פוסטים מתויגים עם alaska snack time

  • המאזין ברדיו 157: סיכום שנת ה'תשע"ו באינדי הישראלי

    קרדיט צילום: גאיה סעדון

    ספיישל סיכום האינדי הישראלי של שנת ה'תשע"ו, יחד עם כתבי הבלוג ירדן אבני וניצן אגסי - להאזנה בלחיצה על המשולש או קריאה סלקטיבית.

    חיה מילר - 1+

    ניצן: לא מעט אנשים מגדירים את חיה מילר בתור הקול של דור ה-Y הישראלי, כנראה כי קוסטה קפלן, סולן ההרכב, כותב מילים שמגיעות מחוויה אישית, אבל נוגעות בביקורתיות בנקודות רגישות לזמן והמקום שבו אנו חיים. "כסף מאמא", שדווקא נכתב על ידי דני הדר, סובב סביב הנושאים הללו. "+1" הוא אלבום רוק מהסוג שאנחנו כבר לא רגילים כל כך לראות: עוקצני ורגיש בו זמנית, ובועט במקומות מוצנעים.

    ירדן: ללהקות באינדי הישראלי יש הרגל מגונה להתפרק נורא מהר ולשלוח את חבריהן לקריירות סולו. לעומתן, חיה מילר לא מרגישה כמו נקודת ההתחלה של חברי הלהקה בדרך לקריירת סולו מוצלחת, אלא בתור להקה שמתקיימת בזכות העבודה המשותפת של חבריה. אוהבים להבליט את קוסטה קפלן, בעיקר בגלל שהמוזיקה של הלהקה נצמדת מאוד לטקסטים שלו, אבל גם העבודה של סתו בן-שחר על התופים ושל אודי בונן על הבס חיונית לא פחות כחלק מהנוסחה המנצחת שהלהקה מיישמת ב-"+1", אולי האלבום החברתי (ולא בדיוק "אלבום מחאה" כמו שאוהבים לקרוא לו) הכי מדויק של תקופת פוסט-מחאת-האוהלים, תקופה שבה אנחנו מתרכזים בעיקר בבעיות שלנו, ולאו דווקא באיך לפתור איתן, אלא איך לחיות איתן.

    עידו: האלבום היחיד ששלושתנו הסכמנו עליו, ובצדק.

    שלום גד - הכל חדש

    ירדן: שלום גד הוא הדמות האהובה עליי באינדי הישראלי. כבר עשרים שנה שהוא מוציא אלבומים שלא דומים לשום דבר אחר בארץ, והוא מנצל בהם בגאווה רבה את היכולת המדהימה שלו לכתוב שירי פופ מושלמים, וגם מציג נקודת מבט ייחודית וחשובה על החברה הישראלית מעיניהם של מעמד הפועלים והעולים החדשים (גד עלה לישראל מצרפת בגיל 10). נקודת המבט הזאת לא בדיוק משתנה מדי אלבום, אלא משתדרגת. באלבום החדש, למשל, גד נשמע אופטימי מתמיד - המילים הראשונות שפותחות את האלבום הן "מלחמה זה עובר, אהבה זה לנצח". האופטימיות הזאת היא תוצאה של "לידה מחדש" שגד מספר שעבר בשנים האחרונות. גד נשמע מפוכח יותר מתמיד, ומביא באלבום תובנות על התמודדות עם החיים והבנה שרק אתה אחראי לאושר שלך. האלבום הזה מרגיש אפילו יותר רחב יריעה וגדול מטרילוגיית אלבומי "המצב" שקדמה לו, ומוכיח שגד רק משתבח עם השנים.

    חשש אמיתי - הודעה מוקלטת

    עידו: אחת מהתגליות הכיפיות של השנה. מדובר בארבעה חברים מגבעתיים שמושפעים מבריטפופ וניו ווייב ישראלי, והאי פי הראשון שלהם משקף נוסטלגיה נעורית שכזו דרך אינדי פופ קליט.

    רם אוריון - גרמנים באוגנדה

    עידו: לדעתי, אלבום הסולו הכי טוב של רם אוריון. הוא כתב אותו במשך שהות באיסלנד ולקח צעד אחורה מבחינה הפקתית כדי לעשות אלבום לואו פיי יותר מהרגיל. בכלל, רם אוריון נהיה לעמוד התווך של האינדי הישראלי: החל מההשפעה שלו כחבר בנושאי המגבעת, דרך עבודת הפקה נרחבת (חיה מילר, הילה רוח, שילה פרבר, ועוד), ועד לניסור גיטרה בהרכבים שונים (ערן צור, אביב מארק, ועוד). רם אוריון גם הולך להרבה הופעות, משהו שלא הרבה אומנים עושים - אפילו בשוליים.

    אלון עדר - קסיו זעם

    ניצן: אלון עדר יוצר בד"כ בלדות אהבה באלבומי הלהקה שלו. ב-"קסיו זעם" הוא מוציא את כל הרעל והתסכול שיש לו על כל העולם, כולל על עצמו. האלבום הוקלט כולו על מקלדות וגיטרת קסיו, מה שהופך אותו למעין אלבום לואו-פיי. חלק מהשירים חושפניים מאוד, ברמת ה- TMI, בחלקם אלון עדר חוטא בניסיון לעשות ראפ ונכשל קשות, ובחלקם האחר הוא יוצר מהקסיו דברים שקשה להאמין שניתן להוציא מהכלים הנחותים האלה.

    ענבל פרלמוטר ורם אוריון - Inbalance

    ניצן: מדובר באלבום של ענבל פרלמוטר מהמכשפות שהוקלט לפני 20 שנה עם רם אוריון, היה אמור לצאת כקלטת לואו-פיי ויצא רק השנה. ענבל נהרגה בתאונת דרכים בשנת 97', ומאז הוצאת הקלטת הוקפאה. רם אוריון הוציא את האלבום בחודש מרץ להורדה בבנדקמפ. ההכנסות ממנו נתרמות כולן לאגודת צער בעלי חיים.

    טל פוגל - אל החצר הגדולה

    ירדן: האלבום החדש של טל פוגל הצליח לפגוע לי ברגש החשוף בזמן שאני חווה את התקופה שהכי נכונה לשמוע אותו: בין תחילת הצבא לסיום הלימודים, כשאני לא בטוח אם אני ילד מגודל או מבוגר טרי. פוגל מתעסקת באלבום בהתבגרות, והיא מתעסקת בה כאילו היא טראומה. היא מנסה להתכחש אליה, וכל הזמן חוזרת אל העבר הפשוט יותר, שלאורך כל האלבום הזה נשמע מרוחק, כמו תמונה ישנה. "אל החצר הגדולה" לא מרגיש כמו השיא של פוגל, אלא יותר מסמן את הפוטנציאל שטמון בה, ולכן אני לא יכול לחכות לדבר הבא שהיא הולכת לעשות.

    REO - מכונת הזמן של הלב

    עידו: דיסקו-פופ חלומי בעברית מהצמד זואי פולנסקי (בלה טאר, Ex Lion Tamer) ואור אדרי (Monti Fiori, אביב מארק, ועוד). בראיון שהן עשו פה במאזין, הן ציינו בתור רפרנסים להקות רוק ישראלי כמו מוניקה סקס והרכבי פופ כמו מנגו, והמוזיקה שלהן יושבת בדיוק בין המשבצות האלה, והכל בהפקה חלקה של שיק אירופאי.

    ארמון - ארמון

    ירדן: התאהבתי באלבום של ארמון לפני כמעט שנה, והתחלתי לחזור אליו רק בקיץ האחרון, כשהצלילים המתוקים שלו נשמעו לי נכונים. ארמון עושים את המוזיקה האלקטרונית הכי אהובה עלי: אלקטרוניקה "חמה", עם אסתטיקה ששוטפת אותך מכל הכיוונים, שהכי מרגשת דווקא ברגעים הכי סינתטיים שלה. דרך האלקטרוניקה הזאת ארמון עושים שירי פופ מושלמים, פסיכדליים לעתים, שמרכיבים אלבום גדוש ושלם של להקה שכל חבריה נמצאים בשיאם.

    אדם כהן - קשת

    ירדן: הייתי רוצה להגיד שהעובדה שאדם כהן נשאר אלמוני למרות האלבום המעולה שלו היא הפשע הכי גדול שנעשה במוזיקה הישראלית בשנת ה'תשע"ו, אבל חלק גדול מהפשע הזה נגזר מכך שכהן עצמו בוחר להסתיר את עצמו מאור הזרקורים: הוא בקושי מתראיין, אין עליו שום מידע בעמוד הבנדקמפ שלו, ואין לו דף אמן בפייסבוק. הכל נראה רבה יותר הגיוני ברגע ששומעים את המוזיקה שלו: מינימליסטית, ביישנית, עם הקול של כהן ברקע ולא בפרונט, כאילו הוא שר לעצמו במקרה. זה לא מונע מהאלבום החדש שלו, הרביעי בחמש השנים האחרונות, להיות האלבום הכי טוב ששמעתי בשנה האחרונה. כהן הוא הזמר/יוצר הכי עדכני שפועל כרגע בדרך שהוא משלב בין צורה לתוכן. בעוד זמרים/יוצרים אחרים משתמשים בכלים מסורתיים יותר כמו גיטרה, כהן משתמש בסינתיסייזרים, לופרים, וסמפלרים. הוא מדבר על החיים היומיומיים שלו וההתמודדות איתם מעל למצע הזה, ועל סוג של מציאת משמעות בחיים שכאלה. נכון, זה לא מהפכני - אביתר בנאי, לדוגמה, עשה את בדיוק אותו דבר ב-"שיר טיול" מ-1999, אבל הגיע הזמן שיותר אמנים ישאבו השראה מהאלבום ההוא של בנאי, וכהן עושה זאת בצורה מבריקה, ובעיקר מרגשת.

    Totemo - Desire Path

    ירדן: אם האי פי הקודם של טוטמו היה מינמילסטי וקודר יחסית, כי הוא עסק בהתמודדות של רותם אור עם מחלת הסרטן, האי פי החדש מציג את אור לאחר ההתגברות על המחלה. היא באה לכאן עם כוחות מחודשים וסאונד גדול יותר, כולל כלים יפניים שתורמים לאווירת ה-"זן" והאיזון של השירים. אישית, יותר התחברתי להוצאה הזאת, אבל אני בעיקר אוהב להאזין לצמד האי פיז ביחד, אחד אחרי השני, ולשמוע את הניגוד הגדול שקיים ביניהם, למרות שמדובר רק בשנתיים.

    שי בן צור עם ג'וני גרינווד והרג'טסאן אקספרס - ג'ונון

    ניצן: שי בן צור הוא מוזיקאי ישראלי שיוצר שילוב בין מוזיקה הודית מסורתית לטקסטים בעברית ובשפות הודיות. באלבום האחרון הוא חבר לג'וני גרינווד מרדיוהד, שהיה שותף לעיבוד והפקת האלבום. ראיתי אותו בהופעה השנה בשוני, ונראה שהקהל שלו היה מורכב בעיקר מבוגרי טיול בהודו. בעקבות ג'ונון והשת"פ עם גרינווד, הוא קיבל את כרטיס הכניסה הראשון לקהל האינדי הישראלי, ויופיע באינדינגב הקרוב.

    דוד פרץ - ארץ שלא שם

    ירדן: את דוד פרץ, ובעיקר את השירים מהאלבום שהוא הוציא השנה, אני מכיר כבר זמן מה. פרץ כתב והופיע איתם בשנים שעברו מאז אלבומו הקודם "הייקו בלוז". ועדיין, הופתעתי לגלות איך השירים האלה, שחלקם כבר מוכרים לי, הצליחו להתלכד ביחד ליצירה שלמה שנשמעת עדכנית ורעננה. פרץ מנסה פה לתפוס את ההוויה המוזיקלית של עיר מולדתו באר-שבע, והפולק המדברי שלו לגמרי עושה את העבודה יחד עם יכולות הכתיבה והעיבוד הנהדרות של פרץ.

    TATRAN - Soul Ghosts

    ניצן: TATRAN אמנם לא הוציאו אלבום אולפן השנה, אבל כמעט כל הופעה שלהם יכולה להיות מוקלטת לאלבום מכובד כפי שהיא. הם בחרו להוציא לאור הקלטה של הופעה בזאפה עם וויב מחשמל, ובמקרה יצא לי להיות בה. הקטע "Lemon" מתוכו הוא כנראה אחד מהקטעים הסוחפים והאנרגטיים ביותר שהם יצרו עד היום.

    Alaska Snack Time

    ניצן: להקה חדשה ומעניינת בגל האינסטרומנטלי הישראלי שהוציאה אלבום בכורה. AST יוצרים שילוב מפוזר בין מוזיקה אלקטרונית, ג'אז, ביטים, והיפ הופ. בשירים כמו "Gutza" הם משלבים בין האווירה המטרידה שאפשר למצוא אצל חלוצי הגל Tiny Fingers, והתחכום ההרמוני והוירטואיזיות של TATRAN.

    Kutiman - 6AM

    ניצן: זאת הייתה שנה מוצלחת מאוד לקותימאן. הפרויקט "thru you" קיבל תשומת לב נוספת בזכות הסרט הדוקומנטרי "Presenting Princess Shaw" שעוקב אחרי זמרת שקותי השתמש בקטעי היו-טיוב שלה ליצירת שירים בפרויקט. בנוסף, קותי הוציא לראשונה מזה כ-9 שנים אלבום אולפן מלא של יצירות שהן כולן שלו בשיתוף עם חברים מהאורקסטרה, איתה הוא מופיע.

    כהן@מושון - ימים ארוכים

    ירדן: יש אלבום אחד עיקרי שאני לוקח מהשנה המצוינת שהייתה להיפ הופ הישראלי, והוא של הצמד מיכאל כהן ומיכאל מושונוב. בחמש השנים מאז האלבום הקודם שלהם (שאני אישית פחות אהבתי) הצמד הספיק להקליט באמריקה, להשתתף בפרויקטי צד ולהפיק בשביל אמנים אחרים, וכל זה כדי להיות מנוסים יותר ועם רעב להגיע לשיאים חדשים. ובחיי, כמה שהם הצליחו. כל אחד מהשירים ב-"ימים ארוכים" יכול להתמודד בתור אחד השירים הטובים של הצמד, שהצליח למקסם את מה שהם עושים הכי טוב: היפ הופ כיפי שמסמפל באהבה מוזיקה ישראלית ישנה, עם ראפ עברי שנון וזורם, והפקה שעומדת בסטנדרטים של הז'אנר בשאר העולם.

    Raaul - לשרוף לטרוף

    עידו: צמד של נגני העל עידו אגמון וגיא שכטר שעובדים עם פורטיס ועוד אמנים רבים. הם הוציאו אלבום שני עם סוג של סטונר-רוק/אלטרנטיב עברי שלא קיבל מספיק תשומת לב. התופים הגדולים והצעקות בקטע הנושא "לשרוף לטרוף" מזכירים את ביסטי בויז בקטע ממש טוב..

    I Was A Bastard - I Was A Bastard

    עידו: עברית היתה השפה המועדפת לאינדי-רוק השנה, אבל להקת I Was A Bastard עשו את זה מעולה באנגלית. אחרי אי פי שקט ואיטי הם הלכו על סאונד גדול ורועש, וזה הצליח. האלבום כולל השפעות של להקות כמו Radiohead ו-Elbow רק מבלי שזה ישמע כמו חיקוי, והפקה מקומית שסוף כל סוף מכבדת את הגיטרות במיקס.

    Dia Malo - Stillness

    עידו: שוגייז תל אביבי באנגלית בהנהגתו של מקים הלהקות הסדרתי דיוויד בלאו (Bill & Murray, David Blau & Good Band, ועוד). אלבום הבכורה שלהם מאוד רועש, אך מתחת לחריקות הסוניק יות'-יות יש שירים מאוד קליטים ורגישים.

    Double Jackal - Decay

    עידו: להקה חיפאית צעירה שהוציאה השנה רק שני קטעים, אך עוררה את הסקרנות שלי בגלל סאונד לא שגרתי: שילוב בין זמר נשמה מדוכא לנגנים חובבי נויז. הגיטריסט שלהם סיפר במדור "אינטרו" פה במאזין שהוא רוצה "להיות הגיטריסט הראשון שמנגן סולואים ממיסיי פנים על שוגייז", ומרגישים שיש להם משהו וירטואוזי שמחכה להתפרץ החוצה, בתקווה בקרוב.

    Deaf Chonky - Farsh

    עידו: אלבום השנה שלי מגיע משתי בנות שנפגשו בסניף של מרכנתיל ברחובות והקימו להקה. "Farsh" מלא בגאראג'-רוקנרול Pאנקיסטי ויש אפילו מוזיקת עם על הדרך, הכל באנרגיות משתוללות ומלא כיף וגם ותחושה שיש פה מסר חשוב.

    אלבומים שלא נכנסו לתוכנית:

    דני דורצ'ין -So The Story Goes

    ניצן: דני דורצ'ין התחיל כלהקת בלוז של איש אחד. באלבום השני שלו הוא חבר לאחים רמירז והתפתח גם לכיוונים של Fאנק, קאנטרי, ורוק. למרות שההפקה של ספי רמירז מוציאה את המירב מהשירים, תוכלו לקבל את החוויה המיסטית של דורצ'ין מנגן לבדו רק בהופעות ובאלבום הראשון.

    רועי פרייליך - הריגוש שבנפילה

    ניצן: פרייליך, הזכור מנערות ריינס, אמור להוציא בקרוב את אלבום הסולו השני שלו "הריגוש בנפילה". שני הסינגלים הראשונים שיצאו ממנו מסמנים שפרייליך ממשיך באלבום החדש בכיוון הדיסקו שהוא עשה באלבום "מעלה עשן", כשנראה שההשפעות של דוויד בואי מתקופת "Let's Dance" תופסות מקום נרחב יותר בעיבודים ובהפקה. לפרייליך יש יכולות כתיבת להיטים, סטייל, ופרמופנס נדירים באזורנו. זה יוצר רף ציפיות גבוה לאלבום הקרוב.

    תומר ישעיהו - אופניים חשמליים

    ניצן: תומר ישעיהו ממשיך ליצור פולק אמריקאי עם השפעות מהודו-פקיסטאן והמזרח התיכון כמו שהוא יצר בלהקת Isaiah, אחד השילובים המעניינים ששמעתי בשנים האחרונות. בניגוד לאייזאה, הפעם המילים הן בעברית, ונכתבו על ידו ובעזרת עמיר לב, סיפורים קטנים וויזואליים על החיים. רצועה מומלצת: "חורף של ים תיכון", שם ניתן להיזכר ביכולות הנגינה הווירטואוזיות של ישעיהו על גיטרה ובוזוקי.

    Benjamin Esterlis - The Blue Bay

    עידו: אם דיוויד לינץ' היה עושה רימייק לסדרת האייטיז ספינת האהבה, הייתי ממליץ להשתמש ב-"The Blue Bay" של בנימין אסתרליס (AKA מורפלקסיס) בתור הפסקול. המיני-אלבום הוקלט על טייפ ארבע ערוצים, אך הוא נשמע מאוד עשיר ומחוספס בו זמנית, מעין שילוב בין בלאדות תמימות של שנות החמישים לטריפ הופ פרנואידי של סוף שנות התשעים, קצת כמו הוייב מ-"Moon Safari" של להקת Air.

  • Alaska Snack Time בהופעה: אינסטרומנטליות מסתורית

    מסתבר ש-"אינסטרומנטלי" היא כבר לא מילה גסה באזורנו. אחרי ש-Tatran ו-Tiny Fingers הכינו את הקרקע, הרכבים חדשים כמו Alaska Snack Time הגיחו מן החורים לקחת חלק בגל החדש של האינדי הישראלי. עבודת ההכנה שנעשתה עם הקהל בשנים האחרונות היא כנראה זו שאפשרה לאלסקנים להשיק את אלבום הבכורה שלהם ביום שישי בבארבי, ולא באחד החללים הקטנים יותר שיש לעיר להציע. כשהלהקה עלתה לבמה הבחירה הזאת לא הרגישה כל כך יומרנית - המועדון התמלא כמעט לגמרי בקהל צעיר ומסוקרן ותאים מפוזרים של הורים גאים.

    לחברי הלהקה יש נטייה מוזרה לשמור על סודיות. באינטרו למשל הם התעקשו לא לספר מה מקור השם שבחרו לעצמם. את ההופעה בשישי הם בחרו שלא לפתוח עם אחד השירים ששוחררו עד עכשיו בצורת סינגל או הופעה מוקלטת, אלא עם קטע חדש שמאזינים פחות אדוקים כמוני טרם שמעו. זאת עוד בחירה שמנסה לשמור על מסתוריות, במיוחד כשבסיומו של הקטע לא נאמר לקהל מה שמו. אך ספציפית זו הייתה בחירה מרשימה. AST תקפו בכל הכוח מההתחלה עם סאונד עמוק, ביטים תוקפניים, וחיזוק של שלושה נשפנים שתרמו לווייב הג'אזי: אורי זלינגר על טרומבון, אלעד גלרט על סקסופון, וספי ציזלינג על חצוצרה.

    ספי ציזלינג בחצוצרה: חיזוק לווייב הג'אזי

    בדומה לשתי החלוצות בשטח האינסטרומנטלי, בקטעים ש-AST שחרורו עד כה ישנו דגש חזק על עיצוב סאונד מתקדם, גרנדיוזי לפרקים, ובעיקר מגוון. האלסקנים לא אוהבים להגביל את עצמם לז'אנר מסוים, אלא להזריק לשירים שלהם כל השפעה שעניינה אותם: ג'אז, רוק מתקדם, פסיכדליה, וביטים אלקטרוניים מאזור ההיפ הופ והדאבסטפ, הם רשימה לא ממצה לסגנונות שאפשר לזהות. בראיון לרדיו הקצה, בתשובה לשאלה איזה סגנונות הם שילבו במוזיקה שלהם טענו חברי הלהקה שהשילובים אינם מודעים: "כשאנחנו יוצרים אנחנו לא ממש חושבים על בוא נעשה עכשיו שיר שהוא רוקנרול עם... משהו, אנחנו פשוט זורמים עם האינטואיציה שלנו". האמירה הזאת נשמעת לא מאוד כנה בקטעים בהם AST חותכים במעבר חד לביטים של דאבסטפ, שאוטומטית חוטפים את השיר. דאבספט הוא כמו כוסברה - יש לו נטייה להשתלט על הטעם של כל מה שנמצא סביבו, והוא לא מתיישב טוב על הלשון של אחוז לא קטן מצרכני המוזיקה. מעבר שכזה כמעט הצליח להרוס לי את "Jan Takeover", אחד הקטעים עם המלודיות היותר מעניינות ששמעתי לאחרונה. מצד שני, נראה שהתגובה שלי לדאבסטאפ ממש לא אפיינה את הקהל בבארבי. להפך, עשה רושם שלאחרים הביטים נתנו רענון מהחלקים המלודים המורכבים.

    קושי נוסף שעלה לי היה בשירה של רום שני על הווקודר, אותו עיוות ווקאלי ש-Daft Punk משתמשים בו באופן אינטנסיבי, שגורם לקול הזמר להישמע כמו קלישאה אייטיזית על צלילי רובוט מדבר. אני לא בטוח אם שירים כמו "Deloox" היו עובדים טוב יותר עם קול נטול אפקטים, אך במצב הנוכחי האפקטים הווקליים מצליחים לגנוב את תשומת הלב מהמנגינה ולא תורמים דבר לסאונד הכללי. כל אלה לא הצליחו להרוס לי את ההנאה מהאנרגיה הבימתית שהלהקה ייצרה. רועי ראמי המתופף הצדיק את מיקומו הלא שגרתי בקדמת הבמה בפרצופים מלאי הבעה שהוא זרק לשאר חברי הלהקה והקהל ופה שם לעצמו. הריצה המדויקת של יובל גנץ על כל צוואר הגיטרה, והסאונדים המגוונים שהוא הוציא ממנה הפנטו אותי.

    בסך הכל AST עשו את מה שהם צריכים לעשות בהופעת השקה: ליצור עניין לשמוע שוב את הקטעים שהם ניגנו. מוזיקה אינסטרומנטלית מורכבת לא קלה לעיכול בשמיעה ראשונה, במיוחד כשמדובר בשילובים לא שגרתיים ושכבות מרובות של סאונד. למאזין הממוצע לוקח זמן לצרוב לזיכרון קטעים שאין בהם הוק מילולי. אני מניח שהלהקה קיוותה שהקהל יצא עם רצון לשמוע שוב את השירים במטרה לעשות סדר בכל הבלאגן שהוא שמע, ואולי עם הזמן, ללמוד לאהוב אותו.

    רועי ראמי - חלק מהותי באנרגיה הבימתית

    רועי ראמי: הצדיק את מיקומו בקדמת הבמה

  • Outta Space Psychedelic Journey באברהם הוסטל: תעופה מספקת בחלל

    קותימאן אורקסטרה. קרדיט צילום: גאיה סעדון

    בעשור האחרון המוזיקה הישראלית החלה לקבל קול משל עצמה שמצליח לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של ההפקה המערבית ולייצר סאונדים ייחודיים שמכים גלים בחו"ל. האברהם הוסטל, שנפתח לאחרונה בדרום תל אביב, מנסה במידה מסוימת לפתוח ערוץ נוסף דרכו ישראל תוכל לשדר מוזיקה לעולם. הסוד נעוץ במטיילים שמגיעים להוסטל: מערביים צעירים שבאים עם רעב לחומוס זול בתוספת משהו חדש לשמוע, לראות, ולחוות. אם המטיילים שעוברים כאן יתעניינו מעט במוזיקה המקומית, הם עלולים לגלות איזה ז'אנר או סאונד שעוד לא שמעו עד עכשיו שאולי ייתקע להם בשכל. אם הוא ייתקע למספיק זמן, אולי הם יפיצו אותו הלאה לחברים מטיילים אחרים שיפיצו הלאה שוב... נו הבנתם. לדעתי לשם כיוונו באברהם כשהקימו את האולם העצום בקומה הראשונה של ההוסטל, ועוד יותר כשאירחו את מסע ה-"Outta Space" לתוך הפסיכדליה מקומית, בשבת האחרונה. זהו לא הניסיון הראשון של מנהלי ההוסטל לערבב בין התרבות המקומית לקהילת התיירים הזמנית שמשתכנת אצלם, אבל ככל הנראה הגדול והמשמעותי ביותר שהיה עד כה.

    צילום: גאיה סעדון

    הקהל בתעופה לחלל. צילום: גאיה סעדון

    הערב התחיל לחלק קטן מאוד מהקהל שהגיע מוקדם להופעה של Alaska Snack Time. לצערי, לא יצא לי להיות חלק מאותו קהל מצומצם ואיכותי. מהקצת ששמעתי האלסקנים נשמעו מעניינים, במיוחד בסינגל הראשון שהוציאו ושהתפרסם גם כאן, אבל כנראה שלא מספיק כדי להביא אותי בשעה 17:00 לפסטיבל. סומנתי בכניסה כישראלי עם צמיד כתום ונכנסתי לאולם הצבעוני של האברהם הוסטל, שהתחיל להתמלא כש-Ouzzo Bazooka עלו לבמה. מדובר בפרויקט של אורי בראונר כנרות (יוצא בום פם), הכוח המניע של היצירה בפרויקט ואין ספק שגם הצד המעניין גם בהופעה. עזבו אתכם מדיבורים מיותרים - כנרות בא לנגן ועל הדרך להקפיץ את הקהל בצלילים מהמדבר החללי של מאדים. ברגליים יחפות ושמלה שחורה עם הדפס ורוד, נראה שכנרות והלהקה (דני עבר הדני - קלידים, אדם שפלן - בס ועירא רביב - תופים) הלכו עד הסוף עם המעבר לסיקסטיז באלבומם השני "Simoom". הם פתחו עם "Look Around", שיר מהאלבום החדש שלא הימם אותי אבל התחיל לצרוב באוזניים את השילוב בין פסיכדליה סיקסטיזית לצלילים לבנטיניים. הבזוקה נעה בין שירי רוק קלאסיים כמו "Black Witch" לשירים ים תיכוניים כמו "Ride With Me" עם קישוטים פסיכדליים ושאריות מהסרף רוק של בום פם. בלטו בחסרונם "I Got You" ו-"Desert Love", שני הסינגלים המצוינים מהאלבום הראשון, אבל בסך הכל הסט היה מגוון גם אם מעט חופר בג'אמים הארוכים, בעיקר לקראת הסוף.

    אחרי הפסקה קצרה קותימאן והאורקסטרה נתנו מפגן יכולות וירטואוזי כהרגלם. הצד החלש בהופעה הזאת, בהשוואה למופע ההשקה של "6am", היה הסאונד - האקוסטיקה באולם לא התאימה לגודש הצלילים שמגיעים עם אורקסטרה של שמונה נגנים. קותימאן בחר אמנם להיצמד בעיקר לקטעים אינסטרומנטלים, אבל בשני השירים בהם אדם שפלן תפס את המיקרופון (שהחליף את השמלה השחורה מאוזו בזוקה לג'ינס וטי-שירט), לא היה שום סיכוי להבין את המילים. עומס הריברב בלע כל חלקה טובה בקול שלו והשאיר אותו שטוח. קותימאן עלה כשהקהל היה בשיאו, חם מהשפעת האוזו ומוכן לעוד. אבל נראה שאחרי סט שרובו הורכב מקטעים ארוכים של טיסה גבוהה, התעופה בחלל הספיקה לרוב הקהל, וכש-Tiny Fingers עלו חלק נכבד ממנו כבר היה בדרכו בחזרה לכדור הארץ - עניין מובן בהתחשב בכך שאף פעם לא התחברתי להרכב. הצלילים הגרנדיוזיים של הלהקה הזאת לא מובילים אותי לשום מקום. באף שיר אין הרמוניה או אפילו הוק קטן להיאחז בו כדי להימשך פנימה. באמת קינאתי בחלק מהקהל שהצליח להיכנס לעולם של טייני פינגרז כי נראה שהם היו אי שם עמוק בתוך ההזיה, בין אם הם זרקו את הראש קדימה או איבדו את הידיים והרגליים לכל כיוון - יכול להיות שבמקרים האחרונים לפחות היו מעורבים גם עזרים חיצוניים.

    צילום: גאיה סעדון

    Tiny Fingers עמוק בהזיות. צילום: גאיה סעדון

    אם המטרה של האברהם הוסטל הייתה לתת טעימה לתיירים מהתרבות המקומית, נראה שהניסיון הזה לא צלח כשרוב הקהל בפסטיבל הורכב ממקומיים עם צמידים כתומים. יותר מזה, כל הלהקות הבינו מי הקהל שלהם ופנו אליו אך ורק בעברית. בדרכי החוצה, כשרוב האנשים עוד השתהו בפנים, ראיתי חבורה לא קטנה של תיירים יושבים במעגל עם גיטרה אקוסטית בחצר הקטנה שבכניסה להוסטל. הם נראו מאוד שקועים בעצמם ובכלל לא מעוניינים בפסטיבל. התוצאה הזאת הגיונית: האברהם הוסטל הוא חלוץ בשטח בהתחשב בכמות המעטה של מטיילים צעירים והמגוון הקטן של מלונות והוסטלים שזמינים להם. אבל בהנחה שהאברהם כאן כדי להישאר, הוא עוד עלול להפוך למרכז מעניין לייצוא מוזיקה ישראלית לעולם.

  • אינטרו 32: Alaska Snack Time - לעוף כמה שיותר רחוק

    מסתבר שהילדים אוהבים ג'אז. הרכבים כמו TATRAN ו-BADBADNOTGOOD נתנו את האוקיי לוירטואוזים לחזור לקדמת הבמה ולנגן קטעים מורכבים של בוגרי בתי ספר למוזיקה. עכשיו גם ההרכב החדש Alaska Snack Time מצטרף לג'אם עם מנה גדושה של ביטים, רוק, ודאבסטפ. תכירו.

    1. מי חברי הלהקה?

    רועי ראמי - תופים וסמפלר; יובל גנץ - גיטרה; רום שני - סינתיסייזר, חצוצרה, וסקסופון; שחר זיסמן - סיתיסייזרים, סמפלר, ומחשב.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    אנחנו מתל אביב והסביבה, אנחנו חברים טובים כבר כמה שנים, עוד מלפני שהוקם ההרכב.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    שאלה לא פשוטה. אנחנו מושפעים מהרבה אמנים וסגנונות. אפשר למצוא במוזיקה שלנו אלמנטים של היפ הופ, ביטים, ג'אז, ולפעמים גם רוק ודאבסטפ.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    אנחנו מעדיפים בשלב זה לשמור את הסיפור לעצמנו.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    כל אחד מחברי ההרכב הוא מוזיקאי שבא מעולם קצת אחר, ככה שלכל אחד יש שאיפות קצת אחרות. ההרכב הזה משלב את ההשקפה של כולנו על יצירת מוזיקה חופשית והיינו רוצים לעוף איתו כמה שיותר רחוק.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    כל מה שסובב מוזיקה. כולנו פעילים בעוד פרויקטים כיוצרים, נגנים או מפיקים.

    7. ממה אתם מושפעים?

    מושפעים מכל פיסת מוזיקה טובה שנופלת בחלקנו וכמובן ממה שמתרחש מסביבנו בארץ.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    לא ברור אבל כנראה שאת "Black Radio" של רוברט גלספר.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    יש מספיק דברים למחוק מדפי ההיסטוריה האנושית. אנחנו לא חושבים שמוזיקה (או כל צורת אומנות) היא אחד מהם.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    יש הרבה מוזיקאים מדהימים, אין ספק ש-Flying Lotus הוא אחד מהם. המוזיקה שלו נותנת לנו הרבה השראה.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    אין על חומוס. וזאת לא קלישאה.

    הופעות קרובות:
    עם די ג'יי מש וכהן ומושון, 21.7, וונדרבר, חיפה

    עם קותימאן, טייני פינגרס, ואוזו בזוקה, 23.7, אברהם הוסטל, תל אביב
    הופעת השקה ב-2.9, בארבי, תל אביב