• המאזין ברדיו 194: יאק פו

    שעה של אינדי אקלקטי כולל החזרה המלוכלכת של Wolf Alice (בתמונה), סינת'פופ מצמרר מאת Fopmusic ובלדה מרגשת של Oneohtrix Point Never בשיתוף פעולה עם איגי פופ.

    1. Wolf Alice - Yuk Foo
    2. Royal Blood - I Only Lie When I Love You
    3. Ride - Lannoy Point
    4. The Horrors - Machine
    5. Fopmusic - You´re so
    6. Golden Bug - Supernova
    7. BODEN - Lésion
    8. Timber Timbre - Sewer Blues
    9. BNQT - Hey Banana
    10. Pure Moods - Blurb
    11. The Drums - It Will All End in Tears
    12. Oneohtrix Point Never (ft. Iggy Pop) - The Pure and the Damned

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • Priests בראיון: "להופיע בישראל כרגע יביע הסכמה מרומזת למה שהממשלה עושה"

    השיר "And Breeding" של Priests תפס אותי לא מוכנה. רגע אחרי לחיצה אקראית על הקטע ביוטיוב, הרגשתי שמישהו מוחץ את הגרון שלי באגרוף, מיתרי הקול שלי שכחו איך לעבוד, ולא יכולתי לעשות כלום חוץ מללחוץ ברפטטיביות על פליי. "Bodies and Control and Money and Power", זה היה השם של האלבום, כתוב בענק לבן על גבי אדום כמו דגל או שלט בהפגנה, המינימליזם של הייאוש.

    שלוש שנים אחרי סוף סוף יצא האלבום השני של Priests, שגם שמו מביע ייאוש מסוים: "Nothing Feels Natural". הוא הצליח לטפס שלב מעל האלבום הראשון בכל מה שקשור בסאונד: הוא מגוון ומפתיע יותר, כמו נסיעה בדרך תלולה שהעיקולים בה מפתיעים בכל רגע מחדש. הגיטרות צוללות בלי לקחת אוויר (למשל בשיר הנושא של האלבום), ורגע אחרי חוזרות לשורשי פוסט-פאנק פשוטים ("Niki") בלי לאבד את אווירת המסתורין. האלבום הצליח להביא את Priests לרמה גבוהה יותר של מודעות תקשורתית, גם בזכות התזמון של יציאתו—ממש רגע לאחר בחירתו של דונאלד טראמפ לנשיא, וגם בזכות השורשים של הלהקה, אחת המשמעותיות בסצנה של וושינגטון DC.

    פריסטס הם להקה שעובדת קשה. הם עובדים בדיי ג'וב קשוחים (מלצרות למשל) ואת כל הזמן הפנוי שאין להם משקיעים במוזיקה. על הראיון ענתה סולנית ההרכב Katie Alice Greer (משמאל בתמונה). מהתשובות שלה עולה מצד אחד להקה מקצוענית שמורגלת בראיונות, בעיקר לאור ההצלחה של האלבום האחרון (למשל בקוצר הרוח שלה בשאלות פוליטיות). ומהצד השני משתקפת הקפדה עקבית לסרב לשחק את המשחק העיתונאי הרגיל. הסירוב של הלהקה לענות באופן בינארי, לחלק את העולם ל-"שחור" ו-"לבן" מעורר הערצה—היא מוכנה להסתכן בחוסר הבנה כדי להימנע מהמחלה המערבית הידועה שגורמת לנו לחלק את העולם לבדידים, תבניות מוכנות מראש.

    מבחינה מוזיקלית, האלבום החדש נשמע יותר משויף מהאלבום הקודם, עם יותר רבדים וסאונד שמושפע מפוסט-פאנק אבל לא מוגבל רק אליו. היה לכן חזון מסויים לסאונד של האלבום?

    רצינו שזה ישמע מאוד גדול ומרגש! אנחנו אוהבות כל מיני סוגים של מוזיקה ושואפות ליצור מוזיקה שמשקפת את כל ההשפעות שלנו. הלהקה שלנו כותבת את השירים ביחד, אז את גם שומעת ארבע קולות שונים בתוך השירים. זה יכול להיות מאתגר אבל מאוד מתגמל יצירתית בטווח הארוך.

    מה היו ההשפעות המוזיקליות בזמן ההקלטה, ובמיוחד לשיר "Suck"?

    הקשבנו להרבה פורטיסהד (האלבום "Third"), הקיור, הסטוג'ס, הריינקוטס, ביורק, פיונה אפל, פליטווד מאק. יצאנו לטור עם ההרכב Shopping (מבריטניה) וכתבנו את "Suck" אחרי זה, אז יש שם גם השפעה שלהם.

    האם היתה חוויה מסוימת שהשפיעה על המילים לשיר "Nothing Feels Natural"?

    הייתי פשוט מאוד עצובה, זו לא היתה חוויה מסוימת כמו שזו היתה תחושה של התפכחות ותסכול לטווח הארוך לגבי התהליך המתמשך של לנסות לגרום ללהקה לעבוד, לנסות להקליט אלבום, לנסות לשרוד דיי ג'וב עם עבודה שחורה ומשעממת מיום ליום בשכר נמוך—דברים כאלה.

    יש ניגוד מעניין בין פריסטס כלהקה פוליטית שמאוד מאמינה בשינוי חברתי, לעומת ליריקה כמעט אנטי-המנונית, מורכבת וקצת מעורפלת. האם זה נעשה במכוון?

    לא כל כך! אנחנו לא משקיעות הרבה מחשבה איך להתאים את הסאונד שלנו לאופן שבו אנשים תופסים אותנו. אני חושבת שהשירים שלנו מסובכים בגלל שאנחנו אנשים מסובכים עם רעיונות גדולים. המדיה החברתית היא כלי תקשורת מעולה, אבל אני חוששת שלפעמים זה משטיח הרבה ניואנסים בשיח ללוגיקה בינארית של "כן או לא" "שחור או "לבן". אז, זו הדרך הארוכה לומר שבאופן אישי אני לא חושבת שהשירים שלנו הם אנטי-המנוניים, אבל אם קשה לשיר אותם איתנו בהופעה בגלל שהם קצת יותר מורכבים מ-"Fuck Donald Trump", אז זה בסדר.

    בתור להקה מוושינגטון DC, איך לדעתכן האקלים הפוליטי הנוכחי משפיע עליכן?

    אני לא בטוחה כל כך, כאילו, אני בטוחה שזה משפיע אבל אנחנו לא חושבות על זה הרבה.

    האם השתתפתן בצעדת הנשים? ואם כן, תוכלי לספר לנו על החוויה?

    כן, כולנו היינו שם. היה מאוד צפוף, הכי הרבה אנשים ב-The Mall מאז ההשבעה השנייה של אובמה.

    בצעדה Gloria Steinem אמרה שיש "יתרון לחיסרון", ושלמרות המשבר הנוכחי בהיסטוריה נשים יתאחדו ויצברו עוד כוח. מה דעתך?

    אה, זה בטח נחמד בשביל גלוריה לראות את "היתרון". לא יודעת, זה נשמע לי מאוד תלוש מהמציאות. אני חושבת שזה סנטימנט אישי יפה אבל זה לא מתאים ולא עוזר להגיד לאנשים שיש יתרון בכניסה לתוך פשיזם—אנשים מתים כרגע.

    נראה שלאחרונה הפמיניזם נהיה "טרנדי" ושאחרי הרבה שנים פמיניזם היא כבר לא מילה "גסה". האם זה משפיע על התגובות למוזיקה שלכן?

    כן, מאוד! אני מסכימה שפמיניזם טרנדי, אחרי מלא זמן שזה נתפס כלא מגניב. זה קרה בגלל שנים של אידאולוגיה שמרנית שהציגה את הפמיניזם בתור הדבר הכי לא אטרקטיבי שיש. בכל מקרה, עכשיו זה מגניב להיות פמיניסטית. זה לא בהכרח דבר טוב או רע לגמרי. בהחלט משתמשים בזה בשביל למכור דברים.

    אמרת בראיון שהיתה תקופה בה ניסית לצרוך כמה שיותר אמנות שנעשתה על ידי נשים, בתור דרך להקיף את עצמך במהפכה הנשית נגד התרבות הגברית. בתור אמנית, איך את מתמודדת עם האתגר של לחתור תחת השפה הגברית?

    שאלה טובה! אני מנסה להיות מודעת באיזה אופן החברה והמדיניות המוסדית משנה את ראיית העולם האישית שלי ושל אחרים. למשל, אם יש מצב שבו גברים מרוויחים באופן לא פרופורציונאלי מעבודה שמשתתפות בה גם קולגות נשיות. זו אפליה מוסדית שקשה לתקן, אבל פשוט להיות מודעת אליה יכול לעזור למצוא דרך כדי לראות פתרון יותר מאוזן. בדרך כלל אני פשוט ריאקציונרית לגבי מקרים כאלה, כלומר אני יודעת שהעולם שם במרכז ערכים, פרספקטיבות ורעיונות גבריים בתור ברירת מחדל. אז בדרך כלל אשים במרכז ערכים נקביים ולא בינאריים, כי אני לא אוהבת את העולם שאנו חיות בו ואני רוצה שדברים ישתנו. לגברים עדיין יש מקום אבל הם לא צריכים להיות תמיד מלוהקים בתור הפרוטגוניסטים היחידים.

    מה הדבר הכי חשוב לכן בתור להקה?

    אני בטוחה שכל חברי הלהקה היו עונים על זה באופן אחר. בשבילי, הדבר הכי חשוב הוא לעשות מוזיקה שאני אוהבת, שמאתגרת, מרגשת, וכו'.

    בשיר "Puff" את מזכירה את ראש ממשלת ישראל בתור דוגמה למצב המתדרדר בעולם: "And Munayyer says Netanyahu's actually the best thing coz so much hate could only mean we're accelerating". האם חשבתן להופיע בתל אביב?

    שאלה קשה. כנראה שלא, כרגע. עם זאת התכתבתי לפני מספר חודשים עם מעריץ שגר בישראל. אני חוששת שלהופיע בישראל כרגע יביע הסכמה מרומזת למה שהממשלה עושה. אני יודעת, אני גרה בארה"ב, מקום מושבה של הממשלה הכי פחות אהובה עלי בעולם, אז אולי תשאלי, מה הנזק בלנסוע לאוטוקרטיה אלימה אחרת? זה מדרון חלקלק כמובן אבל צריך להציב את הגבול איפשהו. בכל מקרה, הרבה סולידריות לאנשים חושבים וחומלים בעולם שחיים תחת מנהיגים ממשלתיים נוראיים.

    תגובות »

  • ביקורת דוקו: "אלילות טוקיו" - רגעים מצחיקים, אבסורדיים ומדכאים כאחד

    מה קורה כאשר משלבים בין פופ יפני מוגזם לחיים עצובים? מקבלים סרט דוקומנטרי מעניין למדי. "אלילות טוקיו", בבימויה של קיוקו מיאקה, הוא סרט שבוחן הערצה מסוג קצת שונה למה שאנחנו רגילים אליו כצרכני תרבות. הרי הערצה זה לא עניין חדש בתרבות הפופ—לכל אחד ואחת היה איזשהו מושא הערצה/הערכה/אהבה, כולנו תלינו פוסטרים על קירות חדרינו, שיננו מילים וחלמנו לפגוש את האנשים מאחורי המוזיקה. "אלילות טוקיו", כמו כל דבר יפני מציג תמונה מוגזמת של התופעה.

    האלילות הן בעצם זמרות/רקדניות/בדרניות בנות 10-22 ששרות שירי פופ יפני מתוקים ומוגזמים להחריד שנשמעים כמו זריקות אופטימיות מסרט אנימה היישר ללב. הן לבושות בתחפושות ונראות כמו בובות של Sailor Moon וקהל המעריצים ברובו המוחץ מורכב מגברים בני 40+ שמשקיעים את כל זמנם וכל הונם בהערצת האלילות. כאן אנחנו מקבלים תמונה עגומה במעט על התופעה. ילדות בנות 10-22 רוקדות בכדי לבדר גברים שיכולים להיות האבות שלהן והגברים חיים במעין פנטזיה פרוורטית תוך כדי שהם מלווים את האלילות האהובות עליהם בהופעות, עוקבים אחריהן ברשתות החברתיות ואף קונים להן מתנות.

    ההסברים לתופעה רבים: הגברים רווקים, מנהלים חיי שגרה אפורים ובלי שום מוטיבציה לעשות שום דבר מעבר. האלילות מעניקות להם סוג של נקודת אור. הגברים לובשים חולצות תואמות של האלילות שלהם, הולכים להופעות ושרים את השירים בסנכרון מושלם יחד עם הפלייבק והשירה של האלילה שהם מעריצים, תוך כדי כוריאוגרפיה מדייקת עם סטיקלייטים זוהרים וקריאות עידוד שלא היו מביישות אוהדי אולטרס שרופים של קבוצת כדורגל. למעשה ההערצה של אותם גברים הופכת להיות פולחן דתי לכל דבר. הגברים מתפללים להצלחה של האלילות ומאחלים שכוחן ישטוף את העולם ושנדע רק את האושר שהאלילה שלהם יודעת.

    האלילות מאפשרות למעריצים לחזור לשלב מאוד נאיבי בחיים, שלב שבו המעריץ המבוגר לא חייב ללבוש חליפה ולהתחייב לחיי משפחה אלא מקבל הנאה טהורה ותו לא. באופן כמעט פרוורטי המעריצים המבוגרים מסבירים שככל שהנערה צעירה יותר וטהורה יותר ככה היא יותר מוערצת והשיא עבור אותם מעריצים מתבטא במפגשי פנים מול פנים עם אותן אלילות, שם מזדמן להם להחליף כמה מילים ואף ללחוץ את ידן. האלילות מצידן שומרות על קשר הדוק עם המעריצים, זוכרות כל מעריץ ומעריץ ומפתחות איתם שיחות חולין, רחוק מאידאל כוכב הפופ האמריקאי עם שומרי הראש, השערוריות והפפרצי. טיילור סוויפט ידועה בתור אחת שמסתחבקת עם המעריצות שלה? האלילה היפנית ריו יודעת את השמות הפרטיים של כל אחד מהם ויודעת להחמיא על תספורת חדשה. מה גם שהשליטה בידיהן של האלילות. הן מחליטות כמה זמן המפגש, איך המעריצים יחבקו אותן בעת צילום התמונה ובסופו של דבר נראה שמערכת היחסים הזאת מבוססת על כבוד והערצה—שום דבר לא ייעשה בכדי לפגוע בכבודן של האלילות.

    אף על פי שכל מה שמתואר נשמע מגעיל, נצלני וסוטה יש מערכת חוקים מאוד נוקשת בתקשורת עם האלילות ולמעשה זה נדמה כאילו כל הצדדים מבינים היטב שמדובר בהערצה לשם תחושה ותו לא. אומנם המעריצים אכן נמשכים פיזית לאלילות אבל הם לא משלים את עצמם ולא חושבים שאי פעם ייווצר מצב לרומנטיקה—הכל מבוסס הערצה ותחושה שהמוזיקה והאלילות מספקות לאותן מעריצים אפורים עם הדיי ג'וב הסחטני, קו השיער הנסוג והדירה הבודדה בטוקיו.

    הסרט עצמו עובר בקלות ומצליח לעורר רגשות אנושיים כלפי אותן אלילות והמעריצים שלהן, הרבה רגעים מצחיקים לצד רגעים אבסורדיים ומדכאים כאחד בעיר המודרנית בעולם. אנחנו מצליחים ללמוד קצת יותר על תופעת האלילות ועל המנטליות של המעריצים בזכות ראיונות עם אנשי רוח, כלכלה, סטטיסטיקה ובידור המנתחים את המצב הסוציו-אקונומי של יפן ומסבירים לנו איך הגענו לגברים מבוגרים המעריצים ילדות צעירות. ליפנים יש הערכה עצמית נמוכה והיא קשורה לרוב למצב הפיננסי ולהתרסקות הכלכלית שיפן חוותה בשנות ה-90, מסביר פרשן אחד. פרשן אחר מקביל את לונדון של שנות ה-70 לטוקיו של ימינו ומסביר שמתוך הריק הכלכלי והקיפאון התרבותי האנגלים היו צריכים להמציא את הסקס פיסטולס, אז באותה נימה בדיוק, ליפנים יש את האלילות.

    סיימתי את הסרט עם גבה מורמת ולא יכולתי שלא לחשוב לעצמי שזה די פסול, אבל מצד שני זה לא חדש לתרבות הפופ: סלינה גומז, אריאנה גרנדה וג'סטין ביבר התחילו כילדי פלא חמודים שיודעים לשיר טוב ולנענע את הישבן לבקשת המפיק, וגם בארץ יש לנו את נועה קירל ועדי ביטי שלזמן קצר עשו כותרות, והתגובה אליהם היא הרבה יותר חריפה מהעולם החצי פרוורטי של האלילות בטוקיו. השוני היחיד הוא חתך הגילאים של מעריצי האלילות שהוא במקרה הטוב 30+ וכל אותם בני 30 מתפקדים כסוג של שוגר דאדיז לאלילות לעומת המוני ילדים צרחניים בהופעה של ביבר. המכנה המשותף בין כולם הוא שהמוזיקה וההערצה היא זו שנותנת טעם לחייהם. אין ספק שבסופו של דבר מדובר בתופעה שהמילה "סוטה" מתיישבת עליה באופן הגיוני, אבל הסרט מצליח לשפוך אור על כל הצדדים בצורה מאוד קומוניקטיבית ומהנה, ועם לבטים רבים הבנתי שפשוט מדובר במעריצים שרוצים להרגיש צעירים ותמימים ולהשתחרר מכבלי היומיום המעיקים.

    *המלצה: לצפות באלילות טוקיו ולאחר מכן לצפות בסרט האנימה המבריק Perfect Blue על מנת לקבל קונטרה מעוותת לדוקומנטרי.

    "אלילות טוקיו" יוקרן ביום שלישי, 20.6, בשעה 22:00 ב-yes דוקו וב-yesVOD

    תגובות »

  • סנוב מוזיקה: האמת המרה על ביקורות מוזיקה בארץ

    לולה מארש: אין קשר לכתבה

    הביקורת של עמית קלינג על לולה מארש הצליחה בגדול: היא גרמה לכם לקרוא ביקורת על מוזיקה. אולי. אני די בטוח שרובכם הסתפקתם בקריאת הכותרת, להרגיש שאתם ממש רוצים להגיב, ולעשות לייק, הייט או פרייד. מעניין באמת כמה מכם שהגיבו מילולית קראו בכלל את הביקורת של קלינג או שהגבתם לתגובה בדיון על סטטוס שמישהו אחר כתב. אבל לפחות אתם יודעים שיש אי שם בסוף כל שרשרת השיירים הזו מבקר מוזיקה שכתב ביקורת מוזיקה. בתקווה.

    אודה באמת המרה: ביקורות מוזיקה פשטו כבר מזמן את הרגל. לפני ימי האינטרנט, כשהיה אשכרה צריך ללכת לחנות או להדליק את הטלוויזיה או הרדיו בשביל לשמוע משהו, למבקר היה מלא כוח. הוא היה זה שבישר על אלבום חדש ועזר להחליט אם שווה להשקיע את הזמן והאנרגיה ללכת לרכוש אותו. אבל היום, כשאפשר לשמוע כמעט כל דבר שהוקלט אי פעם על כדור הארץ או בחלל תוך דקות, ביקורת מוזיקה נהפכה למוצר ארכאי כמו מצלמת פילם או מכונת כתיבה שמיועדת לגיקים בלבד (יש לי גם וגם אגב, אני מת על טכנולוגיה אנלוגית).

    אז למה יש ביקורות מוזיקה במאזין? כי אנחנו גיקים שכותבים בשביל גיקים ולמזלנו(?) אנחנו לא תלויים בכמה טראפיק מגיע לאתר. אישית, אני כבר לא באמת כותב ביקורות מוזיקה. כשכתבתי בימי השרת העיוור ניתחתי וחפרתי וביקרתי אלבומים כמו שצריך, גם אם הכתיבה שלי לא היתה תמיד מבריקה. היום לבקר אלבום מרגיש לי כמו לעשות יותר מדי ברייקדנס על ארכיטקטורה, ואין לי כוח לזה. רגע, אבל לא כתבתי בדיוק על השיר החדש של פורטיס? נכון! כשאני בכל זאת כותב על מוזיקה מדי פעם אני מלכתחילה עושה את זה רק עבור משהו שאני אוהב. אני כן כותב סיקורי הופעות, אבל זה עולם אחר שבו אני בוחן את הביצוע של האמן מאשר את החומר עצמו ומנסה להעביר את ההוויה שקרתה במקום מסוים בזמן מסוים עם אנשים מסוימים—אתגר מהנה בהחלט ובעל נרטיב יותר ברור מאשר יצירה מוזיקלית.

    לגבי הדברים שנאמרו בביקורת של קלינג על סצנת האינדי ותגובת הנגד של נדהי לזר—אין לי כל כך מה להוסיף, הם די אמרו את הכל. אבל שימו לב שהביקורת של קלינג היא אחת מתוך רבות והוא מבקר אחד מיני רבים כשלכל מבקר יש דעה, גישה וטעם משלו. ומה שעצוב, זה שאת הביקורות השפויות, המדויקות, המאוזנות, להן אתם לא תעשו שייר (תאמינו לי, אני יודע) כמו שלא עושים שייר לפוליטיקאים שאומרים דברים חכמים והגיוניים. בשביל שנעשה מצווה ונפיץ משהו מסתבר שזה צריך להיות דרמה קיצונית מירי רגב סטייל, ואז נוצרת האשליה שזה כל מה שיש: מבקרי מוזיקה מתוסכלים ואליטיסטים ששונאים הכל חוץ משלושת האי פים הראשונים של Beta Band. אז זהו, שלא. ואם אתם לא מאמינים לי, אולי כדאי שתפתחו את העיתון (אם כבר דיברנו על אנלוגי) ותקראו איזה ביקורת מוזיקה או שתיים (אם במקרה הדפיסו אותן). זה בתנאי שתצליחו לעבור את הכותרת, להתרכז לכמה דקות ולהשאיר את הסמארטפון בצד. ואם לא, אז לפחות תעשו לי לייק ושייר—זה יעזור להפיץ את הפוסט לעוד מאות אנשים שלא יקראו אותו.

    תגובות »

  • "הצדפה המבהבת" של פורטיס: שיעור קטן בפסיכדליה

    צילום: טינו וואקה

    פורטיס חזר לפני שנה לתל אביב. אבל במקום להסתכל אחורה לפוסט-פאנק החלוצי שהוא עשה בעיר בסוף האייטיז, הוא ממשיך לצעוד קדימה, הולך כמו לוליין על החבל הדק בין השוליים למיינסטרים. "הצדפה המהבהבת" ודאי ינוגן בגלגלצ ובתחנות האזוריות—וטוב שכך. זה שיר נעים במקצב מיד-טמפו עם הפקה מינימלית-מקסימלית שכוללת גיטרה אקוסטית, סינתיסייזר וצ'לו, ובעיקר, קולו החרוך של פורטיס שבא ללמד אותנו שיעור קטן בפסיכדליה. "אל תחפשו אותה לפי הספר / כי אין מצפן שמראה את הצפון", הוא שר בפזמון, ומרחיב "כשהחללית שלי חולמת / אני מוצא את הכיוון / אל הצדפה המהבהבת / אני מוצא את הכיוון". נתן גושן שר כרגע על "דור הסתלבט", חנן בן ארי על "ויקיפדיה" ורק פורטיס בן ה-62 מדבר על "הצדפה המהבהבת". זה הכרחי לתרבות הישראלית של היום שמקדשת חומר, למעשה כמו ששרים גושן ובן ארי. אבל בעוד שהם נשארים על פני השטח ונהפכים לחלק מהמכונה, פורטיס חופר בקטע טוב ולוקח אותנו לפנטזיית מדע בדיוני, לצלילה פנימה. זה ממשיך קצת את הקו של "שנות אור" מאלבומו הקודם "תולדות הכותרת", מינוס הדרמה פלוס יופי. בראיון למגזין פנאי פלוס הוא סיפר שאלבומו הקרוב "מדור פיות" ישמע כמו סרט של טים ברטון. מעניין אם זה יהיה יותר "באטמן" או "ביטלג'וס".

    תגובות »

  • אינטרו 57: זאפטה שמש - חצי אלקטרוני חצי שמח

    קרדיט לוגו: נדב שחר

    אלקטרוניקה פסיכדלית, סוואגר היפ הופי, גיטרות שנעות בין פ'אנק למוזיקה מזרחית, כולם מותכים אחד בשני בהפקה מדויקת. זאפטה שמש שורפים דעות קדומות על שילובים מוזיקליים.

    1. מי חברי הלהקה?

    רונן ברטן - גיטריסט (לא דובים), יוצר ומפיק; רווי שמש - זמרת קלידנית ולפטופיסטית.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    האקס של רווי הוא המתופף של לא דובים. באחת ההופעות רווי עלתה לשיר והיה מאד כיף.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    חצי אלקטרוני חצי שמח.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    שנינו לבנים ונשרפים בקלות.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    אנחנו רוצים לעשות פופ ולא מצליחים, אבל מאוד אוהבים מה שיוצא תוך כדי הכישלונות האלה.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    רווי אלופת יוגה ואוהבת לאכול. רונן לא עושה יוגה.

    7. ממה אתם מושפעים?

    קנאה ופחד ממוות. ברצינות. אנחנו מוקפים במוזיקאים מוכשרים ויצירתיים בערימות, ואנחנו מנסים להדביק את הקצב לפני שיהיה מאוחר מדי.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    האלבום "בין השמשות" של HILLY.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    "Antipop" של פריימוס. אלבום טוב מדי ואנחנו קנאים.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    ביונסה, קל.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    שימו כובע על הראש.

    תגובות »

  • המאזין בצימר: בנות לפרונט

    בפרונט: Alicia Bognanno מלהקת Bully

    סט סופר אקלקטי עם נשים בלבד: מהיפ הופ דרך אקלטרוניקה ועד לפאנק רוק. הסט נוגן בין לבין הופעות של ג'אז, Creme Burlesque, Me-Pgarim ו-Suicidal Furniture, בצימר תל אביב, 16.6.17.

    1. Missy Elliott - The Rain (Supa Dupa Fly)
    2. ADI feat. KDC - Dreamin' (Prod by Eric Dingus)
    3. Totemo - Heavy As My Dreams
    4. Noga Erez - Dance While You Shoot
    5. The XX - Crystalised
    6. Nico Teen - Green Fingers
    7. Mary Ocher - My Executioner (feat. Your Government)
    8. Bela Tar - Pharaoh's Island
    9. Bat For Lashes - Glass
    10. Bill & Murray - Rabbit hole
    11. Lebanon Hanover - Dark Hill
    12. Anika - No One's There
    13. G.L.O.S.S. - G.L.O.S.S. (We're From The Future)
    14. Mitromemot - Savta Koesset
    15. DEAF CHONKY - Shirley
    16. Vaadat Kishut - Tzitzim
    17. Sadranei Hadeshe - Kadarim Baaim
    18. Michal Kahan - Kama
    19. Las Kellies - Summer Breeze
    20. Joanna Gruesome - Sugarcrush
    21. M.E.S.S. - Sweet 16
    22. Bully - I Remember
    23. Dilly Dally - The Touch
    24. Rolo Tomassi - Ex Luna Scientia
    25. Ringo Deathstarr - Two Girls
    26. No Joy - Remember Nothing
    27. My Bloody Valentine - You Made Me Realise
    28. Curve - Horror Head
    29. Afor Gashum - Mibefnim
    30. I Break Horses - Berceuse
    31. Slowdive - Machine Gun

    תגובות »