פוסטים מתויגים עם אלבומים

  • המאזין ברדיו 118: סיכום אלבומים טובים מ-2015

    The Listener 118: Some Good Albums from 2015 by Idosius on Mixcloud

    יצאו הרבה אלבומים טובים ב-2015. אשדר את 20 הגדולים שלי בעוד שבועיים, ובינתיים החלטתי לאגד לכם חופן של ריליסים ראויים מהשנה האחרונה. להאזנה בלחיצת פליי למעלה או לקריאה למטה.

    FFS - FFS

    FFS - FFS

    Franz Ferdinand והרכב הפופ Sparks (בתמונה) שיתפו סוף כל סוף פעולה אחרי דיבורים של שנים ויצרו את הסופרגרופ הכי מודע לעצמו אי פעם (ראה ערך הקטע "Collaborations Don't Work"). אלבום טוב מאוד יחסית לסופרגרופ אך בסה"כ די חמוד.

    Frankie & The Heartstrings - Decency

    Frankie & The Heartstrings - Decency

    הרכב האינדי פופ מסונדרלנד גייס אל שורותיו את הגיטריסט/זמר Ross Millard מה-Futureheads וחזר עם אלבום די הגון.

    The Vaccines - English Graffiti

    The Vaccines - English Graffiti

    תפנית פופית חלקלקה לוואקסינז שויתרו על הנסיון ליצור קלאסיקת רוקנרול על זמנית והקליטו אלבום מאוד עכשיווי.

    Courtney Barnett - Sometimes I Sit and Think, and Sometimes I Just Sit

    Courtney Barnett - Sometimes I Sit and Think, and Sometimes I Just Sit

    הסינגרית/סונגרייטרית ממלבורן בעטה לעולם בתוכס עם גיטרה חשמלית ושירים במבטא אוסטרלי על שנאה עצמית ("Pedestrian at Best"), מפעיל מעליות ("Elevator Operator") וחיפוש בתים בפרברים ("Depreston"). עם שורות כמו "Give me all your money and I'll make some origami honey" אני בטוח שעוד נשמע על מעללותיה של בארנט, הלנה דנהאם של האינדי.

    maff

    MAFF - MAFF

    הדואופול הבריטי-אמריקאי נסדק השנה והגיעה הרבה מוזיקה מעולה ממדינות אחרות. אחת מההפתעות הם MAFF, הרכב צ'ילאני חמוד שנע בקלילות בין אינדי רוק לשוגייז, שמתחבר לניינטיז מבלי להשמע כמו חיקוי.

    Myrkur - M

    Myrkur - M

    מאוד ציפיתי לאלבום הבכורה של אלילת הבלאק מטאל הדנית מירקור. אי פי הבכורה שלה היה אחד מההפתעות של 2014 וכל המסתורין סביבה עם תמונות קסומות בפייסבוק והקריירה בתור דוגמנית שאנל רק הוסיפו לעניין. האלבום לא יצא שטני מספיק - אולי בגלל אובר מאמץ, אולי בגלל חוסר בשירים טובים - ועדיין הוא שווה האזנה רק בשביל לשמוע איך משלבים בין שירי עם נורווגיים לשוגייז ומטאל.

    Ceremony - The L-Shaped Man

    Ceremony - The L-Shaped Man

    הרכב הפאנק הקליפורני עבר אבולוציה והוציא אלבום פוסט-פאנק שמושפע מאוד מג'וי דיווז'ן ואקו והבאנימן. התוצאה מעניינת, אך נשמעת קצת חקיינית וז'אנריסטית מדי וחסרים בה שירים טובים ואותנטיות.

    Swervedriver - I Wasn't Born to Lose You

    השוגייז התקאמבק בשנים האחרונות וכל הלהקות הגדולות חזרו לבהות בנעליים: My Bloody Valentine, Slowdive, Ride, Lush וגם Swervedriver. הם הוציאו אלבום מלטף וחזרו לאחרונה לכותרות בעקבות מכות בין פיט דוהרטי מהליברטינז לסולן ההרכב אדם פרנקלין שככל הנראה שיזגז לפיט את הצורה.

    David Hasselhoff - True Survivor

    David Hasselhoff - True Survivor

    אמנם לא אלבום, אבל קאמבק ענק שלא יכלתי להתעלם ממנו: דה הוף עם שיר הנושא לסרט הפולחן "Kung Fury".

    New Order - Music Complete

    New Order - Music Complete

    אלבום ראשון לניו אורדר מזה 10 שנים בלי הבאסיסט פיטר הוק (שתובע אותם על תמלוגים) ועם חזרתה של הקלידנית גיליאן גילברט. ניו אורדר חוזרים פה לצלילי הדאנס מהאייטיז רק בלי לחדש כלום או להתפתח, פשוט חופן שירים ניו אורדרים. הדעות די חלוקות אם זה אלבום גאוני או גרוע, לדעתי הוא סבבה.

    Tamaryn - Cranekiss

    Tamaryn - Cranekiss

    השוגייזרית הניו זלנדית חזרה עם יותר סינתים מגיטרות ושדרוג רציני לקולות שלה שהפכו מלחישות צרודות לשירת פופ מפתה.

    Gwenno - Y Dydd Olaf

    Gwenno - Y Dydd Olaf

    גוונו סונדרס, לשעבר מהרכב בנות האינדי ה-Pipettes, יצרה אלבום של אלקטרוניקה מכשפת בוולשית(!).

    a-copy-for-collapse-waiting-for-cover-artwork

    A Copy For Collapse - Waiting For

    בזמן שענקי האלקטרוניקה עשו עוד מאותו הדבר (ראה המשך), Daniele Raguso האיטלקי שיגר אלבום מאוד קצבי ואפל, מסוג הביטים שילדי גיטרות כמוני אוהבים.

    Chvrches - Every Open Eye

    Chvrches - Every Open Eye

    אלבום שני להרכב הסינת' פופ הסקוטי עם אותה נוסחה מנצחת שמשלבת בין הווקאלז השבריריים-מתוקים של הסולנית לורן מייברי (שהסתבכה השנה עם הטרולים) ומלא הוקים על הסינתי. אם אהבתם את הראשון, תאהבו גם את זה.

    The Chemical Brothers - Born In The Echoes

    The Chemical Brothers - Born In The Echoes

    קאמבק חביב למדי של ענקי האלקטרוניקה כולל שיתוף פעולה עם הרובוטית מהעתיד St. Vincent.

    רוצים עוד?

    Blur - The Magic Whip - רחוק משיאי הבריטפופ ובכל זאת מבדר
    Battles - La Di Da Di - רוק מתמטי והפעם בלי ווקאלז
    Sexwitch - Sexwitch - שיתוף פעולה מיסטי בין נטשה קאהן (Bat For Lashes) לבין הקראוטרוקרים Toy
    Moon Duo - Shadow of the Sun - קראוטרוק פסיכדלי מברית ההזיות העולמית סן פרנסיסקו
    The Garden - Ha Ha - זוג תיאומים מקליפורניה מתפרעים בין פוסט-פאנק לדראם אנד בייס למי יודע מה
    Sweet Baboo - The Boombox Ballads - סינגר/סונגרייטר מתקתק מצפון וויילס
    Telekinesis - Ad Infinitum - אינדי פופ קליט מסיאטל
    Alcoholic Faith Mission - Orbitor - אינדי דני נוצץ בתיבול אייטיז
    Seapony - A Vision - שירים מתוקים רוויי ריוורב, האלבום האחרון בהחלט להרכב
    Totally Mild - Down Time - אותו הוייב רק מאוסטרליה
    Crushed Beaks - Scatter - אלבום בכורה שמשלב בין שוגייז, פוסט-פאנק, ואת הווקאלז המאונפפים של השנה
    The Virgance - Paradigm 3
    - הארדקור שוגייז

  • המאזין ברדיו 105: פריקוול לסיכום אלבומי ה'תשע"ה

    The Listener 105: Best of Israel HATASHA Prequal by Idosius on Mixcloud

    פריקוול? למה פריקוול!? כי אסכם את שנת ה'תשע"ה בחגיגיות ברדיו הבינתחומי יחד עם חברי למיקרופון יובל לוי מהתוכנית "הקוצב" ביום רביעי 16.9 בשעה 16:00. הבעיה היא שיצאה כל כך הרבה מוזיקה טובה בשנה העברית הזו שלא אספיק לשדר את כולה, אז החלטתי להקדיש לה עוד תוכנית אקסטרה, בכבוד. להאזנה בלחיצת פליי למעלה או קריאה ושמיעה סלקטיבית למטה. שנה טובה!

    טונה - גם זה יעבור

    מה פתאום מיינסטרים בבלוג אינדי? מילת המפתח היא "איכות". לעומת שירי המעליות שיצאו השנה טונה הביא ויז'ן של היפ הופ סינמטי, כמו שהוא קורא לזה, ולעומת ראפרים אחרים שמתחזקים פוזה שקשה לי להתחבר אליה טונה מרגיש מאוד מקומי מאוד אישי ומאוד רלוונטי - במיוחד בשביל בן 35 כמוני.

    Whaling Snails - Songs for Yael

    "שירים ליעל" נשמע כמו אי פי נשכח מהלייבל 4AD (פיקסיז, רד האוס פיינטרס, קוקטו טווינס) שרק עכשיו זכה לריליס. ההרכב יותר מבוגר מהרכב האינדי הממוצע, והבגרות עובדת לטובתם. הקולות המקוטעים של סולנית ההרכב מיכל גוטמן והגיטרות המצלצלות של ציקי קסטנבאום ריחפו השנה מתחת לראדר, אך הם דורשים האזנה.

    Nico Teen - In The Houses

    אלבום מטריד, רדוף, משונה. מעולה להליכה לילית ברחובות ללא מוצא או לשוטטות בירושלים.

    ירונה כספי - בניין קלפים

    די כבר עם נינט - ירונה כספי היא הרוקרית האמיתית של ישראל: מרגשת, נושכת, מלטפת, מבריקה.

    מורה מחליפה - מורה מחליפה

    מורה חיילת נעלמה ולא באה לכיתה אז קיבלנו את מורה מחליפה, והמורה הזו אשכרה באה ללמד אותנו משהו עם אינדי רוק עברי וטקסטים קודרים ומדוייקים מפרי עטה של דנה קסלר.

    יונתן כדן - פח האשפה של ההיסטוריה

    אלבום סולו לגיטריסט בית פתקית יוני כדן (ערופי שפתיים, מורה חיילת, ועוד). המוזיקה באותה הרוח כמו מורה חיילת: סוניק יות' פוגשים את נושאי המגבעת עם התמוטטות אישית וארצית כולל סימפולים מהרחוב החיפאי ואזעקה אחת מצמררת.

    Pits - Premeditated Endings

    למרות שאשמיע את Pits גם בסיכום "הרשמי", הייתי חייב להשמיע אותם שוב כי האלבום הזה אשכרה כזה פאקינג טוב - פוסט-רוק תל אביבי של התמוטטות עצבים בין המכוניות הצופרות בהפקת עמי שלו מהמונוטוניקס. הנה הנה מה שהם אמרו להגנתם.

    Lietterschpich - For Fears

    הקאמבק של הרכב הנויז המחתרתי ואחת מהלהקות עם השם הכי טוב אי פעם. אם רוב הישראלים מעדיפים לעלות על השולחן ולנענע את התחת למחיאת כפיים, האלבום הזה ישלח אותם להתחבא מתחת לשולחן ולכסות את הראש. אני דווקא נפנפתי אגרופים והוצאתי מהמערכת עוד קצת תסכול קיומי.

    Mechonat Hereg - Chaka of Zulu

    הארדקור טכנו קליט ומקורי לאוהבי Atari Teenage Riot ו/או Die Antwoord. הם אפילו התארחו אצלי באולפן.

    Tiny Fingers - The Fall

    פוסט-רוק טווין-פיקסי של להקת החפירות האהובה בארץ. הפעם האלבום הוא לא רק פרומו להופעה אלא יצירה בפני עצמה שמלאה בתשדורות של חבר מכוכב אחר.

    I Was A Bastard - In Your Great Heart

    זה עצוב, זה איטי, זה ארוך, וזה שמימי. הרביעיה המסתורית הזו מושפעת מלהקות כמו רדיוהד וגלקסי 500 ולא אכפת להם להראות את זה.

    Sun Tailor - This Light

    אני פחות בעניין של סינגרים/סונגרייטרים נוגים, ובכל זאת נדלקתי על היופי והעדינות וגם ההתפרצות הרגשית של סאן ושות'.

  • רשימת אלבומים ישראלים משנת ה'תשע"ה

    החגים בפתח והגיע הזמן לסיכומי המוזיקה הישראלית של שנת ה'תשע"ה. אבל רגע, איזה אלבומים יצאו בכלל בשנה העברית החולפת? וואלה, לא ברור - אין בשום מקום רשימה מרוכזת, ואפילו הרשימות שקול הקמפוס פרסמו בשנים שעברו די מצומצמת.

    אז קבלו את רשימת האלבומים הישראלים שיצאו בשנת ה'תשע"ה. הרשימה אולי לא מקיפה לחלוטין, אבל לדעתי זה עדיף מכלום, ובהחלט רואים שהסצנה המקומית פוריה לאללה בהתחשב בכך שיש ברשימה יותר מ-150 אלבומים.

    אם יש לכם תיקונים, תוספות, או שאתם רוצים לעזור בעריכה, אנא תשאירו תגובה בגוף הגיליון (כפתור ימני + insert comment או CTRL+ALT+M). תודה ללאון פלדמן וקול הקמפוס על תרומתם לרשימה.

    בתמונה: "וידאודרום" של קין והבל 90210, אחד מאלבומי השנה ה'תשע"ה שלי. בקרוב אשדר ספיישל סיכומי השנה העברית יחד עם יובל לוי מ-"הקוצב" ברדיו הבינתחומי.

  • New Musik: פופ מתקתק ורובוטיקה אוטופיסטית

    אוהבים את Future Islands? בגלל שאני סאקר של מציאות, קניתי את התקליט "From A to B" של New Musik ב-12 ש״ח. לא הכרתי אותם. גיליתי מאסטרפיס ניו-ווייב/סינת׳-פופ שמסתבר שהביקורות היללו אותו ושהוא השפיע קשות על מוזיקת הסינתי באייטיז. ובצדק: ההרכב משלב בין הפופ המתקתק של הביטלס ו-Electric Light Orchestra ובין הרובוטיקה האוטופיסטית של Kraftwerk. ומה אתם יודעים, אפילו יש שם קטע שנקרא "On Islands".

  • רובוטים יום יומיים: סיכום סיכומי המוזיקה של 2014

    שנת 2014 המשיכה את המגמה המוזיקלית של השנים האחרונות: יותר אמנים עושים יותר מוזיקה מאי פעם בכל ז'אנר תת-ז'אנר ותת-תת-ז'אנר אפשרי. אמצעי ההקלטה הזולים וההפצה הזמינה נותנים לכל פועל היי-טק לממש את החלום להיות רוקסטאר, ולו ל-15 דקות.

    אין צליל חדש. אין להקה אחת או סגנון אחד שסחף את עולם האינדי השנה. אם ב-2013 יצאו חופן של אלבומי קונצנזוס ענקיים של Arcade Fire, Queens of the Stone Age, ו-Primal Scream, השנה לא הרגשתי שיצאו יצירות בסדר גודל הזה. מדברים כבר מזמן על גסיסת האלבום כפורמט בעידן שאפשר לשמוע כל שיר בריפיט ביוטיוב ולדלג בשאפל בתוך ספריית מוזיקה אינסופית. החזון הזה הולך ומתממש. כשהכנתי את הספיישלים לתוכנית שלי ברדיו הבינתחומי, מצאתי לפחות 120 שירים שחיבבתי השנה, אך רק כ-52 אלבומים, כשרובם לא החזיקו אצלי יותר מכמה האזנות בגלל אוברדוז של פילרים.

    ואז הגיעו המצעדים. שלושה מהם: המצעד השנתי של הקצה, המצעד של קול הקמפוס, והמצעד של העונג שבת - טקס הבחירות של סצינת השוליים, של אנשים שהטעם שלהם במוזיקה הולך רחוק מעבר לאיגי אזיילה ואיגי פופ. מדובר כולה בכמה אלפים שהשתתפו במצעדים האלה עם כפילויות (אותו אדם יכל לדרג בכל אחד מהם). ובכל זאת, התוצאות של המצעדים האלה היו...משונות.

    איך, לכל הרוחות, Damon Albarn - סולן blur ומנהיג ה-Gorrillaz - הגיע למקום הראשון בכל שלושת המצעדים עם "Everyday Robots"? אף אחד מהחברים שלי לא שמע אותו או אפילו דיבר עליו השנה. נתתי לו כמה האזנות וחשבתי שהוא חמוד, אבל לא מעבר לזה. ניסיתי לשמוע אותו שוב, היום, לבדוק אם פספסתי משהו. לא נראה לי. אפילו אתר metacritic, שמשקלל ציונים של ביקורות מאתרים שונים, נתן לו 76 מתוך 100 בהתבסס על 37 ביקורות בעוד ש-51 משתמשים נתנו לו 82. אלבום סבבה, אבל לא אלבום השנה (שלפי מטהקריטיק הוא בכלל "Bloodstone & Diamonds" של Machine Head עם ציון של 96 לפי 5 ביקורות).

    אז מה קרה פה? יש לי שתי תיאוריות.

    בואו נזכר שהדירוגים הנ"ל לא משקללים ציון או מיקום. כלומר, אם דירגתי 10 אלבומים, כל אחד מהם מקבל קול שווה. גם אם אהבתי את האלבום של Cheatahs פי עשר יותר משאהבתי את זה של Eagulls, מבחינת המצעדים הם קיבלו ממני בדיוק קול אחד. אז כנראה שהמון אנשים חשבו ש-"Everyday Robots" הוא אלבום חמוד ונעים, כזה שקל לחבב וקשה לשנוא, כך שגם אם הם שמו אותו בתחתית הרשימה, הוא צבר המון קולות והגיע לטופ. אני בספק אם זה מה שהיה קורה אם כל אלבום בדירוג האישי היה מקבל משקל אחר.

    ואולי יש פה תופעה אחרת. אשאל אתכם שאלה: האם "Everyday Robots" הוא בכלל אלבום אינדי? מצד אחד כן: יש לו סאונד קטן, אינסטרומנטציה לא שגרתית, ואפילו נושאים חברתיים. מצד שני לא: אין באלבום הזה שום דבר חיזרי, כמו שקוואמי אוהב להגיד, הוא לא מפריע לאף אחד. אפשר לנגן את כל אחד מהשירים שלו באמצע היום בגלגלצ מבלי שאף חייל יחליף את התדר. אז אולי אנחנו רואים פה עוד התרחבות קטנה של השוליים אל המיינסטרים והמיינסטרים אל השוליים. דהיינו, "Everyday Robots" הוא אלבום האינדי הסחי של השנה.

    דיימון אלבארן כבש בגאווה את כל שלושת המצעדים. אבל מה עם האלבומים האחרים? איפה הם עומדים בין המצעדים? פתחתי Google Spreadsheet, הזנתי את הנתונים משלושת המצעדים, וחישבתי את הדירוג הממוצע - המטהקריטיק של השוליים הישראלים ל-2014. בדירוג של קול הקמפוס היו 20 אלבומים, בעונג 30, ובקצה 60, ורק 16 אלבומים הופיעו בשלושתם. לצורך החישוב, נתתי דירוג 100 במקרה שאלבום לא הופיע באחד מהמצעדים כדי לתת לאלבומי הקונצנזוס לצוף ולאלבומי המחלוקת לשקוע.

    והזוכים, לפי דירוג ממוצע, הם:

    1. Damon Albarn – Everyday Robots (1)
    2. Beck – Morning Phase (3)
    3. Alt-J – This Is All Yours (4)
    4. The War on Drugs – Lost in the Dream (6)
    5. Mac DeMarco – Salad Days (10)
    6. Chet Faker – Built on Glass (12)
    7. The Black Keys – Turn Blue (13)
    8. FKA Twigs – LP1 (13)
    9. Interpol – El Pintor (13)
    10. Run the Jewels - Run the Jewels 2 (14)

    אם כל הדירוגים הכתירו את דיימון כמלך ישראל, מה לגבי שאר האמנים? עד כמה היתה מחלוקת לגביהם? הו! חישבתי את השונות כדי לגלות. כלומר, ככל שהשונות יותר נמוכה, ככל שהדירוגים של אלבום מסויים היו יותר קרובים; וככל שהיא יותר גבוהה, ככל שהיתה אי הסכמה והאלבום קיבל דירוגים שונים בין מצעד למצעד.

    הסתבר שיש קונצנזוס חזק לאלבומים של דיימון אלברן ובק עם שונות של 0 ו-1 בהתאמה, וגם למק דמרקו ו-War On Drugs עם שונות של 2 ו-3. לעומתם, גברת FKA Twigs יצאה מאוד שנויה במחלוקת עם שונות של 193 וגם אינטרפול עם שונות של 32.

    מה למדתי מכל הסיפור הזה? כרגיל, שהדירוגים האלה מייצגים טעם מאוד רגעי. האם נזכור את "Everyday Robots" בעוד 10 שנים או אפילו בשנה הבאה? אני בספק. ואם אתם לא מאמינים לי, בואו תגידו לי, בלי לגגל, מה היה אלבום השנה של שנת 2011 באיזשהו דירוג? ומה עם 2012? לא זוכרים?

    כרגיל את האלבומים החשובים באמת שיצאו השנה נגלה רק בחלוף הזמן. ואולי לא. אלבום כמו "Plowing Into the Field of Love" של Iceage, אלבום במשקל כבד שמצריך המון האזנות וסבלנות, יכול לטבוע בקלות בשצף הגועש של נהר המוזיקה. אני ממש לא אוהב את הרעיון הזה, אבל זו, כנראה, המציאות.

    סה"כ הדירוגים האלה לא באמת משנים בשבילי מעבר לשעשוע ולסקרנות. מעולם לא הייתי בשום קונצנזוס - לא במיינסטרים ולא בשוליים. אני אוהב לשמוע את מה שאני אוהב לשמוע, וזה העיקר, שהמוזיקה מדברת אלי, גם אם היא לא מדברת לאף אחד אחר. אלבום השנה שלי של להקת Cheatahs לא נכלל באף אחד מהסיכומים הגדולים. וברור למה. הוא רועש, הוא עמוס ברגש, ואין לו סינגלים ברורים - מוזיקה שמפריעה לרובוטים היום יומיים לגלול את הפיד האינסופי.

    * תודה לעמי שלו - לא זה מהמונוטוניקס - על הייעוץ הסטטיסטי