פוסטים מתויגים עם עדי אולמנסקי

  • אינדי סיטי 2017: ממשיך להשתבח עם הזמן

    הינום. צילום: איתי פלד

    בחמישי בערב התקיים פסטיבל אינדי סיטי בירושלים. הגעתי עם שני חבריי, והופתעתי לגלות שכבר בשעה שמונה וחצי בערב, שעה די מוקדמת ליציאה, האזור שבו התקיימו ההופעות היה עמוס באנשים צעירים ומבוגרים כאחד שבאו לרקוד, לצפות ולהאזין להופעות. זו כבר השנה השביעית שמתקיים הפסטיבל בעיר, והוא ממשיך להשתבח עם הזמן.

    ארבע במות מרכזיות הוצבו במרכז העיר: שתיים ברחוב החבצלת, אחת בהלני המלכה ואחת בכיכר אלישר. בסך הכל התקיימו הופעות של כ-15 מוזיקאים, ממגוון סגנונות: מהאלקטרוניקה של אורי, לרוקנרול של דף צ'ונקי, להיפהופ של פלא-אוזן, לוויב המזרחי של לירון עמרם ועד לטראפ-פופ של עדי אולמנסקי. בשנים הקודמות התארחו בפסטיבל אסתר רדא, ג'יין בורדו וריף כהן, ונראה שהשנה, על אף שמות פחות גדולים ומפוצצי קהל הפסטיבל פעל במתכונת מצומצמת מעט. אך זה לא פגם בהנאה של הקהל ובמיוחד של האמנים.

    ההופעה של לירון עמרם, ששר בתימנית ובעברית, היתה משמחת ומקפיצה, על אף בעיות סאונד. עמרם הגיע לשיא באירוח הזמרת צליל דנין, והם יצרו את אחד הרגעים היפים בפסטיבל בביצוע משותף ל-"יום אזכרה" המבוסס על מילותיו של הרב שלום שבזי, בזכות השילוב בין הסלסולים של עמרם לקולה הרך של דנין. לאחר הביצוע, שניהם התבקשו לרדת מהבמה כדי להכין אותה להרכב הבא, אך דנין התעלמה מהבקשה ובהפגנת ביטחון ביצעה שיר נוסף שלה: "לא עובר לי". המלודיה של השיר פשוטה אך כובשת, במיוחד בזכות נוכחותה הבימתית העוצמתית של דנין, שהוכיחה בהופעה הזו כי מדובר באחת היוצרות המסקרנות שפועלות בפופ העכשווי.

    לירון עמרם

    מעמרם המשכתי לכיכר אלישר, שם התקיימה ההופעה של ההרכב מונולינגווה (חד לשוני) שכולל שני ראפרים ששרים בערבית ואת הדיג'יי רם "רמזי" שפינוזה. השלושה גם הקימו ליין מסיבות באותו שם, הפועל כולו על טהרת השפה הערבית, ומופיעים בכל חודש בבר המזקקה. אין ספק שזו היתה ההופעה הטובה ביותר של הערב. הם שילבו ראפ ערבי עם ביטים אתניים ויצרו חפלה מרימה עם תחושת גאווה שאנחנו נמצאים במזרח התיכון. בקהל נכחו המון דתיים חובשי כיפה שהתמסרו לשפה הערבית ולא הפסיקו לרקוד. ראוי לציין גם את הפסיכדליה המסקרנת של Hynom, (שלצערי התנגשה עם ההופעה של עדי אולמנסקי,אותה חבריי רצו מאוד לראות) ומהאזנה לקטע אחד, ברור לי שחובה לתפוס אותם שוב, בהופעה נפרדת.

    הגיע הזמן לקצת רוקנרול. בבמה המרכזית בהלני המלכה הופיעו ויגן פרינדלי, הסופרגרופ החדש של גבע אלון, ג'נגו ואסף רייז. ויגן פרינדלי הוציאו לטעמי את אחד האלבומים הטובים השנה, משום שסופרגרופ חדש המפציע בסצנת המוזיקה האלטרנטיבית בארץ זה עניין די נדיר, וסופרגרופ שכבר משמו ניתן להבין הצהרה מסוימת זה מסקרן אף יותר. השירים באלבום הבכורה של ההרכב עוסקים בחופש, טבע ומרחבים והם מושרים על רקע לחני גראנג'-רוק. יצא להם אלבום מוצלח, ושמחתי להיווכח שהביצועים בלייב לא נפלו באיכותם מן הגרסה המוקלטת, והצליחו לסחוף את הקהל, גם בקטעים האיטיים יותר.

    ויגן פרינדלי. צילום: איתי פלד

    מגיעים להופעה האחרונה וכנראה הגדולה בפסטיבל: עדי אולמנסקי. אולמנסקי הוסיפה לאחרונה להיפ הופ האלקטרוני שלה אלמנטים של טראפ ושיתופי פעולה עם ראפרים מקומיים, ושמה נהיה מוכר מאוד בקרב הקהל הרחב. יחד עם הדיג'יי אורי בשור, היא ביצעה קטעים חדשים כמו "Pink Pillz" ו-"Snow", לצד קטעים ישנים יותר כמו "Work It", איתו חתמה את המופע. אולמנסקי שיתפה את הקהל והודתה לו בלי הפסקה. היא הסבירה ש-"Work It" נכתב לאחר שמבקר מוזיקה זלזל בה, וכמה היא אוהבת לחזור ולהופיע בירושלים, העיר בה גדלה. התקשורת עם הקהל והכנות שבדבריה הוכיחו פעם נוספת שמדובר באומנית אמיתית ומקסימה, שיודעת להחזיק במה ולכבוש את הקהל. גם לאחר ההופעה, אולמנסקי ענתה לנו על שאלות והצטלמה בשמחה עם כל מי שרצה - והיו הרבה כאלה.

    כשבוחנים את הליינאפ המגוון של הפסטיבל, מעניין לראות שאכן רוב האמנים שהופיעו בו הם ירושלמים-סביב ירושלים במקור (אולמנסקי, אורי, פלא אוזן, חד לשוני, הינום), ואין ספק שניתן להרגיש את החיבור והאהבה שלהם לעיר ולקהל המקומי. אינדי סיטי השביעי הגיע לסיומו בהצלחה, ומדובר כתמיד בפסטיבל מבורך, שנראה כיכול להתקיים בהצלחה רק בעיר כה מורכבת וייחודית כמו ירושלים.

    עדי אולמנסקי. צילום: איתי פלד

  • המאזין ברדיו 206: סיכום שנת ה'תשע"ז באינדי הישראלי

    צילום: גאיה סעדון

    באסה למי שלא מחובר לשוליים. סצנת האינדי המקומית מעולם לא היתה מגוונת, פוריה ומקצועית יותר, וזה רק הולך וגדל. יש פה יותר ריליסים ביותר סגנונות ובאיכות יותר גבוהה משהיה אי פעם: מהרוקנרול הכיפי של המסך הלבן, דרך הפולק הים התיכוני של תומר ישעיהו ועד להיפ הופ הרגיש של נצ'י נצ' שמופיע גם בבלוג האיזוטרי שלנו וגם בראש מצעד שירי השנה של גלגלצ. במאזין זה עסקים כרגיל, שמחה גדולה לסכם שנה פסיכית באינדי הישראלי בהשתתפות עידו שחם, ניצן אגסי, ירדן אבני וענבר שפס - בלחיצת פליי למעלה או קריאה סלקטיבית למטה. מאחלים שתהיה עוד שנה מוזיקלית מדהימה.

    המסך הלבן - המסך הלבן

    ניצן: יותר תופעה בלתי מוסברת מאשר להקה. המחסור הקשה באקסצנטריות באומנות הישראלית הוליד את אחד המופעים הקיצוניים ביותר מאז שולץ ופורטיס בתחילת דרכו. "המם אותי", השיר שפותח את האלבום שיצא במקור בגרסה קצת שונה באלבום "אחוזת בית" של רד אקסס, הוא קלחת של מיניות, אופל וטירוף, ומזקק את המהות של המסך כפי שהם באו לידי ביטוי עד היום. אני תוהה כמה רחוק עד פי התהום הם עוד יכולים לקחת את עצמם.

    עידו: זה גלאמי, זה סקסי, זה ניהיליסטי - זה המסך הלבן. מדהים לראות את הדרך שהם עשו מאז ימי שעלת נפוצה ועד היום, והכל בזכות עבודה קשה, הרבה יצירתיות ומלא הופעות. המסך הלבן גורמת לפורמט להקת הרוקנרול המיושן להראות שוב צעיר וכיפי, עובדה שהילדים בולעים את זה כמו ריטלין ושרים בהופעות את כל השירים וצועקים את הסלוגן "יחי המסך הלבן!". תאהבו או תשנאו אותם, המסך הלבן היא תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה ונראה שהם פה כדי להישאר ולהשאיר מכה בפגוש של התרבות הישראלית.

    סילבי ז'אן - שתיים

    ניצן: זמן ושמיעות חוזרות עושים טוב לאלבום כמו "שתיים". בשמיעה ראשונה הוא עלול להיות מעט מתסכל - המון שאלות עולות וקשה להבין מה רוצים מאיתנו. עם הזמן, אפשר לשמוע נקודות אור אופטימיות שמסתתרות בתוך עומס הצלילים האפלים. האקורדים המהורהרים והמילים הלא ברורות מעלים בראש נרטיביים אפשריים שונים. שירים לקוניים כמו "תהיה מדען" שהרגישו לי כמו נונסנס מוחלט בהתחלה, התגבשו לכדי הרעיון של שינוי פרדיגמה, מחברה שמכתיבה לבניה ללכת להיהרג במלחמות לחברה שמכתיבה לילדיה לרדוף אחרי תארים והשכלה. גם עכשיו, אני לא לגמרי בטוח למה התכוונו סילבי ז'אן, ודווקא המיסטיות הזאת מושכת אותי פנימה כל פעם מחדש, לנסות לפצח את האלבום, שבניגוד לרוב הרשימה הזאת מרגיש ברובו כמו יצירה שלמה ומאוחדת, למעט "לא נתאבד הפעם" ו-"משהו רע" החריגים.

    ג'ימבו ג'יי - בואו לפני

    ניצן: קצת כמו לינה דנהאם, ג'ימבו ג'יי מנסה לנבא את הצלחתו (ובסופו של דבר את התרסקותו) בשירים כמו "תזכרי" ושיר הנושא, בו הוא מזהיר אותנו מפני היום שבו יחרשו אותו ברדיו (הנה הגענו). ג'ימבו ג'יי מעסיק את המיקרופון בעזרת מכונת הירייה של הפה שלו במה שמרגיש כמו קצב אש של 10 מילים בשנייה (איך זה שאף אחד עוד לא המציא אפליקציה לספירת מילים בשמיעה?). הוא רץ על הגרובים של פצצתי כמו יוסיין בולט על ספידים, ונוגע בנקודות מרכזיות בחוויה הישראלית ובחייו. ב-"עשיתי", למשל, ג'ימבו עובר בשלוש תחנות מרכזיות בחיי ההתגברות של ישראלי ממוצע: צה"ל, הטיול שאחרי והסמים - את הבית על הנושא האחרון החליטו לצנזר החוצה בגלגל"צ. על הדרך הוא גם מצביע לנו על ההתניה חסרת הפשר בעברית הפוסט-מודרנית לצמצם את כל הפעלים, לפועל האחד והיחיד: ע.ש.ה.

    ירדן: כל להקה צריכה איזון, והמופע של ויקטור ג'קסון היתה לגמרי מאוזנת. אם פדרו גראס התגלה באלבום שלו בתור החלק הפואטי ומלא החשיבות העצמית של הלהקה, ג'ימבו ג'יי מתגלה באלבום הבכורה שלו כסטנדאפיסט שיורה מילים במהירות-על וזורק פאנצ'ים בלי להפסיק עד שהבטן כואבת לך מצחוק. גם כאן, כמו אצל פדרו, היה חסר לי את החצי השני של הלהקה. השירים כאן כיפיים ומקפיצים, וכיף לראות אותם מקבלים חיים חדשים לאחר שראיתי אותם פעמים רבות בהופעה, אבל עדיין ציפיתי ליותר שירים שבהם לא אדע אם לצחוק או לבכות. יש סיבה שהרבה יותר אהבתי השנה את המחזמר "תיכון מגשימים" שפדרו וג'ימבו כתבו ביחד מאשר את אלבומי הסולו שלהם. וגם אם משהו מרגיש חסר, ג'ימבו ג'יי הוא עדיין אחד הראפרים המוכשרים בארץ, ואלבום הבכורה שלו מוכיח בדיוק את זה.

    פדרו גראס - חצי סוגריים

    ירדן: אם אתם רוצים לשמוע את המוזיקה המקורית ביותר שיצאה בישראל השנה, הגעתם לכתובת הנכונה. אפשר להתווכח על היומרנות והחשיבות העצמית של פדרו גראס, אבל מעט קטעים שיצאו השנה יכולים להתמודד מול שירים כמו "מאיפה אני בא" או "מי ייקח את זה". אנחנו צריכים עוד כותבים כמו גראס שמאחורי כל מילה שלהם עומד עולם שלם ומפורט, ואנחנו צריכים מפיקים כמו איציק פצצתי שיוצר חזונות מוזיקליים פרועים ומדויקים כל פעם מחדש, ומככב בעוד כמה אלבומים ברשימה הזאת. האלבום הזה הוא ניצחון גדול לאמנים האלו, וניצחון ענקי להיפ הופ הישראלי.

    נצ'י נצ' - שפל וגאות

    ירדן: "שפל וגאות" מרגיש כמו נצחון בסוף המסע הארוך שנצ'י נצ' עשה בשנים האחרונות. הוא הוציא אלבומים שבהם הוא החזיר את הדם לפנים של ההיפ הופ הישראלי, ובכל אחד מהם הוא למד לשייף את האמירה שלו ולהוריד את החומות מסביב. "שפל וגאות" הוא האלבום שבו תהליך ההתבגרות שלו מגיע לשלב הסופי. הוא מוותר פה לחלוטין על דאחקות כמו "בום שאקה לאק" והופך את ההגשה שלו לרצינית יותר מבלי לאבד את היכולת לקרוץ למאזין מדי פעם. הוא מצליח לדבר בצורה אמינה ולא מזיעה ממאמץ יתר על כל דבר שהוא רוצה: ממחאה דרך שירי אהבה ופרידה ועד למשברי זהות. נצ'י נצ' מצליח להתעסק בכל זה ועדיין ליצור יצירה שלמה ואחידה, שבה הוא מוכיח שהוא לגמרי יכול להציב את עצמו סוף סוף ליד האמנים שהוא מצטט בשיריו ללא הפסקה.

    איה כורם - 2023

    ירדן: שנה עברה מאז שהאלבום הכה-מצופה של איה כורם יצא, ואני חושב שאני עדיין בשוק ממנו. ישבתי להאזין לו אחרי המון זמן אחרי שקצת הזנחתי אותו, והכל עדיין שם: הסיפור המרתק, הרגעים המרגשים, המצחיקים והמטלטלים ממנו, שיתופי הפעולה והאירוחים המוצדקים. מעל כל זה עומדת העובדה שעם כל הקולות השונים שנשמעים באלבום, הקול הכי חזק הוא זה שלא נשמע: קולה של איה כורם, שהיא והמאבק שעברה בשנים האחרונות עומדים מאחורי הטקסטים מתחילת האלבום ועד הסוף העצוב והכנוע. "2023" נשמע כמו איך שמוזיקה ישראלית צריכה ויכולה להישמע בתשע"ז: מלאת תקווה, שאפתנות ואומץ.

    לונא אבו נסאר - מערבולת

    ירדן: לונא אבו נסאר מהממת אותי באופן שבו היא מתייחסת למוזיקה: הכל מונח במקום הנכון, הביטים מחכים בסבלנות למיתרים, המוזיקה עוטפת את המילים והערבית הולכת יד ביד עם העברית. וכשהתוצר שלה הוא כל כך חד ומדויק, אבו-נסאר מציגה את החזון המוזיקלי הסבוך שלה מבלי להסתבך. הנסיוניות האמביינטית שמקשטת את שירי "מערבולת" מתעכלת די בקלות כשהם מלווים את הטקסטים הרגישים של אבו-נסאר. זאת המוזיקה הכי סוחפת ומטלטלת שיצאה השנה בארץ, ואולי בגלל זה קצת קשה לי למצוא את המילים כדי להגדיר אותה עד הסוף.

    יעל איזנברג - אני יודעת שמדובר בסוף

    עידו: אלבום הבכורה של יעל איזנברג יצא רק לפני כמה שבועות, אבל כבר אחרי השמיעה הראשונה הבנתי שזה אלבום השנה שלי במוזיקה הישראלית. איזנברג מסתובבת בסצנת הזמרים/משוררים כבר זמן מה - ומסתבר שהיא גם שחקנית. "אני יודעת שמדובר בסוף" ממש הפתיע אותי. הוא מתעסק כביכול בנושאים הכי לעוסים בחברה הישראלית - משפחה, ילדים והורות - אבל איזנברג עושה את זה מהמקום הכי אישי, רגיש ושברירי שיש. ההפקה של יונתן לויטל שוברת את שיגרת האקוסטית מסביב למדורה עם פרקשן מינימליסטי, אלקטרוניקה מדוייקת ואפילו פידבק של גיטרה חשמלית. ההגשה של איזנברג לוקחת דווקא צעד אחורה ומזמינה אותנו להתקרב ולהקשיב טוב למה שיש לה להגיד.

    אור אדרי - כידוד

    עידו: אור אדרי היא בסיסטית על שמנגנת עם כל מיני אומני על כמו אסף אמדורסקי ואביב מארק, והיא גם היתה בהרכב מונטי פיורי ויצרה עם זואי פולנסקי את צמד הסינת'פופ REO. השנה היא הוציאה אלבום סולו מאוד חלומי ואווירתי שמזכיר לי את Air וקרני פוסטל. לצערי הוא לא הגיע למספיק אוזניים, אולי בדיוק בגלל שהוא איכותי מדי וחסר טודו בום. "כידוד" יצא בנוער אבוד, הלייבל החדש של יובל הרינג מוועדת חריגים שיצאו בו עוד ריליסים מסקרנים השנה.

    פלורה - מקום

    ירדן: פלורה צולחת את אתגר העברית באלבום החדש שלה, וזה לגמרי לא מובן מאליו. האווירה המוזיקלית שהיא בנתה סביבה הכניסה אותה למלכודת הקלישאות שלתוכה נופלות רוב הזמרות/יוצרות הישראליות. היא מצליחה לצאת מזה בעזרת הגשה כנה ולא מושלמת של טקסטים בהם היא מחפשת בעיקר שקט נפשי. כל זה עטוף במעטפת אינדי-פופ נעימה לאוזן, באלבום שנשמע כמו הצעד הראשון בפתיחת דף חדש ונקי בחיים.

    Midnight Peacocks - Katastroffa

    עידו: קולקטיב הסירקוס-קור של המוח והקישקע איתן רדושינסקי חוזר באלבום שלישי, עשר שנים מאז הריליס הקודם. והפעם: שילוב בין בלאק-מטאל לרוק פרוגרסיבי ומוזיקה פרסית עם עיסוק בנושאים שחורים כמו הרג וחורבן, אך כמו מבי-מובי בצורה צבעונית וקורצת שמחליקה את הכל לתוך האוזן. "Katastroffa" הוא בכלל לא קטסטרופה, הוא דוגמה לאיך אפשר לעשות אלבום רוק כבד במזרח התיכון.

    מתרוממות - מתרוממות

    עידו: יש מלא פאנק בארץ. רובו מאוד טכני ומופק כהלכה, אך חסר אמירה לגבי מה שקורה כאן ועכשיו, בזמנים של שלטון פאשיסטי ישראלי וחברה גזענית שאוכלת את עצמה. וזה למה בחרתי באי פי הבכורה של מתרוממות, הרכב שמביא לסצנה תוכן סופר פוליטי ומגדרי/קווירי בעברית שלא מתנצלת על שום דבר. הם יורקים בפרצוף ומהר בשירים של דקה של זעם, ונראה לי שהם רק הצעקה הראשונה בגל של פאנקי עברי חדש.

    האוסף הראשון של נוער אבוד

    עידו: "הדברים האלה קורים" של בונז'ור מאשינס יצא באוסף הראשון של הלייבל נוער אבוד. הבן של יזהר אשדות מנגן בהרכב, כולם די צעירים בני 18-19 ועברו מאנגלית לעברית כמו שעוד הרבה הרכבים עשו בעת האחרונה ונשמע שזה מתאים להם. זה הקטע של יובל הרינג, לעזור להרכבי שוליים מקומיים לשיר בעברית, אך ליצור מוזיקה שמתכתבת עם מקומות אחרים בעולם. האוסף הראשון של נוער אבוד מכיל בדיוק דברים כאלה ואפשר לשמוע בו גם את דיסקו אלסטי (ההרכב של מתופף ועדת חריגים יובל "גוטה" גוטמן), סאל חרדלי ונאפולי. האוסף יצא גם על קסטה בלייבל האמריקאי Burger Records שלדבריו של הרינג שמעו אותו בלופים.

    הפוסי של לוסי - מסיתים למרד

    ירדן: פאנק, בסופו של דבר, היה סמל של חברות בשבילי. התאהבתי במינטמן, הקלאש והראמונס כי שמעתי חבורה של נערים שמכירים אחד את השני כל החיים ומשתמשים בשפה שהם יצרו ביחד כדי ליצור משהו חדש משלהם. מנקודת המבט הזאת, הפוסי של לוסי הם הכי הרבה פאנק שאי פעם היה פה. חבורת התיכוניסטים מיבנה הקימה את הלהקה בגיל 15, ומרוב מחויבות לאותה תקופה הם אפילו לא שינו את שמה האווילי של הלהקה. אחרי שהם איבדו את הסולן עמרי גולדין בפיגוע בתחילת העשור שעבר, הם חוזרים בכל הכוח עם "מסיתים למרד" ושרים על כל מה שמרגיז אותם באמת, על פוליטיקאים מושחתים, ספורט מקולקל ועל הזמן שלא חוזר. על כל זה הם שרים מהבטן והקרביים, והם יכולים להיות זועמים, מצחיקים ומרגשים באותו שיר. יחד עם קין והבל 90210, הפוסי של לוסי מובילים גישה שצריכה להיות יותר נפוצה בפאנק הישראלי: פאנק שמגיע מהשכונה, מההמון, ולא מסתכל עליו מלמעלה.

    תומר ישעיהו - בוידעם

    ניצן: תומר ישעיהו חושף ב-"בוידעם" צד יותר חלומי שלו, שמתחבר מצוין לקלידי הדרים-פופ של רועי חרמוןשגם הפיק את האלבום. אם "אופניים חשמליים" נכנס בשנה שעברה לרשימה שלי בעיקר בזכות הליריקה החשופה ושבורת הלב, ב-"בוידעם" אלה העיבודים וההפקה שתפסו אותי. ישעיהו מרים שוב את הבוזוקי ומכשף עליו מנגינות עם שורשים ים-תיכוניים והודו-פקיסטניים, במיוחד בקטעים האינסטרומטליים כמו רצועת הנושא ו-"די.ג'י יהודה" (קיסר?), אבל גם בקטעי מעבר כמו "שבועיים בשנה". בשיר הנ"ל וברוב השירים האחרים תומר מתאר במילותיו שני עולמות שונים שרצים במקביל בתודעתו: עולם המציאות התל אביבית הקשה ועולם החלום, שם הוא מפליג במחוזות אירופה הים תיכונית.

    אמיר ברסלר - Afro Golden Line

    ניצן: בחברת "מיינל", יצרנית גרמניה למצילות תופים, התאהבו באמיר ברסלר (קותימן אורקסטרה) והטיסו אותו להקליט להם ארבעה שירים כדי להשוויץ ביכולות התיפוף הוירטואוזיות שלו על המצילות שלהם. מזל שהם עשו את זה, כי אחרת אולי לא היינו זוכים לשמוע את החיבור הפאנקי-ג'אזי-אפריקאי בין ריג'וייסר (קלידים), ספי ציזלינג (חצוצרה) ועוזי רמירז (גיטרה) בסינגל "Afro Golden Line", או את הבי-סייד שלו "Fish", חידוש לקטע מבית היוצר של LBT שמתחיל עם צ'יל פסיכדלי, צובר תאוצה גרובית בעזרת המהירות הבלתי אפשרית של ברסלר על המערכת, ומתכנס חזרה פנימה לתוך עצמו. אם תחפשו את הקטעים האלה ביוטיוב תוכלו לראות את ברסלר עושה בידיים שלו דברים שהעיניים שלכם לא יספיקו לעבד. נשאר רק לקוות ששיתוף הפעולה הזה יהפוך להיות משהו קבוע יותר בהמשך.

    Tinoyke - Tinoyke

    ניצן: צמד אלקטרוני שמורכב מרועי כפרי ועומרי אנגל. את כפרי לא צריך להציג כמובן, אבל אם עוד לא ראיתם את המחרוזות רדיוהד וביטלס של אנגל, זה הזמן לעצור הכל, להתארגן על חיתול למבוגרים ולהיכנס ליוטיוב. באי פי שלהם אין רגעים מצחיקים - רק צלילים מסונתזים נוצצים, ביטים שבורים וקולות רקע שברור שכפרי אחראי להם. ומאיפה השם "Tinoyke"? הניחוש שלי הוא שזה לציון התינוק שנולד לכפרי בערך באותה תקופה, אבל לכו תנסו להבין את הראש של מי שאחד המערכונים שלו נקרא "אף, אוזן, גרוניך".

    Folly Tree - Consolidate

    ניצן: אלבום בכורה מרשים של אלכס משה וחבורת הנגנים המוכשרים שסביבה. נדיר מאוד שלהקה מגיעה לאלבום הבכורה שלה עם סאונד כל כך מובחן וייחודי ושבמקביל מצליח להרגיש מוכר וביתי. הכתיבה של משה באנגלית מדברת למקום פנימי בתוכי שהעלה נועם עצום להיזכר בו. שירים כמו "Big Fish" ו-"Cut The Rope" בעלי איכות סינמטית ומקרינים בראש סצינות דרמטיות על אהבה ופרידה.

    אפור גשום - אור חשאי

    עידו: אפור גשום חוקרים כל מיני כיוונים באלבומו השלישי "אור חשאי": עברית ואנגלית, שקט וכאסח, אור וצל. האלבום הזה מרגיש יותר מקוטע לעומת הקודם "מבפנים", אך עדיין מרתק להקשיב לו ולשמוע מה קורה בראשה וליבה של מובילת ההרכב מיכל ספיר שמצליחה ליצור שוגייז בלי ליפול לקלישאות של הז'אנר - ועוד עם מודעות פוליטית. אם אתם הולכים לשמוע רק שיר אחד, תקשיבו לקטע "The Coldest Light" האמוציונלי שקורע אותי כל פעם מחדש.

    אלון עדר ולהקה - השמרנים שוב באופנה

    ירדן: אלון עדר למד המון מההצלחה של "קצת אהבה לא תזיק". "השמרנים שוב באופנה" הוא האלבום הכי נגיש שלו עד כה, אבל הוא ממש לא ממחזר ומשחזר את אותה השיטה - אלו מיטב המהלכים והטריקים של עדר שנשלפים במהירות אור בכמה מהשירים הכי יפים ונעימים של השנה האחרונה. יש פה קצת מחאה ואסקפיזם, ובעיקר מנגינות עוטפות ומחבקות ומילים חודרות של אחד מהיוצרים הכי מעניינים בארץ כיום, שהראה שהוא לא צריך להתחכם יותר מדי כדי ליצור מוזיקה מקורית.

    Adi Ulmansky - Dreamin' EP

    עידו: היוצרת/מפיקה עדי אולמנסקי עולה כל שנה יותר גבוה. ב-"Dreamin'" היא ממשיכה לחקור את השילוב בין היפ הופ, טראפ ואר אן בי להפקה אלקטרונית של וואן-וומאן-שואו, רק הפעם עם תכנים הרבה יותר אישיים - למשל "Pink Pills" שמדבר על השימוש של אולמנסקי בגלולות נגד דיכאון. דווקא הקטע יוצא הדופן, "Snow" הסינת'פופי, תפס ונכנס לפלייליסט בגלגלצ וטוב שכך, כי צריך עוד פופ מתקתק ואינטליגנטי שכזה במיינסטרים הישראלי.

    אלבומים שלא נכנסו לתוכנית

    הודנא אורקסטרה - אלם

    ניצן: גרובים מפתים מאפריקה. הודנא אורקסטרה חוקרת בסינגל "אלם" צלילים וכלי נגינה מאתיופיה יחד עם כותב השיר והזמר דמיסו בלטה. בבי-סייד הצטרף אליהם ההרכב ADYEBO לגרסה המשלבת בין דאב למוזיקה אתיופית המסורתית. "אלם" הוא צוהר והזמנה להכנס לעולם המוזיקלי הלא מוכר של אפריקה שמקים אותנו מהספה ומכריי לזוז.

    רועי חרמון - גמביה

    ניצן: רועי חרמון לא מפסיק לעבוד. הוא חבר בהרכבים ארמון וטיגריס, הקים במהלך השנה הזו את הלייבל "אווזה", ובמקביל הספיק להוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "גמביה". העבודה של חרמון מזכירה מאוד את ההשפעות האביתר בנאיות שלו שבאו כבר לידי ביטוי בארמון. הקשר בין שני האלבומים בולט בעיקר בזכות צלילי הקלידים שכל כך מייחדים אותו, וכן בשירים בהם משתתפת דניאלה תורג'מן, סולנית ארמון. כבר מהצלילים הראשונים, חרמון סוחף אותנו אחריו לתוך מרחב אלטרנטיבי למציאות הנוקשה, מעלה אותנו על ענן רך ואוורירי, מלטף בקולו עם מילים שמשקיטות כל רעש תודעתי בלתי רצוי ונותנות לנו פשוט להיות.

    Dunes - Psychedelic Hummus

    ניצן: גאראז' פסיכדלי איכותי הוא דבר שקשה למצוא באזורינו. Dunes הגיעו השנה בלי התרעה עם אלבום שמשלב השפעות מכמה מהלהקות האהובות עלי ביותר: Tame Impala, Black Keys, UBK וקותימאן. דווקא החוצפה של דיונז ללבוש את ההשראות שלהם על קדמת דש הבגד יוצרת שילוב סוחף ונועז. הרודס הרוטט ברצועה הפותחת "Gold" והקול העוצמתי של עדי שיפר הם רק דוגמה קטנה לקונטרסט המרהיב בין בלוז עדין לרוק מאצ'ואיסטי, בין פאז מפוצץ עור תוף לגיטרות מהורהרות.

    Volume Pool - Empty Stations

    ענבר: "וואו, בטוח שהם מכאן? בכלל לא נשמע שהם ישראלים!" היתה המחשבה הראשונה שעברה בראשי כששמעתי את "Emily" של Volume Pool, הרכב אינדי-רוק חדש מתל אביב. זו מחשבה די מאוסה: המשפט הזה נאמר פעמים רבות כשרוצים לפרגן למוזיקה מקומית שמושרת באנגלית. אך במקרה של ווליום פול קשה להימנע מהמחשבה הזו, ולא רק בגלל האנגלית. מאור ויזל (גיטרה,הפקה וקולות), נעמן שדמי (קלידים והפקה) נפגשו בהרכב של שי נובלמן וצירפו אליהם את הזמר אורי שדה ונגנים נוספים. אלבום הבכורה שלהם "Empty Stations" כולל שבעה קטעים הנעים בין אינדי-פופ סיקסטיזי מרענן ומתוק ("Emily") לרוקנרול פאזי-פסיכדלי ("Angels Fly").יש כאן מלודיות פשוטות ושוברות לב, שירה חלומית וסאונד המשלב בין פופ לרוק באופן מדויק.

    Yavin Aalto - Cara Sui

    ענבר: נסו לחשוב מתי שמעתם לאחרונה אלבום אמביינט שנוצר על ידי אמן ישראלי. בעוד אלבומים של אמנים מרחבי העולם כמו Biosphere ו-Huerco S זוכים לשבחים בבלוגים ובמגזינים, הז'אנר נדיר בסצנה המקומית. ולכן "Cara Sui", אלבום הבכורה של יבין אלטו, מהפנט ומסקרן. אלטו, שהוא החיפאי בן ה-30 גל עוז, יוצר מוזיקה כבר מגיל צעיר במגוון סגנונות: גאראג', מוזיקה קלאסית, פאנק ונויז (Yelena, Diekvar) ומוזיקה אלקטרונית. ב-"Cara Sui" אלטו משלב אמביינט אקספירמנטלי, נויז רך ואלקטרוניקה אפלה. בתהליך העבודה על האלבום, הוא חקר את מקור הסמפל. אלטו פירק וסימפל צלילים שונים, אפילו מקטעי היפהופ, אך לדבריו ההשפעות העיקריות באלבום זה באות ממלחינים מודרניים כמו ג'ון קייג' וסטיב רייך, ומיוצרים אלקטרוניים כמו The Field ו-Oneohtrix Point Never. בניגוד לאלבומים אווירתיים יותר שלא דורשים מהמאזין את מלוא תשומת הלב, "Cara Sui" מסקרן לכל אורכו, והצלילים בו בוהקים ביופיים. האפלה והמסתורין שבאלבום נשמרים עד לסופו ואפילו מתחזקים בקטע האחרון והעוצמתי "Let Tomorrow Sleep" בו מתארח הזמר דויד אבי דולב, המכשף את המאזין בקולו. אין ספק שמדובר באלבום נדיר מהעטיפה ועד למוזיקה מז'אנר הנדיר כל כך בסצנה המקומית.

    עידו ישדר בקרוב תוכנית המשך עם עוד מוזיקה שווה מהשנה החולפת

  • עדי אולמנסקי בראיון: "הייתי באפלה די הרבה זמן"

    (צילום: שיר רוזנטל)

    עדי אולמנסקי עברה הרבה טרנספורמציות. מה שהתחיל במיינסטרים עם השתתפות בעונה החמישית של כוכב נולד, המשיך בשוליים עם להקת האינדי רוק Lorena_B (שאר חברי ההרכב הקימו את Garden City Movement), והגיע לוואן-וומן-שואו שמשלבת בקלילות בין היפ הופ, מוזיקה אלקטרונית, ואר אן בי, עם הופעות והכרה ברחבי הגלובוס. אבל מסתבר שלא הכל כזה ורוד אצל אולמנסקי. עכשיו יוצא "Dreamin' EP", היצירה הכי חשופה שלה שהגיעה אחרי תקופה קשה ומדברת על כדורים נגד דיכאון והתמודדות עם ביקורת - בעיקר מעצמה. לקראת ההשקה ב-18.1 בבארבי, ביררתי איתה במייל מה העניינים.

    אז, איפה אני תופס אותך ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    ממש הרגע חזרתי מהופעה בצוללת הצהובה בירושלים, היה לי כיף ממש ממש ואני מלאת אנרגיות.

    "Dreamin' EP" נפתח עם קטע ספוקן וורד די עמוק ואפל. איך כתבת את הטקסט הזה? מדוע בחרת לפתוח איתו את האלבום מאשר להתחיל ישר עם המוזיקה?

    האי פי הזה מהווה מעין נקודת ציון של שינוי כיוון והתבגרות שעברתי והרגשתי שאני חייבת לספר לאנשים מאיפה המוזיקה שהם הולכים לשמוע באה ולהכניס אותם לתוך העולם שלי, לפני שהם שומעים את המוזיקה עצמה. הטקסט הזה נכתב בחמש דקות באופן הכי אימפולסיבי כשראיתי איזה וידאו של הרצאה מעניינת על המקום שלנו כבני אדם בעולם ועל הדורסנות שבנו והנטייה שלנו לרמוס את כל מה שטיפה יותר קטן מאיתנו. מאד התחברתי לזה והקושי שזה עורר בי גרם לי לרצות לכתוב על זה.

    הקטע הראשון באי פי, "Pink Pillz", מדבר על הצורך שלך בגלולות נגד דיכאון בשביל לעבור את היום. האם חששת לחשוף את הפרט הזה על החיים שלך? איזה תגובות קיבלת על הקטע?

    שאלה טובה. לא בטוחה שממש חששתי להוציא את השיר הזה אבל בהחלט חשבתי על זה מספר פעמים לפני. לא הייתי בטוחה שאנשים ידעו איך לעכל את זה ויבינו את זה אבל מנגד הרגשתי שזו גם סוג של שליחות שלי, שאני אמורה לדבר על דברים שהם לא הכי נוחים כי בתור אמן חלק מהעניין זה לעורר שיח על דברים חשובים ולגרום לאנשים לחשוב שוב. מעבר לזה אני פשוט בנאדם שמדבר די בכנות על הקשיים והצדדים האפלים שלו, ככה שזה יחסית קרה בטבעיות. באופן משמח קיבלתי כמעט רק תגובות חיוביות על השיר וזה ממש עשה לי טוב על הלב.

    אגב גלולות ורודות, מהצד זה נראה דווקא שאת מאוד מצליחה: משחררת ריליסים ויוצאת לטורים בעולם ומקבלת הכרה בינלאומית. אבל איך את רואה את עצמך ואת הקריירה המוזיקלית שלך כרגע? ממה את מרוצה ומה היית רוצה לשנות?

    אני הכיי גרייטפול שאפשר להיות על המקום שבו אני נמצאת כרגע, בעיקר כי עברתי תקופות כל כך קשות עם עצמי ועם המוזיקה והייתי באפלה די הרבה זמן, ועכשיו סופסוף פתאום דברים מתחילים להתחבר. הרגשתי שאני עושה דברים שהם לא באמת אני והחלטתי שאני מנערת הכל, מנקה ועושה ריסטרט, כשהפעם זה יהיה מאתיים אחוז של האמת שלי, בין אם יאהבו ובין אם לא. עדיין יש בזה הרבה חוצפה וקריצה שהיו גם במוזיקה שעשיתי פעם, אבל נכנסה גם הרבה כנות לגבי התחושות שלי והצדדים הפחות יפים. מרגיש לי שהמקום שבו אני נמצאת כרגע הוא תוצאה של תהליך מאד אמיתי שבו דאגתי גם להקיף את עצמי באנשים נכונים שהבינו את הוויז׳ן שלי ועזרו לי לדחוף קדימה.

    מה הייתי רוצה לשנות? מטורף להגיד אבל באמת שכלום. אני ממש מרוצה ממה שקורה. בא לי כן להופיע עוד יותר בחו"ל ואולי גם לגור בארה"ב לתקופה כדי לעבוד עם עוד אמנים ומפיקים, אבל מבחינת היצירה עצמה - אני הכי מסופקת בעולם.

    המפיק הטקסני Eric Dingus הפיק את קטע הנושא של "Dreamin'". איך נעשה החיבור ביניכם?

    גיליתי את אריק לגמרי דרך האינטרנט אחרי שראיתי שהוא הפיק לדרייק כמה קטעים באחד המיקסטייפים שלו. פשוט פניתי אליו בסאונדקלאוד והתחלנו לקשקש על לעבוד יחד. זה הזוי אבל גם מרגש שאפשר לעבוד ככה, מבלי להיפגש וליצור דבר שלם יחד.

    "Snow" מהאי פי לוקח את המוזיקה שלך להפקה הרבה יותר סינת'פופית. מה השפיע עלייך לנסות את הגוון המוזיקלי הזה?

    האמת שמבחינתי "Snow" הוא היציאה של האלבום. מי שמכיר אותי יודע שהווייב האייטיזי הזה וכל הסינת' פופ זה בדרך כלל לא העניין שלי, אבל החלטתי לנסות כל מיני כיוונים של הפקות לשיר הזה כי הרגיש לי שהוא צריך להיות מדויק. פגשתי באל איי מפיק מדהים בשם ייבס והוא הביא את הכיוון הזה להפקה. בהתחלה מאד נרתעתי אבל אחרי שתיים-שלוש האזנות פשוט הרגשתי שזה הדבר הכי נכון לשיר ובעיקר הרגשתי שזה מגניב להביא יציאה בתוך אי פי/אלבום ושלא הכל ישמע אותו דבר.

    האי פי מסתיים עם השיר "Nothing to Prove". איזה ביקורות קיבלת וממי שעוררו בך את הצורך להגיב ככה?

    וואו... אינסוף ביקורות. גם מהעולם אבל בעיקר בעיקר מעצמי. הרבה מהמשבר שעברתי עם המוזיקה היה הקושי שלי עם הביקורת העצמית וההרגשה האינסופית והמעיקה שאני לא מספיק טובה ושזה לא טוב. נהייתי ממש קשה עם עצמי עד שזה הגיע לרמה שפשוט ביטלתי את עצמי. כל הזמן היתה מחשבה מה יחשבו ומה יגידו וכשהתחלתי לעבוד על "Nothing to Prove" זה היה מעין התחלה של הבנה שאני פשוט צריכה לעשות מה שנעים לי וכל השאר זה חרטא. שיצירה זה לא תחרות, אלא רגשות.

    חוץ מזה הטקסט גם מדבר על כל מיני מפגשים עם כל מיני אמנים ואנשים שבאים ומתרברבים ומספרים על כל השיט שהם עושים וכמה הולך להם ובעצם כמה נמאס לי לשמוע את הסיפורים האלה כי הם תמיד רק מספרים על הדברים הטובים ואף פעם לא מסוגלים לשתף בחולשות ופשוט אין לי כוחות לזה. בא לי אנשים אמיתיים, כנים, חזקים שרואים בחולשה כוח ולא מסתירים אותה. זה בעיני הקסם הכי גדול שיש.

    רציתי לשאול כבר מזמן: עשית לפני כמה שנים מעבר חד מאינדי רוק למוזיקה שאת עושה היום שמושפעת בעיקר מהיפ הופ ומוזיקת נשמה. מה גרם לך לעשות את הסוויץ' הזה?

    זו לא היתה החלטה מודעת אלא פשוט הטעם המוזיקלי שלי השתנה. אני בנאדם שלגמרי מאפשר לעצמו לעשות שינויים וללכת איתם ואני מאד מנסה ללכת עם מה שמרגיש לי בלי לעצור את עצמי יותר מדי ולאט לאט התחלתי להקשיב הרבה יותר להיפ הופ ואר אן בי וקלטתי שזה מה שהכי עושה לי את זה ולכן גם רציתי ליצור מוזיקה כזאת.

    את מופיעה לבד על הבמה, ותוך כדי שאת שרה ורוקדת את גם מתפעלת במקביל את המוזיקה. איך בדיוק עובד הסטאפ שלך? מה מתוך זה מנוגן חי ומה מגיע מפלייבק?

    האמת שממש לאחרונה החלטנו לעשות שינוי ולהוסיף גם דיג'יי להופעה. אני עדיין עם עמדה של קלידים ואמפידי (קונטרולר שמחובר למחשב -ע"ש) ושרה בלייב אבל הדיג'יי זה מבחינתי אחד השדרוגים - זה חבר ממש טוב וזה הופך את כל ההופעה לכל כך הרבה יותר כיפית ומאפשר לי גם לתקשר הרבה יותר עם הקהל. אז בעצם יש ביטים שמגיעים מהדיג'יי, ואני מנגנת עליהם סמפלים וקלידים ושרה. די פשוט. המהות של הדבר זה לבצע שירים שעושים לכולם נעים וכיף - זה לא הופעה למוזיקאים, זה הופעה לאנשים.

    הקאבר שעשית עם נתן גושן מאוד הפתיע אותי, הוצאת ממנו צבע אחר לגמרי ממה ששמעתי ממנו עד כה. איך עשית את זה?

    זה קטע כי ממש לא ידעתי אם החיבור בינינו יעבוד, היות ושנינו מגיעים מכיוונים מוזיקליים כלכך שונים, אבל כבר בפעם הראשונה שנפגשנו היה ברור שיש לנו חיבור מוזיקלי טירוף ושנינו בעצם מקשיבים די לאותה מוזיקה. לקחתי את ההפקה לגמרי לעולמות של הדברים שאני אוהבת להקשיב להם והוא לגמרי הבין את הווייב ופשוט נתן את מה שהיה צריך. הוא זמר מדהים אז זה מאד קל ובנוסף הוא מותק של בנאדם.

    מה התכניות שלך לשנת 2017?

    להוציא את אלבום הבכורה שלי (שרובו כבר די כמעט גמור), לטוס לארה"ב, לעשות מלא מוזיקה וביטים ולהופיע כמה שיותר

    יש עוד משהו שלא שאלתי ותרצי להוסיף?

    השקה השקה בארבי בארבי
    18.1
    ;)

  • עדי אולמנסקי, נגה שלו, ויעל פלדינגר בראיון משולש לקראת פסטיבל האישה הכי יפה בעיר

    ביום שבת 2.4 יתקיים בבסקולה פסטיבל האישה הכי יפה בעיר: 12 שעות של יצירה נשית רב תחומית עם הופעות, מיצגים, מחול, הקראת שירה, ועוד. תפסתי במייל את עדי אולמנסקי, נגה שלו (Great Machine), ויעל פלדינגר (Phototaxis) שיופיעו באירוע, וביררתי איתן אם יש הבדלים בין יצירה נשית לגברית, מדוע יש רוב גברי בפסטיבלים, ואיזה נשים הן היו מוסיפות לפסטיבל.

    1. מי האישה שהכי השפיעה על המוזיקה שלך ובאיזה אופן?

    אולמנסקי: האישה שהכי השפיעה על המוזיקה שלי היא ביורק. נחשפתי אליה בגיל צעיר ממש והיא גילתה לי את עולמות הסאונד והחיפוש האינסופי אחרי חידוש. שנים ניסיתי ללמוד איך היא שרה ואפשר לומר שבמובן רב למדתי לשיר דרכה ודרך המוזיקה שלה. אין ספק שהיא אחת הנשים הכי משפיעות שהיו בתחום המוזיקה והיא פתחה דלתות רבות לאמניות כמוני.

    שלו: זיתה גנסין שדה. היא לימדה אותי פיתוח קול במשך שנה. הייתה אמנית אמיתית ואשת רוח. חוקרת אמיתית של הגוף והמצב של האמן. היא השרתה רוח של עומק ומרד. ובתור יוצרת ספגתי רבות ממנה, יותר במימד הפיזי רוחני מאשר ספציפית בעיבודים וכתיבה.

    פלדינגר: Billy Holiday ממש השפיעה עלי, בפעם הראשונה ששמעתי אותה כל הפעמונים צלצלו אצלי. היא מדהימה אותי עם הדרמה שהיא יוצרת באפס מאמץ עם הפרסונה האדישה והשבורה שלה.

    2. מה לדעתך ההבדלים בין יצירה נשית ליצירה גברית, אם יש כאלה בכלל?

    אולמנסקי: אני לא כלכך אוהבת את החלוקה וההפרדה בין העולמות הגבריים והנשיים אני לא רואה את עצמי כאישה יוצרת אני רואה את עצמי כאדם שיוצר, אבל אני מרגישה שהעולם מחייב אותנו לעשות הפרדה ומתייחס לצערי הרב באופן שונה לנשים לעומת גברים ועל כן ישנה תחושה שאנחנו חייבות להגן על מקומנו ולהוכיח את עצמנו יותר. בגדול אני מאד נהנית לשחק עם הנשיות שלי ביצירה שלי ומנגד יכולה למצוא את עצמי עושה טיון לקול שלי אוקטבה למטה וגורמת לעצמי להישמע כמו גבר מסתורי - אני אבחר באופציה שמרגישה לי נכונה בשבילי ולא במה שאני "אמורה" להיות.

    שלו: אני משערת שלכל מגדר יש נושאים להתמודד איתם מהזווית שלו. וגם טמפרמנט פיזי וגישה קצת שונה. בבסיס תמיד הרגשתי שהיצירה היא של הבן אדם באשר הוא ולאחריו מגיע המגדר. אמנות טובה נעשית ע"י שני המינים. זה פשוט מה שמתחברים אליו.

    פלדינגר: לא אוהבת את האבחנה הזאת, רק יודעת שנשים חוות מוזיקה בצורה מאוד צבעונית ושהדיאלוג איתן הוא חוויתי ומלא בתת הכרה.

    3. "האישה הכי יפה בעיר" הוא פסטיבל רב תחומי. באיזה תחום אמנותי נוסף היית רוצה להתנסות, ולמה?

    אולמנסקי: וידאו ועיצוב גרפי. בפסטיבל עצמו אני הולכת להופיע עם האקרובטית ג׳ניפר כהן וזה די מרגש אותי כי מעולם לא התעסקתי בדבר כזה ואני רואה כל הזדמנות כזאת כפתח ליצירת עולמות ויזואליים חשים ומרגשים ביחד וכאפשרות לתת עוד רבדים ועומק ליצירה שלי.

    שלו: ציור, כי אני ממש אוהבת לצייר.

    פלדינגר: הייתי רוצה לרקוד פרא.

    4. האירוע הוקם בטענה שיש רוב גברי בפסטיבלים. מדוע זה המצב? איך אפשר לשנות אותו?

    אולמנסקי: אני חושבת שהמצב הוא כזה משתי סיבות. הראשונה היא העולם היחסית שוביניסטי שאנחנו עדיין חיים בו (בתקווה שזה ישתנה לאט לאט). והסיבה השנייה, היא בעיני החשש או הפחד של יוצרות לקום ולהעיז ולעשות ולעמוד בגאווה - אין ספק שעולם המוזיקה הוא לא שוויוני ובשביל להיות למשל מפיקה, צריך די הרבה כוחות במהלך הדרך ואני מרגישה שהרבה בנות פשוט מוותרות או בוחרות לא להכניס את עצמן למקום הזה וזה חבל ממש כי היו יכולות להיות עוד כלכך הרבה מוזיקאיות ומפיקות מדהימות שדוחפות אותנו קדימה לאט לאט. גם זה ישתנה והפסטיבל הזה הוא ברכה אמיתית.

    שלו: למען האמת כל החיים יצא לי לנגן ולהקים להקות בעיקר עם גברים. יש מצב שנשים הן יותר חסרות בטחון. לצערי הדבר הזה נכון בהרבה תחומים, אבל זה לא הכרחי ולשמחתי יש נשים רבות ומוכשרות שיוצרות בארץ. ככל שיקומו יותר נשים יוצרות הן יתנו השראה לדור העתיד.

    פלדינגר: נשים רק צריכות לעשות, הרבה פעמים אנחנו נתקעות בשלב העיבוד והרצון לקבלה. רק לעשות ולהמשיך לעשות.

    5. איזה אישה היית מכניסה לפסטיבל אם היית יכולה לבחור מכל האמניות בעולם? מדוע?

    אולמנסקי: הייתי מכניסה את הראפרית Little Simz כי אני חושבת שהיא מביאה משהו מאד חדש, אמיץ, ועמוק והיא מוכיחה לעולם שכשרון מדבר חזק יותר ממגדר ואני בטוחה שהיא הייתה מעיפה את הקהל הישראלי.

    שלו: וואי קשה לבחור בין פטי סמית וביורק, כי הן בחיים, והן השראה גדולה בתחום המוזיקה והאומנות עבורי.

    פלדינגר: הייתי מתה אם פיג'יי הארווי הייתה מגיחה לפתע. היא הדבר האמיתי.

    קרדיט צילום: עדי אולמנסקי - נעה פלקר, יעל פלדינגר - אילת לנדאו

  • כרוניקה של טילים וביטולים: תעשיית המוזיקה הישראלית בעקבות המלחמה

    כתבתי אייטם לעכבר העיר איך המצב הבטחוני וביטולי הופעות הקיץ משפיעים על תעשיית המוזיקה הישראלית. היה לי את הכבוד לראיין את אורן ארנן משוקי וייס, גיא בן שטרית מאטליז, עדי אולמנסקי, ואת יובל הרינג מועדת חריגים. ככה הוא נפתח:

    הקיץ בוטל. יש שפע של ים, לחות, ואבטיח, אבל הופעות הקיץ הגדולות התאיידו בשל המצב הבטחוני. "זה מצער וזה בעיקר עצוב מאוד", אומר אורן ארנן, מנהל המחלקה הבינלאומית של שוקי וייס. "במיוחד ניל יאנג, שהוא דוגמה מדהימה למופע שהיתה לו כזו ציפייה מצד הקהל וכזאת התרגשות כנה ואמיתית מהרגע הראשון שהודענו עליו". לדבריו של ארנן, האכזבה בעקבות הביטול הייתה רבה אף יותר: "מדובר באמנים שהיו מאוד מאוד נלהבים להגיע לכאן, גם ניל וגם הלהקה והצוות, ואנחנו מקווים שנוכל לעשות את זה בקרוב".

    לכתבה המלאה בעכבר העיר

  • העתיד כבר כאן - לורנה_בי בהופעה

    העשור התחלף, ויש באוויר ריח של שינוי. יקנטרנו המקנטרנים כמה שהם רוצים שהעניין הזה של עשורים לא משנה. בולשיט. הוא כן משנה. תקופה חדשה נותנת לאנשים הזדמנות להשתנות, מספקת לתקשורת תירוצים לחפש משהו חדש, ובעצם מביאה צ'אנס למוזיקאים חדשים שטרם הוטמעו בברנז'ה להתגלות ולפרוץ. ואם הרגשתי שהתחיל קצת לשעמם לי בסצינת האינדי הישראלית כשאותם ההרכבים שראיתי כבר מיליון פעם (או סירבתי לראות מיליון פעם) שוב מופיעים, אני שמח לומר שדם חדש מתחיל לזרום בעורקינו המוזיקליים על עבר הלב.

    כבר זמן מה שאני מסתקרן לגבי לורנה_בי. זה התחיל מזה שחבר טוב השמיץ אותם שהם חיקוי של רדיוהד. זה המשיך דרך תמונות של הלהקה בפעולה - חבורה ירושלמית גיק-שיקית כאשר בראשה נערת אינדי יפה ואופנתית עם איזשהו קסם מלנכולי, כמו דמות מנגה תמימה עם ברק בעיניה הגדולות שמחזיקה ברובה לייזר ענק.

    אחרי זה הגיע לאזני השיר המוקלט היחיד שהם שחררו מעל גלי האתר הוירטואלי, שיר בשם "ספינות" שהוא, כן, מושפע מרדיוהד על השילוב בין הנגיעות האלקטרוניות והגיטרות המעורפלות. הוא מושפע מרדיוהד אפילו באופן עמוק יותר בכך שהוא נמצא על קו התפר בין הנסיוני לפופ, בין הבלתי קליט לקליט, וכל זאת עוד בעברית. זמן מה לאחר מכן בהופעה של להקה ירושלמית מעולה אחרת, פגשתי את אותה סולנית, עדי אולמנסקי, דרך ידידה משותפת ותהיתי מתי אראה אותה על הבמה עם להקתה.

    אוקיי, כנראה שאני מתחיל לחפור. מתנצל על כך, זה מה שקורה כשכותבים פוסטים אחרי חצות. טו מייק אה לונג סטורי שורט כמו שאומרים, כולל המבטא הישראלו-אנגלי, מצאתי את עצמי סוף כל סוף בהופעה של לורנה_בי ביום שבת בלבונטין 7. אפילו המלצתי לתייר אינדי גרמני שידידתי מארחת לבוא להופעה, להפתיע אותו עם מוזיקה ישראלית הרבה מעבר ליעל נעים ונעם נבו שמשום מה הוא הכיר (זה מה שהוא מצא לטענתו כשהוא חיפש מוזיקה ישראלית ברשת, מעניין).

    lorena_b

    לשמחתי קלעתי בול, ההופעה של לורנה_בי היתה מעולה, במיוחד כי לא הבנתי אותה לגמרי. על מה לעזאזל אני מדבר? תנו לי להסביר. הלהקות שהכי התאהבתי בהן בעקבות הופעה, הן כאלה שההופעות שלהן השאירו אותי קצת מבולבל, שהביאו לבמה משהו מעבר למה שאני מסוגל להכיל, אבל עם טעם של עוד. כך היה למשל בהופעה של פיית' נו מור לפני איזה 12 שנה, בהופעה של הפלסטיק פיקוקס בתחילת העשור, בהופעה של קין והבל 90210 (איפה אתם יא קרועים?) וכן, גם בהופעה של לורנה_בי.

    ההופעה נעה בדרייב חזק קדימה משיר לשיר לשיר, כאשר כל אחד מהשירים הוא עולם מוזיקלי משלו על כל רבדיו. אני מדבר על ביטים אלקטרוניים בהרמוניה עם מתופף סופר-טייט (סחטיין על הגרוב מאן!), שתי גיטרות שתומכות אחת בשנייה כמו שתי חלליות שלוחמות יחד באימפריה המרושעת, באס מנוסה שמעגן את הכל מאחורה, ובפרונט עדי על קולות, סינטים-סמפלרים, ושפע של כריזמה.

    אז כנראה בעיקר בגלל המורכבות המוזיקלית, בתוספת קצת בירה ששתיתי, יצאתי מההופעה עם הרגשה שלא הבנתי לגמרי מה קרה שם, אבל שאני חייב לראות/לשמוע את זה שוב. שיש כאן מוזיקה אינטיליגנטית ששואבת השראות מכמה עולמות שונים, אי שם בין הפקות האלקטרו-פופ הנוצצות של ליידי גאגא לריפים השבורים מהמימד החמישי של מיו, לכדי שילוב בלתי אפשרי אך כה הגיוני.

    גרמני האינדי שהתלווה למסע המוזיקלי נהנה אף הוא ועף מהרגליים שעושים מוזיקה שכזו בארץ. חייכתי חיוך גדול ופטריוטי למשמע הדברים האלה. לא פטריוטי למדינה כמו לסצינה המוזיקלית שאני חי בה. שעמוק בפנים בין השיממום הגלגלצי, הרחק מהטרנד המזרחי, ואף מהנעימות של יעל נעים, קורה פה משהו. אם המיינסטרים יגלה את זה או לא, זו הבעיה שלו.

    אם אתם רוצים לגלות, השכיתו והאזינו לשיר [wpaudio url="/wp-content/uploads/lorena_b_pop_34567247utre.mp3" text="פופ" dl="0"], סוג של "Idioteque" עברי. אם תרצו לראות איך זה עובד בהופעה, תפתחו יומנים או אאוטלוקים ותסמנו פגישה ב-14.4 בלבונטין 7.