• קריסטין הרש בראיון: "אני די עושה את אותם הדברים שוב ושוב"

    קריסטין הרש לא הלכה במסלול הסטנדרטי. היא הקימה את Throwing Muses כבר בתיכון עם חברתה הטובה/אחותה החורגת טניה דונלי (Breeders, Belly); הם היו הלהקה האמריקאית הראשונה שהוחתמה בלייבל הבריטי 4AD - כן, לפני הפיקסיז; היא עברה תאונת אופניים בגיל 16 שגרמה לאישיות נוספת לצוץ בתודעה שלה ולהכתיב לה שירים; היא כתבה ספר ילדים, אוטוביוגרפיה וגם ביוגרפיה על המוזיקאי ויק צ'סנאט; היא הקימה פלטפורמה בקוד פתוח להפצת מוזיקה ברשת; ויש לה כמובן גם קריירת סולו מצליחה ויותר פולקית לעומת להקת האם. ביום חמישי 14.6 היא תופיע בזאפה, אז לקחתי את ההזדמנות כדי לבדוק איתה למה היא אוהבת את טוויטר, האם היא מתגעגעת לתעשיית המוזיקה של פעם ואיך הסתדר לה לעשות דואט עם מייקל סטייפ מ-REM.

    היי קריסטין! קודם כל, איפה את כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    אני הולכת על קצות האצבעות בחדר מלון, מנסה להכין קפה מבלי להעיר את בני ואת הכלבלב שלו.

    יש לך חשבון טוויטר מאוד פעיל. למה בחרת במדיום הזה לעומת אחרים? קרה לך משהו יוצא מן הכלל בטוויטר?

    כשהיינו בבית הספר, חברי הלהקה ואני הפכנו העברת פתקים לאומנות ואז גם בפגישות בחברת התקליטים. טוויטר מזכיר לי את זה: ליצור חיבורים במעט מילים ותמונות, בתקווה להבהיר את העולם על ידי פיצוץ אנשים מצחוק.

    תעשיית המוזיקה השתנתה הרבה לאורך הקריירה שלך. יש משהו שאת מתגעגעת אליו מהעבר? ומה את אוהבת לגבי המצב הנוכחי?

    בתור מישהי ביישנית, נהניתי לתת למישהו אחר להתעסק במכירות, אבל בתור מוזיקאית, אני מעדיפה להגיע למאזינים מאשר ל-"מעריצים". צורת הפעולה הישנה היתה מאוד פוגענית; מכרו אופנות מאשר תוכן.

    האם הצלחת להתפרנס ממוזיקה מאז שהקריירה שלך יצאה לדרך עם Throwing Muses או שהיית צריכה לקחת דיי ג'ובס לאורך השנים?

    הדיי ג'וב היחיד שהיה לי חוץ מלכתוב ספרים היה בחנות טבע כשהייתי בתיכון. אבל השיער הכחול שלי ביאס אותם בזמנו.

    הקמת את Cash Music, ארגון ללא מטרות רווח שמספק פלטפורמה בקוד פתוח להפצת מוזיקה. איך נהיית מעורבת בזה? מה קורה עם זה כרגע?

    CASH (ראשי תיבות של The Coalition of Artists and Stakeholders) הגיע מתוך הכרח. הרעיון היה לעקוף את תעשיית המוזיקה המסורתית ולשים אומנות ומסחר על אותו השולחן, למצוא את הקהל שלנו מאשר לעבוד עליו. כרגע, בתור אומנית סולו, אני נתמכת על ידי מאזינים וכך גם בשאר הפרויקטים שלי (50FootWave, Throwing Musus).

    הזכרת בסשן של KEXP שהאישיות האחרת שלך כתבה את כל השירים שלך. האם ניסית להבין אותם כדי ללמוד על האישיות הזו? האם את כותבת גם שירים שלא מגיעים ממנה?

    לא כתבתי אף שיר מאז שנרפאתי. עכשיו אני אחת עם המוזיקה.

    הדואט המפורסם שלך עם מייקל סטייפ - איך זה קרה? האם דיברתם אי פעם לשתף פעולה שוב?

    מייקל דיבר בטלפון בזמן שהיו לי קשיים למקם מיקרופון לצ'לו. הגוון של הקול שלו כל כך התאים לשיר, שהפרעתי לשיחה וביקשתי ממנו לשיר קולות רקע.

    את עומדת להופיע בתל אביב. האם היית פה כבר? אם כן, מתי ואיך זה היה? אם לא, מה שמעת על המקום?

    למעשה אני עושה את אותו הדבר במוסך שלי, בתאטרון, במועדון רוק או לפני רבע מיליון איש בפסטיבל, מאיזושהי סיבה. הרבה פעמים אני לא יודעת איפה אני נמצאת בגלל שהעבודה שלי היא רק להתפקס. אבל ככל הנראה יש לי יום חופש לטייל.

    מה התוכניות שלך לעתיד הקרוב? יש חומר חדש בדרך?

    יש לי אלבום סולו חדש שיצא באוקטובר שבדיוק סיימתי לפני שבוע. Throwing Muses נמצאים במחצית הדרך של סשן בחוף המערבי ואני כותבת עוד ספר. אני די עושה את אותם הדברים שוב ושוב. עד כה, אף אחד לא ביקש ממני לעצור.

    יש עוד משהו שתרצי להוסיף?

    לא, זה היה מעולה. תודה רבה!

    תגובות »

  • הילה רוח בבארבי: כששירים פוגשים את הבלתי צפוי

    צילום: נמרוד ספיר

    כמו רבים ממספרי הסיפורים של האינדי הישראלי, השירים ב-"מוזיקה לפרסומות" מתקיימים בתוך העולם הלא זוהר בעליל על קו התפר בין רווקות תל אביבית מדכדכת לזוגיות תל אביבית תפרנית. זאת לא תלונה - אני מעדיף את המוזיקה שלי מקורקעת למציאות של סביבתו הקרובה של הכותב מכזאת שמנסה לכוון אל הנשגב או המדומיין. ובמקרה של הילה רוח מדובר במספרת סיפורים מיומנת - הסיטואציות שהיא מתארת בהירות ולא כופות פרשנות או מסר על המאזין, והיחסים בין המינים לא מתוארים כזירת קרב אלא יותר כמו משחק מתסכל שבו פעוט קשה תפיסה מנסה שוב ושוב לדחוף את הצורה המרובעת לתוך החור העגול. הגברים הם יותר דושים ריקניים מנבלים של ממש, והנשים מלאות עליבות ולא בהכרח קורבנות תמימות. הריפים חדים ויעילים, וההפקה, למרבה השמחה, לא מתאמצת ללטש ולטשטש אותם כדרכן של הפקות אינדי מודרניות מצוחצחות. בהחלט שיפור מבחינתי לעומת אלבומה הקודם שהיה קצת פחות ממוקד מבחינה נושאית ופחות נושך מבחינה מוזיקלית.

    ובכל זאת, כמי שמעולם לא השתייך לסצנה הזו, ורחוק ממנה היום יותר מתמיד, האזנה ביתית לא הספיקה כדי להפוך את ההערכה שלי לאלבום לחיבור של ממש. אבל מבחן ההופעה החיה הוא שונה לחלוטין, ואין סיבה שמה שעבד עבור חיה מילר - עוד להקה תל אביבית להחריד שליוויתי בהתלהבות בהופעות למרות שכמעט לא זכו אצלי להאזנה ביתית - לא יעבוד גם עבור הילה רוח. אחרי הכל, בעידן של מדיה חינם לכולם, המודל העסקי של תעשיית הבידור מסתמך כמעט לחלוטין על כך שלהנאה הקולקטיבית יש אפקט אחר מההנאה האישית.

    בבארבי בהחלט הייתה אווירה חגיגית. מהקישוטים בכניסה, דרך התפאורה על הבמה (שעליה הוקרן אחר כך וידאו ארט, אירוע נדיר בהופעות בסדר הגודל הזה) ועד להרבה מאוד קהל נלהב. לא בכל יום זוכים לראות את הבארבי מלא כל כך בהופעת אינדי של ממש, מהסוג שממשיך את הערב באוגנדה, אפילו אם זו הופעת השקה. כנראה שהפצצת היח"צ (המוצדקת למדי) שליוותה את ההופעה עשתה את שלה.

    רוח: אווירה חגיגית. צילום: נמרוד ספיר

    תחילת ההופעה הייתה פושרת למדי. אומנם שני השירים הראשונים "מוזיקה לפרסומות" ו-"סרט או פיצה" היו מהאהובים עלי באלבום, אבל רוח עצמה נראתה קצת כבויה, כאילו שהגיטרה מכבידה עליה. מי שהציל את המצב היה קוסטה קפלן, הגיטריסט של רוח וסולן חיה מילר ואולי האדם עם הכי הרבה סטאר קווליטי באינדי הישראלי החדש - הוא יכל בקלות לגנוב באגביות את הפוקוס לאומנים הרבה יותר מפורסמים ממנה. לא מפתיע שהקריאה הנלהבת הראשונה שהגיעה מכיוון הקהל היתה "קוסטה"!

    אבל ההופעה עד מהרה עלתה על התלם, לא מעט בזכות האינטראקציה של רוח עם הקהל, שהחלה בכמה משפטים נבוכים, המשיכה עם הומור עצמי סביב הראיון שלה בשבעה לילות והסתיימה בסטייג' דייבינג תוך כדי נגינה, מה שהעלה לי זיכרונות מימי מונוטוניקס הפרועים. הקהל הגיב עם הרבה אהבה והיכרות מפתיעה עם כל שיר ושיר באלבום - מיומנות חשובה שכן הרמקולים של הבארבי העלימו כל משפט שלישי, ולעתים שיטחו את השירים המוקפדים של רוח לרצף של קלישאות.

    אבל הרגע המלהיב של ההופעה נרשם בהדרן. אחרי האירוח הצפוי של רם אוריון, שנראה קצת אבוד בין שפע הגיטריסטים, צץ לפתע על הבמה מתי לנסקי, כוכב הקליפ של "מוזיקה לפרסומות" ואיש שכל אדם צריך לזכות לראות אותו רוקד. רוח נראתה בעצמה מופתעת לראות אותו, אנשי הוידאו ארט התעשתו מהר והקרינו אותו רוקד בקליפ כרקע לריקודים שלו על הבמה, וההופעה נכנסה למקום שבו שירים פוגשים את הבלתי צפוי ומייצרים רגע חד פעמי. ובפרפרזה על "ג'אנגו ללא מעצורים": אם לפני ההופעה הילה רוח עוררה את סקרנותי, עכשיו יש לה גם את תשומת ליבי.

    רוח ולנסקי: רגע בלתי צפוי. צילום: נמרוד ספיר

    תגובות »

  • פלורה בראיון: "הקהל הישראלי מגיע פחות סקרן להופעות מהקהל האירופאי"

    צילום: Louisa Stickelbruck

    יתכן מאוד שדמיינתי את זה, אבל נראה שפלורה חשה אי נוחות מסוימת להגיע לראיון ולסשן במרפסת. אפשר להבין אותה - זה לא פשוט לכולם לחשוף את עצמם לאדם זר ובסופו של דבר על דפי הבלוג. ראיונות יכולים להיות מסוג הדברים שמוזיקאים צריכים לסבול אחת לכמה זמן כדי לעשות את מה שהם באמת אוהבים: מוזיקה. מזל שצ'פטי, הכלבה שלי, התיישבה לידה על הספה בנונשלנט כדי לקבל אגרת ליטוף, ונראה שגרמה לה להרגיש קצת יותר בבית. מצד שני, למי שעד היום הספיקה לחמם ולהופיע עם אסף אבידן מעל כמה במות גדולות ומכובדות במיוחד, המרפסת שלי בטח נראתה קטנה במיוחד.

    "ניגנו מול עשרות אלפי אנשים בפסטיבלים, אפילו מול 100,000 איש. היה ממש כיף. כשניגנתי לבד בחימום, הרגשתי שיותר מתאים לי דווקא אולמות של 2,000 איש. אז זה הרגיש יותר מדויק. זה נשמע מצחיק, אבל אלה היו האולמות הקטנים. והאולמות המאוד גדולים של 6,000 איש, זה היה טו מאצ' לסולו. מבחינת החימומים, פשוט לנגן איתו בהרכב מול קהלים גדולים זה היה כיף".

    ואיך זה לחזור אחרי כל אלפי האנשים האלה, להופעות בארץ במקומות קטנים?

    "קשה מאוד, כי מתרגלים לטוב מהר. זה סטנדרטים אחרים, אפילו מה שהכי גבוה פה לא מתקרב למה שקורה שם - אני מדברת מבחינת איך שהפרומוטרים מתייחסים להופעות. שם זה ממש תעשיה הרבה יותר גדולה, אז ככה זה נראה. היא גם מתוקצבת. באירופה יש מלא כסף שנותנים לתרבות. הם שוחרי תרבות. הופעתי נגיד בלונדון באיזה מקום קטן. לא היו מלא אנשים, אבל היתה אווירה טובה, ערב של כמה הופעות. ואז יצא לי שוב לחזור ללונדון, וכשהייתי עם אסף, אם היה לי יום חופשי, הייתי הולכת להופיע בהופעה משלי, על הדרך. אז שוב חזרתי לאותו מקום, והיה קהל שבא לראות אותי. אחרי הופעה אחת! וכבר קיבלתי עוד פניה ללכת להופיע בעוד איזה מקום, ולא יכולתי כי לא הייתי באזור יותר. אבל הרגשתי שבמעט מאמץ, אנשים מתעניינים. זה תרבות של ללכת להופעות, של לצרוך מוזיקה. זה עניין גם של לכבד, כשיש הופעה אז לא לדבר. ובישראל זה יותר כמו אמריקה, ולא עשיתי טור באמריקה, אבל הבנתי שזה ככה - יותר רוקנרול, יותר בשיניים, יותר קשה. אנחנו מדינה מאוד קטנה ועדיין אני מרגישה שהקהל פה מגיע פחות סקרן. הקהל שלך זה הקהל שלך".

    אלה שכבר זכית בהם.

    "בדיוק. או שצריך לעשות באז מאוד גדול. יותר קשה פה להביא אנשים. אפילו גם כשיש קהל, עדיין מאוד קשה להביא אותם. זה קטע. וזה פשוט כי הכמויות פה הם לא גדולות למוזיקה שאני עושה כרגע. למרות שאני מרגישה שאני כן יכולה לפנות גם למיינסטרים, כרגע זה עדיין בתחום האינדי - למרות שבדיוק אתמול שלחו לי הודעה שהשמיעו אותי בארומה, אז מי יודע, אולי זה ישתנה?"

    פלורה הוא שם הבמה וגם השם השני של לירון משולם. כששאלתי למה היא בחרה בו כשם במה היא אמרה שהוא נשמע לה מוצלח יותר, וגם שהיא סבלה מהשם כשהייתה ילדה, ככה שזה היה סוג של סגירת מעגל לשים אותו בפרונט. כששאלתי אם יש קשר לשורה "יש שדים ששומרים עלי" בשיר "מותר", היא חייכה ואמרה שזה מעניין, שהיא מעולם לא חשבה על זה ככה, אבל היא אוהבת שכל אחד לוקח מהמילים משהו אחר. עד היום, היא הספיקה להוציא שלושה אלבומים: הראשון "Happy Today" והשני "Everything is Here" הורכבו משירים באנגלית, בעוד שהאלבום האחרון "מקום" כבר הכיל רק שירים בעברית. פלורה היא רק אחת מתוך קבוצה לא קטנה של מוזיקאים ישראלים שהקליטו שירים באנגלית ועשו לאחרונה את המעבר לעברית. ביניהם אפשר למנות את: בן גולן (אנגלית ב-Tree) ותומר ישעיהו (עם אנגלית ב-Isaiah) שהתארחו במרפסת בעבר, גבע אלון ואקו. כששאלתי את פלורה מה הוביל למעבר היא מיד תיקנה אותי.

    "לא עברתי לעברית. הקלטתי אלבום בעברית. עכשיו אני עובדת על עוד שלושה פרויקטים שאחד מהם הוא באנגלית. אני אוהבת אנגלית, אבל זה משהו אחר. אני נורא נהנית מהעברית, נורא נהנית מהחופש של השפה, יש כל כך הרבה מה לחקור. הבהירות שלה מאוד מעניינת. לקח לי זמן להרגיש בשלה בשפה הזאת. תמיד כתבתי גם בעברית, יש לי שירים מגיל 16 בעברית. אבל כשהייתי צריכה לבחור הבנתי שהשירים שלי באנגלית הם פשוט הרבה יותר בשלים. אז הלכתי עליה. ואז גם התחיל כל הקטע עם חו"ל ובכלל הלכתי על זה. ואז היה לי בראש שבאיזשהו שלב אני ארצה לחזור גם לעברית ולהתמודד גם עם האתגר הזה".

    אז למה בעצם לבחור לעשות את ההפרדה בין אלבום בעברית לאלבום באנגלית?

    "זה באמת משהו שאני שואלת את עצמי לפעמים. יכול להיות שאני אכניס איזה שיר בעברית לאלבום הבא באנגלית, אבל אני לא יודעת. זה באמת שאלה. עוד לא הצלחתי להבין אם זה מסתדר לי או שאני צריכה הפרדה מלאה".

    מעבר להחלפת השפה, נראה שגם הנושאים שבהם פלורה עוסקת באלבום האחרון עברו שינוי. במקום מילים שפונות החוצה ומתארות סיטואציות שונות בחייה, נראה שהיא התחילה לפנות יותר פנימה, במה שנראה כמו תהליך רוחני שהיא עוברת. "שיר לשיפור המצב רוח" למשל הוא אוסף של תרגולים רוחניים. כששאלתי את פלורה מאיפה היא אספה את כל אותם תרגולים היא צחקה. "'לחייך עד שזה מרגיש טבעי' זה ציטוט של אחד הבודהות. אומרים שאם אתה מצוברח, או לא מרגיש שבא לך לחייך, תכריח את עצמך לחייך. 20 דקות, ואז עצם זה שמתחת את השרירים בצורה של חיוך, הוא יהפוך לאמיתי. ניסיתי את זה כמה וכמה פעמים, לא הצלחתי להגיע 20 דקות. זה לא עזר לי". למרות זאת נראה שהחיוך, בין אם הוא טבעי או לא, משמש את פלורה במצבים בהם היא מרגישה פחות בנוח, למשל כשהיא טועה בנגינה במהלך הופעות. "הדרך שלי להתמודד עם טעויות על הבמה זה לחייך, זה מצחיק אותי. זה באמת מצחיק אותי".

    לי זה נראה כמו משהו שיכול דווקא מאוד להוציא מריכוז.

    "זה יכול להיות גם נוראי. קרה לי גם בהופעה שהתחלתי לשיר את "It's a Lie" ופשוט לא ידעתי איך זה מתחיל, אז עשיתי בריינסטורמינג עם האנשים, איך הייתם ממשיכים את השורה הבאה? והם ממש זרמו איתי, ונתנו שם הצעות ממש מגניבות וזה התפתח".

    "שיר לשיפור המצב רוח" נפתח גם בשורה "כל מה שהיה עד עכשיו נמחק". זה נראה לי כמו התרגול הכי קשה שיכול להיות למוזיקאים, כי את מה שפרסמת עד היום את לא יכולה למחוק באמת, ואת עוד צריכה להופיע עם השירים.

    "הלוואי שיהיה שיר בחיים שלי שיצליח כל כך שאני ארגיש שדי, אני לא יכולה לשיר אותו יותר. אני מאחלת לעצמי להגיע לשם. אני התכוונתי למשפט בקטע פשוט של להפסיק לאכול לעצמי את הראש במחשבות, בחרטות למיניהן, לאו דווקא של מוזיקה אלא של החיים. מתוך מקום של דף חלק. מ-עכ-שיו. מבחינת שירים של העבר, אני סבבה עם לשיר את אותם שירים. עברתי עם זה תהליך ואני עדיין עוברת עם זה תהליך, אבל אני פשוט כל פעם מבינה שאני שרה את זה אחרת. ואז הם יהיו חדשים. כמובן שזה יותר כיף לשיר שירים באמת חדשים. אבל אם אתה בהופעה באמת נאמן לעצמך, לקהל ולרגע, אז הכל חדש, ותמיד יהיה".

    פלורה ניגנה במרפסת את שיר הנושא מתוך "מקום" שיוצא בימים אלו כסינגל ושיר נוסף וחדש בעברית שנקרא "שמש". הדיוק והכוונה של פלורה בנגינה והשירה השאירו אותי מרותקים למוזיקה עד שלרגע שכחתי שאני מצלם את הפלא הזה. יש משהו בחוויה של לשמוע אותה לייב, ועוד יותר באקוסטי, שמתפספסת מעט באלבום. הצליל החם של הגיטרה הקלאסית והגרסה הערומה מחמיאים מאוד לקול שלה ונותנים לו לצאת החוצה בגוון הרבה יותר בהיר, שאיכשהו נעלם מעט בתוך ההפקה היותר אלקטרונית, שגם לה פלורה אחראית. כששאלתי אותה למה היא בחרה להפיק את עצמה בפעם הראשונה ב-"מקום" היא תיקנה אותי שוב. "לא בדיוק. ככה זה בעצם הוצג, אבל תכלס גם באלבום הראשון זה הפקה שלי בשיתוף עם בן זוגי (כפיר שריד). וגם שם ערכתי הכל, ובאלבום הקודם גם, שני שירים מתוך השישה זה הפקה שלי, וגם הארבעה זה עם בנו (הנדלר -נ"א), סוג של הפקה משותפת. תמיד הפקתי את המוזיקה שלי, פשוט במה שנקרא קרדיטים, זה תמיד השתנה. וגם תמיד יש שותפים לדרך, זה אף פעם לא באמת לבד. גם את האלבום האחרון לא באמת עשיתי לבד. אבל רציתי שהסיי האחרון יהיה שלי, אז בגלל זה הגדרתי את זה מלכתחילה שזה ההפקה שלי, ולי יש את המילה האחרונה. אני אחראית לכל תו וצליל בכל המוזיקה שלי מההתחלה".

    את רוצה תמיד שזה יהיה בשליטה שלך? מרגיש לי שדווקא יש חשש מסוים לפספס משהו. צורך באוזן חיצונית.

    "לא, בטח צריך. היתה לי אוזן חיצונית. גם בנו, גם דן זייתון שעזר בעיבודים, גם יש את ההרכב שהיה חלק גדול בזה, תמיד יש. בטח. יש את המקום שאתה יכול להגיע אליו בתור הכותב, ואז צריך את הבנאדם הנוסף שאתה סומך עליו, שייתן את האינפוט שלו. ההבדל הוא שבסופו של דבר אני ישבתי על המחשב וערכתי והחלטתי מה נכון ומה לא. הייתי פתוחה ובסופו של דבר אני בחרתי. אבל בוא נגיד שהאלבום לא היה נשמע בכלל אותו דבר בלי דן זייתון. דן הוא ממש חלק מאוד חשוב מהאלבום. מבחינת הסאונד הוא הקליט את הבס תופים, גם המיקסים".

    ההפקה גם הייתה הפעם יותר עשירה: היו כלי נשיפה וכינור בין היתר.

    "גם נבל. יותר התנסיתי בחיבור בין האלקטרוני לאקוסטי, זה מאוד מעניין אותי. לדוגמה, כתבתי שיר על איזשהו סאונד ופתאום בתוך הסאונד הזה שמעתי כלי נשיפה. אז היה לי ברור שאני רוצה עכשיו להוסיף לפה שלישיית כלי נשיפה. בא לי לתעתע בין הגבולות. שלא תבין לגמרי מה אתה שומע. אני אוהבת את החם ואת הקר ביחד, כיף לשחק בין הצבעים האלה, לטשטש את הגבולות וגם למתוח אותם ולראות מה עובד עם מה, איך זה משתלב - שני עולמות כל כך שונים אבל עובדים כל כך יפה ביחד. וגם לא הקלטתי כינור לפני כן והתחשק לי להתנסות בהקלטה. זה לא שלא עבדתי עם כנרים בחיי אבל לא במוזיקה המוקלטת".

    היום, פלורה עובדת על שלושה פרויקטים במקביל: אלבום קצר באנגלית, שירים חדשים בעברית ופרויקט אינסטרומנטלי, כשלא ברור לה בשלב הזה איזה מהם יצא קודם. נראה שבמובן מסוים פלורה אוהבת לא לבחור לעצמה העתידית מה היא צריכה לעשות, אלא מאפשרת לעצמה את החירות לבחור בכל רגע. כמו עם הכתיבה בעברית, היא נותנת לדברים להבשיל כמו מתוך עצמם עד שהם מוכנים. בסוף השיחה חשבתי שאולי אותה החירות מתבטאת גם בדיוק בכוונה שזיהיתי בנגינה ובשירה שלה. הנוכחות שלה יושבת לגמרי ברגע זה, ומאפשרת לה לבחור איך לשיר את השיר עכשיו, כמו חדש.

    תגובות »

  • "כנסיית רותקו" במרתון התיבה: זה רותקו, זה פשוט רותקו

    צילום: רועי מרגוליוס

    לא הייתי באולם "התיבה" מעולם, אבל לאורך הדרך לא הפסקתי לתהות איך נראה המקום שאמור לאכלס את היצירה "כנסיית רותקו" של מורטון פלדמן, שעליה כתבתי לפני כמה ימים. איזה מין מרחב ידמה את המרחב שברא את היצירה הייחודית הזו? לרוע המזל שלי, הגעתי למקום בשעה המיועדת וגיליתי שהוא סגור, בלי שלט להסבר ובלי כלום. נכנסתי לאירוע בפייסבוק וראיתי שצדקתי בשעה ובתאריך, ושגם המיקום תאם את מה שכתוב באירוע - רק אחרי חקירה נוירוטית ברחבי האינטרנט גיליתי שהאירוע ממוקם לא בתיבה (למרות שהוא חלק ממרתון התיבה, כן כן) אלא בכנסייה שהייתה במרחק דקות ספורות מהמקום, למזלי.

    הלכתי בקצב הנוירוזה שלי והגעתי לאולם החדש, כנסיית עמנואל, דקות אחרי שעת ההתחלה המיועדת. לא היה מזגן, ומלבד האולם המלא היו עשרות אנשים שחיכו במבואה בתקווה להכנס. מפאת בעיות ארגוניות, אנשים שלא קנו כרטיסים מראש לא יכלו להאזין, וגם אלו שקנו מראש נמצאו במעין מצב בו ספק שגם הם יוכלו להכנס, אפופים בלחץ של המארגנים, דחוקים בין פינות ומדרגות בחוסר סדר מבאס מעט. כשהצלחתי להדחק בין אנשים בקומה השנייה, עומד לצד גרם המדרגות, מצאתי מיקום מתקבל וצפיתי בהרצאת הפתיחה, רבע שעה על עבודתו של פלדמן והיצירה בפרט. בסוף ההרצאה עלה לבמה האנסמבל המבצע - כלי הקשה, ויולה וצ׳לסטה - ומקהלה בת כעשרה משתתפים שנעמדה לאורך אחד מקירות הכנסייה.

    מהתווים הראשונים היה ניכר שזה האופן האופטימלי לחוות את יצירה זו, והחד-פעמיות וההשקעה שמאחורי החוויה הוכיחו את עצמן. הכל הרגיש מדויק ובמקום, מבוצע באהבה וכבוד לדבר כשלעצמו. העלאת יצירה כזו לביצוע בישראל היא נדירה, והביצוע המסוים הזה היה נקודת אור יפה בעולם המוזיקה הניסיונית בישראל, ספירה תרבותית שלעתים תכופות נדחקת לשוליים לשווא. בכל זאת, עד שהספקתי להתמסר, שמעתי את תווי הפתיחה של החלק האחרון, שנגמר תוך שתי דקות. עשרים וחמש דקות של מוזיקה הן מעט מדי, ולמרות האקסטזה שבאה עם חוויה כזו - ועוד בכנסייה - האורך היווה מגרעה, כמעט כאילו ראיתי טריילר בציפייה לסרט עצמו. כנראה שרצו לקדש משהו בחוויה הזו כשלעצמה (וזו גם אולי הסיבה למיקום), אבל נותרתי עם חסר. בכל זאת, היה נדמה שהקהל יצא נפעם, באמירות אליטיסטיות של "זה רותקו, זה פשוט רותקו" מפוזרות באוויר סביבי. אולי הרווח שלי היה מועט משציפיתי, אבל נדמה היה שזו הייתה הצלחה בסופו של דבר.

    תגובות »

  • כנסיית רותקו: אמנות שחומקת מבין האצבעות או מה שאין לדבר עליו

    באמצע השממה הטקסנית קיים מבנה בו הקירות מעוטרים בארבעה-עשר ציורים של אחת מהחריגויות המשונות של עולם האמנות - מארק רותקו, שהמונוליתים המעורפלים שלו זכו לאיזו הוקרה יחידאית ומשונה בעולם האמנות. אותם בלוקים של צבע נדמים בלתי חדירים במבט ראשון. בזמן שרוב יצירות האמנות מעידות מהר על הכוונה שלהן, או לפחות מציגות בפניך איזשהו קצה חוט, אותה הצהרת כוונות שונה אצל רותקו. ניכר באופן בלתי מוסבר שהרגש המובע ביצירה שונה בתכליתו מאחוז ניכר של יצירות אמנות אחרות (לפחות אלו שאני מכיר).

    כמובן שאני לא מתיימר להיות אנין טעם או בקיא בנושא, אבל מעטות הן יצירות האמנות שמעוררות בי את התחושות שמעוררות בי יצירות האמנות של רותקו - לא השתאות ואהבה, בהכרח, וגם לא סלידה, אלא משהו מופשט ונבדל לחלוטין מהספקטרום הרגשי המדובר. אולי זה אפילו לא רגשי: היצירה של רותקו כזו מיוחדת במינה שלעתים קשה לי להבדיל בין הגאונות המדוברת שלו, זו שנתפסת בידי מבקרי אמנות מרחבי העולם, לבין הילדותיות הלא מודעת שאני תופס כשאני מסתכל על יצירה בשם "סגול, ירוק ואדום" ששווייה 190 מיליון דולר ולא רואה דבר מלבד אותם סגול, ירוק ואדום. ובכל זאת, בין אם זו האמנות שלו כשלעצמה לבין אם זה הכבוד שאופף אותה, משהו חודר מבעד. יש גרעין מעבר לצבעים שעל הקנבס שמאתגר אותך לפרק דבר מה בנטייה האינסטינקטיבית שלך לעיבוד יצירות ככלל - התוכן לא נדחף בפנים שלך בחוסר סאבטקסט מבעית (*קורץ לאנדי וורהול*) ולא קבור בשכבות על גבי שכבות של אותו הסאבטקסט שחונקות אותו לאט ובבטחה. האמנות של רותקו מזמנת החוצה את החלק המפחיד ביותר, הראשוני ביותר, בחוויה האנושית - זה שאין לדבר עליו.

    זו היא מעלה, אך לא רק. אין איך לברוח מהיהירות האימננטית ביצירה שמכילה, על פני השטח, גושי צבע ותו לא. בימינו, בהם האומנות מתרחבת ומתגוונת בקצב בלתי פוסק - כל כדי כך שנדמה שהכל נעשה בעבר, ואנחנו חווים רק דמיים ואיטרציות של היו-כבר - היוהרה האמנותית איבדה ממקומה הנושן. אל מול האירוניה, שעברה ועוברת רבבי הגדרות ושימושים, מודעות ליוהרה היא מפתח. לעתים, היצירה של רותקו מרגישה לא מודעת במהותה, מסורסת בידי אותה הגדלות שיצרה אותה ומידרדרת ללא-דבר מלבד גושי צבע. אך התכונה הזו של נבדלות מהשפה, ממה שביכולתנו לבטא במילים, זו ממשיכה להדהד מעבר לכל פן ביצירה של רותקו שחלף זמנו (או שמא שחולף עדיין). המבנה הזה בטקסס, כנסיית רותקו, הוא מרחב שמשרת כנשא לאותה התכונה, מגביר אותה ומייעד אותה, מדגיש אותה לא רק כמאפיין אלא גם כתכלית ביצירה שלו. החיבור לאותה אי-המסוגלות למלל הוא המרכז בכנסייה הזו - חוויה שלא אוכל להעיד עליה באופן אישי לעולם, כנראה, כי אעבור הכל עד שאהיה מוכן להגיע לנבכי יוסטון, טקסס מבחירתי האישית, תודה רבה.

    אי-המסוגלות המדוברת הכתה במיוחד במורטון פלדמן, מלחין קלאסי מודרני מארצות הברית ששם במרכז תורתו המוזיקלית את התת-שטחי; האופן בו מוזיקה מדוללת לכדי דינמיקה, תחושה ללא מקום לאחיזה; התקדמות כתהליך ב-ת' דגושה, בו המאזין ותשומת הלב שלו כה פעילים במעמדם ביחס ליצירה שכמעט ועליהם להיזהר מולה. ב-1971, באירוע פתיחת הכנסייה שהתרחש שנה לאחר התאבדותו של רותקו, פלדמן - שהיה חבר של האמן - התבקש לכתוב יצירה לכבוד המרחב. פלדמן כתב את יצירתו "כנסיית רותקו" מתוך החוויה שלו באותה הכנסייה והתחושה מחלחלת לאורך מלואה. המרחב מתואר כ-"חלל מדיטטיבי" והמוזיקה מתעלת את התיאור באופן הדוק - בלי קצב, הרמוניה או מלודיה ברורים לאוזן, זהו לא הסאונד של דבר מלבד חלל שמתהווה. תרגום צלילי של התנועה התת-קרקעית של עולם שמתקיים הלאה. גם בהאזנה ברמקולים או באוזניות ולא במופע חי, המוזיקה - ובעיקר היעדרה, שהרי רובה אילמת ומינימלית, הקול בוקע מן החרכים - יוצרת חלל. התחושה שפלדמן הצליח לתפוס מקיימת מקום.

    היצירה היא מסע מופשט בתחום האפור, בחלוקה לחמישה חלקים שמתקדמים לאט בקצב-לא-קצב, גלים של שירה ושל כלי מיתר מגיחים בהבזקים שלא חושפים טיפת הגיון. זוהי מראה מוזיקלית לאומנות החזותית של רותקו, שתיהן מתפקדות כשער לאותו התחום האפור חסר הצורה. אולם, לאיטה צורה מתחילה להיווצר, ובחלק החמישי והקצר ביותר, הכל קורס לכדי אותה הצורה באיזו אסינכרוניות מטרידה, כאילו הצורני ביותר הוא גם השונה ביותר. למרות שהחוויה הזו מחזיקה גם בגרסתה המוקלטת, החוויה המציאותית והמיוחדת להפליא מזדמנת השבוע כחלק מפסטיבל מרתון התיבה שמתרחש ביפו. ביום שבת הקרוב, אנסמבל המאה ה-21 ומקהלת מורן יבצעו את היצירה, יתנו לאותו החלל הנשמע ייצוג מוחשי, שם לפרצוף. דברים עשויים להתגלות. דווקא מתוך אותו השקט, מבין אותם החרכים.

    רותקו האמין שצריך לחוות ציורים בסביבה ייעודית ומבודדת, בעדיפות למצב בו הם נראים בסופו של מסע המיועד לאותה החוויה. היצירה הזו שופעת בעמדה הזו בדיוק - אינטימית, עם כל הנדוש במילה, מקדשת את המרחב ואת הציורים ואת רותקו עצמו כאחד. היא גם בלתי חדירה במובן מסוים, כצפוי, ועשויה להדמות כמאוננת וחסרת טעם בעיני מי שלא מוצא בה את אותה התכונה שעליה אי אפשר לדבר, בדיוק כמו יצירותיו של רותקו. למרות זאת, בזרמים התת-קרקעיים שלה יש עוצמה, אבל עוצמה זו גדולה ממילים ואין לדבר עליה אלא רק להרגיש. לכן לא אדבר עוד.

    היצירה תבוצע ב-2.6 במסגרת מרתון התיבה

    סגול, ירוק ואדום

    תגובות »