• בכורה: The Lonely Peters - Start Over - הרהור של תקופת החגים

    להקת Canons כתבה לפני כמה שנים שיר אינדי-פופ בשם "The Summer Is Here For Good". לפעמים זה באמת מרגיש ככה, כאילו שיש בארץ קיץ תמידי של שמש נצחית בראש לא צלול. אבל הקיץ עובר והחגים נכנסים ומביאים איתם זמנים אחרים של הרהור, ונשמע שזו בדיוק האווירה ש-The Lonely Peters לוכדים בקטע "Start Over". השיר מביא תחושת הקלה מהחום ומההמון, מצנן את האוזניים עם גלי ריוורב של גיטרות בוייב של ריל אסטייט. יואב קורן שר בקול דקיק ושברירי, קצת כמו סולן מרקורי רב ג'ונת'ן דונאהיו, ומפציר "Start over, again" אך טוען מיד לאחר מכן דווקא כי "The urge to be different, is waste", ואווירת הים ממשיכה בפזמון "You never looked so good" בזמן שקולות רקע שרים "או-וו-וו" מלודי אה-לה ביץ' בויז. הקליפ מציג תמונות סטילס בתנועה על גבי רקעים ססגוניים, למשל של חברי ההרכב ופרה שבועטת בכדורגל. הכל צבעוני אם כי מגורען ומרצד משהו, אך ממשיכים הלאה, עד ההתפרקות שתגיע בסוף, כשתקופת החגים תסתיים ונחזור לשגרה.

    ההרכב ישיק את אלבום הבכורה "Sentences By My Love" ב-14.10 באוזןבר

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 207: סיכום שנת ה'תשע"ז באינדי הישראלי, חלק ב'

    בשבוע שעבר סיכמתי את שנת ה'תשע"ז יחד עם כתבי המאזין, אבל יש עוד דברים שאהבתי מהשנה החולפת שלא הספקתי לשדר. התוכנית הזו מוקדשת להם: מהאינדי רוק הפוסט-פאנקי של Document (בתמונה), דרך הטכנו האנלוגי של The Models ועד לפופ החלומי של Mary Ocher.

    1. Document - Intermission
    2. Lili Franko - Ruach
    3. Kus - Pampers
    4. Zaga Zaga - Black Tee
    5. vAv - Goat Moon
    6. Laila - Lokita
    7. DEAF CHONKY - Kosta Kaplan
    8. Red Axes - Piper Work
    9. The Models - Bound 2 Forget
    10. Van Der Blüte - Getting Through The Night
    11. Sefi Zisling - Dream Walk
    12. Bucharest - Vehicle
    13. Mary Ocher - The Endlessness (Song For Young Xenophobes)

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • סנוב מוזיקה: מוות לפולחן המוות

    טום פטי מת. כצפוי, המוות שלו עורר גל של סטטוסים נרגשים, כאילו שכל אחד יכול להיות הדובר הרשמי של האומן. ואני שואל: איפה הייתם קודם? מעולם לא ראיתי אף אחד מדביק שיר של טום פטי על הוול, לא שמעתי אף אחד אומר שהמוזיקאי שהוא עף עליו עכשיו הוא טום פטי, ולא ראיתי שום התלהבות מהאלבומים החדשים שלו למשל זה שיצא ב-2014.

    לכאורה זה סתם סטטוסים בפייסבוק ושטויות של חרא מחייך בלבן וירטואלי, אבל זה מעצבן אותי. טקס הפטירה של סלב, וספציפית מוזיקאי, נהיה אקט ממלכתי מלאכותי משעמם וצפוי מראש, כמו טקסים רובוטיים של ימי הזיכרון. יצאה הודעה על פטירה? קבלו סטטוסים משתפכים באוטומט! אנשים מסוימים מרגישים משום מה את הצורך לנכס לעצמם מוות במרחב הפומבי, והרבה פעמים הם נופלים אגב בפח של פייק-ניוז על אומנים שלא נפטרו בכלל. מה שעוד יותר מצער זה שבין כל הסטטוסים האלה יש אנשים שאשכרה באמת אהבו את האומן ובאמת שמעו אותו וכותבים מהלב, והם טובעים בים הדיסאינפורמציה. אני בטוח גם שיש דרכים הרבה יותר אותנטיות ופרטיות להתמודד עם מוות של אומן או בכלל אדם אהוב מאשר סטטוס פומבי. ואם כבר, מה עם קצת כנות? להגיד כן, לא הייתי מעריץ גדול של טום פטי, אבל המוות שלו עכשיו עורר אותי למוזיקה שלו. את זה אני יכול לכבד יותר. אבל כאלה לא ראיתי - תמיד נהפכים למעריצים גדולים בדיעבד כי אי השיוויון הפסיכולוגי הטיפשי עוד מחזיק: אומן מת > אומן חי.

    אז מה לגבי אומנים שעדיין בחיים? אה, אלה. אותם אנחנו לוקחים כמובן מאליו. למעשה, גם את מי שמת זוכרים לאיזה רגע ואז עוברים למוות האופנתי הבא. אני ממש לא בעניין של זה. זה לא שאין לי כבוד למשל לטום פטי בתור בן אדם או מוזיקאי, אלא אין לי כבוד לחגיגת המוות השקרית שבסופו של דבר כנראה קשורה לפחד מהמוות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו. ובכן, כולנו הולכים למות, זה בערך הדבר הוודאי היחיד, ואולי הגיע הזמן שנתקדם הלאה ונחגוג את החיים - אם אנחנו מוכנים לזה.

    תגובות »

  • אינטרו 69: חומר אפל - אלקטרומנטיקה

    צילום: יותם מנדה לוי

    אסף אמדורסקי הפתיע בזמנו את הקהל כשעזב את הגיטרה ואימץ את הסינתי. מסתבר שגם לעירא נוסבאום, סולן/גיטריסט לילי פרנקו, יש פרויקט צד אלקטרוני בשם חומר אפל - חלק מגל של אלקטרוניקה חיה ששוטפים את חופי הארץ והעולם.

    1. מי חברי הלהקה?

    עירא נוסבאום ונדב דירקטור.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    מתל אביב. נפגשנו בכיתה ד', כשעירא עבר לבית הספר גבריאלי. היינו בכיתות שונות. עירא היה בריון והציק לנדב בהפסקות. כשהגענו לחטיבה בתיכון עירוני א', נכנסו לאותה כיתה במגמת קולנוע. נדב פחד לדבר עם עירא במשך שלוש שנים, עד שעירא שם לב שנדב שומע את ג'טרו טל בדיסקמן ונהיינו חברים.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    אנחנו עושים מוזיקה רומנטית, ילדותית, פופית ונוסטלגית. מוזיקה שאפשר לרקוד לה ולבכות בו זמנית. אנחנו קוראים לזה: אלקטרומנטיקה.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    האמת שהשם מצא אותנו. זה היה כשהיינו בדרך להופעה הראשונה שלנו בהרצליה. איחרנו בשעה ועירא נהג על כביש החוף במהירות של 130 קמ"ש. ברדיו ניגנו את ״גשם סגול״ של פרינס, כשלפתע ניידת משטרה אותתה לנו לעצור. אכלנו אותה. השוטר ניגש לחלון שלנו ואני התחלתי להתנצל, אבל הוא השתיק אותי ואמר לי להגביר. ביחד שתקנו ושמענו את השיר עד הסוף. כשהשיר נגמר השוטר אמר: "בואנה זה חומר חזק. חומר אפל, אבל חזק". למרות הרגע המרגש קיבלנו קנס של 1,000 שקל ולעירא נשלל הרישיון. להופעה הזאת לא הגענו, אבל מצאנו שם.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    אנחנו שואפים לכתוב אלבום שיקרא "זודיאק" ושיהיה בו שיר לכל מזל מגלגל המזלות. ולהופיע איתו בפלנטריום.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    שנינו עובדים כעורכי וידאו. נדב מנהל אורח חיים טיבעוני ומטפל בגינת הירקות שלו בחצר. עירא מנגן בלהקת לילי פרנקו.

    7. ממה אתם מושפעים?

    גל חדש של שנות ה-80. סרטים של דיסני. פיזיקת קוונטים. פרנק זאפה. קראפטוורק.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    אנחנו ממש אוהבים את האלבום "Fever Ray" של Fever Ray כי שמענו אותו לראשונה בהופעה חיה בברלין והיינו דלוקים על אסיד, ועכשיו כל פעם שאנחנו שומעים את האלבום הזה יש לנו פלאשבק.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    חס וחלילה.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    בני המה, הלהקה המדהימה של אהד פישוף וישי אדר, שהקדימה את זמנה והייתה להשראה הכי גדולה שלנו.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    אם אתם ערים ועיניכם פקוחות לרווחה, תראו שהקיום זה דבר שפשוט קורה. לכן כשמקשיבים למוזיקה, לא נאחזים בזיכרון העבר או במחשבות על העתיד. מקשיבים רק לצלילים בזמן שהם נחשפים. שימו לב לתזוזות ברגעי האמת. הבודהיסטים קוראים לזה: טה טה טה.

    הופעות קרובות

    20.10, במת האינדיטרוניקה, אינדינגב

    תגובות »

  • ביקורת על "סיפורים מהאוטובוס" של מייק ג'אדג': הצד המגניב של הקאנטרי

    האם הייתם רוצים לראות סרט תיעודי קצר המספר על מולטי-אינסטרומנטליסט מחונן וכותב שירים בחסד שהגיע מעולם הפשע, ניגן עם הגדולים בתחומו, הנפיק להיטים שהצליחו לחצות ז'אנרים ואפילו לקבל חתיכת קאבר מאחת מלהקות הפאנק הטובות אי פעם? אה וכל זה באנימציה. בטח שהייתם רוצים לראות כזה דבר, אתם רק בני אדם.

    "סיפורים מהאוטובוס" היא סדרה תיעודית חדשה של מייק ג'אדג', יוצר "ביוויס ובאטהד", "המלך היל" ו-"סיליקון ואלי". הסדרה סוקרת את הצד היותר איזוטרי של הקאנטרי שג'אדג', יליד הדרום, גדל עליו. במונולוג הפתיחה ג'אדג' המאוייר יושב באוטובוס של מסע הופעות ומספר לנו על הקאנטרי שנתפש כז'אנר ארכאי, מיושן ומשעמם ואפשר להבין למה. קאנטרי לא מקבל הרבה יחסי ציבור כז'אנר שמגניב לאהוב במיוחד לאור העובדה שהמוזיקה נתפשת כעממית, המונית וטראשית. הז'אנר גם מגיע מהחלק היותר מפוקפק של ארה"ב שידוע בעיקר בגלל מבטאים כבדים, גזענות וחוסר סובלנות, גילויי עריות ובמבט שטחי שהמדיה מאכילה אותנו, מקום מאוד לא ליברלי. ג'אדג' בא להפריך את כל זה באמצעות "סיפורים מהאוטובוס".

    הפרק הראשון מתמקד בזמר הקאנטרי Johnny Paycheck שהכרתי רק בזכות גרסת ה-Dead Kennedys לשיר "Take This Job And Shove It", אחד מלהיטיו הגדולים של פייצ'ק שגרם לאחת מלהקות הפאנק היותר פוליטיות להעניק לו קאבר שדורס כל בוס ומשמיד כל מעסיק. פייצ'ק נולד לשם דונלד יוג'ין ליטל וניחן בכישרון מוזיקלי. כבר בגיל 9 הוא ניגן וכתב שירים על גיטרה. בנעוריו הוא היה גונב טסות של מכוניות ולאחר מכן את המכוניות עצמן, וכשלא היה מרוצה היה מחזיר אותן וגונב מכוניות אחרות. בהמשך חייו הוא נהפך לנגן להשכיר וניגן יחד עם הגדולים ביותר בקאנטרי. אחת מהן היתה אגדת הקאנטרי פטסי קליין שפיטרה את ג'וני לאחר שזה ניסה לגנוב ממנה את האוטו.

    הפרק עמוס באנקדוטות מעניינות ואפילו הזויות על חייו של פייצ'ק כשהכל מלווה באנימציה מרשימה שנראית כמו שילוב של "המלך היל" ל-"וואלס עם באשיר", ראיונות מאוירים עם חברי עבר ומוזיקאים שניגנו איתו יחד עם קטעי שחזור מאוירים. שלא לדבר על העובדה שהסיפור עצמו של ג'וני פייצ'ק הוא פשוט סיפור מעניין וכל כך מצחיק על אדם קטן שהצליח להגיע לפסגה וליפול ממנה חזק רק כדי להגיע אליה פעם נוספת ולהפיל את עצמו שוב: החל מקריזים ופרנויה של קוקאין אליו ג'וני היה מכור, ועד לשימוש מוגזם באקדחים. כמו למשל באיזשהו לילה כשפייצ'ק היה באוטובוס של מסע ההופעות תחת השפעה כבדה של קוקן. הוא דרש לאכול המבורגר כפול, והמסר הועבר למנהל האישי שלו שהעביר את זה לנהג האוטובוס. הנהג סירב לעצור ובתגובה המנהל האישי של פייצ'ק ירה באוזנו של הנהג, ואם זה לא מספיק הוא הוריד אותו מההגה רק כדי להמשיך לדפוק לו אגרופים. מיותר לציין שפייצ'ק הספיק לאכול וגם להתארגן על עוד שקית של הסם. זו רק דוגמה לסיפור אחד מיני רבים של זמר שהצליח עם אטיטיוד של פורע חוק (גם בגלל העובדה שהוא היה פושע אמיתי), דמיון פיזי לצ'ארלס מנסון וחיים מרתקים שגרמו לי להאזין לשיריו לאחר הצפייה בפרק.

    "סיפורים מהאוטובוס" זמין ב-yesVOD, פרק חדש יעלה מדי שבוע ב-yes דוקו

    תגובות »

  • Peter Hook בראיון: "מנצ'סטר נמצאת כרגע בתקופת מעבר בכל מה שקשור למוזיקה"

    כשהתחלתי לנגן בס בתחילת שנות האלפיים קיבלתי השראה משלושה בסיסטים: קים דיל מהפיקסיז, ברוס פוקסטון מהג'אם ופיטר הוק מג'וי דיוויז'ן/ניו אורדר. הוקי שינה את עולם הבס בגלל מגבר זול. לא שמעו אותו מנגן על המיתרים הנמוכים בחזרות של ג'וי דיוויז'ין, אך כשהוא ניגן על הגבוהים הליינים שלו חתכו דרך המיקס וסולן ההרכב איאן קרטיס קלט את זה ורצה עוד. ועוד זה מה שקיבלנו. הוקי מנגן ליינים גבוהים ומלודיים שקודחים דרך הגולגולת ומסרבים לצאת, וכמו שאני הושפעתי ממנו כך גם אינספור בסיסטים: מסימון גאלאפ מהקיור ועד קרלוס דנגלר מאינטרפול. הוקי יביא את הליינים האלה לבארבי ביום חמישי ויבצע קטעים מלהקות האם, ובינתיים ראיינתי אותו במייל וביררתי מה הוא חושב על הסרט "אנשי המסיבות", מי גיבורי הבס שלו ואיך הוא מרגיש כשהוא שומע שגנבו ממנו ליינים.

    אז, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    אני במנצ'סטר כרגע, אנחנו באמצע חזרות. יש לנו קלידן חדש וההופעה בתל אביב תהיה הופעת ההדליין המלאה הראשונה שלו איתנו אז חשוב שנתאמן כדי שנהיה מוכנים!

    למיטב ידיעתי היית בישראל פעם אחת. מה אתה זוכר מההופעה ההיא ואיך היתה החוויה שלך פה?

    כן, הופענו בתל אביב ב-2011, אני זוכר שזו היתה הופעה מעולה עם קהל מאוד ידידותי ומכיר תודה. היה לנו כיף כי זה היה הביקור הראשון בישראל של כל אחד מאיתנו אז היה ממש נחמד לטייל קצת ותמיד מרגיש טוב להופיע בפעם הראשונה באיזשהו מקום.

    אחד מהסרטים האהובים עלי אי פעם הוא "אנשים המסיבות". איך הרגשת בפעם הראשונה שראית אותה? האם לדעתך הוא מייצג באופן נאמן את מה שקרה?

    "אנשי המסיבות" באמת סרט מעולה, אבל הוא יותר קומי מאשר נקודת מבט עובדתית לגבי מה שקרה באמת. יש שם כמה שקרים אבל זה יוצר סיפור יותר מבדר. כפי שטוני ווילסון נהג לומר: "אל תתנו לעובדות להפריע לסיפור טוב!"

    מה קורה בסצנת המוזיקה של מנצ'סטר בימינו? האם יש אומנים מבטיחים שכדאי לנו לשים לב אליהם?

    נראה שמנצ'סטר נמצאת כרגע בתקופת מעבר בכל מה שקשור למוזיקה. יש כרגע להקות כמו Blossoms למשל שהם מאוד פופולריים, אבל אני חושב שאנחנו עדיין מחכים לתנועה הגדולה הבאה.

    מי גיבורי הבס שלך?

    שני גיבורי הבס הכי גדולים שלי תמיד היו פול סימונון מהקלאש וז'אן ז'אק בורנל מהסטרנגלרס.

    יש לך חוש מעולה למצוא שורות בס קליטות. הן מאוד פשוטות ומלודיות, ריתמיות, אוונגרד ובכל זאת פופ. אתה משתמש בתהליך מסוים כדי לכתוב אותן?

    לגבי כתיבת מוזיקה, אני חושב שמצאתי דרך כתיבה שעובדת בשבילי ושאנשים אוהבים ואז ניסיתי להיצמד לנוסחה בהמשך הדרך. לפעמים הרעיונות הכי פשוטות יכולים ליצור את השירים הכי טובים.

    השפעת בבירור על הרבה בסיסטים - וגם עלי. איך אתה מרגיש כשאתה מקשיב למוזיקה ושומע מישהו שמנגן בסגנון שלך?

    אני אוהב את זה, אני חושב שזו מחמאה גדולה. לפעמים אנשים אומרים לי שמשהו נשמע כמו ג'וי דיוויז'ן או ניו אורדר והם מצפים שזה יעצבן אותי? האמת היא שבדרך כלל זה מאוד מחמיא לי, זה תמיד מרגיש טוב לדעת שהצלחת להשפיע על היצירה של מישהו אחר.

    זה בטח מעורר הרבה רגשות כשאתה נעמד מאחורי המיקרופון ומבצע שירים של ג'וי דיוויז'ן כפי שאתה עושה בסיבוב ההופעות הזה ובקודם. איך אתה מתכונן לזה? האם זה מלחיץ אותך?

    זה הלחיץ אותי הרבה יותר כשהתחלנו לעשות את זה ב-2010 כי אף פעם לא עשיתי את זה והייתי מאוד עצבני. היתה גם תגובת נגד מהרבה אנשים שלא חשבו שאני אמור לעשות את זה מלכתחילה. למרות זאת, אני יודע שאנחנו עושים עבודה טובה ושאנחנו עושים את זה בגלל הסיבות הנכונות, ועכשיו זה מרגיש כאילו שכבשנו הרבה אנשים. אנחנו מתכוננים באופן יסודי ועושים הרבה חזרות כדי לוודא שאנחנו נשמעים טוב כשאנחנו יוצאים לסיבוב הופעות.;

    הרבה אומנים מפורסמים עשו קאברים לשירי ג'וי דיוויז'ן במשך השנים. איזה מהם הכי אהבת ולמה?

    תמיד אהבתי את הגרסה של Nine Inch Nails ל-"Dead Souls". ביקשו גם מאיתנו (ניו אורדר, כנראה -ע"ש) לעשות לזה קאבר אבל חלק מחברי הלהקה לא רצו. הם ביקשו בסוף מניין אינץ' ניילס ואני חושב שזה יצא די טוב. הייתי מת להביא את טרנט רזנור לשיר איתנו "Dead Souls" באחת מההופעות.

    עבר זמן מה מאז ששחררת חומר מקורי. אתה עובד על משהו בימינו?

    זה לא כל כך נכון. שחררתי לא מזמן גרסה חדשה לשיר של Captain Beyond בשם "Dancing Madly Backwards", הוצאה משותפת ומאוד מעניינת עם להקת Ministry. לאחרונה היה לי גם להיט בצרפת כשניגנתי בס עם הרכב בשם Liminanas, הקטע יצא מעולה. בתחילת השנה שחררתי גם קטע עם חברי הוותיק Rusty Egan כחלק מאלבום סולו חדש שלו. כרגע אני עובד על קטע חדש עם Wolfgang Flur מקראפטוורק. אני תמיד עסוק!

    יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

    שום דבר חוץ מזה שאנחנו מתרגשים לחזור לתל אביב ומקווים לראות את כולכם שם ושתהיה הופעה מעולה!

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 206: סיכום שנת ה'תשע"ז באינדי הישראלי

    צילום: גאיה סעדון

    באסה למי שלא מחובר לשוליים. סצנת האינדי המקומית מעולם לא היתה מגוונת, פוריה ומקצועית יותר, וזה רק הולך וגדל. יש פה יותר ריליסים ביותר סגנונות ובאיכות יותר גבוהה משהיה אי פעם: מהרוקנרול הכיפי של המסך הלבן, דרך הפולק הים התיכוני של תומר ישעיהו ועד להיפ הופ הרגיש של נצ'י נצ' שמופיע גם בבלוג האיזוטרי שלנו וגם בראש מצעד שירי השנה של גלגלצ. במאזין זה עסקים כרגיל, שמחה גדולה לסכם שנה פסיכית באינדי הישראלי בהשתתפות עידו שחם, ניצן אגסי, ירדן אבני וענבר שפס - בלחיצת פליי למעלה או קריאה סלקטיבית למטה. מאחלים שתהיה עוד שנה מוזיקלית מדהימה.

    המסך הלבן - המסך הלבן

    ניצן: יותר תופעה בלתי מוסברת מאשר להקה. המחסור הקשה באקסצנטריות באומנות הישראלית הוליד את אחד המופעים הקיצוניים ביותר מאז שולץ ופורטיס בתחילת דרכו. "המם אותי", השיר שפותח את האלבום שיצא במקור בגרסה קצת שונה באלבום "אחוזת בית" של רד אקסס, הוא קלחת של מיניות, אופל וטירוף, ומזקק את המהות של המסך כפי שהם באו לידי ביטוי עד היום. אני תוהה כמה רחוק עד פי התהום הם עוד יכולים לקחת את עצמם.

    עידו: זה גלאמי, זה סקסי, זה ניהיליסטי - זה המסך הלבן. מדהים לראות את הדרך שהם עשו מאז ימי שעלת נפוצה ועד היום, והכל בזכות עבודה קשה, הרבה יצירתיות ומלא הופעות. המסך הלבן גורמת לפורמט להקת הרוקנרול המיושן להראות שוב צעיר וכיפי, עובדה שהילדים בולעים את זה כמו ריטלין ושרים בהופעות את כל השירים וצועקים את הסלוגן "יחי המסך הלבן!". תאהבו או תשנאו אותם, המסך הלבן היא תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה ונראה שהם פה כדי להישאר ולהשאיר מכה בפגוש של התרבות הישראלית.

    סילבי ז'אן - שתיים

    ניצן: זמן ושמיעות חוזרות עושים טוב לאלבום כמו "שתיים". בשמיעה ראשונה הוא עלול להיות מעט מתסכל - המון שאלות עולות וקשה להבין מה רוצים מאיתנו. עם הזמן, אפשר לשמוע נקודות אור אופטימיות שמסתתרות בתוך עומס הצלילים האפלים. האקורדים המהורהרים והמילים הלא ברורות מעלים בראש נרטיביים אפשריים שונים. שירים לקוניים כמו "תהיה מדען" שהרגישו לי כמו נונסנס מוחלט בהתחלה, התגבשו לכדי הרעיון של שינוי פרדיגמה, מחברה שמכתיבה לבניה ללכת להיהרג במלחמות לחברה שמכתיבה לילדיה לרדוף אחרי תארים והשכלה. גם עכשיו, אני לא לגמרי בטוח למה התכוונו סילבי ז'אן, ודווקא המיסטיות הזאת מושכת אותי פנימה כל פעם מחדש, לנסות לפצח את האלבום, שבניגוד לרוב הרשימה הזאת מרגיש ברובו כמו יצירה שלמה ומאוחדת, למעט "לא נתאבד הפעם" ו-"משהו רע" החריגים.

    ג'ימבו ג'יי - בואו לפני

    ניצן: קצת כמו לינה דנהאם, ג'ימבו ג'יי מנסה לנבא את הצלחתו (ובסופו של דבר את התרסקותו) בשירים כמו "תזכרי" ושיר הנושא, בו הוא מזהיר אותנו מפני היום שבו יחרשו אותו ברדיו (הנה הגענו). ג'ימבו ג'יי מעסיק את המיקרופון בעזרת מכונת הירייה של הפה שלו במה שמרגיש כמו קצב אש של 10 מילים בשנייה (איך זה שאף אחד עוד לא המציא אפליקציה לספירת מילים בשמיעה?). הוא רץ על הגרובים של פצצתי כמו יוסיין בולט על ספידים, ונוגע בנקודות מרכזיות בחוויה הישראלית ובחייו. ב-"עשיתי", למשל, ג'ימבו עובר בשלוש תחנות מרכזיות בחיי ההתגברות של ישראלי ממוצע: צה"ל, הטיול שאחרי והסמים - את הבית על הנושא האחרון החליטו לצנזר החוצה בגלגל"צ. על הדרך הוא גם מצביע לנו על ההתניה חסרת הפשר בעברית הפוסט-מודרנית לצמצם את כל הפעלים, לפועל האחד והיחיד: ע.ש.ה.

    ירדן: כל להקה צריכה איזון, והמופע של ויקטור ג'קסון היתה לגמרי מאוזנת. אם פדרו גראס התגלה באלבום שלו בתור החלק הפואטי ומלא החשיבות העצמית של הלהקה, ג'ימבו ג'יי מתגלה באלבום הבכורה שלו כסטנדאפיסט שיורה מילים במהירות-על וזורק פאנצ'ים בלי להפסיק עד שהבטן כואבת לך מצחוק. גם כאן, כמו אצל פדרו, היה חסר לי את החצי השני של הלהקה. השירים כאן כיפיים ומקפיצים, וכיף לראות אותם מקבלים חיים חדשים לאחר שראיתי אותם פעמים רבות בהופעה, אבל עדיין ציפיתי ליותר שירים שבהם לא אדע אם לצחוק או לבכות. יש סיבה שהרבה יותר אהבתי השנה את המחזמר "תיכון מגשימים" שפדרו וג'ימבו כתבו ביחד מאשר את אלבומי הסולו שלהם. וגם אם משהו מרגיש חסר, ג'ימבו ג'יי הוא עדיין אחד הראפרים המוכשרים בארץ, ואלבום הבכורה שלו מוכיח בדיוק את זה.

    פדרו גראס - חצי סוגריים

    ירדן: אם אתם רוצים לשמוע את המוזיקה המקורית ביותר שיצאה בישראל השנה, הגעתם לכתובת הנכונה. אפשר להתווכח על היומרנות והחשיבות העצמית של פדרו גראס, אבל מעט קטעים שיצאו השנה יכולים להתמודד מול שירים כמו "מאיפה אני בא" או "מי ייקח את זה". אנחנו צריכים עוד כותבים כמו גראס שמאחורי כל מילה שלהם עומד עולם שלם ומפורט, ואנחנו צריכים מפיקים כמו איציק פצצתי שיוצר חזונות מוזיקליים פרועים ומדויקים כל פעם מחדש, ומככב בעוד כמה אלבומים ברשימה הזאת. האלבום הזה הוא ניצחון גדול לאמנים האלו, וניצחון ענקי להיפ הופ הישראלי.

    נצ'י נצ' - שפל וגאות

    ירדן: "שפל וגאות" מרגיש כמו נצחון בסוף המסע הארוך שנצ'י נצ' עשה בשנים האחרונות. הוא הוציא אלבומים שבהם הוא החזיר את הדם לפנים של ההיפ הופ הישראלי, ובכל אחד מהם הוא למד לשייף את האמירה שלו ולהוריד את החומות מסביב. "שפל וגאות" הוא האלבום שבו תהליך ההתבגרות שלו מגיע לשלב הסופי. הוא מוותר פה לחלוטין על דאחקות כמו "בום שאקה לאק" והופך את ההגשה שלו לרצינית יותר מבלי לאבד את היכולת לקרוץ למאזין מדי פעם. הוא מצליח לדבר בצורה אמינה ולא מזיעה ממאמץ יתר על כל דבר שהוא רוצה: ממחאה דרך שירי אהבה ופרידה ועד למשברי זהות. נצ'י נצ' מצליח להתעסק בכל זה ועדיין ליצור יצירה שלמה ואחידה, שבה הוא מוכיח שהוא לגמרי יכול להציב את עצמו סוף סוף ליד האמנים שהוא מצטט בשיריו ללא הפסקה.

    איה כורם - 2023

    ירדן: שנה עברה מאז שהאלבום הכה-מצופה של איה כורם יצא, ואני חושב שאני עדיין בשוק ממנו. ישבתי להאזין לו אחרי המון זמן אחרי שקצת הזנחתי אותו, והכל עדיין שם: הסיפור המרתק, הרגעים המרגשים, המצחיקים והמטלטלים ממנו, שיתופי הפעולה והאירוחים המוצדקים. מעל כל זה עומדת העובדה שעם כל הקולות השונים שנשמעים באלבום, הקול הכי חזק הוא זה שלא נשמע: קולה של איה כורם, שהיא והמאבק שעברה בשנים האחרונות עומדים מאחורי הטקסטים מתחילת האלבום ועד הסוף העצוב והכנוע. "2023" נשמע כמו איך שמוזיקה ישראלית צריכה ויכולה להישמע בתשע"ז: מלאת תקווה, שאפתנות ואומץ.

    לונא אבו נסאר - מערבולת

    ירדן: לונא אבו נסאר מהממת אותי באופן שבו היא מתייחסת למוזיקה: הכל מונח במקום הנכון, הביטים מחכים בסבלנות למיתרים, המוזיקה עוטפת את המילים והערבית הולכת יד ביד עם העברית. וכשהתוצר שלה הוא כל כך חד ומדויק, אבו-נסאר מציגה את החזון המוזיקלי הסבוך שלה מבלי להסתבך. הנסיוניות האמביינטית שמקשטת את שירי "מערבולת" מתעכלת די בקלות כשהם מלווים את הטקסטים הרגישים של אבו-נסאר. זאת המוזיקה הכי סוחפת ומטלטלת שיצאה השנה בארץ, ואולי בגלל זה קצת קשה לי למצוא את המילים כדי להגדיר אותה עד הסוף.

    יעל איזנברג - אני יודעת שמדובר בסוף

    עידו: אלבום הבכורה של יעל איזנברג יצא רק לפני כמה שבועות, אבל כבר אחרי השמיעה הראשונה הבנתי שזה אלבום השנה שלי במוזיקה הישראלית. איזנברג מסתובבת בסצנת הזמרים/משוררים כבר זמן מה - ומסתבר שהיא גם שחקנית. "אני יודעת שמדובר בסוף" ממש הפתיע אותי. הוא מתעסק כביכול בנושאים הכי לעוסים בחברה הישראלית - משפחה, ילדים והורות - אבל איזנברג עושה את זה מהמקום הכי אישי, רגיש ושברירי שיש. ההפקה של יונתן לויטל שוברת את שיגרת האקוסטית מסביב למדורה עם פרקשן מינימליסטי, אלקטרוניקה מדוייקת ואפילו פידבק של גיטרה חשמלית. ההגשה של איזנברג לוקחת דווקא צעד אחורה ומזמינה אותנו להתקרב ולהקשיב טוב למה שיש לה להגיד.

    אור אדרי - כידוד

    עידו: אור אדרי היא בסיסטית על שמנגנת עם כל מיני אומני על כמו אסף אמדורסקי ואביב מארק, והיא גם היתה בהרכב מונטי פיורי ויצרה עם זואי פולנסקי את צמד הסינת'פופ REO. השנה היא הוציאה אלבום סולו מאוד חלומי ואווירתי שמזכיר לי את Air וקרני פוסטל. לצערי הוא לא הגיע למספיק אוזניים, אולי בדיוק בגלל שהוא איכותי מדי וחסר טודו בום. "כידוד" יצא בנוער אבוד, הלייבל החדש של יובל הרינג מוועדת חריגים שיצאו בו עוד ריליסים מסקרנים השנה.

    פלורה - מקום

    ירדן: פלורה צולחת את אתגר העברית באלבום החדש שלה, וזה לגמרי לא מובן מאליו. האווירה המוזיקלית שהיא בנתה סביבה הכניסה אותה למלכודת הקלישאות שלתוכה נופלות רוב הזמרות/יוצרות הישראליות. היא מצליחה לצאת מזה בעזרת הגשה כנה ולא מושלמת של טקסטים בהם היא מחפשת בעיקר שקט נפשי. כל זה עטוף במעטפת אינדי-פופ נעימה לאוזן, באלבום שנשמע כמו הצעד הראשון בפתיחת דף חדש ונקי בחיים.

    Midnight Peacocks - Katastroffa

    עידו: קולקטיב הסירקוס-קור של המוח והקישקע איתן רדושינסקי חוזר באלבום שלישי, עשר שנים מאז הריליס הקודם. והפעם: שילוב בין בלאק-מטאל לרוק פרוגרסיבי ומוזיקה פרסית עם עיסוק בנושאים שחורים כמו הרג וחורבן, אך כמו מבי-מובי בצורה צבעונית וקורצת שמחליקה את הכל לתוך האוזן. "Katastroffa" הוא בכלל לא קטסטרופה, הוא דוגמה לאיך אפשר לעשות אלבום רוק כבד במזרח התיכון.

    מתרוממות - מתרוממות

    עידו: יש מלא פאנק בארץ. רובו מאוד טכני ומופק כהלכה, אך חסר אמירה לגבי מה שקורה כאן ועכשיו, בזמנים של שלטון פאשיסטי ישראלי וחברה גזענית שאוכלת את עצמה. וזה למה בחרתי באי פי הבכורה של מתרוממות, הרכב שמביא לסצנה תוכן סופר פוליטי ומגדרי/קווירי בעברית שלא מתנצלת על שום דבר. הם יורקים בפרצוף ומהר בשירים של דקה של זעם, ונראה לי שהם רק הצעקה הראשונה בגל של פאנקי עברי חדש.

    האוסף הראשון של נוער אבוד

    עידו: "הדברים האלה קורים" של בונז'ור מאשינס יצא באוסף הראשון של הלייבל נוער אבוד. הבן של יזהר אשדות מנגן בהרכב, כולם די צעירים בני 18-19 ועברו מאנגלית לעברית כמו שעוד הרבה הרכבים עשו בעת האחרונה ונשמע שזה מתאים להם. זה הקטע של יובל הרינג, לעזור להרכבי שוליים מקומיים לשיר בעברית, אך ליצור מוזיקה שמתכתבת עם מקומות אחרים בעולם. האוסף הראשון של נוער אבוד מכיל בדיוק דברים כאלה ואפשר לשמוע בו גם את דיסקו אלסטי (ההרכב של מתופף ועדת חריגים יובל "גוטה" גוטמן), סאל חרדלי ונאפולי. האוסף יצא גם על קסטה בלייבל האמריקאי Burger Records שלדבריו של הרינג שמעו אותו בלופים.

    הפוסי של לוסי - מסיתים למרד

    ירדן: פאנק, בסופו של דבר, היה סמל של חברות בשבילי. התאהבתי במינטמן, הקלאש והראמונס כי שמעתי חבורה של נערים שמכירים אחד את השני כל החיים ומשתמשים בשפה שהם יצרו ביחד כדי ליצור משהו חדש משלהם. מנקודת המבט הזאת, הפוסי של לוסי הם הכי הרבה פאנק שאי פעם היה פה. חבורת התיכוניסטים מיבנה הקימה את הלהקה בגיל 15, ומרוב מחויבות לאותה תקופה הם אפילו לא שינו את שמה האווילי של הלהקה. אחרי שהם איבדו את הסולן עמרי גולדין בפיגוע בתחילת העשור שעבר, הם חוזרים בכל הכוח עם "מסיתים למרד" ושרים על כל מה שמרגיז אותם באמת, על פוליטיקאים מושחתים, ספורט מקולקל ועל הזמן שלא חוזר. על כל זה הם שרים מהבטן והקרביים, והם יכולים להיות זועמים, מצחיקים ומרגשים באותו שיר. יחד עם קין והבל 90210, הפוסי של לוסי מובילים גישה שצריכה להיות יותר נפוצה בפאנק הישראלי: פאנק שמגיע מהשכונה, מההמון, ולא מסתכל עליו מלמעלה.

    תומר ישעיהו - בוידעם

    ניצן: תומר ישעיהו חושף ב-"בוידעם" צד יותר חלומי שלו, שמתחבר מצוין לקלידי הדרים-פופ של רועי חרמוןשגם הפיק את האלבום. אם "אופניים חשמליים" נכנס בשנה שעברה לרשימה שלי בעיקר בזכות הליריקה החשופה ושבורת הלב, ב-"בוידעם" אלה העיבודים וההפקה שתפסו אותי. ישעיהו מרים שוב את הבוזוקי ומכשף עליו מנגינות עם שורשים ים-תיכוניים והודו-פקיסטניים, במיוחד בקטעים האינסטרומטליים כמו רצועת הנושא ו-"די.ג'י יהודה" (קיסר?), אבל גם בקטעי מעבר כמו "שבועיים בשנה". בשיר הנ"ל וברוב השירים האחרים תומר מתאר במילותיו שני עולמות שונים שרצים במקביל בתודעתו: עולם המציאות התל אביבית הקשה ועולם החלום, שם הוא מפליג במחוזות אירופה הים תיכונית.

    אמיר ברסלר - Afro Golden Line

    ניצן: בחברת "מיינל", יצרנית גרמניה למצילות תופים, התאהבו באמיר ברסלר (קותימן אורקסטרה) והטיסו אותו להקליט להם ארבעה שירים כדי להשוויץ ביכולות התיפוף הוירטואוזיות שלו על המצילות שלהם. מזל שהם עשו את זה, כי אחרת אולי לא היינו זוכים לשמוע את החיבור הפאנקי-ג'אזי-אפריקאי בין ריג'וייסר (קלידים), ספי ציזלינג (חצוצרה) ועוזי רמירז (גיטרה) בסינגל "Afro Golden Line", או את הבי-סייד שלו "Fish", חידוש לקטע מבית היוצר של LBT שמתחיל עם צ'יל פסיכדלי, צובר תאוצה גרובית בעזרת המהירות הבלתי אפשרית של ברסלר על המערכת, ומתכנס חזרה פנימה לתוך עצמו. אם תחפשו את הקטעים האלה ביוטיוב תוכלו לראות את ברסלר עושה בידיים שלו דברים שהעיניים שלכם לא יספיקו לעבד. נשאר רק לקוות ששיתוף הפעולה הזה יהפוך להיות משהו קבוע יותר בהמשך.

    Tinoyke - Tinoyke

    ניצן: צמד אלקטרוני שמורכב מרועי כפרי ועומרי אנגל. את כפרי לא צריך להציג כמובן, אבל אם עוד לא ראיתם את המחרוזות רדיוהד וביטלס של אנגל, זה הזמן לעצור הכל, להתארגן על חיתול למבוגרים ולהיכנס ליוטיוב. באי פי שלהם אין רגעים מצחיקים - רק צלילים מסונתזים נוצצים, ביטים שבורים וקולות רקע שברור שכפרי אחראי להם. ומאיפה השם "Tinoyke"? הניחוש שלי הוא שזה לציון התינוק שנולד לכפרי בערך באותה תקופה, אבל לכו תנסו להבין את הראש של מי שאחד המערכונים שלו נקרא "אף, אוזן, גרוניך".

    Folly Tree - Consolidate

    ניצן: אלבום בכורה מרשים של אלכס משה וחבורת הנגנים המוכשרים שסביבה. נדיר מאוד שלהקה מגיעה לאלבום הבכורה שלה עם סאונד כל כך מובחן וייחודי ושבמקביל מצליח להרגיש מוכר וביתי. הכתיבה של משה באנגלית מדברת למקום פנימי בתוכי שהעלה נועם עצום להיזכר בו. שירים כמו "Big Fish" ו-"Cut The Rope" בעלי איכות סינמטית ומקרינים בראש סצינות דרמטיות על אהבה ופרידה.

    אפור גשום - אור חשאי

    עידו: אפור גשום חוקרים כל מיני כיוונים באלבומו השלישי "אור חשאי": עברית ואנגלית, שקט וכאסח, אור וצל. האלבום הזה מרגיש יותר מקוטע לעומת הקודם "מבפנים", אך עדיין מרתק להקשיב לו ולשמוע מה קורה בראשה וליבה של מובילת ההרכב מיכל ספיר שמצליחה ליצור שוגייז בלי ליפול לקלישאות של הז'אנר - ועוד עם מודעות פוליטית. אם אתם הולכים לשמוע רק שיר אחד, תקשיבו לקטע "The Coldest Light" האמוציונלי שקורע אותי כל פעם מחדש.

    אלון עדר ולהקה - השמרנים שוב באופנה

    ירדן: אלון עדר למד המון מההצלחה של "קצת אהבה לא תזיק". "השמרנים שוב באופנה" הוא האלבום הכי נגיש שלו עד כה, אבל הוא ממש לא ממחזר ומשחזר את אותה השיטה - אלו מיטב המהלכים והטריקים של עדר שנשלפים במהירות אור בכמה מהשירים הכי יפים ונעימים של השנה האחרונה. יש פה קצת מחאה ואסקפיזם, ובעיקר מנגינות עוטפות ומחבקות ומילים חודרות של אחד מהיוצרים הכי מעניינים בארץ כיום, שהראה שהוא לא צריך להתחכם יותר מדי כדי ליצור מוזיקה מקורית.

    Adi Ulmansky - Dreamin' EP

    עידו: היוצרת/מפיקה עדי אולמנסקי עולה כל שנה יותר גבוה. ב-"Dreamin'" היא ממשיכה לחקור את השילוב בין היפ הופ, טראפ ואר אן בי להפקה אלקטרונית של וואן-וומאן-שואו, רק הפעם עם תכנים הרבה יותר אישיים - למשל "Pink Pills" שמדבר על השימוש של אולמנסקי בגלולות נגד דיכאון. דווקא הקטע יוצא הדופן, "Snow" הסינת'פופי, תפס ונכנס לפלייליסט בגלגלצ וטוב שכך, כי צריך עוד פופ מתקתק ואינטליגנטי שכזה במיינסטרים הישראלי.

    אלבומים שלא נכנסו לתוכנית

    הודנא אורקסטרה - אלם

    ניצן: גרובים מפתים מאפריקה. הודנא אורקסטרה חוקרת בסינגל "אלם" צלילים וכלי נגינה מאתיופיה יחד עם כותב השיר והזמר דמיסו בלטה. בבי-סייד הצטרף אליהם ההרכב ADYEBO לגרסה המשלבת בין דאב למוזיקה אתיופית המסורתית. "אלם" הוא צוהר והזמנה להכנס לעולם המוזיקלי הלא מוכר של אפריקה שמקים אותנו מהספה ומכריי לזוז.

    רועי חרמון - גמביה

    ניצן: רועי חרמון לא מפסיק לעבוד. הוא חבר בהרכבים ארמון וטיגריס, הקים במהלך השנה הזו את הלייבל "אווזה", ובמקביל הספיק להוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "גמביה". העבודה של חרמון מזכירה מאוד את ההשפעות האביתר בנאיות שלו שבאו כבר לידי ביטוי בארמון. הקשר בין שני האלבומים בולט בעיקר בזכות צלילי הקלידים שכל כך מייחדים אותו, וכן בשירים בהם משתתפת דניאלה תורג'מן, סולנית ארמון. כבר מהצלילים הראשונים, חרמון סוחף אותנו אחריו לתוך מרחב אלטרנטיבי למציאות הנוקשה, מעלה אותנו על ענן רך ואוורירי, מלטף בקולו עם מילים שמשקיטות כל רעש תודעתי בלתי רצוי ונותנות לנו פשוט להיות.

    Dunes - Psychedelic Hummus

    ניצן: גאראז' פסיכדלי איכותי הוא דבר שקשה למצוא באזורינו. Dunes הגיעו השנה בלי התרעה עם אלבום שמשלב השפעות מכמה מהלהקות האהובות עלי ביותר: Tame Impala, Black Keys, UBK וקותימאן. דווקא החוצפה של דיונז ללבוש את ההשראות שלהם על קדמת דש הבגד יוצרת שילוב סוחף ונועז. הרודס הרוטט ברצועה הפותחת "Gold" והקול העוצמתי של עדי שיפר הם רק דוגמה קטנה לקונטרסט המרהיב בין בלוז עדין לרוק מאצ'ואיסטי, בין פאז מפוצץ עור תוף לגיטרות מהורהרות.

    Volume Pool - Empty Stations

    ענבר: "וואו, בטוח שהם מכאן? בכלל לא נשמע שהם ישראלים!" היתה המחשבה הראשונה שעברה בראשי כששמעתי את "Emily" של Volume Pool, הרכב אינדי-רוק חדש מתל אביב. זו מחשבה די מאוסה: המשפט הזה נאמר פעמים רבות כשרוצים לפרגן למוזיקה מקומית שמושרת באנגלית. אך במקרה של ווליום פול קשה להימנע מהמחשבה הזו, ולא רק בגלל האנגלית. מאור ויזל (גיטרה,הפקה וקולות), נעמן שדמי (קלידים והפקה) נפגשו בהרכב של שי נובלמן וצירפו אליהם את הזמר אורי שדה ונגנים נוספים. אלבום הבכורה שלהם "Empty Stations" כולל שבעה קטעים הנעים בין אינדי-פופ סיקסטיזי מרענן ומתוק ("Emily") לרוקנרול פאזי-פסיכדלי ("Angels Fly").יש כאן מלודיות פשוטות ושוברות לב, שירה חלומית וסאונד המשלב בין פופ לרוק באופן מדויק.

    Yavin Aalto - Cara Sui

    ענבר: נסו לחשוב מתי שמעתם לאחרונה אלבום אמביינט שנוצר על ידי אמן ישראלי. בעוד אלבומים של אמנים מרחבי העולם כמו Biosphere ו-Huerco S זוכים לשבחים בבלוגים ובמגזינים, הז'אנר נדיר בסצנה המקומית. ולכן "Cara Sui", אלבום הבכורה של יבין אלטו, מהפנט ומסקרן. אלטו, שהוא החיפאי בן ה-30 גל עוז, יוצר מוזיקה כבר מגיל צעיר במגוון סגנונות: גאראג', מוזיקה קלאסית, פאנק ונויז (Yelena, Diekvar) ומוזיקה אלקטרונית. ב-"Cara Sui" אלטו משלב אמביינט אקספירמנטלי, נויז רך ואלקטרוניקה אפלה. בתהליך העבודה על האלבום, הוא חקר את מקור הסמפל. אלטו פירק וסימפל צלילים שונים, אפילו מקטעי היפהופ, אך לדבריו ההשפעות העיקריות באלבום זה באות ממלחינים מודרניים כמו ג'ון קייג' וסטיב רייך, ומיוצרים אלקטרוניים כמו The Field ו-Oneohtrix Point Never. בניגוד לאלבומים אווירתיים יותר שלא דורשים מהמאזין את מלוא תשומת הלב, "Cara Sui" מסקרן לכל אורכו, והצלילים בו בוהקים ביופיים. האפלה והמסתורין שבאלבום נשמרים עד לסופו ואפילו מתחזקים בקטע האחרון והעוצמתי "Let Tomorrow Sleep" בו מתארח הזמר דויד אבי דולב, המכשף את המאזין בקולו. אין ספק שמדובר באלבום נדיר מהעטיפה ועד למוזיקה מז'אנר הנדיר כל כך בסצנה המקומית.

    עידו ישדר בקרוב תוכנית המשך עם עוד מוזיקה שווה מהשנה החולפת

    תגובות »