• PC Music: היפר-פופ אידאולוגי לעידן היפר-צרכני

    האומנית QT היא קווין תומאס, זמרת בת עשרים פלוס שפרצה לתודעת המוזיקה העצמאית עם "Hey QT", שיר פופ מתוק וקליט בדיוק כמו הכותרת שלו. מלבד קליפ לשיר שיצא במרץ 2015, לא יצאה שום פיסת מידע נוספת מקיוטי עד היום - לא שיר חדש, לא הכרזה ולא הבטחה לאיזה פרויקט עתידי. שום דבר. למה? סביר להניח שזה בגלל שקיוטי - ולפי כל העדויות, גם קווין תומאס עצמה - היא דמות בדיונית, שבעצמה נועדה לפרסם משקה בדיוני אף יותר בשם QT.

    זו נשמעת כמו סתם אנומליה מצחיקה ואגבית בעולם המוזיקה ההיפר-צרכני והיפר-מתקדם של היום, אבל הבדיוניות הזו מהותית מאוד להבנת המסר שמאחורי חריגוּת הפופ של "Hey QT", שנשמעת כמעט נורמטיבית על פני השטח אך מכילה הרבה מתחת. שלוש הדקות וחצי של השיר אולי קצביות, עם פזמון קליט ודביק במיוחד ("Hey cutie, I feel your hands on my body every time you think of me") לצד שאר המאפיינים הגנריים של שירי פופ מהתקופה הנוכחית, אבל בחינה ממוקדת ומעמיקה מראה שיש יותר משנשמע לאוזן.

    אותם המאפיינים הגנריים נעשים ב-"Hey QT" גנריים מדי: הסירנות העולות נשמעות כאילו הן נלקחו מקטעי וידאו סתומים ביוטיוב, ובאות שוב ושוב כמו מתקפה על החושים מבלי שהן מגיעות לשום מקום; אחריהן מגיעים דרופים מגוחכים וחסרי הגיון; הטקסטים הפלקטיים הנפוצים בפופ נעשים פלקטיים באופן כמעט בלתי נסבל, עם פזמונים כאלו אוניברסליים שנדמים כאילו נשלו מאיזה יקום מקביל בו הכל שטחי להחריד - למשל, בשיר "Bipp" של עוד אומנית מפיסי מיוזיק בשם סופי, שבו חוזרת השורה "I can make you feel better if you want me"; הסאונדים עצמם נשמעים כאילו הם נלקחו מפסקול אינטנסיבי לפורנו-אקסטזי במועדונים בבוקרשט מתחילת שנות האלפיים; יש צלילים של בועות מבעבעות ומחיאות כפיים מוקצנות. כל אלו אולי נדמים כמו ניסיון לפלפל את מה שאחרת היה שיר פופ ממוצע להפליא, אבל התחושה שעולה מזכירה יותר את ה-"מאוים" הפרוידיאני, כאילו מתחת לפני השטח המוכר קיים משהו נסתר ו-אחר.

    הדמות המרכזית מאחורי הבליל המוזיקלי המאיים והעקום הזה היא איי ג'י קוק, מוזיקאי בריטי בן 27 שהקים ב-2013 לייבל בשם פיסי מיוזיק. קיוטי היא רק אחת מתוך כמה זמרות בדיוניות, שנלוות לעוד מספר מצומצם של אמנים שמרכיבים ביחד את הלייבל, שהוא נקודת אור קטנה אך מהותית בהלך המוזיקלי של היום. הז׳אנר עבר הרבה תגיות בידי הרבה מבקרים, אבל ההגדרה הטובה ביותר שנתקלתי בה - זו שמסוגלת לתחם את הבליל האוטיסטי הקיצוני הזה על כל פניו לכדי משהו הגיוני - היא "היפר-פופ". היפר-פופ נשמע כאילו נעשה בידי מישהו שקרא עשרות טקסטים על מוזיקה פופולרית מבלי לשמוע אף לא שנייה אחת של המוזיקה עצמה. הכל מוקצן ומוגחך: סינתים חסרי בושה של יורודנס בת-מצוות, בס-גיהנום כבד עד פחד, והליריקה הפשטנית-עד-כדי-טמטום של קיוטי שרווחת בכל השירים, ולעתים תכופות מבוססת על קלישאות על טכנולוגיה, אהבה, ועל הגבול הדק ביניהן בעידן הנוכחי.

    אבל כמובן שכל זה רק על פני השטח. אחת מהתופעות המסקרנות שנובעות מפיסי מיוזיק היא הקשר הבלתי נפרד בין אומנות לאידאולוגיה. "אידאולוגיה" היא מילה חזקה, ובכל הנוגע למוזיקה פופולרית השימוש בה מביא לרוב רובד מתנשא וסתום לדיון. בכל זאת, היא מהותית מספיק במקרה הזה שצריך להתייחס אליה. בנוסף, אפשר לומר שיש הרבה יותר הומור מאשר אידאולוגיה במוזיקה הזו, מבוססת נצנצים ושטויות מגוחכות ככל שתהא. אבל הומור הוא לעתים תכופות כלי מהותי לאידאולוגיה. אפילו נדמה שבתקופה כזו, הגבול בין הומור חסר משמעות לחלוטין לבין הומור שמושתת במלואו על אידאולוגיה הוא דק מאוד. נדמה לי שהכל טעון היום ב-"אידאולוגיה": ממים מפגרים באינטרנט, כל פיסת אמנות, הטוויטים התפלים ביותר של טראמפ, וכו'. במקרה של פיסי מיוזיק, המטען האידאולוגי לא מתבייש. לא רק זה, אלא גם שככל שהם מתרחקים מהשוליים, כך גם הגבול בין ההומור לרצינות מתערער - טשטוש גבולות המוכר זו כל הנקודה.

    המוזיקה הפופולרית הגיעה למצב היפר-צרכני ברמה כזו גבוהה שהיא לעתים נדמית כמסרסת כמעט, מעין שיתוק בסיפוק שנועד להביא את הצורך לאושר קטטוני, מצב שבו הוא תמיד מסופק ואין צורך במאמץ - דבר שדייויד פוסטר וואלאס חזה, לצערי הרב, יותר מ-20 שנה לפני כן ב-"אינפיניט ג'סט". מבני השירים, המלודיות, הקצב, המילים - כל אלו מהוקצעים ומהודקים לכדי מצוינות מכאנית שלא מתירה מקום לביקורת אמיתית. יש שירי פופ יותר טובים, יש פחות טובים, ואין ספק שכולם אפופים באיזו סתימות עצומה, אבל כשלעצמם, הם אטומים הרמטית בדיוק מבעית.

    המאמץ של פיסי מיוזיק להדגיש את המגוחכות כדי לעשות ממנה דבר בר התבוננות ראוי להערצה. כמקרה נוסף לדוגמה, אפשר להתייחס לשיר בשם "The Argument" של עוד אמנית בדיונית ועלומה: GFOTY - בת הזוג של השנה. השיר פלקטי, סתום ומהוקצע בדיוק כמו כל השירים בטרנדינג ביוטיוב כרגע, עם מלודיה קליטה עד כדי כך שאפשר לשיר אותה כבר בסיבוב השלישי וקצב שנשמע מהונדס במעבדה. אבל הפאנץ׳ לבדיחה הלא מבדרת הזו הוא שאין שפה אמיתית בשיר. או, יותר נכון, שנהירות מילולית מושלכת הצידה לחלוטין. GFOTY שרה את הבית בג'יבריש מוחלט שלא מעוגן בעליל בשום מציאות מוכרת ונשמע כמו הסימז על אמדי. הבית השני, ששר החבר הבדיוני שלה צ׳אד, נשמע כמו רשימת קניות שבה מושרות מילים סתומות אחת אחרי השנייה בלי קו מקשר. עכשיו זה באנגלית, אבל בקושי - ברגע מסוים בבית השני מושר צמד המילים "flying bird", כאילו יכולה להיות ציפור שלא עפה ושההבדלה הזו היא מהותית. אין ספק שזה בעיקר מצחיק, אבל לומר שזה לא טעון אידאולוגית לא יהיה האמת לאמיתה. "The Argument" הוא לא רק ריב מטומטם בין חברת השנה לבין החבר הבדיוני שלה, אלא אולי אף ארגומנט פילוסופי אמיתי, מה שלא נשמע מופרך כל כך בהתחשב בזה ששתי דקות לתוך השיר הוא נעצר מיידית ומפנה מקום לאאוטרו אמביינט אימתני שנשמע כאילו נגזר מאסון אסיד. למעשה, השורה היחידה בשיר שמעוגנת באנגלית מדוברת ואנושית היא "what do you mean?". הארגומנט, אפוא, ברור: כמה צריך להזדהות עם יצירה כדי להסב ממנה עונג? האם הגענו לרגע בהיסטוריה בו השפה מדרדרת לבלאי ובליל ובכל זאת נעכל על עיוור? השאלה כבדה ומאיימת אך נשאלת בקלות דעת, שהרי השיר, בסופו של דבר, קליט וקליל, ואנחנו נשבים בקושי בעל כורחנו.

    כן, קיימות ביקורות על פופ משמאל וימין: פרודיות, התלהמות והתלהבות, הומאז'ים מודעים. לפעמים, אף הפופ עצמו כשלעצמו עשוי להיות ביקורתי, מתחדש כל הזמן בהתאם למה שעובד ומה שלא - מה שהיה בעבר מגניב מאבד תאוצה ומוחלף כתוצאה במה שעובד יותר. אבל ההיפר-פופ מעז להתבונן אידאולוגית, מתנשא ככל שישמע. הביקורת שלהם היא לא פרודית, לא מתלהבת ולא מתלהמת - היא דקונסטרוקטיבית, מיועדת לפרק מבנים נסתרים מהעין בהבנה שיש מה לדלות מאותו הפירוק, לטובה ולרעה. ההבאה אד אבסורדום הזו של ההיפר-פופ היא כמעט מדיטטיבית. בחברה שנמצאת במסלול ישיר לעונג מקסימלי, יש רעיונות שמן הראוי לפרק אם רק כדי להבטיח איזו רמת מודעות שהיא. עם כמות המידע האינסופית שניצבת בפנינו בימים אלו, קטטוניית הצרכנית של פוסטר וואלאס נדמית קרובה יותר ויותר. רק באמצעות העיבוד והמודעות נוכל לחמוק ממנה בבטחה. רעיון הצריכה המודעת בעידן הצריכה העיוורת הוא מצוין וקריטי, ואופן ההתייחסות של פיסי מיוזיק מחזק אותו בהצלחה ראויה להערכה. הפלקטיות של המילים, או היעדרותן המוחלטת, מדגישה את האוניברסליות המזויפת שבשורש כל שיר פופולרי בן זמננו, שהרי אולי כל מה שצריך זה משהו שיהיה נעים לאוזן. הביקורת נדושה ומוכרת, אבל כאן מגיח היופי הייחודי בפיסי מיוזיק - אין פה זלזול מובהק אלא קבלה של הלך התקופה. ההתבוננות המדיטטיבית המדוברת נועדה להדגיש חלק נוכח בחברה שלנו בלי משיכה או דחייה. כתוצאה גם נמצאת האותנטיות שבכל העניין - אנחנו שואפים לאוניברסליות במוזיקה שאנחנו מקשיבים לה כי בהכרח יש בה משהו מאיתנו דרך המכנה המשותף הרחב היותר. גם צריכה כפייתית ואוטומטית נעשית מרצון להרגיש ולהתחבר, באיתור של דברים שנוגעים למה שדחוף לנו. שירי התאהבות, שירי פרידה, כל מה שביניהם וסביבם – קלישאתיים ככל שיהיו, המסר בר הזדהות כי הנושאים האלו נוכחים תמיד באופן כזה או אחר. העניין הוא שבתקופה הזו, הרצון הוא היפר, והצריכה היא היפר, וכך יוצא שאולי ההיפר-פופ הוא אפילו לא ביקורת אלא תרופה שנובעת מהנסיבות. האוניברסליות המוזיקלית של פיסי מיוזיק, שנמצאת בשירים שלא עורקים מאזור הנוחות, מושכת באותה המידה, רק שעכשיו ניכר שאנחנו לא מואכלים בכפית. ההנאה היא מודעת ומרובדת, וברבדים האלו של ההתבוננות נמצא החן הנעלה והאידיוסינקרטי של הלייבל. היסוד האנושי במוזיקה של פיסי מיוזיק מצלצל בעוצמה, בעיקר בעידן הטכנולוגי הפוסט-מודרני בו רובוטים הם אזרחים ומין דיגיטלי (אמאל'ה) נוכח ושום דבר לא באמת קדוש. האנה דיימונד (HD בראשי תיבות, אם זה לא מספיק) מאשרת לנו שמותר להתגעגע למושא אהבה מהמסנג׳ר ("Hi"), כמו שאין לזלזל בעוצמה שבהתרפקות על תמונה של בן זוג לשעבר ששמורה בטלפון ("Attachment" - תרתי משמע).

    חשוב לציין שהאזנה למוזיקה הזו לא דורשת חיבור לרעיונות העצומים המדוברים. היכולת להעריך אותה מרובדת להפליא, ואפשר לקלוט את המוזיקה דרך כל פריזמה שהיא. אפשר לרקוד בנוירוזה חסרת מחשבה לצלילי סופי, שעושה מוזיקה שנשמעת כאילו נבראה מתוך הר של לטקס ואקסטזי; או, לראות איך הלייבל חודר למוזיקה האשכרה פופולרית דרך צ׳רלי אקסיאקס, שלקחה אותם תחת חסותה - להעריך את הפריצה ולהנות בכל זאת; אפשר גם לא לאהוב את המוזיקה בכלל ולהסתקרן מהתופעה בלבד. מספר הדרכים עצום. מה שמעניין זה היכולת לראות תחום אומנותי דרך כל כך הרבה פריזמות. כמובן שאפשר לסקור כל ז'אנר דרך אותן הפריזמות, אבל לא כולם שמים את הרבגוניות הזו במרכז הערכים שלהם כאילו זו תורה ברורה. פיסי מיוזיק - הרבגוניות, הסאונד, הרעיונות, הכיף האין-סופי - זו תופעה. שימו לב.

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 222: חרדה

    צילום: מלכיאלה בן שבת

    שעה של מוזיקה אקלקטית מההארדקור-פאנק העברי של חרדה, דרך הטכנו הנוצץ של Iris Santo ועד לקטע חדש של סילבי ז'אן.

    1. חרדה - חרדה
    2. Yuck - Shook Down
    3. Assaf Hengel - FR3
    4. Dane Joe - She said I had trains coming out of my eyes
    5. 999999999 - X0004000X
    6. Iris Santo - Outside Myself
    7. Andy Stott - Violence
    8. Bowery Electric - Beat
    9. Saccadic Eye Motion - Monotonic Lifestyle
    10. רגל סברס - חיות
    11. סילבי ז'אן - נשרוף

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • אינטרו 83: Altin Mikrofon - בין האיים הבריטיים ללבנט

    קרדיט: ורד רייזינגר

    מרטי שטרובל, סולן להקת Altin Mikrofon, עלה ארצה בגיל 6 מאנגליה. הוא שב ללונדון אחרי הצבא והוציא שם כמה אלבומים תחת הרכבים שונים, ועכשיו הוא שוב בארץ. התנועה הזו בין לונדון לתל אביב ניכרת בסינגל החדש של ההרכב "Raft of the Medusas", שנמצא בין העידון והתחכום של האיים הבריטיים לבין הכאוס והחמסין של הלבנט. אולי זה גם מסביר את התשובות הקצרות והמתחמקות של ההרכב.

    1. מי חברי הלהקה?

    מרטי שטרובל, חן ברוך, גיא פורטוגלי, איתי פורטוגלי, נמרוד קמה ולפעמים מאיה סער

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    לונדון - ישראל, נפגשנו און ליין

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    פופ פסיכדלי.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    שילוב של המילים אלטין ומיקרופון מקסים אותנו.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    מוזיקה.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    מרק סלמון עם נודלס ופאקצ'וי, תבואו נאכיל אתכם!

    7. ממה אתם מושפעים?

    ביטקוין.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    Love - Forever Changes

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    רמי קליינשטיין.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    עומר אדם, כי יש לו גופיות יפות.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    ביטקוין.

    תגובות »

  • בכורה: "חיות" של רגל סברס - להקת גיטרות במטמורפוזה

    אנחנו תומכים ברגל סברס מאז שהגיע אלינו "סמל סטטוס", אלבום הבכורה הרועש והעקום שלהם בקטע טוב. מאז אף יצא לי להכיר את סולן ההרכב מיתר ענבר ולדבר איתו על מוזיקה ועל דעיכת האינדי-רוק, על כך שצריך לעשות דקונסטרוקציה למה זה אומר להיות להקת גיטרות ב-2018 ולהרכיב את זה מחדש כדי להיות רלוונטיים. הוא הבטיח שרגל סברס יהיו שם לא באלבום הקרוב, אלא בזה שאחריו, ואם הלהקה תחזיק מעמד עד אז נראה לי שזה אשכרה יקרה. אפשר לשמוע את המטמורפוזה שהלהקה עוברת כבר עכשיו בקטע החדש "חיות". השיר מתחיל בריף גיטרה עמוס דיסטורשן ומטעה אותנו לחשוב שזה עוד קטע מחורע של רגל סברס בדיוק כמו שאנחנו מכירים. אבל במקום להמשיך את הכאוס הלהקה מורידה הילוך. הסולן שר בקול נעים "אתה נמצא בדיוק במקום בו אתה רוצה להיות / עם שאר החיות במעבדה" כשמלווה אותו ליין קטן בגיטרה סטייל נושאי המגבעת ומה שנשמע כמו קסילופון צעצוע, ספק מסונתז. הבית מסתיים בהרמוניה ווקאלית מתגברת לפני שהם חוזרים בחזרה לפול פאוור בפזמון "אז כדאי שתבקש סליחה". אבל הרגעים החזקים של השיר הם דווקא בבתים, באיפוק שמת להתפוצץ. רגל סברס כנראה מבינים את זה, כי במקום לטחון לנו את הפזמון עד מיאוס השמים מתכסים בעננים בדקה השלישית והשיר עובר לקטע אינסטרומנטלי נעים ומטריד בו זמנית, משהו בין Interpol ל-Preoccupations לבין "Six" של Mansun, אחד מאלבומי הגיטרות האנדרייטד של העשורים האחרונים. אני לא מכיר עוד להקה בארץ שעושה את זה ככה ובעברית, ששותלת אינדי-רוק אמריקאי במדבר המקומי ובודקת איזה מין צמח יצא. נגלה איך הוא גדל כשאלבומם השני "אפס" ישוחרר בסוף החודש.

    רגל סברס ישיקו את "אפס" ביום שישי 23.3 בלבונטין 7 בתל אביב

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 221: אבנים

    שעה של אינדי אקלקטי בלי דיבורים עם הלוס אנג'לסים Alyeska (בתמונה), הפאנק הפוליטי של חרדה והאלקטרוניקה החושנית של Andy Stott.

    1. Alyeska - Stones
    2. Bed Wettin' Bad Boys - Expanding Horizons
    3. Yuck - The Wall
    4. חרדה - ימני
    5. Pissed Jeans - I'm a Man
    6. Broken English Club - Stray Dogs
    7. Public Image Ltd. - Swan Lake
    8. Preoccupations - Espionage
    9. Ozean - Scenic
    10. Daniela Orvin - Music for Sad Films
    11. Andy Stott - Faith In Strangers
    12. Virgo - In a Vision
    13. Abe Duque - What Happened
    14. Tennis - No Exit
    15. Panda Riot - Arrows

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • אינטרו 82: Daniela Orvin - רשרוש עלים ברוח

    התקשורת הישראלית התעלמה מהמוזיקאית דניאלה אורבין. זה לא מפתיע: הם לא מתעניינים באומנים חדשים ואיכותיים, אלא רק במה שמֻכָּר ומוֹכֵר. אבל הפוסט שהיא שיתפה בעמוד של הלזריה תפס את תשומת ליבי, ואחרי ששמעתי את המוזיקה שלה התפלאתי למה היא לא שלחה אותה אלינו. אורבין היא ברלינאית במקור ושומעים את זה. יש לה גישה מינימליסטית לסאונד, של פסנתר חרישי וצלילי רקע אמביינטים, מוזיקה מעולה לפסקול של יום חורפי. אם אתם אוהבים את המוזיקה של אומנים כמו Sigur Ros, Max Richter או Brian Eno, תלחצו פליי עכשיו.

    1. מי את?

    דניאלה אורבין, או הורבין כמו שכתוב בתעודת הזהות הישראלית שלי. אני אומנית, מוזיקאית ורוקחת לעת מצוא.

    2. מאיפה את ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    נולדתי בברלין ועליתי לארץ בגיל שש. סביבות הגיל הזה התחלתי לנגן פסנתר, אבל הפסקתי בגיל ארבע עשרה אחרי שעשיתי טעות בהופעה. החלטתי שאני לא מבצעת מספיק טובה, פיתחתי אנטי לפסנתר ופניתי לכיוונים אחרים. בדיעבד, החלטה מטופשת אבל הייתי ילדה. לפני כחמש שנים חזרתי לחיות בגרמניה. אז אזרתי אומץ והתחלתי לכתוב מוזיקה וגם חזרתי לנגן. זה היה להפתעתי ממש כמו לחזור לרכב על אופניים. ליצור מוזיקה משל עצמי היה מאז ומתמיד חלום שגם התבשל בי, אני מניחה שבברלין הגעתי לשלב בו הרגשתי מוכנה לצאת לדרך הזו.

    3. איך את מתארת את המוזיקה שלך?

    המוזיקה שלי מגוונת ונוטה לכיוון של ז'אנרים שונים שאני נהנית להקשיב להם: ממוזיקה קלאסית דרך אקספירמנטל ועד טכנו, ולפעמים אני מרגישה כמו ילדה בחנות ממתקים ורוצה לנסות קצת מכל דבר. אם לתאר את המוזיקה במספר מילים, אני חושבת שאני יוצרת בקטעים שלי אווירתיות, בדומה לאווירה שאני יוצרת בצילומים שלי. בנוסף לכך, משתדלת להישאר מינימליסטית. אבל אני כל הזמן בתהליך למידה והתפתחות כך שאולי בעוד שנה אתאר את המוזיקה שלי אחרת.

    4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

    אין לי שם במה. מקווה שיקבלו אותי כמו שאני

    5. מה את שואפת לעשות מבחינה מוזיקלית?

    לשתף פעולה עם וינסנט גאלו בסרט הבא שלו. גם להלחין פסקול לדארן ארונופסקי יכול להיות לא רע, אבל עד אז ממש אשמח להמשיך לכתוב פסקולים ליוצרי סרטים ווידאו מהארץ והעולם ולתת את הפרוש המוזיקלי שלי, אם יתנו לי את ההזדמנות. אשמח גם לכתוב מוזיקה למחול למשל. מאוד מעניין אותי השילוב בין תנועה ומוזיקה.

    6. מה את עושה חוץ מלנגן?

    חולמת חלומות ומנסה להגשים אותם.

    7. ממה את מושפעת?

    מרשרוש עלים ברוח וריח של אחרי הגשם בקיץ, מחוויות שאני עוברת. לפעמים אני מקבלת השראה ממוזיקה של יוצרים אחרים, אבל בעיקר מושפעת מהלך הרוח שלי. כלומר ההשפעה העיקרית מגיעה ממקום פנימי.

    8. איזה אלבום היית לוקחת לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    שאלה מלחיצה כי זו החלטה קריטית. הייתי לוקחת את "Pymalion" של Slowdive. הקשבתי לאלבום הזה כל כך הרבה פעמים מאז שהוא יצא, שאני חושבת שהוא כבר חדר ל-DNA שלי וברור לי שהוא לא ימאס עלי לעולם. חוץ מזה, התוכן, סאונד ואווירה שלו מתאימים באופן מושלם לנסיעה למאדים.

    9. איזה אלבום היית מוחקת מדפי ההיסטוריה האנושית?

    כל האלבומים של "דיבור חדיש".

    10. איזה אומן היית רוצה לחמם ולמה?

    את סיגר רוס בהופעה אקוסטית שתתקיים בכנסייה Hallgrímskirkja ברייקיאוויק. המוזיקה של סיגר רוס היא פסקול שמלווה את חיי כבר שנים רבות. לאחרונה ראיתי אותם בהופעה, זאת הייתה הופעה אפית לחלוטין ובכך הגשמתי עוד חלום קטן.

    11. מה עוד תרצי להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    מסתבר שלפעמים המציאות היא לא כמו שתופסים אותה.

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 220: ריגול

    שעה של מוזיקה אקלקטית בלי דיבורים מהסינגל החדש של Preoccupations (בתמונה) ועד לקלאסיקה של Phil Collins.

    1. Preoccupations - Espionage
    2. Idles - Mother
    3. The Number Ones - Lie To Me
    4. Manic Street Preachers - International Blue
    5. Franz Ferdinand - Feel The Love Go
    6. Spark O - Walking On The Moon
    7. Joey Beltram - Energy Flash
    8. Galaxian - Ouroboros
    9. The Body & Full of Hell - Earth is a Cage
    10. JAGUWAR - Crystal
    11. Double Jackal - Shapeshifter
    12. Gaz Coombes - Gaz Coombes
    13. dredg - Brushstroke New Heart Shadow
    14. Phil Collins - In The Air Tonight

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »