פוסטים מתויגים עם ראיונות עם מוזיקאים

  • Priests בראיון: "להופיע בישראל כרגע יביע הסכמה מרומזת למה שהממשלה עושה"

    השיר "And Breeding" של Priests תפס אותי לא מוכנה. רגע אחרי לחיצה אקראית על הקטע ביוטיוב, הרגשתי שמישהו מוחץ את הגרון שלי באגרוף, מיתרי הקול שלי שכחו איך לעבוד, ולא יכולתי לעשות כלום חוץ מללחוץ ברפטטיביות על פליי. "Bodies and Control and Money and Power", זה היה השם של האלבום, כתוב בענק לבן על גבי אדום כמו דגל או שלט בהפגנה, המינימליזם של הייאוש.

    שלוש שנים אחרי סוף סוף יצא האלבום השני של Priests, שגם שמו מביע ייאוש מסוים: "Nothing Feels Natural". הוא הצליח לטפס שלב מעל האלבום הראשון בכל מה שקשור בסאונד: הוא מגוון ומפתיע יותר, כמו נסיעה בדרך תלולה שהעיקולים בה מפתיעים בכל רגע מחדש. הגיטרות צוללות בלי לקחת אוויר (למשל בשיר הנושא של האלבום), ורגע אחרי חוזרות לשורשי פוסט-פאנק פשוטים ("Niki") בלי לאבד את אווירת המסתורין. האלבום הצליח להביא את Priests לרמה גבוהה יותר של מודעות תקשורתית, גם בזכות התזמון של יציאתו - ממש רגע לאחר בחירתו של דונאלד טראמפ לנשיא, וגם בזכות השורשים של הלהקה, אחת המשמעותיות בסצנה של וושינגטון DC.

    פריסטס הם להקה שעובדת קשה. הם עובדים בדיי ג'וב קשוחים (מלצרות למשל) ואת כל הזמן הפנוי שאין להם משקיעים במוזיקה. על הראיון ענתה סולנית ההרכב Katie Alice Greer (משמאל בתמונה). מהתשובות שלה עולה מצד אחד להקה מקצוענית שמורגלת בראיונות, בעיקר לאור ההצלחה של האלבום האחרון (למשל בקוצר הרוח שלה בשאלות פוליטיות). ומהצד השני משתקפת הקפדה עקבית לסרב לשחק את המשחק העיתונאי הרגיל. הסירוב של הלהקה לענות באופן בינארי, לחלק את העולם ל-"שחור" ו-"לבן" מעורר הערצה - היא מוכנה להסתכן בחוסר הבנה כדי להימנע מהמחלה המערבית הידועה שגורמת לנו לחלק את העולם לבדידים, תבניות מוכנות מראש.

    מבחינה מוזיקלית, האלבום החדש נשמע יותר משויף מהאלבום הקודם, עם יותר רבדים וסאונד שמושפע מפוסט-פאנק אבל לא מוגבל רק אליו. היה לכן חזון מסויים לסאונד של האלבום?

    רצינו שזה ישמע מאוד גדול ומרגש! אנחנו אוהבות כל מיני סוגים של מוזיקה ושואפות ליצור מוזיקה שמשקפת את כל ההשפעות שלנו. הלהקה שלנו כותבת את השירים ביחד, אז את גם שומעת ארבע קולות שונים בתוך השירים. זה יכול להיות מאתגר אבל מאוד מתגמל יצירתית בטווח הארוך.

    מה היו ההשפעות המוזיקליות בזמן ההקלטה, ובמיוחד לשיר "Suck"?

    הקשבנו להרבה פורטיסהד (האלבום "Third"), הקיור, הסטוג'ס, הריינקוטס, ביורק, פיונה אפל, פליטווד מאק. יצאנו לטור עם ההרכב Shopping (מבריטניה) וכתבנו את "Suck" אחרי זה, אז יש שם גם השפעה שלהם.

    האם היתה חוויה מסוימת שהשפיעה על המילים לשיר "Nothing Feels Natural"?

    הייתי פשוט מאוד עצובה, זו לא היתה חוויה מסוימת כמו שזו היתה תחושה של התפכחות ותסכול לטווח הארוך לגבי התהליך המתמשך של לנסות לגרום ללהקה לעבוד, לנסות להקליט אלבום, לנסות לשרוד דיי ג'וב עם עבודה שחורה ומשעממת מיום ליום בשכר נמוך - דברים כאלה.

    יש ניגוד מעניין בין פריסטס כלהקה פוליטית שמאוד מאמינה בשינוי חברתי, לעומת ליריקה כמעט אנטי-המנונית, מורכבת וקצת מעורפלת. האם זה נעשה במכוון?

    לא כל כך! אנחנו לא משקיעות הרבה מחשבה איך להתאים את הסאונד שלנו לאופן שבו אנשים תופסים אותנו. אני חושבת שהשירים שלנו מסובכים בגלל שאנחנו אנשים מסובכים עם רעיונות גדולים. המדיה החברתית היא כלי תקשורת מעולה, אבל אני חוששת שלפעמים זה משטיח הרבה ניואנסים בשיח ללוגיקה בינארית של "כן או לא" "שחור או "לבן". אז, זו הדרך הארוכה לומר שבאופן אישי אני לא חושבת שהשירים שלנו הם אנטי-המנוניים, אבל אם קשה לשיר אותם איתנו בהופעה בגלל שהם קצת יותר מורכבים מ-"Fuck Donald Trump", אז זה בסדר.

    בתור להקה מוושינגטון DC, איך לדעתכן האקלים הפוליטי הנוכחי משפיע עליכן?

    אני לא בטוחה כל כך, כאילו, אני בטוחה שזה משפיע אבל אנחנו לא חושבות על זה הרבה.

    האם השתתפתן בצעדת הנשים? ואם כן, תוכלי לספר לנו על החוויה?

    כן, כולנו היינו שם. היה מאוד צפוף, הכי הרבה אנשים ב-The Mall מאז ההשבעה השנייה של אובמה.

    בצעדה Gloria Steinem אמרה שיש "יתרון לחיסרון", ושלמרות המשבר הנוכחי בהיסטוריה נשים יתאחדו ויצברו עוד כוח. מה דעתך?

    אה, זה בטח נחמד בשביל גלוריה לראות את "היתרון". לא יודעת, זה נשמע לי מאוד תלוש מהמציאות. אני חושבת שזה סנטימנט אישי יפה אבל זה לא מתאים ולא עוזר להגיד לאנשים שיש יתרון בכניסה לתוך פשיזם - אנשים מתים כרגע.

    נראה שלאחרונה הפמיניזם נהיה "טרנדי" ושאחרי הרבה שנים פמיניזם היא כבר לא מילה "גסה". האם זה משפיע על התגובות למוזיקה שלכן?

    כן, מאוד! אני מסכימה שפמיניזם טרנדי, אחרי מלא זמן שזה נתפס כלא מגניב. זה קרה בגלל שנים של אידאולוגיה שמרנית שהציגה את הפמיניזם בתור הדבר הכי לא אטרקטיבי שיש. בכל מקרה, עכשיו זה מגניב להיות פמיניסטית. זה לא בהכרח דבר טוב או רע לגמרי. בהחלט משתמשים בזה בשביל למכור דברים.

    אמרת בראיון שהיתה תקופה בה ניסית לצרוך כמה שיותר אמנות שנעשתה על ידי נשים, בתור דרך להקיף את עצמך במהפכה הנשית נגד התרבות הגברית. בתור אמנית, איך את מתמודדת עם האתגר של לחתור תחת השפה הגברית?

    שאלה טובה! אני מנסה להיות מודעת באיזה אופן החברה והמדיניות המוסדית משנה את ראיית העולם האישית שלי ושל אחרים. למשל, אם יש מצב שבו גברים מרוויחים באופן לא פרופורציונאלי מעבודה שמשתתפות בה גם קולגות נשיות. זו אפליה מוסדית שקשה לתקן, אבל פשוט להיות מודעת אליה יכול לעזור למצוא דרך כדי לראות פתרון יותר מאוזן. בדרך כלל אני פשוט ריאקציונרית לגבי מקרים כאלה, כלומר אני יודעת שהעולם שם במרכז ערכים, פרספקטיבות ורעיונות גבריים בתור ברירת מחדל. אז בדרך כלל אשים במרכז ערכים נקביים ולא בינאריים, כי אני לא אוהבת את העולם שאנו חיות בו ואני רוצה שדברים ישתנו. לגברים עדיין יש מקום אבל הם לא צריכים להיות תמיד מלוהקים בתור הפרוטגוניסטים היחידים.

    מה הדבר הכי חשוב לכן בתור להקה?

    אני בטוחה שכל חברי הלהקה היו עונים על זה באופן אחר. בשבילי, הדבר הכי חשוב הוא לעשות מוזיקה שאני אוהבת, שמאתגרת, מרגשת, וכו'.

    בשיר "Puff" את מזכירה את ראש ממשלת ישראל בתור דוגמה למצב המתדרדר בעולם: "And Munayyer says Netanyahu's actually the best thing coz so much hate could only mean we're accelerating". האם חשבתן להופיע בתל אביב?

    שאלה קשה. כנראה שלא, כרגע. עם זאת התכתבתי לפני מספר חודשים עם מעריץ שגר בישראל. אני חוששת שלהופיע בישראל כרגע יביע הסכמה מרומזת למה שהממשלה עושה. אני יודעת, אני גרה בארה"ב, מקום מושבה של הממשלה הכי פחות אהובה עלי בעולם, אז אולי תשאלי, מה הנזק בלנסוע לאוטוקרטיה אלימה אחרת? זה מדרון חלקלק כמובן אבל צריך להציב את הגבול איפשהו. בכל מקרה, הרבה סולידריות לאנשים חושבים וחומלים בעולם שחיים תחת מנהיגים ממשלתיים נוראיים.

  • Moon Duo בראיון: "אפשר לחוות חוויה פסיכדלית פשוט כשהולכים בשמש"

    אנחנו נמצאים בתקופה של התחדשות פסיכדלית, מה שאפשר לראות בקאמבק החקר המדעי של חומרים פסיכדליים (היה לא מזמן כנס גדול בנושא בארץ). גם המוזיקה הפסיכדלית חזרה לבעבע בתודעה, והצמד Moon Duo מפורטלנד נמצאים עמוק בזרם. מדובר בפרויקט שהוקם ב-2009 על ידי Erik "Ripley" Johnson מהרכב האסיד-רוק Wooden Shjips ו-Sanae Yamada. הם הוציאו מאז שמונה אלבומים שנעים בין קראוטרוק קצבי של מכונות לג'אמים פתוחים של גיטרות. בחודשים האחרונים יצא להם "Occult Architecture", אלבום בשני חלקים כשהראשון מייצג את היין (צד המוצל של הגבעה, הנשי, האפל, הלילה וכדור הארץ) והחלק השני את היאנג (הצד המואר של הגבעה, הזכרי, השמש, האור והשמים). הצמד ביקר בארץ ב-2010 והשבוע (יום רביעי 21.6) הם יחזרו לבארבי. לכבוד המופע, תפסתי את ריפלי ג'ונסון לראיון במייל וביררתי איתו כיצד הם צברו כל כך הרבה חומר, איך היתה נראית אדריכלות מגית ומה הוא למד מחוויות פסיכדליות.

    היי! איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    אני בבית בפורטלנד, מתכונן לטיסה לברלין. הייתי בדיוק במבשלה ואכלתי שם ארוחת ערב. היה משחק הוקי בטלוויזיה. סניי בברלין.

    בדיוק שחררתם את החלק השני של "Occult Architecture". איך אספתם כל כך הרבה חומר שרציתם לשחרר? היה איזשהו ניצוץ יצירתי שהבעיר את האש?

    בדרך כלל נותר לנו חומר מסשן הקלטות לאלבום. לרוב יש כמה שירים שלא נכנסים פנימה ויוצאים בסוף על 7" או בתור קטעי בונוס. הפעם פשוט היה לנו הרבה יותר, והשירים סוג של התחלקו באופן טבעי בין וייב אפל לבהיר, אז החלטנו לחלק אותם לשני אלבומים.

    עמוד הבנדקמפ שלכם מספר ששני החלקים הם כמו יין ויאנג. האם אתם בעניין של פילוסופיה סינית, למשל, דאויזם? האם אתם חיים אותה ביום יום?

    אנחנו יותר בעניין של בודהיזם אבל דאוזים לא שונה כל כך, לפחות בבסיס. יש לי עותק של ה-"דאו דה דג'ינג" מאז שהייתי צעיר וזה מדריך ממש שימושי לחיים. אנחנו יותר בעניין של מדיטציה מאשר איזשוהי סוג של דוגמה.

    אם אדריכלות מגית היתה קיימת בבניינים, כאלה שמייצגים את התבניות הנסתרות שיש בהכל, איך לדעתך הם היו נראים?

    ובכן, זה קיים בחלק מהבניינים אבל זה לא בהכרח ברור מאליו. יש ארכיטקטים שמושפעים מתורת הנסתר, הבונים החופשיים, סימבוליזם גנוסטי וכו'. יש אספקטים סודיים בחלק מהדברים, שהגיוניים מבחינה היסטורית. כנראה שלהימנע מרדיפה היה בעדיפות גבוהה. אנחנו יותר מתעניינים באספקט של המסתורין מאשר הסודיות.

    האם אתם חווים חוויות פסיכדליות באופן קבוע? תוכל לשתף תובנות שלמדת במהלך חוויות כאלה?

    ובכן, אני חושב שאפשר לחוות חוויה פסיכדלית פשוט כשהולכים בשמש. זה דבר מאוד אישי ותלוי בעיקר עד כמה אתה פתוח לטבע ולמציאות שלך. אם את נותן למישהו אחר מנה של LSD או פסילוסיבין, הם יחשבו שהתבניות בכף היד שלהם מרתקות עד אינסוף, או הצליל של הרוח דרך העצים. הדברים הללו מרתקים, פשוט יותר קשה לראות אותם ברגע שהילדות מסתיימת. לילדים יש חוויות פסיכדליות כל היום. נראה לי שזו תובנה: תהיה יותר כמו ילד.

    הופעתם בארץ ב-2010 בתל אביב וירושלים. מה אתה הכי זוכר מהביקור פה וההופעות ההן?

    אני זוכר שזה היה ממש כיף והאנשים היו ממש אדיבים. אני זוכר שצפתי בים המלח, ביליתי בחנות תקליטים מדהימה בירושלים ושאכלתי את החומוס הטוב בחיי.

  • הראל שרייבר בראיון: וריאציות על זיכרון

    המוזיקאי האלקטרוני הראל שרייבר, האיש מאחורי הלייבל אק-דאק האגדי, פועל תחת שמות רבים: Mule Driver, The Models וגם Max Schreiber. ב-6.6 הוא ישיק באוגנדה ריליס חדש בתור מקס: "Variations on Memory". מדובר בפרויקט מתמשך בו שרייבר מקליט באופן אינטואיטיבי שירי זיכרון כפי שהוא זוכר אותם, והכל באינטרפרטציה משלו על סינתיסייזרים אנלוגיים, בדרך כלל בסשן אחד. לכבוד ההשקה, הזמנתי את שרייבר לספר קצת על הפרויקט המסתורי.

    איך התחיל הפרויקט?

    לפני כמה שנים, נסעתי באוטובוס ביום השואה וברדיו התנגנו שירי יום השואה, הייתי עם אזניות והשירים התערבבו במוזיקה ששמעתי. כשהגעתי הביתה/לסטודיו השיר "ההליכה לקיסריה" התנגן לי בראש. הציוד בסטודיו היה מחובר ודולק וכל הסינתיסייזרים היו מחוברים לפי קטע שהקלטתי באותו יום אבל לא הצלחתי לחזור ולנגן, כי "ההליכה לקיסריה", או יותר נכון לופ מתוכו (השורה הראשונה) הסתובב לי בראש. בניסיון להוציא את השיר מהראש התחלתי לנגן אותו על הסטאפ המורכב ונהניתי מאוד. אני לא נגן וירטואוז ולא ממש זכרתי את השיר אבל ניגנתי מה שזכרתי ממנו ונכנסתי לזה ועשיתי כל מיני וריאציות. בשלב מסויים לחצתי רקורד (יש לי טייפ שמחובר תמיד ומוכן להקלטה לצורך תיעוד ספונטני) וזה היה הקטע הראשון.

    בהמשך גיליתי שאני מוצא את עצמי שר משירי יום הזיכרון מידי פעם, אולי גם בגלל שזאת היתה תקופת ימי הזיכרון ונסעתי הרבה באוטובוסים ונתקעו לי שירים בראש, אבל בלי קשר גיליתי שהשירים האלה מלווים אותי (אותנו, אנשים שגדלו בארץ ואולי גם בגלל תקופות הפיגועים וכו') ויש להם איזשהו משקל או משמעות בחיים שלי. וכל פעם שנתקע לי שיר כזה בראש (בדרך כלל שורה מהשיר או חלק מהמנגינה) שיחקתי איתו על מכונה שפעלה בסטודיו ואם נכנסתי לזה אז גם יצא משהו.

    בגלל הצורה שהפרויקט התחיל, על הדרך ולא בתור משהו מתוכנן, אני מנסה לשמור אותו ככזה ולהקליט את הקטעים בצורה מידית ולא לעבוד עליהם וללמוד אותם אלא להוציא אותם בדרך שאני זוכר אותם ומרגיש אותם באותו רגע מכיוון אחר. בשנת 2005 יצא האי פי "The Proud Ones" בלייבל משהו על הדרך. הוא מבוסס על נעימת נושא של סרט משנות ה-50 באותו השם. הקטעים באי פי הם וריאציות על הנעימה ויכול להיות שהטכניקה שעבדתי בה אז עבדה גם באי פי הזה: יצירת והקלטת הקטע בסשן אחד בלי לתקן טעויות ובלי לתכנן - לא לחשוב, לנגן ולהקליט.

    שירי הזיכרון המוכרים מנוגנים לרוב על כלים אקוסטיים אך אתה משתמש בכלים אלקטרוניים. מדוע לדעתך זו ברירת המחדל של שירי הזיכרון הסטנדרטיים? באיזה אופן כלים אלקטרוניים משנים אותם?

    אני חושב שבתקופה שהתגבש הקונספט של ימי הזיכרון בארץ המוזיקה הנפוצה היתה אקוסטית. לא בטוח שהיו הרבה אופציות אחרות. יכול להיות שבעקבות זה התקבע איזה קונספט של עצב ורגש שמבוטא בעדינות ונוגות על כלים אקוסטיים ואף אחד לא הרגיש צורך לעדכן אותו. אני משתמש בכלים אלקטרוניים בעיקר ונוח לי להתבטא בכלים אלה. הרגש לא נוצר מהכלי שמנגנים בו אלא אצל הנגן או המאזין.

    לכלים אלקטרוניים יש מנעד סאונד רחב ובשימוש באולפן אפשר ליצור אווירה מסוימת שעוזרת "ליצר רגש" מסויים. מכיוון אחר, האזעקה שמשתמשים בא בימי זיכרון היא כלי אלקטרוני. גם בעבר כשהאזעקה היתה ידנית או אפילו שופר היא היתה כלי בסיסי ופשוט, שמפיץ הרבה רגש: סכנה מלחמה, או חג במקרה של שופר וכו'. כשאני שומע אזעקה בימי זיכרון אני חושב בעיקר על הפיזיקה והגלים ועל התאבכות הסאונד במרחב. אני לא בטוח שזה עוזר לי לזכור או שזה שונה מההתעסקות היום יומית בסאונד. בנוגע לשירי זיכרון פחות מסורתיים, אפשר למצוא גם מוזיקה פחות אקוסטית, לדוגמה Temple of the Dog ובטח גם אלבומים אלקטרונים (שכרגע לא עולים לי בראש).

    איזה שירי זיכרון השפיעו עליך בהקלטת הסשן האחרון?

    הסשן האחרון שמופיעי באי פי הוא "בלדה לחובש", והשפיע עליו השיר "בלדה לחובש". מעבר לזה אני לא יודע אם שירי זיכרון נוספים השפיעו עליו. אפשר אולי לשמוע השפעות של מוזיקה שהשפיעה עלי בכללי והיא בטח ISAN ואניו מוריקון - איסן אולי באווירה ומוריקונה בזה שכל דמות בשיר מקבלת סאונד משלה. זה גם השיר היחידי עם תופים (נראה לי). התופים זכורים לי בתור מחזק הדרמה בביצוע המקורי, אבל יכול להיות שאני טועה וככה אני מפרש את השיר. בנוסף יש את הזעקה מלאת הפאתוס "עלינו על מוקש" שבתור ילד תמיד הצחיקה אותי (וגם עכשיו). תדמיין מישהו שעלה על מוקש צועק בכזה פאתוס, הוא לא יצעק ויבכה ויקלל או ישתוק ויהיה בשוק או יתפקד בקור רוח מתוך סטרס ואדרנלין. אבל מה אני יודע לא הייתי במצב כזה.

  • Preoccupations בראיון: "אנחנו פשוט מוצאים דרכים מוזרות לייצר צלילים"

    מי שעוקב אחרי המאזין לא צריך הקדמה ל-Preoccupations (לשעבר Viet Cong): הם לקחו את מצעד אלבומי השנה האישי שלי גם ב-2016 וגם ב-2015, ראיתי אותם פעמיים בחו"ל איפה שהם פוצצו לי את השכל, ובכלל, לדעתי פריואוקיופיישנס היא הלהקה הכי מרתקת שצצה בשנים האחרונות. הרביעייה הקנדית הזו מקלגרי עושה מוזיקה מאוד אינטנסיבית ואינטיליגנטית עם כמות אדירה של רגש, מוזיקה שלא מפחדת להסתכל לאינסוף בעיניים ולדווח על החוויה. פוסט-פאנק, נויז-רוק, סינת'פופ, לואו-פיי - אפשר להדביק להם הרבה תוויות אבל בסופו של דבר זה פריאוקיופיישנס. הלילה (29.5) תוכלו לחוות את זה בתאטרון תמונע, ולכבוד ההופעה היה לי העונג לראיין בטלפון את סולן/בסיסט ההרכב Matt Flegel ולדבר איתו על חפצים משונים ליצירת סאונד, המרת אופל קיומי לקתרזיס מוזיקלי, וכן, גם על שינוי השם ואובדן הקהל שבא בעקבותיו.

    היי מאט, מה שלומך? מה אתה עושה בימים אלה?

    "הכל בסדר, חזרתי הביתה אחרי סוג של טור קצר, משהו כמו שבועיים, וחזרתי אתמול. התעוררתי הבוקר עם צינון לא נורמלי. וזה זמן טוב להיות חולה כשאני בבית מאשר בדרכים! (צוחק)"

    אני מניח שלמוזיקאים יש לפעמים את האינסטינקט הזה להיות חולים רק כשהם חוזרים הביתה, נכון?

    "כן, זה מצחיק כי כבר הרגשתי חולה, הרגשתי את זה לפני יומיים, ואני חושב שבצורה לא מודעת המוח שלי אמר, אוקיי, עוד שתי הופעות, אי אפשר להיות חולה עכשיו, וברגע שחזרתי הביתה, המוח שלי אמר תהיה חולה עכשיו (צוחק)".

    זה מוביל אותי לשאלה הבאה. ראיתי אתכם פעמיים: פעם אחת בברצלונה לפני שנתיים וגם בברלין בנובמבר.

    "אה, מגניב!"

    אני מעריץ גדול, אז ממש נהניתי. ההופעות שלכם היו מאוד אינטנסיביות ואתם מופיעים מלא. אז תהיתי איך אתם עושים את זה מדי יום, כי המוזיקה שלכם מאוד עמוקה, וזה לא כאילו שאתם באים לחייך ולבדר את כולם, זה כאילו שאתם צריכים להכנס למצב רוח מסוים. אז איך אתם עושים את זה?

    "אממ, זה קשה, כלומר זה קשה בחלק מהימים. אני חושב שההופעות האלה שראית, כמו זו שהיתה לפני פרימוורה היתה במועדון, נכון?"

    כן, אני חושב שקראו לזה הפורום או משהו כזה?

    "כן כן כן, משהו כזה. כלומר, בהופעה ההיא כולם מאוד התרגשו, כולם ציפו לפסטיבל וזו היתה ההתחלה שלו ואנחנו סוג של ניזונו מהאנרגיות של הקהל. אותו הדבר קרה בהופעה ההיא בברלין - אנשים מאוד התרגשו, וזה משפיע עלינו, ולא יודע, אנחנו מנסים שזה יהיה קצת שונה בכל פעם. כלומר, אנחנו מנגנים את אותו הסט בכל הופעה, אבל אנחנו אף פעם לא מנגנים את השירים בדיוק באותה צורה. אנחנו משנים אותם ומשאירים הרבה מקום לאלתור וכאלה. אנחנו גם שותים מלא בירה (צוחק)".

    ובהופעה הקול שלך ממש נמוך ומחוספס, אז זה בגלל הבירות?

    "כן, לפעמים, זה מצחיק. בדרך כלל בתחילת הטור אני יותר אומר את המילים, ולקראת הסוף אני יותר צועק אותן (צוחק)".

    עשית אי פעם אימון ווקלי, אתה עושה תרגילים?

    "כן, אני חייב לעשות אותם היום, רק בגלל שזה מאוד אינטנסיבי. אם אני לא עושה תרגילי נשימה אני יכול לאבד את הקול ממש מהר. אז אני עושה קצת תרגילי נשימה, אף פעם לא לקחתי באמת שיעורים. לקחתי כמה שיעורים רק כדי ללמוד איך לחמם את הקול שלי, אבל חוץ מזה, כלום. למעשה אני צריך לעשות את זה, זה משהו שאני בדיוק בודק עכשיו. זה משהו שממש כדאי לי לעשות בזמן שאני בחופש".

    איך למעשה התחלת לשיר?

    "תמיד שרתי איפה שאף אחד לא יכל לשמוע (צוחק). שרתי לעצמי בזמן הנהיגה. אבל אף פעם לא שרתי לפני כן בלהקה. בלהקה הקודמת שלי Women שרתי קולות רקע, אבל אף פעם לא הייתי בפרונט, רק קולות רקע והרמוניות וכאלה. בלהקה הזו, פשוט היינו צריכים זמר ואף אחד אחר לא רצה לעשות את זה, אז אני מניח שהרמתי את הכפפה".

    גם סקוט (מונרו - גיטריסט הלהקה ע"ש) שר קצת, נכון?

    "אה, כן כן כן, בדיוק. כן. אבל זה מוזר לשיר, זה מוזר לשים את עצמך שם בחוץ. אני מתחיל להרגיש יותר ויותר נוח עם זה".

    האלבום השני שלכם ממש העיף אותי בגלל כל מיני סיבות, אחת מהן היא שהוצאתם אותו קצת יותר משנה אחרי אלבום הבכורה, ולגמרי דילגתם מעל קללת האלבום השני. איך לכל הרוחות עשיתם את זה?

    "(צוחק) לא יודע. אני משתדל שלא לחשוב על דברים כאלה. כלומר, השקענו בו הרבה זמן, ועם חלק מהשירים שהקלטנו באלבום הזה עבדנו כבר שנים, מאז תחילת הלהקה, אז לא כולם לגמרי טריים. אבל אני חושב שהאלבום הבא שלנו יהיה מקולל (צוחק)".

    התחלתם כבר לעבוד עליו?

    "כן כן, אנחנו עובדים על זה. היינו בחופש רוב החורף, אז התכנסנו ביחד לכמה סשנים, זה בדרך. הייתי אומר שכתבנו בערך כבר חצי מהאלבום".

    הלהקה העסוקה בעולם!

    "ובכן, כן, לא יודע, זה הדבר היחידי שאנחנו עושים בימינו. לאף אחד מאיתנו אין יותר דיי ג'וב או משהו כזה, אז אין עוד מה לעשות (צוחק)".

    ראיתי את קטעי הוידאו הקצרים ששחררתם לפני האלבום השני. בראשון סקוט משתמש בוויברטור על תוף כדי לעשות צליל משונה. באיזה עוד דברים השתמשתם באלבום?

    "אה, יש כל מיני דברים. הרבה סאונדים. אני תמיד מקליט דברים עם הסמארטפון שלי. יש סאונד בשיר "Memory" שנלקח משלט חוצות מסתובב שהוא קצת שבור ועושה צליל משונה כזה, והסתובבתי בטורונטו באמצע הלילה, אני חושב שזה היה 3 או 4 בבוקר, והייתי קצת מסטול ושמעתי את הצליל הזה, ופשוט עמדתי שם מלא זמן עם האזניות והקלטתי אותו. וזה בערך איך השיר נכתב. היה לסאונד הזה מין קצב שבור, וזה נתן לנו השראה לחלק השני של השיר. אז זה היה מוזר, אבל אנחנו תמיד עושים ניסויים באולפן. אני אוהב לעשות דברים, אולי לא באופן הכי סטנדרטי. זה לא תמיד צריך להיות גיטרה וסינתיסייזר, זה יכול להיות די כל דבר".

    איזה דברים יש לכם באולפן? יש לכם מזלגות וסכינים וסירים או קרשים ומסורים? במה אתם משתמשים?

    "אה, כן, פשוט במה שיש בשטח. זה תלוי עד כמה אנחנו במצב רוח ניסיוני בכל רגע נתון, אבל עשינו כמה דברים דפוקים, לגמרי. אנחנו פשוט מוצאים דרכים מוזרות לייצר צלילים, אבל אני לא יכול להסגיר את הסודות שלנו (צוחק)."

    טוב, אנסה בהזדמנות אחרת. עוד משהו שאני אוהב לגבי המוזיקה שלכם זה הווריאציה. כלומר, יש להקות שמקליטות למעשה את אותו השיר שוב ושוב, אבל אתכם זה משהו אחר בכל פעם. אתם עושים את זה במכוון? יש חומרים שאתם זורקים לפח בגלל שאתם חושבים שזה דומה מדי למשהו אחר שעשיתם?

    "כן, אנחנו כל הזמן מעיפים דברים. אני תמיד רוצה לעשות אלבום שהייתי רוצה להקשיב לו. כלומר, אני אף פעם לא שומע את האלבומים שלנו, אבל העניין הוא לעשות משהו שהייתי רוצה לשמוע. וגם משהו שנוכל לנגן בהופעה, ואתה יודע, לנגן את אותם השירים כל פעם במשך 200 הופעות ועדיין לרצות לבצע אותם. אני פשוט אוהב את הגישה הזו למוזיקה. אני לא אוהב שירי פופ פשוטים שלא קורה בהם הרבה. אני אוהב היבטים מסוימים מזה, אבל לא הייתי רוצה לשמוע עשרה שירים כאלה ברציפות. אני אוהב לגוון את זה, נכון. זה עוזר לנו לשמור על עניין וכשאנחנו מנגנים להתכוון לזה, ואם אנחנו מתכוונים לזה אז זה עובר, לדעתי, יותר טוב למי שבא לראות אותנו".

    אני גם ממש אוהב את הליריקה שלך. אתה מתמודד בה עם דברים שאנשים לא אוהבים לדבר עליהם, דברים כמו מוות וחוסר משמעות החיים. האם זה מה שעובר לך בראש ביום יום, או שאתה משאיר את זה לכתיבה שלך?

    "הממ, זה תלוי. אני תמיד כותב כל מיני קטעים קצרים. אני בדרך כלל לא כותב ליריקה מההתחלה ועד הסוף בבת אחת. אולי אתחיל משורה או שתיים שכתבתי, אני כותב את הליריקה בסוף ההקלטות. בדרך כלל אני עובר על כל המחברות שלי ועל כל מה שרשמתי בנייד וגם על חתיכות של מפיות, מוצא את משמסתדר עם המלודיה שיש לי, ואז ממשיך משם. זה בדרך כלל אפל. אני לא אדם אפל בסופו של דבר ואני חושב שזה קשור פשוט ללתת לזה ביטוי באמנות ובמוזיקה. זה כמו קתרזיס טוב, להתמודד עם האופל בחיים, ובאופן כללי זה עוזר לי להיות שמח יותר אם אני מצליח להוציא את זה מהמערכת שלי דרך המוזיקה".

    כמו הצל של יונג שצריך ביטוי או שתהיה קטסטרופה.

    "כן, כן, בדיוק".

    אתה קורא הרבה? האם אתה מעוניין בספרות ופילוסופיה?

    "אה, כן, אני קורא כל הזמן. אני מוכן לקרוא כמעט כל דבר. בימים אלה אני מנסה להרחיב את האופקים שלי ולקרוא על המשבר הפיננסי באירופה, כי אני לא יודע על זה כלום, אז אני מנסה ללמוד על זה כמה דברים. אבל אני קורא הרבה פילוסופיה והרבה מדע בדיוני, אני קורא הרבה נובלות גרפיות, לא יודע, ביוגרפיות - די כל דבר".

    איזה ספרים ממש השפיעו עליך?

    "הממ, יש כל כך הרבה. אני חושב שאחד מהספרים הראשונים שהעיפו לי את המוח בנעורים היה "ארוחה עירומה" של בורוז. הוא עדיין אחד מהסופרים האהובים עלי בכל מה שקשור לכתיבה מוזרה, אפלה, פסיכדלית, של זרם התודעה. אחד מהספרים האהובים עלי בשנים האחרונות נקרא "השוטר השלישי" מאת הסופר האירי פלאן אובראיין. זה קצת מוזר, קצת פילוסופי, אבל פשוט כתוב יפה, ושוב סוג של פסיכדלי ומוזר. כלומר, זה לא בהכרח משפיע על היצירה שלי, אבל לפעמים זה כן. הרבה ממה שמשפיע זה כשמישהו אומר משהו מצחיק, או שאני חושב על משהו שיש לו משמעות מסוימת, ואז אכתוב את זה, וזה נכנס לתוך הליריקה שלנו".

    אחד מהדברים שמוזרים לדעתי זו הדרך שבה המוזיקה שלכם מתקבלת - לפחות ברשת. במצעדים של סוף השנה או שהייתם מדורגים ממש גבוה או שהייתם די נעדרים. אתה חושב שקשה לאנשים לעכל את המוזיקה שלכם? איזה תגובות אתם מקבלים?

    "כן, לא יודע. אני אף פעם לא קורא את החומר הזה אונליין. המדד היחיד שלי הוא לראות אנשים בהופעות. אז זה די שונה, וזה תלוי. אני שם לב כשאנחנו מנגנים בפסטיבלים, ואנחנו מנגנים בהרבה פסטיבלים, שזה קהל די שונה, כי רוב האנשים לא שם בהכרח בשביל לראות אותך, הם שם כי הם נמצאים בפסטיבל, הם רואים עוד להקות, והם שמעו עליך משהו אז הם באים. זה די מקטב. יש אנשים שאוהבים את זה ויש אנשים שעוזבים את ההופעה אחרי חצי מהסט. בהופעות שבהן אנחנו ההדליינרים, זה די מוטה להגיד על זה משהו, כי אנשים משלמים כסף כדי לראות אותנו. אבל זה קשה".

    נראה שאתם מנגנים במועדונים קטנים. חלק מהחברים שלי היו בשוק כשסיפרתי להם את זה, כי נראה שיש לכם תדמית יותר גדולה.

    "כן, אנחנו מנגנים בכל מיני מקומות. זה די מפוזר. וזה השתנה גם מאז ששינינו את שם הלהקה - חלק מהאנשים עוד מגלים שזה קרה, אנשים לא הבינו את זה עדיין. בהחלט שמתי לב לנפילה בנוכחות מאז ששינינו את שם הלהקה. לא אכפת לי. כל עוד יש שם מישהו שנוכל להופיע מולו לא אכפת לי כל כך".

    קיבלתי שתי שאלות מהקוראים שלי ולמעשה השאלה הראשונה קשורה לשם. אלון רפפורט שואל: המוזיקה שלכם מאוד עוצמתית ודוקרת ישר בבטן, אז מדוע יש לכם בעיות לבחור את השם המתאים ללהקה?

    "אוי, בן אדם, כלומר, לא יודע. לא בחרתי את השם וייט קונג מלכתחילה - זה היה המתופף שלנו ופשוט היינו צריכים שם ללהקה וכולנו הסכמנו שזה נשמע בסדר. כלומר, לא חשבתי שתהיה כזו תגובה חזקה לגבי השם הזה. אבל גם לא חשבתי שכל כך הרבה אנשים יאזינו למוזיקה שלנו. זה לא כאילו שנהיינו גדולים או משהו, אבל לא ידעתי שתהיה לנו איזושהי תשומת לב, חשבתי שנמשיך להסתובב בקלגרי ולהופיע מול 30 איש בחמש השנים הקרובות. אם הייתי יודע שנופיע בפסטיבלים גדולים, כנראה הייתי חושב יותר על השם, לא יודע. זה אחד מהדברים האלה. אני מעדיף לדבר על המוזיקה מאשר על שם הלהקה. נקראנו וייט קונג, זה היה המצב, זה רק שם, זה הדבר היחידי שכולם רצו לדבר עליו, ונמאס לי מזה מהר מאוד. אז שינינו אותו (צוחק)".

    פריאוקיופיישנס זה לא בדיוק השם הכי קליט, אז האם בחרתם אותו במכוון כדי לשמור על הקהל שבאמת אוהב את המוזיקה ולזרוק את כל השאר הצידה?

    "כן, נראה לי. אני חושב שזה מה שחשבנו באופן לא מודע. וייט קונג הוא בהחלט שם הרבה יותר עצמתי. אבל בגלל הסיבות הלא נכונות, ואני לא יודע איך זה בישראל, אבל בצפון אמריקה אנשים מאוד רגישים כרגע לגבי דברים כאלה. זה נהיה די מוגזם, אתה כבר לא יכול כל כך להגיד שום דבר מבלי שזה יכעיס מישהו. אז רציתי שם יותר תפל, כזה שאף אחד לא יוכל להיפגע ממנו (צוחק)".

    שאלה אחרונה מהקוראים, שסוג של התחלת לענות עליה: זוהר אלון שואל מה אנחנו עתידים לראות מכם בהמשך?

    "ובכן, אנחנו נמצאים בכמה טורים, זה יעסיק אותנו עד הסתיו. אנחנו רוצים לעשות עוד אלבום, או לפחות לכתוב אותו, עד סוף הקיץ. אני לא יודע אם נספיק להקליט הכל, אבל אני חושב שאפשר לצפות למשהו בתחילת השנה הבאה, כנראה באביב הבא - בתיאוריה. אני לא אמור להיות ספציפי, אבל זה בערך המועד שאנחנו חושבים עליו".

    יש לכם תכניות לארץ חוץ מההופעות?

    "כן, יש לנו כמה ימי חופש. אף פעם לא הייתי שם, אני מאוד רוצה לראות את ירושלים, אני מאוד רוצה לנסוע לים המלח. ונראה. זו מדינה קטנה, נכון?"

    כן, מאוד קטנה.

    "אז נראה. שמעתי דברים טובים על תל אביב, אז, לא יודע, אני חושב שנראה מה יקרה, אבל אני לגמרי רוצה לראות כמה דברים".

    יש עוד משהו שתרצה להוסיף עבור המעריצים שלכם פה בישראל?

    "לא, כלומר, אנחנו מאוד מצפים לזה, מאוד מתרגשים. לא חשבתי שיזמינו אותנו להופיע שם".

    כן, אני גם הופתעתי.

    "כן. כלומר, אני מתרגש לראות איך זה שם ולפגוש אנשים, יהיה כיף! שמעתי דברים טובים".

    כן, נראה לי שרוב הלהקה ממש נהנות בארץ - אפילו רק בגלל זה שיש פה מלא שמש ואתה יכול ללכת לים ולאכול חומוס, אז כנראה שזה מספק את רוב הלהקות.

    "אה, כן, זה אמור. פשוט משהו אחר. והיינו במלא מקומות שלא הופענו בהם עד כה. במיוחד אמריקה ואירופה, די כיסינו אותן, אז זה מרגש להגיע למקום אחר".

    איפה לדעתך פריאוקיופיישנס הכי גדולה כרגע?

    "נראה לי שאנחנו יותר מצליחים באירופה מאשר בצפון אמריקה. אבל באופן כללי יש לנו מעריצי על בכל מקום. אנחנו לא יכולים למלא אולם גדול בכל מקום, אבל בערים גדולות הולך לנו ממש טוב. למשל בלונדון וניו יורק הולך לנו ממש ממש טוב, אבל במה שקשור לכמות. לגבי איכות, לא יודע, הייתי מעדיף להופיע מול מאה איש שנמצאים ממש בעניין לעומת 12,000 שבעיקר מסתכלים בסמארטפון שלהם ושולחים הודעות לחברים (צוחק)".

  • Betzefer בראיון: "נראה להקות מטאל ישראליות שיגיעו רחוק יותר מבצפר"

    בצפר חוזרת. להקת המטאל הוקמה כבר לפני כ-20 שנה על ידי חברי בית ספר מאזור מכבים-רעות, והם עשו היסטוריה כשחתמו בלייבל המטאל המפורסם Roadrunner. היום, לאחר שהסולן אביטל תמיר עזב כדי להתרכז בלהקת OSOG, הם גייסו למיקרופון את אהרון רגוזה מההרכב שרדהד, ובדיוק שחררו את הסינגל "Hand in Hand to Hell" שממשיך את הרוקנרול המטאלי שלהם בפול ספיד. הם ודאי ינגנו אותו מחר (13.4) בהופעה בבסקולה, ולכבוד הקאמבק תפסתי את מתופף בצפר רועי ברמן לראיון קצר במייל.

    אז, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני שענית על השאלות?

    בבית, אחרי סיבוב של שישי בצהריים בתל אביב. היה אחלה יום אז קניתי מלא ירקות בשוק ויצאתי עם החברה לאכול סושי.

    מה קורה בימינו עם בצפר?

    כותבים חומרים חדשים, מתכוונים להוציא דיסק ראשון עם אהרון. לגלידה נולד בן לפני כמה חודשים ואהרון היה בטור עם שרדהד אז הכתיבה קצת נעצרה אבל אחרי ההופעה הקרובה בבסקולה נכנס שוב לראש של כתיבה.

    בצפר קיימת כבר כמעט 20 שנה בזמן שלהקות בארץ קמות ונופלות בקצב מהיר. איך הצלחתם להישאר ביחד כל כך הרבה זמן?

    הייתי אומר שזה בעיקר בזכות הקהל המדהים שנותן לנו כוחות כל פעם מחדש. בנוסף, אחרי כל כך הרבה שנים מאז ההתחלה, שעוד היינו בתיכון, למדנו איך להסתדר אחד עם השני ולא לקחת דברים בצורה רצינית מדי.

    החלפתם סולן לפני כשנה. איזה תגובות קיבלתם מהמעריצים לגבי השינוי הזה?

    זה שנוי במחלוקת. יש את אלה שקשה להם עם השינוי והרבה מאוד אנשים חושבים שאהרון משדרג ומביא אנרגיות חדשות ללהקה. אני מסכים עם האחרונים.

    איך הגיב האקס המיתולוגי אביטל תמיר על הסולן החדש והמוזיקה החדשה?

    האקס הוא חבר טוב והוא קיבל את זה עם הרבה הבנה. אפילו אהרון ביקר אותו והשמיע לו חומרים חדשים והוא קיבל בראש. הכל קול ובהבנה.

    לפי הויקיפדיה, אתם להקת המטאל הישראלית הראשונה שהוציאה אלבום בכורה בלייבל גדול. מה אתה חושב על סצנת המטאל הישראלית כרגע לעומת מה שהיה אז? איזה הרכב יוכל להיות לדעתך הבצפר הבא?

    אין לי שום מושג מה הולך היום במטאל הישראלי. Adamas מנגנים באותו חדר חזרות שאנחנו מנגנים ונשמע שיש שם המון פוטנציאל. באופן כללי, אני מרגיש שהדור הנוכחי של המוזיקאים היום מפוצץ בכישרון, אני בטוח שנראה להקות מטאל ישראליות שיגיעו רחוק יותר מבצפר, זה רק ענין של זמן. כל פעם שאני יוצא להופעות ורואה את החברה הצעירים מנגנים אני נדהם, לא היו דברים כאלה אז, בטח שלא בכזאת כמות.

    בכלל יש פריחה בשנים האחרונות של מטאל בעולם. מה היית ממליץ לנו לשמוע?

    Prince - Art Official Age
    Anderson Paak - Malibu
    Run the Jewels - 2

    אז יצא סינגל חדש בשם "Hand in Hand to Hell". יש תכניות לשחרר אלבום חדש? מה תוכל לספר עליו?

    יהיה מטאל ובתקווה בקרוב.

    מה עוד תרצה להוסיף?

    בואו להופעה בבסקולה ב-13.4 שלא יהיה לנו הקיץ של אביעד.