• "אף פעם לא התעניינתי יותר מדי ברוק": להקות מקומיות מראיינות את קולין ניומן מ-WIRE

    צילום: Matias Corral

    חיפה אירחה בעבר פסטיבלים גדולים עם אומנים מחו"ל כמו פיית' נו מור ופי ג'יי הארווי. השבוע היא חוזרת למפה עם פסטיבל SoLow שיתקיים בין 29-30.11 עם אומנים מקומיים כמו המסך הלבן, ועדת חריגים וקוסטה קפלן וגם הופעה של הרכב הארט-פאנק האנגלי Wire. לכבוד האירוע, הזמנו כמה ממשתתפי הפסטיבל לראיין את מנהיג ההרכב קולין ניומן ולברר איזה עצה הוא יכול לתת ללהקות צעירות, מה הקשר שלהם לדאדא ואיך הם מחזיקים את הלהקה ביחד כל כך הרבה שנים.

    קוסטה קפלן: נראה שיש לכם רעיונות חזקים לגבי הפן הויזואלי של הלהקה כבר מהעטיפה האיקונית של "Pink Flag". בהתחשב בעובדה שהיו לכם מספר מעצבים לאורך השנים, אני סקרן לדעת האם זה שנמנעתם מהעטיפות הקלאסיות של "להקת רוק עושה פוזה בשביל הצלם" מבוסס על רעיון אומנותי שהיה לכם עבור הלהקה או פשוט אינסטינקט טבעי.

    תמיד היה בלהקה חיבור חזק לאומנות ויזואלית. שלושה מחברי הליינאפ המקורי למדו בבתי ספר לאומנויות באיזושהי מידה כך שזה לא כל כך מפתיע. אני לא חושב שאי פעם חשבנו לשים תמונה של הלהקה על העטיפה! בנוסף, די לאורך כל השנים חשבנו שזה במקרה הטוב לא אופנתי ובמקרה הגרוע טעם לא טוב לשים תמונה של הלהקה על העטיפה!

    פלאפון ענק: אם הייתם מקימים את ווייר היום, איזה סוג של להקה הייתם? האם אתם חושבים שרוק הוא ז'אנר פורה בימינו?

    אם הייתי בתחילת שנות העשרים שלי, נגיד יליד 1995, ההשפעות שלי - לאו בהכרח המוזיקליות - היו לגמרי שונות. אולי לא הייתי מקים בכלל להקה. בהנחה שהייתי מתעניין במוזיקה (אני רואה את זה בתור תחום התעניינות מאוד בסיסי אצלי אז כנראה שכן) אין לי ספק שהייתי מקים הפקה משלי מה שבאופן רציונלי לא היה גורם לי להתעניין להיות בלהקה. אולי הייתי מחפש שיתופי פעולה אבל אני בספק אם הפורמט היה שתי גיטרות, בס ותופים אלא אם כן היה לי רעיון מאוד מסוים. באופן אישי אף פעם לא התעניינתי יותר מדי ברוק, למעשה אני לא בטוח מה זה! כשאני חושב על רוק אני חושב על תספורות פודל ושירה חורקת אבל אולי אתה רואה את זה אחרת? קשה להגדיר מה ווייר עושים אבל אומרים שאנחנו להקת רוק.

    דאבל ג'אקל: מה העצה הכי טובה שתוכלו לתת ללהקה צעירה בתחילת דרכה?

    הייתי אומר שהעצה שלי מתאימה לכל אומן והיא "תמצא את הקול שלך". הייתי גם מציע (אם כי אולי זה לא יעזור בכלל) לא לחשוב על זה יותר מדי. אישית אני חושב שיצירתיות זה דבר טבעי ואם חושבים על זה יותר מדי זה יכול רק להפריע. כולנו סובלים כמובן מ-"סינדרום הדף הריק", קל לחשוב שאין לך רעיונות. למעשה רעיונות הם דבר מאוד נפוץ וצריך פשוט לשים לב אליהם.

    סווטשופ בויז: מדוע אתם לא מנגנים את "Pink Flag" בהופעות?

    תלוי - האם אתם מתכוונים לשיר או לאלבום? אנחנו מנגנים את השיר באופן די קבוע אם כי עכשיו אנחנו שומרים לו על מקום מאוד מיוחד. זה תמיד מנוגן בהדרן האחרון בסט של ווייר ב-DRILL : FESTIVAL ועל ידי ה-Pink Flag Guitar Orchestra - אתה יכול לראות דוגמאות כאן וביוטיוב. לגבי הקטעים האחרים מהאלבום, בדרך כלל יש לנו לפחות קטע אחד בכל סט בכל זמן נתון אם כי מאוד חשוב לנו להישאר נאמנים ללהקה. וווייר אינה ולעולם לא היתה תולדה של "מורשת". הרבה להקות יותר ותיקות נופלות למלכודת ונשענות רק על העבר שלהן - לפעמים עד כדי כך שאין בכלל עניין מה הלהקה יכולה ליצור עכשיו. לדעתי זה לא מקום שמעניין להיות בו ולמזלנו ווייר לא צריכה להיות בו. המהות של ווייר תמיד היתה במה שאנחנו עושים בזמן הנוכחי. אנחנו מכבדים את מה שעשינו בעבר וההופעות שלנו תמיד מכילות פריטים נבחרים מההיסטוריה שלנו אבל המהות שלנו לעולם לא תהיה רק בעברינו.

    המסך הלבן: נראה שאתם מאוד מחוברים לתנועה הדאדא באומנות. מה זה דאדאיזם עבורכם והאם שילבתם דאדא במוזיקה שלכם?

    דאדא כתנועה אומנותית היסטורית אפילו קצת הקדימה אותנו. אולי אנחנו בני 40 שנה אבל דאדא בת 100! הצורה שבה דאדא השפיעה על כל האומנות במאה ה-20 וה-21 היא דרך המושג הכפול של קונספט וקריטיות. אין כזה דבר אומנות בלי קונספט שאין לה קריטיות - הדברים האלה קשורים כל כך חזק למבנה של אומנות פוסט-דאדאיסטית שקשה להפריד ביניהם. אם יצירה היא אומנות בגלל שהאומן אומר שזה אומנות אז למה שהוא אומר יש חשיבות גדולה. הרעיונות האלה מגיעים מהדאדא. ווייר היא יוזמה מוזיקלית שנוצרת כמו אומנות גבוהה. זה לא אומנות ויזואלית או אומנות סאונד אבל זו בכל זאת אומנות כי זה מה שאנחנו אומרים. זה אומנות בגלל הצורה שאנחנו יוצרים ושמים את היצירה שלנו בתוך ההקשר. אממה, זה לא דאדא וזה לא פה 100 שנה וווייר לא דאדאיסטים בגישה או ביצירה שלנו. עם זאת אנחנו מכירים בחוב שלנו לדאדא!

    ועדת חריגים: בתור להקה שיש בה חברים מעל גיל 40, אנחנו רוצים לשאול - איך אתם מחזיקים את הלהקה כל כך הרבה זמן עם כל השינויים שקורים לכם? איך אתם מתחברים מחדש למוזיקה שגרמה לכם להיות ביחד במקור?

    אני חושב שחשוב לענות על השאלה הזו עם העובדה שווייר לא היתה זהה כל הזמן. כמו כל דבר חי ואורגני זה משתנה ועובר מוטציות. אין שום חוקים מלאכותיים של "מה זה ווייר" שמגבילים את מה שאנחנו עושים. עם זאת גילינו משהו מאוד מעניין לפני כמה שנים: לא משנה איך תעשה את הקומבינציה הזו זה תמיד ישמע כמו ווייר. זה פשוט בגלל שווייר זה משהו די רחב. בכנות אני חושב שיותר מדי מוזיקה נוצרת על ידי אנשים שרוצים להתאים את עצמם לתוך ז'אנרים או לשלב ביניהם. בשבילי זה כמו לעשות משהו מבחוץ שאתה אמור לעשות מבפנים. לא אכפת לי כל כך מז'אנרים. ז'אנרים מעניינים רק כשהם נולדים או מתים וכל השאר משעמם. אולי זה עניין דורי.

    כמובן שווייר מורכבת מארבעה אינדיווידואלים שבמובן מסוים אין להם שום דבר במשותף חוץ מווייר, ארבעה אינדיווידואלים שתופסים את זה בצורה די שונה. מה שגורם לזה להיות משהו שאנחנו רוצים לעשות ביחד זה העבודה עצמה. כמובן אם היינו עושים אלבומים והופעות ואף אחד לא היה מתעניין בזה אז כנראה שהיינו מוותרים על כך לפני שנים, אבל מה שאנחנו עושים תמיד מקבל תשומת לב. אנחנו מוכרים אלבומים ואנשים באים להופעות ואנחנו עושים את כל זה לגמרי בתנאים שלנו. זה לא קשור לחוסר בפשרות, זה פשוט כי זו הדרך היחידה שאפשר לעשות את זה כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר!

    אני לא יודע שום דבר לגבי "מוזיקה מקורית" אולי מדובר פשוט באבק פיות.

    תגובות »

  • פסטיבל הבלוז תל אביב 2017: אורבני אך לא תוסס

    האחים רמירז. צילום: צופית ברבי

    האתר של פסטיבל הבלוז תל אביב מתאר את עצמו - בבולד! - כפסטיבל "אורבני ותוסס", צימוד שמעביר בי חלחלה מיידית בזמן שאני הולך לאירוע הפתיחה. היום יום רביעי 18:45. הפסטיבל מאורגן בידי חברה בשם "הפקות נוובאדיז פולט", שאחראית על רוב אירועי הבלוז שמגיעים ארצה. בכל שנה, התופעה העצמאית המשונה הזו מוצאת את עצמה פרוסה בכמה וכמה מקומות לאורך העיר, הופעות וסדנאות שנוגעות לז'אנר שקשה להאמין שעדיין קיים. לא אשקר, אני בא בהסתייגות. בכל זאת, אני לא מסוגל שלא לשים לב ולתת כבוד להשקעה הרצינית שנכנסת לפסטיבל שכזה, שבבירור נובעת מאהבה גדולה וכנה ומהניסיון ליצור דבר עצמאי ואישי, בדומה לשאר ההופעות העצמאיות שאני מעריך ופוקד. אני שומר את ההשקעה הזו בראש בזמן שאני מנסה להבין מה עשיתי בכל שנות חיי שמוביל אותי לנקודה הזו, שבה אני הולך לסדנת אמן מפוחיות שמזניקה את הפסטיבל. זה אומר הרבה מאוד. סדנת אמן מפוחיות.

    19:15

    אני מגיע למקום, מבורך בידי אישה בת 40 שעוזרת לנהל את העניין. היא מחייכת חיוך רחב וחברי ולא שיפוטי. אני מתיישב. מוצעת לי כוס מים, עם תג כניסה אד-הוק כרוך על הצוואר שלי, חם לי. הבמה נראית כמו סלון בחגורת התנ"ך בארצות הברית, האנשים נראים שלווים, ואני מרגיש, כמו שאמרו בסרט "כמעט מפורסמים", כמו האויב. האווירה נעימה ואנושית ונראה שזה לא אירוע מיוחד אלא סתם עוד ערב בבר. הקהל לא מפתיע במיוחד - כמות המבוגרים שבאים לפה מתוך עניין שנדמה נוסטלגי ואותנטי גוברת מאוד על כמות הצעירים, שכנראה היו שם בעיקר כי אלו היו הברים שנטו לפקוד. כמות המזוקנים מרתיעה. האדם שלידי עורך תמונה של שקיעה באינסטגרם וזה שלידו שולף מפוחית ומתחיל לנגן כאילו אין משקל למעשה.

    סדנת מפוחית. צילום: Peter Vit

    אני מתרחק, עומד בפינת החדר ומרגיש טורף-הארווי-ויינשטיין בזמן שאני מסתכל על הקהל של סדנת אמן המפוחיות, רצף מילים שלא אוכל להדגיש מספיק. הם עולים לבמה. נאמר משהו בנוגע להגרלת מפוחית, והם מתחילים לנגן בלי התראה מוקדמת. רק שלושתם וכלי ההקשה שלהם, מנגנים בלוז סטנדרטי ומוכר. קשה שלא להיאנח ולתהות איך כזו מוזיקה מחזיקה פסטיבל שלם - הם מרגישים בבית, כראוי, אבל אולי קצת יותר מדי. זו סדנת אמן של מפוחיות.

    השיר נגמר, והם מתחילים לספר בתורות איך הם התחילו לנגן בכלי. האירוע נעשה מגוחך קצת יותר ואני מבין שנגינת מפוחית לא נמדדת לפי כמה שהיא טובה אלא לפי כמה זמן לוקח עד שהיא נעשית מעצבנת. מתחיל לרדת גשם בזמן שסולו מפוחית מתנגן. הם מדברים על איך שהגיעו אל המפוחית והבלוז לא מתוך ההורים אלא מתוך אהבה אמיתית לדבר, ופתאום, מתוך הרתיעה, חלק מהותי בפסטיבל מכה בי. הוא לא מתיימר להיות אירוע תרבות מהותי. זה לא אינדינגב, ואין איזו אג'נדה עצמאית עצומה שמנסה להידחף בכל רגע ורגע. זו הזדמנות להנות, אפילו אם רק למעט. זו הזדמנות לשבת בכל בר שכונתי שהוא, כשהגשם מכה חזק בחוץ, ופשוט לשמוע מוזיקה. לא שיר מציל חיים ולא את יצירת העשור. מונולוג המפוחיות המעובה של אחד הנגנים נעשה קצת יותר חינני, ועוד שיר מתחיל. הפעם, הבלוז שהיה מגוחך רק כמה דקות קודם תופס משמעות חדשה. זו אולי מוזיקה סטנדרטית, אבל בדיוק בגלל זה היא דורשת האזנה כזו מוקפדת. לכל אירוע יש את החן שלו, ופתאום החן כאן מתבהר מעט, למרות סאונד המפוחית שנעשה מעצבן יותר ויותר ככל שעובר הזמן.

    20:15

    האירוע נגמר ואני יוצא להופעה של סגול 59 כחלק מפסטיבל הבלוז בתל אביב. הופעה של סגול 59 כחלק מפסטיבל הבלוז בתל אביב. במבט לאחור, הבנתי שהחן שמצאתי קודם לכן מלווה בפגם גדול. כשפסטיבל כל כך מסור, נמנעת גישה למי שמגיע מבחוץ - הנגינה קלאסיציסטית ומנכרת; הדיאלוגים פנימיים ולא מובנים, על "טונים" ועל "מפוחיות מדוסטרשות". וכשמעל כל זה הבנתי שהסאונד של מפוחית הוא פשוט לא כל כך נעים, הבנתי את איש שקיעת האינסטגרם שישב לידי קצת יותר.

    אני מגיע לטיילור מייד והמקום כמעט ריק. מסתובב בחוץ אדם דקיק שנראה שואף ל-70 עם שילוב שיער/זקן היישר מלהקת האחים אולמן, והוא מדגיש את העובדה שזו נישה ושאולי לעד תהיה. לאט לאט, המקום מתמלא. אולי לאט מדי, כי השעה כבר תשע, שעה שלמה אחרי שעת פתיחת הדלתות. זו לא להקת אצטדיונים בוומבלי, זה אפילו לא הבארבי - זה פסטיבל הבלוז בתל אביב. אני מחכה עוד, ועוד, וכבר עוברת שעה וחצי מאז פתיחת הדלתות ולא מסתמן שההופעה תתחיל בקרוב. זה פגם ניכר בפסטיבל - מנסים לשמור על אדרת רצינית ומהוקצעת אם רק כדי שלא יידמה כאילו הכל מתפרק (קצת בדומה לממשלות מסוימות!). אני מבין שחיכיתי שעה וחצי להופעה של סגול 59; אני מבין שאני בפסטיבל הבלוז בתל אביב; אני עוזב.

    קהל בפסטיבל הבלוז. צילום: צופית ברבי

    22:50

    אני מגיע לצפון אברקסס להופעה של לייזר לויד בדיוק כשהוא מתחיל לנגן. המקום חם, וצפוף, וחי, והפעם נדמה שהאנשים באמת רוצים להיות כאן. הקהל צעיר יותר ומעוגן יותר בתרבות התל אביבית שנדמה שהפסטיבל מנסה לפנות אליה. לייזר לויד הוא גיטריסט בלוז דתי ומבוגר שנראה כאילו נשלף ישר מתוך קומדיות הניינטיז בהן אנשים סטריאוטיפיים נתקעים בסיטואציות שנמצאות הרחק מהקומפורט זון שלהם. הוא זז כאילו היה אחוז דיבוק, על הבמה ועל הבר, מתמרן את הקהל כאילו היה ישו. גם כאן לא נדמה שיש אנשים שמסורים לז'אנר באופן אדוק ובלתי-נלאה, אבל הקהל נהנה - הם מרגישים משהו. מריעים באמצע הסולואים, מוחאים כפיים בכבוד אמיתי. יש כמה רגעים באמצע השירים בהם הקהל מאבד את המומנטום, ואלו אכן רגעים בהם אפשר לראות דרך השואו הגרוב ולהבין שחסר איזה ניצוץ מסקרן ומהותי, ולמרות זאת, לייזר - לייזר? - מסוגל להרים חזרה למעלה.

    אבל הרתיעה הבסיסית שלי מוכיחה את עצמה, ונדמה שכבר רבע שעה לתוך ההופעה אפילו הפסגות המוזיקליות כבר לא מעוררות הרבה. הנגינה של הלהקה מדויקת ומסורה, אבל מעייפת מהר. הרגעים בהם ההרמוניה מתקדמת, או שבהם נדמה שהמתופף נכנס לזה באמת - שם קרה הקסם. אבל אלו רגעים ספורים ומעטים, וגם היופי בנוירוזה המבוגרת של לייזר (אלוהים ישמור) דועך לאיטו.

    התעוררה בי ציפייה שהקהל המצומצם יבהה באיזו השתאות במופיעים מולם, אבל גם זה לא קרה. אף אחד לא היה אטלס שנושא על גבו את המסורת המוזיקלית שלהם. זו הייתה להקת בלוז. השירים שניגנו נשמעו זהים ברובם. לפעמים הקהל נהנה מאוד ולפעמים בהה בשעמום. הניצוץ הזה שיש בהופעות טובות באמת, בפסטיבלים טובים באמת, לא היה. כשמוזיקה מנוגנת בתשוקה מספקת, היא תתפוס כל אחד, אבל אני הספקתי לחשוב על הסרט הדוקומנטרי שראיתי אחר הצהריים, דרך נשים מהעבר, וכלה בכלבים ביוטיוב - כל זה עם מוזיקה חיה מטרים ממני. וזה אומר משהו.

    23:40

    אני מבולבל ברגע בו אני נכנס לכולי עלמא ושומע את האחים רמירז מופיעים - הקהל מרובה, צעיר ונדמה שנהנה מאוד בכנות. התווים הראשונים מתנגנים ואני מבין מיד למה: כל קשר שיש בין המוזיקה הזו לבלוז הוא מקרי לחלוטין. זה מגניב, שונה ומעניין. זה לא מסורתי ולא מאונן (אופס). המוזיקה של האחים רמירז היא לא פסגת החדשנות, אבל אל מול השעות האחרונות, היא מרגישה כמו משב רוח ראוי. הנגינה שנשמעת כמעט לא נכונה, ההומור שמחלחל בכל שיר. זה מרגיש טוב. אני נשאר בהופעה לא מתוך ניסיון לכתוב או להבין אלא מתוך הנאה אמיתית שנשארת. זו אכן פנינה מיוחדת להלך הרוח של הפסטיבל, אבל אם אתם שופטים את פסטיבל הבלוז לפי ההופעה שעורקת ממהותו, אז איזה מין פסטיבל בלוז זה?

    האחים רמירז. צילום: צופית ברבי

    תגובות »

  • פסקול החלומות המושלם: 8 קטעים של Washed Out שחייבים להכיר

    הקטעים של ארנסט גרין, או בכינויו Washed Out, מרכיבים את פסקול החלומות המושלם. מצד אחד הם מרגיעים ומצד שני הם מלאים בגרוב, סימפולים, ביטים ואפקטים מיוחדים. יש במוזיקה שלו השפעה מפופ ודיסקו של שנות ה-70 וה-80 ואמני היפ הופ ואלקטרוניקה עכשוויים יותר, כפי שניתן לשמוע במיקסטייפים שגרין רקח לכבוד הגעתו. הוא הוציא הוציא שישה ריליסים עד היום, מתוכם שלושה אלבומים ושלושה אי פים שנעים שיריו נעים בין צ'ילוויב לדרים פופ. בחרתי מתוכם שמונה קטעים שלו שחובה להכיר לקראת ההופעה ב-28.11 בבארבי.

    Good Luck

    שומעים את הווייבים המרגיעים כבר בטראק הראשון מאי פי הבכורה "High Times". השילוב של הביט העדין-אך עוצמתי, עם חזרה על הצלילים המסונתזים והגבוהים ברקע, יוצרים מלודיה הנותנת תחושה של רוגע, והרגשה של הימצאות במים שקטים וזורמים. מזל שיש גרסה מורחבת ביוטיוב לקטע הזה, הקצר מדי.

    Feel It All Around

    איך אפשר בלי הקטע מתוך האי פי "Life of Leisure",שיצא גם הוא ב-2009. השיר זכה לחשיפה גדולה כשהופיע כפתיח של סדרת המערכונים ההיפסטרית "פורטלנדיה". גם כאן יש אווירה גרובית מלאה בצ'יל, הנוצרת משילוב של צלילים מסונתזים החוזרים על עצמם, יחד עם ביט איטי - הטראק מסומפל במקור מקטע הדיסקו האיטלקי "I Want You" של Gary Low. יש משהו בגרוב האיטי של השיר שמתחבר בול למערכונים ההיפסטריים המצחיקים של "פורטלנדיה" בדרכם המשונה.

    Within and Without + Amor Fati

    אלבום הבכורה "Within and Without" שיצא ב2011 נשמע בזמנו כאלבום המזמוזים האולטימטיבי: החל המהעטיפה המחרמנת ועד לקטעים הרכים והיפים בפשטותם. "Amor Fati" והקטע הסוגר את האלבום "A Dedication" ממחישים היטב את האווירה.

    Falling Back

    בהאזנה ל-"Falling Back" מתוך האלבום השני "Paracosm", מתחדדת ההבנה כי וושד אאוט פשוט אלוף ביצירת מלודיות פשוטות אך מרגשות, בשילוב ביט עדין והבלחות של צלילי סינתי גבוהים ויפים. פשוט לעצום עיניים ולהאזין.

    I’ve Been Daydreaming My Entire Life

    מהקטעים האיטיים שבאלבום החדש. השירה של גרין מהורהרת ועדינה, והמלודיה רגועה ומינימלית.

    Burn Out Blues

    הסקרצ'ים וסמפולי הצווחות שבתחילת הקטע נשמעים כפתיחה לשיר רועש, אך הבס הגרובי, הקצב והשירה העדינה הופכים את הקטע לאחד החזקים באלבום - וגם הקליפ הפסיכדלי שמלווה את השיר.

    Hard to Say Goodbye - Live in KEXP

    בדרך כלל בהופעות ב-KEXP אין דגש על הוויזואליזציה, אך בוידאו הזה קטעי האנימציה והצבעים החזקים משתלבים עם ההופעה החיה. אם נזכה גם בהופעה בארץ לחוויה ויזואלית מרשימה בנוסף למוזיקה, הרי שזו תהיה הופעה מעניינת ומהנה.

    תגובות »

  • אינטרו 74: יודקו - מוזיקה אלקטרונית נטולת בולשיט

    קרדיט: אייל פאר

    הפעם אתן לקרן דוניץ (באטרינג טריו, לא דובים) להציג את הקולגה הטריה מהלייבל Raw Tapes: יודקו. "יודקו הוא אחד האנשים המיוחדים שמסתובבים בינינו. במקור סקסופוניסט ג׳אז וירטואוז, מוזיקאי מוכשר, שמנגן מגיל צעיר בהרכבי ג׳אז בארץ ובעולם. אני חושבת שדווקא בגלל המקום שממנו הוא בא, הגישה שלו לאלקטרוניקה מיוחדת כל כך. יש משהו בגישה שלו למוזיקה אלקטרונית שמפשיט את כל הבולשיט וחודר ישר למהות. מלאת נשמה, בלי צורך להיות מוגדרת בקלות. כשהוא שלח לי טיוטה ראשונית של האלבום, שמעתי אותה בלופים שבועות. האלבום הזה הוא יציאה מרעננת לגמרי ברפרטואר של הלייבל. הזיות עמוקות של רעשים מוקלטים, רעשים אלקטרוניים ואנלוגיים, שמתחברים יחד ויוצרים כל מיני צורות. איכשהו המוזיקה הזאת, עם האבסטרקט האינסופי שלה, נוגעת באופן כל כך נוגה. אני מרגישה שהחייזרים מתקשרים איתי דרך יודקו, וקוראים לי לבוא הביתה"

    1. מי אתה?

    יהונתן יחזקאל יודקוביץ (י.י.י) 30.4.83, גובה - 1.78, משקל - 64, שיער - חום, עיניים - ירוקות. את השמות האלו נתנו לי ההורים שלי, שכנראה מאוד אהבו אחד את השנייה באיזה רגע של קסם אי שם בשנת 82. נבראתי בחשכה מיימית ושם גדלתי כמה חודשים, עד שבניגוד מוחלט לרצוני נשטפתי אל מחוץ לעולם הקטן והמושלם שלי ופגשתי באור לבן ומסנוור.

    2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    נולדתי בלטרון שבשומרון וגדלתי ברשפון (ירושלים). כשנולדתי מספרים שהדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי לאוויר העולם זה לבכות, ככה הכול התחיל. כנראה שהמעבר בין העולמות היה כל כך מטלטל ומעורר השראה שהיתהי חייב להביע את זה על ידיי הפרחת תדרי קול לאוויר. ככה עושים מוזיקה, לא?

    3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?

    בתור התחלה מוזיקה היא לא שלי. היא מעולם לא היתה ולא תהיה שייכת לאף אחד. היא לא רכוש. היא לא קניין ולכן אני לא יכול לתאר את המוזיקה שלי, כי אין כזה דבר. האדמה לא שייכת לנו, אנחנו שייכים לאדמה ואמורים לדאוג ולשמור עליה. אותו הדבר עם מוזיקה. המוזיקה אולי יכולה לתאר אותי או באופן יותר מדויק, אותנו. בשביל זה תצטרכו לפנות זמן ומקום, (אולי) לעצום את העיניים, ולהקשיב. משימה לא בהכרח קלה בימינו. בהצלחה עם זה.

    4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

    האמת היא שלא אני בחרתי אותו. הרבה חברים קוראים לי יודקו (וגם לאחי הקטן). קורה לא מעט שאנשים שלא קרובים אליי קוראים לי יודקו ולא יודעים את שמי הפרטי. לפעמים זה עולה לי על העצבים, בעיקר כשחברים מציגים אותי בפני אנשים (נשים) כיודקו. יום אחד התמרמרתי על התופעה באוזני חבר שלי יובי (rejoicer) וכתגובה להתמרמרות שלי קיבלתי את השם האבסטרקט או יודקו האבסטרקט. יום אחד כשאהיה גדול יקראו לי יודקו האסטרל.

    5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?

    מוזיקה היא דרך תקשורת שביכולתה לבטא תדרים רגשות ורעיונות שמילים עשויות לצמצם או להשטיח. מוזיקה ביכולתה לקשט ולהתייחס לחלל ולזמן (שם הם אותו הדבר). אבל בעיקר אני רוצה דרך המוזיקה להלחם בזומבים ולטאות.

    6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?

    אני אוהב לישון לפחות 8 שעות ביממה וכשאני מתעורר אני אוהב לשתות מים, זה משהו שאני משתדל לעשות כמה פעמים ביום (וגם לבקש מהמים תודה). נשימה היא פעילות מאוד חשובה, נשימה שיש בה כוונה ולא נעשית בצורה אוטומטית. ישנם מים באוויר לכן שאנחנו נושמים אנחנו בעצם גם נושמים מים. אני מאוד אוהב להביט באש, תופעה מסתורית וקסומה בעיניי וגם ללכת יחף על האדמה. יש מצב שאני היפי?

    7. ממה אתה מושפע?

    קודם כול אני מושפע מכל שושלת אבות אבותיי באשר הם, אני מאוד מושפע מההורים והאחים שלי ומכול משפחת הדם שאני חלק ממנה. כול אדם חיה צמח ותופעה על פני כדור הארץ שאי פעם באתי איתם במגע מאוד השפיעו עליי. השמש הירח והכוכבים הם חלק בלתי נפרד מההשפעות שלי. וגם אפקס טווין.

    8. איזה אלבום היתה לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    יש טיסות למאדים? אדיר. רגע אני צריך לארוז חמש דקות, חכו לי. מי עוד בא? מה אני טס לבד? כיוון אחד? זה מתחיל להישמע כמו עונש. במה אני אשם? רגע רגע רגע, אתם שולחים אותי בטיסה בכיוון אחד למאדים לבד עם ווקמן וקסטה אחת בגלל דו״ח חניה משנת 2013 שלא שילמתי? Keren Dun & Yudko - What it is

    9. איזה אלבום היתה מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?

    מספרים שיש ניגון, ניגון שעדיין לא נמצא, כשיימצא הניגון הזה ובני האדם ילמדו אותו וישירו אותו ביחד אז תבוא הגאולה, תיולד האנושות החמישית ושחר חדש יפציע. לפני השמועה הזאת אני מניח שגם הניגון ההפוך קיים, ניגון שיביא את ההפך מהגאולה, ואני מאוד מקווה שלא ימצאו אותו. במקרה שכן יימצא אני אשתמש בכוח העל שיש לי למחיקת אלבומים מדפי ההיסטוריה ואמחק את הניגון הזה ואת כול האלבום שעליו הוא נמצא.

    10. איזה אמן היתה רוצה לחמם ולמה?

    יוצאים לטור כלל עולמי (אולי גם למאדים) בשנת 2020 Buttering Trio. הם חברים שלי ואני מאוד מאוד אוהב אותם והכי כיף זה לטייל עם חברים ברחבי היקום.

    11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    זמן הוא הדבר היחיד שיש לנו, והדבר היחיד שבאמת חשוב. כסף רכוש קריירה הישגים וליקוק לטאות לא שווים את הזמן המוגבל שיש לכל אחד מאיתנו. זמן הוא לא משאב אין סופי ואין לדעת מתי הוא יגמר. ולכן חשוב לחלוק את הזמן הזה שיש לנו עם אנשים שאנחנו אוהבים, לקשט אותו ולהתייחס אליו יפה, כי עכשיו הוא הזמן היחיד שקיים, עכשיו הוא זמן מקודש. תודה, וחג חיים שמח ∞

    הופעות קרובות
    יום שלישי 21.11.17 - מסיבת השמעה ברומנו - תקלוטים של יודקו, קרן דן וריג׳ויסר

    תגובות »

  • פסטיבל חשיפה בינלאומית 2017: מגוון צלילי המוזיקה הישראלית

    מוזס פרוג'קט. צילום: ציפי פישר

    השבוע הוזמנו לארץ נציגים מתעשיית המוזיקה ברחבי העולם - למשל נווין דשפנדה, הישר מהעיר פונה שבהודו, שם הוא מנהל חברה להפקת פסטיבלים ולניהול אמנים. דשפנדה מתעסק עם אמנים מכל הסגנונות, מרוק ומטאל לאלקטרוני ומוזיקת עולם. הוא התרגש לבוא לישראל ולהכיר מוזיקה מקומית, ואפילו יש כמה הרכבים שכבר יצא לו להכיר. "באטרינג טריו הופיעו באחד הפסטיבלים שלנו", הוא מספר, "והם מעולים". נציג נוסף שפגשתי הוא לואי בלוונס, אשר מנהל את פסטיבל d'e'te de Quebec, אחד מהפסטיבלים הגדולים בקנדה. הפסטיבל מתמחה בכל הסגנונות, והסגנון המועדף שם הוא אמריקנה, וגם מטאל ורוק. "הייתי אמור לנסוע בכלל לפסטיבל בילבורד שמתקיים הערב", הוא מספר, "אבל חבר מוויניפג סיפר לי על הפסטיבל בישראל והעדפתי להגיע לכאן". בלוונס האזין לדה פז בנד, ההרכב בניצוחה של גל דה פז, שמופיע גם הוא כאן, ואהב אותם מאוד.

    כולם הוזמנו לפסטיבל החשיפה של הצוללת הצהובה בירושלים. הפסטיבל נוצר ביוזמת משרד החוץ בשיתוף משרד התרבות והצוללת הצהובה. אל אירוע הפתיחה הגיעו מנהלי פסטיבלים, עיתונאים, מנהלי לייבלים ובעלי מועדונים משלל מדינות באירופה ובאסיה, במטרה להיחשף לסצנת המוזיקה המקומית בישראל. הפסטיבל מחולק לשבוע המוקדש לג'אז ומוזיקת עולם ושבוע המוקדש לרוק ואינדי, ובסך הכל מופיעים בו השנה כ-60 אמנים. רוב ההופעות מתקיימות בצוללת אך חלק מהן מתקיימות גם בבסקולה ובמועדון האיזור בתל אביב. האמנים המשתתפים הגישו מועמדות מראש, ולאורך השנים חלק מן ההרכבים שהופיעו זכו לקשרים משמעותיים ברחבי העולם ולחשיפה גדולה. כך למשל להקות כמו טייני פינגרס, לולה מארש, הקולקטיב, לוסיל קרו ועוד - כולן הופיעו בפסטיבלים שונים ברחבי אירופה, בסין, ואפילו בפסטיבלים באפריקה. הליינאפ במופע הפתיחה כלל את ההרכב האינסטרומנטלי טטרן, את להקת הסירקוס-קור הוותיקה מידנייט פיקוקס, את ההרכב האלקטרוני הטרי מוזס פרוג'קט והצמד אקו וטיטו.

    טטרן פתחו את הערב. ההרכב הג'אזי הצעיר זכה בשלוש שנים האחרונות לאהדה עצומה בקרב הקהל המקומי, ואף יצא לטורים באירופה, במקביל להקלטת אלבומים והופעות רבות בארץ. הסגנון שלהם פחות מדבר אלי, אבל בהופעה שלהם חוויתי הפתעה. הקטעים החדשים והאינסטרומנטליים שהם ביצעו היו הרבה יותר רוקיסטים, חדים ומהוקצעים ממה ששמעתי עד כה בהופעות שלהם והיה בהם הרבה יותר דיוק וגיוון. לצד הקטעים הג'אזיים ה-"רגילים", טטרן היו מוצלחים כמופע פתיחה, וגרמו לקהל ולנציגים להריע להם. על אף החשיפה הרבה שהם כבר זוכים לה ממילא, כולי תקווה שבזכות הפסטיבל הם יזכו לעוד במות להופיע בהן. לאחר ההופעה של טטרן, פגשתי את ג'ו דוגאן, המנהל את פסטיבל בלסוניק בבלפסט, צפון אירלנד. דוגאן מספר שאמריקנה ורוק הולך חזק מאוד בפסטיבלים בצפון אירלנד, ואף הביא לי שתי המלצות לאמנים שמצליחים כרגע מאוד בבריטניה: Foy Vance ו-MMODE. כריסטיאן מורין, המנהל את הפסטיבל הרב תחומי Pop-Kultur בברלין, מספר כי הוא מכיר קצת מוזיקה ישראלית: "הרכבים כמו a-wa וריף כהן הופיעו בפסטיבל אצלנו בברלין".

    המידנייט פיקוקס. צילום: ציפי פישר

    המידנייט פיקוקס. צילום: ציפי פישר

    הכי ציפיתי להופעה של המידנייט פיקוקס. ראיתי אותם בפעם אחרונה בגיל 16, לפני כתשע שנים, ועד היום ההופעה הזו זכורה לי, בה מנהיג ההרכב איתן רדושינסקי הניח את גיטרת הבס שלו על הבמה וכמעין טקס מכושף דרך עליה עם בובה של טווס. הפיקוקס הוציאו השנה את האלבום "קטסטרופה", כ-8 שנים לאחר אלבומים האחרון "שלוש", והם ביצעו אמש קטעים ממנו. רקדנית בטן הצטרפה אליהם על הבמה, מה שהתאים לסגנון שכולל מטאל עם השפעות אתניות ומוזיקת עולם. ההופעה של הפיקוקס הייתה יוצאת דופן בליינאפ הרך של אתמול, וסיפקה את מנת הכסאח ההכרחית לטעמי בפסטיבל, והם הרביצו מופע מטאל כמו שצריך - כולל צווחות גראולינג שבקעו מגרונו של רדושינסקי, והדבנגינג בקרב הקהל. אך דווקא חלק מהנציגים עיקמו את האף ויצאו באמצע המופע. לדעתי הם דווקא יכולים להצליח בחו"ל עם קהל מסוים אשר אוהב את הסגנון הכבד והמיוחד שלהם. לאחר ההופעה של הפיקוקס פגשתי את רן ניר, הפועל כמוזיקאי בשם LFNT ומנהל חברת בוקינג בשם IMU לאומנים בברלין. לפי של ניר, פסטיבל החשיפה הוא הזדמנות מדהימה ואירוע חשוב מאוד, אך יש לדעתו מעט זלזול מצד האמנים, וזה צריך להשתנות. ניר מתמקד בייצוא של מוזיקה מישראל לעולם, ומנהל כיום 8 אמנים, מתוכם טוטמו ואורי מישראל, ואמנים נוספים מפולין.

    מוזס פרוג'קט היה ההרכב הלפני אחרון שעלה. זהו פרויקט של המלחין גיא מוזס שמשתף פעולה עם עוד מוזיקאים, רקדנים ואמני סאונד. ראיתי אותם לפני כשנה במופע המשלב מוזיקה ומחול, מה שיצר סקרנות וציפייה לקראת הופעה נוספת שלהם. על הבמה נכחו שני מתופפים המנגנים על פדים אלקטרוניים, גיטרות וזמרים מתחלפים ביניהם מוזס עצמו והזמרות סיוון טלמור ואלכס משה. ההופעה של הפרויקט עוררה התלהבות רבה בקרב הקהל והנציגים. הסגנון האלקטרוני שלהם והשירה העדינה אך בטוחה של מוזס והזמרות באנגלית, נשמעו כסגנון שרבים מתחברים אליו, ויכול מאוד להצליח. לי המוזיקה הרגישה בוסרית ורכה מדי, אך שמחתי לשמוע את הקהל והנציגים מתלהבים, למשל אורב מילר אשר הגיעה מהעיר טארטו באסטוניה: "המוזיקה שלהם מזכירה לי ממש דברים מהבית, מאסטוניה".

    ההופעה שחתמה את הערב הייתה של אקו וטיטו. הצמד מורכב מאקו מורגנשטרן ותום אידן, היוצרים סול-אלקטרוני עם גרוב ים תיכוני. מורגנשטרן רקדה וקפצה על הבמה, צעקה לקהל "התגעגעתי אליכן אחיות שלי!" וביחד עם הלופים האלקטרוניים של אידן, גרמה לכולם לרקוד בהתלהבות ולרצות לשמוע עוד ועוד בזכות הכריזמה הממגנטת שלה והגרובים של טיטו. עם ההצלחה של הערב, המסקנה העיקרית שלי היא שאפשר להעיז יותר בליינאפ, ולהביא הרכבים פחות עדינים ויותר מופרעים, דוגמת המידנייט פיקוקס ולטאות הענק מכוכב הניבירו שהופיעו לפני כשנתיים. מצד שני, נראה כי האוזן של הנציגים מרחבי העולם צריכה עוד להתרגל לצלילים ולמגוון הסגנונות המרכיבים את המוזיקה הישראלית.

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 211: תמיד בעליה

    שעה של מוזיקה אקלקטית בלי דיבורים מקטע חדש של Franz Ferdinand (בתמונה), דרך טכנו אגרסיבי של Blush Response ועד לשיתוף פעולה אינטרגלקטי בין בריאן אינו וקווין שילדס.

    1. Franz Ferdinand - Always Ascending
    2. The Human League - Dance Like a Star
    3. Blush Response - Serpentine
    4. Lucy - The Hermit
    5. Tangerine Dream - It Is Time to Leave When Everyone Is Dancing
    6. Kiri Grach - Second
    7. The Telescopes - Everything Must Be
    8. Kevin Shields/Brian Eno - Only Once Away My Son
    9. Meshukatzot - Buzz

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 210: לוס אייג'לס

    שעה של מוזיקה אקלקטית כולל פופ מושלם מ-St. Vincent (בתמונה), טכנו אפל ומלוכלך מ-Blawan וה-Replacements בהקלטות לייב נדירות.

    1. St. Vincent - Los Ageless
    2. The Horrors - Something To Remember Me By
    3. Dane Joe - She said I had trains coming out of my eyes
    4. Blawan - Calcium Red
    5. Ancient Methods - Immured In Supreme Beliefs
    6. Hexenschuss - Leftfield
    7. John Carpenter - Main Title
    8. The Telescopes - Become The Sun
    9. Yael Eisenberg - אמא
    10. Tombstones In Their Eyes - Shutting Down
    11. Rukshin - Spleen Eating Master
    12. The Cribs - Rainbow Ridge
    13. The Replacements - Hold My Life (Live At Maxwell's, Hoboken, Nj, 2/4/86)

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »