פוסטים מתויגים עם שוגייז

  • שרשור צדדי: מיכל ספיר על השוגייז סביב Air Formation

    ידיד שלי טען באוזניי לאחרונה שהכוח היצירתי המשמעותי בלהקת הסמיתס היה כנראה מוריסי ולא ג'וני מאר, כי אלבומי הסולו של מוריסי הרבה יותר טובים מכל מה שמאר היה מעורב בו מאז שהלהקה התפרקה. אני מסכימה אתו שהיצירה המוזיקלית של מאר אחרי הסמיתס היתה מאוד מאכזבת, אבל אני לא חושבת שזה מוכיח משהו על המקום שלו בלהקה, שהיה בבירור מכריע. לרוב לא אדם זה או אחר, אלא בדיוק המפגש בין אנשים הוא שיוצר להקה דגולה וקסומה; את הגדוּלה של להקה כזאת אי אפשר להסביר על-ידי הסך הפשוט של חלקיה.

    הרהורים נוספים על חברי להקה והמפגש המוזיקלי ביניהם עלו במוחי כשהתחלתי לחשוב על ההרכבים ופרויקטי הצד השונים שצמחו סביב Air Formation.

    הלהקה מברייטון, שחבריה הם מאט ברטראם בשירה וגיטרה, בן פירס בבס, ריצ'רד פּארקס בקלידים, ג'יימס הריסון בתופים ואיאן שרידן בגיטרה, הוציאה את התקליט הראשון שלה בשנת 2000, התפרקה באפריל 2011, והתאחדה שוב ב-2014. הסאונד שלה בורק ושופע, נוטף מלודיות ונעים-לאוזן, עם תפקידי בס מתנגנים, שטיחים מרקיעי-שחקים של קלידים ומפולות של גיטרות עמוסות דיליי וטרמולו. במיטבה המוזיקה שלהם, שמאזכרת מאורות שוגייז ערפיליים כמו Ride, Slowdive ו-Pale Saints, ממזגת גישה קודרת-אפרורית עם תופים בוהקים ולָבָּת זהב מותכת של גיטרות לכדי שירים נוגעים ואלגנטיים. אבל ברגעים הפחות מוצלחים שלה היא נשמעת כמייצגת ז'אנר שאפשר אולי לקרוא לו Midcore – שירים ערֵבים ובלתי-מזיקים בקצב לא אטי ולא מהיר, באמצע הדרך בין הדר וגנרי לצניעות פרוזאית, שנוסעים כל הזמן פחות או יותר באותו מהלך בינוני, וחסרים דינמיקה ואף דינמיות. במינונים גבוהים המוזיקה של Air Formation יכולה להיות חוזרת על עצמה ומתישה, אפילו קצת משמימה. באופן מפתיע, בשביל מוזיקה שמתעסקת לכאורה בחלל ובמרחב, היא משאירה מעט מאוד מרחב לנשימה.

    הגיטריסט והזמר מאט ברטראם והמתופף ג'יימס הריסון הקימו גם להקה בשם You Walk Through Walls. בפרויקט הזה הם זנחו את הקלידים והצטמצמו לשלישייה, עם הארי אירווינג בבס. זה לא כל-כך דילל את הסאונד כמו מיקד את המעוּננות שלו, כביכול, תוך שימת הדגש על ה-driver ב-Swervedriver. התופים מוכנסים יותר פנימה לתוך המיקס, הבס יותר עגול ודוחף, וההפקה חוסכת באופן משמעותי בברק אולפני. מה שדווקא משאיר יותר מקום לסאונד הגיטרות רב הניואנסים, המגוון, המחוספס והעוטפני להפליא. הקול של ברטראם – רך, חם, צרוד בעדינות – עדיין מזכיר מאוד את קולו של גרנט מקלנאן הנהדר ז"ל מה-Go-Betweens, אלא שהפעם המוזיקה, למרות שהיא שונה כמובן בסגנונה, מצטיינת גם בסוג הקסם הכובש שהלהקה האוסטרלית היתה כל-כך ידועה בו.

    מאז 2012 הבסיסט של Air Formation, בן פירס, הוציא גם הוא כמה תקליטים תחת השם I Am Your Captain. לאלבומים האלה יש פיל של הקלטות חדר-שינה במובן הטוב ביותר של הביטוי: הן סתורות, מופנמות, לא מפחדות מהרפתקנות, מרגשות ולגמרי מלבבות. פירס, שעושה כאן מחווה לאהבות ישנות משוערות כמו Dinosaur Jr, Sebadoh, Pastels, Cocteau Twins ו-MBV, יוצר ניסויי לואו-פיי צמריריים שממזגים כתיבת שירים אינדי-פופית, הלכי-רוח משתנים ואפקטים רועשים.

    לאחרונה הופיעו גם ההקלטות הראשונות של פרויקט הצד של מתופף Air Formation ג'יימס הריסון, הרכב שנקרא Code Ascending. האי.פי שלהם נקרא 'מה שאני בוחר לשכוח', שזה לדוגמא את השירה הממולמלת וההפקה המרוחה והנחבאת את הכלים של החברים שלו. במקום זה Code Ascending, שבו ג'יימס מנגן בס ושר לצד אלכס בגיטרה ולורנס בתופים, הוא הרכב לַפָּנים, פאנק כַּתער ומוחצן, עם סאונדים גיטרות ממש מעניינים. הוא משלב את ההוד האורבני של Editors, השוויץ המטרוסקסואלי המסוגנן של Suede, והחשיבות העצמית הבומבסטית והקצת מגוחכת של The Horrors, Simple Minds ו-Killing Joke.

    מיכל ספיר היא מנהיגת הרכב השוגייז אפור גשום, הפוסט נכתב במקור בבלוג האינדי שלה Loose Grains of Sonic Dust

  • Wild Nothing בראיון: "אני פשוט לא מבין את הקטע של לחזור על עצמך"

    מדינת וירג'יניה שבארה"ב לא נמצאת על מפת האינדי העולמית. אולי הגיעו משם כמה אמנים מפורסמים כמו Dave Matthews Band ו-Missy Elliot, אבל כשזה מגיע ללהקות אינדי קשה לחשוב מי הגיע משם - חוץ מ-Wild Nothing. הלהקה היא בעצם הפרויקט של Jack Tatum (להבדיל משחקן הפוטבול האמריקאי בעל אותו השם משנות השבעים) שמקליט ומנגן כמעט על כל הכלים חוץ מתופים. הוא הוציא עד כה שלושה אלבומים, כאשר השניים הראשונים "Gemini" ו-"Nocturne" הושפעו מצליל שוגייז חלומי. טייטום הפחית את הריוורב באלבומו האחרון "Life of Pause" ועבר למוזיקה הרבה יותר גרובית ופופית, מוזיקה שהוא יביא לארץ עם להקה חיה ב-7.6 בבארבי. תפסתי אותו במייל לקראת המופע ושאלתי אותו לגבי הסצנה המקומית בוירג'יניה, איך הוא עבר משוגייז לפופ, ובאיזה אופן שטוקהולם השפיעה על האלבום.

    אז, איפה היית ומה עשית בדיוק לפני שענית על השאלות?

    אני בוואן כרגע בדרך מאוסטין לניו אורלינס ובדיוק התעוררתי משינה קלה.

    אתה מוירג'יניה במקור אבל לא שמענו על יותר מדי אינדי שהגיע מהמקום. איך סצנת המוזיקה שם? תוכל להמליץ לנו על אמנים מקומיים?

    כן, לא יצאה הרבה מוזיקה מוירג'יניה אם אהיה כנה לגמרי, כנראה שלפחות לא יותר מדי להקות "אינדי". יש הרבה אמני היפ הופ מפורסמים שהגיעו מוירג'יניה. הלכתי לבית ספר בעירה קטנה בשם Blacksburg. היתה סצנה לא רעה של הופעות בית, רוב האנשים שהכרתי פשוט ניגנו במרתפים כי לא היו הרבה מועדונים. זה בהחלט היה מאוד כיף, נראה לי שזה עדיין קורה שם. אני פשוט כבר לא בן 19 יותר אז אני לא יודע איפה.

    הקלטת את כל האלבומים שלך לבד, חוץ מתופים וכלים נוספים מדי פעם. איך תהליך הכתיבה שלך עובד? האם אתה שומע את כל השיר בראש ואז פשוט כותב את החלקים השונים?

    לא הייתי אומר שזה מוכן לגמרי. רוב השירים שלי פשוט נולדים מחלק או מרעיון ראשוני על כלי נגינה מסוים שאני מקליט ואז מנגן מעליו. אך ברגע שהדברים מתחילים לזוז בצורה מסוימת בדרך כלל יש לי מושג טוב איך השיר הסופי אמור להישמע. משם והלאה פשוט מתעסקים בפרטים, למצוא את הצלילים הנכונים לכל הכלים ולשחק עם המבנים.

    "Life of Pause" הוא האלבום השלישי שלך. שיר הנושא נשמע כאילו שהוא על מערכת יחסים בלונג דיסטנס, כשהמסקנה היא "I take a life of pause / Just so I could be dancing you". אם כך, למה אתה מתכוון כשאתה אומר "חיים של פאוזה"?

    למעשה הליריקה היא "I'd take a life of pause / just so I could be near to you", אבל אתה בכל זאת צודק לגבי המשמעות. השיר נכתב על איזון של מערכת יחסים מהדרכים אבל הרגשתי שהסנטימנט של "חיים של פאוזה" למעשה עובד בכמה רמות וזה הגיוני לאיפה שאני נמצא כרגע. זה פשוט עוסק באיזון של כל החלקים של חייך ופשוטו כמשמעו לקחת את הזמן כדי לעשות הפוגה בשביל הדברים בחיים ששווה להתבונן בהם.

    טייטום:

    עטיפת "Life of Pause": בהשפעת Brian Eno ו-Robert Fripp

    השיר הראשון באלבום נקרא "Reichpop" ויש בו מקצב מרימבה מחזורי. אני מניח שהוא על שם המלחין המודרני סטיב רייך? איך רייך השפיע על השיר?

    כן, זו הוקרה לסטיב רייך. "Reichpop" היה במקור שם זמני שהיה בזמן ההקלטות אבל לפעמים דברים פשוט נדבקים בין אם אתה רוצה בכך או לא. בסופו של דבר חשבתי שזה קצת מצחיק להיות פשוט שקוף לגבי ההשפעות עד כמה שאפשר. אהבתי את הרעיון לחבר את האופי הרפטטיבי של המוזיקה שלו עם שיר פופ ניו ווייב מסורתי יותר. אמנים כמו Talking Heads וגם פיטר גבריאל כבר עשו משהו דומה ורציתי לנסות את זה בעצמי.

    האלבום "Life of Pause" מציג שירי פופ ישירים יותר מאשר הטקסטורות השוגייזיות/חלומיות של האלבומים הקודמים שלך. איך השינוי הזה קרה? פחדת שהמעריצים אולי לא יבינו את הקטע?

    כן לגמרי. כלומר אני עדיין דואג ואני יודע שיהיו אנשים ומעריצים ותיקים יותר שלא יהיה אכפת להם לגבי האלבום החדש. אבל זה הסיכון שאתה לוקח עם כל דבר חדש שאתה עושה אז זה לא מפריע לי כל כך. זה האלבום שעשיתי ואני עומד מאחוריו. בהחלט היה מאמץ שזה לא יהיה אלבום "חלומי" כל כך. הרגשתי שכבר עשיתי משהו כזה, אתה יודע? אני פשוט לא מבין את הקטע של לחזור על עצמך. אם אנשים רוצים אלבום שנשמע כמו "Nocturne" אז הם יכולים לשמוע את "Nocturne". האלבומים הישנים לא הלכו לשום מקום רק בגלל שיש אחד חדש.

    האלבום הוקלט בלוס אנג'לס ושטוקהולם. האם נסעת לשטוקהולם רק כדי לעבוד עם John Ericsson מלהקת Peter Bjorn and John, או שהיו סיבות נוספות? האם שטוקהולם השפיעה על האלבום באיזשהו אופן?

    במקור זה היה אמור להיות בלוס אנג'לס, אבל למפיק שלי Thom Monahan היה את החיבור לג'ון בשוודיה. זה היה חלק גדול מהסיבה למה נסענו לשטוקהולם אבל גם קפצתי על ההזדמנות כדי לצאת מאזור הנוחות שלי ולעבוד על השירים בסביבה אחרת. היה מדהים להיות בשוודיה, בכנות הרגשתי קצת משוגע. לא היה שם הרבה אור יום בזמנו ולא עשיתי כמעט כלום חוץ מלשתות קפה, להקליט ולישון כמה שעות בלילה. הג'ט לג שלי הרס לי את כל השבועיים שהייתי שם. היתה לי אנרגיה עצבנית כל הזמן וזה בהחלט השפיע על השירים.

    העטיפה של "Life of Pause" מעניינת, זה נראה כמו ציור שלך יושב בסוג של לובי או סלון אקזוטי, ויש מוטיב של מחזוריות עם כמה תבניות שמופיעות בתמונה הזו. מדוע בחרת בעטיפה הזו ואיפה המקום המוזר הזה נמצא?

    זה למעשה מקום שיצרנו ספציפית בשביל הצילומים. אהבתי את הרעיון ליצור משהו יותר "קלאסי" במובן מסוים. הרעיון היחיד שהיה לנו בהתחלה הוא שזה יהיה חלל פנימי. רציתי שזה יהיה דיוקן, משהו סוג של פשוט אבל עם יסוד מוזר. כמו העטיפה של "No Pussyfooting" של Fripp ו-Eno. החלטנו לקחת את זה צעד אחד הלאה וממש הושפענו מעטיפות ישנות של Hipgnosis. כשתראה את החזית, החלק האחורי, ואת החלק הפנימי של האלבום, הכל יתחבר.

    אתה מגיע לתל אביב בפעם הראשונה. מה שמעת עליה? יש לך תכניות מלבד ההופעה?

    המפיק שלי תום למעשה בילה הרבה זמן בתל אביב בגלל שלאשתו יש משפחה בישראל והוא ממש דרבן את זה בזמן ההקלטות. אני חייב להגיד בכנות שאני לא יודע למה אפשר לצפות מההופעה! לפעמים זה פשוט כיף להגיע בצורה עיוורת ללא ציפיות. זו הפעם הראשונה שמישהו מחברי הלהקה בא לתל אביב. יש לנו יום שלם לבלות בעיר לפני ההופעה אז אני בטוח שנחקור אותה.

    קרדיט צילום: Shawn Brackbill

  • No Joy בראיון: מושכים לכיוונים שונים

    כמעט דילגתי על אחד מאלבומי השנה שלי ב-2015. בשמיעה ראשונה, "More Faithful" של הרכב השוגייז הקנדי No Joy נשמע כמו עוד פסקול לבהייה בחלל בסגנון My Bloody Valentine ושות'. אבל משום מה החלטתי להשאיר אותו על האייפון וטוב שכך: שירי האלבום עלו שוב ושוב בשאפל וממש נדלקתי עליהם. כן, יש שם גיטרות אלימות/מרחפות וקולות מטושטשים שטיפוסיים לז'אנר, אבל העיבודים המגוונים והמלודיות החבויות בתוספת לקולות הרדופים של סולנית ההרכב Jasamine White-Gluz הבדילו את האלבום הזה משאר יציאות השוגייז של השנה שעברה. עכשיו נו ג'וי עומדים לפני שחרור של אי פי חדש בשם "Drool Sucker", והם יביאו את האופל המתקתק שלהם לפסאז' בתל אביב ב-9.6. לכבוד המאורע, ראיינתי במייל את באסיסט ההרכב Michael Farsky (ראשון משמאל בתמונה למעלה) מה הם מרגישים לגבי תווית השוגייז, איך היה להיות בטור עם חביבי המדור Cheatahs, וכיצד הם נמנעים משיעמום מוזיקלי.

    אז, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני שהתחלת לענות על הראיון?

    היי עידו. אני במשרד איפה שאני עובד כרגע. לקחתי כמה דקות כדי לענות על הראיון אבל הבוסים שלי חושבים שאני מקליד משהו חשוב שקשור לעבודה.

    נו ג'וי מתוארת בדרך כלל כלהקת שוגייז. בהתחשב בכך שהרבה להקות לא אוהבת להיות תחומים בתוך הז'אנר, איך אתה מרגיש לגבי זה?

    זה לא באמת מפריע לי, אבל שימוש במילה אחת כדי לתאר את כל הצלילים שלהקה עושה תמיד יפספס את הפרטים הקטנים. המוזיקה שלנו מהירה וחדה יותר ממה שאני בדרך כלל חושב עליו כשמדמיינים שוגייז. אני לא חושב שהשירים שלנו שוטפים אותך כשאתה מאזין להן, אלא מושכים אותך לכיוונים שונים.

    הייתם בטור עם צ'יטאז, אחת מהלהקות האהובות עלי בשנים האחרונות שגם יצא לי לראיין. מה אתה זוכר מהטור ההוא?

    אני זוכר שראינו את דין (ריד, בסיסט צ'יטאז -ע"ש) שותה קפה ביום הראשון אז קראנו לו Deano Beano לשארית הטור. בהמשך ראינו אותו אוכל פיצת פפרוני אז גם קראנו לו Deano Pepperino. הופענו איתם ביחד בבירמינגהם באנגליה במועדון בשם Hare & Hounds, המקום שבו UB-40 הופיעו בפעם הראשונה אי פעם. עכשיו אני שותה יין אדם כמעט בכל לילה! החבר'ה האלה אדירים ומאוד נחמדים, הסטים שלהם תמיד היו כיפיים והם הלוו לנו ציוד כל לילה. הייתי מנגן איתם שוב ב-100%.

    האלבום האחרון שלכם "More Faithful" היה אחד מהאלבומים האהובים עלי בשנה שעברה, אממה, לקחו לי די הרבה האזנות כדי להכנס אליו. אתה מרגיש שהאלבום הובן וקיבל את תשומת הלב שמגיעה לו?

    אני לא יודע. זה בלתי אפשרי בשבילי לזהות איך האלבום הובן בנפרד מהחיבור שלי אליו. עשינו אותו בשבילינו ולא היו לנו ציפיות לגבי מה מישהו אחר יחשוב עליו. למזלנו הרבה אנשים אמרו לנו שהם חושבים שזה אלבום מיוחד אז בתקווה נעשה עוד מוזיקה באותה הגישה.

    קראתי בראיון שאתם אוהבים לשמור על הקולות שלכם אבסטרקטיים כדי שלא נוכל לשמוע על מה אתם שרים, אבל ב-"More Faithful" אפשר להבין חלק מהליריקה. האם היו לזה השלכות? למשל, האם מישהו הבין שכתבו עליו שיר והוא התחרפן?

    חה, אני לא חושב. כל מי שהיה לו שיר שנכתב עליו כנראה ידע שזה הולך לקרות בכל מקרה. ג'זמין (סולנית ההרכב -ע"ש) שיתפה חלק מהליריקה שלה בפעם הראשונה בעמוד הפייסבוק שלנו. זה תמיד מטורף לשמוע מה הליריקה לפי מה שאנשים חושבים לעומת מה שאשכרה שרים.

    האלבום האחרון הוקלט בקוסטה ריקה. אם הייתם יכולים להקליט את האלבום הבא שלכם בכל מקום בעולם, איפה הייתם מקליטים אותו ולמה?

    כנראה במקום משעמם ורגיל כך שלא יזכירו את זה כל כך הרבה פעמים במקום אשכרה לדבר על המוזיקה שלנו. מצטער, אני לא מנסה להשמע כמו מניאק, אבל הרבה אנשים השתמשו בקוסטה ריקה כדי לדבר איתנו על השפעות על האלבום כשלמעשה הכל נכתב לפני שבכלל ידענו שאנחנו נוסעים לשם. אז, בכנות, בכל מקום שיש בו אולפן טוב וחלל טוב לעבודה זה איפה שארצה להקליט את האלבום הבא.

    הזכרתם בהופעת האולפן שלכם ב-KEXP שאתם משתעממים מוזיקלית. אז מה אתם שומעים היום ואיך אתם מאתגרים את עצמכם?

    כן, לפעמים אני מרגיש שיש לי סבלנות רק לדברים מאוד קיצוניים כדי שיהיה לי עניין. אני שומע מטאל קיצוני כמו Demillich, Nails, Gorguts, Krallice/Mick Barr, גם קצת רוק מוזר כמו Un Blonde, Drainolith ו-Carlyle Williams. יש גם מוזיקה חדשה שמעניינת אותי כמו Title Fight, Frankie Cosmos, Dean Blunt. אנחנו עובדים ממש קשה כדי לוודא שאנחנו אף פעם לא חוזרים על עצמנו אפילו בחלקים הקטנים של השירים. אם משהו נהיה נוסחתי מדי או חסר השפעה אז לא נאהב את זה.

    no joy live (Large)

    פארסקי: "שימוש במילה אחת כדי לתאר את כל הצלילים שלהקה עושה תמיד יפספס את הפרטים הקטנים"

    באופן כללי, נשמע שיש התקדמות במוזיקה שלכם משירים יותר נאים ומופשטים לשירים יותר חדים וסוג של פופים. איזה שיעורים חשובים למדתם על כתיבת שירים כשעשיתם אלבומים? איפה אתם נמצאים עם כתיבת השירים היום?

    יש לנו סגנונות ממש שונים ואנחנו מביאים רעיונות שונים לשולחן בכל המוזיקה שאנחנו עובדים עליה. למדתי שזה חשוב לתת מקום לאנשים אחרים מאשר רק לנסות לדחוף את הרעיונות שלך פנימה, כי כנראה תקבל משהו יותר חזק שנעשה באופן משותף. אנחנו עדיין כותבים שירים וכל הזמן שולחים דמואים במייל. לפעמים זה כיף לעבוד על שירים ביחד בחזרות, אבל יש גם רעיונות טובים כשעובדים לבד ופשוט מנסרים את הגיטרה באבלטון מאוחר בלילה.

    מה התכניות לעתיד הקרוב?

    הקלטנו שלושה שירים שיצאו בתור 7" הקיץ. היה ממש כיף להקליט אותם. נשחרר בסתיו עוד אי פי קצר שעבדנו עליו עם החבר הכי טוב שלנו/אחינו Jorge Elbrecht. הרבה דברים משתנים כרגע ובתקווה תראו את כל הצדדים של נו ג'וי בהופעה או באזניות או באיזשהו אופן.

    אתם מגיעים לישראל בפעם הראשונה. יש לכם עוד תכניות פה חוץ מההופעה?

    וואו, אני לא יודע! אף אחד מאיתנו מעולם לא היה בישראל, אני ממש מתרגש כשיוצא לנו לבקר מקום כל כך רחוק מהבית. אין לנו הרבה זמן חופשי אבל אני מקווה שנוכל לראות כמה שיותר. אוהד, הפרומוטר של ההופעה, הבטיח להראות לנו את המקום אז אני מקווה שנראה את השיט הכי מגניב. האם הסרט "אל תתעסק עם הזוהן" פופולרי בישראל? חשבת שהוא היה מעליב? אני אוהב את הסרט הזה.

    יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

    לא באמת, אני חייב לחזור לעבודה. תודה על השאלות עידו ומקווה לראות אותך בהופעה!

  • The Underground Youth בראיון: מעשייה מודרנית של להקה עצמאית

    שם של להקה לא תמיד מייצג אותה תרתי משמע - למשל The Underground Youth. "השם לא אומר מילולית שאנחנו מחתרתיים או צעירים - כי אנחנו לא צעירים יותר", מספר מוביל ההרכב Craig Dyer בראיון ביוטיוב. "זו פואמה שכתבתי בגיל 16 על עתיד דיסטופי, ואהבתי את השם, אבל לא חשבתי עליו במובן המילולי ונתקענו איתו, אני לא יכול לשנות אותו עכשיו". ולמקרה שהם נשמעים לכם מחתרתיים, חפשו אותם ביוטיוב ותגלו שיש להם מאות אלפי ואף מיליוני צפיות - הישג מרשים לפרוייקט שהחל ב-2008 בחדר שינה במנצ'סטר.

    דייר פשוט התחיל להקליט לבדו שירים בהשפעת שוגייז ופוסט-פאנק. המוזיקה שלו הופצה בעיקר על ידי מעריצים, והוא הוחתם בלייבל Fuzz Club שכולל קולגות כמו The Black Angels ו-Singapore Sling. ההרכב הפך מפרויקט חדר שינה להרכב חי כשקרייג צירף את אשתו Olya על התופים ועוד נגנים, ובימים אלה הם נמצאים בעיצומו של סיבוב אירופאי נרחב. ביום רביעי ה-18.5 הם יקפצו גם לאוזןבר בתל אביב - עוד יבוא פנטסטי במסגרת ליין ה-Tel Aviv Shoegazers של המון ווליום. אז לכבוד האירוע, הזמנתי את דייר לראיון במייל וביררתי איתו מה הקטע עם מנצ'סטר, איך הם צברו כל כך הרבה צפיות ביוטיוב, ומה הוא חושב על כל השוגייז הזה.

    איפה אתה כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    עברנו לברלין בתחילת השנה אז כרגע אנחנו בדירה שלנו, לקחנו הפסקה מלארגן ציוד ולארוז תיקים לקראת הטור בשבוע הבא.

    לאלה שלא שמעו מעולם על The Underground Youth, איזה שיר היית ממליץ לשמוע כהכרות להרכב?

    זו שאלה קשה כי יש ל-TUY סאונד שונה משיר לשיר. אחד מהשירים הכי פופולריים שלנו הוא "Morning Sun" אבל אני חושב שהסאונד הנוכחי שלנו יותר קרוב לשירים כמו "Juliette" או "In The Dark I See".

    אתם מגיעים ממנצ'סטר, עיר אגדית שיצאו ממנה הרכב מטורפים כמו Joy Division וה-Stone Roses. הרבה פעמים אני תוהה מה יש במנצ'סטר שגרמה לכל המוזיקה הזו לקרות. מה דעתך? באיזה צורה אתה מושפע מהעיר באופן אישי?

    במנצ'סטר היה פעם נוף עגמומי ותעשייתי, ואני חושב שזה עזר לפסל את הצליל ואת הגישה של להקות כמו ג'וי דיוויז'ן והבאזקוקס. זו עיר שמשתנה מדור לדור, למשל כרגע אין בה את ההתרגשות של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. פספסתי את זה ומנצ'סטר שהשפיעה עלי היא שוב עגמומית ותעשייתית, אני חושב שזה נוכח במוזיקה של TUY. אבל עכשיו יש לי השראה טרייה ושונה אחרי שעברתי לברלין.

    איזה אמנים מהסצנה הנוכחית במנצ'סטר היית ממליץ לנו לשמוע?

    זו עיר שלא מפסיקה לייצר מוזיקאים והרכבים חדשים ומרגשים תמיד מצטרפים לסצנה. כבר לא היינו שם זמן מה אז אני לא בטוח מה הדבר הכי חדש שאפשר להמליץ עליו, אבל חברינו הטובים Pins עשו אלבומים מעולים והופעות מעולות כבר במשך שנים.

    יש ל-TUY מאות אלפי ולפעמים מיליוני ציפיות ביוטיוב. איך אתה חושב שנהייתם כל כך פופולריים שם? האם זה משתקף במכירות תקליטים והופעות?

    אנשים התחילו לעקוב אחרינו כשהעליתי אלבומים לרשת בחינם כבר ב-2009. לקח שנים להגיע לנקודה הזו, אבל אני חושב שזו המעשייה המודרנית של להקה עצמאית. לא היה לנו קידום או סיקור גדול במדיה, הכל הגיע מזה שהמעריצים שיתפו את המוזיקה ברשתות החברתיות ושיצאנו לכמה סיבובי הופעות שיכלנו כדי לנגן את המוזיקה ולקדם את מה שאנחנו עושים. ככל שהשנים עוברות אנחנו מנגנים לקהלים שהולכים וגדלים והאלבומים שאנחנו מוציאים נמכרים יותר ויותר מהר. זה נע בכיוון הנכון.

    ששש

    TUY: אוהבים את יוון ויוון אוהבת אותם

    אשתך מנגנת בלהקה. איך היא הצטרפה? איך אתם מתמודדים עם הלחץ של להיות במערכת יחסים רומנטית ובלהקה בעת ובעונה אחת?

    כשהקמתי את ההרכב החי היה לי קשה למצוא מתופף שהסגנון שלו התאים למה שחיפשתי. אוליה היתה איתי באולפן יום אחד והיא החליטה לנסות לתופף וזה עבד באופן מידי. סיבובי הופעות תמיד מלאים בלחץ אבל זה עובד לנו.

    TUY עומדים לצאת לסיבוב הופעות אירופאי נרחב. באיזה מקומות אתה אוהב להופיע ולמה?

    אני תמיד מצפה לבקר במקומות שמעולם לא היינו בהם, למשל בטור הזה בתל אביב. יוון היא אחת מהארצות שאני הכי אוהב לבקר, יש לנו שם הרבה מעריצים והם מאוד אוהבים ומעריכים מוזיקה חיה. פלוס אוכל טוב, יין ומזג אוויר.

    אתם מגיעים לישראל להופיע במסגרת ליין ה-Tel Aviv Shoegazers, שהופיעו בו הרכבים כמו The Telescopes ו-Luna. מה אתה חושב על כל עניין השוגייזר הזה? האם אתם מושפעים על ידי הז'אנר?

    הושפעתי מכל כך הרבה סגנונות מוזיקליים במהלך השנים, אבל תנועת השוגייז ממש השפיעה עלי לחפש אווירה וצלילים מסוימים. חיברתי השראה מלהקות כמו Jesus & Mary Chain, Slowdive, ו-My Bloody Valentine עם מוזיקת פוסט-פאנק אפלה ששמעתי וזה הוביל אותי ליצור את הצליל של TUY.

    אחת מהלהקות המקומיות שלנו, Dia Malo, הולכת לחמם אתכם. האם שמעת אותם או להקות אחרות מישראל?

    אני בדיוק מקשיב לדיה מאלו בפעם הראשונה עכשיו, ואני לגמרי מצפה לראות אותם בהופעה. אני לא יכול לחשוב על להקות אחרות שאני מכיר שהן מישראל אז לגמרי אחפש המלצות כשנהיה שם.

    תרצה להוסיף אולי עוד משהו?

    תודה ונתראה בקרוב.

  • A Place To Bury Strangers בראיון: "למוזיקה שלנו יש אוברטונים אגרסיביים וזה מוציא מאיתנו את הגרוע ביותר"

    שוגייז הוא כמו היין-יאנג: יש לו צד מואר עם טיפת אופל ויש לו את הצד האפל עם טיפה של אור. אם הצד הראשון מיוצג על ידי להקות ורדרדות כמו Lush, בצד השני משתוללות להקות כמו A Place To Bury Strangers, טריו ניו יורקי שלקח את The Jesus & Mary Chain והגביר אותם ל-12 עם חגיגה של כאוס וסערות דיסטורשן והופעות שמשמידות גיטרות ואת עור התוף. סימנתי אותם גבוה ברשימת ה-"להקות שאני חייב לראות לפני שאמות" כך שצעקתי בקול כשגיליתי שהם יגיעו לבארבי ביום שני 18.4. לכבוד ההופעה, תפסתי במייל את סולן הלהקה Oliver Ackerman (מרכז התמונה למעלה) לדיבור על אבדן שמיעה, פדלי גיטרות, ו-MTV אנפלאגד.

    אז, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני שענית על הראיון?

    כרגע אני בבית אבל הייתי בדיוק על אוטובוס בדרך בחזרה מהופעה איפה שלהקה של חברים בשם Conduit הופיעה, והם היו מעולים, ועוד להקה מופלאה הופיעה ושמה Wetware. לא נשארתי אבל לגמרי הייתי צריך להישאר שם. אולי הערב רק התחיל. ווטוור היו כל כך מרשימים. יש להם ביטים כבדים והיתה שם בחורה שפשוט נפנפה אגרופים באוויר בזמן שאור מהבהב דלק וגרם לה להראות כמו רובוט ולי להרגיש כאילו שאני בסרט "הניצוץ". אלה שתי להקות מניו יורק ופילדפליה שחייבים לבדוק.

    לפי תמונות של הופעות חיות, אני רואה שאתה אוהב לנגן על גיטרות פנדר ג'אגואר חבוטות. מה הקטע עם ג'גואר שאתה אוהב לעומת גיטרות אחרות?

    הן נשמעות מאוד רזות ויש להן מעט ססטיין. יש להן גשר צף שאני משתמש בו והן נפוצות מספיק כך שאני יכול למצוא להן חלקי חילוף ולא צריך לעבוד עליהן עם מכונה או משהו כזה. היו לי הרבה גיטרות שהיו משונות ואז כשהן נשברו בטור הייתי מסתובב עם תיק של גיטרות שאי אפשר לתקן.

    אני מניח שהן נראות חבוטות בגלל שהן מושמדות ואז משוחזרות, נכון? אם כן, מדוע אתה אוהב להרוס אותן?

    כן. זה פשוט טבע הדברים בהופעה שלנו. למוזיקה שלנו יש אוברטונים אגרסיביים וזה מוציא מאיתנו את הגרוע ביותר.

    אקרמן: חובב פנדר ג'גאור

    אקרמן: חובב גיטרות פנדר ג'אגואר

    להופעות של APTBS יש צד ויזואלי חזק עם תאורה ווידאו ארט. איך אתם יוצרים את זה?

    בכל מיני דרכים למעשה. לצלם דברים שמעניינים אותנו, לעשות סרטים קצרים, לתת לחברים לעשות ניסיונות ויזואליים ואז פשוט להשתמש במה שיש כדי ליצור משהו שמתאים ליום מסוים עם מה שאנחנו מתכוונים לעשות בהופעה מסוימת.

    ההרכב הוכרז בתור הלהקה הכי רועשת בניו יורק. איזה להקות אחרות, לדעתך, הן המתחרות לכתר?

    The Dreebs בתקופות האינטנסיביות שלהם לגמרי שם. Conduit רועשים כמו הגיהינום ו-Bambara מטורפים אז הם כולם מועמדים טובים.

    האם מישהו בלהקה סובל מאבדן שמיעה? אתה לא מפחד להזיק לשמיעה של אנשים בקהל?

    אני כנראה סובל מאבדן שמיעה אבל לא בהרבה. יש אנשים שהם ברי מזל ולא צריכים לדאוג לגבי זה יותר מדי. גם לא אכפת לי, אם לא אוכל לשמוע, יש דברים יותר גרועים שיוכלו לקרות ופשוט אתאים את עצמי למצב הזה. יותר חשוב לי לחוות את הפלא והיופי של להיות מוצף בצלילים ואני תמיד רודף אחרי התחושה הזו כשאנחנו מופיעים. אני לא רוצה להזיק לשמיעה של אף אחד בקהל ואנשים צריכים לשים אטמי אוזניים אם הם דואגים לאבד את השמיעה שלהם. זה אותו הדבר כמו שאתה עומד ליד אש, אל תעמוד קרוב מדי אלא אם כן אתה רוצה להתבשל.

    אם MTV אנפלאגד היו קמים לתחייה ומזמינים אתכם להופעה, היית הולך על זה? למה כן או למה לא?

    הייתי הולך על זה כי אני אוהב לעשות דברים מגוחכים.

    אתה גם מקים חברת Death By Audio שמייצרת פדלים לגיטרות. איך התחלת ליצור פדלים ומה היה הפדל הראשון שבנית?

    התחלתי לייצר ולעצב פדלים בגלל שרציתי ליצור צלילים שלא יכולתי לקבל משום מקום אחר. צליל הוא חלק כל כך חשוב ביצירה שלי שרציתי לשלוט בממלכה הזו. הפדל הראשון שבניתי לדעתי היה פדל tone booster שהיה אפשר לבחור בו בין כמה גוונים שונים של צלילים עם כפתור מסתובב. תמיד אהבתי את כפתורי ה-vari-tone בגיטרות וזה גרם לי להתעניין האם לקבלים שונים עם אותו הערך יש צלילים שונים. הסתבר שלא בדיוק אבל באותו הזמן חשבתי שכן בגלל שהשתמשתי בחלקים ישנים שהערך שלהם השתנה עם הזמן.

    aptbs live

    APTBS: אולי הלהקה הכי רועשת בניו יורק

    כמה פדלים יש לך ואיזה אהובים עליך כרגע?

    אין לי מושג, אולי כמה מאות? אני חושב שכמה אבות טיפוס שבניתי הם האהובים עלי, אבל זה לא כיף כי אף אחד לא יכול לקנות אותם. אני מאוד אוהב את Space של Eventide בגלל שזה נשמע ממש ממש טוב ואני אוהב ריוורב, תמיד אהבתי את Coloursound Suppa Tonebender, Malekko Assmaster, ואת Earthquake Devices Aftermath.

    איך אתה חוקר טריטוריות חדשות של צללים? יש לך מעבדת אפקטים סודית?

    בכל צורה שאתה יכול לדמיין. בסופו של דבר אני חושב על רעיון לאפקט או משהו שאפשר לעשות עם אפקט ואנסה את זה. ולפעמים משהו קורה במעבדה התת-קרקעית או נותן השראה למשהו שקרה באופן לא מכוון וזה בדרך כלל הכי טוב. אז אנחנו עושים ניסוים עד כמה שאנחנו יכולים, כי מתמטית זה ייצר הכי הרבה תאונות מה שבדרך כלל יותר טוב מתכנון.

    היית גם הבעלים של מועדון ההופעות Death By Audio בברוקלין שלצערנו נסגר. האם אתה מתגעגע לזה? איזה הופעות אתה זוכר במיוחד מהמקום?

    אני לגמרי מתגעגע לזה. אני זוכר כל כך הרבה הופעות כאילי זה היה אתמול וזה כואב לי בנשמה. Jeff the Brotherhood תמיד היו אדירים, Dan Deacon, Zomes, New England Patriots, Oozing Wound, Yonathan Gat, Black Pus, White Mice. כל כך הרבה הופעות רוצחות וזמנים מדהימים.

    איך כדאי לקהל הישראלי שמעולם לא ראה את APTBS להתכונן להופעה?

    שיהיו מוכנים, אם הם מעזים, ואם הם והחברים שלהם מעזים, שיהיה להם ממש כיף. נדגדג אתכם אם נצטרך.

    יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

    אני מצפה לפגוש את מי שיגיע להופעה ולראות את תל אביב.

  • ראיון עם Ryan Policky מהרכב השוגייז A Shoreline Dream

    כשאני משזם קטע פעם אחת יש סיכוי טוב שאשכח ממנו. כשאני משזם את אותו הקטע פעמיים, סימן שאני צריך לבדוק את הלהקה. זה מה שקרה לי בוקר אחד עם "As The Cold Moves In" של להקת A Shoreline Dream, קטע שוגייזי בטוויסט פסיכדלי שנוגע במאפיינים החלומיים של הז'אנר ומשאיר בצד את הקלישאות. אז בדקתי את הלהקה.

    ASD הוקמה ב-2005 על ידי הסולן/גיטריסט/מפיק Ryan Policky והגיטריסט Erik Jeffries מדנוובר קולורדו. הם פרצו לתודעה של סצנת השוליים בזכות שיתופי פעולה עם המפיק הידוע בסצנה Ulrich Schnauss ומפיק Galaxie 500 מר Mark Kramer. טבעתי בתוך האלבום הרביעי שלהם מ-2014 "The Silent Sunrise", ועכשיו הם חוזרים עם הסינגלים "Time Is A Machine Gun" ו-"Revolvist" לקראת אלבום חדש. תפסתי במייל את סולן הלהקה רייאן פוליקי וביררתי מה השתנה בעשור מאז הקמת ההרכב, למה אפשר לצפות באלבום החדש, ומדוע הוא מתוסכל מתעשיית המוזיקה בעידן האינטרנט.

    אז, איפה אתה כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    ובכן, כרגע אני ב-Barnum, שזו שכונה בדנוור. אני שורף את העיניים מול המסך. בדיוק לפני הראיון עבדתי על עריכת וידאו ללקוח, מכיוון שזה מה שאני עושה ביום יום. זה לא כזה מרגש כמו שאתה חושב בהתחשב בכך שאני חי בשכונה קרקסית, אבל זו האמת!

    הקמת את A Shoreline Dream לפני 10 שנים. איך הלהקה שונה היום לעומת הזמנים ההם?

    הלהקה עצמה עברה כל כך הרבה גלגולים שזה קצת מבלבל, אבל גם מלא בפלא. כרגע החברים הגרעיניים הם אני ואריק ג'פריס, מה שהיה טוב בשביל לכתוב ולגלגל הלאה את האלבום החדש במלוא הכוח. כמובן, כשהתחלנו היה לנו דחף לנגן. לפתח את עצמינו. לתת לעצמינו תנופה. לצאת לדרכים לסיבובי הופעות, ולהוציא את המוזיקה שלנו לכמה שיותר אנשים. הייתי אומר שזה לא השתנה בהרבה, כי בסופו של דבר אנחנו פשוט רוצים להתחבר לכמה שיותר אנשים שמתעניינים בצליל ובווייב שלנו.

    אבל מה ששונה לגמרי הוא המציאות שלנו בתעשיית המוזיקה. כשהתחלנו היינו לגמרי נטולי פחד. היינו מוכנים להשקיע ולעשות את כל מה שאפשר. בזמנים ההם היה יותר קל להיחשף לקהל גדול. אוספים שהגיעו עם מגזינים היו עדיין בנורמה, ושיתופים ברשתות החברתיות בדיוק התחילו לתת את דריכת הרגל שלהן בתעשייה. כשהיו מעט מאוד מקומות כמו MySpace שנתנו אמצעי ישיר להתחבר למעריצים, זה היה זהב טהור לקבל איזושהי חשיפה דרך הערוצים ההם. אני זוכר שעבדנו עם כמה ערוצי מדיה באותו הזמן, במיוחד Filter Magazine שנתנו לנו כמה ספוטים מעולים בעמוד המוזיקה שלהם, וזה יצר לנו כל כך הרבה הזדמנויות. שיתופי הפעולה שלנו עם Kramer, Ulrich Schnauss, ועוד כמה אנשים גדולים התחילו שם, והרבה מהמעריצים שלנו גילו אותנו קודם כל דרך המגזין.

    היום העולם הרבה יותר קשה. יש יותר מדי רשתות חברתיות. יש יותר מדי אתרי מוזיקה. סטרימינג. אין עוד מגזינים אמיתיים בפרינט שיכולים לעשות הבדל גדול ללהקות אינדי. זה קשה. קשה לשמור על נראות. קשה לעשות כסף מהמוזיקה שאנחנו עושים. אבל אנחנו עדיין עושים אותה בגלל שכסף הוא לא המניע - החיבור עם בני אדם הוא מה שגורם לנו להמשיך הלאה.

    פוליקי:

    פוליקי: "החיבור עם בני אדם הוא מה שגורם לנו להמשיך הלאה"

    מה עוד אתה מעוניין לעשות עם הלהקה ועדיין לא הספקת?

    לשחרר ויניל. לצאת לסיבובי הופעות ברחבי העולם. לפגוש עוד אנשים שנתנו לנו השראה. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו רוצים לעשות, אבל הזמן הוא מכונת ירייה, והוא טס הרבה יותר מהר ממה שחושבים לעומת הדברים שצריכים להשיג.

    מתוכנן לצאת אלבום חדש של ASD השנה. מה אתה יכול לספר עליו?

    האלבום הזה, כמו כמה מהריליסים האחרונים שלנו, הוא ניסוי מוחלט. אנחנו משחררים את המוזיקה באופן דיגיטלי באופן שוטף. אנחנו נותנים לכולם פיסה ממה שיבוא בחבילה הפיזית. אנחנו רוצים שזה באמת יהיה חפץ יוצא מן הכלל שיהיה אפשר להחזיק. הדיגיטל חמקמק. זה אף פעם לא נהיה לשום דבר ואני חושב שאנשים מתחילים להבין את זה, עכשיו הם מחליפים הילוך וקונים הוצאות מוגבלות ועותקים קשיחים מהבידור שהם אוהבים. בנוסף, אנחנו אוהבים בידור בהוצאה מוגבלת. לעזאזל, האולפן שלנו מלא במכונות פינבול בהוצאה מוגבלת, אז קבל הוכחה לרעיון הזה. זה תמיד יותר מרגש להחזיק ביד פיסה של היסטוריה מאשר לאפשר למחשבים שלנו להחזיק במידע שנמצא בה.

    מאיפה קיבלת השראה לאלבום החדש?

    מהחיים, מחוויות, משינויים בחיים היום יומיים שלנו. אנחנו כותבים כאילו שזו אופרת סבון מתמשכת. אנחנו סופגים את הסביבה שלנו ואת האנשים שאנחנו מתחברים אליהם, ואת האופן שבו המוזיקה שאנחנו עושים מתרגמת.

    מאיפה לקחת את הסימפול ב-"Time is a Machine Gun" ומדוע בחרת בו?

    הסימפול מגיע מאחת מהמשימות של אפולו, והוא שם בגלל שהוא באמת משקף את המשמעות מאחורי הליריקה. גם כשהזמן עובר מהר, וכשהחיים שלנו מאתגרים, אנחנו אף פעם לא מפסיקים לחקור את האפשרויות של כל מה שסביבנו ומעבר לזה. אנחנו שואפים ללמוד, לחוות אהבה, אושר, ואת המשמעות הגדולה יותר מאחורי מי שאנחנו. הקונספט הזה נהיה למחשבה מאוד כבדה, והשיר נוצר במשך השנים בגלל המציאות שהזמן שלנו אוזל ואנחנו צריכים לנצל כל רגע שנשאר לנו. האדם חייב לצאת ולחקור.

    כככ

    ג'פריס ופוליקי: זמן הוא מכונת ירייה

    הליריקה של "Revolvist" מאוד לא ברורה, היא מרגישה כמעט כמו הייקו מהזן. למה אתה מתכוון כשאתה אומר ש-"we're revolvists"?

    המשמעות מגיעה מהעובדה שעד כמה שאנחנו מי שאנחנו חושבים שאנחנו, אנחנו כל הזמן מסתובבים. אנחנו כל הזמן משתנים. אנחנו יכולים לגרום לכל דבר לקרות אם באמת נשקיע בזה את כל מה שיש לנו. הרבה אנשים נתקעים בסיבוב הזה ולא יכולים למצוא דרך החוצה. אני חושב שזה בסדר, וזה קורה בגלל שאין דרך אחת ליפול פנימה. אנחנו תמיד מתפתחים, מסתובבים, ויוצרים הזדמנויות חדשות לעצמינו. השיר הוא זעקה של הרעיון הזה.

    בשני השירים החדשים יש קרדיט רק לך ולאריק ג'פריס. מדוע החלטתם לא לערב עוד מוזיקאים בהקלטות? האם בכל זאת תתכנן לשתף פעולה עם עוד מוזיקאים בשאר האלבום?

    השירים האלה הם באמת אני ואריק, אז זה לא שלא נתנו קרדיט, זה פשוט שאנחנו אלה שגורמים לרכבת של הלהקה הזו לנוע קדימה. יש הרבה משתפי פעולה שמעוניינים להשתתף בטראקים עתידיים ואנחנו מקווים להיעזר בכל מי שמתחבר לחזון, ומתכוונים לאפשר את זה בכל רגע נתון.

    הזכרת בראיון ל-Hollywood Music Magazine שאתה שונא את האינטרנט ואת פייסבוק, אבל בזכות האינטרנט יכולתי להאזין לאלבומים שלך ולעשות את הראיון הזה. אתה לא חושב שהאינטרנט עזר להפיץ את המוזיקה שלך? או שהיית מעדיף לחתום באיזה לייבל כמו שעשו פעם?

    זה לא שנאה, זה עצב לגבי העובדה שיותר מדי אנשים הולכים לאיבוד בדפדוף בחומר אינסופי שחייב להתאים לציפיות שלהם באופן מידי או שהם יעברו הלאה. לפני השיגעון הזה היינו צריכים לספוג את כל מה שהציגו או השמיעו לנו, במקרה הזה MTV והרדיו. זה נתן יותר הזדמנויות לגלות מוזיקה כמו שצריך, ולא לפי עשר שניות מאיזשהו שיר. אני יכול להגיד שהאינטרנט נתנה לנו חשיפה הרבה יותר גדולה בהתחלה, וזה היה ממש פנטסטי, אז אני לא יכול להתלונן על זה בכלל. אני פשוט מרגיש שזה יצר אצל כולם הפרעת קשב בידורית, וזה גם איפשר לאנשים לא לשלם אפילו סנט אחד כדי לשמוע את מה שהאמנים הקדישו לו כל כך הרבה זמן ואהבה, וזה עצוב. אבל מבחינת היכולת להגיע למעריצים חדשים, זה אדיר. העניין הוא פשוט האם תוכל לעשות את זה בהתחשב במאסת המקומות שאפשר לגלות בהם אמנים חדשים. לדעתי זה נהיה מוגזם מדי.

    האם אתה חושב שתוכל סוף כל סוף להתקיים מהמוזיקה שלך?

    מבחינה פיננסית זה נהיה הרבה יותר קשה לעומת התקופה שבה התחלנו, אבל בתור "מחייה" אני חושב שאנחנו כבר עושים את זה, כי אנחנו אוהבים את זה ולא מתכננים לעצור בעתיד הקרוב :) עכשיו, אם במקרה יהיה לנו "להיט" פופ, אולי נוכל להפוך את זה למשרה מלאה, אבל אנחנו חושבים שכבר הגענו לזה בזמנו כשכתבנו את "Love is a Ghost in America", ואבוי, זה לא קרה. המפתח הוא להאמין במה שאתה יוצר, ואנחנו תמיד האמנו בעצמנו. זה שווה בפני עצמו בין אם זה מתרגם להצלחה פיננסית או לא.

    האם תרצה להוסיף עוד משהו?

    אני לא יכול להגיד תודה מספיק פעמים שגילית, הקשבת, עזרת להפיץ את המילה, ונתת לי את ההזדמנות לבטא את דעתי פה. אהיה אסיר תודה לנצח לך ולכל מי שקרא את הראיון הזה עד הסוף!

  • Dia Malo בצימר: לא עמדו בציפיות

    Dia Malo השיקו ב-25.2 את "Stillness", אלבום בכורה שוגייזי עם סאונד מדויק של גיטרות מחורעות ושירה צלולה. האם הם הצליחו לשחזר את הקסם בהופעה? איתי שומרי הלך לבדוק את העניין בצימר.

    הגעתי בשעה 8 למועדון הצימר שבדרום תל אביב. אני לא יודע אם מדויק לכנות את המקום מועדון, זה יותר כוך מחתרתי המשמש כחלל להופעות, חדר חזרות, ונקודת מפגש של תרבות השוליים התל אביבית. את פניי קידמו זוג חתולים עצלנים ונחמדים, שככל הנראה ספגו מספיק מוזיקה בכדי להקים להקה משלהם. לאחר כשעה קלה, ציפור קטנה לחשה לי שהופעות בצימר מתחילות מאוחר ושמה שכתוב בפייסבוק הוא לא יותר מהמלצה. מהר מאד תחושת הבאסה התחלפה בסקרנות. יש משהו מרתק בצימר. מגוון דמויות צבעוניות מילאו את החדר ומשהו באווירה שפע יצירתיות. תחושה שכאן, מהיסודות האלה, צומחת סצנה חדשה.

    בשנתיים האחרונות, במקביל לפריצת הרכבים מקומיים כמו ועדת חריגים ובינלאומיים כמו DIIV, Ringo Deathstar וגם Deafheaven, נדמה שגל שוגייזי שוטף את המוזיקה בעיר. Dia Malo, ההרכב לשמו התכנסנו, גם הוא חלק מאותו גל וחוגגים את צאת אלבום הבכורה שלהם "Stillness". מי שנבחרו לקדם את פניהם הם Elephant Hive, ככל הנראה ההבטחה המעניינת ביותר בעיר בימים אלה. כבר זכיתי לראות את דואו הכסאח רוק האינסטרומנטלי הזה לא מזמן באוזן בר. בעודנו מחכים שההופעות יתחילו, הגיח לפתע מתוך הקהל אבישי אפרת, סולן להקת The 1840's. הוא היה חמוש בגיטרה והחל לנגן בצורה אקוסטית לחלוטין (ללא כל מיקרופון) כמה שירים מרפרטואר הלהקה. הקול שלו שנע בין ניל יאנג לקונור אוברסט מ-"Bright Eyes". הסט הקצר שלו בן ארבעה שירים היה ספתח מחמם לב שתפס את מלוא תשומת הלב של הנוכחים.

    בחזרה לאלפנט הייב, שהיו אנרגטיים כהרגלם, אך מעוררים תהייה. נדמה שבחודשיים האחרונים אלפנט הייב נהיו המחממים הרשמיים של מופעי העיר - וגם מחוצה לה. הם צמד דינאמי שמושך המון תשומת לב, וצניעותם הופכת אותם לחימום מושלם. החשש שלי הוא שנוח להם להיות כינור שני, ומיתוגם כלהקת חימום עלול להיות בעייתי ביום שבו הם יהיו במרכז העניינים - לא פשוט להחזיק מופע שלם כצמד אינסטרומנטלי ולהשאיר מספיק עניין לפעמים הבאות. לכן, בעיניי חשוב שהם יתחילו לצבור קילומטראג' כמובילים כבר עכשיו, אז תום ורפאל היקרים: קדימה להסתער!

    IMG-20160227-WA0005

    המחממים הרשמיים של תל אביב. Elephant Hive

    ואז הגיעו דיה מאלו. הסתובבתי לא מעט עם אלבומם בשבועיים האחרונים מאז שהוא יצא. מדובר בהרכב שהפיק אלבום שוגייזי קליט עם חיוני על סאונד. רף הציפיות שלי היה גבוה, וכמו בקלישאות הכי גדולות, הרף הגבוה הפך לאכזבה. אולי זה היה הסאונד הסופר בעייתי, אולי היעדר באלאנס ראוי ואולי משהו אחר, אך ההופעה לא הייתה טובה. חברי הלהקה לא זרים לבמות. מדובר בפליטי להקות כמו Lebanon הפוסט רוקית מאמצע העשור הקודם ו-ED והמיותרים, כך שאין לי יכולת להסביר את כישורי הנגינה החלשים שהם הפגינו בשיר הפותח. אולי הם פשוט לא שמעו את עצמם כמו שצריך, אבל היה פער עצום בין הסאונד המדויק והמרתק של האלבום לחלוש והחורק של ההופעה.

    כלהקת שוגייז אתה לא יכול להרשות לעצמך לזלזל בסאונד, כי אחרי הכל, הסאונד הוא המנוע של הז'אנר. "Loveless" של My Bloody Valentine למשל, שנחשב לספינת האם של השוגייז, הוא אסופת שירים פשוטים שלולא הושקעו בו מאות אלפי דולרים בהנדסת סאונד כנראה היה נשכח. כשהוא מנוגן בלייב על ידי הלהקה, מתבצעת עבודת נמלים על מנת להרכיב את הצליל המדויק שלו. אז לא, אני לא מצפה לרמה כזו, אך יש מינימום הכרחי של השקעה בסאונד שהיה חסר - וכבר שמעתי בעבר הופעה עם סאונד צלול ומדויק בצימר. את הקטע הקווין שילדסי של להגביר את המגברים עד המקסימום הם דווקא כן עשו, מה שבהיעדר באלאנס גרם לדיוויד בלאו (שירה וגיטרה) לצעוק בצורה לא חיננית. בקטעים היותר שקטים דווקא כן הבליחו רגעים מדויקים ומעניינים, אך הם היו מיעוט בתוך הבלאגן. אשמח לראות את דיה מאלו על במת מועדון מאובזר יותר ובעזרת סאונדמן משלהם, כי האלבום בהחלט ראוי לזה.