פוסטים מתויגים עם סנוב מוזיקה

  • סנוב מוזיקה: האמת המרה על ביקורות מוזיקה בארץ

    לולה מארש: אין קשר לכתבה

    הביקורת של עמית קלינג על לולה מארש הצליחה בגדול: היא גרמה לכם לקרוא ביקורת על מוזיקה. אולי. אני די בטוח שרובכם הסתפקתם בקריאת הכותרת, להרגיש שאתם ממש רוצים להגיב, ולעשות לייק, הייט או פרייד. מעניין באמת כמה מכם שהגיבו מילולית קראו בכלל את הביקורת של קלינג או שהגבתם לתגובה בדיון על סטטוס שמישהו אחר כתב. אבל לפחות אתם יודעים שיש אי שם בסוף כל שרשרת השיירים הזו מבקר מוזיקה שכתב ביקורת מוזיקה. בתקווה.

    אודה באמת המרה: ביקורות מוזיקה פשטו כבר מזמן את הרגל. לפני ימי האינטרנט, כשהיה אשכרה צריך ללכת לחנות או להדליק את הטלוויזיה או הרדיו בשביל לשמוע משהו, למבקר היה מלא כוח. הוא היה זה שבישר על אלבום חדש ועזר להחליט אם שווה להשקיע את הזמן והאנרגיה ללכת לרכוש אותו. אבל היום, כשאפשר לשמוע כמעט כל דבר שהוקלט אי פעם על כדור הארץ או בחלל תוך דקות, ביקורת מוזיקה נהפכה למוצר ארכאי כמו מצלמת פילם או מכונת כתיבה שמיועדת לגיקים בלבד (יש לי גם וגם אגב, אני מת על טכנולוגיה אנלוגית).

    אז למה יש ביקורות מוזיקה במאזין? כי אנחנו גיקים שכותבים בשביל גיקים ולמזלנו(?) אנחנו לא תלויים בכמה טראפיק מגיע לאתר. אישית, אני כבר לא באמת כותב ביקורות מוזיקה. כשכתבתי בימי השרת העיוור ניתחתי וחפרתי וביקרתי אלבומים כמו שצריך, גם אם הכתיבה שלי לא היתה תמיד מבריקה. היום לבקר אלבום מרגיש לי כמו לעשות יותר מדי ברייקדנס על ארכיטקטורה, ואין לי כוח לזה. רגע, אבל לא כתבתי בדיוק על השיר החדש של פורטיס? נכון! כשאני בכל זאת כותב על מוזיקה מדי פעם אני מלכתחילה עושה את זה רק עבור משהו שאני אוהב. אני כן כותב סיקורי הופעות, אבל זה עולם אחר שבו אני בוחן את הביצוע של האמן מאשר את החומר עצמו ומנסה להעביר את ההוויה שקרתה במקום מסוים בזמן מסוים עם אנשים מסוימים - אתגר מהנה בהחלט ובעל נרטיב יותר ברור מאשר יצירה מוזיקלית.

    לגבי הדברים שנאמרו בביקורת של קלינג על סצנת האינדי ותגובת הנגד של נדהי לזר - אין לי כל כך מה להוסיף, הם די אמרו את הכל. אבל שימו לב שהביקורת של קלינג היא אחת מתוך רבות והוא מבקר אחד מיני רבים כשלכל מבקר יש דעה, גישה וטעם משלו. ומה שעצוב, זה שאת הביקורות השפויות, המדויקות, המאוזנות, להן אתם לא תעשו שייר (תאמינו לי, אני יודע) כמו שלא עושים שייר לפוליטיקאים שאומרים דברים חכמים והגיוניים. בשביל שנעשה מצווה ונפיץ משהו מסתבר שזה צריך להיות דרמה קיצונית מירי רגב סטייל, ואז נוצרת האשליה שזה כל מה שיש: מבקרי מוזיקה מתוסכלים ואליטיסטים ששונאים הכל חוץ משלושת האי פים הראשונים של Beta Band. אז זהו, שלא. ואם אתם לא מאמינים לי, אולי כדאי שתפתחו את העיתון (אם כבר דיברנו על אנלוגי) ותקראו איזה ביקורת מוזיקה או שתיים (אם במקרה הדפיסו אותן). זה בתנאי שתצליחו לעבור את הכותרת, להתרכז לכמה דקות ולהשאיר את הסמארטפון בצד. ואם לא, אז לפחות תעשו לי לייק ושייר - זה יעזור להפיץ את הפוסט לעוד מאות אנשים שלא יקראו אותו.

  • סנוב מוזיקה: לאן נעלמה סצנת האנדרגראונד טכנו של תל אביב?

    אין לי לאן לצאת. דווקא יש מלא מועדוני טכנו בעיר: הברקפסט, הבוטלג והבלוק בין היתר, ועוד מסיבות ארעיות בכל מיני לוקיישנים. אבל הסצנה האלקטרונית של תל אביב עברה איזושהי סחיזציה - כנראה כשהסובארו המיתולוגי עם הטראנסים הוחלף לטובת מאזדה כסופה עם האוס מסחרי. פעם, בימי קפה ברזילאי, הסופהביט והקוסמונאוט, הטכנו היה הרבה יותר נועז והקהל הרבה יותר איכותי. היום לא נראה שאכפת לרוב האנשים מהמוזיקה כל עוד היא מספקת פסקול לסמים ולחיפוש זיונים.

    אולי אני נוסטלגי, אולי אני מאבד את הקצה, ואולי הדברים באמת השתנו. זה בסדר שהדברים השתנו ושיש את המסיבות הנ"ל - מינוס ההטרדות המיניות. אבל מה עם אנשים כמוני? לאן אנחנו יכולים לצאת? אולי לליינים כמו דיסקוצימר, ואולי מיסשייפס ולאבדון. ועדיין, זה לא זה. חבר מהסצנה טוען שאין מספיק קהל, אבל אני לא מסכים איתו. מה קרה לכל האנשים שהיו יוצאים לדינמו ולברזילאי? אוקיי, חלקם נהיו הורים ונטשו את חיי המסיבות, אבל הגענו כבר לשלב של הגירושים. רייברים צריכים רייבים, והביט חייב להמשיך. כמותית יש מלא מסיבות טכנו בעיר, אבל כאמור, האווירה מסחרית מדי, מצ'ואיסטית מדי, חסרת נשמה מדי.

    זה לא חייב להיות ככה, ויש לי הוכחות. עזבו את ברלין והברגהיין - הדבר האמיתי קורה בהלסינקי. פינלנד אולי ידועה בתור המדינה הכי שחורה באירופה עם מספר להקות המטאל הכי גדול לנפש, אבל בעיר הבירה יש סצנה אדוקה של טכנואידים עם נשמה. כל סופש יש מסיבות שמרוכזות בשלושה מועדונים שהם אמנם מסחריים, אך מצליחים לשמור על אותנטיות ולא מגזימים עם הלייזרים. הקהל מאוד שוויוני מבחינה מגדרית, ואפילו שיש שם את האנשים היפים בתבל לא צריך לתת תדריך בכניסה - יש ריספקט לווייב. האנשים באים בשביל המוזיקה, בשביל להיות ביחד, בשביל לחגוג את החיים. הדי ג'יים לא מנסים לרצות את הקהל עם טכנו מדולל וגנרי, אלא נותנים חומר קשה ומאתגר - וכולם עפים על זה. חוויתי את זה בקיץ האחרון, וכל כך התאהבתי במה שהיה שם שאני מתכנן לחזור. אבל מגיע לנו כזה גם בתל אביב.

    אני לא איזה מגה קלאבר שהוא יקיר הסצנה ויודע מה ללחוש לסלקטורים. אני סך הכל רייבר חסר בית. אם הייתי יודע להפיק כמו שאני יודע לכתוב, מזמן הייתי מרים משהו. אבל אני לא. שמעתי שבירושלים המצב הרבה יותר טוב, כך שאני צריך כנראה פשוט לעלות יותר על מונית השירות לבירה. אבל בתל אביב האנדרגראונד ירד למחתרת, והגיע הזמן לקאמבק.