש, כי בניגוד לאלבומים קודמים אין פה קפיצת מדרגה קוונטית והגדרה מחדש מה להקת בס-תופים-גיטרה יכולה לעשות. במקום זה, סלואודייב ליקטו את כל הצלילים מהיצירות הקודמות שלהם לתוך אלבום אחד. אפשר לשמוע את האותות מהחלל החיצון בקטע הפותח "Slomo", את המינימליזם בסינגל "Sugar for the Pill" ודרייב אינטרגלקטי ב-"Star Roving". בעיקר, אפשר לשמוע שהם כותבי שירים מנוסים שדואגים שמתחת למעטפת הסאונד יהיה גם מלא תוכן ורגש. בזמן שהרכבי השוגייז החדשים מתפיידים בתוך קלישאות ריוורב, סלואודייב ממשיכים להדהד חזק, והאלבום שהם שחררו הוא בכלל אחד מהאלבומים החזקים של השנה, הרחק מעבר לז'אנר. סימנתי כבר הרבה וי-ים על להקות שאני חייב לראות לפני שאמות. כשסלואודייב יגיעו לבארבי ב-7.9 אסמן עוד אחד, ואני מקווה לספוג מהם את כל הקסם.

  • סנוב מוזיקה: תעזבו בשקט את צ'סטר בנינגטון

    ההתאבדות הפתאומית של סולן להקת לינקין פארק צ'סטר בנינגטון עוררה גל מאסיבי של תגובות בפייסבוק. הפעם אלה לא היו סטטוסים משתפכים של אנשים שניכסו לעצמם את המוות שלו, כפי שעשו עם דיוויד בואי וג'ורג' מייקל, אלא בעיקר תגובות של קטילות וגיחוך. בנינגטון אולי לא היה אמן זיקית עם קריירה של חמישים שנה או כוכב פופ מהאייטיז שנהפך ליקיר קהילת הגייז, אבל ראוי לתת לו קצת יותר כבוד, ובעיקר לשים סוף לתחביב המאוס של לרדת על נו מטאל.

    למקרה שביטויים כמו "באג 2000" או "אלכוהול חופשי, ימבה כוסיות, די ג'יי מאמסטרדם" לא אומרים לכם כלום, נו מטאל, יענו מטאל חדש, הוא תת ז'אנר שמשלב בין מטאל לסגנונות אחרים כמו היפ הופ, רוק אלטרנטיבי ופ'אנק. הז'אנר נוצר בהשראת הרכבים כמו רייג' אגיינסט דה משין, ניין אינץ' ניילס ופיית' נו מור שלקחו אלמנטים מהמטאל, ז'אנר כביכול מאוד פדנטי ונוקשה, והתיכו אותם עם צלילים ורגשות אחרים שכביכול לא אמורים ללכת ביחד אבל עבדו מעולה: ראפ, מלנכוליה ואפילו הומור. כוכבי הנו מטאל כמו קורן, דפטונס ולימפ ביזקיט היו מושפעים מהרכבים כמו פנתרה וסלייר באותה מידה שהם היו מושפעים מאמנים כמו ד"ר דרה ומיי בלאדי וולנטיין. וכך הם יצרו מוזיקה היברידית שהיתה פורצת דרך וניסיונית ומרתקת, אך נהרסה במהרה על ידי נוסחתיות של חברות תקליטים ולהקות שקפצו מהר על העגלה.

    לינקין פארק הקליפורניים לא באמת חידשו שום דבר כשהם הגיחו לסצנה. היו כבר מספיק הרכבי מטאל/היפ הופ שכאלה, אך אלבום הבכורה שלהם "Hybrid Theory" שיצא בשנת 2000 הציג את הגרסה הכי מלוטשת ופופית של השילוב הזה בלי הסליז של קורן או השוגייז של דפטונז, עם הרבה יותר סקרצ'ינג וראפר בשם מייק שינודה שיודע לעשות ראפ וסולן בשם צ'סטר בנינגטון שיודע פאקינג לשיר. עוד בימים שלהקות מכרו אלבומים, לינקין פארק פרטו על המיתרים של ילדי האימו של הזמנים ההם, ובזמן שהקולגות שלהם מכרו פלטינום הם מכרו יהלום. תאהבו או לא תאהבו את הז'אנר או המוזיקה, קשה להתווכח עם ההצלחה ועם שירים כמו "Crawlin'" או "In The End", שאגב הגיחו בתקופה של שיא המסחרה של פופ להקות הבנים/בנות בדמות בריטני איכס והבקשיט בויז - מה אתם הייתם מעדיפים לשמוע?

    אישית, בסוף שנות התשעים/תחילת האלפיים נכנסתי חזק לתוך הנו מטאל והתענגתי על הרכבים כמו קורן, דפטונס, וכן, אפילו הלהקה הכי מושמצת עם הסולן הכי מושמץ אי פעם, ולא בצדק (נשאיר את זה לפעם אחרת): לימפ ביזקיט. זו המוזיקה שאהבתי לשמוע אז, ואולי אני כבר לא כל כך שומע אותה היום, חוץ מדפטונס מפעם לפעם, אבל בתור מישהו שהיה שם בזמן אמת כשכל הסצנה הזו התפרצה, אני עדיין מבין את הייחוד והמשיכה שלה, משהו שאולי פשוט לא תוכלו לראות היום אם לא הייתם שם בעצמכם. זו היתה בזמנו המוזיקה של הפריקים, של האנשים שהרגישו לא שייכים, קצת אחרי הקריסה של הבריטפופ והגראנג' וקצת לפני שהסטרוקס והווייט סטרייפס החזירו את הכל בחזרה אחורה, מעין תקופת דמדומים מוזיקלית שכזו. אז כן, במבט לאחור ההפרזות והקלישאות של הז'אנר נראות מגוחכות ומוגזמות, אבל בואו לא נשכח שאופנה מוזיקלית היא חרב פיפיות - לא רק כי האופנה יכולה פתאום להתחלף לגמרי ונו מטאל ימצא את עצמו איכשהו שוב בזירת ה-"אין" (אם האייטיז חזרו, כל דבר יכול לחזור). גרוע מכך, אתם עלולים למצוא את עצמכם נהנים מהמוזיקה שירדתם עליה פעם. אז תחשבו טוב טוב לפני שאתם פותחים את הלפטופ ויורדים על נו מטאל, מה שגם כבר ירדו על הז'אנר הזה כל כך הרבה שזה מעלה פיהוק גדול - תמצאו מטרה אקזוטית ומאתגרת יותר. אני מוכן לשים אגב את השמקלס שלי שכל הקוטלים האלה בכלל לא טרחו לשמוע אלבום נו מטאל אחד בחייהם, אלא מדובר בטרוללים בינוניים ביותר.

    מעבר לקטילות הנו מטאל ההו כה צפויות, בואו נזכור שיש שם בן אדם שקראו לו צ'סטר בנינגטון. בנינגטון היה נשוי, היו לו שישה ילדים, הוא היה זמר, הוא היה חבר של כריס קורנל, והוא אף עבר בילדותו התעללות מינית. מרגישים פתאום פחות טוב עם עצמכם שקטלתם אותו? יופי. ובלי קשר לכל התוויות האלה, בנינגטון היה פשוט בן אדם. אז לפני שאתם מעלים את הערך העלאק חברתי שלכם על ידי כך שאתם מורידים את ערכו של מישהו אחר, וזה בלי קשר לכוכבי נו מטאל מתים, תעצרו שניה ותשאלו את עצמכם אם זה באמת שווה את זה. ואפילו שאני לא איזה מעריץ גדול ואני לא בעניין של הילולת המוות של סלבס, צ'סטר בנינגטון, נוח על משכבך בשלום.

  • סנוב מוזיקה: להקה טובה זה אירוע קוונטי נדיר

    ויתרתי: סחיות אותנטית

    הפוסט של בן טברסקי על להקות צעירות עצבן אתכם וטוב שכך. רובכם נתקעתם בחלק של הקללות והקטילות ולא המשכתם הלאה לחלק המעודד שבו טברסקי קורא ללהקות לחדש לו, להפתיע אותו ולתת לו השראה. זה בעצם גם מה שאני רוצה ומה שגם אתם רוצים ומה שכולנו רוצים: ניצוצות של הברקה. אבל הסיכוי שזה יקרה, לצערי, הוא קלוש. פאקינג קשה להיות בלהקה. כל הסיכויים נגדך - ואני אומר את זה בתור אחד שניסה את מזלו במספר הרכבים, לפעמים בתור חלק מהבעיה.

    בואו נתחיל מזה שכולם עסוקים, כל הזמן. לאף אחד בעצם אין פנאי ללהקה. כאילו יש, אבל לרוב זה תחביב של אחרי שעות ההיי-טק שלא באמת מתכוונים לקחת לשלב הבא או להשקיע בו את אנרגיית החיים האמיתית שהולכת בארצנו לעבודה, ללימודים ולמשפחה. כמה אנשים באמת מוכנים למות למען האמנות שלהם? למעשה הם עלולים למות בגלל האמנות שלהם. להיות בלהקה גוזל מלא כסף וזמן: ציוד, נסיעות, חדרי חזרות, כתיבת חומר, הקלטה, הפצה, פגישות, שיווק, ניהול ואפילו שירות לקוחות. מעט הכסף שמרוויחים חוזר לרוב בחזרה לקופת הלהקה שהולכת ומתרוקנת. ההוצאות יכולות להגיע לעשרות אלפי שקלים במה שקשור לציוד והקלטות ואפילו טורים בחו"ל (לרוב מפסידים כסף על טורים ראשונים בחו"ל, ראה אייטם שכתבתי לעכבר העיר, הטקסט נדפק בגלל תקלה במערכת).

    אז חייבים את הדיי ג'וב כדי לממן את הנייט ג'וב, ובינתיים יוקר המחייה בארץ שואב לך את חשבון הבנק כמו הדגם המפלצתי ביותר של דייסון, ואתה הולך ונהיה מותש כשאתה מופיע מול אותם עשרים איש מיתולוגיים בלבונטין ולאף אחד לא אכפת מהסינגל החדש שלך חוץ מכמה לייקים מההורים בפייסבוק. כן, אפשר להיות יותר DIY, לעשות הקלטות בבית על כרטיס קול מצ'וקמק, לצרוב דיסקים ולבנות גיטרות מריהוט של איקאה שמישהו זרק לרחוב. יש להקות שזה מתאים להן מאוד מבחינה אסתטית, ויש כאלה שלא, שחייבות את ההפקה הגדולה עם הציוד היקר כדי לתת את המקום הראוי למוזיקה. נכון, לא חייבים לגור בתל אביב, אפשר לעבור לחולון או למושב מבודד בצפון איפה שאף אחד לא יתלונן למשטרה על רעש, בטח שלא חזירי הבר. אבל בשביל שלהקה תתפקד, היא צריכה לרוב תשתית. צריך שיהיו באזור עוד מוזיקאים, קהילה שאפשר להתייעץ איתה ולהלוות ממנה ציוד ולהופיע איתה ומקומות להופיע בהם ומקומות לקנות בהם ציוד ומקומות לעשות חזרות. כן, אפשר להקים חדר לבד ולתפוס איזה מרתף שמלא בחרא של ג'וקים ועכברים ולהזמין את כל הציוד שצריך אי פעם מאי ביי. יש אנשים שעושים את זה ומגניב. אבל זה דורש המון מאמץ, זמן וכסף, שרגע, בעצם חסרים.

    בואו נניח שאתם אותם ילדים נובורישים שנולדו עם ג'אזמאסטר ביד ואבא שרוף על הסקס פיסטולס מאז שהוא ראה אותם במנצ'סטר ולכן הוא מוכן לממן לכם את כל ההוצאות. ונניח שאפילו שרדתם את משבר הגיוס לצה"ל כי יצאתם על קב"ן או שהייתם ג'ובניקים והמשכתם לנגן או שפשוט התאחדתם אחרי הצבא. אז מגיע החומר האנושי. למעשה להקה היא פוליאמוריה ולרוב לא כזאת מתפקדת. תחשבו על זה: בלהקה יש לכל אחד מחבריה מערכת יחסים אחד עם השני, ולכולם יש את מערכת היחסים עם היישות הפיקטיבית שנקראת להקה. לפי חישוב ידני, בטריו יהיו 6 מערכות יחסים שונות, ברביעיה 10 ובחמיישיה 15. הקאץ' הוא שבשביל שהלהקה תתפקד כל מערכות היחסים הללו צריכות לעבוד. כמו כל מערכת יחסים, זה בלתי נמנע שיהיו בפנים חיכוכים וריבים ומאבקי אגו ואינטריגות, העניין הוא שיש את התשתית האנושית והתקשורתית או פשוט המזל לפתור אותם ולהמשיך הלאה. אז אם הלהקה כבר לא התפרקה בגלל סדרי עדיפויות, חוסר בכסף, או חוסר בזמן או אנרגיה, אתם יכולים לסמוך על זה שהיא תתפרק בגלל האנשים.

    יצא והיקום חייך אליכם חיוך רחב וסידר אתכם עם זן מאסטרים עשירים ופנאי נפשי ואנרגטי. סבבה. עכשיו הגענו למוזיקה. זה פאקינג קשה לעשות מוזיקה טובה. לא סתם מחקתי את המייל של הבלוג ויצרתי טופס צור קשר עם צ'קבוקס. עשיתי את זה כי נמאס לי מכמות המוזיקה הבינונית ששלחו לי. מילא דברים שלא התחברתי אליהם או שאני לא אוהב, זה סיפור אחר, אני מדבר אתכם אשכרה על בינוניות. מוזיקה שלא גרמה לי להרגיש כלום, אפילו לא סלידה - סינגר/סונגרייטרים שהשקיעו בהפקה ובצילומים וביח"צ רק כדי לקדם מוזיקה קלישאתית שלא מצליחה לרגש ולא מביאה שום דבר אותנטי. כמו טברסקי אני לא הולך לנקוב בשמות כדי לא להעליב אף אחד אישית. אבל בואו נאמר שאם תפתחו שירות להפצת סינגלים כמו לינקטון או פטיפון, 90% ממה שתשמעו שם יהיה בינוני ומשעמם. ממש קשה לעשות מוזיקה טובה. רגע, מה זה בעצם מוזיקה טובה? לקחתי קורס בקורסרה בשם "The Art of Music Production", והמרצה מברקלי, אחד מבתי הספר החזקים בעולם ללימודי מוזיקה, טען שבסופו של דבר מה שמוזיקאי צריך לעשות זה "to emote", כלומר לבטא רגש. כל כך פשוט וכל כך נכון. אחת מהסיבות המרכזיות שהתחלתי לשמוע מוזיקה ושאני שומע כל כך הרבה מוזיקה מאז שאני ילד קטן ועד היום זה בדיוק זה: המוזיקה מאפשרת לי להרגיש. הרבה פעמים אלה רגשות שהחברה לא נותנת לחשוף ביום יום, למשל עצב עמוק, אך כששומעים מוזיקה יש את המרחב הבטוח להרגיש את זה, וטוב שכך.

    אז מוזיקאים שעושים את האמנות שלהם כמו שצריך מעבירים רגש. הרגש הזה יכול להיות אגב גם סלידה, גועל, גיחוך - אבל זה איזשהו רגש, ולרוב האמנים הבאמת טובים, ואולי בכלל יצירות אמנות גדולות, ממש מקטבות את הקהל לאוהבים/שונאים עם מעט מאוד מרווח של נחמדות באמצע. אם אומרים להרכב שלך שהוא נחמד, אתה בצרות. אתה לא אמור להיות נחמד. אותו הקורס מברקלי אגב, שהוא בחינם ואולי חובה שכל מוזיקאי בארץ יעשה אותו, ממשיך הלאה ומבקש שתבין מי אתה. הקורס לא מתעסק בשאלות כמו איך להביא קהל להופעות, מתי להפיץ פוסטים בפייסבוק, או האם לשים את המוזיקה שלך בספוטיפיי. הקורס לוקח את האמן למקום שהוא אמור לחקור ביסודיות בכל מקרה: אל תוך עצמו. באחד מהתרגילים למשל מתבקשים לרשום את כל ההשפעות המוזיקליות, לקחת את שתי הקיצוניות שבהן, ולהגדיר את עצמך בתור שילוב של השניים ומה אתה מוסיף לצלחת. למשל: ברוס ספרינגסטין הוא כמו בוב דילן ורוי אורביסון עם אישיות גדולה מהחיים. אחלה של תרגיל. אבל רוב המוזיקאים המקומיים עסוקים בלברוח מההשפעות שלהם, בלפחד מהשוואות ולהגיד שהאלטרנטיב רוק שלהם הוא משהו ממש מיוחד שבלתי ניתן להגדרה בעוד שהוא נשמע כמו שילוב של פינק פלויד ופרל ג'אם עם שירים על מערכות יחסים.

    אז רגש זה לא בהכרח מספיק, כי אפשר לשחזר ערימות של קלישאות של דברים שנוגנו ונאמרו בעבר ונאמרו ממש טוב. שם נכנסת האותנטיות. לפי מה שלמדתי בשני קורסי כתיבה שונים ובכלל, התהליך היצירתי מורכב בגדול משני שלבים. השלב הראשון הוא שלב של יצירה גולמית, יצירה אינטואיטיבית, יצירה פרועה שלא מתעסקת בהאם זה טוב או רע קלישאתי או לא מרגש או לא, אלא רק ביצירה עצמה. זה יכול להיות מישהו שיושב בבית, משחק עם הגיטרה שלו, ומוצא פתאום רצף אקורדים שקוסם לו; זו יכולה להיות שורה שמישהי שומעת ברחוב שהיא כתבה לעצמה בסמארטפון; זו יכולה להיות הקלטה של השיפוץ מהבניין ליד - בשלב הזה הכל הולך. אז יוצרים מלא חומר גלם, ואז מגיעים לשלב הבא שנפרד באופן מוחלט מהשלב הראשון: העריכה. אם בשלב הראשון שיחקנו במוזיקה כמו ילדים קטנים והרשינו לעצמינו הכל, פה מגיע העורך חסר הרחמים ומעיף את כל מה שבינוני ומטה החוצה - וכן, אפשר לחזור משם בחזרה לשלב הראשון וחוזר חלילה. רצף האקורדים נשמע למחרת משעמם? בחוץ - לך לעבוד על עוד אקורדים! השורה מהרחוב עדיין נשמעת גאונית? בפנים - תכתבי עוד ליריקה! ההקלטות מהשיפוץ גרועות? בחוץ - תקליט מחדש! וכשיש יצירת אמנות, מוזיקה למען העניין, באמת גדולה, היא משלבת לרוב את הקסם הלא מודע של השלב הראשון לעריכה החכמה והמודעת של השלב השני. זה לא אומר אגב מקוריות, זה אומר אותנטיות: ביטוי פנימי עמוק אך בשום אופן לא קלישאתי.

    הגענו לקו הסיום, המקום שבו לא רק שהלהקה איכשהו מתפקדת מבחינה פיננסית ואנושית, אלא שהיא גם מצליחה להעביר רגש, לדלג מעל הקלישאות ולשדר אותנטיות. לא הרבה מחזיקים מעמד עד לכאן, אבל אולי הגיע הזמן לעשות קצת ניימדרופינג כדי להתבונן בכמה דוגמאות מוצלחות.

    זוכרים את ויתרתי? לצערי הם כבר התפרקו, אבל אין ספק שזו היתה להקה טובה. מה שעשה אותה כמובן הוא הסולן/בסיסט איתי זבולון שהוא בכלל שחקן וקומיקאי ואדם מרתק שאני צורך בשקיקה כל דבר שהוא עושה. כששמעתי אותם בפעם הראשונה הייתי בשוק: יש להם שירים על יוקר המחייה ("פיצה יקרה מדי"), ניסיונות להחיות מערכת יחסים כושלת בצימר ("בוא להציל את הזוגיות שלך בצימר בצפון"), סחים באתרי דייטיים ("מוטי, 31, אזור המרכז, כללי"), התמכרות לסמארטפונים ("בעתיד, אנשים לא בהווה") ועוד ועוד ועוד. זבולון לקח את השממה הקיומית הספציפית שלו בתור גבר אשכנזי צעיר בארץ ועשה ממנה יהלומים. המוזיקה היתה אולי קצת גנרית, משהו בין רייג' אגיינסט דה משין לגרין דיי של אמצע הניינטיז, אבל זה היה מספיק טוב בשביל להיות מצע אגרסיבי לטרלול והגאונות של זבולון. ויתרתי גדלו מלהקה שמופיעה מול, כן, העשרים איש בלבונטין ללהקה שמפוצצת את במות האינדינגב. הקליפים המצחיקים, תחפושת הזין והביצים - הכל מגיע מבן אדם שעבר את התהליך היצירתי ונמצא בביטוי עצמי מתפרץ. אז הלהקה התפרקה ועכשיו זבולון חוגג את הצד הרגיש שלו באנגלית בהרכב חדש בשם Mayonesa, נראה מה הוא עוד יביא לנו.

    מה לגבי סטטיק ובן אל? וואלה, אני לא אוהב את המוזיקה שלהם, אבל אני חייב להוריד בפניהם את הכובע. אני עדיין לא מבין אם מדובר בגימיק שלא יחזיק מעמד בטווח הארוך או לא, אבל הם בהחלט מעוררים רגש ומבטאים איזושהי אותנטיות. כן, יש להם שואו, הם לקחו בכלל מוזיקה דרום אמריקאית והדביקו את זה למוזיקה הים תיכונית. אבל וואלה, זה מסתדר לי איתם מעולה. הם לא מנסים להיות משהו שהם לא. אם כבר, סטטיק חוגג את המוזרות הערסית-חנונית-פריקית שלו עם תספורות ובגדים ולדבר שטויות שנהפכו לביטויים בשפה העברית ("ג'ורדי הגזמת"). נושאי העיסוק שלהם סופר רדודים, בין אם מדובר בבחורות סנוביות ("בארבי"), בסים וסלסולים ("סלסולים") ומה שלא "טודו בום" אומר, ונראה שהקהל שלהם ממש מתחבר לזה. הם בהחלט מבטאים פאן, את רוח החופש והקלילות, את הקיץ והשמש, סוג של ישראליות מסוימת. לא לחינם ערוץ הכיבוד עשו עליהם פרודיה מוצלחת, כי סטטיק ובן אל כל כך ברורים מבחינת האימג' והמסר שאי אפשר לטעות.

    עוד דוגמה אחת: טונה. כבר כששמעתי את "גם זה יעבור" בקצה ידעתי שזה הולך להיות היסטרי, בטח אחרי שראיתי את הקליפ. לשמחתי, תפסתי את טונה לראיון בעכבר העיר לפני שמישהו השתין עליו. בראיון טונה סיפר על המסע שהוא עשה לקראת האלבום, בין היתר נסיעות ברכבת וישיבה בכל מיני בתי קפה בארץ כשבעצם הוא עשה את רוב הכתיבה בדרך לשם. טונה נכנס עמוק לילדות ולהווה ויצא משם עם חומר אותנטי כמו "רוק 30" ו-"סרט ערבי", שירים באמת מרגשים שמחליקים כל כך חלק לאוזן, במיוחד בתור בן 36, שלא ברור איך הם לא נכתבו קודם לכן - במיוחד כשטונה בעצמו היה פעיל בסצנה כבר שנים. וזה מוביל אותי לפואנטה האחרונה.

    כמו שקין והבל 90210 שרים (עוד דוגמה אגב להרכב שיודע מה הוא רוצה מעצמו), לוקח זמן להבין דברים. מה שנראה כמו הצלחה בין לילה זו אשליה כשיש מאחור אמנים שעברו תהליך מאז שהם נולדו ועד היום, יוצרים שעובדים ומנסים את מזלם בכל מיני הרכבים ותצורות כבר שנים. צריך לקחת את הזמן לשחק עם זה, לנגן גרוע, לחקות, למחזר, לשעמם. זה השלב של היצירה הגולמית והוא סופר חשוב בשביל לאפשר ליצירה לצמוח. אממה, אחרי זה צריך לדעת גם לערוך כמו שצריך מאשר לפרסם לסאונדקלאוד כל פלוץ שיוצא לכם מהרקטום. המזל משחק תפקיד עצום בכל מה שקשור להצלחה. אבל הצלחה מסחרית זה בכלל לא העניין לדעתי. Suicide, Velvet Underground ואפילו ה-Pixies הם הרכבים שלא הצליחו כל כך בזמן אמת, אבל השפיעו בצורה עמוקה על מי ששמע את המוזיקה שלהם עד כדי כך שאותם האנשים רצו להקים להקות בעצמם. למעשה זה לא משנה אם יכירו בכם במשך השנים או לא - תביאו את עצמכם בהכי אתם שאתם יכולים כבר עכשיו. או כמו שג'ים ג'רמוש אמר (בתרגום חופשי שלי):

    שום דבר לא מקורי. תגנבו מכל דבר שמהדהד בהשראה או מצית את הדמיון שלכם. תעופו על סרטים ישנים, סרטים חדשים, מוזיקה, ספרים, ציורים, תמונות, שירה, חלומות, שיחות אקראיות, ארכיטקטורה, גשרים, שלטי רחוב, עצים, עננים, גופי מים, אור וצל. תגנבו אך ורק ממה שמדבר ישירות לנשמתכם. אם תעשו זאת, היצירה שלכם (והגניבה) תהיה אותנטית. אותנטיות היא יקרת ערך; מקוריות אינה קיימת. ואל תטרחו להחביא את הגניבה שלכם - תחגגו אותה אם בא לכם. בכל מקרה, תמיד תזכרו את מה שז'אן-לוק גודאר אמר: "זה לא מאיפה שאתם לוקחים את הדברים - זה לאן אתם לוקחים אותם".

  • סנוב מוזיקה: הילדים של אף פעם

    בתמונה: Modern Baseball, להקה של ילדים משעממים

    היי יא חתיכת ילד זין, מה חשבת לעצמך? כן כן אתה יא חתיכת ילד בין הגילאים 17-22, לומד בעירוני א'/תלמה ילין שהחליט להקים להקת אינדי מעפנה, מה חשבת לעצמך? יא חתיכת ילד פריווילג שלובש את הבגדים של אבא, שומע את הדיסקוגרפיה של אבא וקיבל מתנה ג'ז מאסטר שנת 69' מאבא, מה לעזאזל חשבת לעצמך שהרמת את הלהקה שלך, שבחרת את השם הזה ללהקה שלך וכתבת את השירים האלה, עם המילים האלה והריפים האלה!?

    אני מצטער על השפה הגסה, ואני מצטער על ההתכתשות המכלילה עם חתך האוכלוסייה של בני 17-22 למיניהם, אבל לכו קיבינימט, בחיי, שכן סדר העדיפויות שלכם פשוט לא נכון. אתם בתקופה אנרגטית, תקופה של ניסוי וטעייה ויש לרשותכם את האינטרנט, מאגר המידע הגדול ביותר אי פעם, ובמקום זה אתם נשמעים כמו גרסה דהויה לבני ה-32 האפורים שאתם מעריצים, אתם חולמים על להופיע במקומות מעפנים כמו הרוטשילד 12 והבוקסא, מקומות שלא היו מכניסים אתכם מלכתחילה כי אתם פשוט לא בגיל הנכון, במקום לארגן איזו הופעה מאולתרת בבית ריק של חבר שההורים שלו בדיוק טסו לחופשה באלפים, או סתם למצוא מקום שאשכרה יכניס את החברים שלכם מהשכבה. אתם כותבים memes שנונים במקום שירים טובים, אתם הולכים על בטוח במקום להתחרפן וליצור משהו חדש ודפוק ואתם מחפשים יותר מדי הכרה מאנשים שלא באמת אכפת להם מכם. אתם משקיעים את זמנכם בתספורות משונות והבעות פנים נוגות ומפנטזים על הרגע הזה שבו תוכלו להופיע באינדינגב.

    אחת הבעיות הגדולות שלי עם להקות צעירות היא שאין את התחושה של להקה שמראה רוח נעורים כלשהי, הכל נשמע עייף ולעוס ולפעמים זה נדמה כאילו אותם ילדים מבולבלים שבסופו של דבר מעטים מהם באמת ימשיכו להיות דור העתיד של הסצנה בארץ יתחילו משעממים וימשיכו משעממים. אתם צעירים, תנו לאנרגיות הדפוקות שקיימות בגיל הזה לעשות את שלהם. אתם מעריצים מישהו? סבבה, דברו איתו ובקשו ממנו לבוא להופעה, או שתופיעו עם הלהקה שלו או לחילופין קחו אותו בעירבון מוגבל, למעשה קחו את רוב העולם ואת רוב מה שנעשה בעירבון מוגבל מאחר והעולם בגילאים הללו (במידה ואתם בוחרים שלא להתגייס, שזו אגב בחירה נבונה) לשירותכם, תתפרעו עם המוזיקה, תטילו ספק באותם גיבורים מרוחקים, תעשו ברירות וחברויות עם להקות בסצנה שלכם ולהקות בני גילכם ואפילו תיצרו אתם סצנה חדשה כדי שאנשים כמוני יבואו לראות את ההופעה שלכם ויקבלו השראה. אל תפחדו להתפרע, אל תפחדו להיות דפוקים ואל תפחדו להיות לא מעודנים. אם רדיו הקצה לא ישמיע אתכם ופיצ'פורק לא יכתוב על הכישרון הרב והגיטרה מההורים, אז לפחות תעשו את המיטב מזה.

    עושה רושם שהילדים יושבים ומחכים שאיזשהו אירוע גדול יקרה או לחילופין שמישהו "רם דרג" יזמין אותם להופיע. אין מה לחכות ורוב הסיכויים שהאירועים גרועים והם לא כפי שאתם חושבים שהם וממילא הליינאפ מעפן. תרימו את האירוע שאתם רוצים לראות ולהופיע בו, תיצרו תחרויות פנימיות ביניכם לבין קולגות בני גילכם, תקנו את הכרטיס רכבת הזה ותופיעו בחיפה ובסופו של דבר הסביבה תיאלץ להדביק את הקצב אליכם ולא ההפך.כל עוד אתם בעמדת נוחה בחיים הצעירים שלכם, וכל מיני מבוגרים "מביני עניין" ממשיכים להציע לכם שוב ושוב הצעות שעל הנייר מפתות, אתם לעולם לא תצליחו להתפתח מעבר למה שעשיתם בגיל התיכון וסביר להניח שהתפישה שלכם לגבי עשייה עצמאית תשתבש לחלוטין.

    אז בחייאת ראבאק, בשביל העתיד של המוזיקה ובשביל שתפסיקו להיות כל כך משעממים, תנו בראש, תהיו דפוקים, תנצלו את המשאבים ואת השפע שהחיים האלה והתקופה הזאת המטירו עליכם ותגרמו לי לבוא להופעה שלכם עם עיניים נוצצות וחיוך מטופש.

    חבורה של טמבלים.

  • סנוב מוזיקה: האמת המרה על ביקורות מוזיקה בארץ

    לולה מארש: אין קשר לכתבה

    הביקורת של עמית קלינג על לולה מארש הצליחה בגדול: היא גרמה לכם לקרוא ביקורת על מוזיקה. אולי. אני די בטוח שרובכם הסתפקתם בקריאת הכותרת, להרגיש שאתם ממש רוצים להגיב, ולעשות לייק, הייט או פרייד. מעניין באמת כמה מכם שהגיבו מילולית קראו בכלל את הביקורת של קלינג או שהגבתם לתגובה בדיון על סטטוס שמישהו אחר כתב. אבל לפחות אתם יודעים שיש אי שם בסוף כל שרשרת השיירים הזו מבקר מוזיקה שכתב ביקורת מוזיקה. בתקווה.

    אודה באמת המרה: ביקורות מוזיקה פשטו כבר מזמן את הרגל. לפני ימי האינטרנט, כשהיה אשכרה צריך ללכת לחנות או להדליק את הטלוויזיה או הרדיו בשביל לשמוע משהו, למבקר היה מלא כוח. הוא היה זה שבישר על אלבום חדש ועזר להחליט אם שווה להשקיע את הזמן והאנרגיה ללכת לרכוש אותו. אבל היום, כשאפשר לשמוע כמעט כל דבר שהוקלט אי פעם על כדור הארץ או בחלל תוך דקות, ביקורת מוזיקה נהפכה למוצר ארכאי כמו מצלמת פילם או מכונת כתיבה שמיועדת לגיקים בלבד (יש לי גם וגם אגב, אני מת על טכנולוגיה אנלוגית).

    אז למה יש ביקורות מוזיקה במאזין? כי אנחנו גיקים שכותבים בשביל גיקים ולמזלנו(?) אנחנו לא תלויים בכמה טראפיק מגיע לאתר. אישית, אני כבר לא באמת כותב ביקורות מוזיקה. כשכתבתי בימי השרת העיוור ניתחתי וחפרתי וביקרתי אלבומים כמו שצריך, גם אם הכתיבה שלי לא היתה תמיד מבריקה. היום לבקר אלבום מרגיש לי כמו לעשות יותר מדי ברייקדנס על ארכיטקטורה, ואין לי כוח לזה. רגע, אבל לא כתבתי בדיוק על השיר החדש של פורטיס? נכון! כשאני בכל זאת כותב על מוזיקה מדי פעם אני מלכתחילה עושה את זה רק עבור משהו שאני אוהב. אני כן כותב סיקורי הופעות, אבל זה עולם אחר שבו אני בוחן את הביצוע של האמן מאשר את החומר עצמו ומנסה להעביר את ההוויה שקרתה במקום מסוים בזמן מסוים עם אנשים מסוימים - אתגר מהנה בהחלט ובעל נרטיב יותר ברור מאשר יצירה מוזיקלית.

    לגבי הדברים שנאמרו בביקורת של קלינג על סצנת האינדי ותגובת הנגד של נדהי לזר - אין לי כל כך מה להוסיף, הם די אמרו את הכל. אבל שימו לב שהביקורת של קלינג היא אחת מתוך רבות והוא מבקר אחד מיני רבים כשלכל מבקר יש דעה, גישה וטעם משלו. ומה שעצוב, זה שאת הביקורות השפויות, המדויקות, המאוזנות, להן אתם לא תעשו שייר (תאמינו לי, אני יודע) כמו שלא עושים שייר לפוליטיקאים שאומרים דברים חכמים והגיוניים. בשביל שנעשה מצווה ונפיץ משהו מסתבר שזה צריך להיות דרמה קיצונית מירי רגב סטייל, ואז נוצרת האשליה שזה כל מה שיש: מבקרי מוזיקה מתוסכלים ואליטיסטים ששונאים הכל חוץ משלושת האי פים הראשונים של Beta Band. אז זהו, שלא. ואם אתם לא מאמינים לי, אולי כדאי שתפתחו את העיתון (אם כבר דיברנו על אנלוגי) ותקראו איזה ביקורת מוזיקה או שתיים (אם במקרה הדפיסו אותן). זה בתנאי שתצליחו לעבור את הכותרת, להתרכז לכמה דקות ולהשאיר את הסמארטפון בצד. ואם לא, אז לפחות תעשו לי לייק ושייר - זה יעזור להפיץ את הפוסט לעוד מאות אנשים שלא יקראו אותו.

  • סנוב מוזיקה: לאן נעלמה סצנת האנדרגראונד טכנו של תל אביב?

    אין לי לאן לצאת. דווקא יש מלא מועדוני טכנו בעיר: הברקפסט, הבוטלג והבלוק בין היתר, ועוד מסיבות ארעיות בכל מיני לוקיישנים. אבל הסצנה האלקטרונית של תל אביב עברה איזושהי סחיזציה - כנראה כשהסובארו המיתולוגי עם הטראנסים הוחלף לטובת מאזדה כסופה עם האוס מסחרי. פעם, בימי קפה ברזילאי, הסופהביט והקוסמונאוט, הטכנו היה הרבה יותר נועז והקהל הרבה יותר איכותי. היום לא נראה שאכפת לרוב האנשים מהמוזיקה כל עוד היא מספקת פסקול לסמים ולחיפוש זיונים.

    אולי אני נוסטלגי, אולי אני מאבד את הקצה, ואולי הדברים באמת השתנו. זה בסדר שהדברים השתנו ושיש את המסיבות הנ"ל - מינוס ההטרדות המיניות. אבל מה עם אנשים כמוני? לאן אנחנו יכולים לצאת? אולי לליינים כמו דיסקוצימר, ואולי מיסשייפס ולאבדון. ועדיין, זה לא זה. חבר מהסצנה טוען שאין מספיק קהל, אבל אני לא מסכים איתו. מה קרה לכל האנשים שהיו יוצאים לדינמו ולברזילאי? אוקיי, חלקם נהיו הורים ונטשו את חיי המסיבות, אבל הגענו כבר לשלב של הגירושים. רייברים צריכים רייבים, והביט חייב להמשיך. כמותית יש מלא מסיבות טכנו בעיר, אבל כאמור, האווירה מסחרית מדי, מצ'ואיסטית מדי, חסרת נשמה מדי.

    זה לא חייב להיות ככה, ויש לי הוכחות. עזבו את ברלין והברגהיין - הדבר האמיתי קורה בהלסינקי. פינלנד אולי ידועה בתור המדינה הכי שחורה באירופה עם מספר להקות המטאל הכי גדול לנפש, אבל בעיר הבירה יש סצנה אדוקה של טכנואידים עם נשמה. כל סופש יש מסיבות שמרוכזות בשלושה מועדונים שהם אמנם מסחריים, אך מצליחים לשמור על אותנטיות ולא מגזימים עם הלייזרים. הקהל מאוד שוויוני מבחינה מגדרית, ואפילו שיש שם את האנשים היפים בתבל לא צריך לתת תדריך בכניסה - יש ריספקט לווייב. האנשים באים בשביל המוזיקה, בשביל להיות ביחד, בשביל לחגוג את החיים. הדי ג'יים לא מנסים לרצות את הקהל עם טכנו מדולל וגנרי, אלא נותנים חומר קשה ומאתגר - וכולם עפים על זה. חוויתי את זה בקיץ האחרון, וכל כך התאהבתי במה שהיה שם שאני מתכנן לחזור. אבל מגיע לנו כזה גם בתל אביב.

    אני לא איזה מגה קלאבר שהוא יקיר הסצנה ויודע מה ללחוש לסלקטורים. אני סך הכל רייבר חסר בית. אם הייתי יודע להפיק כמו שאני יודע לכתוב, מזמן הייתי מרים משהו. אבל אני לא. שמעתי שבירושלים המצב הרבה יותר טוב, כך שאני צריך כנראה פשוט לעלות יותר על מונית השירות לבירה. אבל בתל אביב האנדרגראונד ירד למחתרת, והגיע הזמן לקאמבק.