פוסטים מתויגים עם סנוב מוזיקה

  • סנוב מוזיקה: שחררו מלורד

    הפרוצדורה מוכרת היטב: אומן מודיע על הופעה בארץ, אומן מודיע על ביטול ההופעה בארץ. היינו שם עם הפיקסיז, עם ת'רסטון מור, עם טיון יארדס - ועכשיו עם לורד. אנשים מתרגזים כאילו שזו הפעם הראשונה שזה קורה שאומן מבטל הופעה בארץ בגלל ה-BDS, כאילו שרק עכשיו נשבר ונמאס ולעולם לא נשמע את האנטישמית הזו יותר. ובכן, הגיע הזמן לשחרר.

    אחד מהטיעונים שעולים כנגד אומנים כמו לורד, היא איך היא יכולה להופיע ב-X (רוסיה, אמריקה, סין, ליכטנשטיין - יו ניים איט) אם היא מבטלת את הופעתה בארץ. זה למעשה טיעון מוסרי די כושל. זה כאילו שתשאלו טבעוני איך זה יכול להיות שהוא משתמש באייפון שיוצר בבתי יזע בסין. אבל בעולם האמיתי מוסר זה לא עניין של הכל או כלום. בעולם האמיתי כל אחד מאיתנו בוחר את המלחמות שלו, ומאוד קשה עד כדי בלתי אפשר לחיות בעולם מבלי לעבור על כלל מוסרי כזה או אחר. אני לא מנסה להצדיק את זה, אני פשוט אומר שככה זה, ואם אתם לא מסכימים איתי אז לכו למראה הקרובה ותסתכלו בה טוב טוב. אז אם לורד, למען העניין, מזדהה עם מאבק הפלסטינים בכיבוש אך לא עם קהילת הלהט"בקים ברוסיה, זה אולי נשמע לא טוב, אבל זה המצב שלה - מה שגם הלהט"בקים ברוסיה לא הרימו תנועת חרם תרבותי על רוסיה והפלסטינים כן, וקשה לי להאמין שלורד תעשה את זה בשבילם או תתחיל לצאת עכשיו נגד כל עוול שנעשה בכל מקום בעולם כי אז פשוט לא ישאר לה איפה להופיע.

    טיעון אחר הוא איך לורד יכלה לקבוע את ההופעה הזו מלכתחילה. כאילו, מה, היא לא יודעת שיש פה כיבוש? יכול להיות שאני טועה, אבל הניחוש שלי הוא שהיא פשוט לא מתעסקת בזה. יש לה מנהלים, יש לה בוקינג, קובעים לה הופעות והיא מהנהנת כי אומן סה"כ רוצה להופיע מול כמה שיותר מעריצים ולקבל כמה שיותר כסף. אממה, ברגע שאומן כזה מפרסם שהוא בא לארץ, רק אז בעצם יוצרים איתו קשר לגבי זה ומסבירים לו מה המצב פה ויוצרים לחץ רשתי-חברתי-תקשורתי כדי שהוא יבטל. ואז כנראה לורד נהייתה מודעת, שלא לדבר על זה שהמנהלים שלה בטח רוצים אותה נקייה מפוליטיקה, וזה משנה את כל התמונה. המקרה של רדיוהד אגב הוא אחר לגמרי בהתחשב בזה שהם כבר הופיעו כמה פעמים בארץ וג'וני גרינווד נשוי לישראלית וגר בצפון. אבל רוב האומנים בעולם לא מתעסקים במדינה שלנו, וזו ראייה מאוד ישראלוצנטרית תקועה בתחת של עצמנו לחשוב שהם כן. אנחנו סך הכל שוק מוזיקלי פצפון של 7 מיליון איש שתקוע בפינה של העולם שפחות נגישה לטור בס. בסין 7 מיליון איש זו אולי אוכלוסיה של עיר אחת ממוצעת, ואפשר לנסוע בקלות להופיע בעיר השכנה.

    אבל כל הטיעונים הכביכול מוסריים האלה שאנו מטיחים בכל המבטלים למיניהם באים להסתיר את הדבר האמיתי שאנחנו רוצים להגיד: נפגענו. כן, כן, קיבלנו מכה לאגו הקטן השברירי שלנו ולעולם לא נסלח לך על זה - עד שתבוא להופיע פה, כפי שקרה למשל עם הפיקסיז. וזה מראה עד כמה אנחנו בעצם אוהבים את לורד, שזה לא הרבה. אם באמת היינו אוהבים את לורד היינו מכבדים את הדעות שלה ומבינים את הסיטואציה שלה, בין אם אנחנו מסכימים עם ה-BDS או לא. אבל להתחיל לעשות לה שיימינג בפייסבוק ולכתוב כתבות עד כמה היא מפגרת או לא מוסרית זה מאוד ילדותי ולמעשה אתם משחקים לידי תנועת החרם כשאתם עושים זאת. אולי הגיע הזמן שנתבגר, שנכבד את הדעות של האומנים שאנחנו אוהבים, שנבין באיזה סיטואציה הם נמצאים ונתרכז באומנים שכן מגיעים לארץ, ומגיעים די הרבה.

  • סנוב מוזיקה: מלכות עידן הדוש

    "בוא ואומר לך מה הציבור אוהב", מספר טוני ווילסון למפיק השידורים שלו בסרט "אנשי המסיבות", "הוצאות להורג פומביות". אולי הגיליוטינה כבר יצאה מכלל שימוש, אבל הציבור עדיין רוצה הוצאות להורג - של אופי. המועמד החדש על דוכן הנאשמים הוא ג'וש הומי, עד לאתמול אחד מהג'ינג'ים האהובים בעולם ומנהיג להקת קווינס אוב דה סטון אייג'. אבל במוצאי שבת הומי בעט במצלמה של צלמת בשם צ'לסי לורן במהלך הופעה בלוס אנג'לס. הומי גם חתך את עצמו, קרא לקהל "מפגרים" וירד על להקת מיוז שהופיעה באותו אירוע.

    הכותרות הדהדו והסטטוסים התנפנפו: הומי זה הדוש החדש. בבת אחת אנשים ביטלו לגמרי את הבן אדם שהם העריצו בגלל מעשה אחד ויחיד שכאילו הוכיח לנו מי זה ג'וש הומי "האמיתי". זה מזכיר לי קצת פתגם שתלוי במשרד של אבא שלי: "מרבית שונאיו של האדם הם אלו שנעזרו על ידו מיליון פעם ובפעם האחת והיחידה נבצר ממנו לעזור להם בטובה אחת ויחידה". זה לא משנה מה הומי עשה בעבר, לא אכפת לנו עד כמה אהבנו את האלבום "Songs for the Deaf" או שהומי הפריד קטטה במהלך הופעה - מהיום והלאה הומי הוא דוש.

    אני לא מצדיק את המעשים של הומי, הוא בעצמו התנצל על כך כבר כמה פעמים. מה שמרגיז אותי זה הקלות שבה אנחנו מבטלים בן אדם שלם בגלל מעשה אחד - וכך גם את האומנות שלו. יש למשל אנשים שלא מוכנים לשמוע יותר את ת'רסטון מור או סוניק יות' בגלל שמור תומך ב-BDS. לזמן מה היה חרם על הפיקסיז בגלל שהם ביטלו את ההופעה שלהם בארץ, חרם שהוסר כשהם בכל זאת הגיעו להופיע פה והצביע אולי על גודל האגו של הקהל הישראלי.

    אבל התמונה האנושית הרבה יותר מורכבת מזה. אף אחד מאיתנו לא טהור. כולנו, בלי יוצאים מן הכלל - חוץ מאולי אמא תרזה ואני בספק גם לגבי זה - עשינו מעשים שפגעו במישהו, בין אם בכוונה או לא, בין אם התחרטנו על כך או לא. לדעתי אגב זו הסיבה למה אנחנו ממהרים לערוך משפטי שדה וירטואליים, כדי להסיט את תשומת הלב למישהו אחר ולהמשיך לחשוב על עצמינו בתור אנשים טובים מאשר כאלה שגם עושים מעשים דושיים לפעמים. אם הומי היה עקבי במעשיו, סבבה, היה פייר לקרוא לו דוש, אבל לשפוט אותו בתור דוש לנצח נצחים לפי המעשה האחד הזה, שהוא למעשה כבר התנצל עליו, זה חוסר מודעות במקרה הטוב, ובאופן אירוני, דושיות במקרה הרע.

    מעבר לזה, בואו נדבר לרגע על רוקנרול. רוקנרול לא אמור להיות משהו נקי ופוליטיקלי קורקט ומוסרי, הוא אמור להיות מלוכלך וכאוטי ולגרום לכם לפקפק במוסר, להציב חלל בטוח שמטיל בספק את הנורמות החברתיות. הדוגמה הקיצונית לכך היא אולי ג'י ג'י אלין שהיה מתפשט ומחרבן על הבמה וזורק את החרא שלו על הקהל. הוא היה דמות מאוד פרובוקטיבית ולקח את הדברים לקצה, והיי, אנשים הלכו להופעות שלו בדיוק בגלל זה. אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק. בהופעה של ניק קייב בהיכל מנורה לפני כמה שבועות, קייב התעצבן על מישהו שתקע לו סמארטפון בפרצוף והעיף כאפה ליד של הבחור ההוא. איפה קריאות הגינוי נגד קייב? אין? מעניין. אני בטוח שאותו גבר התעצבן עליו לאללה, אבל אני ואחרים שמחנו על ההתנגדות של קייב לשימוש המוגזם בסמארטפונים בהופעות. רגע, אני דוש? מי פה הדוש לכל הרוחות!?

    אז לפני שאתם ממהרים לערוף את הראש של האומן הבא, תעצרו רגע לנשום ותחשבו על זה. האם זה באמת שווה לבטל אומן או אדם שלם בגלל מעשה אחד שלא אהבנו? למה יש לנו צורך כל כך עז לעשות את זה? האם אנחנו יכולים לקבל את האנושיות של הגיבורים שלנו? האם אנחנו יכולים לקבל את האנושיות שלנו? כנראה שלא.

  • סנוב מוזיקה: מוות לפולחן המוות

    טום פטי מת. כצפוי, המוות שלו עורר גל של סטטוסים נרגשים, כאילו שכל אחד יכול להיות הדובר הרשמי של האומן. ואני שואל: איפה הייתם קודם? מעולם לא ראיתי אף אחד מדביק שיר של טום פטי על הוול, לא שמעתי אף אחד אומר שהמוזיקאי שהוא עף עליו עכשיו הוא טום פטי, ולא ראיתי שום התלהבות מהאלבומים החדשים שלו למשל זה שיצא ב-2014.

    לכאורה זה סתם סטטוסים בפייסבוק ושטויות של חרא מחייך בלבן וירטואלי, אבל זה מעצבן אותי. טקס הפטירה של סלב, וספציפית מוזיקאי, נהיה אקט ממלכתי מלאכותי משעמם וצפוי מראש, כמו טקסים רובוטיים של ימי הזיכרון. יצאה הודעה על פטירה? קבלו סטטוסים משתפכים באוטומט! אנשים מסוימים מרגישים משום מה את הצורך לנכס לעצמם מוות במרחב הפומבי, והרבה פעמים הם נופלים אגב בפח של פייק-ניוז על אומנים שלא נפטרו בכלל.

    מה שעוד יותר מצער זה שבין כל הסטטוסים האלה יש אנשים שאשכרה באמת אהבו את האומן ובאמת שמעו אותו וכותבים מהלב, והם טובעים בים הדיסאינפורמציה. אני בטוח גם שיש דרכים הרבה יותר אותנטיות ופרטיות להתמודד עם מוות של אומן או בכלל אדם אהוב מאשר סטטוס פומבי. ואם כבר, מה עם קצת כנות? להגיד כן, לא הייתי מעריץ גדול של טום פטי, אבל המוות שלו עכשיו עורר אותי למוזיקה שלו. את זה אני יכול לכבד יותר. אבל כאלה לא ראיתי - תמיד נהפכים למעריצים גדולים בדיעבד כי אי השיוויון הפסיכולוגי הטיפשי עוד מחזיק: אומן מת > אומן חי.

    אז מה לגבי אומנים שעדיין בחיים? אה, אלה. אותם אנחנו לוקחים כמובן מאליו. למעשה, גם את מי שמת זוכרים לאיזה רגע ואז עוברים למוות האופנתי הבא. אני ממש לא בעניין של זה. זה לא שאין לי כבוד למשל לטום פטי בתור בן אדם או מוזיקאי, אלא אין לי כבוד לחגיגת המוות השקרית שבסופו של דבר כנראה קשורה לפחד מהמוות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו. ובכן, כולנו הולכים למות, זה בערך הדבר הוודאי היחיד, ואולי הגיע הזמן שנתקדם הלאה ונחגוג את החיים - אם אנחנו מוכנים לזה.

  • סנוב מוזיקה: Slowdive היא להקת השוגייז האהובה עלי

    כששמעתי את האלבום "Souvlaki" של Slowdive הכל הסתדר לי. הבנתי מאיפה להקות כמו Radiohead, Mogwai ו-Oceansize גנבו את הסאונד השמימי של הגיטרות שלהם, הצליל שמלאכים עושים כשהם שרים כפי שהוא משתקף דרך שכבות של גיטרות חשמליות שפורטות תווים במהירות עם המון ריוורב ודיליי. מהסינגל הפותח "Allison" ועד לקטע הבונוס "Country Rain", עפתי יותר ויותר גבוה ולא רציתי לחזור.

    סלואודייב אולי לא היו מהפכניים כמו My Bloody Valentine, וירטואוזים כמו Ride, ניהיליסטים כמו Jesus & Mary Chain, או ווירדים כמו Cocteau Twins, אבל ההרכב הזה מרדינג באנגליה הוא בקלות הרכב השוגייז האהוב עלי. אולי זה דווקא בגלל שהם לקחו צעד אחד אחורה והתיישבו להירגע לרגע. המוזיקה שלהם מכוונת יותר לכיוון האמביינט, לסוטול פסיכדלי של סאטיבה חזקה, לצלילים פשוטים שמהדהדים במרחב בלי לנסות לגרום לאוזניים שלך לדמם - ועם בסיס חזק של כתיבת שירים פולקית. הם חיזקו את אלמנט הרגישות בז'אנר דרך הדואטים הרכים של צמד הסולנים האקסים ניל הלסטד ורייצ'ל גוסוול (הם נפרדו בדיוק לפני הקלטת "Souvlaki"), אבל במקום ליצור מצע של נויז אכזרי, הגיטרות של הלסטד, גוסוול וכריסטיאן סאוויל הן כמו שמיכה של חמלה שמכינה אותך לחלומות מתוקים. תקשיבו למשל לקטע הנושא "Souvlaki Space Station". הוא מתחיל בריף גיטרה על דיליי בזמן שהגיטרה השנייה יוצרת חוסר הרמוני ופרקשן מעובד של המתופף סיימון סקוט מתגנב פנימה. ואז זה מתפרץ בבת אחת, כמו נוף רחב שמתגלה פתאום מעבר לפניה, עם מי יודע כמה גיטרות וליין הבס הדאבי של ניק צ'פלין והשירה הגבוהה והמטושטשת של גוסוול, קצת כמו זמרת האופרה החייזרית מתוך הסרט "האלמנט החמישי".

    כנראה כמו רוב האוכלוסייה גיליתי את סלואודייב ממש מאוחר, מתישהו בעשור הקודם. "Souvlaki" נחשב בזמנו לכישלון, אלבום שיצא ב-1993 וקיבל קטילות מכל המבקרים המפגרים שחגגו את הבריטפופ וקברו את השוגייז שש רגל מתחת לאדמה. למעשה אני לא בטוח איך הגעתי ל-"Souvlaki". אולי זה קרה כי גיליתי את "Allison" דרך יוטיוב או אולי כי חיפשתי משהו חדש לשמוע דרך האתר Allmusic Guide. זו היתה התאהבות מידית ששינתה אותי לא רק בתור מאזין, אלא גם בתור נגן. התחלתי מירוץ חימוש של פדאלים לגיטרה כולל, כמובן, שני פדאלי דיליי: אחד אנלוגי עם מנגנון פידבק שאפשר לעשות איתו נויז טהור, ואחד דיגיטלי עם לופר ודיליי יותר מדויק ונרחב. רציתי להגיע לצלילים הקסומים מקטעים כמו מ-"When the Sun Hits", עם גיטרות שמנגנות במהירות האור עד שהן נשמעות כמו סינתיסייזרים, או הגיטרה האוורירית שעפה עם הרוח כמו ב-"Catch The Breeze" מאלבום הבכורה של ההרכב. יותר מאוחר גיליתי גם את האלבום השלישי "Pygmallion" מ-1995 שירד לצליל הרבה יותר מינימליסטי, הקדמה לכל הפוסט-רוק שעמד להפציע באמצע הניינטיז. סלואודייב היו שם קודם עם קטעים אבסטרקטיים כמו "Blue Skied An' Clear" ו-"Rutti" שלוקח את הזמן להתפתח לאיטו במשך עשר דקות.

    סלואודייב הוציאו השנה את "Slowdive", אלבום הקאמבק אחרי שקט של 20 שנה - חברי ההרכב עבדו בזמן הזה על פרויקטים אחרים, למשל Mojave 3 של הלסטד וגוסוול שהופיע אגב בארץ לפני כמה שנים. הרבה אנשים התאכזבו מהאלבום החדש, כי בניגוד לאלבומים קודמים אין פה קפיצת מדרגה קוונטית והגדרה מחדש מה להקת בס-תופים-גיטרה יכולה לעשות. במקום זה, סלואודייב ליקטו את כל הצלילים מהיצירות הקודמות שלהם לתוך אלבום אחד. אפשר לשמוע את האותות מהחלל החיצון בקטע הפותח "Slomo", את המינימליזם בסינגל "Sugar for the Pill" ודרייב אינטרגלקטי ב-"Star Roving". בעיקר, אפשר לשמוע שהם כותבי שירים מנוסים שדואגים שמתחת למעטפת הסאונד יהיה גם מלא תוכן ורגש. בזמן שהרכבי השוגייז החדשים מתפיידים בתוך קלישאות ריוורב, סלואודייב ממשיכים להדהד חזק, והאלבום שהם שחררו הוא בכלל אחד מהאלבומים החזקים של השנה, הרחק מעבר לז'אנר. סימנתי כבר הרבה וי-ים על להקות שאני חייב לראות לפני שאמות. כשסלואודייב יגיעו לבארבי ב-7.9 אסמן עוד אחד, ואני מקווה לספוג מהם את כל הקסם.

  • סנוב מוזיקה: תעזבו בשקט את צ'סטר בנינגטון

    ההתאבדות הפתאומית של סולן להקת לינקין פארק צ'סטר בנינגטון עוררה גל מאסיבי של תגובות בפייסבוק. הפעם אלה לא היו סטטוסים משתפכים של אנשים שניכסו לעצמם את המוות שלו, כפי שעשו עם דיוויד בואי וג'ורג' מייקל, אלא בעיקר תגובות של קטילות וגיחוך. בנינגטון אולי לא היה אמן זיקית עם קריירה של חמישים שנה או כוכב פופ מהאייטיז שנהפך ליקיר קהילת הגייז, אבל ראוי לתת לו קצת יותר כבוד, ובעיקר לשים סוף לתחביב המאוס של לרדת על נו מטאל.

    למקרה שביטויים כמו "באג 2000" או "אלכוהול חופשי, ימבה כוסיות, די ג'יי מאמסטרדם" לא אומרים לכם כלום, נו מטאל, יענו מטאל חדש, הוא תת ז'אנר שמשלב בין מטאל לסגנונות אחרים כמו היפ הופ, רוק אלטרנטיבי ופ'אנק. הז'אנר נוצר בהשראת הרכבים כמו רייג' אגיינסט דה משין, ניין אינץ' ניילס ופיית' נו מור שלקחו אלמנטים מהמטאל, ז'אנר כביכול מאוד פדנטי ונוקשה, והתיכו אותם עם צלילים ורגשות אחרים שכביכול לא אמורים ללכת ביחד אבל עבדו מעולה: ראפ, מלנכוליה ואפילו הומור. כוכבי הנו מטאל כמו קורן, דפטונס ולימפ ביזקיט היו מושפעים מהרכבים כמו פנתרה וסלייר באותה מידה שהם היו מושפעים מאמנים כמו ד"ר דרה ומיי בלאדי וולנטיין. וכך הם יצרו מוזיקה היברידית שהיתה פורצת דרך וניסיונית ומרתקת, אך נהרסה במהרה על ידי נוסחתיות של חברות תקליטים ולהקות שקפצו מהר על העגלה.

    לינקין פארק הקליפורניים לא באמת חידשו שום דבר כשהם הגיחו לסצנה. היו כבר מספיק הרכבי מטאל/היפ הופ שכאלה, אך אלבום הבכורה שלהם "Hybrid Theory" שיצא בשנת 2000 הציג את הגרסה הכי מלוטשת ופופית של השילוב הזה בלי הסליז של קורן או השוגייז של דפטונז, עם הרבה יותר סקרצ'ינג וראפר בשם מייק שינודה שיודע לעשות ראפ וסולן בשם צ'סטר בנינגטון שיודע פאקינג לשיר. עוד בימים שלהקות מכרו אלבומים, לינקין פארק פרטו על המיתרים של ילדי האימו של הזמנים ההם, ובזמן שהקולגות שלהם מכרו פלטינום הם מכרו יהלום. תאהבו או לא תאהבו את הז'אנר או המוזיקה, קשה להתווכח עם ההצלחה ועם שירים כמו "Crawlin'" או "In The End", שאגב הגיחו בתקופה של שיא המסחרה של פופ להקות הבנים/בנות בדמות בריטני איכס והבקשיט בויז - מה אתם הייתם מעדיפים לשמוע?

    אישית, בסוף שנות התשעים/תחילת האלפיים נכנסתי חזק לתוך הנו מטאל והתענגתי על הרכבים כמו קורן, דפטונס, וכן, אפילו הלהקה הכי מושמצת עם הסולן הכי מושמץ אי פעם, ולא בצדק (נשאיר את זה לפעם אחרת): לימפ ביזקיט. זו המוזיקה שאהבתי לשמוע אז, ואולי אני כבר לא כל כך שומע אותה היום, חוץ מדפטונס מפעם לפעם, אבל בתור מישהו שהיה שם בזמן אמת כשכל הסצנה הזו התפרצה, אני עדיין מבין את הייחוד והמשיכה שלה, משהו שאולי פשוט לא תוכלו לראות היום אם לא הייתם שם בעצמכם. זו היתה בזמנו המוזיקה של הפריקים, של האנשים שהרגישו לא שייכים, קצת אחרי הקריסה של הבריטפופ והגראנג' וקצת לפני שהסטרוקס והווייט סטרייפס החזירו את הכל בחזרה אחורה, מעין תקופת דמדומים מוזיקלית שכזו. אז כן, במבט לאחור ההפרזות והקלישאות של הז'אנר נראות מגוחכות ומוגזמות, אבל בואו לא נשכח שאופנה מוזיקלית היא חרב פיפיות - לא רק כי האופנה יכולה פתאום להתחלף לגמרי ונו מטאל ימצא את עצמו איכשהו שוב בזירת ה-"אין" (אם האייטיז חזרו, כל דבר יכול לחזור). גרוע מכך, אתם עלולים למצוא את עצמכם נהנים מהמוזיקה שירדתם עליה פעם. אז תחשבו טוב טוב לפני שאתם פותחים את הלפטופ ויורדים על נו מטאל, מה שגם כבר ירדו על הז'אנר הזה כל כך הרבה שזה מעלה פיהוק גדול - תמצאו מטרה אקזוטית ומאתגרת יותר. אני מוכן לשים אגב את השמקלס שלי שכל הקוטלים האלה בכלל לא טרחו לשמוע אלבום נו מטאל אחד בחייהם, אלא מדובר בטרוללים בינוניים ביותר.

    מעבר לקטילות הנו מטאל ההו כה צפויות, בואו נזכור שיש שם בן אדם שקראו לו צ'סטר בנינגטון. בנינגטון היה נשוי, היו לו שישה ילדים, הוא היה זמר, הוא היה חבר של כריס קורנל, והוא אף עבר בילדותו התעללות מינית. מרגישים פתאום פחות טוב עם עצמכם שקטלתם אותו? יופי. ובלי קשר לכל התוויות האלה, בנינגטון היה פשוט בן אדם. אז לפני שאתם מעלים את הערך העלאק חברתי שלכם על ידי כך שאתם מורידים את ערכו של מישהו אחר, וזה בלי קשר לכוכבי נו מטאל מתים, תעצרו שניה ותשאלו את עצמכם אם זה באמת שווה את זה. ואפילו שאני לא איזה מעריץ גדול ואני לא בעניין של הילולת המוות של סלבס, צ'סטר בנינגטון, נוח על משכבך בשלום.