• קארמה שי בראיון: "אפשר לקחת דברים קדושים, ודברים של הכל בדולר, ולשים אותם ביחד"

    צילום: Sander Dekker

    נתחיל בגילוי נאות: אני מכירה את כרמל מיכאלי כבר לא מעט שנים, וגם למדנו אמנות יחד בבצלאל. היום היא יוצרת תחת שם הבמה קארמה שי: סוג של אלטר אגו קסום שמשלב בין אמנות, מוזיקה, מחול ואסתטיקה דתית מרחבי הגלובוס. ראיינתי את קארמה שי לכבוד ההופעה שלה בפסטיבל האישה היפה בעיר (יום שבת 8.4), וביררתי איך היא משלבת בין אמנויות שונות, כיצד קמה לתחייה הדמות שלה, ומה הקשר שלה לסמלים דתיים.

    במשך השנים יצרת גם מוזיקה (למשל עם הג'אנק יארד קידס או Xerox Candybar) וגם אמנות פלסטית, בעיקר קולנוע, תוכלי לספר מתי ואיך התחיל החיבור בין האמנות למוזיקה?

    החיבור בין אמנות למוזיקה התחיל מגיל מאוד צעיר. תמיד אהבתי מוזיקה, ואני באמת לא כל כך מפרידה בין אמנות למוזיקה. פשוט לא ממש ידעתי איך לעשות מוזיקה, וזה הגיע בשלב יותר מאוחר, לקח לי קצת זמן להבין איך מתאים לי לעשות מוזיקה. אבל גם בתור ילדה הייתי מאוד מוזיקלית: שרתי וניגנתי על גיטרה, כתבתי שירים, כתבתי שירה. וכשהתחלתי לעשות אמנות, כבר בתיכון, התחלתי לעשות וידאו, ובוידאו הסאונד הוא מאוד משמעותי. התחלתי כבר אז לחשוב על סאונד ולהלחין מוזיקה לקטעי וידאו שלי, וככה דרך הוידאו בעיקר היה החיבור שלי למוזיקה וליצירה של מוזיקה.

    לפני מספר שנים השתתפת ביצירת תערוכה בשם "The Band of the Family of the Bell", יחד עם גלעד רטמן ורוני באס. התערוכה שילבה בין וידאו, פרפורמנס, מוזיקה ופולחן, אבל עדיין נכנסה תחת הקטגוריה של אמנות שמוצגת בגלריה וכוללת גם מוזיקה. היום נדמה שאין היררכיה, והמוזיקה, הפרפורמנס והויז'ואל ביצירה שלך משתלבים יחד באופן טוטאלי, או שאולי אפילו המוזיקה במקום הראשון. מה דעתך על זה והאם ההבחנות האלה בכלל משנות לך בתהליך היצירה?

    באמת ההבחנות האלה יותר הטרידו אותי יותר פעם, בתקופה שהייתי סטודנטית לאמנות. ובגלל שבאתי מרקע של אמנות חזותית ופלסטית בבצלאל, ששם מתעסקים המון בשאלה של מה זה אמנות, ולמה זה אמנות. ובאמת איך שסיימתי ללמוד אמנות, אחרי תואר ראשון ועוד תואר ראשון ואחר כך תואר שני, ממש השתחררתי מהעיסוק בסוגיה הזאת. היא כבר לא הייתה רלוונטית בשבילי פתאום, ולא מעניינת. אני פשוט עושה מה שבא לי ולא אכפת לי אם זה אמנות או לא אמנות. או אם זה מוזיקה. וגם ההגדרה שלי למה זה אמנות התרחבה, כך שמבחינתי כל תחום יצירתי מקרמיקה ועד, לא יודעת, פנטומימה, זה הכל אותה אמנות בשבילי. אז אני לא מפרידה כל כך בין המדיומים. כן יש מקום של היררכיה בין הדברים, אני חושבת שהמוזיקה היא מרכזית והיא מאוד מאוד חשובה, אבל בעיקר מה שנהיה חשוב בתקופה האחרונה זה הפרפורמנס שקורה על הבמה והפרפורמנס המוזיקלי.

    את מדברת לפעמים על כך שקארמה שי היא אלטר אגו, מעין אשה-מכשפה-אלה, שמאפשרת לך לגלות צדדים אחרים בעצמך, תוכלי לספר קצת על תהליך ההתפתחות של הדמות המסקרנת הזו?

    קארמה שי התחילה בעקבות תערוכת הסיום שלי בתואר השני של בצלאל שנקראה SHAKTI SHUGAR, וכללה בנייה של מן עולם פופ מאוד אינטנסיבי: חלל עם מסיבות, עם קטעי וידאו, עם תלבושות. זו הייתה הדרך שלי לייצר את הקסם, או את הפנטזיה הזאת, שגיליתי בעקבות טיול בהודו במהלך הלימודים שמאוד השפיע עלי. ואחר כך סיימתי את בצלאל, וחיפשתי מקום לעשות את האמנות שלי. ובוא נגיד שהאוצרות והגלריות לא חיכו בתור, וזה גם לא הכי עניין אותי. כלומר, כן חשבתי שזה מה שאני רוצה, אבל עוד לפני כן הופעתי וזה איכשהו זרם עם המעבר לתל אביב, לעשות דברים במסיבות, ולעשות מסיבות אמנות. וככה התחילו ההופעות הראשונות של קארמה שי—במסיבות שנקראו ג'קוזי שיצרתי יחד עם עוד קבוצה של חברים.

    אז קארמה שי היא כרמל. כלומר, קארמה זה הכינוי שלי. קארמה שי, האנרגיה הנשית יצירתית, זה הכוח שמניע אותי. זה מה שאני מביאה, זה מה שאני רוצה לתקשר לעולם. גם שאקטי שוגר זה אותו דבר. כלומר, שאקטי זה אנרגיה נשית יצירתית, אז שאקטי שוגר וקארמה שי זה כבר היה כזה המשך אחת של השנייה. ובאמנות יש את הדבר הזה של fake it till you make it. אתה יכול לשים על עצמך כל דמות, כל דבר, ובתוך הקונטקסט הוא מקבל איזושהי משמעות. אז פשוט רציתי נורא להיות רקדנית היפ הופ, ונורא רציתי להיות ראפרית. אז אמרתי טוב, בתוך האמנות שלי, כפרפורמנס, אני יכולה לעשות את זה. וחיפשתי תמיד סביבות טוטאליות לעשות בהן אמנות, חוויה חושית, מורכבת ועוצמתית. ומופעי פופ בעצם מאפשרים את זה: זה משהו שמכיל בתוכו רקדנים, תלבושות, תאורה, סיפור, מוזיקה. אז אני מרגישה שאני עובדת עם המדיום של פופ, וזה מקור השראה מאוד גדול בשבילי. קארמה שי גם מתפתחת כל הזמן, אני כל הזמן לומדת עליה עוד דברים. אבל היא ממש כמו איזה מן דמות אמנותית. כלומר, יש את כרמל של החיים, של היום יום, בן אדם רגיל כזה או אחר, עם המורכבויות שלו, אבל כשאני נכנסת לטריטוריה של אמנות ועושה את האמנות שלי אז אני ממש שם במאה אחוז, ואין מחסומים או גבולות. עם הזמן גם למדתי ופיתחתי את הכישורים, והטכניקה, ואת הפרפורמטיביות של הדמות הזאת. היא קמה לתחייה על במה או מול מצלמה, או סתם כשאני לבושה כמו קארמה שי ויוצאת. זה לא קורה הרבה, אבל זה קורה למשל אחרי הופעות. זה מן כוח כזה שאני מתחברת אליו ולומדת אותו. הוא קשור לדברים רוחניים. הוא קשור לתחושה שפתאום כל מיני נשמות שכבר לא איתי בעולם הזה, או מלאכים ששומרים עלי. אני מרגישה כל מיני ערוצי אנרגיה שעוברים דרכי שכאילו נותנים לי את הכוח—גם כוח פיזי וגם הכוח המנטלי להפוך להיות קארמה שי.

    קארמה שי: מלאכים שומרים עליה. צילום: Sander Dekker

    בהופעות של קארמה שי ובקליפים שלך יש הרבה משתתפים, תוכלי לספר קצת על שיתופי פעולה מעניינים שהיו לך עם יוצרים אחרים, למשל ניסים טרטיאקוב שתרם מהסטיילינג וההשראה שלו למופעים?

    קארמה שי היא באמת פלטפורמה יצירתית שבחיים לא הייתי יכולה לעשות לבד. זה התחיל מזה שהייתי עובדת הרבה עם חברים, ובהמשך זה התפתח לזה שאני פונה או פונים אלי כל מיני יוצרים מתחומים שונים: בין אם זה צלמים, פרפורמרים, רקדנים, שחקנים, מאפרים, ספורטאים. ואני מאוד מאוד אוהבת לעבוד עם אנשים, אני מאוד צריכה את ההתייעצות. ואני חושבת שזה מעולה שכמה מוחות ביחד נתרמים לאיזשהו חזון ולאיזושהי מטרה. ובאמת קארמה שי התחילה דרך ניסים טריאטקוב שהוא חבר טוב, שעבד איתי במשך שנתיים בקארמה שי. הוא היה הסטייליסט והבמאי של הרבה מהפרפורמנסים. היה בינינו חיבור יצירתי מאוד טוב, הרבה מאוד עניינים משותפים. הוא היה מומחה לפופ, והגיע מרקע של ריקוד, אז הוא ככה השלים אותי בפערים שהיו לי. ואני הגעתי מהרקעים של אמנות ושל מוזיקה אז אני הבאתי את הצדדים האלה. הוא מפריז, עם חוש אופנתי הכי טוב שאי פעם יצא לי לפגוש, אז זה היה חיבור ממש מדהים. וזה נמשך שנתיים. כרגע זה נפסק כי הוא חזר לפריז, אבל אולי בעתיד עוד נעבוד יחד שוב. בעבר הייתי עובדת עם כל מיני פרפורמרים משתנים, ועכשיו יש כבר קבוצה קבועה של שתי בנות שאני עובדת איתן שהן תמי קמינסקי מדף צ'ונקי, ותמר בן כנען, שהן רקדניות ופרפורמריות, אבל גם שותפות. כלומר הן רקדניות יוצרות, שותפות ליצירה של הכוראוגרפיה. גם סטיילינג אנחנו עושות ביחד. אז גם איתן אני עובדת בצורה של שיתוף פעולה יצירתי.

    הסגנון המוזיקלי שלך מאוד ייחודי ועם זאת מרגיש עדכני מאוד, עד כמה את מושפעת מהיפ הופ ופופ עדכני?

    כן, אני מאוד אוהבת היפ הופ ופופ. אבל בעיקרון אני לא כזה בן אדם שחופר וכל היום מקשיב ומגלה דברים חדשים, לצערי אין לי כל כך זמן לזה או שזה פשוט לא בתודעה שלי. אני שומעת, כזה, לא יודעת... את האלבום האחרון של דרייק, או את הדבר האחרון שיוצא כדי להיות בכל זאת בעניינים. בעיקר אני שומעת מוזיקה מאפריקה, אפרו-ביטס, או מוזיקה מג'מייקה, דאנס הול ורגאיי. אבל את המוזיקה שאני יוצרת אני פשוט שומעת בראש, ואני מאוד מחוברת לקצב, ולרגשות שמקצבים מעלים בי, אז אני פשוט מנסה לנתב את האנרגיה הזאת דרך השירה.

    יש היום בעולם אמנים / מוזיקאים שונים שמייצרים פרסונה טוטאלית, כמו למשל גריימז, ברוק קאנדי, די אנטוורד, או MIA, איזה אמנים מהסוג הזה מעוררים בך השראה?

    האמת שכל הרשימה של מה שאמרת הם אמנים שאני מאוד מאוד אוהבת ומעריכה—חלק יותר מבחינה מוזיקלית, כמו MIA וגריימז, וחלק יותר מבחינה אסתטית, כמו ברוק קאנדי ודי אינטוורד. אבל כן, זה מגניב מאוד לראות, להבין גם שזה לא מספיק רק לעשות מוזיקה, או אולי זה כן מספיק, אבל שאפשר גם לעשות מעבר לרק מוזיקה. אפשר גם להתעסק בעוד המון המון תחומים שקיימים בתוך עולם המוזיקה שהם ויזואליים. במיוחד כשכל המדיום הזה סופר מתווך דרך וידאו ודרך דימויים, שזה הצד היותר חזק שלי. כיף אדיר שיש אותם וזה כיף שברשימה הזו גם יש הרבה נשים, והלוואי שאני אהיה כמוהן. אני באמת ממש מעריצה את כל הרשימת אמנים האלה שנתת.


    הדמות של קארמה שי משלבת עולמות שלכאורה לא קשורים זה לזה לתוך תשלובת מהודקת ומהפנטת, דימויים רוחניים ודתיים, אלמנטים מתרבות הפופ, אופנה, מהם מקורות ההשראה שלך לשילובים האלה?

    כבר פירטת אותם בצורה טובה. מקורות ההשראה שלי הם דברים מוזרים, דברים אזוטריים, תתי-תרבויות. הרבה השראה מדרום תל אביב, והרבה השראה ממדינות עולם שלישי שיצא לי לבקר בהן במזרח אסיה, ובמרכז אמריקה. אני מחפשת פשוט דברים מוזרים שתופשים לי את העין, שמסקרנים אותי. או לעומת זאת לקחת תופעות חברתיות ולעשות עליהן איזושהי אסתטיזציה משלי. ובאמת לבדוק כמה אפשר לקחת דברים שהם מוזרים, או לא יפים, ומה קורה כשהופכים אותם ליפים. אם פעם רוב ההשראה הגיעה מאסתטיקה של המזרח— של הודו ושל סין, ושל יפן, ושל מדינות ערביות גם, לא יודעת, מצרים, או מרוקו—אני מנסה עכשיו למצוא את האקזוטיקה הזאת גם מסביבי בישראל, וגם דרך היהדות, ולחפש בכל זאת את האורנמנטיקה ואת הסמלים והקישוטים והדברים היפים שאפשר לקחת. ואני גם מתחברת מאוד למשמעות של הדברים, כלומר, אני לא נאמנה לדת אחת או לתרבות אחת, אבל אני רוצה ומנסה להתחבר ליופי שבכל אחת מהן. ואני מתעסקת בסמלים האלה ובתלבושות ובאביזרים מתוך המון המון התפארות והערכה. וגם כחומר גלם, כי אני פועלת בתוך איזושהי סביבה שההיררכיות בה קרסו, אז אני מרגישה שאפשר לקחת דברים קדושים, ודברים של הכל בדולר, ולשים אותם ביחד וליצור מזה משהו חדש משל עצמי.


    במופעים שלך יש שימוש בסמלים דתיים, למשל כיפות, ציציות, או מגני דוד בסגנון נחמן מאומן. האם יש לדימויים האלה משמעות מיוחדת בשבילך?

    אני רק אגיד שבאמת המטרה בכל הדברים האלה שאני עושה, כל העולמות שמתחברים, זה באמת בשביל ליצור, פשוט כי בא לי לראות את הדברים האלה מתממשים. בא לי לבדוק אותם. ובא לי לייצר יופי לא קונבנציונלי. דברים מאוד מאוד יפים שאף פעם לא ראינו. או שלפחות לא ראינו אותם בצורה הזאת. הם עדיין מכילים את המשמעות המקורית שלהם, אבל לא ראינו אותם ככה. וזה סופר מעורר בי השראה. לעשות את זה לסביבה שלי, ולקחת סמלים יהודיים, ולקחת ציציות. אני באה מרקע חילוני, אפילו כזה אנטי דתי, ועכשיו אני מתחברת לסמלים האלה ומבינה שהן מחוברים אלי, שהם שלי, ושאני יכולה להשתמש בהם. ואני יכולה לתת להם משמעות חדשה. באמת מתוך מטרה גם של לנתק את המגן דוד מהלאום, ולהחזיר אותו לסמל תנ"כי, או פשוט לצורה גאומטרית שיש בה שלמות מסוימת. אני פשוט מתחברת לכוח של הסמלים האלה, ובאמת מנסה לנתק אותם מהפוליטיקה שלהם. וגם לגבי ציציות וכיפות: יש משהו מרגש, כלומר, בתור אשה, בללבוש בגדים דתיים של גבר ולהפוך את זה ללוהט. זה כאילו קצת אסור, וזה כיף, וזה מעניין. ואיכשהו אני מרגישה שאם אני עושה את זה בצורה יפה, ולא בצורה שהיא מבזה, אז אני מקווה שזה גם יפתח לאנשים את הראש. ולא ייצור יותר מדי התנגדויות.


    בתקופת זירוקס קנדי בר אני זוכרת שדיברת על כך שאת מאלתרת מילים תוך כדי נגינה, כיום המילים של קארמה שי מרגישות כאילו יש בהן חשיבות רבה לפלואו, מצלול, ואלתור, לא פחות מאשר למשמעות הטקסטואלית. תוכלי לספר קצת על תהליך כתיבת המילים שלך?

    כן. אז באמת תהליך כתיבת המילים שלי הוא באלתור—של כל המוזיקה. אני קודם מתחילה לכתוב ביטים, ואחר כך אני ניגשת אליהם, אני מקליטה את הטייק הראשון, ואחרי שאני שמה אותם בצד, אני מקשיבה והמילים מתחילות לצאת ממני, בהתאם לתחושות והמחשבות שלי באותו רגע. ויוצא איזה מן פלואו קצת מוזר. אבל עם איזושהי אנרגיה. ואחר כך אני רואה מה יש שם שאני רוצה לשמור. כלומר אחר כך אני מקשיבה לזה ועורכת, מה עובד טוב ומה לא. מבינה את האנרגיה של השיר ואז מחליטה מה הכיוון שלו, מה המשמעות שיש בו כבר, שאני יכולה לחדד עוד יותר. אז אני קצת משנה את המילים ומסדרת אותן. הייתי ממש רוצה להיות מהאנשים האלה שיכולים לחשוב על נושא לשיר ואז לכתוב על זה. או קודם לכתוב מילים ואחר כאילו להלביש אותן על שיר. אבל זה לגמרי עובד אצלי מהכיוון הזה בינתיים. וכשאני כותבת אני מרגישה שאני כותבת מילים מאוד כדימויים. כלומר הרבה פעמים אני מבינה מה הכוונה, ואולי אנשים אחרים אומרים לי שהם לא מבינים על מה השירים מדברים, או שזה מופשט, אבל זה חשוב לי גם שהם יהיו פואטיים. ושהם יהיו כמו מן דימויים כאלה. ושפשוט יהיה בהם איזושהי אנרגיה או אווירה מסוימת בבחירה של המילים. ובאטיטיוד שהן נותנות לי כשאני שרה אותן שאני צריכה. כלומר, Where my boys be jigglin' jades, איפה הבנים שלי משקשקים יהלומים, אבל בשבילי זה ברור. איפה החברים והחברות שלי שהם רוצים גם להיות איתי בתוך פנטזיית הזוהר שלי. אז אולי באמת אני צריכה לעבוד על להיות יותר תקשורתית, או שלא… (מצחקקת).

    השנה שחררת את אי פי הבכורה שלך, "Spiritual Playgirl", תוכלי לספר קצת על תהליך העבודה להוצאת האי פי?

    וואו, להוציא אי פי. זו באמת הייתה פעם ראשונה שהוצאתי אי פי כמו שצריך. וזה היה עבודה מאוד ארוכה, במשך שנתיים בעצם. אבל זה היה תהליך למידה מטורף—על איך להביא את השירים שלי מרמה של סקיצות שכתבתי אותן כשידעתי אבלטון רק שבוע, למקום שהם בו עכשיו. ועוד עריכה ועוד עריכה, ועוד מיקס ועוד מיקס. וזה קרה, לאט לאט. ועם העטיפה שעשיתי. בקיצור זה היה תהליך מאוד ארוך וקצת מייגע. אבל אני מקווה שהאי פי הבא, שאני מקווה שיצא כבר בסוף הקיץ, לא יקח כל כך הרבה זמן. כבר יש לי שירים בשבילו. אבל כל תהליך ההקלטה והמיקס והמאסטרינג והטיימינג והיח"ץ, זה באמת סופר קשה, אני עכשיו ממש מסתכלת אחרת כשאנשים מוציאים אלבום, אני באמת מבינה איך שזה ממש לידה, זה משהו שאתה משקיע בו כל כך הרבה, ואז הוא יוצא החוצה. אבל זה מגניב, כי אני מכירה את זה דרך עולם האמנות שעובדים ועובדים נורא קשה ואז יש תערוכה, ואז התערוכה יורדת, וזהו. אבל לפחות במוזיקה, באלבום, יש קטעים של האי פי הזה, והוא תמיד יהיה קיים. והוא מייצג ומסכם את השנתיים האלה שעבדתי על השירים האלה. שאלה השירים שהתחלתי איתם להבין את קארמה שי ולהבין את עצמי, ואת מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי, וזה כיף. כיף שהצלחתי לעשות את זה.

    עם מי היית רוצה לשתף פעולה בפרויקט הבא שלך?

    לא יודעת בדיוק עם מי בדיוק, אבל בעקרון, האג'נדה שלי זה לעבוד עם כמה שיותר אנשים שהם לא מיינסטרים. אז הייתי רוצה להמשיך לעבוד עם עוד נשים, ועם אנשים קווירים, והייתי ממש רוצה לעבוד עם אנשים שהם… לא יודעת איך לנסח את זה שזה ישמע טוב, (מחייכת) עם בני הדודים שלנו. הייתי מאוד רוצה לעבוד עם אמנים ערבים, כדי ליצור חיבורים וקשרים וליצור קצת אור בנקודות האלה. ושבאמת הרעיון הזה של פלטפורמה ושל קהילה של קארמה שי תגדל, ושעוד אנשים יצטרפו ויהיו חלק מזה. זה הדבר שהכי משמח אותי. ובאמת קארמה שי זו הדרך שלי לתקשר ולהתחבר עם עוד אנשים בעולם, והקישורים החברתיים שלי קצת לוקים בחסר, אז דרך עבודה יצירתית זה כיף מאוד. וכשיש חיבור אז אלה תהליכים שהם ממש כיפיים ומצחיקים. הופעות זה מצד אחד רציני, אבל בחזרות אנחנו הכי עושים שטויות, ומתפרעים בכל מיני רעיונות.

    איזה תכניות לעתיד יש לך בשביל קארמה שי?

    אז אני מתכננת להוציא אי פי חדש, צילמנו וידאו חדש לפני כמה ימים. אני די מתכננת שהאי פי הבא יצא בבת אחת, כאיזשהו אלבום ויז'ואל. אני לא יודעת אם באמת אצליח לעשות את זה, כי זו תהיה הפקה משוגעת. ואני מתכננת כמה הופעות באירופה, בקיץ. זהו. וחוץ מזה להמשיך to kick ass, here. וכל יום מביא הזדמנויות חדשות. אה, ולכתוב שירים חדשים, זה מה שאני הכי רוצה. כבר כתבתי כמה, אבל אני באמת צריכה קצת להפסיק עם הופעות בשביל להתפקס על זה.

    אה, ושאלה אחרונה: הופעת לאחרונה בשבוע האופנה בסין, זה נשמע כמו חוויה מרתקת. איך היה להופיע מול קהל סיני שלא מכיר את המוזיקה שלך?

    הופעתי בשבוע האופנה בשנגחאי, הוזמנו לטור עם קבוצת יוצרים שקוראים להם ASIAN DOPE BOYS, שהם גם מן קבוצה של אמנים שעושים פרפורמנס, אופנה, מסיבות ומשתפים פעולה עם כל מיני מוזיקאים. היו שם שלוש הופעות בערים שונות במסיבות שונות שהם ארגנו. זה היה מדהים, זה היה פשוט חלום. הרגשתי כמו כוכבת פופ, for real. טיאן ג'או צ'ן היה בראשם של האנשים שהזמינו אותנו, אמן סיני מדהים ואחד האמנים האהובים עלי. אז כשהוא פנה אלי והזמין אותי הרגשתי כאילו מבחינתי כבר הצלחתי, בגלל שהאמן הכי אהוב עלי בעולם הזמין אותי בגלל האמנות שאני עושה, לסין. נהינו חברים מאוד טובים, והיה ממש ממש כיף. וזה היה באמת לחיות את החלום. וזה מדהים איך שאמנות יכולה לקחת אותך, או יותר נכון, איך קארמה שי יכולה לקחת אותי, כרמל, למחוזות שבחיים לא הייתי מצליחה להגיע אליהם בפני עצמי. ויש לזה כוח אדיר. אני לא יודעת, משהו שמה מדליק אנשים, ומדליק אותי, וזה קורה. ואם פשוט מתמידים וממשיכים לעסוק במה עושים ומערבים בו עוד אנשים (עכשיו זה קיים כבר שלוש שנים), אז זה כיף לראות שזה גדל ומתפתח ומביא איתו עוד הזדמנויות חדשות.

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 183: את הכל

    שעה של אינדי אקלקטי בלי דיבורים, מהאימו העברי של Bonjour Machines (בתמונה) מהלייבל נוער אבוד, דרך נויז רוק טרי מ-Spectres ועד הקראוט-ג'אז של ספי ציזלינג.

    1. Bonjour Machines - Et Hakol
    2. Idlewild - When I Argue I See Shapes
    3. At The Drive-In - Incurably Innocent
    4. Omni - Fever Bass
    5. Sonic Youth - Theresa's Sound-World
    6. Malka Spigel - See It Sideways
    7. מתרוממות - מלחמה אין ברירה
    8. Oceansize - Part Cardiac
    9. Spectres - Neck
    10. יובל הרינג ובן אבגיא - עוד
    11. Bela Tarr - Sway With Me
    12. dEUS - Serpentine
    13. Evan Dando - My Idea
    14. זקני צפת - זה נכון
    15. Napoli - MH-370
    16. Kelly Lee Owens - Throwing Lines
    17. Sefi Zisling - Dream Walk

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • רותם אור, תמר קוקי אריאל, ואקו בראיון משולש לכבוד פסטיבל האישה הכי יפה בעיר

    צילום (ימין לשמאל): דנה וקסלר, ofek.muse.art, ניתיי שלום

    פסטיבל האישה הכי יפה בעיר חוזר ביום שבת 8.4 עם יצירה נשית משלל התחומים: מוזיקה, מחול, שירה, סטנד אפ, ועוד. לכבוד האירוע תפסנו את רותם אור (Totemo), תמר קוקי אריאל (אנטיגונה רקס) ואקו (Echo & Tito) לראיון משולש בנושא.

    בפסטיבל משתתפות כל מיני זמרות, ויש להן סגנון ווקלי מובחן. איך פיתחת את הסגנון הווקאלי שלך?

    אריאל: אני אישה כועסת. ככה זה נשמע.

    אור: מאז שקראתי את "How Music Works" של דיוויד בירן, אני כל הזמן נתקלת בדוגמאות של איך הסביבה והנסיבות משפיעות על המוזיקה המיוצרת. הייתי מקליטה את עצמי בחדר השינה שלי בתור מתבגרת, לרוב בשעות מוזרות מאוד. אז הייתי צריכה להיות מאוד שקטה, ואני חושבת שזה מאוד השפיע על איך שאני שרה עד היום. לקח לי זמן להבין שגם שקט אפשר לעשות בעוצמה, ולמרות שזה נשמע כמו סתירה—זה לא.

    אקו: כשרק התחלתי לשיר נחשפתי לרגאיי ולדאנסהול ונגנבתי על העניין, על הנוכחות של הבס והשירה, והתחלתי לחקות את מה ששמעתי. אחרי כמה זמן כשנכנסתי פנימה יותר וההשפעות שלי התרחבו חזרתי לאהבה הראשונה שלי: היפ הופ (רקדתי המון שנים). החלטתי שאני רוצה "לנקות" את המבטא שהרגיש לי לא אותנטי מהמקום שאני באה ממנו, ונראה לי שבין כל הערבוביה נשאר משהו באמצע בין רגאיי להיפ הופ למספרי סיפורים.

    האם ביצירה שלך יש תכנים שעוסקים בנשיות? אם כן, מה הם התכנים?

    אריאל: בסופו של יום אין ספק שהכי שווה להיות בת. חלק מהנושאים הנשיים והמתקתקים שאנחנו (אנטיגונה רקס) אוהבים לעסוק בהם ביצירה שלנו הם אונס, פערי שכר, השתקת הקורבן, ביוש נשים, ביוש מיניות נשית וכיבוש האישה שנמשל לפרקים לכיבוש העם הפלסטיני. וליפסטיק.

    אור: אני לא מרגישה שיש תכנים ביצירה שלי שעוסקים באופן מובהק בנשיות. אני לא מכירה שום הוויה אחרת, אז אני מניחה שזה מאוד מוטמע בתוך מה שאני עושה. אבל זה פחות מעסיק אותי, פשוט כי ההפרדה הזאת ל-"נשי" ו-"לא נשי" נשמעת לי ממש מצחיקה ולא מייצגת את העולם האמיתי.

    אקו: העולם הפנימי שלי מורכב מקבלה של האנרגיה הנשית והאנרגיה הגברית שבי, ואני משתדלת כשאני כותבת פשוט לתת מקום לכל התחושות האלה. אני מרגישה שעצם הקבלה הזאת נותנת ביטוי גדול לעיסוק המתמיד בניסיון הגדרת הנשיות ובצורך לשים אותה בקופסאות לפי הגדרה יותר חברתית מאשר פנימית ואישית.

    נשמע שיש המון מיזוגניה בתעשיית המוזיקה. מה החוויה הכי שלילית שיצא לך לחוות בתור אישה בתעשיית המוזיקה ואיך התמודדת איתה?

    אריאל: פעם הופעתי בברזילי עם להקת עבר והטמפון שלי השתגר החוצה על הצרחה הראשונה. מאז אני עם תחבושות. בנות, תעברו לתחבושות—טמפונים זה רעל לכוס.

    אור: אני בעיקר מרגישה את הפער בתחום המוזיקה מההקשר הטכנולוגי—אנשים כל הזמן מופתעים מכמה אני יכולה לעשות דברים לבד, ואיך שאני מתפעלת את כל האופרציה של ההופעה, גם באספקטים הטכניים שלה. ההפתעה הזאת נעימה לי כל פעם מחדש, אבל מן הסתם יש בה גם משהו קצת מצער בנוגע לאיך שאנשים תופסים נשים בתחומי הטכנולוגיה.

    אקו: החוויות האלו קורות כל הזמן, ובטח גם בכל מקצוע. לא זכורה לי חוויה ממש דרמטית כי למזלי אני מוקפת במלא אנשי מקצוע מדהימים ונעימים. אבל כשכן קורה משהו, קטן כגדול, אני מוצאת שהדרך הכי טובה שלי להתמודד היא פשוט לא לשתוק ולא לבלוע. להתעצבן אם צריך, להתעמת, להגיד בקול רם את מה שמפריע לי. אני לא ממש בוגרת לגילי, ולכן הכל חוזר אליך וקקה בידיך תמיד עובד.

    בד"כ מדברים על החסרונות של להיות אישה בתעשיית מוזיקה גברית, אך איזה יתרונות יש לכך לדעתך?

    אריאל: היתרונות מובהקים, כנשים בתעשיית המוזיקה אנחנו זוכות להשוואה מתמדת בין קולגות גם כשאין קשר בין היצירה שלנו מכיוון שצריך לצמצם אפשרויות ולא להתייחס ליצירה שלנו כיצירה נטו כי יש לנו ציצים. אנחנו גם זוכות לדירוג איכות ההופעה והמוזיקה שלנו לפי האסתטיקה שלנו וכמה אנחנו נחשבות לנאות על פי המבט הגברי, יתרון משמעותי על מוזיקאים זכרים שלרוב לא נשפטים ככה ורק צריכים לנגן יפה.

    אור: בהקשר של השאלה הקודמת—היכולת להפתיע אנשים היא כאמור קצת מאכזבת, אבל היא גם יכולה להיתפס כיתרון.

    אקו: אני לא חושבת שיש חסרונות בלהיות אישה בתעשייה, יש פשוט חוסר כמותי של נשים בתעשייה—וזה קשור הרבה לחינוך וחברה. אין בזה לא חיסרון ולא יתרון, בסופו של דבר, את האדם שאת, ולאנשים שאת עובדת איתם זה לא משנה אם את אישה או לא, רק שתהיי בת אדם. כמובן שבגדול, להיות אישה זה ניצחון ענק בחיים האלה והיכולת לראות את התמונה הגדולה או את התמונה הרגשית של סיטואציות עוזרת בחיים מאוד. וגם תמיד נראה לי שנשים הן ייצור הרבה יותר חזק, שזה תמיד יכול לעזור בחיים בכלל ובחיי יצירה בפרט.

    ושאלה אחרונה, עם איזו אישה הכי היית רוצה לשתף פעולה בפרוייקט הבא שלך?

    אריאל: יש המון מוזיקאיות מופלאות שהולכות להצטרף לשיתופי פעולה איתנו והרשימה רק גדלה, יש יותר מדי קיק אס ביצ'ז מלבחור וגם אין צורך לבחור אחת—כל הפיראטיות חברות.

    אור: אני שומעת הרבה לאחרונה מוזיקאית אמריקאית בשם מורלי (Morly) שאני מאוד מאוד אוהבת. אחרי שלפני כמה חודשים יצא לי להגשים חלום ולשתף פעולה עם ניק זאמוטו מהצמד The Books, אני לא פוסלת שום דבר בנוגע לעתיד.

    אקו: סימה נון. ראפרית, מופיעה עם ההצגה "תיכון מגשימים" והוציאה גם טיון באלבום האחרון של שקל. היא מעולה עם אחלה ווייב, אני מחכה לשמוע עוד חומרים שלה ומקווה שיצא לי לעשות איתה משהו.

    תגובות »

  • פוסט אורח: אור אדרי על האלבום "כידוד"

    צילום: פטריק סבג

    אור אדרי תשיק הלילה (3.4) את אלבום הבכורה "כידוד", ולכבוד ההשקה היא מספרת על המאורעות מאחורי הקלטת האלבום: מערכת התופים של א.א., המפגש עם זואי פולנסקי והדירה שהפכה לאימפריה.

    שחף ואני עמדנו בחדר המדרגות של הבניין בו הוא גר בצ'לנוב. בזמן שחיכינו שתסתיים האזעקה ונשמע הפיצוץ המרגיע של כיפת ברזל שהחזיר אותנו לשגרה, הוא הסביר לי שלדעתו אנחנו צריכים למצוא יחד דירה גדולה ולהפוך אותה לאימפריה.

    הייתי כמה שבועות אחרי פרידה, ושם קרשתי. הוא מצדו נתן לי מקום זמני לגור עד שאמצא דירה ואני מצדי דיגמתי לו את הדירה בניקיון שרק מרוקאית מחונכת היטב מסוגלות לספק. חיפשתי דירות, אבל ממש בנחת, כי היה משהו מאוד מרגיע בדירה של שחף ולאף אחד מאיתנו לא בער להתפצל. היה נשמע לי טוב הרעיון, אפילו שדירת שותפים בגיל 29 נשמע רעיון לא הכי ווינרי, אבל היתה לי תחושה שיכול לקרות שם משהו מעצב שאף פעם לא נשכח.

    כמה ימים אחר כך הסתיים מבצע עמוד ענן ומצאנו במודעה ביד2 דירה שנשמעת תפורה למידות שלנו בקטע לא סביר: גם זולה בטרוף, גם ענקית, וגם באמצע סלמה בלי שכנים. את הדברים מהדירה הישנה של שחף העברנו אני שחף ורם אוריון (שגם היה שכן שלנו, וגם שחף היה הבסיסט שלו שנים והרבה לפני שאני הפכתי לבסיסטית שלו) עם עגלה שהיתה בחדר מדרגות התעשייתי של ביתנו החדש, זה היה קל כי הפרידו בין הדירה החדשה לישנה בערך 40 מ'. את הסינתים והמכונות שהשארתי בדירה שעזבתי העברתי יחד עם א.א באוטו שלו, וככה אחרי פחות משבועיים אחרי אותו דיון בחדר המדרגות גרנו בדירה עם חדר שינה לכל אחד, פינת אירוח בכניסה לדירה, מטבח גדול של פעם, אלף מרפסות, ולב ליבו של הבית: אולפן לא קטן בכלל, מלא בציוד שלי, של שחף, של א.א, של טל א אברהם ובהמשך גם של זואי.

    את כידוד התחלתי בלי לדעת שהתחלתי עוד בדירה הקודמת שחייתי בה לפני הפרידה. הקלטתי שם את "דוידוביץ'" בחדר השינה כמתנת חג לסבא דוידוביץ'. פתאום חייתי בחלל שנראה שזה כל מה שצריך לעשות בו. מערכת התופים הירוקה של א.א עמדה מכוונת להפליא בפינת החדר, מגברים פתוחים תמיד, סינתיסייזרים כיד המלך. רק מי שיש לו אולפן בבית ואין לו שכנים יכול להתעורר באמצע הלילה מחלום ולהפיק אותו מאפס לכדי שיר בזמן אמת שמדבר על ההווה והאווירה שמתחרשת ברגע זה. העבודה על מה שהפך בסוף ל-"כידוד" התנהלה בחופש מוחלט תוך כדי שאני ממשיכה לנגן בעוד מלא הרכבים ולשאוב משם עוד ועוד השראה. סשנים ארוכים ארוכים בלי הגבלה של זמן, כי הכל שלנו. אם יום אחד ישאלו אותי מה זה חופש בשבילי, אז סלמה 76, זה חופש אמנותי שאני מאחלת לכל יוצר.

    חודשיים אחרי שנכנסנו לדירה הכרתי את זואי פולנסקי שבאה בסילבסטר שפותח את 2013 עם שני בקבוקי יין לסשן שנמשך עד הבוקר ובעצם היה יריית הפתיחה של להקת המים ריו. מאותו יום זואי הפכה לדמות מפתח קבועה באותה דירה, ושם גם כתבנו והפקנו את אלבום הבכורה של ריו "מכונת הזמן של הלב", מתחילתו ועד סופו. אפילו את הקליפ של "אומץ", הסינגל הראשון של ריו, צילמנו על הגג של אותה דירה. מיליון חברים מתחלפים של שחף ושלי באו לנגן / לשמוח / לגור לתקופות לא מוגבלות (הדירה הזו כבר ידעה ימים בהם היא הלינה בתוכה 7 אנשים ויותר) / לקחת ציוד / להשאיל לנו ציוד / לאפסן אצלנו כלי נגינה (כי היה המון מקום) / לבשל / לאכול / לעשן / לשתות / להתחבא וכו'. ולא רק אנשים. גם המון בעלי חיים כשהכוכבים שבהם היו טאר ואייוי הכלבים של זואי, סטאקה הכלבה הגאונית של רם ולפעמים גם מיציאלה, חתולת רחוב ענקית בצבע כתום שאף פעם לא הצלחנו להבין מאיפה היא נכנסת לדירה, אבל מעולם לא הפריעה או הזיקה. שלוש שנים תמימות העברתי שם כשאני טורחת לצאת משם בעיקר (ולפעמים רק) בשביל להופיע. לאט לאט איבדתי עניין בלצאת "לבלות". כולם היו באים לשם.

    למטרת המיקסים של "כידוד" לקראת סוף התקופה בדירה, הזעקתי את ברונו גרייף מטרי פויזן, עוד אחד מהמנטורים הראשיים בחיי והאיש שלימד אותי קיו בייס ומה זה סינתיסייזר, ומה זה מדיטציה ומה זה קרם הגנה מהשמש, שיבוא מסן פטרסבורג אליה העתיק את חייו, לעשות לי מיקס ומאסטר לאלבום. הוא ישב אצלנו באולפן שבוע ימים וגם ישן בו, שכרנו טייפ אוטארי ענקי כדי להעביר דרכו את כל הערוצים של "כידוד", לתת חיזוקית לסאונד האנלוגי החם שמאפיין את האלבום. לא הייתי צריכה לתת לו שום הערה. הוא הכיר אותי כל כך טוב וידע בדיוק למה התכוונה המשוררת. כל האורחים של האלבום באו לשבת איתנו במיקסים והיתה אווירה חגיגית של סגירת מעגלים.

    משחף ינון השותף נמסרה הכחשה גורפת: "לא היו דברים מעולם".

    תגובות »

  • בכורה: אפור גשום - דלות החומר

    שום דבר לא דל ב-"דלות החומר". הסינגל החדש של אפור גשום שופע מפריחה אביבית, כמו טיול בין השדות הירוקים והפרחים המלבלבים של העונה. הוא נשמע כמו שיר ההמשך ל-"אדמה מוגנת" שפתח את אלבומם הקודם והאהוב עלי "מבפנים". דיסטורשנים עדינים מרחפים ברקע כמו ענני נוצה, וקולה הגבוה של הסולנית מיכל ספיר זורח דרכם עד לשיא של הליין המלודי בסוף. אפור גשום אמנם קיימים כבר מסוף שנות השמונים, אך בזמן שהקולגות שלהם גידלו כרסים והבריקו קרחות ושקעו לתוך שממה של בורגנות מוזיקלית, אפור גשום הצליחו לשמור על רוח של נוער אבוד בגינה פורחת. באפריל יצא ללהקה אלבומם השלישי, ומשמיעה מוקדמת הוא יצטרף בקלות לקאנון הצנוע אך המבריק של השוגייז והאינדי הישראלי, משהו שחובבי ועדת חריגים ישמחו לשמוע גם כשהם עצובים.

    הופעות קרובות:
    7.4 בבית המלאכה, חיפה
    18.4 בצימר, תל אביב
    11.5 הופעת השקת בלבונטין, תל אביב

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 182: דיירי קווין

    שעה של אינדי אקלקטי מהרוקנרול הקווירי של PWR BTTM (בתמונה) דרך היפ הופ נסיוני ועד סיגריות אחרי סקס.

    1. PWR BTTM - Dairy Queen
    2. White Reaper - The World's Best American Band
    3. Cactus? - still alone
    4. The Afghan Whigs - Demon In Profile
    5. Tyler, The Creator - WHAT THE FUCK RIGHT NOW
    6. Hodgy - Glory
    7. Danny Brown - Really Doe
    8. Del Tha Funkee Homosapien - 3030
    9. Mule Driver - Journey to the End of the Night
    10. Moon Duo - The Death Set
    11. Or Edry - Hanach
    12. Katrin Lasko - See you in the morning
    13. Cigarettes After Sex - Apocalypse

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • אוי דיוויז'ן בבארבי: חפלת יידיש כאוטית

    צילום: ניצן אגסי

    "שימי חמישים שקל" ציווה אסף תלמודי על מאיה דוניץ. שניה לפני כן דוניץ זייפה בזעקת שבר תאטרלית שפשוט שייכת לשיר אחר, ועצרה את הנגנים בפרצוף מבולבל. "אם מישהו רוצה לעצור שיר באמצע, הוא צריך לשים חמישים שקל" חזר תלמודי על ההוראה מתחילת ההופעה. הכלל הנוקשה הזה בא כדי לפתור תופעה שהיתה נפוצה בהופעה של אוי דיוויז'ן (בארבי, 22.3): בלבול של המוזיקאים בין השירים. תלמודי בעצמו שאל את חברי הלהקה לפני שהחלו לנגן באיזה סולם זה "הטומבה", והתבלבל בתחילת המופע בין השירים "יווני חדש" ו-"יווני חדש חדש". חברי הלהקה, אייל תלמודי (אח של, קלרינט), גרשון לייזרסון (כינור ושירה), ואביחי טוכמן (קונטרה בס) התבררו על פי אסף תלמודי כחסרי אחריות כלכלית, נכשלים בגביית שכר טרחה ממעסיקיהם, לרוב פסטיבלים ובעלי אירועים, ולכן כנראה החליטו לנסות להשלים הכנסה בגביית כסף מהמוזיקאים שהם אירחו על הבמה.

    לא היה חסר ממי לאסוף את הכסף. הבארבי התמלא באשכנזים ב-50 גוונים של חיוורון שבאו לחגוג בהילולות יגון את הופעת העשור החגיגית של להקת הכליזמרים. עניין העשור הוא שקר כמובן, כי הלהקה קיימת כבר 11 שנים. גם לפנינה הזו אחראי אסף תלמודי שהנחה את הערב בסגנון שבין דוד זקן ונחשל טכנולוגית, לסטדנאפיסט בתחילת דרכו ומפעיל קהל די יעיל. "אני רואה פה יותר מדי נענועי ראש" אמר תלמודי בשלב מסוים. "זה יותר מדי אינדי רוק מה שקורה פה. מוסא תסדר פה מעגל". תוך עשר שניות הסתדרו שני מעגלי ריקודים מתחרים, שנעו בכאוס שיותר דמה לפוגו. לפי תלמודי, אוי דיוויז'ן מחלקת את זמנה בין אירועים משפחתיים בפינות נידחות בארץ לבין פסטיבלים אזוטריים בפינות שכוחות אל ברחבי העולם. ההופעה בבארבי הייתה קרובה יותר לאפשרות הראשונה, ובהשראת המעפניות של אירוע משפחתי, המצגת שהתלוותה למופע הייתה מקוטעת ורצופה ברגעים מביכים ותקלות טכניות—כמו התוכניה העמוסה שהוכנה לערב. אבל כשהכליזמרים ניגנו את שירי "הכיף להתלונן" (כפי שתלמודי הגדיר אותם), גופים קפצו באוויר והרעידו את רצפת העץ של הבארבי.

    גם אורחים לא היו חסרים לצרכי גבייה: שולי רנד, רונה קינן, נועם ענבר מהבילויים בגרסה מצוחצחת, שלומי שבן, תמיר מוסקט (בלקן ביט בוקס) ושי צברי עלו, ירדו וחזרו בנקודות שונות ואקראיות במהלך חפלת היידיש, ועוד כמה שמות פחות ברנז'איסטים כמו מאיה דוניץ ואבישי פיש שהצטרפו בשירה, ואמיל קרויטור על אקורדיון. גם אמא של אייל ואסף תלמודי כיכבה מהבלקון, והובטח לה להשתתף בחגיגות ה-20. הרגעים הבוהקים ביותר בהופעה היו של שולי רנד עם ביצוע בטרמינל שבין קיבוץ משמרות למינסק ל-"ס'אוחתו אפעס #3" של מאיר אריאל, דוניץ וענבר עם המחזה של הקלאסיקה היהודו-אשכנזית (מסתבר) "אוי געוואלד א גנב", וגם כל רגע שבו אייל תלמודי ייבב על הקלרינט. החפלה נסגרה במשפט מייצג של אסף תלמודי ואווירת האשכנזיות: "תזכרו שבסוף יש לכם רק את אחד השני, וכנראה שזה לא מספיק".

    צילומים: ניצן אגסי

    תגובות »