• בכורה: פדרו גראס - חצי סוגריים

    צילום: גנאדי שקולניק

    לכל חובב מוזיקה יש מערכת יחסים כזאת או אחרת עם יומרנות. אני גדלתי על להקות כמו פינק פלויד ו-The Who שיצרו מוזיקה מלאת חשיבות עצמית, יצירתיות ורוחב יריעה, שיצאה על גבי אלבומי קונספט כפולים. לאחר מכן המשכתי לפאנק ואינדי שלימדו אותי להתרחק מהיומרה כמו מאש ולחפש את הרגש, והיום הרגלי השמיעה שלי יחסית מאוזנים. אני עדיין מעקם את האף כשאני שומע מוזיקה שמסריחה מיתר חשיבות עצמית, אבל אני בהחלט מבין את החשיבות של יומרנות. כן, לא כל אמן יודע להבחין בין מוזיקה שמנסה בכוח להיות גדולה מהחיים לבין מוזיקה שבאמת מנסה לחדש משהו, אבל בלי השאיפה לעשות משהו גדול מהחיים כמה מהאלבומים הגדולים בחיי לא היו קיימים, כמו גם כמה פלאי תבל כמו רדיוהד וקנדריק לאמאר.

    ההתפכחות שלי בנוגע ליומרה עזרה לי בשנים האחרונות להיפתח כלפי אלבומים שעל הנייר אני אמור לשנוא. בשנה שעברה זה קרה לי עם האלבום החדש של איה כורם, ועכשיו זה קורה לי שוב עם "חצי סוגריים", האלבום החדש של פדרו גראס. שלא תבינו לא נכון, אני אוהב מאוד את קטעי הספוקן וורד שלו בתחרויות הפואטרי סלאם, וכמובן שזה עוזר שהמופע של ויקטור ג'קסון שלו הם אחד מהרכבי ההיפ הופ הכי טובים שפועלים בארץ. ובכל זאת, מהרגע שהוא הכריז שהוא מתכוון להוציא את "אלבום הספוקן וורד הראשון בעברית" התחלתי קצת לחשוש. קטעי הספוקן וורד של מופעי הפואטרי סלאם בכלל ושל פדרו בפרט מאופיינים בכל כך הרבה תיאטרליות וכשיעבירו אותם מהבמה לאולפן ייפער בהם חור שצריך להשלים. הסינגלים מהאלבום לא העיפו אותי, וחוץ מזה מי רוצה לשמוע שעה שלמה של שירה מדוברת?

    ובכן, אני יכול להגיד לכם שאכלתי וואחד כובע כששמעתי את האלבום בפעם הראשונה. פדרו מצליח להעביר שעה שלמה של שירים שמתחברים אחד לשני כיצירה אחת, וזה מרגיש הגיוני וזורם לחלוטין. הקטעים המוכרים של פדרו מההופעות מוצגים כאן באור חדש ומקבלים יותר נפח, בעיקר בזכות ההפקה העשירה והמהלכים המוזיקליים של איציק פצצתי, שבכל פעם מחדש מוצא דרכים אחרות לפוצץ לי את המוח עם החלטות מבריקות: למשל את "מי יקח את זה", שיר ישן של פדרו על תנועות וסימנים מוסכמים שמסמלים זמן והתבגרות, שפצצתי הפך לטקס שבטי עתיק עם מקצבים אפריקאים.

    לאורך כל האלבום היומרנות בולטת, מובילה ומשפיעה על השירים, שכל אחד מהם מרגיש כמו פרט עצום בתוך אלבום שהוא גדול וארוך גם ככה, ומשום מה זה לא מרגיש טרחני, אלא מרענן. בזמן האחרון ההיפ הופ הישראלי סובל מאינפלציה של אמנים שמתאמצים להישמע הכי עיוני ושכונה, במידה כזאת שרמת השאפתנות של פדרו גראס מרגישה חיונית. כן, פלד זה כיף, אבל ההיפ הופ הישראלי יכול לספק טקסטים יותר עמוקים ועשירים משל "קוקוס".

    אחד השירים הבולטים באלבום הוא "מאיפה אני בא", השיר היחיד שהוא פרופר היפ הופ וראוי להיכנס לפנתאון המתרחב של שירי הז'אנר המופתיים בעברית. הוא בעיקרון עוד שיר האדרה עצמית טיפוסי, אבל השפה העשירה והשנונה של פדרו עוזרת לבנות את דמות הראפר הפואטי שלו, ובעיקר מסבירה בצורה מקורית מאיפה הוא בא—כשהוא למשל נותן Shoutout לנוסעי קו 26. בסך הכל פדרו ממשיך לעשות כאן בדיוק מה שהוא עשה עם ויקטור ג'קסון: ליצור היפ הופ שנע על הסקלה בין הגבוה והנמוך, בין אלתרמן לשבק ס, ולטשטש את הגבולות ביניהם.

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 179: ספיישל Zaga Zaga

    צילום: קייזר סוזה

    אחרי שנתיים של גלות וחזרות מפרכות, Zaga Zaga חזרו לאולפני הרדיו הבינתחומי, הפעם בהרכב מלא, כדי להשמיע את האלבום החדש ולספר לנו מי הלהקה עם ה-BPM הכי מהיר במזרח התיכון ומה קרה כשהזאגות חיממו את Priests בגרמניה—כל זאת לכבוד ההשקה בלבונטין 7 ב-18.3.

    1. Zaga Zaga - Black T
    2. Zaga Zaga - Get Stuff Done
    3. Zaga Zaga - Stay At Home
    4. Zaga Zaga - Heroin Youth
    5. Zaga Zaga - Razorblade Razorblade
    6. Zaga Zaga - Cancer Man
    7. Zaga Zaga - Animal House
    8. Koro - Acid Casualty
    9. Zaga Zaga - Business Business
    10. Zaga Zaga - Octopus Octopus
    11. Massacre - Legs
    12. Zaga Zaga - Eraserheads
    13. Mondo Gecko - Urban Stefan
    14. Fugazi - Repeater
    15. Converge - Lonewolves
    16. Zaga Zaga - Kiss It Goodbye

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • אינטרו 51: The Lonely Peters - בהשראת פיט דוהרטי

    צילום: קארין בנטל

    הם עושים אינדי פופ חלומי שנוצר בהשראת ייסוריו המוחצנים של פיט דוהרטי: תכירו את The Lonely Peters.

    1. מי חברי הלהקה?

    יואב קורן - שירה וגיטרה, יואב גלבוע - שירה וגיטרה, חי מלר - תופים, נטע רם - בס.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    ניגנו בכמה הרכבים בכמה סגנונות שונים והתפתחנו עד שהחלטנו להקים פרויקט משלנו (יואב ויואב) שמתבסס על שתי גיטרות ושונה מכל מה שנגענו בו עד כה מבחינה סאונד ואפקטורה. חיפשנו דרך לפתוח דף חדש ולהשמיע קול שונה. לאחר זמן מה בו גיבשנו את תדמית הלהקה התחלנו להופיע והחלטנו לקחת את זה צעד קדימה ולהקליט את האלבום הראשון בו ניגנו יחד איתנו נמרוד גולדפרב (The Cannons, Zohara) ושאשא ("המפשעות") בהפקתו של אביחי טוכמן. לאחר הקלטת האלבום חיפשנו נגנים שילוו אותנו לאורך ההופעות ויהוו חלק חדש מההרכב ומצאנו את דרכנו אל חי מלר, חבר עבר אשר ניגן איתנו בכמה הרכבים בעבר, ונטע רם שמנגנת איתנו כרגע על בס.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    קשה להגדיר קו אחיד מובהק. ניתן להרגיש תחושה והקשר בין השירים. למרות שהשירים מגיעים משני כותבים שונים, מרגישים טקסטורה אחידה ורציפה שמאפשרת לקהל חוויה מסוימת ולא ברורה. שמרנו לאורך כל הדרך על חיבור בין עולמות תוכן שונים והבאנו אותם לעולם חדש משלנו. כאן נכנס לתמונה המפיק אביחי טוכמן, שעזר לנו לגבש את עצמנו ואת הסגנון הייחודי לנו.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    שירי האלבום נכתבו במהלך תקופה שסימנה עבור שנינו בדידות. הושפענו רבות מכתיבתו של פיט דוהרטי: כתיבה בה ניתן לחוש סוג של ייסורים עצמיים של האדם כלפי חוץ כמאשים את הסביבה ולא כלפי פנים, הסתכלות מקורית וביקורתית על חיי היומיום. בתחילה, שם ההרכב היה "The Lonely Peter" ולאחר חשיבה נוספת החלטנו להוסיף את האות "s" על מנת לסמל את האחדות שלנו אל מול הבדידות.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    כרגע אנחנו ממשיכים להתקדם הלאה ומקליטים את האלבום השני שלנו בצורה קצת יותר ביתית ועצמאית. החשיבות לשמור על החוויה האישית הוא המוטיב המוביל אותנו.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    יואב קורן עובד בעבודה פרטית. יואב גלבוע עובד בכתב העת "עכשיו" ועוסק גם בתחום השירה והפואטיקה. נטע רם סטודנטית ללימודי סאונד. חי מלר איש שיווק.

    7. ממה אתם מושפעים?

    מה שמיוחד בהרכב שלנו זה שאנו שואבים השראה מעולמות תוכן שונים, אסופה שונה של סאונדים שלא בהכרח מתחברים אחד לשני.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    David Bowie - The Rise and Fall of Ziggy Stardust

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    Arctic Monkeys - AM

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    Beach House. הושפענו מהם בצורה מסוימת, גם אם לא מודעת.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    "לפעמים דורכים על נמלה בצחוק אבל היא מתה ברצינות" -ר. ל.

    הופעות קרובות:
    20.3, מועדון הבוקסא בתל אביב, הופעת השקה לסינגל, כניסה חופשית

    תגובות »

  • Folly Tree בלבונטין 7: ריקנות שובת לב

    לעתים נדירות יוצא לי להיתקל בלהקה שמרגישה כאילו שהקשבתי לה כל חיי. הצלילים והמילים לא ידועים, הם מבשרים על משהו חדש, ויחד עם זאת מזכירים לי משהו פנימי שהולך איתי כבר תקופה ארוכה, כמו הסתתר מתחת לשכבות של זיכרונות. זאת היתה התחושה הראשונה שקיבלתי כששמעתי ביום רביעי, בפעם הראשונה, את" My Emptiness" של Folly Tree. אלכס משה שרה על צורך בריקנות, כמו שבית משמש את מטרתו באמצעות החלל שבתוכו: "I'd like this space to be left empty / It's my one need / It's where i scratch the walls and bleed". מעבר ליופי השובה של המילים, צריך אומץ גדול כדי לכתוב שיר כזה בעולם שמגדיר אותנו לפי דחיסות ומוחשות המחשבות והדעות שלנו לגבי כל פרט בחיים, ושריקנות הפכה בו לקללה. זה כל מה שהייתי צריך כדי לחרוג מהכלל הלא הכתוב שלי שלא הולכים להופעה בלי להכיר היטב לפחות שניים-שלושה שירים, ולהתייצב להשקת אלבום הבכורה "Consolidate" באותו הערב.

    אלכס משה: אומץ גדול. צילום: ניצן אגסי

    ילדי שנות התשעים שנכנסו ללבונטין 7 בטח הרגישו כאילו זרקו אותם בנירוונה אנפלאגד. פרחים לבנים ואדומים נשזרו בין כלי הנגינה שסודרו במעגל במרכז החלל. ערפל דק עמד במרתף האפלולי גם ככה, והאורות היחידים בקעו ממנורות כריסמס שתחמו את במת הרצפה. אם אווירת ההלוויה של קורט קוביין לא הספיקה, רדיוהד התנגנו ברקע ברצף (כן, מאוד אקטואלי עכשיו). חשבתי שהאפלוליות אולי באה להסתיר את הסבים והסבתות הגאים שישבו קרוב ללהקה, עד שהסולנית אלכס משה הכריזה באמצע ההופעה שראתה את סבתא שלה בורחת החוצה.

    בניגוד לסבתא משה, אני נשארתי מרותק לכיסא. מעבר לתחושת המוכרות הבלתי מוסברת שליוותה אותי גם לאורך ההופעה, העובדה שלא שמעתי את רוב השירים נתנה לי את האפשרות להתמקד בצלילים ובהרמוניות, בלי להיקשר לאף שורה או מלודיה. נהניתי מהבס של טל תמרי שנשמע לפרקים כמו לוויתן מייבב ממרחקים, מהצלילים האמביננטים/פוסט-רוקיים של מאור שוורצברג (גיטרה) ואייל לנזיני שריחפו בחלל, ובמיוחד מהרגישות הבלתי נתפסת של רן יעקובוביץ' על התופים. הלבונטין הוא מרתף קטנטן כל כך עד שבין השירים היה אפשר לשמוע בברור את אלכס מכוונת את הגיטרה שלה, ובגלל זה כל נקישה טיפה חזקה מדי יכלה לשבור את האיזון בין הנגנים ולהשתלט על השיר. יעקבוביץ' ריחף על התופים והמצילות כמו היה בטראנס עם עצמו ובמקביל נשאר מסונכרן עם השאר.

    רן יעקובוביץ': טראנס מסונכרן. צילום: ניצן אגסי

    אם היתה לי תחושת פספוס היא היתה בהרמוניות. הבנים ליוו את אלכס בהיסוס ובחלישות. כבר בתחילת ההופעה הרגשתי שעוד קול נשי היה עובד הרבה יותר מאשר שלושה קולות גבריים זהירים. המחשבה הזאת קיבלה הוכחה כשפלורה עלתה לבמה לשיר שלושה שירים יפיפיים. אלכס הזמינה אותה לבמה עם האמירה הספק פמיניסטית "איזה כיף זה נשים". הפרגון ההדדי והמוצדק בין השתיים גלש קצת למחוזות הדביקים, אבל כשהן התחילו לשיר הכל נשכח ונסחפתי אחריהן, במיוחד בשיר האקוסטי שלא זיהיתי ולא מצאתי ברשת. פלורה: אם את קוראת את זה, את מתבקשת לשחרר אותו ורצוי לשמור את אלכס להרמוניות. תודה.

    ההתרגשות הגלויה של אלכס עזרה לסלוח בקלות על פשלות קטנות לאורך המופע כמו שכחת המילים בביצוע לא מלהיב ל-"Starman" של בואי, וההפסקה באמצע של אחד השירים כדי להתחיל אותו מההתחלה, כנראה שוב בגלל טעות במילים. בסוף ההופעה, לאחר הכרזה שלא יהיה הדרן, קיבלתי את מה שחיכיתי לו כל הערב, השיר "My Emptiness" ואחריו עוד שיר מרגש לא פחות: "Cut The Rope". עכשיו כל מה שנותר זה ללמוד את כל השירים עד להופעה הבאה.

    תגובות »

  • בכורה: RPS Surfers - Revolution

    גולשי האבן הנייר והמספריים, הרכב סרף-רוק עם אחד מהשמות הגאוניים בארץ, נשענים על נוסטלגיה ישראלית. הם מקפיצים אותי דרך מנהרת הזמן לארץ ישראל של פעם, ישראל של להקות הקצב ומזדנגפים וגלידה מונטנה—כל זאת עם קלידים וינטג'ים ושפריץ של ריוורב. בקטע החדש "Revolution" הם עלו על גל חזק. השיר נכתב בזמן מחאת האוהלים של 2011, תקופה שכבר נהפכה לנוסטלגית בעצמה, ומביא את הנוסחה של הגולשים כמו תרכיז פטל חזק עם עוד יותר מלודיה וכיף. תמיד יש תחושה של סכנה והרפתקאות במוזיקה שלהם כך שלא מפתיע שאלבום הבכורה נקרא "Danger Beach". במאי יצא אלבומם השני עם שם מרתיע בפני עצמו: "כנופיית החרק'ה". מדובר במחווה לחבורת אופנוענים שרכבו בחולות גוש דן בתחילת שנות השישים והטילו טרור על ההורים בזמן שהילדים העריצו אותם—או לפחות כך טוענת הלהקה. הרי חרקה זו בכלל סדרה של הקלטות שנעשות בתחנת קול הקמפוס ומשוחררות בחינם, הקלטות שהשתתפו בהן הרכבים כמו Tiny Fingers ו-Electric Zoo. אז האם הכנופיה המדוברת היתה קיימת או שהיא אמיתית בערך כמו המערה החשמלית של חסמבה? בדרך כלל אני מעדיף לדעת מה האמת, אבל הפעם אני מעדיף להישאר עם הפוסט-אמת וללכת לאיבוד בתוך הפנטזיה שהגולשים מציעים, של ארץ ישראל בתור קליפורניה של המזרח התיכון ולהרגיש את הבאזז מהגזוז בפה.

    תגובות »

  • ראיון מחומש עם Audacity + The Orions + Deaf Chonky + Häxxan + Sweatshop Boys

    המילה "Audacity" זה לא רק "חוצפה" בעברית או תוכנה חינמית לעריכת סאונד. מסתבר שיש גם להקת גאראג' פאנק כיפית מקליפורניה תחת אותו השם, והם מגיעים לארץ: יום חמישי 2.3 בוונדרבר בחיפה עם Häxxan ו-Sweatshop Boys, ויום שישי 3.3 בבסקולה בתל אביב עם Häxxan, The Orions ו-Deaf Chonky. אם אתם אוהבים את הפאנק שלכם מלודי, צעיר ומלוכלך, כדאי גם לכם להיות שם בפוגו. בינתיים שאלנו את כל החבר'ה כמה שאלות להקתיות וגילינו מי הכי פאנק כרגע.

    איך ואיפה אתם נוהגים לבלות בתור להקה מחוץ לחזרות והופעות?

    אודסטי: אנחנו אוהבים ללכת לבר המקומי שלנו, The Continental Room. לפעמים אנחנו נפגשים בבתים שלנו ופשוט מבלים ביחד. אנחנו גם נהנים מהרבה מסעדות סודיות ומעולות בעיר.

    אוריונז: כרגע הבילויים הכי פרועים שלא כוללים חזרות או הופעות מתקיימים בקבוצת הווטסאפ שלנו, איפה שרואים את הממים הכי מצחיקים ואת חידודי הלשון הכי שנונים.

    דף צ'ונקי: הלהקה זה תמי ועדי אז אנחנו פשוט כל הזמן בבילוי להקתי. בדרך כלל אנחנו נפגשות בבתים שלנו, ובכל מקום אחר, נגיד בסופר, בהופעות (של להקות אחרות), ברחוב. החיים הם בילוי אחד גדול.

    חסן: בהרי קליפורניה בחוות וויד, קוטפים וויד ומעשנים אותו יחדיו, וכותבים שירים לחסן.

    סווטשופ בויז: בעיקר בבתים החמימים והנעימים שלנו. אפשר למצוא את קרישר מבלה הרבה בספרייה כי הוא בדרך להיות דוקטור; דין נמצא לעתים קרובות בקולנוע כי הוא פשוט חי בסרט; נדב אוהב להסתובב בהרים עם הבגלמה שלו; ואיתי הוא היחיד שמשתולל ומרים את כל העיר עם הלהקה השנייה שלו: האוריונז.

    מה השיר שאתם הכי גאים בו ולמה?

    אודסטי: "Alpine Driver" כי יש בו ארבעה שינויי סולם וכתבנו אותו לפני 15 שנה!

    אוריונז: "Wray of Light/Sun Syrup", שני שירים שכתבנו וחיברנו יחדיו, אני חושב שכרגע הם גם מקבלים את התגובה הכי טובה בהופעות ובכל מקרה הם מייצגים איזושהי דרך או כיוון חדש שאנחנו הולכים בו לקראת האלבום הבא.

    דף צ'ונקי: תמי: "Kontrol", כי זה שיר ממש ישן ששנאנו והצלחנו לעבוד עליו ולשפר אותו לשיר שאנחנו פחות שונאות.
    עדי: אממ.

    חסן: שיר הנושא מהאי.פי האחרון שלנו, "רודיון". לא רק שזה שיר טירוף טירופים, זה מתמצת את חייו של רודיון כמלך העולם החופשי, את השנאה שלו לעבודות יום, את ההליכות שלו על החוף בבת ים, וחשוב ביותר את האהבה שלו ללהקת החסן (בס"ד).

    סווטשופ בויז: "The Boy Who Only Locks His Door". שיר מטריף שכתבנו בחזרה האחרונה—שווה לחכות לו!

    מה הסיפור הכי מוזר שקרה לכם בטור?

    אודסטי: פעם יצאנו מרכבת בטוקיו ומי שנסע איתנו נפל לתוך הרציף והיה צריך לקבל נסיעה באמבולנס יפני כדי להגיע לבית החולים. זו היתה פציעה נוראית!

    אוריונז: נעצרנו בגבול אוסטריה/גרמניה לבדיקה שגרתית ע"י המשטרה הגרמנית. השוטרים בדקו לכולנו דרכונים ורישיונות לרכב. במושב האחורי הבעלים של הוואן התקין מיטה שתשמש או למנוחה בין לבין או ללילות קשים. על המזרן שמנו את כל התיקים והחפצים שלנו. אחד השוטרים שהתעניין במיוחד שאל מה יש מתחת למזרן ואמרנו לו שאין כלום. חבר שלנו שנהג שאל אותו אם יירצה לראות בעצמו, וכשהשוטר השיב בחיוב התחלנו להעיף את כל הציוד מעל המזרן. הנהג הרים את המזרן ולהפתעת כולם חיכתה לנו שם חוברת פורנוגרפית. השוטרים נקרעו מצחוק ושחררו אותנו לדרכנו. אין טעם היה להסביר להם (או כנראה לכל אחד אחר) שזה לא שלנו וזה שבר את הקרח.

    דף צ'ונקי: לא יצאנו עדיין לטור בחו"ל אבל זה יקרה בקרוב. אנחנו מאמינות שקורים לנו דברים מוזרים כל הזמן אבל אנחנו לא קולטות שהם מוזרים. הכי קרוב למקרה מוזר היה מקרה מעצבן ב...חיפה! הופענו בוונדרבר בערב התרמה למרכז אשה לאשה. שם האירוע היה "פאנק נגד סקסיזם", וכשישבנו בחלל האמנים וכתבנו סטליסט ליד כל כלי הנגינה שלנו, נכנס המנהל והעיף אותנו מהחלל כי היה בטוח שאנחנו סתם גרופיות. הוא לא האמין לנו שאנחנו אמניות. יפה!

    חסן: טור זו חוויה מוזרה בפני עצמה, הרגעים המוזרים ביותר שקורים הם לרוב בתוך האוטו, אבל פעם הופענו בטובינגן בדרום גרמניה, והיה שם בחור אמריקאי, ששירת במלחמה באפגניסטן, שלעולם לא הוריד את משקפי השמש שלו, ובכל מקום שהיינו הוא "סרק" את השטח, ובגדול די עקב אחרינו. בבוקר שאחרי ההופעה הוא עדיין היה שם, עם המשקפי שמש, והשמיע לנו עופרה חזה.

    סווטשופ בויז: בטור השני שלנו, אחריי הופעה די פושרת בעיירת סטודנטים גרמנית בשם בילאפלד, המתופף שלנו נדב תקלט מזרחית אולדסקול ישראלי והרקיד חדר מלא בגרמנים במשך שעות. אחריי זה הוא והפרומוטר הלכו למסיבת רגאיי ועשו באף.

    מי לדעתכם הכי פּאנק כרגע ולמה?

    אודסטי: אני (סולן הלהקה מאט -ע"ש) כי לא החלפתי את התחתונים שלי שלושה וחצי שבועות ואני לא שם זין על זה!

    אוריונז: ברק כהן. הבן אדם עם דם בטמפרטורת קיפאון. איזה מאבק הוא מנהל באופן עצמאי מול גופי ענק והוא לא ממצמץ לרגע. אחד האנשים היחידים שמבינים שאם רוצים לשנות ולהזיז משהו צריך לקום מהכורסה ולעזוב את הפייסבוק. הוא גם התארח בהופעה של הפוסי של לוסי אז בכלל!

    דף צ'ונקי: כרגע לילה נמצאות במחשבות שלנו. הן מוציאות עכשיו אלבום, אחרי 4 שנים ללא. הן עושות הכל לגמרי בעצמן. לילה לא מנסות להיות משהו שהן לא והן מצליחות בצורה כל כך יפה ליצור מוזיקה כנה. כנות זה פאנק. זה לא משנה בכלל אם הסגנון נופל בדיוק בז'אנר, הגישה שלהן מעוררת בנו השראה. וגם בתכלס חוץ מזה כל סצנת הפאנק היא הכי פאנק כרגע כי כל המקומות נסגרו והכל גרוע אבל עדיין יש אנשים שמתעוררים בבוקר ועושים ומארגנים ויוצרים. יפה.

    חסן: איגי פופ, זה מסביר את עצמו, לא?

    סווטשופ בויז: רודי מחאסן. יש צורך להסביר?

    מה העצה הכי טובה שלכם ללהקות חדשות?

    אודסטי: תזהרו ממה שאתה מבקשים; אל תעזבו את הדיי ג'וב שלכם. העליות והירידות האמוציונליות והרוקנרול יכולים לפעמים לדרדר בן אדם לצורת הקיום הבסיסית ביותר. תשמרו על ראש נקי, זה עובד אם עובדים על זה, אז תעבדו על זה אתם שווים את זה! (אחד מהסלוגנים של Alcoholics Anonymous -ע"ש).

    אוריונז: בעיקר ליזום יותר בכל מה שנוגע להופעות. אנחנו חיים בתקופה שהופעות DIY הצטמצמו למצב שבו הן כמעט ולא קיימות. להקות מצפות שייגשו אליהן ויזמינו אותן להופיע במועדון או להצטרף לערבים שכבר קורים, שזה טוב ויפה, אבל הכי חשוב לנסות לשבור את המעגל הזה של ה-2-3 מועדונים קטנים שכן יתנו לכם במה באמצע השבוע, לנסות למצוא מקומות אלטרנטיביים ויצירתיים ולהביא את המוזיקה שלכם לכמה שיותר אוזניים. אה ולהשתפר. כל הזמן.

    דף צ'ונקי: אל תיקחו את עצמכם יותר מדי ברצינות. תעשו הכל בעצמכן כי זה הכי כיף. כשתאהבו את עצמכם כמו שאתם— כנראה תמצאו קהל שאוהב אתכם. זהו אשכרה זהו.

    חסן: אל תשימו זין על אף אחד.

    סווטשופ בויז: בגיל 30 תנגנו הרבה יותר טוב מעכשיו, אבל תהיו יותר מבואסים מהחיים מאי פעם. אם רק הקמתם להקה בגיל 30—ניצחתם את כולם.

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 178: מתקפת קסם

    שעה של אינדי אקלקטי בלי דיבורים כולל הקאמבק של Ride (בתמונה), פאנק טרי מוושינגטון תודות ל-Priests ונויז רוק טרי מחברי A Place to Bury Strangers.

    1. Ride - Charm Assault
    2. Japandroids - Near To The Wild Heart Of Life
    3. Mastodon - Show Yourself
    4. Idlewild - When I Argue I See Shapes
    5. Diet Cig - Tummy Ache
    6. Priests - JJ
    7. Bambara - All The Ugly Things
    8. A Place To Bury Strangers - Everyone's The Same
    9. So Pitted - woe
    10. Blawan - Why They Hide Their Bodies Under My Garage?
    11. Oto Hiax - Creeks
    12. Atalefim - Rotten Bloom
    13. Halt And Catch Fire Soundtrack - It Speaks
    14. Noveller - A Pink Sunset For No One
    15. Julie Byrne - Natural Blue

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »