רובוטים יום יומיים: סיכום סיכומי המוזיקה של 2014

שנת 2014 המשיכה את המגמה המוזיקלית של השנים האחרונות: יותר אמנים עושים יותר מוזיקה מאי פעם בכל ז'אנר תת-ז'אנר ותת-תת-ז'אנר אפשרי. אמצעי ההקלטה הזולים וההפצה הזמינה נותנים לכל פועל היי-טק לממש את החלום להיות רוקסטאר, ולו ל-15 דקות.

אין צליל חדש. אין להקה אחת או סגנון אחד שסחף את עולם האינדי השנה. אם ב-2013 יצאו חופן של אלבומי קונצנזוס ענקיים של Arcade Fire, Queens of the Stone Age, ו-Primal Scream, השנה לא הרגשתי שיצאו יצירות בסדר גודל הזה. מדברים כבר מזמן על גסיסת האלבום כפורמט בעידן שאפשר לשמוע כל שיר בריפיט ביוטיוב ולדלג בשאפל בתוך ספריית מוזיקה אינסופית. החזון הזה הולך ומתממש. כשהכנתי את הספיישלים לתוכנית שלי ברדיו הבינתחומי, מצאתי לפחות 120 שירים שחיבבתי השנה, אך רק כ-52 אלבומים, כשרובם לא החזיקו אצלי יותר מכמה האזנות בגלל אוברדוז של פילרים.

ואז הגיעו המצעדים. שלושה מהם: המצעד השנתי של הקצה, המצעד של קול הקמפוס, והמצעד של העונג שבת—טקס הבחירות של סצינת השוליים, של אנשים שהטעם שלהם במוזיקה הולך רחוק מעבר לאיגי אזיילה ואיגי פופ. מדובר כולה בכמה אלפים שהשתתפו במצעדים האלה עם כפילויות (אותו אדם יכל לדרג בכל אחד מהם). ובכל זאת, התוצאות של המצעדים האלה היו...משונות.

איך, לכל הרוחות, Damon Albarn—סולן blur ומנהיג ה-Gorrillaz—הגיע למקום הראשון בכל שלושת המצעדים עם "Everyday Robots"? אף אחד מהחברים שלי לא שמע אותו או אפילו דיבר עליו השנה. נתתי לו כמה האזנות וחשבתי שהוא חמוד, אבל לא מעבר לזה. ניסיתי לשמוע אותו שוב, היום, לבדוק אם פספסתי משהו. לא נראה לי. אפילו אתר metacritic, שמשקלל ציונים של ביקורות מאתרים שונים, נתן לו 76 מתוך 100 בהתבסס על 37 ביקורות בעוד ש-51 משתמשים נתנו לו 82. אלבום סבבה, אבל לא אלבום השנה (שלפי מטהקריטיק הוא בכלל "Bloodstone & Diamonds" של Machine Head עם ציון של 96 לפי 5 ביקורות).

אז מה קרה פה? יש לי שתי תיאוריות.

בואו נזכר שהדירוגים הנ"ל לא משקללים ציון או מיקום. כלומר, אם דירגתי 10 אלבומים, כל אחד מהם מקבל קול שווה. גם אם אהבתי את האלבום של Cheatahs פי עשר יותר משאהבתי את זה של Eagulls, מבחינת המצעדים הם קיבלו ממני בדיוק קול אחד. אז כנראה שהמון אנשים חשבו ש-"Everyday Robots" הוא אלבום חמוד ונעים, כזה שקל לחבב וקשה לשנוא, כך שגם אם הם שמו אותו בתחתית הרשימה, הוא צבר המון קולות והגיע לטופ. אני בספק אם זה מה שהיה קורה אם כל אלבום בדירוג האישי היה מקבל משקל אחר.

ואולי יש פה תופעה אחרת. אשאל אתכם שאלה: האם "Everyday Robots" הוא בכלל אלבום אינדי? מצד אחד כן: יש לו סאונד קטן, אינסטרומנטציה לא שגרתית, ואפילו נושאים חברתיים. מצד שני לא: אין באלבום הזה שום דבר חיזרי, כמו שקוואמי אוהב להגיד, הוא לא מפריע לאף אחד. אפשר לנגן את כל אחד מהשירים שלו באמצע היום בגלגלצ מבלי שאף חייל יחליף את התדר. אז אולי אנחנו רואים פה עוד התרחבות קטנה של השוליים אל המיינסטרים והמיינסטרים אל השוליים. דהיינו, "Everyday Robots" הוא אלבום האינדי הסחי של השנה.

דיימון אלבארן כבש בגאווה את כל שלושת המצעדים. אבל מה עם האלבומים האחרים? איפה הם עומדים בין המצעדים? פתחתי Google Spreadsheet, הזנתי את הנתונים משלושת המצעדים, וחישבתי את הדירוג הממוצע—המטהקריטיק של השוליים הישראלים ל-2014. בדירוג של קול הקמפוס היו 20 אלבומים, בעונג 30, ובקצה 60, ורק 16 אלבומים הופיעו בשלושתם. לצורך החישוב, נתתי דירוג 100 במקרה שאלבום לא הופיע באחד מהמצעדים כדי לתת לאלבומי הקונצנזוס לצוף ולאלבומי המחלוקת לשקוע.

והזוכים, לפי דירוג ממוצע, הם:

  1. Damon Albarn – Everyday Robots (1)
  2. Beck – Morning Phase (3)
  3. Alt-J – This Is All Yours (4)
  4. The War on Drugs – Lost in the Dream (6)
  5. Mac DeMarco – Salad Days (10)
  6. Chet Faker – Built on Glass (12)
  7. The Black Keys – Turn Blue (13)
  8. FKA Twigs – LP1 (13)
  9. Interpol – El Pintor (13)
  10. Run the Jewels - Run the Jewels 2 (14)

אם כל הדירוגים הכתירו את דיימון כמלך ישראל, מה לגבי שאר האמנים? עד כמה היתה מחלוקת לגביהם? הו! חישבתי את השונות כדי לגלות. כלומר, ככל שהשונות יותר נמוכה, ככל שהדירוגים של אלבום מסויים היו יותר קרובים; וככל שהיא יותר גבוהה, ככל שהיתה אי הסכמה והאלבום קיבל דירוגים שונים בין מצעד למצעד.

הסתבר שיש קונצנזוס חזק לאלבומים של דיימון אלברן ובק עם שונות של 0 ו-1 בהתאמה, וגם למק דמרקו ו-War On Drugs עם שונות של 2 ו-3. לעומתם, גברת FKA Twigs יצאה מאוד שנויה במחלוקת עם שונות של 193 וגם אינטרפול עם שונות של 32.

מה למדתי מכל הסיפור הזה? כרגיל, שהדירוגים האלה מייצגים טעם מאוד רגעי. האם נזכור את "Everyday Robots" בעוד 10 שנים או אפילו בשנה הבאה? אני בספק. ואם אתם לא מאמינים לי, בואו תגידו לי, בלי לגגל, מה היה אלבום השנה של שנת 2011 באיזשהו דירוג? ומה עם 2012? לא זוכרים?

כרגיל את האלבומים החשובים באמת שיצאו השנה נגלה רק בחלוף הזמן. ואולי לא. אלבום כמו "Plowing Into the Field of Love" של Iceage, אלבום במשקל כבד שמצריך המון האזנות וסבלנות, יכול לטבוע בקלות בשצף הגועש של נהר המוזיקה. אני ממש לא אוהב את הרעיון הזה, אבל זו, כנראה, המציאות.

סה"כ הדירוגים האלה לא באמת משנים בשבילי מעבר לשעשוע ולסקרנות. מעולם לא הייתי בשום קונצנזוס—לא במיינסטרים ולא בשוליים. אני אוהב לשמוע את מה שאני אוהב לשמוע, וזה העיקר, שהמוזיקה מדברת אלי, גם אם היא לא מדברת לאף אחד אחר. אלבום השנה שלי של להקת Cheatahs לא נכלל באף אחד מהסיכומים הגדולים. וברור למה. הוא רועש, הוא עמוס ברגש, ואין לו סינגלים ברורים—מוזיקה שמפריעה לרובוטים היום יומיים לגלול את הפיד האינסופי.

* תודה לעמי שלו—לא זה מהמונוטוניקס—על הייעוץ הסטטיסטי

  1. נמרוד says:

    התשובה הראשונה היא פחות או יותר מה שאני חשבתי כשראיתי את הדירוג של עונג שבת. כדאי לזכור גם שעשרה אלבומים זה אולי מעט עבורך, אבל זה די הרבה עבור חלק גדול מהמדרגים, מה שגורם להכנסה של הרבה אלבומים "בכוח". אפשר להכריח את המדרגים לדרג את האלבומים או לחלק נקודות ביניהם, אבל שיטות הצבעה מסובכות מרחיקות מדרגים. אני אישית הופתעתי יותר למצוא את האלבום הדי זניח של ג'ק ווייט בכל הדירוגים – אבל אין מה לעשות, הקונצנזוס בדירוגים המוניים מנצח. לכן דירוגים אישיים תמיד מעניינים יותר מדירוגים המוניים.

  2. haoneg says:

    אחלה בחלה פוסט. כמה מחשבות שעלו לי:

    1. "האם "Everyday Robots" הוא בכלל אלבום אינדי?" – אני בכנות חושב שב-2014 זו כבר שאלה ריקה. בשלושת המצעדים האלו צעדו גם שירי ואלבומי פופ חד־משמעיים (לנה דל ריי, למשל), ושירים של דיימון אלברן היו מועמדים גם במצעד השנתי של גלגלצ. הדיכוטומיה הזו, כמו שרמזת בעצמך, כבר לא תופסת (ואם אתה שואל אותי – אז טוב שכך), ולכן השאלה הזו היא קצת היאחזות במחנות שאינם (כנ"ל היפסטר\סחי).

    2. "אף אחד מהחברים שלי לא שמע אותו או אפילו דיבר עליו השנה" – שאלה אחת היא האם החברים שלך היו האנשים שהצביעו למצעדים האלה.
    שאלה שנייה נוגעת לדרך שבה המבנים החברתיים בכלל ופייסבוק בפרט גורמים לנו לדבר בעיקר עם אנשים שקרובים אלינו בטעמם ודעתם. זה מזכיר לי טור של יאיר לפיד (סליחה על האסוציאציה, אין כאן שום ניסיון לעלוב בך בכך שאני מזכיר את שניכם באותו משפט, מה גם שלך אצביע בשמחה) שכתב על גברת אחת שאמרה אחרי הבחירות "איך זה יכול להיות שביבי נבחר? אני לא מכירה אף אחד שהצביע לו!". כנראה שאין חפיפה גבוהה בין מעגל החברים שלך ספציפית לבין מעגל המצביעים למצעדים האלה.

    3. אני לא פה כדי להגן על האלבום של אלברן (אף על פי שאני אוהב אותו מאוד), אבל ברור מהטקסט הזה (וגם מהאלבומים האינטרגלאקטיים) שלאלבום מלנכולי ועדין כמו זה של אלברן – עם הזרמים המוזיקליים הספציפיים מהם הוא נבנה – יש באופן כללי סיכוי נמוך מאוד לדבר אליך. לכן אני תוהה למה, חוץ מהספורט והסטטיסטיקה שבעניין, בכלל לגרד את הראש על זה. ז'תומרת, לפני שנה קראתי איזו קטילה איומה של ריפלקטור של ארקייד פייר, והיה ברור שזה לא משנה בכלל אם זה אלבום שעשוי מעולה או לא, אלא שהכותב גדל ספציפית על אתוס ואסתטיקה של פאנק רוק ולכן מלכתחילה לא היה סיכוי שאלבום כמו ריפלקטור יעורר אצלו משהו חוץ מסלידה. אז מה הטעם, חוץ מהוצאת עצבים כללית, בללכת ראש בראש עם ריפלקטור ולכתוב על זה אלף מילה?
    כאמור, הפוסט שלך הוא לא כזה (התכוונתי ברצינות ל"אחלה בחלה" בתחילת התגובה), והוא כן מציע מידע ונקודת מבט סטטיסטית מעניינת על טעמיהם של קוראי\מאזיני המצעדים הנ"ל. אבל אני לא יכול שלא להישאר – במיוחד אחרי משפט הסיום העוקצני שלך – עם טעם מריר בפה של "למה בכלל לכתוב את כל זה?"

  3. haoneg says:

    מסכים באופן כללי עם התגובה של נמרוד (בנוגע לקונצנזוסים), אבל מוסיף שלפחות בעונג די הרבה אנשים דירגו פחות מ-10 אלבומים (כך שלא יודע לגבי להכניס אלבומים בכוח).

  4. עודד says:

    יש בעיה במצעדים בארץ. לא חשוב עד כמה האלבומים החדשים של jack white, beck, thom yorke, black keys וכו' יהיו משמימים ובנאליים, הם יגיעו גבוה מאוד במצעדים המיינסטרימים (מיינסטרים של אוף סטרים, אבל בסדר). זה נובע מעצם היותם מיינסטרימים. כנראה שהרבה יותר אנשים נתנו להם צ'אנס מסוואנס (אלבום השנה שלי), איגולס (אלבום מעולה) או צ'יטאס (לא התחברתי), ואז מהסיבה שנמרוד פירט, הם מגיעים גבוה.

    לדיימון אלברן אף פעם לא באמת נתתי צ'אנס עוד מימי בלור העליזים (אני מתומכי הגלאגרים ואף פעם לא באמת התבגרתי).
    לפני כמה ימים הוא הוזכר בשיחה בהקשר של המצעדים שפורסמו (עם אותו עמי שלו שלך, יבדל"א) והחלטתי לתת לו צ'אנס כי בכל זאת, מדובר במצעדים איכותיים.
    מאוד מאוד מאוד נהניתי ממנו ממש ממש ממש.

    מסקנה?
    טוב שיש מצעדים, טוב שיש בהם דברים בנאליים ודברים יותר מעניינים. ככה תמיד אפשר לשמוע על אלבומים שפספסת במהלך השנה.
    גיוון זה שם המשחק.

  5. וואו, תודה על התגובות המושקעות! אני לא נוהג להגיב לעצמי, אבל אני צריך להסביר כמה דברים.

    1. לדעתי כן יש אלבומים שהם בבירור אינדי (Mogwai – Rave Tapes), ויש אלבומים שהם בבירור מיינסטרים (Taylor Swift – 1989), ויש כאלה שהם לא בבירור כאלה או כאלה כי יש להם אדג' קטן אבל הם לא קיצוניים או משונים מספיק. כנראה שמר אלברן נופל שם. והקטגוריות כן רלוונטיות. אחרת מה פלצני מוזיקה כמונו יעשו עם עצמם!?

    2. נכון—הסביבה שלי לא בהכרח מעידה על כלום. ועם זאת, בשנים הקודמות אנשים שאני מכיר כן דיברו ושמעו אלבומים שהגיעו לטופ כמו Arcade Fire. אני לא אוהב אותם, אבל לא הופתעתי בכלל כשהם נבחרים פעם אחר פעם לאלבום השנה בדירוג כזה או אחר. כמויות של הייפ ודיבור. לא שמעתי שום דיבור על דיימון. אפילו בקושי שמעתי אותו ברדיו, ואני שומע די הרבה רדיו. כנראה ששתקו לגביו.

    3. בפירוש לא נכון—גם אם אני שומע המון מוזיקה שמגיעה מה-Pאנק, אני בהחלט שומע גם מוזיקה שברירית וקטנה. מאוד נהניתי למשל מהאלבום "Grass Punks" ש-Tom Brosseau הוציא השנה. כל כך יותר יפה, מרתק, ומרגש לדעתי מהאלבום של בק ודיימון אלברן ביחד בריבוע. אבל היי, זה הטעם שלי, וטום, הזמר האנונימי מצפון דקוטה, לא זכה אפילו למאית מהיח"צ של הסופרסטארים האלה אלא בעיקר להתעלמות כי אף אחד לא מכיר את השם שלו.

    בלי קשר לזה, אם בא לי להוציא כעס, אוציא אותו. למה יש לי בלוג? כדי להסכים עם הדיעות של כולם? בעע. ודווקא שמעתי מאנשים סביבי את אותה הפתעה/אכזבה מהבחירות של המאזינים השנה ובמיוחד מדיימון אלברן. אני לא לבד.

  6. ניתוח מעניין!
    התיאוריה הראשונה נשמעת לי מאד הגיונית, כלומר שמדובר בתוצר של פורמט ההצבעה. אלבום עם הייפ/חשיפה גבוהה יותר (בפרט אלבום של מישהו מוכר) יוזכר ביותר רשימות גם אם לא היה אלבום השנה של המצביעים.
    באשר לתיאוריה השניה – יש היום מספיק אינדי כדי שתהיה מעין סקאלה, או אולי אפילו התפלגות נורמלית, בכל הנוגע לנגישות: קצה אחד הוא מאד מאד אינדי, אוונגרד אקספרימינטלי שצריך שמונה האזנות כדי לעכל, באמצע יושב רוב האינדי ושרובנו מסכימים עליו, והקצה השני הוא אינדי על גבול המיינסטרים, כזה שעם קצת קידום משדרני רדיו ובלוגרים יפרוץ ויגיע לציבור הרחב. האינדי תמיד יטפטף למיינסטרים, זה תהליך טבעי. במובן מסוים זה גם חלק מההגדרה שלו, וזו גם תמיד הייתה הבעיה עם ההגדרה שלו (נניח שיש להקה קטנה שמקליטה בבית, ושעושה ניסויים על פופ או על רוק ומעלה לבנדקאמפ ומחכה לפרוץ, על הנייר היא "אינדי", אבל אם פתאום ישמיעו אותה בגלגלצ, במידה מסוימת היא תפסיק להיות "אינדי").

    כמובן שגם אנחנו, מאזיני האינדי, מתפלגים/מתחלקים באותו האופן. יש בינינו כאלה שנוטים להאזין לאינדי בקצה הרחוק והבלתי נגיש, מחפשים כל הזמן מוסיקה חדשה ומוכנים להשקיע עוד ועוד האזנות כדי לתת לאלבום אנונימי צ'אנס. אתה ביניהם, אני משערת. אני, לעומת זאת, נמצאת איפשהו באמצע, קרוב יותר לקצה השני. אני פחות נחשפת לאלבומים אנונימיים ואני לא נותנת צ'אנס של יותר מהאזנה אחת. לא תפס בהאזנה אחת, ביי. יענו אינדי-סחית (מאד אהבתי את המושג הזה, אני מתכוונת להשתמש בו מעכשיו :) ).

    זה דבר טוב, אני מניחה. שיש הרבה אינדי. הרבה תתי ז'אנרים והרבה רמות שונות של נגישות. אבל אני יכולה להבין שזה הופך את המצעדים לקצת יותר מעורבבים, קצת פחות קוהרנטיים, כי פתאום יש הפרשים גדולים בין המוסיקאים המדורגים והסגנונות שלהם ומידת החשיפה שלהם וזה נראה לנו מוזר.
    מה שמחזיר אותי לבעיה שהועלתה בתיאוריה הראשונה – אין באמת דרך אחרת לעשות את זה. לבקש מהמאזינים לדרג את עשרת אלבומי השנה שלהם זה לא כל כך ריאלי, כי הם לא בהכרח ברי השוואה. גם מבחינת הנגישות וגם מבחינת תתי הז'אנרים המוסיקליים. אם אהבתי השנה גם את סט. וינסנט וגם את ד'אנג'לו, יש לי באמת דרך להגיד זה יותר מזה? לא ממש.

  7. חשבתי שגיאחה בא לומר משהו אחר: אין תואם בין האלבומים שאנשים מדברים עליהם לאלבומים שאנשים שומעים מתחת לשמיכה.

  8. עודד says:

    לא הבנתי. לפי החישובים יצא שהאלבומים הראשונים ברשימה הם גם אלה עם השונות הכי נמוכה. כלומר הייתה עליהם הסכמה רחבה מצד הקהל ולא גחמה רגעית.
    לעומת זאת אלבום כמו של fka twigs שקיבל שונות מאוד גבוהה, אולי הוא זה שישכח מכיוון שלא היה סביבו קונצנזוס. המסקנה שלי היא שהאלבומים שיש סביבם קונצנזוס גדול בשוליים ישארו איתנו הלאה לשנים הבאות

  9. אבל זה שיש הסכמה כרגע על איזשהו אלבום לא אומר מה נחשוב עליו בעתיד. אין קשר בין הדברים. למשל, האלבום "Don't Look Back" של להקת Boston הגיע ב-1978 למקום הראשון בטבלת Billboard, ואני בטוח שהוא היה מאוד פופלארי בזמנו. האם הוא נחקק בעולם הפופ? לא נראה לי.

  10. Oded says:

    ברור שלא, זו לא תופעה חדשה וטוב שהבאת דוגמה היסטורית. אני חושב שבסופו של דבר מה שנשאר זו מוזיקה שזכתה להצלחה מסחרית ואומנותית בו זמנית. כל השאר נותר בצד הדרך ומחכה למאזינים סקרנים שיגלו אותה מחדש. יוצא דופן לזה הם להיטי פופ ענקיים שחלקם הצליחו להיכנס לדפי ההיסטוריה בזכות פופולריות עצומה גם אם לא זכו לתשבחות המבקרים (ראה ערך. Britney Spears וכדומה)

התגובות סגורות.